הכלל הוא שאין בית-המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; הטעם לדבר הוא שזכותו של האזרח לפנות לבית-המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה ושערי בית-המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות אם תובענתו תדחה. להלן החלטה בנושא ערובה להוצאות בגלל חסרון כיס: החלטה מהות ההליך 1. המבקשות עותרות לחיובו של המשיב בהפקדת ערובה נאותה לתשלום הוצאותיהן, בגין התביעה שהוגשה כנגדן במסגרת ההליך העיקרי (תמ"ש 83670/00); וזאת, במידה שתביעתו של המשיב תדחה. הליך משני זה ננקט על-פי הוראת תקנה 519 לתקנות סדר-הדין-האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"). הרקע העובדתי 2. המשיב הינו אביה של המבקשת 1, קטינה כבת שלש-עשרה שנים ושלשה חדשים (להלן: "הקטינה"). המשיב היה נשוי לאמה של הקטינה, המבקשת 2, במשך כשש שנים. 3. עובר לגירושי המשיב והמבקשת 2 (להלן: "ההורים"), חתמו הם על הסכם-גירושין, שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ביום 4/7/1993, במסגרת תמ"א 3209/93 (להלן: "הסכם-הגירושין"). 4. לעניין מזונותיה של הקטינה, נקבע בהסכם-הגירושין, כך: א. המשיב ישלם למזונותיה הבסיסיים של הקטינה סך של 1,300 ש"ח לחודש, עד מלאת לקטינה שמונה-עשרה שנים, או עד לסיום לימודיה התיכוניים, לפי המועד המאוחר יותר. בעת שהקטינה תשרת שירות חובה בצה"ל - תשולם מחצית מהסכום דלעיל. דמי-המזונות הוצמדו למדד-המחירים-לצרכן של חודש מאי 1993, וכיום משוערכים הם לסך של 2,195 ש"ח לחודש. ב. בנוסף, יישא המשיב במחצית מהתשלומים הבאים: קייטנה בחופשת-הקיץ; ההוצאות הרפואיות שאינן מכוסות על-ידי הביטוח-הרפואי; דמי-השכירות של הדירה בה תתגורר הקטינה עם אמה; והוצאות החינוך (לרבות, לימודים מיוחדים, שיעורים פרטיים, חוגים, תנועת-נוער, הוצאות הנדרשות על-ידי מוסדות-החינוך, ציוד לבית-הספר, ספרי לימוד וטיולים). 5. בפועל, למן אישור הסכם-הגירושין לא שילם המשיב דבר על חשבון חיוביו למזונות הקטינה. דמי-המזונות הבסיסיים (והם בלבד - להבחין מהתוספות) נגבו, עד לאחרונה, לפחות, באמצעות המוסד-לביטוח-לאומי, על-פי חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב - 1972. 6. המשיב נולד בשנת 1961, בפריז. הוא בן למשפחה מכובדת ובעלת-מעמד. אביו של המשיב הינו אומן, דמות מוכרת וידועה בתחום האמנות והתרבות, בארץ ובחו"ל. המשיב עצמו שהה שנים ארוכות בחו"ל; עובר לנישואיו עם אם-הקטינה, התגוררו השניים בג'נבה, ושם אף נולדה הקטינה. 7. לטענת המשיב, בשל חוסר יכולתו להתמודד עם מצבי-לחץ, מצא הוא מפלט בעולם הסמים, והשתעבד להם. לאחר גירושיו מאם-הקטינה, נתפס המשיב בגרמניה בחשד לסחר בסמים. הוא הועמד לדין, הורשע ונידון לארבע שנות מאסר. כיום, מרצה המשיב את עונשו בבית-כלא שליד פרנקפורט, והוא עתיד להשתחרר ממאסרו בעוד כשבועיים ימים (כך, לדברי בא-כוחו; אשר הוסיף, כי כחלק מתנאי הקדמת מועד השחרור, נקבע שהמשיב יגורש מגבולות גרמניה). 8. אם-הקטינה חיה כיום עם חבר-לחיים, וממנו נולד להם בן משותף, שגילו כיום כשלש שנים. האם חולה בטרשת-נפוצה; היא אינה עובדת, ומקבלת קצבת-נכות המוסד-לביטוח-לאומי, לאחר שהוכרו לה מאה אחוזי נכות. 9. ביום 26/9/2000 הגיש המשיב את תביעתו בבית-משפט זה, בתמ"ש 83670/00. בתביעתו, שמהותה הוכתרה על-ידו בכותרת "מזונות", עתר המשיב לבטל את הסכם-הגירושין, מעיקרו; ולפסוק לקטינה "דמי מזונות סבירים, בנסיבות העניין, על-פי כללי הצדק". מאוחר יותר, ובעקבות דיון שנערך בפני רשמת בית-המשפט, הוסכם על-דעת הצדדים, כי המשיב יתקן את תביעתו; כך, שמהות התביעה תוכתר במילים "הפחתת מזונות", וכי תמחק העתירה לביטולו של הסכם-הגירושין. בהתאם לכך, הגישו הצדדים כתבי-טענות מתוקנים. 10. לשם השלמת התשתית העובדתית, יצויין עוד, כי ביום 14/12/2000, הגיש המשיב תובענה נוספת (תמ"ש 83671/00). עניינם של אותם סעדים שנתבעו בתובענה הינו הקשר שבין הורי-המשיב לבין נכדתם, הקטינה. במהלך הדיון דהיום הגיעו הצדדים להבנות בעניין, וניתן פסק-דין, בהסכמה, באותה תובענה. טיעוני הצדדים בבקשה 11. כאמור, הבקשה שבפנינו הינה לחיובו של המשיב בהפקדת ערובה, לכיסוי הוצאותיהן של המבקשות, אם תדחה תביעתו נגדן. בא-כוח המבקשות מבסס את בקשתו על עיקרי הדברים שלהלן: א. המשיב הינו אסיר הכלוא בבית-סוהר בגרמניה, בשל שימוש וסחר בסמים; ב. מקום מושבו של המשיב, כמו-גם של הוריו ובני-משפחתו, הינו בחו"ל; ולמעשה, משנת 1985, לערך, מתגורר המשיב, דרך-קבע, בחו"ל; ג. למשיב אין נכסים המצויים בישראל, מהם יהא בידי המבקשות להפרע, באם הלה יפסיד במשפט; ד. המשיב אף מודה, בכתב-תביעתו, כי הינו חסר-נכסים, וחב חובות לנושים שונים, ובסכומים ניכרים; ה. ההפסד, אותו עלולה אם-הקטינה לסבול, אינו מתמצה אך בחסרון כיס - כי אם בהיזק בריאותי ממש, לנוכח מחלתה הקשה, שאף החמירה בעת האחרונה; ו. תביעתו של המשיב הוגשה בהיעדר תום-לב ותוך שימוש-לרעה בהליכי-משפט, וכל-כולה - קנטרנית וטורדנית. טענה אחרונה זו, מבססות המבקשות, על כך שהמשיב לא שילם, ממילא, ומעולם, סכום כלשהו על-חשבון חיוביו במזונות הקטינה, כנלמד מחיוביו שבהסכם-הגירושין. כיוצא-בכך, מדגישות המבקשות את טענתן, כי סוגיית מזונות הקטינה נשקלה על-ידי הצדדים בכובד-ראש והוסכמה בגמירת-דעת; ויתירה מכך, הצדדים אף נתנו דעתם, בגוף הסכם-הגירושין, לאפשרות הגדלת שיעורו של החיוב במזונות, במידה שיחול שינוי בהיקף הכנסותיו של המשיב. 12. בא-כוח המשיב טוען, בתגובתו לבקשה, טענות אלה: א. מן הראוי שבית-המשפט לענייני משפחה לא יחיל את הוראת תקנה 519 לתקנות, מקום שמדובר בתביעה שתכליתה הפחתת מזונות; שהרי, אם יוצב בפני תובע מכשול שכזה - עלול הדבר למנוע מבעדו לממש את זכותו הבסיסית לפנות לבית-המשפט בתביעה שכזו; ב. גם כאשר נראה לבית-המשפט שסיכויי התביעה להתקבל קלושים המה - לא ינהג הוא בהכבדת-יתר על מגיש התביעה; ג. בענייננו, המדובר באסיר חסר-כל, המרצה עונש ממושך והנתון בחובות כבדים; ולנוכח החיובים שנקבעו בהסכם-הגירושין בעניין מזונות הקטינה - טובים סיכוייו לשכנע את בית-המשפט, כי יש מקום להקל עליו בנטל החיוב; ד. במידה שבית-המשפט ייעתר לבקשת המבקשות, עלול הדבר לחסום את דרכו של המשיב לשוב לישראל, ולשקם כאן את חייו; ה. אם לא יופחתו דמי-המזונות, המשולמים על-ידי המוסד-לביטוח-לאומי - אזי המשיב, עם שובו ארצה, יעמוד בפני חוב עצום, בו לא יוכל לשאת. תקנה 519 לתקנות - ההיבט המשפטי 13. וזו לשון התקנה, בה עניין לנו: "519. ערובה לתשלום הוצאות (א) בית-המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. (ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תדחה התובענה, אלא-אם-כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית-המשפט או הרשם, שסיבה מספקת מונעת את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לעניין ערובה והוצאות". 14. יוטעם, כי הוראות בעניין הפקדת ערובה, שרוחן דומה, מצויות גם בתחום דיני החברות. סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983 הסמיך, בשעתו, את בית-המשפט להורות כי חברה תתן ערובה לתשלום הוצאות, מקום שראה יסוד להניח כי החברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין. עם זאת, סעיף זה שוב אינו חל עוד; וזאת, מאחר שהוא בוטל, עם כניסתו לתוקף של חוק החברות, התשנ"ט - 1999, ביום 1/2/2000. סעיף 199 לחוק החברות, העוסק בתביעה נגזרת ובהגנה נגזרת, קובע: "אישר בית-המשפט תביעה נגזרת רשאי הוא ... (3) להטיל על החברה או על התובע להפקיד ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע". ולעניין זה, ראה: רע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נ' ניב, ואח', תק-על 2000 (2) 1607. 15. בעת שהוראת סעיף 232 לפקודת החברות עמדה בתוקפה, היא דחתה מפניה את הוראת תקנה 519 לתקנות, ולו מן הטעם שמדובר היה בחקיקה ראשית לעומת חקיקת-משנה, ובהסדר ספציפי לעומת הסדר כללי. אותה הוראה שבפקודת החברות הקימה חזקה, שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא-אם-כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור. נראה, כי כיום - לאחר ביטול ההוראה האמורה - אין מניעה להחיל גם על חברה את הוראת תקנה 519 לתקנות. 16. נקודת-המוצא היא, שאין להערים מכשולים בדרכו של תובע לבירור זכויותיו בבית-המשפט. ב-רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647, נאמר, מפי השופט ש' לוין (כתוארו אז): "הכלל הוא שאין בית-המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; הטעם לדבר הוא שזכותו של האזרח לפנות לבית-המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה ושערי בית-המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות אם תובענתו תדחה". לאחר חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, טרח השופט ש' לוין והדגיש את דבריו, ביתר-שאת: "אין ספק שהוראות אלה (הכוונה לתקנה 519 לתקנות ולסעיף 232 לפקודת החברות - ג' ג') יש בהן כדי לפגוע בזכות הקניין של התובע והשאלה שיש להציג מעתה היא אם אפשר להצדיקן לפי סעיף 8 לחוק-היסוד ... שומה יהיה על בית-המשפט בבואו ליישם את העקרונות שכבר נקבעו בפסיקה, ליתן משקל-יתר לאמור בסעיף 3 לחוק-היסוד וליתן את דעתו, כעניין פרשני, לעובדה שמדובר בזכות חוקתית". וראה: ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד (1999) 35. 17. ב-רע"א 377/87 ג'נחו, ואח' נ' וויבהו א.ב.ה. - חברת מניות בפשיטת רגל הרשומה בגרמניה, פ"ד מא (4) 522, נאמר, מפי המשנה-לנשיא מ' בן-פורת: "שיקול-הדעת אם לחייב תובע במתן בטוחה לכיסוי הוצאותיו של נתבע, הוא רחב, והנתונים החייבים להשקל מגוונים הם, שכן מצד אחד אין נטייה לנעול בפני תובע את שערי בית-המשפט אך משום שהוא דל אמצעים... ומצד אחר יש להתחשב בהפסד שהנתבע עלול לסבול, אם התביעה תדחה ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו. יישום כל אלה במקרה נתון אינו מלאכה קלה". 18. ומתי ישתמש, איפוא, בית-המשפט בסמכותו זו? על כך משיב השופט י' זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995) בעמ' 900: "(א) כאשר התובע נמצא בחוץ לארץ, מחוץ לתחום-השיפוט, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום-כך לגבות את המגיע לו, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, שמהם יוכל להפרע ... (ב) כאשר לא המציא התובע את מענו, כדרוש לפי תקנה 9(2), או שהמציא מען לא נכון. ציון המען מכוון, בעיקר, להקל על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לו כאלה, ולפיכך, תובע שלא רשם את מענו בכתב-התביעה או רשם מען שאינו נכון - גילה, לכאורה, כוונה להכשיל את הנתבע בגביית ההוצאות". עם זאת, אין שיקול דעתו של בית-המשפט לחייב תובע במתן ערובה מוגבל לשני המקרים דלעיל. כך, דרך-משל, נמצא לחייב בערובה תובע שנהג להטריד את בעלי-דינו בהליכים משפטיים מרובים בערכאות שונות, ומשנקבע לגבי אותם הליכים כי ננקטו, תוך שימוש, לרעה, בהליכי-משפט. וראה: רע"א 155/92 קרליץ נ' אוחיון, תק-על 92 (1) 487. 19. על אלה נוסף נדבך חשוב - והוא, סיכויי הצלחתה של התביעה. וכה נאמר מפי השופט ג' בך ב-ע"א 2877/92 אל-לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה, ואח', פ"ד מז (3) 846: "אחת המטרות המרכזיות של הפעלת התקנה 519 לתקנות היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית-המשפט שהתביעה הינה בעלת סיכויי הצלחה קלושים". 20. ממקבץ הפסיקה והספרות המשפטית ניתן לסכם, בקמיצת-האומר, כי יכול שיימצא מקום לחייב תובע בהפקדת ערובה, מכוח תקנה 519 לתקנות, כאשר התובע נמצא בחו"ל ואין לו נכסים בארץ; כאשר התובע לא ציין את מענו; כאשר התובע מוכר כטרדן בלתי-נלאה, המשתמש לרעה בהליכי-משפט נגד בעלי-דינו; וכאשר סיכויי התביעה להתקבל הינם קלושים, או - למצער - לא גבוהים-במיוחד. לעומת זאת, עוניו של התובע לא יביא לנעילת שערי בית-המשפט בפניו, שהרי יש בדבר כדי פגיעה בזכות חוקתית. מהלכה למעשה - יישום המבחנים המשפטיים, לנוכח הנסיבות 21. ממקרא טענותיו של בא-כוח המבקשות - מאליו מובן הדבר, שמנסה הוא לתמוך יתדותיו בטענות אלה: (א) המשיב נמצא בחו"ל ואין לו נכסים בארץ; (ב) תביעתו של המשיב הינה קנטרנית וטורדנית; (ג) סיכויי התביעה להתקבל הינם קלושים. נבחן, איפוא, את הטענות. 22. "המשיב נמצא בחו"ל ואין לו נכסים בארץ". על כך מגיב בא-כוח המשיב, עצמו: "אין מחלוקת, כי התובע (המשיב) מרצה עונש מאסר מתמשך בגרמניה, כי אין לו כל הכנסה וכין אין לו כל רכוש. במהלך הדיונים יתברר כי התובע אף שקוע בחובות כבדים" (ראה סעיף 4 ג' לתגובת המשיב). 23. "תביעתו של המשיב הינה קנטרנית וטורדנית". מעיון בבקשה נלמד, כי טענה זו באה מצד המבקשות, בעיקר כהבעת מורת רוחן מעתירתו של המשיב לביטולו של הסכם-הגירושין. אלא שלאחר הגשת הבקשה, וכפי שראינו לעיל, הוסכם בין הצדדים, כי כתב-התביעה יתוקן, ותמחק ממנו העתירה לביטול הסכם-הגירושין; כך שעתירתו של המשיב הינה, כיום, להפחתת המזונות. הא, ותו-לא. מכל פנים, בין כך ובין כך, אין לומר על התביעה - בין זו המקורית ובין זו המתוקנת - כאילו ננקטה היא שלא בתום-לב, מתוך קנטרנות וטורדנות. מאליו מובן, שטענת כגון דא קשות הן להוכחה, ומנסות הן, לרוב בלא-הצלחה, לפצח סגור לבו של אדם. ראוי הוא, שבבקשה מקדמית, כמו זו בה אנו דנים, יימעט בית-המשפט, ככל-שניתן, מבחינת טענות הנוגעות לתום-לב. טענות כאלה תוכלנה להתברר, עם הכנסו של בית-המשפט לעובי-הקורה, לאחר שמיעת בעלי-הדין ועדיהם והבאת מכלול הראיות. 24. "סיכויי התביעה להתקבל הינם קלושים" כנלמד, עניינה של התובענה העיקרית שבפנינו - הפחתת שיעור מזונותיה של קטינה, אשר נקבע בהסכם-גירושין שבין ההורים. הלכה היא: "בתחום המזונות, אמנם, רשאי בית-המשפט לבחון בנסיבות ראויות את קיומו של שינוי בנסיבות; אולם, כאשר מדובר על סכום מזונות שנקבע בהסכם בין ההורים, אין לשנות את המזונות כפי שנקבעו, על-נקלה, אלא אך ורק במקרים בולטים. הסכם-גירושין הוא, בדרך-כלל, בגדר הסדר כולל של נקודות רבות שבמחלוקת ויש לבחון אותו כשלמות אחת; יש לנסות ולהקנות לו יציבות ואמינות, כדי לטפח הסדרים מוסכמים בין בני-זוג שנפלה ביניהם מחלוקת שאינה ניתנת ליישוב, אחרת לא יהיה ערך להסכם-גירושין וכל הסכם יהיה רק בגדר שלב ביניים עד לפנייה חוזרת לבית-המשפט" (ע"א 4515/92 שטיין-קומרוב נ' שטיין; לא פורסם, מפי הנשיא מ' שמגר). דברים אלה נאמרו בהתייחס לתביעה להגדלת מזונות, והם מקבלים משנה-תוקף, מקום שמדובר בתביעה להפחתת מזונות; הכל, כפי שנראה להלן. פסק-דין שניתן בהסכמה - אין לפותחו אלא במקרים נדירים; וזאת, בשל אופיו ההסכמי. כשמדובר בעניין של מזונות קטינים - ברור הדבר, שלא כל שינוי נסיבתי שאירע לאחר מתן פסק-המזונות מצמיח בידי בעל-הדין עילה לשינוי הפסק. השינוי הנדרש הוא שינוי מהותי בנסיבות. ולעניין זה, ראה: ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד לו (3) 187, בעמ' 188; ע"א 511/87 דלהרוזה נ' דלהרוזה, פ"ד לג (1) 449, בעמ' 454; ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח (1) 767, בעמ' 770; ע"א 177/81 גלעדי נ' גלעדי, פ"ד לו (3), בעמ' 184-183; נ' זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי (רמות, 1991) בעמ' 287-286. וכדברי הנשיא מ' שמגר בפרשת פייגה, דלעיל: "אין המדובר בשינוי של מה בכך, ולכן אין בכלל המשפטי היוצר אפשרות לדיון חוזר, כדי פתיחתו של שער רחב המתיר התדיינות חוזרת בעניין המזונות, כל אימת שהטינה ההדדית או ניגודי האינטרסים של הצדדים דוחפים לכך... שינוי בלתי-משמעותי על תוצאותיו צריך להיספג על-ידי הצדדים להתדיינות הקודמת, והם חייבים להתאים עצמם למשמעותו, בלי לשוב ולפנות לערכאות". הכרחי לעמוד על ההבדל בין תביעה להגדלת מזונות לבין תביעה להפחתת מזונות. בהבדל מן הכלל הנוגע לשינוי נסיבות מהסכמי מזונות, הרי סוגיית הפחתת מזונות מויינה כעניין של חוזים דווקא, ולא כעניין של מזונות. כאן, מונחת אחת ההצדקות המשפטיות לסטייה מן הכלל, שנקבע באשר לשינוי נסיבות בהסכמי מזונות. כך, נוצר מרחק כפול בין הגדלת מזונות לבין הפחתתם. תביעה להגדלת מזונות מטעמי שינוי נסיבות הפכה להיות הסדר מן הדין, שאינו ניתן להתנאה. לעומתה, תביעה להפחתת מזונות טעונה הסכמה מפורשת, או כמעט-מפורשת. בית-המשפט מעניק, כך נראה, משקל עודף לאינטרס של "טובת החוזה" על-פני האינטרסים האחרים, אך נקודת-המבט הנכונה מוכיחה, כי אין כאן העדפה של אינטרס אחד על חשבונם של האחרים. במסגרת סוגייה זו של הפחתת מזונות, מתקיימת חפיפה מלאה בין האינטרס של "טובת החוזה" לבין האינטרס של "טובת הילד". התוצאה היא, שבבית-המשפט תהיה קבלתה של תביעה כזו נדירה ביותר; ולמעשה, הפסיקה סגרה את הדלת, כמעט הרמטית, לפני אפשרות של הפחתת מזונות בערכאה האזרחית, מקום שמדובר בסכום שהורתו בהסכם. וראה: ע"א 259/75 שטראוס נ' שטראוס, פ"ד לג (2) 358, בעמ' 361, 364-363. א' רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול (פפירוס, 1990) בעמ' 104, 392-391. בפרשת שטראוס דלעיל עמדו על כך כל שלושת השופטים שישבו בדין. השופט י' כהן (כתוארו אז) קבע: "ברם העובדה שהאב התחייב בהסכם לשלם סכום מסויים לאם עבור הוצאות החזקת הילדים, מהווה הודאה מצידו שהילדים זקוקים לסכום זה לשם סיפוק צרכיהם; ועל כן, אם ברצונו של האב להראות שצרכי הילדים אינם מצדיקים תשלום אותו הסכום, עליו להביא על כך ראיות בעלות משקל רב". השופט ב"צ שרשבסקי בחן את הסוגיה, מהיבט אחר: "לפי סעיף 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט - 1959, הדין אשר חל על חיוב המשיב במזונות ילדיו הוא המשפט העברי. לפי דיני המשפט העברי, התחייבות מרצון שאבי הילדים מקבל על עצמו כלפי אמם לתשלום סכום קבוע לתקופה קבועה לכיסוי צרכיהם, באשר היא נהייתה על-פי ההסכם נושה האב, איננה בת-שינוי בלי הסכמת האם... רק במקרה ועל-פי ההסכם או על-פי הודאת הצדדים ברור שכוונתם היתה שנסיבות כנ"ל תצדקנה שינוי התחייבות האב, יהא מקום לזה". והשופט מ' לנדוי (כתוארו אז) גרס: "אין אני סבור שהאב יכול להשתחרר מחבותו על-פי ההסכם... אלא על-פי אותן עילות שבהן אפשר לתקוף פסק-דין אחר שניתן בהסכמה, או אם תנאי מפורש או תנאי מכללא בהסכם מאפשר את שינוי סכום המזונות. את הסכם הגירושין יש לכבד, על כל תנאיו, מאחר שכל אחד מבני הזוג קיבל תמורה כנגד התחייבויותיו... תנאי מכללא הייתי רואה, למשל, במקרה שהמשיל בא-כוח המשיב, אילו חדלה יכולתו של המשיב לזון את ילדיו לחלוטין עקב נכות גמורה". ממקרא דבריו של הנשיא מ' שמגר בפרשת קם, שהפנינו אליה לעיל, ניתן להשכיל, כי - אכן - שינויו של פסק-דין, שניתן על-פי הסכם, ייעשה רק במקרים נדירים, ובכפוף להתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים (וראה בעמ' 771 לפסק-הדין, שם): האחד, כי עקב שינוי הנסיבות לא יהא זה, עוד, צודק להשאיר את ההסכם על-מכונו; השני, כי הצדדים השאירו פתח לשינוי, במפורש או במשתמע (אך גם אם לא היתה זו כוונת הצדדים - מכוחו של בית-המשפט לקרוא תנייה כזו לתוך ההסכם; ובמיוחד, בהקשר של שמירת זכויות קטינים וחסרי-כשרות אחרים); והשלישי, כי על מבקש השינוי לפעול בתום-לב ובנקיון-כפיים. אם נבחן הלכה זו, ולו בחינה ראשונית, לנוכח האמור בהסכם הגירושין שבין ההורים - כי אז נוכל להצביע על הקושי, לכאורה, הניצב בפני המשיב, לשינוי שיעור מזונותיה של הקטינה. בסעיף 11 להסכם-הגירושין נאמר: "א. הצדדים מצהירים בזה כי שקלו בכובד ראש עניין חישוב מזונות הילדה והגיעו לקביעת חלק השתתפותו של הבעל בהם בהתחשב בהכנסותיהם של הבעל והאשה כפי שהן במעמד חתימתו של הסכם זה ובכלילת דמי טיפול המגיעים לאשה תמורת טיפולה בילדה. ב. במידה ויחול שינוי בהיקף הכנסותיו של הבעל תוכלנה האשה ו/או הילדה לעתור להגדלת חיובו של הבעל במזונות הילדה בהתאם לשיעור היחסי של גידול הכנסותיו כך שתושב רמת החיים לה היתה הילדה מורגלת במהלך שנות נישואי הצדדים ולפוטנציאל ההשתכרות של הבעל". עינינו הרואות, הצדדים צפו פני-עתיד והתייחסו לאפשרות להגדלת חיובו של המשיב במזונות הקטינה. לעומת זאת, לא מצינו התייחסות לאפשרות של תביעה להפחתת שיעור המזונות. לכאורה, ומבלי שנביע עמדה בעניין, אפשר להקשות ולשאול, כלום אין המדובר בהסדר שלילי, בבחינת "מכלל ההן שומעים אנו את הלאו"? 25. שנינו לעיל, כי המבחנים המשפטיים לחיוב תובע בערובה אינם מהווים "רשימה סגורה". ב-בג"צ 269/01 רסולי נ' בית-הדין הרבני האזורי בירושלים, ואח' (ההחלטה טרם פורסמה; ניתנה ביום 25/3/2001), קבעה רשמת בית-המשפט העליון, ח' מאק-קלמנוביץ, מבחן נוסף, שסממניו ישימים לנסיבותינו: "... הטלת הערבון מוצדקת במקרה זה גם מסיבות אחרות, לאו דוקא בשל היותו של העותר תושב מדינה זרה שכן המנעותו מתשלום המזונות, במיוחד לאחר שחוייב בכך בפסק בורר שאושר על-ידי בית-המשפט, כמו-גם המנעותו מתשלום הוצאות המשפט בהן חוייב, ואף העברת חלקו בבעלות על הדירה על שם אמו - כל אלה מעידים על כך שהעותר אינו עומד בהתחייבויותיו, גם אם מקורן בפסקי-דין, ולפיכך מוצדק היה לדרוש ממנו להפקיד ערבון גם אילו היה תושב ישראל או בעל נכסים בה". יש להעיר, כי הדיון באותו עניין בנושא מתן ערובה של עותר בהליך של בג"צ, נדון מכוח תקנה 20 (ב) לתקנות סדר-הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד - 1984, בשילוב עם תקנה 519 לתקנות [תקנה 20 (ב) דלעיל קובעת, כי "בכל עניין שלא נקבע בתקנות אלה רשאי בית-המשפט, לפי שיקול דעתו, אם ראה צורך בכך לעשיית צדק, לנהוג כדרך שנוהגים במשפט לפני בית-משפט מחוזי"]. 26. ואף זאת. מאחר שהמשיב עומד להשתחרר מכלאו, בתוך זמן קצר ביותר, כנלמד מדברי בא-כוחו - כי אז המניעה האובייקטיבית לאי-השתכרותו תוסר. וממילא, שבמסגרת כללי החבות במזונות, גם אדם המרצה עונש מאסר בכלא חב בחובת מזונות כלפי ילדיו הקטינים. ולעניין אחרון זה, עיין: ע"א 160/96 מליחי נ' ימין, דינים עליון, כרך יא, עמ' 1; ע"מ (י-ם) 30/98 פלוני נ' פלונית, תק-מח 98 (3) 1742. 27. לאחר שנשקלו כל העובדות שנפרשו בפני בית-המשפט, ונבחנו ההלכות הצריכות לעניין, בא בית-המשפט לכלל דיעה, כי יש מקום לקבל את הבקשה, ולחייב את המשיב בהפקדת ערובה נאותה. למסקנה זו באנו, במיוחד, ממקבץ הטעמים הבאים: ראשית, אין חולק, כאמור, שהמשיב מצוי בחו"ל, מזה תקופה ממושכת; ושלפי דברי בא-כוחו, מייד עם שחרורו מתעתד הוא לעבור מגרמניה לשוויץ, להסדרת אי-אילו עניינים. מקום המצאו העתידי של המשיב, כמו-גם פשר נסיעתו לשוויץ - לוטים בערפל. שנית, וגם על כך אין חולק, נתון המשיב בקשיים כלכליים מרובים, ונושים שונים רובצים לפתחו. המשיב אינו מחזיק, לדבריו-הוא, בנכסים כלשהם בישראל. שלישית, ראינו מה גבוה הוא רף המשוכה שמציב הדין, בפני מי שמבקש לערער שיעורו של סכום למזונות שנקבע בהסכם, על דרך של הפחתתו. עמדת הדין מציבה בפני המשיב, בלא כחל וסרק, קושי, שאינו מבוטל, לשון המעטה, להתגבר עליו. רביעית, לא ייכחד שהמשיב מנסה להדוף מעליו את אשר התחייב בו בהסכם-הגרושין, עוד לפני כשמונה שנים, בקירוב; ובה-בעת, ישנה הודיה מצידו, כי לא שילם מאומה למזונות הקטינה, במהלך אותה תקופה ממושכת, למרות החיובים שנטל על כתפיו. ואם לא שילם תשלום כלשהו למזונות בתו הקטינה - התנהגותו זו מצביעה על החשש, שאף לא ישלם את הוצאות-המשפט, שעלולות להפסק לחובתו. חמישית, בית-המשפט לא התרשם, כי יש ממש בחששו של המשיב, כי ייאסר, אם יגיע ארצה, ושיעור המזונות לא יוקטן; וזאת, כטענתו, לנוכח חובו, אשר הולך ומצטבר כלפי המוסד-לביטוח-לאומי. דברים אלה נאמרים, גם לנוכח פסק-הדין שניתן בבית-המשפט העליון, זה-מקרוב, ב-רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, ואח' (טרם פורסם; ניתן ביום 19/3/2001). נפסק, שם, בין-השאר, כי בבחינת חוב מזונות שנצבר לתקופת העבר, בהתאם לסעיף 69 (ה) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, על בית-המשפט לדאוג לכך שהחייב לא ייוותר, בלא אמצעי קיום מספיקים, ולו משום כבודו כאדם. וכן נפסק, במקום אחר, כי גביית החוב על-ידי המוסד-לביטוח-לאומי מאת החייב במזונות אינה מזכה את המוסד לדרוש מאסר אזרחי של החייב. וראה: רע"א 4445/96 בר-נוי נ' המוסד-לביטוח-לאומי, ואח', פ"ד נא (4) 571. ושישית, בית-המשפט לא התרשם, כאילו חיובו של המשיב בהפקדת ערובה, תגרום לכך שלא יהא בידו לעמוד בתנאי ההחלטה, וייסכרו שערי בית-המשפט בפניו (ואגב, יושם-אל-לב, כי אי הפקדת ערובה, תוך המועד שנקבע לעניין, תביא לדחיית התובענה - סנקציה חריפה, לכל הדעות - אלא אם הורשה התובע להפסיקה). גם אם למשיב עצמו הקושי להמציא את הערובה, הרי יכול הוא לעשות כן, בעזרת הוריו. שהרי, הורי המשיב מעורבים, באופן פעיל ביותר, בהליך המשפטי המתברר כאן. בתובענה בתמ"ש 83671/00, שניתן בה פסק-דין, בהסכמה, בישיבת היום, העתירה היתה לקביעת סדרי ראיה בין הורי המשיב לבין הקטינה. בדיון שהתקיים ביום 11/1/2001, לפני הרשמת, טען בא-כוח המשיב, כי "כל המגעים והטיפולים בתיק זה נעשו באמצעות האם, והיא אשת הקשר עם הבן" (ראה תיק בש"א 19889/00; בעמ' 1 לפרוטוקול, שורה 4); ובישיבת היום נרשם, מפי בא-כוח המשיב, כי "הוריו של התובע פוגשים בו, כמעט מדי שבוע, במקום מאסרו" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 24). המשיב אף מודה, שהוריו סייעו לו ולאם-הקטינה, בעת נישואיהם, וסילקו חלק מחובותיהם (ראה סעיף 5ד' לכתב-התביעה המתוקן). הורי המשיב אף מימנו את ביקור הקטינה, במקום כלאו של המשיב בגרמניה (ראה סעיף 17א' לכתב-התביעה המתוקן). למותר גם להניח, שהורי המשיב הם אלה המממנים את שכר טרחת בא-כוחו של המשיב, עורך-דין מלומד ומנוסה, שבוודאי אינו עושה מלאכתו חינם-אין-כסף. לעניין זה, של עזרת הורי המשיב במימון הערובה, ניתן ללמוד, בדרך ההיקש, מלשון תקנה 13 לתקנות בית-המשפט (אגרות), התשמ"ח - 1987. תקנה זו קובעת, כי בעל-דין הטוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, יצרף תצהיר, שבו יפרט, בין-היתר, את רכוש הוריו, אם הוא סמוך על שולחנם. בענייננו, למרות שאין המשיב סמוך על שולחן הוריו, כמובנו המילולי של הביטוי, הרי עולה - בבירור - שמשמשים הם לו משענת כלכלית. מכאן, שמתקשה בית-המשפט, בנסיבות העניין, לקבל את הטענה, כאילו זכותו החוקתית של המשיב תפגע פגיעה כלשהיא. מחד-גיסא, יוכל הוא לעשות יומו ולעמוד על בירור תביעתו; ומאידך-גיסא, אילו תביעתו תדחה - לא יינתן לו לחמוק מתשלום הוצאות-המשפט שתפסקנה, כנהוג באחריתו של כל הליך. התוצאה 28. נוכח כל האמור לעיל, נמצא לחייב את המשיב בהפקדת ערבון בסכום של 12,000 ש"ח, להבטחת הוצאותיהן של המבקשות. הערבון יופקד, בין במזומן ובין בערבות בנקאית צמודה, תוך 45 ימים מהיום (ימי פגרת הפסח יבואו במניין הימים). לא יופקד הערבון, תוך המועד שנקבע - תדחה התובענה. לנוכח התוצאה, לא נמצא להשית על המשיב גם את הוצאות הבקשה עצמה; ועל-כן, כל צד יישא בהוצאותיו. ערובה להבטחת הוצאותערובה