להלן פסק דין בנושא קטין כפול דת מלידה - סמכות שיפוט: פסק דין ההליך 1. שלושה קטינים תובעים את אביהם - באמצעות אמם, האפוטרופא הטבעית שלהם - לתשלום דמי-מזונות. האב הינו מוסלמי, ואילו האם יהודיה. בשנת 1983 נישאו ההורים זה לזה באזרבייז'ן; ובשנת 1996 עלתה המשפחה לישראל. כל יחידי המשפחה הינם כיום אזרחי מדינת-ישראל ותושביה. סמכות השיפוט בעניין כפול-דת מלידה 2. מהאמור לעיל נלמד, כי הקטינים הינם כפולי-דת, מלידה; שתי העדות הדתיות של הוריהם - הדת המוסלמית והדת היהודית - כל אחת בפני עצמה - טוענות להשתייכותם של הקטינים אליה. 3. שאלת סמכות-השיפוט בענייני המעמד האישי של צד למשפט, שהינו כפול-דת מלידה, היינו - שאוחזות בו שתי דתות ולכל אחת מהן יש בית-דין דתי מוסמך - טעונה הבהרה. בענייננו, בית-הדין המוסלמי-שרעי פועל מכח סימן 52 לדבר-המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 - 1947 (להלן : "דבר-המלך"); ואילו בית-הדין הרבני פועל מכח חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג - 1953. 4. ואולם, לאף אחד מבתי הדין הדתיים הללו לא מסורה סמכות-השיפוט הישירה. הסמכות יכולה, איפוא, להקבע באחת משתי דרכים מקבילות: הראשונה, הפנייה של נשיא בית-המשפט העליון, לכשיתבקש לעשות כן, לפי סימן 55 רישא לדבר-המלך. או-אז, יופנה העניין לאחד מבתי-הדין הדתיים הנוגעים-בדבר, או לבית-המשפט לענייני משפחה. הדרך השנייה, הינה על-ידי פנייה ישירה לבית-המשפט לענייני משפחה, לו מסורה סמכות, על-פי הגדרתו הרחבה של הביטוי "ענייני-משפחה" שבסעיף 1 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995. ויצויין, כי עד לחקיקתו של חוק זה, היתה מסורה סמכות - על-פי נתיב זה - לבתי-המשפט המחוזיים, על-פי העקרון השיורי, בהתאם לסעיף 40 (2) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. ולעניין זה, ראה: המ' 121/55 פרוכטר נ' פרוכטר, פ"ד ט 1361; בג"צ 304/86 ברק נ' בית-הדין השרעי, פ"ד מא (2) 745; בש"א 5172/91 כהן נ' שרחה, פ"ד מו (1) 45. 5. מכאן, שרשאים היו הקטינים לפנות לקבלת סעד למזונות בבית-משפט זה. [והשווה: בש"א 1421/97 אבו-ראס טיבי נ' אבו-ראס טיבי, תק-על 99 (1) 1555, שם דובר בקטינים שאביהם מוסלמי (כמו בענייננו), אלא שאמם נוצריה-פרובסלבית; ונטען, כי יש לראות בקטינים כמוסלמים, ולא ככפולי-דת, באשר אין הם בבחינת נוצרים, בעיני הדת הנוצרית - ולפיכך, מסורה הסמכות בעניין מזונותיהם לבית-הדין השרעי, שהרי גם הם וגם אביהם מוסלמים (עם-זאת, יושם-אל-לב, שהנשיא ברק לא נצרך להכריע בשאלת סמכות-השיפוט, במסגרת הדיון שבא בפניו)]. ברירת הדין בעניינו של כפול-דת 6. אשר לשאלת ברירת-הדין, מקובל להחיל על כפול-הדת, את מבחן "הדין הדתי האפקטיבי" שלו; לאמור, לאיזו מן הדתות האוחזות בו, יש לו, לכפול-הדת, קשר הדוק יותר. ולעניין זה, ראה: ע"א 86/63 אלצפדי נ' בנימין, פ"ד יז 1419, 1426; ע"א 566/81 שמואל נ' שמואל, פ"ד לט (4) 399, 402; מ' שאוה, הדין האישי בישראל (מסדה, מהדורה שלישית מורחבת, 1991, כרך ראשון) 171-173. 7. דא-עקא, בעניין בו אנו דנים - עניין המזונות - אין כל נפקות למבחן זה, שהרי כפולי-הדת הינם הקטינים, ולא מי מהוריהם. סעיף 3 (א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט - 1959 (להלן: "חוק המזונות"), קובע : "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". 8. עלינו לבחון, אם-כן, את דינו האישי של הנתבע, ולא את דינו האישי של התובע. רק אם יתברר שהוראות הדין המוסלמי - דינו האישי של הנתבע - אינן מחילות עליו חיוב במזונות הילדים הקטינים שנולדו לו מאשתו היהודיה, כי-אז, תוחל הוראת סעיף 3 (ב) לחוק המזונות, שתפעיל את שאר הוראותיו של אותו חוק, ובהן הוראת סעיף 3א: "(א) אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו; (ב) בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין, יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא". וראה, עוד: הדין האישי בישראל, לעיל, כרך שני, 697-710; מ' שאוה, "על סמכות השיפוט בענייני המעמד האישי של כפול-דת ועל היקף תחולת פקודת המרת-דת על יהודים ומוסלמים", הפרקליט לח (1989) 307 [פורסם גם אצל: מ' שאוה, סוגיות נבחרות בדיני אישים, משפחה וירושה (דיונון, מהדורה חמישית מורחבת, 1990) 333]. טיבו ואופן הפעלתו של הדין הדתי כ"דין אישי" 9. באשר לטיבו ולאופן הפעלתו של הדין הדתי כ"דין אישי" בבית-המשפט לענייני משפחה - נפנה אל הוראות חוק הפרשנות, התשמ"א - 1981, שבאו במקום הוראות פקודת הפרשנות [נוסח חדש]. בסעיף 3 לחוק הפרשנות חזר המחוקק, בשינויים קלים, על הגדרת המונח "דין" שבפקודת הפרשנות: " 'דין' - כל אחד מאלה: (1) ....; (2) דינים דתיים - בין שבעל-פה ובין שבכתב - כפי תקפם במדינה; (3) ...". סעיף 27 לחוק הפרשנות הורה על הוספת סעיף 57 ב' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971, לאמור: "כל דין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה, אם אין הוראה אחרת משתמעת". 10. עינינו הרואות: הדין הדתי הוא חלק אינטגרלי של הדין המקומי, ואין הוא בבחינת "דין זר". הדין הדתי הוא מן המפורסמות, שאינן צריכות ראייה, והוא אמור להיות במסגרת ידיעתו השיפוטית של השופט היושב בדין. 11. המסקנה היא, שאין בעלי-הדין צריכים להוכיח את הדין הדתי באמצעות עדויות של מומחים, ודי שיטענו אותו, כדרך שטוענים שאר מעשי חקיקה מקומיים; ובוודאי שאין להפעיל לגביו את חזקת "שוויון הדינים". כפי שבמקום שמדובר ביהודים, אין פונה השופט להיעזר בחוות-דעת של מומחים באשר לסוגיות מהמשפט העברי, אלא פונה - ישירות - למקורות ההלכתיים השונים - כך, בדיוק נמרץ, אמור הוא לעשות, מקום שמדובר בדינים של עדות דתיות אחרות. שימוש בגישה זו - מקום שמדובר בדין המוסלמי - נעשה, דרך משל, במקרים הבאים: בג"צ 111/63 אבו-חורש נ' בית-הדין השרעי, פ"ד יח (1) 589; ע"פ 203/76 מ"י נ' נאשף, פ"ד לא (1) 189; תמ"א (ת"א) 1592/83 עאסי נ' עאסי, פ"מ תשמ"ד (1) 42; תמ"א (י-ם) 221/83 אבו-רג'ב נ' אבו-רג'ב (לא פורסם; מפי השופט וייס). 12. לא ייכחד, שיש בכך כדי לעורר קשיים עצומים, מן הבחינה המעשית. עיון בפסיקה מלמד, כי - למרות המובהר לעיל - נכונים היו בתי-המשפט להזקק לחוות-דעת של מומחים, שהוזמנו על-ידי הצדדים, בנוגע לדינים דתיים שונים; וזאת, כדי שיהא לבית-המשפט כלי-עזר. ישנו, איפוא, הבדל בין עדות של מומחה לדין הזר, שהיא בגדר עדות על עובדות, לבין עדות של מומחה לדין הדתי, שהיא בגדר עזרה לבית-המשפט. 13. למעשה, יכול בית-המשפט עצמו ליזום הזמנת חוות-דעת של מומחה לדין הדתי. ולעניין זה, ראה: י' אנגלרד, "מעמדו של הדין הדתי במשפט הישראלי", משפטים ב (1970) 510, 526. 14. כיום, בעידן בית-המשפט לענייני משפחה, ניתן לראות את מקור סמכותו של בית-המשפט בתקנה 258 יב(א) לתקנות סדר-הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, שהותקנה בשנת תשנ"ה - 1995, ואשר קובעת כי: "בית-המשפט רשאי, אף שלא בהסכמת בעלי-הדין, למנות מומחה מטעמו, שיגיש לו חוות-דעת בכתב בכל עניין הנוגע לענייני המשפחה". עמדת הדין המוסלמי לעניין מזונות קטינים 15. על-פי הדין המוסלמי, ילד שנולד לאב מוסלמי מאשה נוכריה נחשב לילדו של האב, לכל דבר ועניין, ככל ילד מוסלמי אחר. בדין המוסלמי, השיקול האחד, היחיד והמכריע את שאלת זכאותו של קטין מוסלמי למזונות, הוא נזקקותו. אם הקטין נזקק, כי אז די בעובדה זו כדי לחייב את אביו - ואת אביו בלבד - במזונותיו. יתירה מכך, אם הוא נזקק, יכול הוא לתבוע רק בעת שהוא במצב של נזקקות. ויצויין עוד, כי קטין מוסלמי אינו יכול לתבוע מזונות עבור העבר, ומי שכלכל את הקטין בתקופת העבר נחשב כ"מתנדב". ולעניין זה, ראה, למשל: י' מירון, "השיפוט והדין במזונות למוסלמים (התיישנות הזכות למזונות)", הפרקליט לו (1984) 190, 196. 16. ניכר הבדל בין ילד שנולד במסגרת הנישואין, ובין ילד שנולד מחוץ לנישואין. בע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פ"ד מט (2) 578, 588, נאמר, מפי השופט חשין: "דין האסלאם הוא שילד אשר נולד עקב יחסי אישות ללא נישואין - אין הילד מתייחס לאביו אלא לאמו בלבד. רק ילד שנולד מנישואין - או, במקרים מסויימים, כאשר האב מכיר בו כבנו - הוא בן (או בת) ל'אביו'; ואילו ילד שנולד בלא שהיו קשרי נישואין בין האם לבין האב הוא כבן-בלי-אב, בן או בת שאין ייחוסם לאביהם. רק בנישואין נוצרת אבהות על-פי דין ורק אבהות על-פי דין אבהות 'חוקית' מולידה זכויות וחובות של אב ובן, כירושה, אפוטרופסות ומזונות". מהלכה למעשה 17. גילאי הקטינים הינם כשש-עשרה שנים, חמש-עשרה שנים ותשע שנים. חיי הנישואין של הורי הקטינים נקלעו למשבר. נראה, כי האם חפצה בהתרת קשר נישואיה עם האב, אך הלה אינו מוכן לכך. לעת הזו, ממשיכים ההורים וילדיהם הקטינים להתגורר תחת אותה קורת-גג. 18. הצדדים הגיעו להסדר דיוני; שעל-פיו, יכריע בית-המשפט בתובענה, בהסתמך על חקירותיהם הקצרות של ההורים, הגם שהאב-הנתבע לא התגונן, כדבעי, מפני התובענה, באשר לא הוגש כתב-הגנה ערוך וסדור, מטעמו. 19. אמם של הקטינים מועסקת כפועלת במפעל למוצרי-חשמל בראשון-לציון, ומשתכרת, לדבריה, סך של כ- 2,800-2,900 ש"ח נטו לחודש, ולעתים הגיע שכרה אף לסך של 3,000 ש"ח לחודש. סכום אחרון זה הוא גם הסכום שמייחס האב להשתכרותה של האם. ואולם, כפי שראינו לעיל, הדין המוסלמי אינו מחיל כל חבות על האם לשאת בחלק כזה או אחר, במזונות ילדיה שנולדו לה מבעלה המוסלמי. 20. האב מועסק כרפד במרפדייה בראשון-לציון. לשיטתם של התובעים, עולה פוטנציאל השתכרותו של האב לסך של 5,000 ש"ח נטו לחודש. האב מודה, כי עוסק הוא בענף הרפדות מזה כעשרים שנים, אך-לדבריו-משכורתו מגיעה לסך של 3,800 ש"ח לחודש, הגם שמבקום עבודתו הקודם הגיע שכרו, לעתים, לסך של 4,000 ש"ח לחודש. 21. התרשמותו של בית-המשפט היא, כי שני ההורים השיבו - בכנות - לשאלות שהוצגו להם; ושהכנסתו של כל-אחד מהם הינה, אכן, כפי שטען. מכאן, שהבסיס ממנו ייגזר חיובו של האב במזונות הקטינים יהא שכר בשיעור של 3,800-4,000 ש"ח לחודש. 22. לא הוכח - וממילא אף לא נטען - כי לקטינים, או למי מהם, הכנסות כלשהן. בדין לקבוע, איפוא, כי הקטינים הינם בבחינת "נזקקים", כפירושו של מונח זה בדין המוסלמי, ועומדת להם זכותם לקבלת דמי מזונותיהם מאביהם. 23. המשפחה מתגוררת בשכירות חודשית, שעלותה מגיעה לסך השווה ל- 470 דולר (1,940 ש"ח, כערכם דהיום). האב הציע להמשיך ולשלם את מלוא דמי-השכירות השוטפים, כל זמן שלא נפרדו דרכו ודרכה של האם וממשיכים הם לחיות בצוותא-חדא. בנוסף לכך, הציע האב לשלם סך של 1,500 ש"ח לחודש, למזונות הקטינים. לפי הצעה זו, תישא האם במלוא ההוצאות השוטפות לאחזקת המדור. בא-כוח התובעים נכון היה לתקן מסכום התביעה (4,850 ש"ח לחודש), ולהעמיד את הדרישה על-הסך של 3,300 ש"ח לחודש (לאחר שהפחית את שיעור קצבת המוסד-לבטוח-לאומי - כ- 700 ש"ח לחודש, בקירוב). עם זאת, מאחר שהנתבע ממשיך להתגורר בדירה, יחד עם הקטינים ואמם, דרש בא-כוח התובעים כי הנתבע יוסיף, בגין כך, סך של 650 ש"ח לחודש; כך שחיובו הכולל יעמוד על הסך של 3,950 ש"ח לחודש. 24. בית-המשפט מביא, בכלל חשבון, מחד-גיסא, את העובדה, שלאחר פרידת ההורים תהא האם זכאית - קרוב לוודאי - ועל-פי הנתונים דהיום - לעזרה בדיור ממשרד הבינוי והשיכון; וכן, להטבות נוספות, מכוח חוק משפחות חד-הוריות, התשנ"ב - 1992. ומאידך-גיסא, את העובדה, שלאב תהיינה הוצאות משלו, לרבות למדור, כדי לקיים עצמו ברמת-חיים, ולו מינימלית. סוף דבר 25. משנשקלו הדברי, נמצא להורות, כך: א. כל זמן שהנתבע ימשיך להתגורר באותה דירה, עם הקטינים - תאומץ הצעתו; לאמור, הוא יישא במלוא שיעור דמי-השכירות (עד לסך השווה ל- 1940 ש"ח לחודש), ויוסיף סך נוסף של 1,500 ש"ח לחודש. הנתבע רשאי לשלם את דמי-השכירות לידי המשכיר, ישירות; ואולם, במידה שלא יעשה כן - יהיו זכאים הקטינים להעמיד את שיעור החוב לגבייה בהליכי הוצאה-לפועל, כדרך שגובים חוב למזונות. מאחר שלא נטען, כאילו נוצר חוב בגין אי-תשלום דמי-השכירות, וכספים אלו שולמו - עד היום - על-ידי הנתבע; וכיוצא-בכך, אף לא נטען, כי הקטינים לא ניזונו, עד היום - כי אז ייכנס חיוב זה לתוקפו מיום 1/3/2001 ואילך. ב. מיום שהנתבע ייחדל להתגורר עם הקטינים - ישלם הוא למזונותיהם ולמדורם סך של 2,550 ש"ח לחודש. בהגיע התובע 1 לגיל 18 שנים - יקטן שיעורו של החיוב בשליש; ובהגיע התובע 2 לגיל 18 שנים - יקטן שיעורו של החיוב (כשיעורו אז) במחצית. בהגיע התובע 3 לגיל 18 שנים - יתבטל החיוב, כליל. ג. כל הסכומים דלעיל יהו צמודים למדד-המחירים-לצרכן הידוע היום (מדד חודש ינואר 2001, שפורסם ביום 15/2/2001) ויעודכנו בכל שלושה חודשים, בתאריכים 1 בינואר, 1 באפריל, 1 ביולי ו- 1 באוקטובר, בלא שישולמו הפרשים שבין עדכון אחד למשנהו. ד. כל פיגור בתשלום יישא הפרשי הצמדה וריבית, בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961. ה. קצבת-הילדים המשתלמת על-ידי המוסד-לביטוח-לאומי תווסף לדמי-המזונות. ו. לנוכח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדי, שקיצר את משכו של ההליך - לא יהא צו להוצאות. קטיניםסמכות שיפוטדתמזונות