שינוי יורשים בצוואה

לטענת הנתבע נערכה הצוואה השניה, שבה מחליפה התובעת את הנתבע כאחת היורשות של המוריש, בעת שהמוריש היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד התובעת, וכאשר המוריש סבל ממצב נפשי חלש וירוד.

להלן פסק דין בנושא שינוי יורשים בצוואה:

פסק דין

  1.           ראשית הפרשה שלפנינו בבקשה שהגיש ד"ר מ. מ., תושב ארה"ב (הנתבע בדיון שבפנינו) ביום 25.8.99 לקיום צוואת דודו, מרדכי מ. ז"ל (להלן - "המוריש"), שנפטר ב- 18.1.99 (הנתבע הוא בנו של אחי המוריש משה בונם מ.). הבקשה היא לקיום צוואה מיום 28.5.85 (להלן: "הצוואה הראשונה"). על אף שלדברי הנתבע בבקשתו השאיר המוריש צוואה שניה הנושא תאריך 5.4.98 (להלן: "הצוואה השניה"), אשר העתק ממנה אף צורף לבקשה, וצוואה זו על פי תנאיה מבטלת כל צוואה קודמת, מבקש הנתבע לקיים דווקא את הצוואה הראשונה, בטענה שהצוואה השניה נערכה "תחת לחץ, כפייה לא הוגנת, ובעת שהמוריש לא היה צלול במוחו ודעותיו".
  2.           ביום 21.10.99 הוגשה בקשה חדשה על ידי לאה מ., אשתו של אחד מאחייני המוריש (להלן: "התובעת"), לקיומה של הצוואה השניה. לאור הגשת בקשה הנ"ל לקיום הצוואה המאוחרת, ניתנה החלטה ביום 17.1.00 שאם הנתבע עומד על בקשתו לקיום הצוואה הראשונה, עליו להגיש התנגדות לקיום הצוואה השניה, אחרת קיימת עדיפות לצוואה המאוחרת. כתב התנגדות הוגשה ביום 10.2.00.
  3.           בצוואה הראשונה הוריש המוריש, שהלך לעולמו ערירי, את חלקו בדירה המצויה בירושלים, רח' מאה שערים 87, קומה ג', גוש 30060 חלקה 4 - 5, וכן זכויותיו האחרות שיש לו או אשר תגענה לו בדירה האמורה, לאישתו, ולאחר אריכות ימיה של אישתו הוא מוריש את הנ"ל לשלושת ילדי אחיו, ביניהם הנתבע, בחלקים שווים. כן ציווה על חלוקת יתר נכסיו באותו האופן. המוריש ממנה את בנה של אחת הנהנות (מ. מ. בנה של שרה (מ.) ג.) כמבצע צוואתו ומנהל עזבונו.
  4.           עיון בצוואה השניה מעלה כי המוריש הכניס בה שינוי אחד ויחיד בחלוקת עזבונו בהשוואה לצוואה הראשונה (בנוסף למחיקת אשתו מהצוואה, לאחר שבינתיים הלכה לעולמה לפניו), והוא - שהתובעת מופיעה במקום הנתבע כאחת משלושת היורשות, ובמקום לרשת שליש מן העיזבון - נשאר הנתבע ללא חלק כל שהוא בעיזבון דודו.
  5.           על פי החלטת בימ"ש מה - 30.4.00 מונה מ. מ. (בן דוד ושרה), כמנהל העיזבון, וזאת לאחר שבשתי הצוואות מינה אותו המוריש כמנהל העיזבון. כמו כן, לאור העובדה שהמחלוקת בין הצדדים מתייחסת רק לשליש מסך כל העיזבון, ניתנו הוראות למנהל העיזבון לחלק שני-שלישים מהעיזבון, אשר אינם עומדים במחלוקת, ליתר היורשות, גב' רחל מ. וגב' שרה (מ.) ג., זאת לאחר כינוס כל הנכסים בידי מנהל העיזבון ותשלום חובות אפשריים. השליש הנותר נשאר בידי מנהל העיזבון בנאמנות עד למתן החלטה בהתנגדות שהוגשה נגד הצוואה המאוחרת, היא התובענה שבפנינו.

     
     טיעוני הנתבע
6.           מעיון בתצהיר עדות ראשית של הנתבע עולה שלטענתו נערכה הצוואה השניה, שבה מחליפה התובעת את הנתבע כאחת היורשות של המוריש, בעת שהמוריש היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד התובעת, וכאשר המוריש סבל ממצב נפשי חלש וירוד. לטענתו, התובעת גרמה לכך שהמוריש יקבע אותה כיורשת במקום הנתבע במועד שבו לא היה המוריש צלול בדעתו וכשסבל מזיכרון חלש (ר' תצהירו, סעיף 3). הנתבע מגולל בתצהירו באריכות רבה ובהתרגשות ניכרת את מסכת היחסים ששררה בין המוריש לבינו ולבין אחיותיו והוריו, ובעיקר - מסכת יחסים קרובה ומיוחדת בין המוריש לבינו, גם בארצות הברית, שם גר המוריש עד לעלייתו ארצה, וגם לאחר שעלה ארצה, באמצעות ביקורים וטלפונים, שלטענתו היוותה את המניע להכללתו כיורש בצוואה הראשונה. הנתבע מדגיש שהתובעת אינה בת משפחה ישירה של המוריש, ושהיא אשתו של אחד מאחייני המוריש.
7.           מוסיף הנתבע לטעון שלאור "המורשת היקרה" שהותיר אחריו המוריש, והיחסים ההדוקים ומיוחדים שביניהם, קשה להניח שהוא היה מסלק אותו מצוואתו מרצונו החופשי. אף אם היה המוריש רוצה להוקיר תודה גם לתובעת, הרי שיכול היה להוסיפה לצוואתו או היה מצווה שבעלה, קרוב משפחתו, יהא אחד היורשים; למצער היה מוריש לנתבע חפץ כל שהוא למזכרת. אבל בכל מקרה לא היה מדיר אותו כליל מצוואתו.
     
     טיעוני התובעת
8.           התובעת טוענת בתצהיר עדות ראשית שלה שהקשר שלה עם המוריש, שהוא דודו של בעלה, החל עם עליית המוריש ארצה לפני כ- 20 שנה, יחד עם אישתו, והתגוררותם בסמוך למקום מגורי משפחתה.
9.           לטענתה, היא ובני משפחתה נהגו לבקר את המוריש ואישתו בקביעות, והמוריש ואשתו החזירו להם ביקורים. ילדיה שלמדו בישיבה בסמוך למקום מגורי המוריש נהגו לבקר את המוריש בקביעות. כל הביקורים נעשו באופן אישי, בשל העדרו של מכשיר טלפון בבית המוריש, כתוצאה מהתנגדותו להתקנת מכשיר טלפון בביתו. התובעת אף דאגה לכך, לטענתה, שיקשרו קשרי שכנות טובה בין בני הזוג לבין שכניהם ומכרים אחרים, מתוך דאגה שלא יישארו בבדידותם.
10.           התובעת ממשיכה וטוענת שעם הזמן, מערכת היחסים שנוצרה יצרה תחושה שבני הזוג מתייחסים אליה כאל בת, והיא מצידה חשה מחויבות פנימית ומוסרית, להיות להם לעזר ומשענת בעת זקנתם ובדידותם.
11.           עם התדרדרות במצבה הבריאותי של אשת המוריש, נאלצה התובעת לטענתה להגיע לביקורים דחופים יותר, ועד מהרה הפכו אלה לביקורים יום יומיים, כדי לסעוד את אשת המוריש וכדי לאפשר למוריש לצאת לתפילות בבית הכנסת. לאחר שמצב בריאותה של אישתו החמיר עוד יותר, נאות המוריש להתקין טלפון בביתו, זאת לקראת סוף 1990. עם אשפוזה של אשת המוריש, התובעת ובני משפחתה סעדוה ליד מיטת חוליה במשמרות בבית החולים .
12.           לאחר פטירתה של אשת המוריש, טוענת התובעת שהמוריש סיפר לה מיוזמתו אודות קיומה של צוואה ותוכנה, והוסיף כי גמלה בו החלטה לצוות לה שליש במקום הנתבע, זאת כהוקרת תודה על תמיכתה רבת השנים בו ובאישתו. לטענתה הוציא המוריש את הנתבע מהצוואה בגין התנהגותו הלא ראויה של הנתבע כלפי הוריו (אחי המוריש ואשתו), והוא לא נטר לו חיבה בשל כך. לטענת התובעת, ניסתה להתעלם מדבריו אלה של המוריש, הן בשל המחשבה שהנה קצו קרוב, והן בשל המבוכה שלטענתה הרגישה בשל עצם תודתו, שהרי עשתה כל מה שעשתה שלא על מנת לקבל פרס.
13.            לטענת התובעת, בעת עריכת הצוואה השניה, ואף זמן רב לאחר מכן, היה המוריש במצב פיזי טוב, התהלך בכוחות עצמו ושרת את עצמו בדברים האלמנטריים. באותה העת סבל ממחלת הסרטן שפשתה באבריו הפנימיים, אך צלילותו ומצבו המנטלי היו טובים מאוד והוא ידע והבין יפה מאוד את רצונותיו ותחושותיו. המוריש אף השתתף בטכס כלולות בתה, כחודש ומחצה לאחר עריכת הצוואה.
14.           התובעת מוסיפה שהתבקשה על ידי המוריש, לאחר שערך את הצוואה החדשה, שלא תסרב לכך, הן בחייו והן לאחר שילך לעולמו. לאחר שנכח כי נעתרה לבקשתו, חשה התובעת שבכך הסבה לו נחת ותחושה כי הוקרתו ותודתו אליה התקבלה.

דיון
15.           מבחינה משפטית, מתבססות טענות הנתבע על שלש מהוראות חוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"):
     א.     סעיף 26: "כשרות לצוות - צוואה שנעשתה ... בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה ".
     ב.     סעיף 30(א): "הוראת צוואה שנעשתה מחמת ... השפעה בלתי הוגנת... בטלה"
     ג.     סעיף 35: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה... בטלה".
נדון בסוגיות אלו אחת לאחת.

כשרות לצוות
16.           המבחן לכשרותו של המצווה לפי סעיף 26 לחוק סוכם ע"י השופט (כתוארו דאז) ברק, בע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד ל"ה(3) 101:
"הגבלת כשרות זו הנובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, אין ענינה בסטטוס של המצווה אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה. סטטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה גם אם הקטין או פסול הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. ואילו בעניננו הצוואה תהא בטילה רק אם יוכח - בעדות רפואית או אחרת - כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בענין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו (ראה ע"א 190/68 פד"י כ"ב, 2, 138). חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. על כן תקיפה צוואה שנעשתה בתקופה שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב (Lucidum intervalum) (ראה הצעת חוק הירושה, (1952) משרד המשפטים, ע' 75).
"לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" מהו? ביטוי זה לא הוגדר על ידי המחוקק, ואין זה רצוי כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעתו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעתו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו (ראה ע"א 88/53 פד"י ט, 1296.
ראה p.160 (1967) 3rd ed., Williams on Wills).
המשקל שינתן לשיקולים אלה ואחרים הוא דבר המשתנה מענין לענין, על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה."

17.           במקרה דנן , מדובר במוריש שבעת עריכת הצוואה השניה היה בגיל כ - 88 שנה, יליד 1907.
18.           מעדותו של ד"ר גיא רוזנטל מהמחלקה הנוירוכירורגית בבי"ח הדסה עולה שהמוריש אושפז במחלקה האמורה בשל כאבי ראש וסחרחורת, חולשה ובלבול, ב- 13.1.98, כשלושה חודשים לפני עריכת הצוואה השניה. בבדיקת "סי-טי" ראש נמצא שסובל מדמם תת קישתי כרוני מצד ימין של הראש, ובעקבות ממצאים אלה עבר ניתוח לניקוז נוזל מראשו. לדברי ד"ר רוזנטל, "ב - 14.1.98 הוא עבר ניקוז של הדימום הכרוני בחדר ניתוח... הניתוח עבר בהצלחה, הנוזל נוקז, ולפי הגיליון לאחר הניתוח החולה חזר להיות בהכרה מלאה ושיתף פעולה והוא שוחרר מבית החולים לפי הגיליון ב - 26.1.98." (פרוט', עמ' 2, שורה 4 - 7). ב- 26.2.98 נבדק המוריש במרפאה של ביה"ח ועל פי הממצאים נראה שהניקוז היה מוצלח וכי יש שיפור נוירולוגי במצבו, והמוריש שוחרר מכל מעקב ניורוכירורגי. מעדות הרופא עולה שהמוריש עזב את ביה"ח כשהוא בהכרה מלאה, ומתהלך בעזרה.
19.           ד"ר רוזנטל מוסיף בעדותו שמבדיקת גיליונו הרפואי של המוריש עולה שאושפז מאוחר יותר ביחידה האונקולוגית, ב- 26.11.98, כשבעה וחצי חודשים לאחר עריכת הצוואה השניה, כשסובל ממחלת הסרטן, ושם מתועד שהמוריש מצוי במצב ירוד מבחינה פיסית ומנטלית. על מצבו המנטלי שבין חודש 2.98 לבין חודש 11.98, לא נמצא כל תיעוד בגיליון הרפואי של המוריש.
20.           בחוות דעת שהוגשה לבית המשפט מטעם הנתבע על ידי ד"ר עידית וורבר, מומחית בנוירולוגיה, נאמר כדלהלן:

"על פי כל האמור לעיל, נראה שבשנה האחרונה לחייו סבל מר מ. המוריש מדמנציה אשר החמירה לכדי מצבי בלבול חריפים בכל פעם שאושפז. לפיכך קיים ספק רב לגבי התמצאותו הכללית, שיפוט המציאות והבנת המשמעות של החלטות כאלה ואחרות שביצע או בוצעו בשמו."
(ר' חוות דעת המומחית מה- 3.1.01).


מעדותה בבימ"ש עולה כי ד"ר וורבר אינה יכולה להצביע על תופעה של בלבול אצל המוריש בתקופה שבין 3.98 ל - 11.98 (פרוטוקול, עמ' 2, שורה 1 - 12). בתשובה לשאלה, "לגבי המצב הנפשי בתאריך 5.5, נכון שמצאת שהוא סבל מדימנציה לפני התאריך הזה?", עונה ד"ר וורבר:

"כל חוות הדעת שלי למעשה מתבססת על כך שישנו רצף של אירועים ואשפוזים ומידע קליני של אדם שהלך והתדרדר במהלך השנה וחצי האחרונים של חייו כאשר בכל אשפוז זה צוינה מילה לגבי המצב הנפשי שלו, ואני קוראת לזה המצב הקוגניטיבי שלו, אבל אף אחד מהצוות שטיפל בו לא התעמק בכך. מכיוון שלא הכרתי את החולה ולא בדקתי אותו אני מתייחסת למושג דימנציה ובוחנת אותו בכלים הקליניים רפואיים שמבוססים על מסמכים רפואיים שהובאו בפני. ומכיוון שדימנציה זה תהליך, וזה בדרך כלל תהליך שהולך ומדרדר, ומכיוון שהיו רמזים כבר בחומר הרפואי עוד לפני חודש מאי שהוא כנראה סבל מירידה במצב הנפשי שלו וסברתי שהוא כנראה סבל מתהליך של דימנציה שהלך והתדרדר, ויש למצוא סימוכין לכך בדיווחים הרפואיים של תאריכים מאוחרים יותר. היו סימנים לדימנציה במסמכים שמתייחסים לתאריכים שלפני ה- 5.5" (שם, עמ' 2, שורה 23 - 30, עמ' 3, שורה 1 - 3).
     
21.           קביעתה האחרונה של המומחית האמורה אינה עולה בקנה אחד עם קביעתה הראשונה ביחס לתקופה שבין 3.98 לבין 11.98. כל מה שעולה מן הדיווחים הרפואיים, עליהם התבססה ד"ר וובר (אשר נותנת את חוות דעתה אך ורק על בסיס הגיליונות הרפואיים שנמסרו לה לבדיקתה לצורך המשפט) הוא שהמוריש היה במצב בריאותי ירוד, לאור מחלת הסרטן שאחזה בו. באשר למצבו המנטלי - אין כל ממצא פוזיטיבי שיצביע על כך שהמוריש היה במצב של דימנציה שיש בה כדי לאשש את קביעת ד"ר וובר שהמוריש בתקופה הקובעת - הוי אומר, בסמיכות ליום עריכת הצוואה השניה, 5.4.98 - סבל מדמנציה ברמה חמורה כזו שניתן לקבוע שפגעה בהתמצאותו הכללית של המוריש, ובכושרו לשפוט את המציאות ולהבין המשמעות של החלטות כאלה ואחרות שביצע או בוצעו בשמו.
22.           נדגיש את תאריכי תום האשפוז עליהם יש ממצאים בפני בימ"ש, ובהתייחס אליהם ניתנה חוות הדעת של המומחית מטעם הנתבע: 20.11.97 - רפואה דחופה, שערי צדק; 13.1.98 - מחלקה גריאטרית, שערי צדק; 26.1.98 - טפול נמרץ נוירוכירורגי; 2.3.98 - הפניה לחדר מיון ממעון ההורים נווה שמחה (אין בידנו כל ממצא על ממצאי הרופא בחדר המיון); 26.11.98 - רפואה דחופה שערי צדק. הוי אומר, בין חודש 3.98 לבין חודש 11.98 לא אושפז המוריש, ןאין ממצאים רפואיים כלשהם בפני בית המשפט בין 1.98 לבין 11.98, כשהצוואה השניה נערכה על ידי המוריש ב- 4.98.
23.           עורך הדין בנימין כץ, שערך את הצוואה השניה, העיד בפני בית המשפט שהמוריש שוחח עמו על ענייני אקטואליה ועל חייו בחו"ל, בעברית ובאידיש, והביע את רצונו בבהירות לשנות את הצוואה הראשונה, וכשניסה עו"ד כץ לתהות על הסיבה להחלפתו של הנתבע נראה היה שהמוריש נבער וכעוס, ודי היה בכך כדי שעו"ד כץ לא ירחיב בשאלות בנושא. מכל מקום המוריש דיבר בחום אודות התובעת (פרוטוקול, עמ' 8, שורה, 14 - 25).
24.           מעדות אחד העדים של הצוואה השניה, ברוך ויינשטוק, עולה כי המוריש הוא אשר הזמינו להיות עד לעריכתה, וזאת מתוך הכירות ששררה ביניהם. מר ויינשטוק העיד שהוא היה זה שיזם את זימונו של העד השני, וכי הוא גם היה זה שהציע מספר שמות של עורכי דין שיערכו את הצוואה. לדבריו, המוריש בחר בעו"ד כץ לאור הכירות אתו מעבודות קודמות שביצע עבורו. מעדותו של מר ויינשטוק עולה שהמוריש שוחח אתו אודות רצונו לשנות את הצוואה הראשונה, וכי היה מאד מעוניין לעשות כך. התרשמותו של העד הייתה שהמוריש ניהל את שיחותיו עמו כשהוא צלול לחלוטין.
25.           מכל האמור מתחייבת המסקנה שהנתבע לא הצליח להרים את נטל השכנוע להוכחת טענתו, וזאת בעיקר כיון שאין כל ראיה שתצביע על ליקוי כלשהו בכשירותו להבחין בטיבה של צוואה במועד עריכתה, קרי - באפריל 1998, והעדויות היחידות המתייחסות למועד הנ"ל - עדותו של עו"ד כץ ושל עד הצוואה מר ויינשטוק - מצביעות דווקא על מצב שכלי וקוגנטיבי תקין לחלוטין. יש לציין שאין כל חובה לשמוע דווקא חוות דעת של נוירולוג; יכולים להעיד על כך רופא כללי, אחות, או אף אדם ללא השכלה רפואית. (ר' פס"ד בנדל הנ"ל; תע"ז (ת"א) 6751/84 עזבון נוריאל, פ"מ תשמ"ט (1) 512).
26.           נוסיף שאף כאשר עסקינן במחלת נפש, יש להבחין בין דרגות שונות ושלבים שונים במחלה, היות והמחלה אינה שוללת מהחולה את כושרו לצוות על יורשיו בכל מקרה ובכל מצב (ר' ת"ע (י-ם) 514/79 עזבון הירש, פ"מ תשמ"א (1) 419). כן הוא גם ביחס לדמנציה, על אף שאינה מוגדרת כמחלת נפש; בהיותה תהליך הדרגתי, יש לאבחן היכן מצוי המוריש בהתפתחות הדמנציה בעת עריכת הצוואה. אין להשוות מצבו המנטלי של אדם המצוי בראשית התהליך למי שמצוי בעיצומו ובודאי למי שמצוי בסופו. במקרה דנן, המוריש עזב את ביה"ח ב- 26.1.98, לאחר אישפוז של 13 יום, בהכרה מלאה וללא כל סימני בלבול. על מצבו המנטלי לאחר מכן, בין 2.98 לבין חודש 11.98, לא מצוי כל תיעוד בגיליון הרפואי של המוריש. אמנם, התיעוד המתייחס ל - 11.98 מצביע על כך שמצבו המנטלי של המוריש ירוד, אבל אין בכך כדי להעיד מאומה על מצבו המנטלי בתאריך הקובע, הוא יום עריכת הצוואה, ב - 5.4.98. כפי שנאמר בפס"ד בנדל הנ"ל, אין לפסול צוואה בגין חוסר כשירות לפי סעיף 26 לחוק אלא אם יוגש חומר ראיות משכנע ביחס למצבו המנטלי של המוריש במועד עריכת הצוואה, ולכן הצוואה תהיה תקפה, אף אם הוכח שלפני כן או אחרי כן השתנה מצבו של המצווה (ר' ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל הנ"ל). וגם אם מעלה חומר הראיות ספק מה באשר לכשירותו, בכך לא די; הנטל המונח על כתיפיו של המתנגד לצוואה הוא כבד, ולא די בכך שהנתבע יעלה ספקות גרידא כדי לעמוד בנטל השכנוע המוטל עליו לחוסר כשרות המצווה לצוות (ר' ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל, פ"ד מג(1) 760, 761 - 762; וכן, ע"א 142/80 מירסקי נ' מירסקי, פ"ד לה(2) 155).
     
השפעה בלתי הוגנת
27.           הנתבע אינו מצביע על הוכחות ישירות להפעלת השפעה בלתי הוגנת מצד התובעת כלפי הנתבע. הבסיס לטענתו הוא התלות המוחלטת של המוריש בתובעת, ותלות זו יוצרת חזקה ששינויים בצוואת המוריש לטובת התובעת הינם תוצאה של השפעה בלתי הוגנת. להלן סיכום של ההלכה הרלוונטית:
"טענתם של המערערים, בקליפת אגוז, היא, כי לנוכח מצבו הבריאותי הלקוי של המנוח, מותר להניח שתלותו במשיבה היתה מקיפה ויסודית במידה המעבירה אליה את נטל ההוכחה שהמנוח לא היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצדה; וכי היא לא הרימה בנטל זה. הכלל באשר לנטל ההוכחה במקרה כגון דא הוא: מקום בו אדם טוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, שהשפיע פלוני על רצונו של אלמוני בסמוך לעריכת צוואתו של האחרון, נטל ההוכחה להראות קיומה של השפעה כזו - ואין די בהוכחת "חשש להשפעה" בלבד - מוטל על הטוען, שבהקשר זה הוא המוציא מחברו (ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינבורט, פ"ד כב(2) 139, 140). עם זאת, יש נסיבות בהן "מתהפך" נטל ההוכחה ועובר אל שכמו של המתנגד לקיום הצוואה, כדלקמן:
"כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להוכיח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר. כלומר, במקרה כזה חובת ההוכחה על אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת עומדת על שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה" (ע"א 423/75 מ' בן נון בעניין צוואת אסתר אלבכרי נ' ריכטר ואח', פ"ד לא(1) 372, 378; וראה גם פסק דינם של השופטים גולדברג ושטרסברג-כהן כנגד דעתו החולקת של השופט חשין בע"א 5185/93 הי"מ נ. מרום, טרם פורסם)."

(ע"א 3411/92 רובינשטיין ואח' נ' ברזבסקי, דינים עליון כרך מ)
28.           השפעה בלתי הוגנת מתקיימת, איפוא, כאשר הנסיבות מצביעות על קיומה של תלות של המצווה באדם אחר, שהיא כה יסודית ומקיפה, שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי ביחסיו עם האחר. ואם ניתן לקבוע שקיימת חזקה כזו, על אותו אחר יוטל הנטל להביא ראיות לסתירת החזקה (ר' גם, ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא(1) 778 ; ע"א 196/85 רוזנפלד נ' סלנט, פ"ד לט(4) 550; במיוחד יש לציין את דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, נב(2) 813).
29.           במקרה דנן, טוען הנתבע שהתובעת טיפלה במנוח כ - 20 שנה, ובמשך כל השנים האלו לא שינה את הצוואה הראשונה, ואין זאת אלא משום שלא רצה לעשות כן. לטענתו, המוריש שינה את הצוואה רק כפועל יוצא של לחץ והשפעה בלתי הוגנת של התובעת, מעצם היותו תלוי טוטלית במשיבה וכלוא בבית אבות. לו רצה לשנות את צוואתו, יכול היה לעשות כן עם פטירתה של אישתו, לדוגמא, בשעה שהזמין את עו"ד כץ (שמאוחר יותר ערך את הצוואה השניה) כדי להכין מסמכים משפטיים שונים.
30.           אין ביכולתי לקבל טענות אלו. ראשית, לא הוכח שנוצרה תלות מוחלטת בין המוריש לבין התובעת. אמנם, התובעת עזרה למוריש ולאשתו משך שנים, אבל בין ערה לבין תלות מוחלטת, המרחק עוד רב מאד. שנית, הסבריו של הנתבע למעשיו של המוריש אינן אלא בחזקת סברה, ומטבע הדברים ניתן לסבור גם אחרת. אם נפסק במקרה שאדם ערירי, המאושפז בבית אבות, הוריש את רכושו למנהל בית האבות שטיפל בו, שאין בכך כשלעצמו להסיק קיומה של השפעה בלתי הוגנת (ע"א 389/85 מרכוס ני היועמ"ש, פ"ד מא(1) 505), קל וחומר לעניננו. במיוחד אמורים הדברים כשעולה מן העדויות שהייתה למוריש סיבה הגיונית אחרת שהכתיבה את צעדיו בהדרת הנתבע מחלקו, ובמקרה דנן שמענו עדויות על הכעס שעורר הנתבע במוריש בגין התנהגותו כלפי הוריו (ויש לזכור שאביו של הנתבע היה אחיו של המוריש), שלדעתו של המוריש הייתה התנהגות לא ראויה.
31.           לא תוכנה של הצוואה הוא הקובע את קיומה של השפעה בלתי הוגנת - אלא הנסיבות בהן נערכה הצוואה והליכי עריכתה (ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, פ"ד מה(1) 418). אף אם נניח כי התובעת טיפלה במנוח בתקווה שזה יגמול לה בעריכת צוואה לטובתה, ונדגיש שבימ"ש אינו סובר כן, אין בכך כדי לפסול את הצוואה, וזאת אפילו אם ביקשה ממנו להורות בצוואה לטובתה. הניסיון לשכנע את המצווה, כשנעשה בנימוס וללא לחץ ואיומים, מפורשים או רמוזים, אין בהם פסול (ב"ז (חי') 639/90 סטיינבוק נ' מזרחי, פ"מ תשנ"א (3) 407). ובמקרה דנן לא מצאנו כל ראיה לאיומים או לחץ מפורשים.
     
צוואה לטובת עורך צוואה
32.           קיימת חזקה חלוטה, שאם המוריש מזכה את מי שערך את הצוואה או היה עד לעשייתה או לקח חלק בעריכתה, כי אז התקיימה השפעה בלתי הוגנת (ע"א 99/86 זיידה נ' זיידה, פ"ד מ(3) 105), הפוסלת את המתנה שבצוואה שניתנה לאותו אחד שהשפיעה ככה על המוריש. הפסיקה קובעת שלאור חומרת הוראות סעיף 35, על פיהן נוצרה חזקה חלוטה נגד הנהנה, יש לפרש את הסעיף באופן דווקני, על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה (ע"א 707/76 צארום נ' גורן, פ"ד לב (3) 548).
33.           התובעת עצמה לא לקחה חלק בעריכת הצוואה. אמנם, עו"ד כץ, שערך הצוואה, הוא גם עורך דינה של התובעת. ברם, לאור הגישה המצמצמת בפרשנות סעיף 35, מתנה לנהנה מסוים בצוואה שנערכה אצל עו"ד, המייצג את הנהנה הנ"ל בעניינים אחרים - לא תפסל, ואין מקום לטענה שעורך הדין הוא שליח של הנהנה, ומכאן ש"שלוחו של אדם כמותו". הייצוג של הנהנה בנושאים אחרים אינו מונעת מעורך הדין מלערוך צוואה עבור המוריש, אף אם אותו עורך דין גם מייצג אחד מן הנהנים בעניינים אחרים, ואין בכך כדי להפוך את עורך הדין לשלוחו של הנהנה בעריכת צוואה לאדם אחר (ע"א 183/85 אלבויים נ' קרייזלר, פ"ד מב(3) 101).
34.            בע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי, פ"ד מה(2) 221, נקבעה ההלכה כדלקמן:
אשר לטענה בדבר נטילת חלק בעריכת הצוואה. לא אחת פסקנו, כי בשל תוצאתו הקשה של סעיף 35 לחוק הירושה, יש לפרשו על דרך הצמצום (ע"א 389/85 הנ"ל, בעמ' 509). עוד נפסק...כי עריכת הצוואה משמעותה "הכנתו הטכנית של המסמך", וזו אינה מתחילה "לפני שעורך דין או אדם אחר המנסח אותה נכנס לפעולה" (ע"א 681/77, צבי גבריאל מרק נ. אורסולה שאבי, פד"י ל"ג(1), 7, 11). לפיכך, שיחות מקדימות אינן מהוות חלק מעריכת הצוואה; הוא הדין בביצוע שליחות מטעם המצווה אשר ביקש כי עורך הדין יסור אליו לשם עשיית הצוואה; וכן עצם הנוכחות בעת עריכת הצוואה (וראה גם ע"א 99/86, זיידה נ. זיידה, פד"י מ"א(3), 105; ע"א 234/86, אמונה - תנועת האשה הדתית לאומית נ. בלר וערעור שכנגד, פד"י מ"ב(4), 148, 157).

לאור הנסיבות בהם נערכה הצואה במקרה דנן, כעולה מעדויות עד הצוואה ויינשטוק והעו"ד שערך את הצוואה, עו"ד כץ, לא הוכחה בכל צורה שהיא שניתן לייחס לתובעת לקיחת חלק בעריכת הצוואה, ולא הוכח אלא שהמוריש שוחח עם התובעת אודות החלטתו להוריש חלק מעזבונו אליה, וכאמור בפס"ד כצנשטיין הנ"ל, אין בשיחות מהסוג הזה כדי להוות לקיחת חלק בעריכת הצוואה.
35.           אוסיף ואציין כי גם אם היה הנתבע מצליח להוכיח את טענתו לפי סעיף 35, לא היה בכך כדי להחיות את הצוואה הראשונה, אלא לפסול את חלקה של התובעת בצוואה השנייה, ועל כן לא תצמח לנתבע כל ישועה מטענתו הנ"ל. זאת על פי הוראות סעיף 38(ב) לחוק:


"בטלים חלק, הוראה או תנאי של צוואה שלא כאמור בסעיף-קטן (א), אין בכך כדי לבטל שאר חלקיה, הוראותיה או תנאיה אלא במידה שנראה לבית-המשפט שהם קשורים קשר בל ינתק במה שבטל או שהמצווה לא היה רוצה בהם בלעדיו."
     
מתנתה של התובעת אינה קשורה ליתר המתנות של הצוואה, ועל כן אין כל עילה לביטול הצוואה כולה באמצעות הניסיון לבטל את מתנתה של התובעת לפי הוראות סעיף 35 לחוק.

סוף דבר
36.           מצווים אנו לקיים את דברי המת (ראה, בבלי כתובות דף ע, עמוד א; שולחן ערוך חושן משפט סי' רנב). במקרה דנן נראה שהמוריש, שדעתו לא הייתה נוחה מהתנהגות הנתבע כלפי הוריו, גמר אומר בנפשו לבטל את הוראת הצוואה לטובתו. בד בבד, החליט להכיר טובה לתובעת על טיפולה המסור בו ובאשתו המנוחה משך שנים רבות, ולתת לה חלק מעיזבונו. ואמנם בערוב ימיו, כשחש כי ימיו קרבים, בשלה החלטתו והוציאה אל הפועל. בימ"ש ער לכאבו של הנתבע על מעשה זה של המוריש, אך אין בכך, ללא הוכחות מתאימות, כדי להביא לביטולה של הצוואה שבנדון.
37.           לאור האמור בימ"ש קובע כי הצוואה השניה, זו שנערכה ב- 5.4.98, היא הצוואה התקיפה, והתנגדותו של הנתבע לקיומה - נדחית.
38.           אני מטיל על הנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ, וסך זה ישא הפרשי הצמדה ורבית כדין, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פירוש צוואה

  2. פרשנות צוואה

  3. צוואה לא מקורית

  4. השלמת חסר בצוואה

  5. התנגדות אח לצוואה

  6. ביטול צוואה הדדית

  7. שינוי צוואה הדדית

  8. צוואה משותפת הדדית

  9. תיקון פגמים בצוואה

  10. צוואה אצל עורך דין

  11. צוואה בפני נוטריון

  12. צוואה בכתב יד דוגמא

  13. מומחה לכתב יד צוואה

  14. צוואה בעל פה מאוחרת

  15. השתתפות בעריכת צוואה

  16. המחאת זכויות בצוואה

  17. שינוי יורשים בצוואה

  18. צוואה בכתב יד ללא חתימה

  19. השפעה בלתי הוגנת צוואה

  20. צוואה מול ירושה על פי דין

  21. מעורבות יורש בעריכת צוואה

  22. צוואה ללא חתימה וללא תאריך

  23. פרשנות כוונת המוריש בצוואה

  24. העדר צלילות דעת בחתימת צוואה

  25. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון