שינוי תניה בהסכם גירושין

להלן פסק דין בנושא

פסק דין

התביעה שבפני היא תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו התובעת והנתבע הינם שותפים בחלקים שווים בכל הרכוש שהצטבר במהלך שנות נשואי הצדדים והרשומים ע"ש הנתבע.

ואלה פרטי הרכוש אשר התובעת תובעת את מחציתם:
א.     בית המגורים הנמצא ברח' שמואל הנביא 12 קרית גת, הידוע כחלק מחלקה 191
בגוש 1909.
ב.     חנות במרכז המסחרי 58 קרית גת.
ג.     חנות ברח' רזיאל 22 יפו, הרשומה כחלקה 203/25 בגוש 7019.
ד.     דירה ברח' סהרון 28 יפו, הרשומה כחלקה 1034/2 בגוש 6999.
ה.     דירה ברח' שפירא 6/22 בת ים, הרשומה כחלקה 215 בגוש 7140.
ו.     החנות ברח' ביאליק 77 רמת גן, הידועה כחלק מחלקה 891/28 בגוש 6127.
ז.     דירה ברח' בלפור 64 בת ים הרשומה כחלקה 129/2 בגוש 7141.
ח.     מחצית מחלקו של הנתבע במגרש הנמצא בנחלת יהודה ברשל"צ.
ט.      מחצית מחלקו של הנתבע בכספים בבנקים השונים, כמפורט בכתב התביעה.

תחילתו של ההליך המשפטי בשנת 92 בהמרצת פתיחה (ה.פ. 1925/92) שהוגשה לביהמ"ש המחוזי, יחד עם תביעה להקטנת מזונות. במקביל, הגיש הנתבע תביעת פינוי נגד בנו בביהמ"ש השלום בקרית גת, ותביעת פינוי הבת מדירת המגורים ששייכת לבנה"ז, לגביה ניתן פסק דין בביהמ"ש השלום בקרית גת.
עם פתיחת בית המשפט לענייני משפחה הועברו התביעות מבתי המשפט השונים ואוחדו תחת קורת גג אחת בתמ"ש 31550/96. מטעמי יעילות, הוחלט לדון בכל אחת מן התביעות בנפרד, בזו אחר זו, כאשר התביעה הרכושית היא הראשונה.

עובדות המקרה
הנתבע והתובעת נשאו זל"ז כדמו"י במרוקו לפני כ- 60 שנה. במהלך השנים נולדו להם 8
ילדים בגירים ו- 35 נכדים.     
הצדדים טרם התגרשו, אך אינם חיים יחדיו במשך שנים.

בשנת 1956 עלו הצדדים לישראל עם ילדיהם.
תחילה גרו בישוב משמר הירדן בדירה של הסוכנות היהודית.
לאחר שנה עברו בנה"ז להתגורר במושב זיתן והנתבע עבד בפרדס של המושב ובגידולי שדה במשק הפרטי של בנה"ז, כאשר כל בני המשפחה נחלצים לעזרתו.

בשנת 1958 לערך, רכש הנתבע בדמי מפתח חנות ביפו בה פתח בית קפה, אשר הושכר תחילה לבן משפחה ומאוחר יותר לשוכר זר.

לאחר שבנה"ז צברו סכום כסף מסוים, עבר הנתבע לישוב ירוחם בדרום, שם פתח חנות מכולת בשותפות עם גיסה של התובעת. הנתבע התגורר במשך השבוע אצל אחות הנתבעת בירוחם ואילו התובעת וילדיה נותרו במושב זיתן, שם המשיכו לטפל במשק, כאשר הנתבע היה מצטרף אליהם בסופי השבוע.

בשנת 1968, פירק הנתבע את השותפות עם גיסה של התובעת ונשאר במכולת.

בתקופה זו, רכש הנתבע חנות במרכז המסחרי בקרית גת ופתח בה חנות בגדים.

בשנת 1970 רכשו בנה"ז את הוילה ברח' שמואל הנביא 12 בקרית גת ואת הבית במושב זיתן.

בשנת 1971 עבר הבעל לגור בחדר נפרד בדירת בנה"ז.

בשנת 1974 עזב הנתבע את בית המגורים המשותף של בנה"ז בקרית גת ועבר להתגורר במרכז הארץ בכתובות שונות.

בשנת 1975-1976 פתח הנתבע בבית הקפה ביפו שהיה בבעלותו מסעדת דגים יחד עם שבתאי סקנדריון "שבתאי היפה".

בשנת 1976 רכש הנתבע דירה ביפו, עבר להתגורר בה דרך קבע ומאז בנה"ז חיים בנפרד.

גדר המחלוקת
לטענת האישה, הסכסוך בין הצדדים פרץ בשלהי שנת 1992 עת הגיש הנתבע הליכים משפטיים נגד בתם של הצדדים.
הבעל טוען כי מועד פרוק השיתוף חל בשנת 1971, מועד בו עבר להתגורר בחדר נפרד או לחילופין בשנת 1974, מועד בו עזב את המשפחה ועבר לגור באיזור המרכז.
אין מחלוקת בין הצדדים כי היה קיים שיתוף בין בנה"ז עד לשנת 1971, והמחלוקת מצטמצמת לשאלה האם הוסיפה חזקת השיתוף להתקיים משעזב הנתבע את בית המשפחה.

ומכאן שהמחלוקת היא כדלקמן:
א.     מהו המועד בו חל ה"קרע" בין בנה"ז; מהו המועד להערכת הרכוש המשותף לצורך חלוקתו.
ב.     מהו מקור הכספים לרכישת הנכסים שנרכשו לאחר מועד זה; מה נרכש באופן עצמאי בכספים שהצטברו לאחר הקרע.

דיון משפטי
בני הזוג נשואים כ- 60 שנה, וחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973, אינו חל עליהם; על זכויותיהם הרכושיות חלה ההלכה הפסוקה שקבעה את חזקת שיתוף הנכסים בין בנ"ז.
חזקת השיתוף
חזקת השיתוף מבטאת את הסכמתם של בני הזוג לשיתוף בנכסים והיא מבוססת על אורח חיי הנישואין של בנה"ז והתנהגותם הכללית בעניינהם הכספיים והחומריים, שעל פיהם הם מתכוונים ליצור שיתוף מלא בכל נכסיהם, וזאת בהעדר כוונה אחרת המתגלה מן הנסיבות.
חזקה זו אינה קמה באופן אוטומטי מכוח של קשר נישואין. קיימים זוגות נשואים רבים אשר חזקת השיתוף אינה חלה בעניינם, ותחת זאת ניתן תוקף מלא לבעלותו הנפרדת של כל אחד מבנה"ז בנכסיו הוא.

בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, קנובלר נ' קנובלר, פד"י מט(3) 529 נוסחה ההלכה כך:
"עיקרה - חזקה החלה לגבי בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ושהתנהגותם מגלה מאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר במהלך הנישואין מצוי בבעלותם המשותפת. השותפות נלמדת מנסיבות החיים המשותפים ומגמירות הדעת המיוחסת לצדדים. החזקה נשענת על קונסטרוקציה חוזית שעניינה הסכם המשתמע בין הצדדים, שלפיו הם שותפים שווים בזכויות" (שם, עמ' 562).

בסיסה המשפטי של הלכת השיתוף אינו מונח איפוא בעצם אקט הנישואין, ההגיון המונח ביסוד ההלכה הוא כוונתם של הצדדים לקיים ביניהם משטר של שיתוף בנכסים. על כן מתפקידו של ביהמ"ש לאמוד את כוונת בנה"ז, כפי שהיתה לפני הקרע ביניהם, כאשר באומדן זה יש להתחשב בעובדות החיים.
(ראה: 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מח(3) 372).

בענייננו, כאמור, אין מחלוקת כי התקיים שיתוף בנכסים בין בנה"ז עד למועד ה"קרע" ואכן ב"כ הנתבע הצטמצם למעשה בטיעון והתרכז במועד שבו יש להפסיק את השיתוף.

מועד הפסקת השיתוף
מועד הפסקת השיתוף נקבע בכל מקרה לפי נסיבותיו. באופן כללי ניתן לומר, כי קרע בין בנה"ז מפסיק את השיתוף (ראה: ע"א 66/73 פנונו נ' פנונו, פד"י כט(2) 181; ע"א 2/77 אזוגי נ' אזוגי, פד"י לג(3)1; ע"א 677/71 דוד נ' דוד, פד"י כו(2) 457).

כשם שחזקת השיתוף היא שאלה שבעובדה, הטעונה הוכחה ככל עובדה אחרת, אזי גם מועד סיומה של תקופת השיתוף היא שאלה שבעובדה, הטעונה הוכחה.
יש נסיבות אשר התקיימותן, דרך כלל, מעידה על סופה של כוונת השיתוף ברכוש, ואלה הן:
1.     הפסקת נהול קופה משותפת - בנה"ז מפסיקים לנהל קופה משותפת, ומתחילים
לנהוג מנהג הפרדה רכושית בחייהם המשותפים, לפי הכלל "שלי-שלי ושלך-שלך"
(ראה: 809/90, לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1) 602).
2.     עזיבת הבית - במרבית המקרים הפירוד הממשי הוא בעת עזיבת אחד מבנה"ז את
דירת המגורים המשותפת, והוא מעיד על סופה של כוונת השיתוף.
3.     בגידה - יש נסיבות שהקרע בנישואין נובע מבגידה של בן הזוג האחד; התנהגות
שכזו יכול שתשים קץ לשיתוף בין בנה"ז (ראה: ע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829).
4.     הגשת תביעה - ניתן לראות במועד הגשת התביעה כמועד הקובע להפסקת השיתוף
בין בנה"ז, שכן אז נתן בן-הזוג ביטוי מפורש לרצונו לסיים את השיתוף עם בן-הזוג האחר.
5.     פטירתו של אחד מבני-הזוג.
רשימת הנסיבות הנזכרת למעלה אינה רשימה כוללת וממצה. אולם הנסיבות שנמנו מהוות אבני דרך בולטות בקביעת המועד להפסקת השיתוף.

כאמור, השאלה, מהו המועד לסיום השיתוף, היא שאלה שבעובדה, לפיה יש לבחון את כוונת הצדדים; אין די בכוונת אחד מהם, אלא הכוונה צריכה להיות משותפת.

נטל ההוכחה
אורח חיי הנישואין יוצר חזקה לשיתוף מלא בכל הנכסים: משהוכחו אורח חיים תקין בין בני זוג ומאמץ משותף בהפעלת התא המשפחתי, הרי שהוכחה התשתית הראייתית הדרושה ליצירת החזקה בדבר כוונת שיתוף בנכסים. ברם, חזקה זו ניתנת לסתירה ע"י מי מבני הזוג, אשר ישכיל להוכיח כוונה אחרת משתמעת מאורח חייהם.

הנשיא שמגר (כתוארו אז), התייחס לסוגיה זו בפרשת הדרי וקבע:
"דרך הבחינה השיטתית מחייבת הבחנה בין שני שלבים - תחילה יש לברר אם קמה בכלל חזקה ראייתית בדבר שיתוף בנכסים בין בני הזוג. אם התשובה לכך שלילית - מוטל נטל השכנוע על בן הזוג המבקש שיתוף להראות כי אכן התגבשה כוונת שיתוף בנכס הנדון. אם התשובה לשאלה היא חיובית - מוטל נטל השכנוע על כתפי בן הזוג השולל את השיתוף. עליו להראות כי ברשותו ראיות הסותרות את החזקה. אם יכשל ולא יעמוד בנטל - דין הנכס להיכנס תחת כנפי השיתוף" (שם, עמ' 562).
(ראה: ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 690; ע"א 87/85 מרים מנחם נ' עזבון המנוח, פ"ד מא(2) 785; מ"א 623/91 רום נ' רום, דינים מחוזי, כרך א, 733; ע"א 5640/94 חסל נ' חסל, פ"ד נ(4) 250).

לאור זאת, נטל ההוכחה בעניין נכסים שנרכשו לאחר מועד הקרע, רובץ בפתחו של הטוען לשיתוף, כשם שנטל הראייה הוא על הטוען לשיתוף על נכס שנרכש לפני הנישואין (ראה: ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561, 575).

מן הכלל אל הפרט
התובעת טוענת כי מועד הגשת התובענה ביום 21.12.92 הוא המועד להפסקת השיתוף בין בנה"ז. מאידך, טוען הבעל כי מועד הפרוק חל בשנת 1971, מועד בו עבר להתגורר בחדר נפרד או לחילופין בשנת 1974, מועד בו עזב את בית המשפחה.

כאמור, התובעת הגישה את תביעתה ביום 21.12.92 לאחר ובעקבות להליכים משפטיים שנקט הנתבע נגד ילדי הצדדים. לכאורה, ניתן לומר שהמועד הקובע הוא מועד הגשת התביעה. בהגשת התביעה נתנה התובעת ביטוי מפורש לרצונה להפסיק את השיתוף, שקיומו תלוי ברצונם של הצדדים.
אולם, יש לזכור שלא די בכוונת האישה בלבד, אלא הכוונה צריכה להיות משותפת לשני בנה"ז. הכלל היסודי הוא שבעניין שותפות בנכסים של בנ"ז הולכים לפי כוונת הצדדים ועל כן יש לאמוד את כוונת שני בני הזוג, תוך התחשבות בעובדות החיים המאפיינות אותם.

זאת ועוד, במקרה דנן, הגשת התביעה לא נבעה כתוצאה מקרע, אלא כתוצאה מסיבות חיצוניות לבני הזוג; בעקבות הליכים משפטיים שנקט הנתבע נגד ילדי הצדדים; ואלמלא זאת, סביר להניח, שבני הזוג היו יכולים להמשיך ולחיות עוד שנים רבות באותה המתכונת; לכן, אין ספק, כי במקרה שלפני אין ללמוד ממועד הגשת התביעה לגבי מועד הקרע ויש להתחקות אחר כוונת הצדדים ע"מ ללמוד מהו מועד הפסקת השיתוף.

לפיכך, יש לבחון מספר אירועים חשובים בחיי בנה"ז דנן, שעשויים להעיד על כוונה או על העדר כוונה של שיתוף בנכסים:
א.     מעבר הנתבע לגור בחדר נפרד בדירת בנה"ז.
ב.     עזיבת הבעל את דירת בנה"ז.
ג.     התרועעות הנתבע עם נשים אחרות.

אדון בהשלכות אירועים אלו על קביעת מועד ה"קרע".

א.     מעבר הנתבע לגור בחדר נפרד בדירת בנה"ז
לטענת הנתבע, משנת 1971 ועד 1974 הוא התגורר בחדר אחד בדירת בנה"ז וקיים משק בית באופן נפרד ועצמאי.
לא ארחיב את הדיון בהשלכות מהלך זה בחיי בנה"ז על מועד הפסקת השיתוף, שכן אין לו כל נפקות לעניין הנכסים שבמחלוקת (בתקופה של מ- 1971 ועד 1974 לא נרכשו נכסים). על כן, אציין בהערת אגב, שלדעתי אין בכך ולא כלום ע"מ להעיד על "קרע" בין בנה"ז, כפי שב"כ הנתבע מבקש להציג.

ב.     עזיבת הבעל את בית המגורים המשותף של בנה"ז
אין חולק כי הנתבע עזב את בית המשפחה בשנת 1974 לערך ועבר להתגורר תחילה אצל אחיותיו ומאוחר יותר בדירה שרכש.
לעניין זה ראה דבריו בסעיף 11(ה) לתצהיר עדות ראשית מיום 11.05.93:
"את הבית בקרית גת עזבתי עוד בשנת 1974, לאחר 3 שנים של פרוד בחיי המשפחה שלנו שהחל ב- 1971".

לכן, שנת 1974 היא נקודת ציון חשובה בבחינת קביעת מועד ה"קרע".

ברבים מן המקרים הפירוד הממשי, שבו עוזב אחד הצדדים את הבית, הוא המעיד על קיצה של כוונת השיתוף ברכוש ומועד זה הוא הקובע לצורך חלוקת הרכוש המשותף. אולם בפס"ד לידאי נקבע כי פירוד לא חייב להביא להפסקת השיתוף (ראה: 809/90, שם).

כך גם בפס"ד אבנרי, ביהמ"ש אישר את קביעת בית משפט קמא שכוונת שיתוף הוסיפה להתקיים גם לאחר עזיבת הבעל את הבית, שכן בנסיבות המקרה הבעל הוסיף להחזיק את מפתחות הדירה ברשותו, נהג להגיע לדירה פעמים רבות ללא הודעה מוקדמת, אכל בבית וחשבון הבנק המשותף המשיך לשמש את בנה"ז. בנסיבות אלה נקבע:
"למרות הפירוד הפיזי שהתבטא במקומות לינה נפרדים, נשמרו רכיבים מרכזיים של שיתוף בפועל... נותר השיתוף בענייני הרכוש בעינו והמשיבה זכאית לזכויות ולכספים שנצברו במהלך תקופה זו... המאמץ המשותף המשיך להתקיים ביחס להיבטים רבים של חיי היום יום. בנסיבות אלו אין לראות בעזיבת המשיב את הבית כאירוע המפקיע את חזקת השיתוף".
(ראה: ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נא(3) 541).

לפיכך, מועד עזיבת הנתבע את בית המשפחה אינה בהכרח מעידה על פירוק השיתוף ויש לבחון האם עדיין נשאר השיתוף עד 1992 (מועד הגשת התביעה) ע"י התקיימות היסודות של 'אורח חיים תקין' ו'מאמץ משותף' ככל שאלה דרושים על פי הפסיקה לצורך ביסוסה העקרוני של חזקת השיתוף (ראה: ע"א אגוזי נ' אגוזי פ"ד לג(3) 1; ע"א 122/83 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ(1) 289; ע"א נתן נ' גרינר ואח', פ"ד מה(1) 104).

הדרישה ל'אורח חיים תקין' צומצמה והדגש כיום הוא לא על חיי שלום והרמוניה, אלא על מערכת של חלוקת תפקידים ומאמץ משותף עם איחוד משאבים, על אף סכסוכים ומריבות בין בנה"ז (ראה: 782/80 גולדנברג נ' גולדנברג, פ"ד לז(2) 757).

כך גם לעניין 'המאמץ המשותף' - יסוד זה, אין פירושו השתתפות כספית שווה של בני הזוג, כל אחד ממקורותיו הוא, למימון רכישת הנכסים המשותפים, אלא הכוונה היא, שכל אחד מבנה"ז תורם חלקו לכלכלת הבית, בין בהשתכרותו ממקום עבודה ובין בתרומתו במסגרת הבית (ראה: ע"א 66/73 פנונו נ' פנונו, פ"ד כט(2) 181; ע"א 724/83 בר נתן נ' בר נתן, פ"ד לט(3) 551; ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233).

בענייננו, בני הזוג לא חיים יחד למעלה מ- 25 שנה. לטענת הנתבע, היחסים בין בנה"ז היו מעורערים לאורך כל שנות נישואיהם, והם שהביאו בסופו של דבר, לניתוק ולאחר מכן לפירוד בשנת 1974.

וזוהי גירסתו כפי שהיא מובאת בתצהיר מיום 07.01.93:
"אמנם נישאנו לפני כ- 50 שנים, אולם מזה 20 שנה, שאנו לא חיים יחדיו כי אם במקומות שונים. משהתחתנתי, הייתי בן 14 שנה, ואשתי היתה מבוגרת ממני בכ- 9 שנים, ונישואי היו בשל החלטת הורינו אשר השיאו אותנו. כל עוד חיינו במרוקו היו חיי נישואינו סבירים, אולם משעלינו ארצה החלו הסכסוכים ביננו. בשנת 71 החריף הקרע ביננו, וגם אם התגוררנו תחת קורת גג אחת הרי לא היה כל קשר ביננו, אני חייתי בחדר אחד של הבית בקרית גת ואשתי התגוררה בחדר אחר. מצבזה נמשך כ- 3 שנים, שבהם פנתה אשתי למכשפים ע"מ שיכשפו אותי. בשנת 74, משלא יכולתי לשאת יותר את חיי המרורים והמריבות הבלתי פוסקות, החלטתי לעזוב את הבית. עזבתי את הבית, חסר כל והתחלתי את חיי מחדש. מאז שנת 74 שאין לי כל קשר עם המבקשת - ולמעשה חיינו כגרושים אם כי בתעודת הזהות היינו עדיין נשואים. ביקשתי מספר פעמים להתגרש, אך המבקשת סירבה להתגרש".

לעומת זאת, טוען ב"כ התובעת כי למרות שהנתבע לא התגורר בבית המשפחה, בחיי בנה"ז התקיימו היסודות של 'אורח חיים תקין' ו'מאמץ משותף' עד למועד הגשת התביעה בשנת 1992 ולהוכחת טענתו זו, הוא מצביע על מספר נסיבות המעידות על כך:
1.     ביקורים בבית המשפחה והשתתפות באירועים- לטענת ב"כ התובעת, הנתבע מעולם לא עזב את התובעת ואת ילדיו, אלא המשיך לבקרם ותמך בהם כספית, דבר המצביע על אורח חיים תקין.
כך העידה התובעת בחקירתה ביום 26.04.99:
"ש - את חיה עם בנימין או שהוא עזב אותך.
ת - היום לא.
ש - לפני שנה חיית עם בנימין או שהוא עזב אותך.
ת - מאז שעשיתי משפט הוא לא מדבר איתי.
ש - באיזה שנה בנימין עזב אותך.
ת - במשפט עכשיו.
ש - המשפט משנת 92, לפני כן הייתם בעל ואישה.
ת - כן. הוא לפעמים בא לבית ולפעמים הלכנו למסעדה והלכנו יחד
לחתונה.
ש - בנימין אומר שמשנת 1971 אתם כבר לא יכולתם לגור ביחד כל
אחד גר בחדר אחר בקרית גת.
ת - אני נשבעת באלוהים שאף לא הפרדנו את המיטה.
ש - זה נכון שאחרי שנתיים, שלוש, שכבר לא יכול היה לסבול יותר
הוא עזב את קרית גת. ועבר לגור ביפו.
ת - הוא אף פעם לא עזב את הבית.
ש - מתי עזב.
ת - מתי שמתה הנכדה שלו בסוף שנת 91.
ש - מה שאת טוענת זה שעד שנת 91 בנימין היה בא הביתה רק
בשישבת.
ת - לפעמים בא לשישבת ולפעמים בא לברית מילה. כל הזמן הוא בא
לקרית גת.
(ראה עדותה בעמ' 16 לפרוטוקול מיום 26.04.99).

כך גם העידה בתצהירה מיום 28.12.97:
"משנת 1979 היה בעלי לן במהלך השבוע בבית ברחוב סהרון
והיה מגיע הביתה רק בסוף השבוע..."
     (ראה סעיף 14 לתצהירה)

אולם ובניגוד גמור לעדות זו, טענה התובעת בתצהירה מיום 20.12.92, כי-
"משנת 1979 בערך ביקוריו של בעלי בבית הפכו לדלילים יותר
ויותר, עד אשר נפסקו כליל..."
          (ראה סעיף 14 לתצהירה)
היא חוזרת על עדותה זו בס' 7 לתצהירה מיום 08.02.94, שהוגש במסגרת ת.א. 858/92.

אחותו של הנתבע, הגב' עמוס זהבה, העידה כי הנתבע התגורר אצלה יום יום
וגם בשבתות וחגים ולא רצה לחזור להתגורר בבית המשפחה (ראה: עמ' 25 לפרוטוקול מיום 26.04.99).

כך גם העידה הגב' אדרי רוזה, מי שהיתה חברתו לחיים של הנתבע במשך 12 שנים, כי הביקורים של הנתבע בקרית-גת היו ספורים, ביקורים שהצטמצמו רק לחגיגות ואירועים של המשפחה ונמשכו יום-יומיים בלבד (ראה: עמ' 21-22 לפרוטוקול מיום 26.04.99).

גם בתם של הצדדים, הגב' אלבז תמר, העידה בכתב ההגנה שהוגש על-ידה בת.א      858/92 כי-:
"בערך בשנת 1979 הפכו ביקוריו של הנתבע בבית לדלילים הוא התגורר בדירה ברח' שפירא 6 בת ים, שם הוא מתגורר עד היום" (סעיף 9).
"אז הפנה התובע את גבו לאישה, ניער את חוצנו ממנה ולמעשה נטשה. האישה ביקשה מבתה תמר כי תבוא ותסעד אותה. היא הציעה לה לגור בקומת הקרקע ואז תוכל להשגיח, לטפל ולדאוג לה..." (סעיף 11).
     
ממכלול העדויות שהובאו לעיל עולה כי אכן הנתבע נטש את המערערת אולם שמר על קשר עם המשפחה והמשיך לבקרם בסופי השבוע, ביקורים שהלכו והתמעטו עם השנים והצטמצמו לאירועים משפחתיים. לפיכך, אין בכך כדי להעיד על קיום חיי שיתוף בין בנה"ז.

2.     תמיכה כספית בתובעת- הנתבע המשיך לדאוג כל השנים למזונותיה וצרכיה של התובעת, ע"י כך שהורה לבנו להעביר מחצית מרווחי החנות בקרית גת לידיה. אולם, גם בטענה זו אין ממש, שכן הנתבע חייב במזונות אשתו ע"פ דין; מה עוד, שמתוקף חזקת השיתוף היא זכאית למחצית הרווחים ממילא.
יש לציין, שטענה זו נוגדת את האמור בכתב התביעה למזונות שהגישה התובעת בתמ"ש 31551/96, לפיה הנתבע "דאג" שלא לפרנס אותה (סעיף 5 לכתב התביעה).

3.     ביקוריה של התובעת במסעדת הדגים של הנתבע- גם אם אקבל טענה זו, טענה שמוכחשת ע"י הבעל, אני סבורה שאין זה מעיד בהכרח על חיי שיתוף בין בנה"ז, שכן התרשמתי שעד למועד הגשת התביעה לא היו סכסוכים מהותיים ומריבות קשות בין הצדדים, אלא דרכיהם נפרדו, כל אחד פנה לחייו הוא, כאשר מה שקישר בניהם היא העובדה שהם הורים לילדים משותפים. מלבד זאת, מדובר על מספר ביקורים ספורים, אם בכלל, דבר שאינו משמר את התא המשפחתי.

4.     רכישת חלקות הקבר- ב"כ התובעת טוען כי העובדה, שהנתבע רכש ביום      19.06.90 שתי חלקות קבר לו ולתובעת, מעידה על כוונת שיתוף מצד הנתבע.

הנתבע מסביר זאת:
"עם פטירתו של דודי (עסור)..., הבאתי אותו לקבורה בקבר ישראל בירושלים. בעת הטיפול בקבורתו, התלווה אלי בני, מרדכי והוא הציע לי לרכוש חלקות קבר עבורי ועבור אשתי - אמו וזאת על מנת שאחרי 120 שלנו יבואו כל ילדינו למקום אחד. אי לכך הסכמתי ורכשתי את שתי חלקות הקבר הללו".
(ראה: עמ' 2 לתצהירו מיום 05.03.98 וכן בעדותו מיום 17.01.00 בעמ' 8 לפרוטוקול).
     
     לדעתי, רכישת חלקת קבר לאשתו סמוך לחלקת קברו מעידה על כבוד
והערכה שרוחש הנתבע כלפי התובעת, אם ילדיו, ואין בה בכדי להעיד בהכרח על כוונת שיתוף בנכסים, כטענת התובעת.

5.     הכנת "סחוג" למסעדת הדגים- לטענת התובעת, היא סייעה לנתבע בעסקי המסעדה והיא זו שהכינה את הסחוג למסעדה; טענה שמוכחשת ע"י הנתבע:
"לא נכון המפורט בסעיף 11 לעניין מעורבות התובעת במסעדה. התובעת לא עבדה במסעדה וגם לא הכינה סחוג כטענתה..."
(ראה סעיף ד' לתצהיר הנתבע מיום 05.03.98).

בעדות הצדדים בפני, התרשמתי כי אין אמת בטענת האשה; מכל מקום, אני מסופקת אם בנסיבות העניין שלפנינו, הכנת "סחוג" מוכיחה על "מאמץ משותף".

לאור האמור, נראה לי שבמועד עזיבת הנתבע את הבית חדלו בנה"ז לתפקד כמשפחה וחדלו מלקיים משק בית משותף וכל אחד החל לנהל את חייו הוא באופן עצמאי ובלבדי.

לפיכך, אני מקבלת את טענת ב"כ הנתבע, לפיה הנסיבות המאפיינות את פרשת לולוי שונות מנסיבות המקרה שלפנינו, שכן בפס"ד לולוי הצדדים המשיכו לחיות זה בסמוך לזה, הבעל המשיך להתעניין בניהול הבית ובניהול חיים משותפים בניגוד לעובדות המקרה שלפני (ראה: ע"מ 1065/98 לולוי נ' לולוי (לא פורסם)).

מסקנתי זו מקבלת חיזוק נוסף לאור העובדה שהנתבע התרועע עם נשים אחרות, כאשר עם אחת מהן התגורר במשך תקופה ארוכה.

ג.     התרועעות הנתבע עם נשים אחרות
הנתבע טען כי משנת 1974 ועד היום, הוא התגורר עם חברות לחיים, כאשר עם אחת מהן, הגב' אדרי רוזה, חי כ- 12 שנים.

התובעת בעדותה ביום 26.04.99 לא חולקת על כך ומעידה:
"ש - את יודעת מאיזה שנה בנימין גר עם חברה אחרת.
ת - כל הזמן יש לו חברות עוד ממרוקו היו לו חברות.
ש - כשאת אומרת חברות הכוונה לנשים שגרות איתו.
ת - אני יודעת".
(ראה: עדותה בעמ' 18 לפרוטוקול מיום 26.04.99).

נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אולם יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו השונות (ראה: ע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829).

לעניין זה, טוען ב"כ התובעת, כי העובדה שלנתבע היו הרבה נשים אינה מעידה על קרע או פירוד וזאת במיוחד לאור מנהגי העדה המרוקאית, עליה נימנים בני הזוג, ש"סבלה" אורח חיים שכזה.
כפי שהעיד הבן מרדכי וענונו:
"אצלנו בעדה היה מקובל שלבעל יש חברות והאישה מקבלת את זה וזה לא פגע במשפחה". (ראה: עמ' 14 לפרוטוקול מיום 26.04.00).
     
באופן עקרוני מקובלת עלי טענת ב"כ התובעת שיש לבחון זאת לאור הנסיבות הספציפיות של בנה"ז, שכן אני סבורה שבהתחקות אחר כוונת הצדדים לגבי המועד שבו חל הקרע, אין להיצמד אך לעובדות ה"יבשות", אלא ניתן ללמוד מהמנטליות ומהמנהגים של העדה או ממושגיהם התרבותיים והחברתיים, אשר יכולים ללמד על כוונת בני הזוג.
לפיכך, יתכן שבנסיבות אחרות הייתי נמנעת מהמסקנה, שבעקבות מעשי הבגידה נוצר "קרע" שיש בו ע"מ להפסיק את חזקת השיתוף.
אולם, בנסיבות שלפני, אין להתעלם מהעובדה שהנתבע התגורר עם אישה אחרת, הגב' אדרי רוזה, תקופה ארוכה החל משנת 1976 כ- 12 שנים ולפי עדותה הם חיו כבעל ואישה לכל דבר ועניין:
      "ש - כמה שנים בסך הכל חיית איתו ביחד.
ת - 12 שנה משנת 76.
ש - כשאת אומרת חיית איתו ביחד.
ת - בעל ואישה עם שלושה ילדים מנישואים קודמים".
(עמ' 18 לפרוטוקול מיום 26.04.99)
"ש - היה לכם חשבון משותף.
ת - לא חשבון בנק משותף היה לנו קופה משותפת.
ש - את עבדת.
ת - הוא היה לו כסף.
ש - הוא נתן לך כסף.
ת - היה לנו קופה.
ש - מה זה קופה.
ת - שמים כסף בשביל מתנות.
ש- את כל הדברים בדירה החל מהוצאות חשמל וכו' בהוצאות ביגוד הוא
שילם.
ת - אני לא הכחשתי את זה, זה ברור, אני לא צריכה להגיד את זה".
(עמ' 21 לפרוטוקול)     
"ש - כמה פעמים נסעתם למרוקו.
ת - פעם אחת והוא שילם עבור הנסיעה, אני אישה מוכרת בציבור, מה אני
ישלם?"
(עמ' 22 לפרוטוקול)
"ש - היה תקופה שהאבא היה חולה, מתי זה היה.
ת - אני לא זוכרת בדיוק, אבל יש את הניירות שהיה בבית החולים, אני ישבתי
לידו שבוע ימים…"
(עמ' 22 לפרוטוקול)
"ש - הוא היה עובד עד שעות מאוחרות..
ת - לא, הוא היה חוזר בשעה 19:00, השני היה מחליף אותו, מוצאי שבת הוא
לא עבד, במוצאי שבת היינו הולכים לאכול דגים ולהתפנק קצת"
(עמ' 23 לפרוטוקול)

אני סבורה כי מערכת היחסים בין הגב' רוזה לבין הנתבע, כפי שהיא מתוארת בעדותה, מצביעה כי הם תיפקדו כבעל ואישה לכל דבר ועניין וניהלו חיי שיתוף מלאים. כאשר החיים המשותפים מאופיינים בנסיעות יחד לחו"ל, ניהול קופה משותפת, מגורים משותפים במספר דירות, רכישת נכס מקרקעין משותף לשניהם, אין מנוס מהמסקנה שיש כאן חיי שיתוף וכמובן אין להגדיר קשר שכזה כ"אפיזודה חולפת", כפי שניסה להציג זאת ב"כ התובעת. ובנסיבות אלו, אני דוחה את האפשרות שנשמר התא משפחתי בין התובעת לנתבע.

תולדות בנה"ז ונסיבות חייהם כפי שפורטו לעיל, מביאה אותי למסקנה כי ה"קרע" בחיי בנה"ז חל במועד מוקדם יותר מיום הגשת התביעה.

אשר על כן, אני קובעת כי מועד הפסקת השיתוף בין בנה"ז חל בשנת 1974, מועד עזיבת הנתבע את בית המשפחה.

ראוי להדגיש, שהתקיימות כל הנסיבות יחד הביאה אותי למסקנתי זו, שכן, אין לדעתי די בהתקיימות אחת מהן ע"מ להוכיח "קרע" שמצדיק את הפסקת השיתוף בנכסים.

היקף השיתוף
תוצאת קביעת קרע בין בנ"ז פירושה כאמור בספרו של אריאל רוזן צבי "יחסי ממון בין בני זוג" עמ' 247 הוא:
"מרגע שהשיתוף חדל להתקיים יהיו בני הזוג נתונים למשטר של הפרדה רכושית בכל הנכסים שירכוש מי מהם מכאן ולהבא. לגבי הרכוש שנרכש קודם לכן תשמרנה הזכויות המוקנות של כל אחד מבני הזוג ורכוש זה ימשיך להיות משותף".

אפנה עתה לפריטי הרכוש הספציפיים תוך הערה, כי מסקנה, שנכס זה או אחר הינו - או אינו - בבעלות המשותפת, אינה מצביעה בהכרח, כי כך הדין גם לגבי הנכסים האחרים. שיתוף בנכסים בין בנה"ז ייתכן שלא יהיה כללי אלא מוגבל לנכס מסוים זה או אחר, הכל כעולה מנסיבות המקרה (ראה: ע"א 782/80 גולדברג נ' גולדברג, פ"ד לז(2) 757).

א.     בית המגורים ברח' שמואל הנביא 12 קרית גת
ב.     חנות במרכז המסחרי 58 קרית גת
     אין מחלוקת בין הצדדים כי חלה חזקת השיתוף על נכסים אלו ולכן אני קובעת כי
התובעת והנתבע הינם בעלים בחלקים שווים בנכסים.

ג.     חנות ברחוב רזיאל ביפו
     החנות נרכשה ביום 09.11.76, לאחר מועד הפסקת השיתוף בשנת 1974.
ב"כ התובעת טוען כי חזקה היא שמקורות המימון לרכישת הנכס הוא בכספים משותפים שצברו בנה"ז, מן הטעם שמלבד טענת הנתבע כי את הנכס רכש לבדו, לא ציין מאילו כספים רכשו. כלומר, להבנתי, מבקש ב"כ התובעת לטעון שנטל ההוכחה מוטל על הנתבע ומשלא צלח בידו להרים נטל זה, החזקה בדבר שיתוף בנכסים בין בנה"ז ממשיכה להתקיים.
טענה זו, טעות ביסודה - משנקבע כי חזקת השיתוף הסתיימה משנת 1974 ואילך, נטל השכנוע מוטל על מי שמבקש להראות שיתוף בנכסים שנרכשו אף לאחר מועד זה (ראה דיון לעיל), ומשנכשלה התובעת ולא עמדה בנטל, דין הנכס לא להיכנס תחת כנפי השיתוף.
     לפיכך, תביעת האישה לגבי נכס זה נדחית.

ד.     דירה ברח' סהרון 28 יפו
     מוסכם על הצדדים כי הדירה נרכשה ביום 14.02.77.
משקבעתי כי מועד הפסקת השיתוף חל בשנת 1974, לא חל על נכס זה חזקת השיתוף מן הטעם שלא עלה בידי התובעת להוכיח כי מקורות המימון לרכישת הנכס הנידון הוא מרכוש משותף ועל כן אני דוחה את התביעה לגבי נכס זה.

ה.     דירה ברחוב שפירא 6/22 בת ים
     החנות נרכשה ביום 08.06.83 במחיר של 98,000$.
הנתבע טען כי הדירה נרכשה מתוך סכום של 300,000$ אותם קיבל במתנה מדודו, מר עשור שמעון, בשנת 1983.     

לטענת ב"כ התובעת, סכום זה הוא כספים משותפים של הצדדים שהנתבע ובנו
הסתירו במהלך השנים מתחת לבלטות והנתבע ניצל את בואו של הדוד עשור כדי להלבינם.

לעניין זה ראה דברי בנם של הצדדים, מר מרדכי וענונו, בסעיף 21 לתצהיר מיום
22.12.97:
"במהלך שנים אלו קנינו אבי ואני דולרים בסכום של 300,000$ שהוטמנו על ידנו מתחת לבלטות בחנות הבגדים בקרית גת. בשנת 1982 הגיעה ההזדמנות המתאימה, כאשר דוד של אבי (עסור) הגיע ממרוקו. אז לקחנו את הדולרים והפקדנו אותם בבנק הפועלים בקרית גת בחשבון שהדוד פתח ומיד אח"כ כל הכספים הועברו לחשבון של אבי, כדת וכדין".

ב"כ התובעת מצביע על מספר סתירות בעדותו ובגירסתו של הנתבע, דבר שמערער את מהימנות הנתבע בעניין.

כך, למשל, כשנשאל הנתבע מדוע הדוד עשור יתן לו סכום של 300,000$ ששוים אז כערכם של 3 דירות, השיב:
"הוא דוד שלי לא חסר לו דבר. ביקשתי שהייתי במצב לא טוב, שיעשה הלוואה או מתנה ואמר שאקח את זה כמתנה".
(ראה עדותו של הנתבע בעמ' 4 לפרוטוקול מיום 06.04.00)

בהמשך עדותו, כאשר התבקש הנתבע להסביר מה עלה בגורלם של ה- 300,000$, טען:
"קניתי דירה, השאר הכנסתי למניות, הן נפלו, מה שנשאר, קניתי מה שרציתי איני זוכר מה קניתי".

וכשנשאל:
"את הכסף שקיבלת מעשור, בחלק, 100,000$ קנית דירה ואת ה- 200,000$ הפסדת".
השיב:
"כן".
(ראה עדותו של הנתבע בעמ' 5 לפרוטוקול מיום 06.04.00).
     
מאוחר יותר, בעדותו מיום 15.06.00, טען:
"מה שנשאר לי הכנסתי למניות. לא כל הכסף הלך לא הפסדתי דבר. קיבלתי כספי בחזרה... המניות נפלו. לא הוצאתי אותם, אחרי 5 שנים הוצאתי אותם. לא הפסדתי כלום… הפסיד מי שהוציא את כספו בעת הנפילה. אני לא הוצאתי".
(ראה עדותו של הנתבע בעמ' 8 לפרוטוקול מיום 15.06.00)

נראה, איפוא, שעדות הנתבע רצופה סתירות בכל הקשור לנסיבות קבלת ה"מתנה" ולשימוש שעשה בכספי ה"מתנה": בתחילה, טען כי לאור מצבו הכלכלי הקשה ביקש הלוואה/מתנה מדודו, אולם למרבית הפלא הכסף לא שימש אותו לכיסוי חובותיו אלא לרכישת דירה נוספת (כאשר כבר יש לו מספר דירות בבעלותו) והשקעה בבבורסה. הכיצד הוא שמי שנתון בחובות עד כדי כך שנאלץ לפנות לעזרת אחרים, משקיע את הכסף ברכישת נכס ובהשקעות ספוקולטיביות אחרות. כך גם גורלו של סכום ה"מתנה" לוטה בערפל: בעדותו הוא טוען שהוא הפסיד את הכספים בבורסה, לאחר מכן טוען שלא נגרם לו כל הפסד, והכספים שימשו אותו במהלך השנים לרכישות כאלה ואחרות.

מלבד סתירות אלו, הגירסה אינה מתקבלת על הדעת, שכן מדובר במתנה בשווי של הון עתק (כערכן של 3 דירות אז), דבר שאינו סביר במיוחד כאשר מדובר במתנה מדוד לאחי, כשלדוד בני משפחה רבים אחרים, להם, כנראה, לא נתן כלום.

כך העיד אחיו של הנתבע, מר אלברט וענונו, בתצהירו מיום 6.7.99 -
"אני הכרתי במרוקו את הדוד עשור שמעון ואני יודע שעשור לא נתן כספים לאף אחד. גם לא לילדיו. הטענה כאילו הדוד שמעון עשור נתן 300,000$ בשנת 1983 במתנה לאחי בנימין הינה אבסורד שבאבסורד".

לעומת זאת, טוען ב"כ הנתבע שיש לקבל את גירסתו מהטעם שפרט להצהרתו על נסיבות קבלת הסכום הנ"ל, הציג הנתבע מסמכים מהבנק, המוכיחים העברת הסכומים מחשבונו של שמעון עסור לחשבונו של הנתבע וכי דווח על קבלת סכום זה כמתנה למס הכנסה. ברם, לא מוכחש ע"י מי מהצדדים כי הסכומים הועברו מחשבונו של הדוד עסור לחשבונו של הנתבע, אלא נטען שהכספים שהופקדו לא ניתנו במתנה אלא הועברו לנתבע תמורת דולרים שצבר מרווחי חנות הבגדים ועל כן אין במסמכי הבנק בכדי להפריך או לאשש את גירסת הנתבע. כך גם לגבי הדיווח למס הכנסה - לטעמי, אין בדיווח לרשויות המס משקל ראייתי גבוה, שכן הדיווח, ככל דיווח מיסויי, בוצע ע"י הנתבע, וכבר נכחנו שהנתבע, ע"פ עדותו, לא היסס בעבר לשקר לרשויות (ראה עדותו לעניין המכתב ששלח ליועהמ"ש של עיריית קרית-גת, עמ' 6-7 לפרוטוקול מיום 17.01.00).

בנוסף, טוען ב"כ הנתבע כי גירסתה זו של התובעת נולדה בשלב מאוחר של ההתדיינות המשפטית, דבר שמעלה חשד לגבי מהימנותה.

כאשר נשאל הבן, מדוע עד למועד נתינת התצהיר לא מסר את הסיפור על הכסף בבלטות, השיב:
"במשפחה מרוקאית יש בוס ששולט במשפחה והכל שלו והכל אצלו וכולם שפוטים שלו וככה היינו אני ואחיותי. לא היתה כל סיבה לפני כן לספר על הכסף בבלטות כי אנחנו יודעים שהכסף אצל האבא ובבוא היום הוא יתן זאת לילדים שלו".
(ראה עדותו של הבן בעמ' 11 לפרוטוקול מיום 26.04.99)

ב"כ הנתבע טוען שגירסת התובעת, לפיה מקור הכספים הוא בחסכונות מחנות הבגדים בקרית גת, אינה סבירה, לאור העובדה ששתי משפחות התפרנסו מרווחי החנות - משפחתו של הבן מוטי ומשפחת התובעת - ועל כן לא יתכן שנותרו חסכונות בגובה 300,000$; מה עוד שמדובר בחנות בגדים בקרית גת.

אודה שבתחילה גם בעיני נראה הדבר לא הגיוני, אולם אין לשכוח שמדובר בפרק זמן ארוך יחסית בו נטען כי נצברו הכספים האמורים.
חנות הבגדים בקרית-גת נפתחה בשנת 1968 לערך ואילו הסכום של 300,000$ התקבל בשנת 1983, היינו, החנות היתה פעילה במשך 15 שנה מיום פתיחתה ועד למועד קבלת הכסף. כלומר, ה- 300,000$ מתייחסים ל- 15 שנים, היינו- 20,000$ לשנה, ו- 1670$ לחודש - דבר שאין ספק כי הינו מתקבל על הדעת לאור הרווחים הגבוהים מהחנות, כפי שטען בנם של הצדדים, מר מרדכי וענונו:
"הכנסותי החודשיות היו גבוהות מאוד שכן כאמור לחנות היה מוניטין ופרסום. זכור לי למשל שהייתי "סוגר קופה" בסוף כל יום בסכום של 4,000-3,000$ (רק לשם השוואה באותה תקופה מגרש לבנית וילה בקרית גת היה כ- 6,000$)".
(ראה: סעיף 19 לתצהיר הבן מיום 22.12.97)

כמו"כ יש לזכור שלא היו הוצאות שכירות על החנות, שכן היא היתה בבעלות הצדדים ובכך הם חוסכים סכום של כ- 1500$ (בהתאם להערכה של ב"כ הנתבע כפי שהיא מובאת בסעיף 8 לתביעה להקטנת מזונות - תמ"ש 31553).

לאור העדויות שהובאו בפני, והסתירות הרבות בדברי הנתבע, התרשמתי שהוא אינו דובר אמת ואני מאמצת את גירסת התובעת בעניין.

אני קובעת לפיכך, כי הכספים הללו הצטברו בחיים המשותפים שלהם כבנ"ז.
פועל יוצא מקביעתי זו הינו החלת חזקת השיתוף גם על נכס זה.

ו.     חנות ברח' ביאליק ברמת גן
ז.     דירה ברחוב בלפור 64 בת ים
הדירה ברח' בלפור בבת-ים נרכשה במאי 89 תמורת 55,000$ והחנות ברח' ביאליק נרכשה בשנת 1988 תמורת 120,000$ ; לכאורה במועד שלא התקיים שיתוף בין בנה"ז, שכן כבר קבעתי שהמועד לפירוק השיתוף חל בשנת 1974.

אולם יש לבחון מאילו כספים נרכשו נכסים אלה, האם מכספים שצברו בנה"ז בתקופה הקודמת להפסקת השיתוף.

לטענת הנתבע מקורם של הכספים הללו הוא מהתמורה שקיבל בגין מכירת חלקו
במסעדת "שבתאי היפה" ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים.

הנתבע בתצהירו מיום 11.05.93 טוען:
"את חלקי במסעדה מכרתי לשותפי, בסוף 1987 בסכום של 180,000 דולר, בעקבות פסק בוררות ביננו... מכספי המכירה רכשתי כאמור את החנות ברחוב ביאליק 77 רמת גן וכן הדירה ברחוב בלפור 64 בת-ים".

התובעת בתצהירה מיום 28.12.97 טוענת:
"בינתיים התפרקה השותפות בין בעלי ושבתאי ובעלי קיבל תמורת חלקו במסעדה משבתאי סכום של 250,000$".

משאין מחלוקת ממשית לעניין מקור הכספים ששימשו לרכישת הנכסים, יש לערוך בדיקה הסטורית ולקבוע מאלה כספים רכש הנתבע את בית הקפה שלימים הפך למסעדת דגים "שבתאי היפה".

בית הקפה הושכר לנתבע ע"י החברה לפתוח יפו העתיקה בשנת 1957 לערך, תקופה בה אין ספק כי התקיים שיתוף בין בנה"ז; אולם הנתבע טוען כי הכספים לרכישת הזכויות בבית הקפה היו כספים שניתנו לו בירושה/במתנה ע"י אביו.

וזוהי גירסתו, כפי שהיא מובאת בתצהיר שהוגש מטעמו ביום 11.05.93:
"בשנת 1957 ביקש ממני אבי ז"ל לרכוש עבורו דירה ולצורך זה מסר לי 6,000 ש"ח. לאחר זמן מה היתה לי הזדמנות לנהל בית קפה בשטח 16 מ"ר ביפו, ולרכוש זכויות דמי מפתח שלו. פניתי לאבי וביקשתי רשותו להשתמש בכספים מתוך הכסף של הדירה לרכישת בית הקפה, וכאשר תימצא הדירה, אמכור את בית הקפה וארכוש לו הדירה... הכסף לרכישת הזכויות בבית הקפה היה מכספו של אבי ולא מחסכונות. עם פטירתו של אבי, קיבלתי בירושה סכום זה - שלמעשה הייתי אמור להחזיר לו.מבית הקפה הושכר ומדמי ההשכרה העברתי לאבי מידי חודש, כספים למחייתו ולאחר פטירתו קניתי על שמו מכספים אלו ולפי בקשתו ספר תורה וחלקת קבר בירושלים".

     מאידך, טוען ב"כ התובעת כי להוריו של הנתבע לא היו כספים, והנתבע היה אחד
מעשרת ילדיהם, הם חיו בדירה קטנה של חברת עמידר בקרית שמונה, עבדו ב"עבודות שחורות", כהגדרתו של הנתבע, וכל הסיפור על הכספים שקיבל במתנה מאביו לא היה ולא נברא.

מבין שתי הגירסאות העומדות בפני, לאור העדויות השונות ולפי התרשמותי מן העדים בעת עדותם מלפני, אני מעדיפה את גירסת התובעת על גירסת הנתבע והיא זו הראויה לאמונו של בית המשפט.

לאור האמור, אני קובעת כי בית הקפה נרכש מכספים משותפים של בנה"ז, מעבודתם ומחסכונותיהם אשר נצברו במאמץ משותף.

אוסיף ואומר, כי אפילו היתה מתקבלת גירסת הנתבע, לפיה הכספים התקבלו מאביו במתנה/בירושה, אין בכך כדי לשלול את זכויותיה של התובעת בנכס, שכן בנסיבות מסוימות, נכסים שהתקבלו ע"י כל אחד מבני הזוג במהלך הנישואין, ואפילו בדרך של ירושה ומתנה, נכללים במסגרת חזקת השיתוף.
(ראה: ע"א 75/79 אברהמי נ' ישראלי, פ"ד לד(2) 216).

     ברוח זו קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן בע"א 1915/91 יעקבי נ' יעקבי, פ"ד מט      (3) 529, בעמ' 613:
"חזקת השיתוף גורסת שיתוף מלא בין בני הזוג בכל הרכוש בין המשפחתי, בין הפרטי ובין העסקי, בין זה שבא לאחד מבני הזוג מלפני הנישואין או במתנה או בירושה במהלכם".
     
     וכב' הנשיא שמגר הוסיף-
"חזקת השיתוף נלמדת מאורח חיי בני הזוג, ובחלוף פרק זמן מסוים 'ניתן למתוח' אחורה את ההסכמה המונחת בבסיס חזקת השיתוף".

על אף האמור לעיל אין מגמת הפסיקה מתיימרת לבטל באופן גורף את הגבולות שבין הנכסים פרי המאמץ המשותף ובין הנכסים שהושגו בדרך אחרת. אלא שבנסיבות מסוימות, מטשטשים הגבולות ובנ"ז שחיו חיי הרמוניה עם בנ"ז תקופה ארוכה, תוך שיתוף ומאמץ כלכלי אמיתי יזכה להכרה בחלקו גם בנכסים מהסוג האחרון.

בענייננו, בנה"ז נשואים זל"ז כ- 60 שנה, כאשר עד לשנת 1974 חיו חיי שיתוף
מלאים, ולא נעשתה הבחנה והפרדה בעניינים הכספיים והחומריים ועל כן גם אם הכספים ניתנו במתנה או בירושה חלה עליהם חזקת השיתוף.
אך כאמור לענייננו אין אנו נדרשים לסוגיית ה"מתנה", שכן קבעתי שהכספים
לרכישת בית הקפה נצברו במאמץ משותף.

אולם, בכך לא מיצינו את הדיון בעניין - בשלב זה, יש לבחון האם זכאית התובעת מכוח חזקת השיתוף גם למחצית החנות והדירה, שנרכשו אחרי שתמה החזקה, מן הטעם שמקורם ברכוש המשותף (בית הקפה).
כאמור, החנות והדירה נרכשו מהכספים שקיבל הנתבע ממכירת חלקו במסעדת "שבתאי היפה", שראשיתה בבית קפה שרכש הנתבע בשנת 1957, כאשר בשנת 1976 פתח הנתבע בבית הקפה עם שותף, שבתאי סקנדריון, מסעדת דגים שלימים הפכה להיות בעלת מוניטין גדול וצברה רווחים גבוהים. לפיכך, יש לבחון האם התובעת היתה זכאית למחצית הזכויות במסעדה ובהתאם לכך למחצית התמורה שהתקבלה בגין מכירת חלקו של הנתבע במסעדה.

וכפי שהיטיב לבטא זאת כב' השופט טירקל בפס"ד בעניין חסל:
"האם זכאית היא רק למחציתו של ה"עץ" המשותף, לרבות מחציתו של יבול הפירות שהבשיל עליו עד מועד ההפרדה, או שמא זכאית היא גם למחצית הפירות, שצמחו עליו, לאחר מכן? האם "טעם הפרי" כ"טעם העץ"?".
(ראה: ע"א 5640/94 חסל נ' חסל, פ"ד נ(4) 250).

הש' טירקל מציג שתי אפשרויות:
האחת- הקביעה תהיה לפי מועד ההשקעה העיקרית. כלומר, "מקום שבו נעשתה ההשקעה העיקרית, כספית או אחרת, ב"עץ", בתקופה שלפני שתמה חזקת השיתוף, וניתן לייחס את ה"פירות" לאותה השקעה, תחול החזקה גם על הפירות. וכן בהיפוכו של דבר".
השניה- כאשר לא ניתן לקבוע את התקופה המדויקת שבמהלכה נעשתה ההשקעה העיקרית, או שלא ניתן לייחס את הפירות לאותה תקופה, ראוי שחזקת השיתוף לא תחול על הפירות.

במקרה שלפני, מועד ההשקעה - היינו, רכישת בית הקפה - ידוע ומוסכם (1957), אולם לא ניתן לייחס את ה"פירות" לאותה השקעה שכן במרוצת השנים ה"השקעה" (בית הקפה) שינתה צורה וגודל, לפי הפירוט שלהלן:

בשנת 1957 לערך, הושכר בית הקפה לנתבע ע"י החברה לפתוח יפו העתיקה (זכות חזקה).
ביום 28.03.68 בית הקפה נרכש בדמי מפתח, בסכום של 1,500 לירות אז.
ביום 16.01.78 נרכשה חנות + מחסן בדמי מפתח בסך 100,000 לירות, כערכן אז, ע"י הנתבע ושותפו שבתאי.
ביום 16.07.81 נרכשה חנות ב- 40,000 שקל (ישן), כערכם אז, ע"י הנתבע ושבתאי.
ביום 01.04.83 נרכשה חנות נוספת בסך של 250,000 שקל (ישן), כערכו אז, ע"י השותפים.
(ראה: ת/24 וחוזי השכירויות).

כמו"כ הושקעו כספים בשיפוץ בית הקפה והתאמתו לצרכי שימוש כמסעדה. לפי פסק הבוררות, הסכומים שהושקעו בשיפוץ בית הקפה ודמי השכירות עבורו שולמו מקופת השותפות (ראה: פסק בוררות חלקי מיום 20.09.87).

נראה, איפוא, כי במהלך השנים הנתבע רכש עם מר שבתאי סקנדריון עוד 3 חנויות הסמוכות לבית הקפה, שיפצו אותן וביחד עמו ניהל בשותפות את המסעדה, אשר כללה את בית הקפה בשטח 16 מ"ר שנרכש בשנת 1957 ועוד 3 חנויות סמוכות.
כלומר, רכישת בית הקפה, אף שהיתה בתקופת השיתוף, אינה מהווה את ההשקעה העיקרית; אלא שלושת החנויות, שנרכשו בתקופה שלאחר תום השיתוף, מהוות את עיקר ההשקעה.
מכאן, שהמסקנה היא, כי על פי העקרון שהנחה כב' השופט טירקל בפס"ד חסל, ההשקעה העיקרית היתה בתקופה שלאחר תום השיתוף בין בנה"ז.

בנוסף, במהלך השנים המסעדה צברה מוניטין וגרפה רווחים רבים, דבר שמעלה את שוויה של המסעדה ולא ברור אם התובעת שותפה לערך מוסף זה.

הסכום של 180,000$ כלל, איפוא, את זכויותיו של הנתבע במסעדה, דהיינו, מחצית מ- 4 חנויות, בדמי מפתח, ציוד ומוניטין. ועל כן לטענת הנתבע:
"מתוך כלל מכירת הזכויות רק חלק קטן נזקף בגין בית הקפה בשטח 16 מ"ר שרכשתי בשנת 1957"
(ראה: סעיף 14ח לתצהיר הנתבע מיום 23.04.93).
     
אמנם, הקמתה של השותפות ופתיחתה של מסעדת הדגים נתאפשרה, בין היתר, הודות לבית הקפה שמחצית מזכויותיו שייכות לתובעת; אף על פי כן, אני סבורה כי ערך השותפות והמסעדה שבמרכזה מגלם אך במתי מעט את בית הקפה וזאת לאור העובדה שהשותפות כללה נכסים רבים אחרים (ציוד, מוניטין, 3 חנויות נוספות), ועל כן קשה לייחס את ערך השותפות במועד הפירוק (ה"פירות"), לרכישת בית הקפה (ה"עץ") וע"פ ההלכה שנקבעה בעניין חסל די בכך כדי לקבוע כי חזקת השיתוף לא תחול על הפירות.

וכפי שקבע הבורר במחלוקת שבין הנתבע לשותפו בשאלה האם בית הקפה הוא חלק מהשותפות:
"נכון כי כיום (1987) החנות היא לב המסעדה וזאת לאחר ששופצה כפי ששני הצדדים העידו. אבל בשנת 1979 היתה זו עדיין חנות מוזנחת ("חורבה" כדברי הצדדים)…
עובדה היא כי השותפות היא אשר מימנה השיפוצים, היא הנושאת בתשלום דמי האחזקה ודמי השכירות ונראה לי סביר לקבוע כי עיקר ערכה של החנות בא לה בשל השקעות השותפות ובשל הפיכתה ללב עסקיה (הדגשה שלי. ע.מ.). זאת מציאות שנוצרה לאחר 1979 בעקבות ההסכם בין הצדדים".
(ראה: פסק בוררות-פסק דין חלקי מיום 20.09.87).

לאור זאת, אני קובעת כי לא חלה חזקת השיתוף בכל הקשור למסעדת הדגים ומשכך אין התובעת זכאית למחצית מהכספים שקיבל הנתבע עבור זכויותיו במסעדה.

לפיכך, תביעת האישה לגבי נכסים אלו נדחית.

אין בקביעתי על פי פסק דין זה כדי לחסום את התובעת, אם יתעורר העניין, מלטעון כל טענה באשר לזכויותיה בבית הקפה; הכל, כמובן, בהתאם להוראות הדין והקבוע בעניין זכויות רכושיות/קנייניות בין בני זוג.
     
ח.     מחצית מחלקו של הנתבע במגרש הנמצא בנחלת יהודה ראשל"צ
המגרש נרכש בשנת 1985, מחציתו נרכש ע"י הנתבע ומחציתו נרכש ע"י הגב' רוזה אדרי.
משקבעתי כי מועד ההפרדה חל בשנת 1974, לא חל על נכס זה חזקת השיתוף ועל כן אני דוחה את התביעה בכל הקשור לנכס זה.

ט.     מחצית מחלקו של הנתבע בבנקים השונים
ביום הגשת התביעה (31.12.92) היה לנתבע בבנקים השונים סך של 683,973 ש"ח.
לפי הפירוט שלהלן:
כספים בבנק המזרחי סניף יפו (עו"ש+חסכונות)          57,599 ש"ח
קופת גמל "עתיד" (בנק המזרחי)                    45,149 ש"ח
קופת גמל "תמר" (בנק דיסקונט)                    200,829 ש"ח
חסכונות בבנק הפועלים (סניף קרית גת)               44,799 ש"ח
קופת גמל "תגמולים" (בנק הפועלים סניף קרית גת)     333,637 ש"ח

מאחר וכבר קבעתי (בדיון בעניין הדירה ברח' שפירא בת-ים - עמ' 18 לפסק הדין) כי יש לדחות את גירסתו של הנתבע, לפיה קיבל במתנה סך של 300,000$ מדודו עסור ואימצתי את גירסתה של התובעת, לפיה הסכום של 300,000$ מקורו בכספים שהצטברו בחיים המשותפים של בני-הזוג, אני סבורה כי התובעת זכאית למחצית הכספים שנותרו מסכום זה במזומן.

כאמור, מהסכום של ה- 300,000$ רכש הנתבע את הדירה ברחוב שפירא בבת-ים במחיר של 98,000$ ואת היתרה בסך 200,000$ השקיע במניות בבורסה.
וכפי שהעיד ביום 15.06.00:
"מה שנשאר לי הכנסתי למניות. לא כל הכסף הלך לא הפסדתי דבר. קיבלתי כספי בחזרה... המניות נפלו. לא הוצאתי אותם, אחרי 5 שנים הוצאתי אותם. לא הפסדתי כלום… הפסיד מי שהוציא את כספו בעת הנפילה. אני לא הוצאתי" (הדגשות שלי - ע.מ.)
(עמ' 8 לפרוטוקול).

ובהמשך:
ש- מה עשית עם הכסף?
ת- בזבזתי מפה לשם.
(עמ' 8 לפרוטוקול)

ש- איך היית משתמש בכסף?
ת- כשהייתי רוצה להוציא, הייתי מוציא ומבזבז.
ש- האם הוצאת מהחשבון של עשור במזומן או שהעברת לשלך.
ת- העברתי לשלי.
          (עמ' 9 לפרוטוקול).     

כשנשאל התובע:
"כלומר, כשאנו קוראים שב- 92 היה לך סה"כ 683,000 ש"ח. זה לא כלל
את הכסף מהדוד".
השיב:
"לא כסף אחר. אותו כסף שהיה לי. היה לי הכסף שלו ושלי ביחד"
(הדגשה שלי-ע.מ.)
(עמ' 4 לפרוטוקול מיום 06.04.00).

מעדותו של הנתבע בפני ביהמ"ש עולה כי הכספים המשותפים בסך 200,000$ התמזגו יחד עם כספים פרטיים אחרים של הנתבע.
לטענתו, סכום זה הוצא לצרכיו השוטפים; ואולם, משנטמעו כספים אלו זה בזה, לא ברור אילו כספים שימשו אותו, הכספים המשותפים או כספו הפרטי; אך, לענייננו, אין זה משנה כלל.
במצב דברים זה, לא יוכל הנתבע להישמע בטענה, כי לא נותר דבר מהכספים המשותפים, כאשר את החלק המשותף לו ולתובעת 'צרך', ואילו חלקו שלו נחסך.
לא יעלה על הדעת, כי בעוד הנתבע 'נוגס' לבדו מהכספים המשותפים של בני הזוג, יתרת כספו הפרטי הולכת וטופחת במהלך השנים בחשבונות הבנק השונים.
על כן, נראה כי אין לעשות הבחנה בין כספו הפרטי של הנתבע לבין הכספים המשותפים; מה גם, שערכם של הכספים המשותפים עולים על ערכם של הכספים בבנקים השונים.
לפיכך, אין מנוס מהמסקנה, כי הכספים בבנקים מהווים את יתרת הכספים המשותפים של בני הזוג.

לאור האמור, אני קובעת כי הכספים ע"ש הנתבע בבנקים השונים ובקופות הגמל השונות הם כספים משותפים שצברו בני הזוג בתקופת השיתוף ולפיכך התובעת זכאית למחציתם.

סיכומם של דברים
לאור האמור לעיל, אני פוסקת כדלקמן:

1.     ניתן פס"ד הצהרתי לפיו התובעת זכאית למחצית הזכויות בנכסים שלהלן:
א.     בית המגורים הנמצא ברח' שמואל הנביא קרית גת, הידוע כחלק מחלקה 191 בגוש 1909.
ב.     חנות במרכז המסחרי 58 קרית גת.
ג.     דירה ברחוב שפירא 6/22 בת ים, הרשומה כחלקה 215 בגוש 7140.
ד.     הכספים שהצטברו ע"ש הנתבע בבנקים השונים ובקופות הגמל אשר, נכון ליום התביעה, עמדו על סך 683,973 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

2.     הנתבע ישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חזרה מהסכם גירושין

  2. שינוי תניה בהסכם גירושין

  3. סעיף שיפוי בהסכם גירושין

  4. תניית שיפוט בהסכם גירושין

  5. תביעה לאכיפת הסכם גירושין

  6. עילות לביטול הסכם גירושין

  7. מזונות קטין - הסכם גירושין

  8. ביטול סעיפים בהסכם גירושין

  9. פיצויים על הפרת הסכם גירושין

  10. חתימה על הסכם גירושין תחת לחץ

  11. עורך דין לענייני הסכם גירושין

  12. הסכם גירושין - החזרת תכשיטים

  13. כינוס נכסים לביצוע הסכם גירושין

  14. הסכם גירושין להתחמקות מפני נושים

  15. ביטול הסכם גירושין - סמכות עניינית

  16. ביטול זכות שימוש בדירה לפי הסכם גירושין

  17. חלוקת כספים ממכירת דירה לפי הסכם גירושין

  18. הסכם הגירושין - חלוקת מחצית הפנסיה לגרושה

  19. תביעה לתשלום פיצויים מוסכמים בהסכם גירושין

  20. תוקף ונפקות הסכם העברת הזכויות בדירה במסגרת הסכם הגירושין

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון