להלן החלטה בנושא פסק דין הצהרתי זכויות בדירת אדם שנפטר: החלטה ב- 2/99 נפטר המנוח ממחלת האסטמה ממנה סבל. במותו הותיר אחריו אלמנה ושני ילדים קטינים בני 5 ושנתיים, אם ושני אחים. ב- 17.3.99 הגישו האלמנה ושני הקטינים "בקשה לפסק דין הצהרתי" לבית משפט זה במסגרתו עותרים הם לקבוע כי מחצית הדירה ומחצית מדמי שתי פוליסות ביטוח שייכות להם והמחצית הנותרת שייכת לעזבון. "הבקשה" הוגשה כנגד אמו של המנוח ושני אחיו. בצוותא חדא עם התביעה הוגשה בקשה לצו מניעה זמני במסגרתה עותרים המבקשים לאסור כל דיספוזיציה בנכסים - קרי בדירה ובכספי פוליסת הביטוח - עד להכרעה בתביעה לגופה. לא מובן כיצד בתביעה עותרים לצו הצהרתי באשר לבעלות המבקשים במחצית הנכסים ואילו במסגרת הבקשה מבקשים צו מניעה באשר לכלל הנכסים. דירת המגורים בה התגוררו בעבר המנוח אשתו- המבקשת ושני הילדים הקטינים הועברה משם המנוח לשם אמו המשיבה בשנה הראשונה לנישואי המבקשת והמנוח ללא ידיעת המבקשת. המוטבים על פי שתי פוליסות ביטוח חיים של המנוח היו אמו ואחיו של המנוח. הפוליסה נרכשה לפני נישואי המנוח אך חלק מהפרמיה שולם במהלך החיים המשותפים של המבקשת ובעלה המנוח מתוך הכנסתו של המנוח. הבקשה הוגשה במעמד צד אחד . זימנתי דיון בפני ל- 21.3.99. במועד זה התייצבו המבקשת ואחי המנוח משיב מס' 2. במהלך הדיון הושגה הסכמת המשיבים שעד למתן החלטתי זו לא תבוצע כל דיספוזיציה בנכסים שפורטו לעיל. במהלך דיון יום 19.4.99 הוסכם לפנות לחברות הביטוח לצורך בירור שווי דמי הביטוח המגיעים למוטבים עקב פטירת המנוח. הבדיקה העלתה כי שווי שתי הפוליסות לפדיון כ- 150,000 ש"ח. כמו כן הוסכם על קיום מפגשים בין הקטינים ילדי המנוח ומשפחת המנוח. בדיון שהתקיים בפני ב- 2.6.99 נחקרו האלמנה והמשיבה- אם המנוח וכעת הגיעה העת למתן החלטתי. ובכן לאחר ששמעתי חקירות האלמנה ואם המנוח ועיינתי בבקשה ובנימוקי ב"כ הצדדים החלטתי להעתר לבקשה. להלן נימוקי: 1. מדובר בתביעה של אלמנה ושני קטינים בני 5, 2 , למתן פסק דין הצהרתי לפיו ייקבע שהתובעים-המבקשים הינם בעלים של מחצית דירת המגורים בה מתגוררת האלמנה מאז נישואיה למנוח והקטינים מאז לידתם ומחצית מכספי פדיון פוליסות ביטוח חיים של המנוח שאמורים להתקבל עקב פטירת המנוח בשווי של כ- 150,000 ש"ח. 2. המשיבים חוזרים ומדגישים משום מה את התנהגותה של האלמנה במהלך ימיו האחרונים של המנוח. איני יודעת לשם מה יש להוסיף על כאבה של האלמנה ומי ייבנה מכך. בפועל העובדה היא שהמנוח כשחש ברע והיה אצל אמו בחר מרצונו ללכת לבית מגורי אשתו ובמשך ימים למרות שהיה בקשר טלפוני עם אמו ולמרות שהוצע לו לקבל טיפול רפואי סירב לכך. האלמנה העידה שהציעה לו להזמין אמבולנס והוא סירב בתוקף. לא זו אף זו האלמנה לדבריה כלל לא ידעה שהמנוח חולה אסטמה. הוא דאג להסתיר היטב מחלתו מפניה: בעוד שבמכוניתו ובמשרדו היו משאפים רבים ,בבית לא היה ולו משאף אחד לרפואה ולא אישור רפואי אחד בדבר מחלתו. בבית החולים אמרה אם המנוח לאלמנה שביקשה מבנה לספר לאשתו על מחלת האסטמה ממנה סבל והוא לא עשה כן ונימוקיו עמו. 3. המנוח גם לא טרח לספר לאשתו על העברת דירת המגורים שהיתה רשומה על שמו מלפני הנישואין לאמו וזאת במהלך הנישואין. לא זו אף זו במסגרת התביעות שהגיש ברבנות הוא הציג מצג לפיו הדירה שייכת לו. ראה סעיף 3 לתביעת הגירושין מש2/ שם נאמר "לאחר הנישואין עברה הנתבעת להתגורר בדירת התובע". וכן "פירוט הטובין בדירה השייכת למשה נוי". כמו כן קיבלו בני הזוג במהלך חייהם המשותפים הודעות לתשלום ממינהל מקרקעי ישראל שהיו רשומות על שם המנוח, וכן הצעה לתשלום דמי היוון על שם המנוח. בני הזוג בעידודה של אם המנוח עמדו לרכוש דירה חלופית מרווחת יותר ביישוב אלעד מזור בעזרת משכנתא. אמנם טענת אם המנוח שהדירה אמורה היתה להרכש רק אם וכאשר תסכים המבקשת - האלמנה לחתום על ויתור על חלקה בדירה אך המבקשת לא ידעה על תכנית זו. 3. המשיבה מס' 1 אם המנוח עצמה בכתב הגנתה כותבת בסעיף 5 ב'(4) לכתב הגנתה "המנוח חזר והתגורר יחד עם התובעת תחת קורת גת אחת בדירה השייכת לו..." 4. המשיבים מבקשים להיבנות מיחסים עכורים לטענתם שהתקיימו בין המנוח ורעיתו המבקשת ולחיזוק טענתם ממציאים תביעת גירושין שהגיש המנוח ברבנות ב- 1994 ותביעת מזונות שהגישה המבקשת נגדו בבית המשפט המחוזי משנודע לה שהוגשה נגדה תביעה ברבנות. כמו כן הגיש המנוח תביעה לשלום בית ב- 10/93. בפועל לא הופיעו בני הזוג מעולם לדיונים בפני ארכעה כלשהיא, נולד להם ילד נוסף לאחר הגשת התביעות, לא ניתן כל פסק דין בעניין התביעות והמבקשת טוענת שחיי נישואיהם התנהלו עם עליות ומורדות כרגיל. 5. ב"כ המשיבים מבקש להיבנות מהעובדה שהפרמיות עבור ביטוח החיים שולמו מחשבונו של המנוח בלבד ואילו בני הזוג ניהלו חשבונות נפרדים. המבקשת טוענת שאופן זה של ניהול משק הבית היה נוח לבני הזוג. איני דנה בנפקות אם בכלל קיימת לאופן זה של ניהול משק הבית בשלב זה של הדיון. 6. המבקשת הגישה בקשתה ותביעתה לבית משפט זמן קצר אחרי פטירת בעלה המנוח. משפנתה לאחי המנוח -המשיבים 2+3 באמצעות אחיה שלה ולא באה על סיפוקה מתשובותיהם באשר לעתידם הכלכלי שלה ושל ילדיה הקטינים. ד י ו ן תקנה 386(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד- 1984 קובעת: "386. המצאת נכסים או ערובה להמצאתם. (א) הוגשה תובענה ובית המשפט או הרשם נוכח, על יסוד תצהיר או עדות אחרת, כי נתבע עומד להוציא את נכסיו, כולם או מקצתם, מרשותו או מתחום המדינה בכוונה להפריע או להשהות את ההוצאה לפועל ,רשאי בית המשפט או הרשם, לפי בקשת התובע ובתנאים שייראו לו בדבר מתן ערובה או בעניינים אחרים, להורות לנתבע לעשות אחד משני אלה תוך זמן שייקבע: ....... כן רשאי בית המשפט או הרשם להורות לנתבע להמנע מלהוציא את הנכסים האמורים או שווים מתחום המדינה, ולהמנע מלמכרם ,לשעבדם או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם". בספרו של ד"ר אליהו וינוגרד "צווי מניעה" הוצאת הלכות עמ' 94 נאמר כך: "החלטת בית המשפט למתן צו מניעה או להמנעות מנתינתו, היא פרי של שיקול דעת שיפוטי. כל הסעדים שביושר הם, במובן מסוים, סעדים שבשיקול דעת, ושיקול הדעת יתחשב בכל העניינים הרלבנטיים המצביעים על צדק או עוול שייעשה בהענקת הסעד ,כגון: הכבדה, שיהוי, נקיון כפיים וכיוצ"ב. כל אלה צריכים להישקל במאזני שיקול הדעת, כדי להחליט אם הסעד המיוחד המבוקש צריך בכלל להינתן, אם בשלמותו או בחלקו, מותנה או ללא תנאי, לשעה או לתמיד. לכל ענין רלבנטי, כאמור, יש לתת משקל ראוי, גם בהתחשב בענין רלבנטי מנוגד הבא לאזן אותו, שהרי כנגד כל מערכת נסיבות שיש בה כדי לשכנע בית משפט להפעיל את שיקול דעתו בדרך מסוימת, ניתן להציב מערכת נסיבות אחרת או נוגדת, שעשויה להביאו להפעלת שיקול הדעת בדרך שונה. על כן, יהיה זה בלתי נכון לומר שצו מניעה אינו ניתן משום שהוא גורם הכבדה לנתבע. נכון יותר לנסח זאת שבנתינת משקל נאות להכבדה, שתיגרם לנתבע, בהשוואה לנזק שייגרם לתובע, וליתר הנסיבות של המקרה, יהיה זה בלתי צודק לתת את הצו המבוקש. ...... הכלל הוא, שכשניתן שיקול דעת לבית משפט להושיט סעד, אין לו לסרב לתיתו אלא כשקיימת סיבה אשר לדעתו מחייבת לסרבו כדברי הנשיא זמורה: "אין אני גורס צרות עין במתן הסעד... אין לבית המשפט לקפוץ את ידו ממתן הסעד". ....... ובעמ' 97 נאמר: שיקול דעת יש לבית המשפט בהערכת מאזן הנוחות, ובית המשפט לערעורים בדרך כלל לא יתערב בכך. ככל שיקשה להעריך את הנזק, כן יטה בית המשפט ביתר נכונות להעניק סעד זמני. ...... ובעמ' 98 נאמר: מ"מ הנשיא ח' כהן סבר שאם רואה בית המשפט שאין לתובענה כל סיכוי, אם מפני שכתב התביעה אינו מגלה עילה ואם מפני שהתביעה קנטרנית היא על פניה, ואם מפני שקיימת עילה למחיקה על הסף מסיבה אחרת, לא יושיט לתובע כל סעד זמני. ואולם, אם סיכויי התביעה קיימים, אך הם קלושים או בלתי בטוחים, יוכל השופט להתנות את מתן הסעד בתנאים". בבוא היום יתן בית המשפט נפקות - אם בכלל קיימת נפקות - לאופן ניהול משק הבית המשותף של המבקשת ובעלה המנוח. אך בשלב זה של תחילת המשפט ולמרות שאני ערה להלכות שצוטטו על ידי ב"כ המשיב באשר למוטבים בפוליסות הביטוח, ראה למשל המר' 12593/97 בנבנישתי נ' הפניקס שצורף לסיכומי המשיבים כמו גם לסעיף 147 לחוק הירושה ולאור קיומם של יוצאים מהכלל בפסיקה ראה למשל פסק דינו של כב' השופט אזר בעניין ה"פ 175615/96 זיו אב נ' שמשון אני ראה לנכון להעתר לבקשה. סבורתני שהנזק שייגרם למשיבים ממתן הצו קטן מהנזק שעלול להיגרם למבקשים באם לא יינתן הצו מה גם שאתנה את מתן הצו במתן ערבויות להבטחת נזקיהם של המשיבים באם בתום הדיון יסתבר שהיה מקום לבקש הצו. בספרו של השופט ד"ר אליהו וינוגרד "צווי מניעה" עמ' 65 נאמר: "שמירת הסטטוס קוו - לא רק התובע מעוניין בה, אלא גם בית המשפט, כדי שלא להעמיד את בית המשפט בפני עובדות מוגמרות כל עוד מתנהל הדיון". בעניין ע"א 385/73 פרידמן נ' זהבי, פד כח(1) 745 בעמ' 769 אומר כב' השופט אשר כך: "על בית המשפט לבדוק מה הם סיכויי ההצלחה של תביעת התובע, אך הספק בלבד בקיום הסיכוי אינו מספיק, כשלעצמו, כדי למנוע את מתן הסעד. בשלב זה חייב המבקש רק להראות שיש לו סיכוי 'לכאורה' לזכות בתביעתו, ורק אם נוכח בית המשפט שאפילו סיכוי לכאורה אינו קיים, עליו לסרב לבקשת הסעד הזמני". ובכן לאור הנימוקים שפורטו לעיל ומכח סמכותי בתקנה 386 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד- 1984 ביחד עם סעיף 75 וסעיף 104 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד- 1984 מוצא בזה צו מניעה האוסר כל דיספוזיציה במחצית הנכסים כמפורט בבקשה. המבקשת תמציא התחייבות עצמית וערבות צד ג' לכיסוי כל נזק שייגרם כתוצאה מהוצאת צו זה באם יוכח שלא היה מקום לבקשו, וזאת בתוך 7 ימים מקבלת החלטתי זו. המשיבים ישלמו הוצאות הבקשה למבקשת בסך של 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ עד 15.7.99. פסק דין הצהרתי