צו מניעה להיכנס לדירה

להלן החלטה בנושא צו מניעה להיכנס לדירה: החלטה 1. בהמשך להחלטה מיום 12/4/2001; ולאחר שבאי-כוח הצדדים ויתרו על זכותם לחקור את בעלי-הדין-שכנגד - נזקקים אנו כעת לשאלת צו-המניעה הזמני, שהוצא בבית-משפט השלום ביום 16/11/2000, ובו נאסר על המבקשת להכנס לדירה, או לעשות בה איזה שהוא שימוש. היש מקום להשאיר את הצו על-כנו, או שמא נכון יהא לבטלו? 2. בהחלטה דלעיל, מיום 12/4/2001, הובאו עיקרי העובדות ואף נבחנו מספר סוגיות משפטיות. לא נרחיב בהן, בשנית. 3. ארבעה הם המבחנים למתן צו-מניעה זמני; מצטברים המה זה לזה; וכולם - פרי יצירתה של פסיקת בתי-המשפט: הראשון: מידת נחיצותו של הסעד; האמנם כה-הכרחי הוא, עד כדי הצדקת התערבותו של בית-המשפט, עוד בטרם בירור התובענה לגופה? השני: האם למבקש הצו עומדת זכות, לכאורה, אשר למענה דורש הוא סעד והגנה, עד לתום ההתדיינות? השלישי: מאזן הנוחות, הכרוך גם בשאלה, האם עלול להגרם נזק בלתי-הפיך למבקש הצו, אם בקשתו תסורב? והרביעי: המתקיימים שיקולים של יושר, שיצדיקו את אי-מתן הסעד? על כל אלה סוכך שיקול-הדעת, המסור לבית-המשפט. וראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995) 620-613; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (סיגא, מהדורה חמישית, 1999) 405-404. 4. לעניין נחיצות הסעד: כאן, הסעד הזמני, לו עותרים המשיבים, זהה, למעשה, לזה העיקרי. אין בדבר כדי לשלול, מיניה וביה, את הסמכות למתן הצו, אך הדבר מחייב זהירות יתירה בשיקול-הדעת. וראה, למשל: ע"א 826/75 חל"צ (חברה לשיווק צמיגים בישראל) בע"מ נ' צמג - צמיגים ושירותים בע"מ, פ"ד ל (3) 831, 835. בית-המשפט רחוק היה מלהתרשם, כי הנסיבות דוחקות למתן הצו. מטרתו של צו-מניעה זמני הינה שמירתו של המצב הקיים. ומהו, איפוא, המצב השורר, בפועל? אין חולק, כי המשיבים אינם מתגוררים בדירה (וכנראה, אף לא התגוררו בה, מעולם). המשיבים עצמם טוענים, כי בתה של המבקשת, המתגוררת בדירה (ורק בתה הקטינה עמה), נוהגת בדירה "מנהג בעלים" (ראה סעיף 10 לבקשה למתן צו-המניעה הזמני). ואף זאת. אין חולק, כי המבקשת נהגה להתארח בדירה, מעת לעת. שאלת השימוש הסביר במקרקעין, הקיימת לכל שותף - אינה עומדת במקרה זה, לדיון. ההלכה שניתנה ב - ע"א 304/72 ביאלר נ' ביאלר, פ"ד כז (1) 533 (ואליה התייחס אז בית-המשפט בהחלטתו הקודמת), תיושם, מקום שישנה מחלוקת אמיתית בדבר השימוש. מחלוקת כזו אינה מתקיימת כאן; המשיבים עתרו, במסגרת תמ"ש 35248/00, לסילוק ידה של בתה של המבקשת מהדירה. תובענה זו תתברר, בעתה. אכן, בסעיף 18 (ב) לבקשה למתן צו-המניעה הזמני נטען, כי "אי מתן הצו-הזמני יאפשר למשיבים לפעול לסיכול מטרת בקשה זו, ותוך התעלמות מוחלטת מזכויות המבקשים להכנס לדירה, לתפוס בה חזקה ולגרום בכך נזק משמעותי לתובעים". ואולם, אך מובן הדבר, שבפועל - ולנוכח המחלוקת שבין המשיבים לבין בתה של המבקשת - לא יסתייע הדבר בידם, בטרם יאמר בית-המשפט את דברו בפסק-הדין. מכאן, שלעת הזו, אין כל מחלוקת בעניין השימוש הסביר במקרקעין, וריבם האמיתי של הצדדים נטוש לעניין הזכויות בדירה גופא. 5. לעניין זכותם הלכאורית של המשיבים: העברת הזכויות בדירה, בשמם של המשיבים, טרם הושלמה בלשכת-רישום-המקרקעין. בית-המשפט מוכן להניח, שאין הדבר נובע ממחדליהם. הדין רואה אותם כזכאים להגנה מלאה על זכויותיהם. אם תושלם העברת הזכויות בשמם, תוקנה להם זכות קניינית גמורה. חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו העלתה את זכות הקניין במדרגות הפירמידה של הנורמות המשפטיות והציבה אותה בפיסגה. וראה, למשל: בג"צ 2390/96 קרסיק, ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל, ואח', תק-על 2001 (1) 849; ע"א 6291/95 בן-יקר גת חברה להנדסה ובנין בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה מודיעין, ואח', פ"ד נא (2) 825; ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר-שיתופי, ואח', פ"ד מט (4) 221. בענייננו, לו הזכויות בדירה לא היו שנויות במחלוקת, בוודאי שראויים היו המשיבים להגנה יתרה על הזכות הקניינית. אלא שאין זה המצב, כמשתקף מהסכסוך רב-הזרועות, שבין בתה של המבקשת לבין בעלה-לשעבר של הבת (בנם של המשיבים). 6. לעניין מאזן-הנוחות: ב - ע"א 257/47 קבוצת זיפזיף נווה-חיים בע"מ נ' האוצר הא"י העברי לחקלאות בע"מ, פ"ד א 101, נפסק : "כלל גדול הוא שאין בית-המשפט נוהג ליתן צו-מניעה במקום שפגיעתו של הנתבע בזכויותיו המשפטיות של התובע היא זעומה והיא ניתנת להערכה ותשלום של ממון שיש בו כדי פיצוי, והסבל שייגרם לנתבע על-ידי מתן הצו יהיה גדול, לאין שיעור, מסבלו של התובע בהמשכת המצב הקיים". וראה, עוד: ע"א 749/76 יוסף נ' בכר, פ"ד לב (3) 617, 623. פשיטא, שאם תפגענה זכויות המשיבים על-ידי המבקשת, יוכלו הם להיפרע בממון. 7. לעניין השיקולים שביושר: המבקשת טענה, כי ברצונה להכנס לדירה למשך 45 ימים; כי המדובר בתקופה קצרה ביותר "שמידות של דרך-ארץ, כיבוד הורים וחסד, ראוי שיהיו תקפות לגביה" (ראה סעיף 10 לבקשה). אמנם, אין אדם יכול לדרוש זכות הנאה כלשהיא מרכושו של הזולת, רק מפני שנוח לו הדבר או מפני שהוא נזקק לכך. אין לזהות שיקולים מוסריים עם שיקולים שביושר, שבמשמעות המשפטית. ברם, אבוי לו למשפט המפגר אחר המוסר. הקשר בין ילד להוריו ומצוות כיבוד הורים - יסוד מוסד ועיקרון מקודש הם בכל חברה אנושית בת-תרבות; והוא הדיבר החמישי שבעשרת הדיברות: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות, כ, י"ב; דברים, ה, ט"ז). המבקשת הינה אשה מבוגרת, אשר שכלה בת, בנסיבות טרגיות. בתה היחידה, זו שנותרה בחיים, מתגוררת בדירה, בה נהגה המבקשת להתארח בעבר, לא-אחת. כל בקשתה היא, לאפשר לה להתארח אצל בתה, למשך תקופה מוגבלת, גם לרגל ניתוח רפואי שנקבע לה. תמהנו, מדוע יימנע הדבר הימנה?; האם אך משום שפרץ סכסוך בין בתה לבין המשיבים ובנם? יש להביא אף, בכלל חשבון, את העובדה שהמשיבים לא פרשו לפני בית-משפט השלום (לשם הוגשה התובענה, לכתחילה) את התשתית העובדתית השלמה. כאשר הגישו את תביעתם שם, כבר היתה מונחת בפני בית-המשפט לענייני משפחה תביעת בתה של המבקשת (תמ"ש 35242/00); שם, דרשה היא לחייב את בנם של המשיבים להעביר או לגרום להעביר לשמה מחצית הזכויות בדירה. המשיבים בחרו לצרף לתביעתם את כתב-התביעה, שהם עצמם הגישו נגד בתה של המבקשת ונגד בנם שלהם (תמ"ש 35247/00), למתן סעד הצהרתי, כי הם הבעלים היחידים של הזכויות בדירה - ותביעה זו הוגשה לאחר התובענה דלעיל מצד בתה של המבקשת. בכתב-תביעתם של המשיבים לא בא זכרה של תובענת בתה של המבקשת. ב - ע"א 121/65 נחמד, ואח' נ' ביג'יו, ואח' פ"ד יט (2) 578, 581 - 582, נאמר : "הבא לבית-משפט של יושר חייב לבוא בידיים נקיות. התנהגותו בעניין המשמש נשוא הדיון צריכה להיות ללא דופי, מעשיו ללא רבב ועמדתו כלפי בית-המשפט הוגנת וישרה. העלמת עובדת חשובות בבקשה או הסתרת האמת במתן עדות בבית-המשפט, עלולים להיות בעוכרי המבקש". 8. לאחר בחינת טענות הצדדים והפעלת שיקול-הדעת, נמצא לנכון להורות על ביטולו של צו-המניעה הזמני. ברם, מאחר שקיים חשש מסוים, שהמבקשת לא תפנה את הדירה, בכל-זאת, תוך המועד שיוקצב לה - תחוייב היא במתן ערובה ראויה. ייאמר עוד, כי המבקשת ביקשה לאפשר לה להתארח בדירה למשך 45 ימים (כנראה, מלוא תקופת שהותה בביקורה זה בישראל). חלפו כשלושה שבועות מאז הגיעה, ועד מתן החלטה זו. ובכל-זאת, יימנו 45 הימים דלעיל, החל מהיום. 9. על-כן, נפסק כדלקמן: א. צו-המניעה הזמני, שניתן בבית-משפט השלום ביום 16/11/2000 - בטל; ב. המבקשת רשאית להתארח בדירה, למשך 45 ימים, החל מהיום. ואולם, רשות זו ניתנת לה בכפוף להפקדת ערבון, בין במזומן ובין בערבות בנקאית בלתי-תלויה, בסך 15,000 ש"ח, להבטחת נזקיהם של המשיבים. הערבון יופקד בגזברות בית-המשפט; ויוחזר לידיה של המבקשת, רק לאחר שיוגש לבית-המשפט תצהיר, החתום על-ידה, ובו תאשר, כי עזבה את הדירה, לא מאוחר מהמועד האחרון שנקצב לה; ג. הערבות הבנקאית, אותה הפקידו המשיבים ביום 20/11/2000 בגזברות בית-משפט השלום - תוחזר לידיהם, לאלתר, בלא קשר לשאלה, האם המבקשת תפקיד את הערבון דלעיל; ד. לאור דבריו של בא-כוח המבקשת, שנאמרו במהלך הדיון האחרון (הגם שלא מצאו ביטוי בפרוטוקול), ושלא ייתפס הוא בגינם; ומהם עלתה הסכמה, שזולת ביקורה הנוכחי של המבקשת בארץ, למשך התקופה בת 45 הימים, מוכנה היא שלא להכנס עוד בעתיד לבוא לדירה - ישקלו באי-כוח הצדדים, שמא נתייתר הצורך בבירור התובענה גופא, וניתן ליתן פסק-דין, מבלי שמי מהצדדים יודה באיזו מטענותיו של הצד-שכנגד; ה. בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו. מקרקעיןצוויםצו מניעה