צו הגנה נגד הבעל

להלן פסק דין בנושא בקשה למתן צו הגנה נגד הבעל: פסק-דין ההליך 1. ביום 17/4/2001 עתרה המבקשת (להלן: "האשה") בבקשה למתן צו-הגנה נגד המשיב (להלן: "הבעל"), מכוח חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א - 1991 (להלן: "החוק"). 2. בגדרו של ההליך, התבקש בית-המשפט לאסור על הבעל, כדלהלן: א. להכנס לדירת מגורי המשפחה (להלן: "הדירה"); ב. להמצא בתחום של 500 מטרים מהדירה; ג. להטריד את האשה, בכל דרך ובכל מקום, לרבות "קללות, השפלות ואיומים"; ד. למנוע שימוש בדירה; ה. למכור את הדירה ואת המכונית המשפחתית; ו. לשאת או להחזיק נשק. כמו-כן, התבקש בית-המשפט לצוות על הבעל לקיים קשר עם גורם טיפולי. הרקע העובדתי 3. האשה והבעל (להלן: "בני-הזוג" או "הצדדים") נשואים זה לזה משנת 1986, ולהם שני בנים משותפים, שגילאיהם אחת-עשרה שנים וחצי ותשע שנים וחצי (להלן: "הקטינים"). בעבר, עבדה האשה מחוץ למשק-הבית והועסקה כמנהלת-חשבונות. כיום מצוייה היא בלימודים אקדמאיים, במסגרת המכללה למנהל. הבעל מועסק כמנהל שיווק ומכירות לחו"ל בחברה בענף הטכנולוגיה הגבוהה ("הייטק"). 4. עד זה-מקרוב, לא התנהלו בין בני-הזוג הליכים משפטיים כלשהם. בעקבות שבר ביחסים - שבסיבותיו לא נעמיק כאן (וממילא שטרם נתבררו הן, כל-צרכן) - פנתה האשה לבית-משפט זה, ביום 12/2/2001, והגישה ארבע תובענות נגד הבעל: לפסיקת דמי מזונות ומדור עבורה ועבור הקטינים (תמ"ש 13101/01); לקביעת משמורת הקטינים בידיה (תמ"ש 13102/01); למתן סעדים בענייני רכוש (תמ"ש 13103/01); ולהוצאת צו-הגנה, שיאסור על הבעל להכנס לדירה (תמ"ש 13100/01 - ותובענה זו למתן צו-הגנה תקרא, להלן, בשם "ההליך הראשון"). 5. בהליך הראשון, לא מצא בית-המשפט לנכון ליתן צו-הגנה, במעמד צד אחד בלבד. בדיון, שנקבע - במעמד הצדדים - ליום 19/2/2001, עלה בידיהם להגיע להסכמה, בהמלצת בית-המשפט. על-פי אותה הסכמה, לא נכנס הבעל לדירה, במשך 10 ימים, שבמהלכם - בין-השאר - נזקקו בני-הזוג לטיפול זוגי אצל יועץ-נישואין, על-מנת לבחון את המשך דרכם. בישיבת-המשך, שנערכה ביום 6/3/2001, הודיעו באי-כוח הצדדים, כי מוסכם עליהם להכנס למשא-ומתן מהיר, ענייני ונמרץ, על-מנת להביא את בני-הזוג להסכם-גירושין כולל. בית-המשפט רשם בפניו את הודעת עורכי-הדין, וקבע - לבקשתם - מועד לאישור-הסכם; וזאת, ליום 26/3/2001. דא-עקא, שבאותו מועד שנקבע, הודיעו עורכי-הדין, כי לא צלח בידיהם להביא את בני-הזוג להסכמות, ושאין מנוס - כך נראה - מבירור התובענות לגופן. 6. זמן קצר לאחר אותו דיון אחרון דלעיל, הגיש הבעל כתבי-הגנה מפני תביעותיה של האשה; ומצידו, אף הגיש תובענה נגדה לפירוק השיתוף בדירה ובמטלטלין (תמ"ש 13104/01). תביעתו זו של הבעל הוגשה ביום 17/4/2001; ובאותו יום, ממש, הגישה האשה את התובענה, נשוא דיוננו זה, למתן צו-הגנה (תמ"ש 13105/01). 7. יצויין, כי בין הדיון האחרון שנערך בהליך הראשון (ביום 26/3/2001) לבין הדיון הראשון בהליך דהאדנא (שנערך ביום 17/4/2001), התנהל בין בני-הזוג הליך-ביניים בבקשה לעכוב יציאתו של הבעל מן-הארץ. הליך זה התנהל בפני כבוד הרשמת קראוס, ביום 3/4/2001, במסגרת תיק בש"א 6364/01. שם - ושמא נאמר, במפתיע - נרשם בפרוטוקול הדיון (בעמ' 7, שורות 7-5): "המשיב: היום אני מעוניין בשלום-בית. המבקשת: גם אני. רק רציתי שזה יהיה מסודר". הרשמת הנכבדה היפנתה את בני-הזוג, בהסכמתם, להליך של גישור אצל יחידת-הסיוע שליד בית-המשפט. 8. כמסתבר, גם נסיון הגישור ביחידת-הסיוע לא הועיל לשיקום חיי-הנישואין של בני-הזוג. במעמד בירור הבקשה למתן צו-ההגנה, על-פי צד אחד, ביום 17/4/2001, מסרה האשה, כי נערכה פגישה אחת, משותפת וקצרה; וכי הבעל נכח, לבדו, בפגישה נוספת. לדבריה, נאמר לה, כי תוזמן לפגישות נוספות שם. 9. לגוף הבקשה למתן צו-ההגנה, שמע בית-המשפט את עדותה של האשה באשר לאירוע שהתרחש בדירה ביום 15/4/2001, סמוך לשעה 23:00 (להלן: "האירוע"). בית-המשפט למד, כי הבעל הורחק מהדירה עד ליום 21/4/2001, על-פי החלטת משטרת-ישראל; ובעקבות - כך נראה - חתימתו על כתב-ערובה שערכה המשטרה. ממכלול הנסיבות, החליט בית-המשפט, שלא ליתן צו, על-פי צד אחד; ועם-זאת, נקבע דיון דחוף - במעמד שני הצדדים - בתוך פחות מ- 48 שעות (ביום 19/4/2001). 10. עם התייצבות הצדדים לדיון, הביעו הם הסכמתם לכך שבית-המשפט ימנה מגשר חיצוני, שינסה להביאם להסכם, אשר יסדיר כלל המחלוקות שביניהם (להתרשמותו של בית-המשפט, המדובר במחלוקות כספיות, גרידא). 11. באשר לבקשה גופה - ומאחר שגרסאותיהם העובדתיות של בני-הזוג לעניין האירוע נמצאו סותרות זו את זו, תכלית סתירה - הוסכם עליהם להעמיד עצמם לבדיקה במכשיר פוליגרף. הסכמתם זו של הצדדים מצאה ביטוייה בפרוטוקול, ואושרה בהחלטת בית-המשפט, כך: "הצדדים קיבלו על עצמם, שבית-המשפט יכריע בבקשה למתן צו-הגנה, על-פי ממצאי בדיקת פוליגרף שבה יטלו הם חלק; ושממצאיה (ובתנאי שיהיו ברורים וחדים) יהוו בגדר ראיה מכרעת. בהסכמת הצדדים, מופנים הם, איפוא, אל המכון הישראלי לפוליגרף... לעריכה - לאלתר - של הבדיקה, שבמסגרתה יוצגו בפניהם השאלות, העולות מהאירוע הנטען מיום 15/4/2001. למכון לפוליגרף יימסר שיקול הדעת להציג את השאלות, שיימצא לנכון להציג, בהתאם לכתבי-הטענות של הצדדים, אשר יימסרו למכון. עם זאת, רשאי כל אחד מבאי-כוח הצדדים לנסח עד 5 שאלות, הרלבנטיות לאירוע, והראויות להשאל, במגבלות של בדיקה מסוג זה. המכון יציג את השאלות שינסחו עורכי-הדין, ובתנאי שלא יהא בהן משום בעיה לבחינה במכשיר פוליגרף. במידה שתהא בעיה, כאמור, ישתדל המכון להציג את השאלות, בתיקון מקורב, על-פי שיקול דעתו. בעלות הבדיקה יישא הבעל, לבדו, בשלב זה. בהחלטה לגופם-של-דברים ייזקק בית-המשפט גם לעניין הוצאות הבדיקה וגם לעניין הוצאות הבקשה". המשך הדיון נקבע ליום 24/4/2001, ועד לאותו מועד נאסר על הבעל - בהסכמתו, ומבלי שיודה בטענות שנטענו כלפיו - להכנס לדירה, זולת כניסה חד-פעמית, לנטילת חלק ממטלטליו האישיים. משמעות ההסכמה לעריכת בדיקת פוליגרף 12. בדין-וחשבון הועדה לעניין פוליגרף (ירושלים, שבט התשמ"א - ינואר 1981) - המופיע גם בעמ" 85-29 בספר יצחק כהן (פפירוס, 1989), בעריכת מ' אלון, מ' בן-זאב, א' ברק, נ' ליפשיץ ו-מ' לנדוי - נאמר, בעמ' 49-48 (בפרק "מסקנות הועדה"): "... לדעתנו אין להרשות הבאת תוצאות פוליגרף כראיה במשפטים פליליים... שונה המצב במשפטים אזרחיים שבהם חופשיים, בדרך-כלל, בעלי-הדין להחליט בעצמם על שימוש או אי-שימוש בזכויותיהם החוקיות. נראה לנו שבמשפטים אזרחיים יש להרשות הבאת תוצאות בדיקות הפוליגרף כראיה בפני בית-המשפט, בהסכמת הצדדים, ויש גם להרשות, אם הצדדים מסכימים לכך, שתוצאות הבדיקה יחייבו אותם ובית-המשפט יפסוק לפיהן. כדי לא לסבך הליכים משפטיים יש להתנות, שבכל מקרה תערך הבדיקה על-ידי בודק שעליו הסכימו הצדדים או על-ידי בודק שיתמנה על-ידי בית-המשפט ושפרט לזכות לחקור את הבודק לא תורשה הבאת ראיות אחרות בנוגע לתוצאות הבדיקה, אלא אם בית-המשפט שוכנע שהבאת ראיות דרושה להשגת הצדק (ומבלי לפגוע בהוראות הדין המאפשרות ביטול פסק-דין בגלל מרמה)". 13. אף שחלפו כשני עשורים מאז פרסום דו"ח הועדה, לא נמצא עיגון סטטוטורי לנושא הפוליגרף. המלצות הועדה לחוקק חוק בדבר רישוי בודקי פוליגרף לתקן את פקודת הראיות, לשם ביצוע מסקנותיה - לא קרמו עור וגידים. 14. יחד-עם-זאת, פסיקת בתי-המשפט נזקקה לעניין הפוליגרף, לא-אחת. ב-ע"א 61/84 ביאזי, ואח' נ' לוי, פ"ד מב (1) 446, הסכימו כל שלשת שופטי ההרכב, כי פלוגתא בתובענה יכול שתוכרע על-פי שני יסודות חיוניים, והם: ההסכמה המפורשת לעריכת הבדיקה וחד-משמעיותן של תוצאות הבדיקה. עם זאת, כבוד השופט ג' בך, בדעת-מיעוט, סבר, כי: "בנוסף על כך, לא הייתי משאיר את ההחלטה בעניין זה לצדדים בלבד, אלא הייתי משאירה להכרעה הסופית של בית-המשפט" (בעמ' 462, מול האות ה'). וראה, עוד: ע"א 551/89 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סדובניק, פ"ד מו (3) 158, 162; י' קדמי, על הראיות (דיונון, 1999), חלק שני, 933-925. 15. בדיוננו-אנו, נתנו הצדדים הסכמתם הברורה והמפורשת לעריכת הבדיקה; וכיוצא-בכך, הסכימו, כי ממצאיה של הבדיקה - ובתנאי שיהיו ברורים וחדים - יהוו בגדר ראיה מכרעת. נשוב לכך בהמשך דברינו. האירוע וגירסאות הצדדים לגביו 16. גירסת האשה גירסת האשה תבחן כמכלול, שתחילתו בבקשה עצמה (שפרטיה מולאו בכתב-יד); המשכו בחקירתה בבית-המשפט (במעמד צד אחד); וסופו בתישאול, שנערך במכון לפוליגרף, עובר לעריכת הבדיקה. בבקשתה הכתובה, טענה האשה: "המשיב איים על חיי, המשיב היכה אותי בחזה, תפס לי את היד וכמעט שבר לי אותה, המשיב גם אמר כי ידאג לאשפז אותי... ביום האירוע הוא נעל אותי בחדר ולא איפשר לי לצאת למעלה משעה וזה לאחר שהוא היכה אותי...". בעדותה, תחת אזהרה, השיבה לשאלות בית-המשפט: "רציתי לבדוק את החוטים של קו הטלפון בפנית האוכל שבסמוך לסלון. לא היה לי קו בחדר השינה, ולכן ביקשתי לבדוק את השלוחה הנוספת. בעלי מנע זאת ממני והחל להתפרע... כדי למנוע ממני לגעת בטלפון, הוא נתן לי מכה חזקה בחזה. אחר כך כמעט שבר לי את היד. הוא אחז לי ביד ימין, והצמיד את ידי לקיר. אני כבר אחזתי בטלפון, אבל הוא נשמט מידי. כאשר ניסיתי להתכופף ולהרים את הטלפון, הוא תפס לי את היד בין הרגליים שלו ולא נתן לי לשחרר אותה... נחלצתי ממנו בכוח, והלכתי לחדר השינה. בעלי הספיק להתקשר למשטרה. נכנסתי לחדר השינה. לא הספקתי לשהות שם יותר מדקה, והוא נעל אותי מבחוץ... אני פחדתי שהוא יצית אותי. באירוע הזה הוא לא אמר לי שהוא יצית אותי, אבל הוא אמר לי שידאג שיאשפזו אותי...". בתישאול, שנערך לאשה לפני הבדיקה, נרשם: "היתה בחדרה והבחינה כי אין לה קו טלפון. היא יצאה לפינת האוכל שם ישב בעלה ליד המחשב. הנבדקת התקרבה לטלפון ואז בעלה מנע זאת ממנה בטענה כי המחשב מחובר לאינטרנט. בשלב מסויים תפסה הנבדקת את הטלפון בידה ואזי בעלה אחז את ידה (לא זוכרת אם הצמיד לקיר וכיצד תפס את היד) וכתוצאה מכך שמטה את הטלפון. הנבדקת התקרבה כדי להרים את הטלפון והבעל דחף אותה בחזה. הנבדקת ניסתה להרים את הטלפון פעם נוספת והנבדק תפס את ידה עם רגליו. לאחר מכן הנבדקת נכנסה לחדר השינה והבעל נעל אותה מבחוץ עד בא השוטרים. לשאלתנו מסרה הנבדקת כי הוציאה מהשקע בקיר את המפצל אליו היו מחוברים המחשב והמזכירה. לגבי כבל הטלפון, מסרה כי לא היא הכניסה את היד שלה בין רגליו של בעלה אלא הוא ביוזמתו תפס את ידה". 17. גירסת הבעל את גירסתו של הבעל יש לבחון לנוכח דבריו בתצהירו (עליו נחקר) ובתישאול (שנערך לו, בטרם עריכת הבדיקה). וכך הבעל הצהיר: "...ישבתי בפינת האוכל ועבדתי על המחשב הנייד שלי... בשלב מסויים בשעה 23:00 קמה אשתי ברוח סערה ממיטתה (כנראה לא יכלה להרדם מקול צחוקם של הילדים) והפנתה את זעמה עלי... היא ניגשה לשקע החשמלי שם היה מחובר המחשב הנייד תלשה את הכבל החשמלי של המחשב והשליכה אותו על הריצפה. היא גם ניגשה לשקע הטלפון שהיה לידי ומשכה את חוט הטלפון במטרה לנתק את חיבור המחשב לטלפון (אינטרנט). בשל הפעלת כוח רב ניתק כל שקע הטלפון מהקיר, אולם החוט נותר מחובר אליו... היא היתה אחוזת אמוק... מאד חששתי ממנה ואמרתי שאתקשר למשטרה. אשתי הגיבה בחמת זעם על כוונתי זו וניסתה שוב להגיע למכשיר הטלפון שנפל על הריצפה כדי למנוע ממני להתקשר. אני מנעתי זאת ממנה על-ידי כך שסוככתי בידי ובגופי על שקע הטלפון והמחשב. במהלך פעולה זו אשתי היא זו שדחפה ידיים לתוך גופי במטרה להסית (צ"ל להסיט) אותי ממקומי אולם הדבר לא עלה בידה. ברצוני לציין שבכל האירוע היא לא קיבלה ממני מכה כלשהיא לא בחזה, לא בידה ולא בכל חלק אחר של גופה (כטענתה). הצלחתי להתקשר למשטרה... בשלב זה אשתי נעמדה מולי ו'עשתה פרצופים' לעברי תוך שהיא מוציאה לעברי לשון (כמו ילדה קטנה שאיבדה את דרכה). לאחר מכן היא ניגשה לחדר השינה... כדי למנוע ממנה לצאת שוב ולהשתולל נעלתי את דלת חדר השינה כשהיא בפנים...". בתישאול, שנערך לו לפני הבדיקה, השיב הבעל: "בסביבות השעה 23:00 ישב בפינת האוכל ועבד במחשב שהיה מחובר לאינטרנט. אשתו יצאה מחדר השינה והוציאה משקע החשמל שבקיר את המפצל שהיה מחובר למחשב ולמזכירה. הנבדק עמד בין אשתו לבין המחשב וכבלי הטלפון כדי למנוע ממנה לנתק את החוטים. אשתו ניסתה להגיע לחוטי הטלפון ובשלב מסויים הכניסה את היד שלה בין רגליו כדי לתפוס את החוט. הנבדק אינו זוכר כיצד מנע בדיוק מאשתו להגיע לחוטים וייתכן וסגר את הרגליים על היד של אשתו אולם בכל מקרה היה זה לאחר שהיא הכניסה את ידה בין רגליו. לאחר מכן כשאשתו היתה בחדר השינה נעל אותה עד לבוא השוטרים". הבדיקה וממצאיה 18. מכוח שיקול-הדעת שנמסר לעורך הבדיקה, בהסכמת הצדדים, לעניין ניסוח השאלות, הוצגו שלש שאלות לכל אחד מהצדדים. באשר לשאלה הראשונה: האשה נשאלה: "האם א' תפס לך את היד והפלת את הטלפון?"; ועל כך השיבה: "כן". הבעל נשאל אותה שאלה, במהופך; ועל כך השיב: "לא". בתוצאת המבדקים שאובחנה תגובה פיסיולוגית, המצביעה על אמירת שקר אצל האשה ואמירת אמת אצל הבעל. באשר לשאלה השנייה: האשה נשאלה: "האם כשניסית להגיע לטלפון א' דחף אותך בחזה?"; ועל כך השיבה: "כן". הבעל נשאל אותה שאלה, במהופך; ועל כך השיב: "לא". גם כאן, אובחנה תגובה, המצביעה על אמירת שקר אצל האשה ואמירת אמת אצל הבעל. באשר לשאלה השלישית: האשה נשאלה: "האם כשניסית להגיע לאזור הטלפון הכנסת את היד שלך בין הרגליים של א'?"; ועל כך השיבה: "לא". הבעל נשאל אותה שאלה, במהופך; ועל כך השיב: "כן". לגבי שני הצדדים, לא אובחנה תגובה חזקה דייה, כדי להגיע למסקנה חד-משמעית, אם כי המגמה היא של אמירת שקר, אצל שניהם. עורך הבדיקה מנסה להסביר בחוות-דעתו את הסתירה הלוגית, לכאורה, בעניין תשובות הצדדים לשאלה השלישית: "...שני הצדדים מתארים מצב בו ישנו מאבק אלים בין שניהם כאשר מוסכם על שניהם שהאשה מנסה להגיע לאזור הטלפון והבעל מונע זאת. לטענת הבעל, בצורה פסיבית וכל היוזמה הינה של אשתו, ולטענת האשה המניעה בצורה אקטיבית תוך הפעלת אלימות שהינה תפיסת היד שלה בין רגליו, והוא אינו זוכר אם תפס את היד עם הרגליים. להערכתנו, ממצאי השאלות הינן מתוך שכל צד אינו מדייק בחלק מגרסתו, דהיינו האשה אינה מדייקת בכך שלא היא הושיטה את היד בין רגליו של בעלה כדי להגיע לחוט, והבעל אינו מדייק בכך שאינו זוכר שתפס את היד של אשתו עם רגליו. מכיוון ותיאוריית הפוליגרף משתמשת בתפיסות סובייקטיביות של הנבדק ולא תפיסות לוגיות, הרי סביר כי עבור סצנריו כזה יתקבלו ממצאים כפי שפורטו לעיל". 19. בהסתמך על ממצאי שתי השאלות הראשונות - ולנוכח הסכמתם המוקדמת של הצדדים - ניתן היה להכריע בבקשה, כבר כאן, ולדחותה; באשר גירסתה של האשה נתגלתה כגירסה שקרית, ואילו זו של הבעל - כאמיתית. 20. ואולם, ממצאי השאלה השלישית מעוררים, לכאורה, קושי מסויים. בכך מנסה בא-כוח האשה לתלות יהבו. עיון בדבר ילמד שהשגה זו אינה עומדת - אף לא על כרעי תרנגולת. נטל ההוכחה מוטל לפתחה של האשה, בבחינת "המוציא מחברו - עליו הראייה". משנמצאה היא דוברת שקר (ולמצער - לא נתגלו כל אותות אמת) בכל שלש השאלות שהוצגו לה - תמהנו, על מה נותר לה עוד לתמוך יתדותיה. הצדדים הסכימו לקבל את תוצאות הבדיקה כראיה מכרעת, בתנאי שממצאיה יהיו ברורים וחדים. לא נאמר בהסכמתם של הצדדים - ואף לא בהחלטת בית-המשפט - כי על כל הממצאים להיות ברורים וחדים. מלאכת ניסוח השאלות הושארה בהסכמת הצדדים, לשיקול דעתו של עורך הבדיקה (ולבקשתו המקדמית); וזאת, מן הטעם שהמומחה אמון יותר על מלאכה זו שבמומחיותו. ברם, אך מאליו מובן, כי אין שיקול-דעת זה בא במקום שיקול דעתו של בית-המשפט. לטעמו של בית-המשפט, השאלה השלישית היתה מיותרת, לכתחילה; ולבטח - משנית, לחלוטין. תפיסת ידה של האשה בין רגליו של הבעל התרחשה לקראת סופו של האירוע באיזור הטלפון, ולפני שהאשה נכנסה לחדר-השינה. האשה טענה, כי הבעל תפס אותה בידה ואף דחף אותה בחזה. טענותיה אלו נמצאו מופרכות. לפיכך, מה לו לבית-המשפט להתחבט בשאלה, האם היתה זו האשה שהכניסה ידה בין רגליו של הבעל, אם לאו. ויושם-אל-לב, כי הבעל לא נשאל, האם הוא הכניס את ידה של האשה בין רגליו, אלא נשאל, האם היא זו שהכניסה את ידה בין רגליו. אין בכך כל רבותא, וממילא שהבעל השיב, בתישאולו לפני הבדיקה, ואמר, כי ייתכן שסגר את רגליו על ידה של האשה. ההגיון הפשוט אף מצביע על כך, שאין זה סביר שהבעל ינסה לתפוס את האשה או לבולמה בצורה שכזו, דווקא, באשר ישנן דרכים אחרות, פשוטות ונוחות ממנה, ובהרבה. תוך המאבק שהתפתח בין הצדדים, נתפסה - כנראה - ידה של האשה לשניות ספורות בין רגליו של הבעל. אין מקום לבודד שניות אלה מתוך האירוע כולו, ולומר שבכך נהג הבעל באלימות כלפי האשה. ההסבר שנתן המומחה ליישוב הסתירה הלוגית בין תשובות הצדדים - מחזק, אף הוא, את מסקנתנו. 21. למעלה מן הצורך, ייאמר גם זאת: הבעל לא נחקר, אמנם, על תצהירו; ברם, עיון בתצהיר ובתישאול שנערך לו - מלמד, כי לא סטה מגירסתו, כמלוא הנימה. לעומת זאת, נמצאו שינויים בגירסתה של האשה. כך - דרך משל - בעדותה בבית-המשפט סיפרה: "הוא אחז לי ביד ימין, והצמיד את ידי לקיר". ואולם, בתישאול שנערך לה נרשם: "לא זוכרת אם הצמיד לקיר וכיצד תפס את היד". ועוד: בבקשתה ובעדותה בבית-המשפט לא הזכירה האשה, ולו ברמז, את העובדה (שבתישאול לא נמצא חולק לגביה) שהבעל ישב ועבד עם מחשבו האישי, שהיה מחובר לאינטרנט, באמצעות קו הטלפון. האשה גם לא טרחה לספר לבית-המשפט (אלא בתישאול), כי הוציאה מהשקע בקיר את המפצל, אליו היו מחוברים המחשב וה"מזכירה". וכן, יודגם הדבר גם בזאת: בהופיעה בבית-המשפט, בבקשתה ליתן צו-הגנה על-פי צד אחד, אמרה: "אני פחדתי שהוא יצית אותי". בית-המשפט היקשה עליה, ואז ענתה: "באירוע הזה הוא לא אמר לי שהוא יצית אותי" (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 17/4/2001, שורות 7-6). בדיון שנערך לאחר קבלת ממצאי הבדיקה, שאל בית-המשפט את האשה, האם אי-פעם אמר לה הבעל, כי יצית אותה. על כך השיבה האשה בשלילה, הגם שהדברים לא מצאו ביטויים בפרוטוקול. 22. בא-כוח האשה טען עוד, כי הבעל גילה אלימות, בכך שכלא את האשה בחדר. לעניין זה, לא הכחיש הבעל כי נעל את דלת חדר השינה. הוא הסביר זאת בחשש, שהאשה תשוב ותתפרץ. ויודגש, גירסה זו הופיעה כבר בתצהירו של הבעל. אמת היא, כי הבעל לא נחקר על תצהירו (לאור ההסדר הדיוני שהיפנה את הצדדים לעריכת בדיקת הפוליגרף). ואף-על-פי-כן, יכול בית-המשפט לקבוע - בוודאות - שהסברו של הבעל אמון עליו. 23. כמוצא-אחרון, ניסה בא-כוח האשה לטעון, כי מתקיימות נסיבות, כאמור בסעיף 3 (3) לחוק, הדן במי ש"התעלל בבן-משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן-משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו". טענה זו נטענה בצורה רפה, ולא נמצאה לה תשתית עובדתית מוצקה בבקשתה של האשה או בתצהירה. האשה פנתה לבית-המשפט בעקבות האירוע, כפי שהגדרנוהו בסעיף 9 לעיל. ההפנייה לבדיקת הפוליגרף נעשתה בעניין האירוע; ומיניה וביה, יש ללמוד, כי בכך זנחה האשה את טענתה - ככל שהיתה לה כזו - כאילו יש להורות על הרחקת הבעל מהדירה, בגלל התעללות נפשית מתמשכת או סיכול האפשרות לניהול אורח-חיים סביר ותקין. כל כוונת הצדדים היתה לקצר את ההליך המשפטי ולבדוק את גירסאותיהם, בתנאים שווים, באמצעות פוליגרף. יש להדוף, בתוקף, את הדיעה, כאילו כעת, לאחר עריכת הבדיקה, ומשנתגלתה פירכת גירסתה - יאפשר בית-המשפט לאשה להשמע, בהליך זה, בעניין טענה שאינה קשורה לאירוע. על מקומן של הרשויות השונות בטיפול בבעיות של אלימות-במשפחה 24. שמו הטוב ומהימנותו של אדם הם כבודו; ביתו של אדם הוא קניינו ומבצרו. אלא מאי? למגינת-לב, נוצר הרושם, כי ברשויות שונות ובמקומות שונים, מעדיפים הגורמים הממונים לחסוך מעצמם בדיקה מעמיקה ומקצועית של אירועי אלימות-במשפחה, המתבררים בפניהם, ומעדיפים להשליך זאת לפתחו של בית-המשפט. 25. אין בית-המשפט יכול לשמש תחליף לשירותי-רווחה תקינים; ואין זה סביר לצפות מבית-המשפט, שבאמצעות כוחו השיפוטי יפתור, כבמטה-קסם, סכסוכים קשים וממושכים. הנסיון מלמד, כי אמצעי זמני של הוצאת אדם מביתו לא יועיל, לרוב, במציאת פתרון ראוי והוגן לסכסוך בין בני-משפחה. פעמים, שהתוצאה במקרה שכזה הינה הפוכה. תהומות הכעס, הזעם והשינאה, המלווים בתחושה של פגיעה בכבודו ובמעמדו של אדם, עד כדי השפלתו - מתעצמים המה, ומרחיקים את הסיכוי לפתרון. 26. דברים אלו מכוונים אף למשטרת-ישראל. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 מעניק, בין-השאר, סמכויות כבדות-משקל למשטרה. סימן ו' עוסק בהטלת ערובה ושחרור בערובה של חשוד. סעיף 42 מסמיך את הקצין הממונה במשטרה (שיכול ויהא כל קצין שהוא, הממונה, ברגע נתון, על תחנת-משטרה כלשהיא, כנלמד מסעיף 25) להתנות שחרור בערובה, בתנאים שונים, ובהם: "איסור כניסה לאזור ליישוב או למקום בארץ, שיקבע, לתקופה שלא תעלה על 15 ימים" - סעיף קטן (ב) (3); "חובת מגורים או המצאות באזור, ביישוב או במקום בארץ, שיקבע, לתקופה שלא תעלה על 15 ימים" - סעיף-קטן (ב) (5); "איסור לקיים קשר או להפגש עם מי שיקבע, לתקופה שלא תעלה על 30 ימים" - סעיף קטן (ב) (4). אם לא הסכים החשוד להטלת הערובה או לתנאיה - ייעצר ויובא בפני שופט, בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ- 24 שעות - סעיף קטן (ד). ראוי להשתמש בסמכויות אלה בשיקול-דעת ובתבונה, ובוודאי שאין להפכן לדבר שבשגרה. יש לפסול, ואף לעקור מן השורש, שימוש בסמכויות אלה, מקום שמוגשת תלונה למשטרה, המזמינה את החשוד לחקירה, ותחת לבדוק הדברים לעומקם "מציעה" לו, על-אתר כמעט, להמנע מלהכנס לביתו במשך תקופה זו או אחרת. במקרה שבפנינו, תיאר זאת הבעל, בסעיף 6 ז' לתצהירו: "כנוהל שבשיגרה בסיום החקירה נדרשתי לחתום על הסכמה להיות מורחק מהדירה למשך 5 ימים שאחרת אעצר ואובא בבוקר בפני שופט שיחליט על המשך הדרך. לא היתה בידי ברירה וחתמתי על הטופס כדי למנוע מעצמי ישיבה בבית-המעצר". מבלי לחוות דיעה על מקצועיות החקירה שנערכה על-ידי המשטרה בקשר לאירוע (וממילא שאין נתונים כלשהם בידי בית-המשפט באשר לכך) - אין תימה, שרובם המכריע של אותם חשודים במעשי אלימות-במשפחה נעתרים ל"הצעה" המפתה. הוצאות ופיצויים בפניית-סרק 27. המחוקק היה ער לאפשרות של ניצול החוק לרעה. על-כן, קבע, בסעיף 11, שאם יתברר שבקשה למתן צו-הגנה היא קנטרנית - עלול המבקש למצוא עצמו מחוייב באלה, או בחלק מהם: "(1) הוצאות לטובת המדינה ולצד שנפגע, בשיעור שימצא לנכון; (2) פיצוי נאות למי שנפגע מהגשת הבקשה". 28. על-יסוד החומר שבא בפני בית-המשפט, נמצא כי הבקשה הוגשה ממניעים פסולים וקנטרניים, ותוך הצגת מצג-שווא חמור. אין זאת, אלא שהמדובר בשלב נוסף וכעור במאבק שבין בני-הזוג. האשה נהגה בכלי שמעמיד לה הדין, בצורה בלתי-הוגנת, ודברים אלה נאמרים בלשון-עצורה ובהמעטה רבה. 29. צו-הגנה הינו מרחיק-לכת לגבי האדם שנגדו הוא ניתן. כאן, מצא עצמו הבעל מורחק מביתו, על-כורחו, למשך כשבועיים ימים. בחלק מתקופה זו אף נמנע ממנו, כתוצאה מכך, קשר עם ילדיו הקטינים. הוא נצרך לקבלת סיוע משפטי מפרקליטו, להתייצב לשני דיונים בבית-המשפט באותו עניין, ושמו הטוב ונקיון כפיו עומדים להם מנגד. על כל אלה ראוי הוא להפרע. 30. בתום הדיון האחרון הציע בית-המשפט לצדדים להסכים לכך שיתאפשר לבעל לחזור לדירה, ושבית-המשפט ישהה מתן החלטתו זו, לפחות עד סיום הליך הגישור החיצוני, בו עומדים הצדדים להתחיל בימים אלה. בא-כוחו של הבעל הסכים להצעה זו, אך בא-כוח האשה סירב לכך, וטעמיו עמו. משכך, לא היה מנוס ממתן פסק-דין זה, כבר עתה. תקוותו של בית-המשפט היא שתוצאת פסק-דין זה לא תעמוד להם, לצדדים, למכשול, בהליך הגישור; ופסיקת ההוצאות תביא גם עובדה זו בכלל חשבון. סוף דבר 31. התובענה למתן צו-הגנה - נדחית. האשה תשא בהוצאות בדיקת הפוליגרף שנערכה ביום 22/4/2001, ותשלם לבעל את מלוא התשלום, בסך של 2,340 ש"ח, אשר הלה נשא בו לבדו, לפי הסכמתם הדיונית של הצדדים. בנוסף, תשלם האשה לבעל, בגין הוצאותיו ונזקיו, סך של 5,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כדין. התשלומים דלעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית, מהיום ועד התשלום המלא, בפועל. צו הגנהצווים