תביעה להחזרת קטין

להלן פסק דין בנושא תביעה להחזרת קטין פי אמנת האג:

פסק דין

1.      לפניי תביעה להחזרת קטינה על פי אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א - 1991 (להלן "אמנת האג" או "האמנה").

2.     הורי הקטינה נישאו זל"ז כדמו"י בארה"ב ביום 22.12.91, והם היום גרושים. מנישואין אלו נולדה לבני הזוג בת ביום 18.8.96.

3.      בני הזוג ניהלו הליכי גירושין, מזונות והחזקת ילדים בערכאות בארה"ב. המשמורת הבלעדית לילדה בידי התובע, על פי פס"ד של ה - New York Supreme Court (מחוז New York) מיום 11.5.01, בו גם הוכרז על גירושי הצדדים. בפס"ד הנ"ל נקבעו גם הסדרי ראייה לנתבעת, ובין השאר נקבע כי הצדדים יחלקו ביניהם את החופש הגדול בקיץ 2001 באופן שהבת תהיה אצל אביה בחודש יולי ואצל אימה בחודש אוגוסט. בהחלטה מיום 31.7.01 קבע ה - Supreme Court כי על הנתבעת להחזיר את הבת לידי האב ביום 4.9.01.
     על פס"ד של 11.5.01 הגישה האם ערעור, שעודנו תלוי ועומד בפני ה - Appellate Division, ואולם בקשתה לעיכוב ביצוע של פסק הדין נדחתה, בהחלטה שניתנה בערכאה הנ"ל ביום 30.8.01.

4.     ביום 3.9.01, יום לפני המועד שנקבע להחזרת הבת לאביה, חטפה הנתבעת את בתה לישראל (ובהגיעה ארצה אף בקשה וקבלה מעמד של עולה חדשה). ביום 6.9.01 פנה התובע לבית המשפט בארה"ב להוצאת צו "הביאס קורפוס", וביום 21.9.01 קבע בית המשפט כי הנתבעת הפרה את החלטתו מיום 31.7.01. ביום 10.12.01 הגיש התובע לרשות המרכזית בארה"ב בקשה להחזרת הילדה על פי אמנת האג, ומכאן בקשתו שלפניי להחזיר הבת לארה"ב, מקום מגוריה הרגיל. דיון במעמד הצדדים התקיים ביום 28.1.02 ובהסכמת הצדדים לא נרשם פרוטוקול עקב שביתת קלדניות בית המשפט.

5.     אין מחלוקת בין הצדדים כי הרחקתה ואי החזרתה של הקטינה נעשו שלא כדין, כאמור בסעיף 3 לאמנה, ולצורך העניין לא הועלתה טענה מאת הנתבעת כי מקום מגוריה הרגיל של הקטינה אינו ניו-יורק או שאי החזרתה אינו פוגע בזכויות המשמורת של האב.
          סעיף 12 לאמנה קובע כי אם החלו הליכים להחזרת הילד בטרם מלאה שנה מיום חטיפתו, תצווה הרשות השיפוטית "להחזיר את הילד לאלתר".
          וכך נאמר בנדון בפס"ד רו (ע"א 4391/96, רו נ. רו, פ"ד נ(5) 338, 345):
"ניתן דעתנו ללשון הקטיגורית שסעיף 12 לאמנה נוקט בה: "תצווה הרשות הנוגעת בדבר להחזיר את הילד לאלתר"
"the authority concerned shall order the return of the child forthwith"
(underlining supplied)
לרשות - קרי, לענייננו: בית המשפט - אין שיקול דעת אם להחליט כך או אחרת; חובה היא המוטלת עליה להורות על החזרת הקטין למקומו. הנה הוא איפוא הכלל העקרוני, וההלכה הדגישה אותו חזור והדגש... הכלל הוא החזרת המצב לקדמותו, על יסוד הנחה כי בית-המשפט שבמקום מגוריו הרגיל של הקטין הוא שיכריע בנושא מישמורתו: מי מן ההורים יחזיק בקטין, והיכן יחזיק בו אותו הורה. לשון אחר: שאלת טובתו של הילד - והיא שתכריעה בסוף כל הסופות במישמורתו של מי מן ההורים יהיה הילד - יחליט בה בית-המשפט של מקום מגוריו הרגיל, הוא ולא בית המשפט של המדינה אליה נחטף. ניתן דעתנו - ונדגיש - כי כלל עקרוני זה הוא כלל מכניסטי. קביעתן של עובדות מסוימות אלו ואחרות מוליך מעצמו למסקנה כי שומה עליו על בית המשפט להורות על החזרת קטין למקום מגוריו."
6.     במקרה דנן טוענת הנתבעת כי אין לצוות עליה להחזיר את הקטינה לניו יורק, היות ונסיבות המקרה נופלות בגדר ההגנה שבסעיף 13 (ב) לאמנה.
     סעיף 13(ב) מהווה חריג לחובת החזרת הקטין, וזו לשונו:
     "…אין הרשות השיפוטית או המנהלית של המתבקשת חייבת להורות על      החזרת הילד, אם הוכיחו האדם, המוסד או גוף אחר המתנגדים להחזרתו כי:
     ...
     ב) קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או      תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל…"
     הנתבעת טוענת כי הילדה נחשפה להתעללות מינית מצד התובע, ועל כן היא חוששת כי ייגרם לבתה נזק פיזי ו/או נפשי קשה אם תחזור לארה"ב. לטענתה, לא זכתה למשפט צדק בארה"ב, וההליכים השיפוטיים שבארה"ב נוהלו באופן שלא איפשר לנתבעת להעלות את כל טענותיה; לדעתה, התנהגותו של השופט Tolub ב - Supreme Court הייתה נגועה באי- צדק כה חמור (ובכתבי טענותיה היא מפרטת - בעיקר באמצעות תצהירים/מכתבים מטעם פרקליתיה השונים בארה"ב - את שלל הצעדים הבלתי- תקינים מצד השופט Tolub נגדה) שגם אם תינתן לה ההזדמנות בניו יורק להעלות את טענותיה בדבר התעללות מצד האב - כבר לא תזכה לשימוע אובייקטיבי בנדון. לדבריה, זו הסיבה אשר בגינה גמרה בליבה לברוח מארצות הברית ולקחת אתה את הבת.
     אמנם, הנתבעת מאשרת שהעלתה גם בניו יורק חששות בדבר התעללות מינית נגד הבת, וכי גורמי הרווחה בניו יורק הגישו דו"ח שבו נדחו טענותיה. ברם, לדבריה הטענה שהועלתה אז הייתה שהקטינה סבלה מהתעללות מינית מצד שמרטפית שטיפלה בילדה, ורק טענה זו היא אשר נדחתה בדו"ח הנ"ל. רק בחודש אוגוסט 2001, בו בילתה הקטינה חודש מלא עם האם, גילתה האם לדבריה שהאב הוא אשר התעלל בקטינה, וטענה זו מעולם לא נבדקה ולא הועלתה בפני ערכאה שיפוטית כלשהי טרם עזיבתה את ארה"ב.      
     על בסיס טענתה זו, מבקשת הנתבעת שבית המשפט יצווה על אבחון פסיכולוגי מקיף של הקטינה בארץ, על מנת להבטיח שתיבדקנה טענות האם בדבר ההתעללות הנ"ל, וכי רק לאחר קבלת תוצאות האבחון יינתן פסק דין בתביעה שבנדון.
7.     הפסיקה הרלוונטית מפרשת את חריגי האמנה, וסעיף 13 במיוחד, בצמצום רב, וזאת על מנת שלא להחטיא את מטרתה של האמנה, שהיא להחזיר את ה"סטטוס קוו" באופן שכל התדיינות סביב עתידו של קטין, כולל שאלות של משמורת, יתקיימו במקום המגורים הרגיל שלו, ולא תינתן אפשרות להורה ליהנות מחטיפה בחיפושו אחר פורום שיותר לרוחו. כאמור, פרשנות החריגות שבסעיף 13 מצומצמת ביותר; להלן דברי בית המשפט בארה"ב באחד מפסקי הדין המובילים בנושא זה:
"…we believe that a grave risk of harm for the purposes of the Convention can exist in only two situations. First, there is a grave risk of harm when return of the child puts the child in imminent danger prior to the resolution of the custody dispute - e.g., returning the child to a zone of war, famine, or disease. Second, there is a grave of harm in cases of serious abuse or neglect, or extraordinary emotional dependence, when the court in the country of habitual residence, for whatever reason, may be incapable or unwilling to give the child adequate protection."
Friedrich v. Friedrich, 78 F.3d 1060 (6th Cir. 1996).
     
     כמו כן נקבע בפסיקה כי הנטל להוכיח כי החריג הקבוע בסעיף 13(ב) לאמנה אכן מתקיים רובץ על ההורה החוטף, והנטל המונח על כתפי הנתבעת הוא נטל כבד - "clear and convincing evidence” להוכחת קיומו של החריג. (פס"ד רו הנ"ל נ' רו נ(5), ס' 17):
"לעניינה של הוראת סעיף 13 (ב) לאמנה יש וראוי להעיר שתי הערות חשובות. ראשית לכל, שהונחו היסודות המחייבים, לכאורה, החזרת ילד חטוף למקום מגוריו הרגיל - כהוראת סעיף 12 לאמנה - הנטל הוא על ההורה החוטף לשכנע את בית המשפט כי נתקיים בעניינו חריג המזכה אותו שלא להחזיר את הילד. הטלת הנטל על ההורה החוטף פירושה הוא, כי ספק בקיומו של החריג יביא להחזרת הילד למקומו. ובלשונו של השופט גולדברג בפרשת סטגמן (בעמוד 438 ) :

"... גם אם אמרנו כי טובת הילד גוברת בהתמודדות בין האינטרסים, הרי שפועל יוצא מן היעדים שבבסיס האמנה, כי על ההורה החוטף, המבקש לצאת נשכר ממעשהו, הנטל להוכיח את קיומו של החריג. משמע, כי הספק בקיומו של החריג פועל להחזרת הילד החטוף, ולא להשארתו בידי חטפו."

והנטל המוטל על ההורה החוטף הוא נטל כבד, להביא " clear and convincing evidence" להוכחת קיומו של החריג. ראו פרשת גונזבורג, שם, 296 .

שנית, הכל מסכימים כי יש לפרש את תחום התפרשותו של החריג באורח מצמצם ודווקני. ואמנם: פירושו של החריג באורח רחב יתר על המידה עלול להביא לריקונה של האמנה מתוכנה, ותוצאה זו תהיה לא רצויה ולא ראויה. מטעם זה נקבע בפסיקה כי לא יוחזרו ילדים רק במקום שעלולים הם לעמוד בסיכון חמור grave risk)) או כאשר הסיכון הוא לנזק חמור בעל אופי מהותי (severe harm of substantial nature) ראו מראי מקומות בפרשת גונזבורג 295-297 . העיקרון השולט על הוראת סעיף 13 (ב) לאמנה הוא זה הבא בסופה, ואשר עניינו העמדת הילד במצב בלתי נסבל אם יוחזר למקום מגוריו הרגיל. ילד לא יוחזר אם : "קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל" (ההדגשה שלי - מ' ח' )
הנוסחה השליטה עניינה בהעמדת הילד במצב בלתי נסבל (place the child in an intolerable situation)
לאמור: ניתן שלא להורות על החזרת ילד אם החזרתו תעמיד אותו "במצב בלתי נסבל": בין אם אותו מצב בלתי נסבל בא בשל חשש חמור שההחזרה תחשוף את הילד לנזק פיזי או פסיכולוגי ובין אם החזרתו תעמיד אותו במצב בלתי נסבל "בדרך אחרת"."
דברים דומים נקבעו אף בתקנה 295י"א לתקנות סד"א.
8.     אם נדייק, הנטל הנ"ל של clear and convincing evidence אינו המבחן הרלוונטי בבקשה שבפניי, לפחות בשלב זה, כיון שהנתבעת מבקשת עתה רק שבית המשפט יצווה על אבחון הקטינה בארץ, ורק לאחר קבלת ממצאי האבחון אמור יהיה בית המשפט לבחון האם עמדה הנתבעת בנטל הדרוש לצורך סעיף 13 לאמנה. ברם, אין בכך כדי להביא את בית המשפט להיענות לבקשה כדבר המובן מאליו. ההיפך הוא הנכון: מטרות האמנה מחייבות שבית המשפט ייתיחס לבקשות לאבחונים פסיכולוגיים לצורך אימות טענות המועלות ע"פ סעיף 13 בחומרה ובצמצום, כיון שבקשות מהסוג הזה יכולות בנקל לשמש בידי נתבע/ת כאמצעים ל"דחיית הקץ" ולהכבדה מיותרת בקבלת החלטות שלפי האמנה אמורות להתקבל במהירות וללא דחיות. על כן, לא ייעתר בית המשפט לבקשות כאלו אלא אם כן תוכיח הנתבעת, לא רק בראיות לכאורה אלא בראיות משכנעות, שיש בסיס לחששות המצדיקים עיכוב בהחזרת הקטינה ומתן צו לאבחונים. מסקנה מחמירה זו תחול עוד ביתר שאת כשבמדינת המגורים של הקטין כבר ניתן פסק דין למשמורת, כבמקרה שלנו, שאז חזקה על אותה ערכאה שבדקה את כל ההיבטים הרלוונטיים והטתה אוזן לכל הטענות שמעלה ההורה החוטף כהגנה נגד החזרת הקטין.
     על כן, הגם שבפסיקה הישראלית ניתן להבחין במקרים שבהם ניתנו צווים לביצוע אבחונים בארץ, מדובר בדרך כלל במקרים בהם טרם ניתן פס"ד למשמורת במדינת המגורים, או במקרים שבהם היו ראיות של ממש ששכנעו את בית המשפט שיש הצדקה לביצוע אבחונים לפני מתן פס"ד כלשהו.
     במקרה דנן, הגישה התובעת לבית המשפט בתמיכה לטענותיה סדרה של מסמכים, ביניהם: תצהיר של הפסיכולוג ד"ר ג'. יונג; חוות דעת של הפסיכולוגית ד"ר דבורה קיסר ושל הפסיכולוגית ד"ר ליליאן שיינר; תצהיר מבא כוחה בארה"ב; ניתוח מאת ד"ר דן יוסף ברנד, פסכיולוג קליני כאן בארץ של חוות הדעת הפסיכולוגיות שהוגשו בפני בית המשפט בארה"ב, ועוד. המכנה המשותף של כל התצהירים והמסמכים הנ"ל הינו שהנתבעת העלתה בפניהם את חששותיה כי האב התעלל בקטינה (פרט להערות ד"ר ברנד, שהתייחס לאבחונים פסיכודיאגנסטיים שבוצעו על האב בארה"ב, ואשר לדעתו מצביעים רק על אישיות שמסוגלת להתנהגות הנטענת ע"י האם); אין במסמכים הנ"ל אף בדיל של ראיה ישירה, ולו לכאורה, המבססת את חששות האם.
     כמובן, הנתבעת מגישה גם תצהיר מטעמה, ובתצהירה זו טוענת הנתבעת באריכות על חששותיה. שמעתי גם מפיה את טענותיה הנ"ל בדיון שהתקיים בפניי. הסימנים עליהם היא מתבססת קלושים למידי, ובעצם גם לאם עצמה אין על מה להסתמך מעבר להערה הכללית שמשך החודש שבילתה הקטינה אצלה (אוגוסט 2001) התגבשה אצלה ההבנה שהאב הוא זה אשר התעלל בבת. טענת האם כשלעצמה אינה יכולה להוות בסיס למתן הצו המבוקש על ידה, אף אם מהימנותה של האם הייתה מעל לכל ספק, ובמקרה דנן אי אפשר לבית המשפט להתעלם מהערות חמורות ושליליות בנושא זה המופיעות בתיק ההליכים בניו יורק. השופט Tolub מעיר על כך, בצטטו מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, הפסיכולוג הקליני ד"ר הרמן:
An issue that Dr. Herman found troubling was Ms. Best's strong and repeated assertions that "Mr. Best is a danger to Rachel or that he puts her in any personal risk (First Report at p. 19). He concluded that Ms. Best "has resorted to these unfounded allegations in an attempt to assure her dominance as the primary care giver" (First Report at p. 19), and found this position to be reasonable, noting that when Ms. Best feels "cornered or extremely anxious her reality testing…becomes distorted" (First Report at p. 19)."
9.     הראיה היחידה שלדעתי ראויה בכלל להישקל במסגרת בקשת הנתבעת היא תצהירו של מר ברוך פיטר ברגר, בו הוא מספר שהוא ומשפחתו בילו את חג הסוכות במלון כינר יחד עם הנתבעת והבת, וכי לאחר שבתו של המצהיר התחברה לבת הנתבעת, ספרה הקטינה למצהיר "כי לעיתים היתה ישנה במיטה אחת עם אביה". כמו כן מספר המצהיר ש"מדי פעם רחל הרימה את חולצתה או חציאתה כאות לכך שעשתה משהו ראוי להערכה." העובדה שרחל ישנה לעתים במיטה אחת עם האב - אין בה כשלעצמה כדי להוכיח מאומה, ואין זה בהכרח אות להתנהגות חריגה כשילדה קטנה "קופצת" למיטת ההורה בלילה. גם משחקה של רחל עם בגדיה יש לפרש בדרכים שונות. אחזור לענין זה בסוף דברי.
10.     בהקשר זה אציין כי מול טענותיה של הנתבעת עומד בעיני סימן שאלה חמור ביותר בהתנהגות האם השולל את משקלן של טענותיה: במקרה שבפניי, מדובר בחטיפה ש בוצעה כ - 4 חודשים לפני שהוגשה התביעה בארץ להחזרת הקטינה. בכל אותה תקופה, מהגיעה הנתבעת ארצה בהתחלת ספטמבר 2001 ועד לינואר 2002, לא טרחה הנתבעת לפנות לפסיכולוג בארץ, לא לצורך הכנת חוות דעת למקרה שהאב יבוא ארצה ויתבע את החזרת הקטינה, וחשוב עוד יותר - לא לצורך אבחון מדת הנזק, ומתן טיפול הולם, לבת אשר לדבריה סבלה מהתעללות מינית בידי האב. רק עתה, כשהתייצב האב בבית המשפט והגיש את תביעתו, רק אז מבקשת הנתבעת את האבחון הנ"ל.
     כמו כן, אציין שהנתבעת אמנם העלתה את חששותיה בדבר התעללות מינית נגד בתה כבר בארה"ב, אם כי חשדה אז בשמרטפית שטפלה בילדה ולא בבעלה. גורמי הרווחה בדקו את הטענה, והגישו דו"ח בו מדווחים על מסקנתם כי לא מצאו כל בסיס לטענות. חקירה זו, שבוצעה בסמוך לפני חודש הביקור של הקטינה עם האם (בחודש יוני - יולי 2001), גם אם התמקמה בטענות נגד השמרטפית ולא נגד האב, אי אפשר לדעתי שלא היו מעלים סימנים כלשהם המאוששים את טענת האם שהבת סבלה מהתעללות, גם אם טעתה האם וחשבה שמדובר במישהו אחר ולא באב.
11.     לאחר עיון בכתבי הטענות ולאחר ששמעתי את הצדדים אני מסיק את המסקנות הבאות: ראשית, הנתבעת אינה יכולה להתבסס בהגנה לפי סעיף 13 לאמנה, על הטענה שאינה זוכה למשפט צדק במדינת מגוריה של הקטינה. אמנם ניתן להעלות טענות מהסוג הזה כשמדובר במדינות שבהן אין שיטת משפט דמוקרטית; אבל יהיה זה יומרני ואף מקומם לקבל טענה מהסוג הזה נגד שיטת המשפט האמריקאית. העובדה היא שהאישה הגישה ערעור נגד החלטות ה- Supreme Court, וחזקה על מערכת המשפט בארה"ב שתדאג לשמירת זכויותיה של האישה לא פחות טוב מבתי משפט בארץ.
     באשר לבקשה לאבחון בארץ, לא הרימה הנתבעת את הנטל המונח על כתיפיה להצדקת מתן צו לאבחון בארץ, מהסיבות המנויות לעיל.

12.     עם זאת, ישנו אותו תצהיר של מר ברגר שהוזכר לעיל, שבכל זאת יש בו כדי להעלות סימן שאלה כלשהי שיש לדאוג לתת לה התייחסות הולמת. לדעתי, הדרך הנכונה והיעילה ביותר תהיה לחייב את האב לבצע אבחון מקיף של הבת בנושא, אבל ניתן לבצע את האבחון בארה"ב ולאו דווקא בישראל. כך תישמרנה מטרות האמנה, מצד אחד, ומצד שני יוסר כל ספק באשר לשלומה של הילדה בידי האב.

13.      בהתאם לאמור, אני מורה כדלהלן:
     א.     אני מחייב את התובע לדאוג לביצוע של אבחון פסיכולוגי של הבת רחל למטרת גילוי כל התעללות מכל סוג שהוא שסבלה, אם סבלה, ב- 12 החודשים (9/00 - 8/01) שלפני חטיפתה ארצה.
     ב.     התובע יגיש לבית משפט זה העתק מצו מקביל (mirror order) לצו שבסעיף א' לעיל, שיינתן על ידי ה- supreme court של New York County , וזאת על מנת להבטיח את קיומו של הצו שבסעיף א' הנ"ל.     
     ג.     צו עיכוב היציאה מן הארץ שכעת בתוקף נגד הקטינה יבוטל מיד עם הגשת הנ"ל, ויינתן צו להחזרתה המיידית לארה"ב; זאת בכפוף לכך שבהתאם לבקשת ב"כ הנתבעת לעיכוב ביצוע פסק דין זה לצורך הגשת ערעור לבית משפט המחוזי, אני מורה על עיכוב ביצוע כאמור עד לשעה 17:00 ביום א', 3.2.02.
     ד.     בהתאם לבקשת ב"כ התובע, אני נותן את פסק דין זה ללא צו להוצאות על מנת לאפשר חזרה מהירה לארה"ב, והצדדים יוכלו להגיש בנפרד את טענותיהם בנושא זה או לבקש דיון בנושא.

14.     לצורך ביצוע האמור בסעיף 13 ב' לעיל על ידי בית המשפט בניו יורק, להלן ההוראות הרלוונטיות בתרגום לאנגלית:

In order to facilitate the performance of paragraphs 13a and 13b of this judgment, the following is a translation into english of the relevant provisions:
13a.     I hereby order the plaintiff to perform a psychological evaluation of the minor Rachel Best, for the purpose of determining whether the said minor suffered abuse of any kind, at the hands of either parent or any other person, during the 12 month period (Sept. 2000 - August 2001) immediately preceding the removal of the minor from the U.S.
13b.     The plaintiff will submit to this court a copy of a mirror order, consisting of instructions parallel to those contained in paragraph 13a above, to be issued by the Supreme Court of New York County, to insure the performance of the order contained in paragraph 13a above.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון