סמכות ביהמ"ש לענייני משפחה לדון בענייני רכוש של בני הזוג - חוק יחסי ממון

להלן החלטה בנושא סמכות לדון בענייני רכוש של בני הזוג: החלטה 1. העובדות הצריכות לעניין : בפני בקשה לדחות ו/או למחוק על הסף את התביעה של המשיבה בתמ"ש 77111/98 למתן סעדים לפי סע' 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973. 2. הטעם לבקשה - החלטה שניתנה ע"י ביה"ד הרבני ביום 29/12/99, כי הסמכות העניינית לדון בענייני הרכוש של בני הזוג מוקנית לביה"ד הרבני, וזאת בכל כריכתם בתביעת גירושין שהוגשה ע"י המבקש. 3. בישיבת יום 4/1/00 ביקשה ב"כ המבקש לסכם בכתב את טענותיה בבקשה. בהחלטתי נעתרתי לבקשה תוך שאני מדגיש, כי הסיכומים יוגשו בטענה האחת והיחידה העולה מהבקשה לפיה, החלטת ביה"ד הרבני מונעת מביהמ"ש לענייני משפחה לקבוע אחרת. החלטתי זו ניתנה לאור הנטען בבקשה, אשר לא נתמכה בתצהיר ובפרט לאור סעיפים 4, 5 לה. 4. השאלה המשפטית הטעונה הכרעה מבחינה משפטית טענת ב"כ המבקש פשוטה בתכלית - החלטתו של ביה"ד הרבני, כי הסמכות לדון בענייני הרכוש של בני הזוג נתונה בידיו, משמעה שתביעת הגירושין כנה היא, וכי כריכת הרכוש נעשתה כדין ובכנות. בכך לטענתה, נסתם הגולל על סמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה להיזקק לתביעה והוא אינו יכול לקבוע אחרת. 5. ד י ו ן עם כל הכבוד, החלטה מעין זו של ביה"ד הרבני אינה יוצרת השתק ואינה מקימה מעשה בית דין שיש בו כדי למנוע מביהמ"ש מלהכריע ולהכריע אחרת, בשאלה אם נשללה סמכותו לדון בתובענה המסורה עקרונית לסמכותו העניינית. 6. סמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה, כסמכות ראשית לדון בתובענה על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973 נתונה לו מכח סע' 6(1)(ז) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה תשנ"ה- 1995 . בשורה ארוכה של פסקי דין הכריעו ביהמ"ש, לרבות ביהמ"ש העליון, כי השאלה אם סמכותו של ביהמ"ש המחוזי, ועתה ביהמ"ש לענייני משפחה, נשללת בשל הוראת סע' 3 לחוק שיפוט ביה"ד הרבניים, (נישואין וגירושין), התשי"ג - 1953 תוכרע בביהמ"ש האזרחי בגדר סמכותו הראשית ולא בביה"ד הדתי. 7. בע"א 22/70 זעירא נ' זעירא כד'(1), 475 בעמ' 476 קובע ביהמ"ש העליון: "... פסק דינו של ביה"ד הגדול אינו יכול למנוע מביהמ"ש המחוזי את הסמכות הנתונה לו על פי חוק, והמחייבת אותו לדון גם בתביעת המשיבה למזונותיה היא". בבג"צ 725/80 בלום נ' ביה"ד הרבני (לא פורסם) הושיט ביהמ"ש הגבוה לצדק, בדברי הנמקתו להחלטתו באותו ענין, הן לבעלי הדין עצמם והן לבתי המשפט, את ההלכות והשיקולים לפיהם צריכה הפלוגתא בשאלת הסמכות להיות מוכרעת וכך אמר ביהמ"ש : "... לדעתנו דין העתירה להדחות ואלה טעמינו: משהגישה העותרת תביעתה לביהמ"ש המחוזי בנושא זכויותיה ברכוש הרשום על שם בעלה, והשופט היושב לדין, כב' הנשיא התורן דב לוין, נתבקש ע"י המשיב לדחות את התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות, חייבת שאלה אחרונה זו להתברר שם בביהמ"ש המחוזי, כפי שנקבע בהלכה פסוקה (כגון בע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, לד(3) 155, 175): "מי שמבקש למנוע דיון בביהמ"ש המחוזי, עליו הנטל להוכיח, כי הוגשה תביעה לביה"ד הרבני וכי נכרך בה ענין הרכוש כדין ובאופן כן ... מי שטוען כי קיימת מניעה כאמור, עליו החובה להוכחתו של ההליך על כל תכונותיו החיוניות, קיומם או אי קיומם של תנאים אלה שבכוחם המצטבר מונעים בעד ביהמ"ש המחוזי לשבת בדין. המקום לבררם הוא שם ואין זה ענין לבג"צ לענות בו: "אכן לא נעלם מעינינו כי ביה"ד הרבני כבר נתן החלטה, תוך כדי הדיון בתביעת המשיב שעודנה תלויה ועומדת בפניו, כי הואיל והבעל הוא הראשון שהגיש תביעה לגירושין וכרך עמה את הרכוש, הרי לביה"ד הסמכות לדון בענין חלוקת הרכוש. לא זו בלבד שאין בפנינו בהחלטה זו ממצא באשר לקיומם של כל הנתונים למניעת הדיון בביהמ"ש המחוזי בתביעתה של העותרת, אלא שזה גם לא הפורום המתאים לדון אם מנוע ביהמ"ש המחוזי או אינו מנוע מלברר את התביעה המונחת בפניו. מכל מקום כפי שהבהרנו אין מקום שאנו נדון בשאלת כנותה של תביעת הבעל, שאלה עובדתית שהמקום לבררה היא בביהמ"ש המחוזי, אשר אותו מבקש המשיב למנוע מלדון בתביעה המונחת לפניו". (ההדגשה שלי ש.ש) רוצה לומר ביהמ"ש המחוזי וכדעת ביהמ"ש לענייני משפחה, הוא שיחליט אם מנוע הוא אם לאו, מלברר את התביעה שבפניו על בסיס הכללים שנקבעו בפסיקה בשאלת 'הכנות והכריכה'. הלכות אלה שימשו בסיס לפסיקה חוזרת ונשנית של ביהמ"ש המחוזיים בסוגיה. כך למשל קובע ביהמ"ש המחוזי בחיפה בב"ש (חי') 570/81 אלטר נ' אלטר פס"מ תשמ"ב (ב ) 211 בעמ' 213 : "ביה"ד הרבני בהחלטתו שיש לו סמכות ואפילו כשמדובר בסמכות עניינית ולא רק בסמכות מקומית אין הוא יכול להפקיע סמכות מביהמ"ש זה אם היא נתונה לו". ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בתיק מ.א. 623/91 ב"ש 93/92 רום נ' רום פס"מ תשנ"ב (ג) 181, 188 קובע אף הוא: "בכל הכבוד הראוי החלטות ביה"ד הרבני בכגון דא אינן מחייבות את בית המשפט הזה. בתי המשפט האזרחיים ידונו ויפסקו על פי הדין המחייב אותם ועל פי פסקי הדין שפירשו וגם הורו את הדרך שיש לילך בה". ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בת.א. (ת"א) 1853/80 המ' (ת"א) 6653/80 בלום נ' בלום, תשמ"ב (2) 462 פוסק אף הוא, כי משמוגשת בקשה לדחות התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות צריכה וחייבת הפלוגתא בדבר הסמכות להתברר בפני הערכאה, אליה הוגשו התביעה והבקשה לדחותה - בית המשפט המחוזי. הלכה זו חזרה ונשנתה גם בפסק דינו של כב' השופט פורת בבר"ע 20496/99, בצר נ' בצר (לא פורסם): "החלטת ביה"ד הקובע שהוא בעל הסמכות לדון בנושא הרכוש אינה מחייבת את ביהמ"ש קמא, וזה מוסמך היה להגיע לכלל החלטה בדבר סמכותו שלו לאור הראיות שהיו בפניו והפסיקה אשר מנחה את התוצאה מראיות אלה". (ראה לענין זה גם את החלטתי שלי בתמ"ש 41180/91 סימנר נ' סימנר (לא פורסם). 8. טרחתי והרחבתי בנקודה זו כדי להבהיר: התוצאה המתקבלת מהלכה פסוקה זו היא ששתי ערכאות שיפוט, ביה"ד הרבני מזה, וביהמ"ש לענייני משפחה מזה, מוחזקות כבעלות סמכות להידרש לאותו סכסוך ולהכריע בו. אין כל תחרות ואין כל קנאת סמכויות (כלשונו של השופט חריש בענין בלום הנ"ל) בין שתי הערכאות גופן. קביעתי שלי אין בה כדי להורות לביה"ד הרבני מה גדרי סמכותו להידרש לענין התלוי ועומד בפניו ואינני מיימר אף לעשות כן. מאידך אין גם בהחלטת ביה"ד הרבני כדי להורות לבימ"ש לענייני משפחה מהם גדרי סמכותו שלו להידרש לענין התלוי ועומד בפניו. אכן, שאלה נכבדה בפני עצמה היא שמא, מפאת יחסי הגומלין שבין ביהמ"ש לבין ביה"ד הרבניים, יחסים המאופיינים בכבוד הדדי, אין זה מן הראוי שביהמ"ש יהרהר אחר קביעתו של ביה"ד הרבני, כי הסמכות להידרש לענין מסויים שהובא בפניו נתונה בידיו וזאת ברוח הדברים של מ"מ הנשיא (דאז) השופט ח. כהן בפסק דינו בע"א 359/75 יהלומי נ' יהלומי, לא (2) 25, 27: "מקום שערכאה אחד דנה ופסקה בתום לבה בענין פלוני, אין ערכאה אחרת נזקקת לתביעה חוזרת באותו הענין עצמו - תהא אשר תהא הסמכות הפורמלית - ואפילו טעה ביה"ד הרבני מן הבחינה הפורמלית - טכנית בהימנעותו מלתבוע סמכות לעצמו, ואין בטעות זו כדי לגרוע מן התוקף לשעה של ההימנעות.... ". ואולם, ההלכה עליה עמדתי לעיל הנטועה עמוק בתלמי הפסיקה, לרבות זו של ביהמ"ש העליון, מחייבת אותי לילך בה ולהגיע לתוצאה אליה הגעתי ולא לנו, לביהמ"ש לענייני משפחה, לסטות ממנה. 9. העולה מהמקובץ הוא כי דין הבקשה להדחות. 10. א. בשולי הדברים אציין כי בסיכומיה הרחיבה ב"כ המבקש את החזית וטענה לכנותה של תביעת הגירושין ולכריכת ענייני הרכוש כדין ובכנות. אין בכוונתי להתיר הרחבת חזית זו מהטעם הפשוט, שטענות ברוח זו לא נטענו כלל בבקשה והן חורגות מהחלטתי מיום 4.1.00 . ב. יחד עם זאת ולו רק כדי לעשות מלאכתי שלמה אציין, כי המבקש כרך בתביעת הגירושין את כל ענייני הרכוש, למעט דירת המגורים המשותפת שלגביה הגיש הוא תביעה לפירוק שיתוף לבימ"ש לענייני משפחה וזו נידונה בפני. בפנינו כריכה בררנית לתועלתו של הכורך. כריכה שכזו איננה כריכה כנה. ג. על תופעת פיצול הכריכות כמלמדת על כריכה לא כנה, עמדתי בהחלטתי בבש"א 6991/98 (תמ"ש 53162/98) גרוס נ' גרוס (פורסם בסקירה משפטית) ובתמ"ש 41180/99 סימנר נ' סימנר (לא פורסם), תוך הפניה לפסיקתו של סגן הנשיא כב' השופט פורת בעמ"ש 17/96 תורג'מן נ' תורג'מן (לא פורסם) ובמיוחד לענייננו בעמ"ש 56/97 קלעי נ' קלעי (לא פורסם) העוסק בפיצול פנימי ברכיבי הרכוש, שם נקבע כי הפיצול שעשה הבעל בכורכו את הרכוש בתביעת הגירושין, למעט דירת המגורים, לגביה הגיש תביעה לפרוק שיתוף לביהמ"ש, פוגם בכנות הכריכה ושולל את סמכותו של ביה"ד מלדון בענייני הרכוש שנכרכו בתביעה. 11. סוף דבר א. הבקשה נדחית. ב. המבקש ישלם למשיבה את הוצאות בקשה זו ושכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ש"ח + מע"מ צמודים ונושאים ריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. בית המשפט לענייני משפחהיחסי ממון