להלן פסק דין בנושא סכסוך ירושה בין האלמנה לאחיינים: פסק - דין התובענות 1. עסקינן במספר תביעות הדדיות בין אלמנת המנוח (להלן: "התובעת או "האלמנה"), לבין אחייניו (להלן: "הנתבעים" או "האחיינים"). התביעה בתע' 6013/99 עניינה תביעת האלמנה לפסק דין הצהרתי המצהיר כי כל הרכוש אשר היה רשום ע"ש המנוח הינו בבעלות משותפת לה ולמנוח. ביחד עם כתב ההגנה הוגשה תביעה שכנגד בתע' 6014/99, בה עותרים הנתבעים, כי היה ותתקבל תביעת האלמנה אזי יינתן פסק דין המצהיר על בטלות סעיפי הצוואה המזכים את האלמנה. תע' 6015/99 הוא בקשה לקיום צוואת המנוח שהוגשה ע"י אחת מהאחיינים (נתבעת 3), האלמנה מתנגדת לקיום הצוואה כל עוד לא ניתן פס"ד בתביעתה לפס"ד הצהרתי. העובדות 2. המנוח ואלמנתו, גב' גניה X נישאו זל"ז בשנת 1952 והיו נשואים במשך 48 שנה עד לפטירת המנוח. מנישואין אלו לא נולדו לתובעת ולמנוח ילדים. התובעת הרתה פעמים רבות (לטענתה 10 פעמים) אולם ההריונות נכשלו. 3. ביום 15.2.1999 הלך המנוח לבית עולמו. לאחר מותו, התברר לתובעת כי המנוח השאיר אחריו צוואה בעדים, שנערכה על-ידו ביום 22.1.1997, ובה ציווה לנתבעים 1-3, אחייניו ילדי אחיו המנוח, את כל רכושו, למעט מכונית וכספים שהוריש לתובעת. המנוח הבטיח בצוואתו את המשך מדורה של התובעת בדירת המגורים ומזונותיה בסך 2,500 $ לחודש. 4. רכוש הנדל"ן שהיה בבעלות המנוח בעת פטירתו ואותם ציווה בצוואתו לאחייניו הם דירת מגורים שבה התגוררו הצדדים, 6 חנויות ומרתף, כולם בבנין ברחוב מוהליבר 19 פתח-תקווה - נכסים אלו הם נשוא התובענה שבפני. במהלך הנישואין היו בבעלות המנוח שלוש דירות מגורים נוספות. האחת - דירה בה התגוררו הצדדים מיד לאחר הנישואין ברחוב הרב קוק 18 בפ"ת, דירה זו נמכרה כשנה וחצי לאחר הנישואין. השניה - דירת מגורים בה התגוררו הצדדים ברחוב ההסתדרות 18 בפ"ת, דירה זו נרכשה במהלך הנישואין בערך בשנת 1970, גם דירה זו נמכרה כעבור מספר שנים. השלישית - דירת מגורים נוספת ברחוב מהוליבר 19 שהועברה ע"י המנוח במתנה לאחד מהאחיינים - נתבע 2. 5. האלמנה כאמור עותרת לביהמ"ש למתן פס"ד הצהרתי כי היא בעלת מחצית מרכוש הנדל"ן אשר ציווה המנוח בצוואתו לאחיינים וזאת מכוח חזקת השיתוף בין בני זוג. האחיינים מבקשים לדחות את התביעה בטענה, כי רכוש הנדל"ן שהותיר המנוח בעזבונו הינו גלגולו של רכוש שנרכש על ידו בטרם הנישואין ומשום שלא היה כל שיתוף בין המנוח לאלמנתו, אולם, אם ימצא ביהמ"ש כי יש להחיל את חזקת השיתוף אזי עותרים הם בתביעה הנגדית לקבוע כי עפ"י אומד דעת המצווה בעת עריכת הצוואה יש לבטל הוראות הצוואה המקנות זכויות לאלמנה (4 ב' ו- 7 - 5). 6. הסוגיות הדורשות הכרעה הן בשניים: א. החלת חזקת השיתוף על "נכסים חיצוניים" - היינו - שנרכשו לפני הנישואין. ב. פרשנות צוואה - ביטול או תיקון הוראות הצוואה ע"י בימ"ש, היה ויתברר כי נפלה טעות במחשבתו של המצווה בעת עריכת הצוואה. הצוואה: 7. להלן נוסח הסעיפים הרלבנטיים בצוואה כלשונם: "3 ששת החנויות והמרתף שיש לי בכתובת הנ"ל בחלקה 175 בגוש 6380 יעברו לשלושת ילדיו של אחי ראובן X ז"ל כדלקמן: א. 2 חנויות הידועות כחלקות 175/2, 175/3 בגוש 6380 והשטח הצמוד יעברו בשלמותן ל X X ת.ז X . ב. 2 חנויות הידועות כחלקות 175/4, 175/5 בגוש 6380 יעברו בשלמותן לישראלה X ת.ז X. ג. 2 חנויות הידועות כחלקות 175/6, 175/7 והמרתף הידוע כחלקה 175/1 בגוש 6380 יעברו בשלמותן ליחזקאל X ת.ז X. 4. א. הדירה שבה אני גר כיום והידועה כחלקה 175/15 בגוש 6380 תעבור בחלקים שווים בין שלשת בני אחי הנ"ל". ב. אשתי גניה X שגרה עמי בדירה זו תמשיך לגור בדירה זו כל ימי חייה ללא הפרעה וללא תשלום דמי שכירות ליורשים הנ"ל. החזקה בדירה זו תעבור לידי שלשת יורשי הנ"ל רק לאחר אריכות ימיה של אשתי גניה X". 5. כל הכספים שיש לי כיום או שיהיו לי בעתיד יעברו בשלמות לאשתי גניה X. 6. אני מצווה כי מיד לאחר פטירתי ישלמו X X ישראלה X ויחזקאל X לאשתי גניה X סכום של 2,500 $ לחודש דמי מחייה, ובמקרה ואשתי תהיה סיעודית ויהיה צורך להעבירה למוסד ישלמו שלשת יורשי הנ"ל את מלוא ההוצאות הכרוכות באחזקתה במוסד". 7. המכונית שיש לי כיום טיוטה קורולה מס' רישוי 55-304-09 תעבור אף היא לאשתי גניה X". כל הנכסים המפורטים בצוואה רשומים ע"ש המנוח בלבד. תמ"ש 6013/99 - חזקת השיתוף 8. ההלכה בדבר קיומה של חזקת שיתוף בנכסים בין בני הזוג התגבשה בפסיקה על סמך המציאות החברתית והכלכלית בימינו ועל סמך הערכות בדבר מהות היחסים בין בני הזוג כיחסים בין שווים, ואינה תלויה בהסכמת בני הזוג למשטר נכסים משותף. הלכת השיתוף הינה ביטוי ל"חקיקה שיפוטית" המבקשת להגשים תפיסה ערכית הנגזרת מעקרונות של צדק ושוויון. (כב' השופט חשין בע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה פד"י מ"ח (2), 77). 9. עיקרה של הלכת השיתוף הוא בייחוס כוונת שיתוף בנכסי בני זוג שנישאו לפני 1974, כעולה מכל נסיבות מקרה. בעבר, נקבע כי "חזקה על זוג נשוי הגרים ביחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם שווה בשווה", ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כ"ה(1) 561, 566). עם הזמן העביר ביהמ"ש העליון את נקודת הכובד מן הרכיב של אורח חיים הרמוני לרכיב של מאמץ משותף (ע"א 503/75 חיימי נ' אשתר, פד"י ל"א(2) 589) (230). בכך הרחיב ביהמ"ש את הלכת השיתוף - גם חיים ביחד ובשלום במובן הצר יספיקו, בהעדר ראיות לסתור, להחלת חזקת השיתוף (ע"א 528/76 פרנקל נ' פרנקל (לא פורסם)). 10. החזקה ינקה את כוחה מרעיון "הקופה המשותפת" ו"המאמץ המשותף" כאשר נקבע כי המאמץ המשותף הנדרש אינו תרומה כספית סובסטנטיבית , אלא די בכך שהאישה "מנהלת את משק הבית ותורמת את חלקה לקיום המשפחה, לרבות חינוך ילדי הזוג" כדי להצדיק החלת החזקה (ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס העיזבון, פד"י י"ט (2), 240). 11. התנאים המוקדמים לתחולת חזקת השיתוף מחד, ולסתירתה מאידך , עומדים בצילם של שני רכיבים עיקריים המהווים את הציר עליו סובבת הלכת השיתוף, דהיינו: "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף". במקום להתחקות אחר כוונת בני הזוג הספציפיים לגבי נכס מסוים העומד לדיון, קבעה הפסיקה הנחה אפריורית על פיה, בהעדר הוכחה לכוונת הצדדים, מיוחסת להם כוונת שיתוף המבוססת על מדיניות משפטית בנוגע לרצוי ולמקובל במציאות החיים המודרנית. היינו בהעדר ראיה או כאשר כפות המאזניים מעוינות יצא בן הזוג התובע שיתוף וידו על העליונה. (הלכת ברגר לעיל, ע"א 253/65, בריקר נ' בריקר, כ' (1), 589). התנאים המוקדמים לקיום החזקה הינם "הקופה המשותפת", ו"המאמץ המשותף" בתפיסה הרחבה של מושג זה, ומי שמבקש לסתור את החזקה עליו להראות "כוונה של ממש לכך שרכוש נתון לא יהיה משותף", (ע"א 87/85 מנחם נ' עזבון מנחם, מא (2), 785; ע"א 77/77 ראבי נ' ראבי, לג (1), 729; ע"א 806/9 הדרי נ' הדרי, מח (3), 685). ככל שמסמיכים את חזקת השיתוף על חיוב הגינות שבדין, ולא על הנחה בדבר ממצא עובדתי של הסכמה, ברי כי אין צורך להצביע על כוונה ממשית כלשהי בנידון, אף לא ברמז, אלא הכלל שבדין הוא זה שחל, אלא אם כן הצדדים הסכימו בפועל הסכמה מנוגדת. ראה, מיגל דויטש, קנין, כרך א', עמ' 636. 12. עם התפתחות הפסיקה הוחל העיקרון שלעניין קימום חזקת השיתוף אין מקום להבחנה בין נכסי משפחה (שדירת המגורים היא הבולטת שביניהם) לבין "נכסים עסקיים", והאמור נכון גם כאשר הבעל אינו משתף את אשתו בעסקיו ואפילו אינו מגלה לה אודותם ואף על פי כן תחול חזקת השיתוף אם נתקיים מינימום של חיים משותפים וכל אחד מבני הזוג תורם את חלקו, ע"א 122/83, 129/83 בסיליאן נ' בסיליאן, מ' (1) 287; ע"א 135/68 בראלי נ' מנהל מס עיזבון, כג' (1), 395; ע"א 3563/92 עיזבון גוטלר נ' גוטלר מ"ח (5), 489; ע"א 370/87 עיזבון מדג'ר נ' עיזבון מדג'ר מ"ד (1), 99. 13. בחלוף העתים הרחיבה הפסיקה את מגמת החלת השיתוף בהתאם לכללים הנ"ל גם על רכוש שהגיע לפני הנישואין - "נכסים חיצוניים". החלוץ של מגמה זו היה על כב' השופט ברנזון (בדעת מיעוט) בע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, כה' (1), 561: "באין כוונה אחרת משתמעת מאורח חיי הנישואין שלהם ומהתנהגותם הכללית בעניינים הכספיים והחומריים שלהם, חזקה על זוג נשוי הגרים ביחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם שווה בשווה, ולדעתי אין להוציא מכלל זה נכסים שהיו להם לפני הנישואין…". זו הייתה גם דעתו של כב' השופט Xן (בדעת מיעוט) בע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן ל"ה (4), 359. 14. בפסיקה מאוחרת, גובשה הדעה כי אין חולק שרכישת נכס מלפני הנישואין אינה שוללת כשלעצמה את חזקת השיתוף, ולעניין זה הובעו שתי גישות: האחת רואה באופן גורף גם בנכסים שנרכשו לפני הנישואין כרכוש משותף, ראה למשל דעתו של כב' השופט חשין בע"א 806/93 הדרי נ' הדרי מ"ח (3), 685, לעומת גישה אחרת על פיה יש להחיל את דין השיתוף על רכוש שמלפני הנישואין אם מוכחות נסיבות המלמדות כי לכך התכוונו בני הזוג - דעתו של כב' הנשיא שמגר בפרשת הדרי הנ"ל. אולם, גם גישה מצמצמת זו רואה "נסיבות של נישואין ארוכים במשך עשרות שנים שבהם מקיימים שני בני הזוג את המשק המשפחתי במאמץ משותף, בין על ידי עבודה בבית ובין על ידי עבודת חוץ, מטשטשים הגבולות ומתערבבים המשאבים" - אילו הן אם כן הנסיבות המלמדות על כוונת השיתוף לגבי נכס שנרכש בטרם הנישואין - היינו אותה התנהגות כללית המצביעה על שותפות ברכושם של בני הזוג שנרכש במהלך הנישואין - ולא יותר. בע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם, נ (4) 865, קבעה כב' השופטת דורנר: "על פי השקפתי, יש להחיל את חזקת השיתוף בהיקפה המלא גם על רכוש שמלפני הנישואין. שכן, ככלל, בנישואין הרמוניים הנמשכים שנים רבות נטמע רכוש כזה ברכוש המשותף. ברם, גם על פי הגישה האחרת יש להחיל דין שיתוף על רכוש שמלפני הנישואין, אם מוכחות נסיבות המלמדות כי לכך התכוונו בני הזוג, נסיבות שהן בעיקרן חיי נישואין תקינים ומאמץ משותף במשך שנים רבות". ודוק ! באמרינו "טמיעת רכוש" אין הכוונה לטמיעה פיזית פורמלית דווקא, די בטמיעה רעיונית. ובע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף מ"ז (5), 596 נקבע ע"י כב' השופט בך: "… נראה לי כי באותם מקרים בהם השתכנע בית המשפט שחלה על בני הזוג חזקת השיתוף לגבי הנכסים שנרכשו במהלך נישואיהם, ומסתבר כי התכוונו השניים ליצור שיתוף מלא ברכושם, אזי יש להניח, כי כוונה זו ככלל אינה מוגבלת לרכוש שנצבר לאחר עריכת הנישואין. הרוב המכריע של זוגות נשואים אינם עורכים, לדעתי, חשבונות כאלה, ואינם מנהלים "פנקסנות" בדבר הנכסים שכל אחד מהם רכש לפני החתונה". ובאשר למבחן הקובע את קימום החזקה לגבי נכס שנרכש לפני הנישואין קובע ביהמ"ש (שם, אבולוף) תוך סקירת הפסיקה: " אין איפוא הבדל עקרוני בין סוגי הרכש. ההבדל הוא רק בקלות ובקושי היחסים בהרמת נטל ההוכחה, אם בן זוג מנסה לסתור את החזקה. כאשר תא משפחתי מתפרק לאחר קיום חיי נישואין הרמוניים, הרי קיימת, לדעתי, הנחה, שהרכוש המצוי בידי שני בני-הזוג הינו בבעלותם המשותפת, ונטל הראיה חייב לרבוץ על הצד המנסה להכחיש זאת. אלא שנטל זה יהיה ככלל קל יותר להרמה ביחס לרכוש שנרכש לפני הנישואין, ובסופו של דבר תלויה ההכרעה בכל מקרה בנסיבות המיוחדות של אותם נישואין ספציפיים". ולאחרונה בע"א 4151/99, 4181/99 בריל נ' בריל (לא פורסם), שם חזר ביהמ"ש וקבע כי אין מי שיחלוק כי השיתוף בנכס בני-זוג עשוי, בעיקרון לחול גם על נכסיהם החיצוניים, והתשובה לשאלה האם הנכס החיצוני אמנם נטמע ברכוש המשותף, חייבת להיגזר מבחינת נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. 15. וכאשר עניין לנו בנכס עסקי שבנוסף על כך נרכש לפני הנישואין, האם יש בצרוף זה כדי לשנות את התוצאה ? ועל כן עונה כב' השופט בך בע"א אבולוף לעיל - בשלילה: "משמצאנו, כי לא די בכל אחת מהעובדות המוכחות כדי למנוע את יישומה של הלכת השיתוף, הרי אין אני רואה סיבה לקבוע שהצטברות שני הגורמים האמורים תשנה תוצאה זו". הרכוש בו עסקינן וגלגולו: 16. התובעת ילידת 1927, נישאה למנוח שהוא יליד 1920 בהיותה בת 25 והמנוח בן 32. 17. עם נישואיהם התגוררו בני הזוג בדירה ברחוב הרב קוק 18 פתח-תקוה. דירה זו נרכשה ע"י המנוח, אולם לגרסת התובעת, המנוח ביקש ממנה להשתתף ולממן את יתרת התשלום והיא מסרה בידו את חסכונותיה וכספים שקיבלה מקרובי משפחה. לטענתה, הדירה נרשמה גם על שמה (ח.נ. לתובעת עמ' 15 - 14). עיון בנסח הרישום ההיסטורי של בנין זה, שהוגש ע"י הנתבעים, מגלה כי אף אחד מבני הזוג לא היה רשום כבעלים, אלא קיים רישום ע"ש X יצחק בקר, שאותו הזכירה התובעת בחקירתה כקבלן ממנו נרכשה הדירה. מכאן, שהתובעת הייתה מעורה בענייני הרכישה אם לא למעלה מכך. התובעת הצהירה כי עם נישואיה הביאה עמה נדוניה שכללה כלי מיטה, כלי בית, מגבות וכיוצ"ב, וכן כספים שקיבלה מהוריה שבהם מימנה את חגיגת הנישואין וגם שימשו למחייתם של בני הזוג בתחילת דרכם (סע' 2 לתצהיר עדות ראשית). בנוסף העידה התובעת, כי הביאה רהיטים, כספים שניתנו לה ע"י דודים וגם חסכונות מעבודתה במרכזיה צבאית בהיותה בצבא קבע במשך כ- 3-4 שנים. 18. הדירה ברחוב הרב קוק 18 בפ"ת נמכרה כשנה וחצי לאחר הנישואין ובני הזוג עברו להתגורר בבית על מגרש שברחוב מוהליבר 19 פ"ת, בחלק אחר של המגרש ניהל המנוח את עסקו ביחד עם אחיו. המגרש, בשטח של 770 מ"ר, נרכש ע"י המנוח בשנת 1950, כשנתיים לפני הנישואין ונרשם על שמו. המנוח נטל במועד הרכישה משכנתא ע"ס של 1,000 ל"י ופרע אותה כנראה בשנת 1951(ראה נסח היסטורי). אמנם לא הובאו ראיות על כך, אולם דומני כי לא אטעה אם אומר כי באותם ימים היווה סכום המשכנתא בין שליש למחצית מערך המגרש. 19. בשנת 1970 מכר המנוח את המגרש בעיסקת קומבינציה על פיה קיבל בבניין שנבנה במקום, שתי דירות, 6 חנויות ומרתף שנרשמו כולם על שמו (ח.נ. לעו"ד עקרבי). 20. עם מכירת המגרש, בשנת 1970 רכשו הצדדים דירה למגוריהם ברחוב ההסתדרות 18 פתח-תקוה, גם דירה זו נרשמה ע"ש המנוח בלבד (ח.נ. לעו"ד עקרבי). הצדדים עברו להתגורר בדירה זו עד לסיום הבנייה על המגרש ברחוב מוהליבר. 21. עם סיום הבנייה על המגרש, נמכרה הדירה ברחוב ההסתדרות ובני הזוג עברו להתגורר באחת משתי הדירות שקיבלו בבניין שנבנה על המגרש ברחוב מוהליבר. הדירה השניה ניתנה על ידי המנוח במתנה לאחיינו, נתבע 2, ברשותה ובהסכמתה של התובעת (ח.נ. לתובעת). 22. בנוסף לנדל"ן היו ע"ש המנוח בעת פטירתו כספים ומכונית. 23. מן האמור לעיל עולה, כי המכונית וכל רכוש הנדל"ן בין שנרכש לפני הנישואין, בין בגלגולו ובין רכוש שנרכש במהלך הנישואין - כולו ללא יוצא מן הכלל נרשם ע"ש המנוח בלבד. 24. נתון עובדתי נוסף הוא, כי עד שנת 98 לא היה לתובעת חשבון בנק על שמה "כי כל השנים לא רציתי ללכת, סמכתי עליו". בשנת 98, לראשונה, נפתח חשבון בנק משותף לתובעת ולמנוח וזאת משום שמצבו הבריאותי כבר לא היה טוב (ח.נ.). 25. נתבעת 3 טוענת בעדותה, כי התובעת לא הביאה עמה מאומה לנישואין וכי המגרש ברחוב מוהליבר 19 מומן ע"י סבה ע"מ שהמנוח ואחיו (אביה) יוכלו להתפרנס בכבוד. מייד יאמר כי עדותה של נתבעת 3 נמצאה בלתי מהימנה לחלוטין מה גם שברובה הגדול מהווה עדות שמיעה שיש לפסלה משום כך בלבד. נתבעת 3, אחייניתו של המנוח, הייתה כבת 11 בעת נישואי בני הזוג, משכך, המידע על מה שהתובעת הביאה או לא הביאה עמה לנישואין, אינו, ולא היה יכול להיות בידיעתה של הנתבעת. נתבעת 3 הצהירה עוד, כי סבה, אביו של המנוח, הוא שמימן את רכישת הדירה ברחוב הרב קוק וגם את המגרש ברחוב מוהליבר כדי שהאחים (המנוח ואחיו) יוכלו להתפרנס בכבוד. אינני מאמינה לנתבעת, שהייתה בעת רכישת המגרש כבת - 9, כי היה לה מידע כלשהו בעניין זה. כך גם אינני מאמינה לה כי שמעה את הדברים במהלך השנים. אילו אכן ידעה הנתבעת כיצד מומן המגרש, היה עליה גם לדעת כי המנוח נטל משכנתא בסכום משמעותי ביותר לאותם ימים, לצורך רכישתו, ולדעת כיצד נפרעה המשכנתא ומתי. שמץ מכל אלו לא הוזכר בעדותה. זאת ועוד, לטענתה המגרש ניתן למנוח ואחיו (אבי הנתבעים) "על מנת שיתפרנסו בכבוד" (ח.נ. עמ' 28), וכן העידה כי הסב התייחס לשני הבנים (המנוח ואחיו) "יחסים זהים יחסים מעולים" (ח.נ. עמ' 29), אם כן, לא הייתה כל סיבה לרשום את המגרש דווקא ע"ש המנוח ולא במשותף גם ע"ש האח. גם עו"ד עקרבי העיד כי הקרקע הייתה רק ע"ש המנוח והאח היה שותף רק בעסק (ח.נ. עמ' 8). אין זאת, אלא יש לקבל את גרסת התובעת לפיה המנוח הוא שמימן את רכישת המגרש בחלקו מכספים שצבר בעבודתו במשך שנים לא מעטות (המנוח היה כבן 30 בעת רכישת המגרש) ובחלקו ע"י נטילת משכנתא בסך 1,000 ל"י. מייד ייאמר, כי לכאורה אין נפקות לקביעת מקור המימון של נכס זה, יחד עם זאת למקור המימון עשוייה להיות חשיבות מסויימת בהיבט כיבוד רצונו וכוונתו של מממן הנכס (אם הוא איננו בן הזוג) כאחד השיקולים שיילקחו בחשבון בבואי לשקול את החלת חזקת השיתוף על "נכסים חיצוניים". (ראה ע"א 4151/99, 4181/99 בריל נ' בריל הנ"ל). תחולת חזקת השיתוף בענייננו: 26. התנאי המוקדם לתחולת הלכת השיתוף כאמור לעיל הוא הוכחת "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף", הנסיבות שבפני מלמדות כי שני רכיבים אלו התקיימו במלואם ביחס לחיי בני הזוג ולא נסתרו כהוא זה. ההלכה ייחסה משקל רב למשכם של יחסי הנישואין. קיום של יחסי נישואין במשך תקופה ארוכה יסייע למסקנה בדבר קיומו של שיתוף (ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן לח (1), 443, ע"א 755/85 עיזבון סלם נ' שאמן, מב (4), 103). הוא הדין גם לגבי "נכסים חיצוניים" (ראה הלכת הדרי, אבולוף). אין חולק, כי הצדדים חיו יחד במשך 48 שנה מיום נישואיהם ביום 17/12/52 ועד לפטירת המנוח ביום 15/2/99. במהלך הנישואין עשתה התובעת ניסיונות בלתי נלאים להביא לעולם ילדים משותפים, ניסיונות שכשלו למרבית הצער (ח.נ. לתובעת עמ' 21 וח.נ. לנתבעת 3 עמ' 27). מעולם לא הוגשה תביעת גירושין או תביעה אחרת בין הצדדים (ח.נ. לעו"ד עקרבי עמ' 9), הצדדים חיו באופן תקין מעולם לא נפרדו. המנוח אכן נסע לארה"ב, שם התגורר אביו, לתקופה קצרה (גם לעדות הנתבעת לכל היותר לחודשיים), עפ"י עדותה של התובעת היה זה דווקא בעת שהייתה בשמירת הריון, תחילה בבי"ח ואח"כ בבית אחותה, ואזי ביקשה שיסע לארה"ב. עדות זו סותרת את טענת הנתבעת שנסיעתו של המנוח לארה"ב הייתה בשל מריבות, שנסבו על הקושי בהבאת ילדים לעולם שהמנוח רצה בהם יותר מכל - מכאן שאין כל הגיון שנסע בשל מריבה דווקא בתקופה שבה חלומו עמד להתגשם. מעל לכל ניתן ללמוד על אורח חיים תקין של הצדדים מתוך צוואתו של המנוח בה הביע את רצונו לדאוג לתובעת לחיי רווחה. גם התובעים בסיכומיהם הדגישו כי עיקר דאגתו של המנוח הייתה נתונה לאשתו (סע' 30-31). 27. אינני מאמינה לנתבעת שהעידה על "שיחות נפש" שהיו לה עם המנוח בהם דווח לה לטענתה, שהוא רוצה להתגרש. ודוק ! פער הגילים בין המנוח לנתבעת הוא 21 שנה ! ושיחות נפש שכאלו גם אינן מתיישבות עם אופיו הדומיננטי והצנטרליסטי כפי שבא לידי ביטוי בעדויות. התובעת הודתה בח.נ. שאינה זוכרת כי ראתה בעצמה אחת מאותן מריבות רבות שהיא מעידה אודותיהן, היא גם אינה יודעת אם המנוח נסע לארה"ב בגלל מריבה או לא וגם המריבות נסבו עפ"י עדותה "על רקע זה שלא היו להם ילדים". עדותה של הנתבעת כאמור אינה מהימנה עלי. ומיד יאמר כי אף אם הייתה נכונה, אין במתואר על ידה כדי לשלול את חזקת השיתוף שכן לצורך קימומה די בדרישה מינימלית של חיים משותפים ללא קרע של ממש בין הצדדים. מריבות, אפילו הן תכופות, אין בהן כדי לסתור כשלעצמן את החזקה האמורה, והן אינן מהוות קרע. העובדה שבני הזוג חיו במשותף 48 שנה עד פטירת המנוח והוא דאג בצוואתו לרווחתה, (גם לגרסת הנתבעת עיקר דאגתו של המנוח הייתה נתונה לאשתו) מספקת לצורך קימום החזקה. ע"א 741/82 פיכטנבאום נ' פיכטנבאום, פד"י ל"ח (3), 22; ע"א 888/76 חיימי נ' חיימי (לא פורסם). 28. מתקבלת אם כן דמות משפחה די אופיינית לזוגות שנישאו בימים ההם: חלוקת תפקידים בין בני הזוג כך שהאישה עוסקת בענייני הבית ובניסיונות חוזרים ונישנים להביא לעולם ילדים משותפים, (עפ"י עדות התובעת 10 הריונות כולל אשפוזים ושמירת הריון) משחררת את בעלה מדאגות אלה ומאפשרת לו להקדיש את זמנו ומרצו לכלכלת ופרנסת המשפחה. יש לציין, כי מאמצי התובעת להרות, התקווה עם כל ההריון, מפח הנפש, האכזבה שבאו עם הכישלון, כל אלו כרוכים במאמץ פיזי ונפשי אדיר המתעצם במיוחד לאור העדויות כי המנוח רצה ילדים יותר מכל. מאמץ זה של התובעת אינו פחות ממאמץ הכרוך בגידול ילדים משותפים. מכאן, כי הדרישה למאמץ משותף של האישה באה על סיפוקה במקרה זה. העסק היה אמנם חלק מעולמה היומיומי של התובעת שהתגוררה עם המנוח על אותו מגרש בו היה העסק וכך סייעה בעניינים שוליים כמו מענה טלפוני, בהכוונת קונים, אולי בהכנת דו"חות ובשנים האחרונות כאשר המנוח היה חולה גם ביצעה עבורו שליחויות שונות, אולם מקובלת עלי עדותו של עו"ד עקרבי כי המנוח "עשה הכל לבד, לא שאל אף אחד, הכל על דעת עצמו בלבד" (ח.נ. עמ' 6). ועוד, בתשובה לשאלה מדוע הדירה ברחוב ההסתדרות (שנרכשה במהלך הנישואין) נרשמה על שמו בלבד ענה: "הכל נעשה על שמו ללא יוצא מן הכלל, לא זכור לי שהייתה עיסקה שהוא שיתף את אשתו". כשדירה זו נמכרה לא שיתף המנוח את התובעת והיא אף פעם לא התערבה (ח.נ. לעו"ד עקרבי עמ' 8). מצב אופייני זה הוא שבעיקרו הביא לעולם את הלכת השיתוף ברכוש. 29. מדובר אם כן בבני זוג שקיימו משק בית משותף, בנישואים הרמוניים לאורך שנים רבות. תרומת התובעת לרכישת הדירה הראשונה ברחוב הרב קוק לא התבהרה עד תום, אולם אין חולק כי תרומתה העיקרית של התובעת למאמץ המשותף הוא בעיקר במישור הפנימי, ניהול משק הבית, ניסיונותיה והקרבתה להקמת המשפחה, בעוד הנתבע, אדם דומיננטי בעניינים הכלכליים של המשפחה, פעל תמיד על דעת עצמו ורשם גם את כל הנכסים על שמו בלבד לרבות אלו שללא ספק נצברו במהלך הנישואין במאמץ משותף, וכמו הדירה ברחוב ההסתדרות שנרכשה בשנת 1970 מכספים שנצברו במהלך הנישואין ונרשמה על שמו בלבד וכמו כספים משותפים - לתובעת מעולם לא היה חשבון בנק על שמה עד שהנתבע חלה. 30. הנכס ברחוב מוהליבר 19 פ"ת, שבגלגולו עסקינן עתה, שימש מלכתחילה בערבוביה למגורי בני הזוג ולעסקים, משכך, ניתן לומר ש"נכסי המשפחה" נטמעו ב"נכסים העסקיים" והיו לאחד. כך, גם לאחר עסקת הקומבינציה, לא ניתן לעקוב ולקבוע מהו הרכוש שהתקבל שמקורו בדירת המגורים - "נכסי המשפחה" ומה הרכוש שהתקבל שמקורו ב"נכסים העסקיים". הנכס אם כן שימש את מקום מגוריהם ופרנסתם המשותף של בני הזוג במשך כל שנות הנישואין, למעט תקופה קצרה (שנה וחצי) בתחילת הנישואין ותקופה קצרה נוספת במהלך הבנייה על המגרש. לפיכך, גם אינני סבורה שיש מקום לאבחנה כלשהי בין דירת המגורים לנכס העסקי, מה גם, כפי שצוין לעיל, עם התפתחות הפסיקה נעלמה אבחנה זו תוך השוואת התנאים הנדרשים לקימומה של חזקת השיתוף בין לגבי דירת מגורים ובין לגבי נכסים עסקיים. 31. העובדה כי הנכסים נרשמו ע"ש המנוח בלבד, אף אם זו הייתה גם כוונתו הסובייקטיבית על פי תפיסת עולמו, או משום הנוחיות, אינה גורעת כהוא זה מתחולת חזקת השיתוף. חזקת השיתוף אינה מהווה ביטוי לכוונות הסובייקטיביות של בן הזוג הספציפי בלבד אלא ניתן להשלימם באמצעות אמות מידה אובייקטיביות. אמות מידה אלו ניזונות בין השאר מעקרונות יסוד של המשפט הישראלי, אחד מעקרונות יסוד אלו הוא עיקרון השוויון, בדרך זו מוגשמת מטרה חברתית, הגוררת אחריה צדק חברתי. (כב' הנשיא ברק בדנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי נ' (3), 573). על יסוד חיבור זה שבין כוונתם הסוביקטיבית של בני הזוג, לבין עקרון השוויון, הורחב בפסיקה היקפה של הלכת השיתוף גם לנכסים עסקיים וגם לנכסים מלפני הנישואין או שנפלו בירושה במהלך הנישואין. ראה ע"א 1915/91, 2084, 3204 יעקובי נ' קנובלר. משכך, "ברישום מעיקרו על שם אחד מבני הזוג אין - כשלעצמו - כדי לעגן את טענת ההפרדה הרכושית" שהרי כל עיקרה של חזקת שיתוף נכסים נוצרה ובאה למקרה כגון דא, שהרכוש נרשם רק על שם אחד מבני הזוג. ע"א 741/82 פיכטבאום נ' פיכטבאום ל"ח (3), 22; ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי ל"ו (2), 645; ע"א 964/92 אורון נ' אורון מ"ז (3), 758. 32. במקרה דנן לא הייתה קיימת כל הפרדה רכושית. כפי שציינתי לעיל כל הרכוש ללא יוצא מן הכלל נרשם ע"ש המנוח לרבות רכוש שאין לגביו מחלוקת כי נצבר במהלך הנישואין, כמו דירת המגורים ברחוב ההסתדרות וכספים משותפים, לתובעת לא היה כלל חשבון בנק על שמה עד שנת 1998. צא ולמד - המנוח לא עשה כל הבחנה בין רכוש שהיה בבעלותו בטרם הנישואין לבין רכוש שנצבר במהלך הנישואין - כל הרכוש נרשם על שמו. מכאן, שלא רק כאמור אין ברישום כשלעצמו לעגן טענה בדבר הפרדה רכושית, אלא שבמקרה דנן, דווקא מכלל הלאו אתה שומע את ההן - לו הייתה קיימת הפרדה וחלק מן הרכוש, לפחות זה שנצבר במהלך הנישואין, היה נרשם ע"ש שני הצדדים, ניתן היה אולי לקבל את הטענה כי הצדדים שמרו על הפרדה רכושית כשהמנוח שומר על רכושו מלפני הנישואין בנפרד מזה שנצבר במהלך הנישואין. משלא ראה המנוח כל צורך לעשות כן, ולאור משך הנישואין ואורח החיים המשותף יש להחיל את החזקה לגבי כל הרכוש, בין דירת מגורים, בין נכס עסקי, בין זה שנצבר לפני הנישואין ובין זה שלאחריו. 33. זאת ועוד, המשפט האזרחי מתחשב בציפיותיהם הסבירות של הצדדים. הצפייה הסבירה של התובעת הייתה, כי לאחר 48 שנות נישואין שבמהלכן שירתה את המנוח והשקיעה מאמצים בהקמת המשפחה, הרכוש יסווג כרכוש בבעלות משותפת (ראה ע"א הדרי הנ"ל), והרי היא לא שמרה לעצמה כספים. אילו סברה שהרכוש אינו משותף, חזקה שהייתה דואגת לעצמה, כמו למשל הייתה עומדת על כך שלפחות מחצית מכספי התמורה שהתקבלו בגין מכר הדירות ברחוב הרב קוק והדירה ברחוב ההסתדרות, יועברו לידיה. זאת ועוד, לא הוכח שהמנוח הבהיר לתובעת כבר בשלב מוקדם, שאין בכוונתו לכלול נכסים אלו ברכוש המשותף, וראה דרישה להבהרה שכזו בע"א אבולוף לעיל, שם ציין כב' השופט בך דרישה להבהרה שכזו אף לגבי נכסים שעפ"י הנסיבות קל לסתור לגביהם את החזקה ונקבע : "אם נמנע מלעשות כן, הרי יהיה עליו לספק הסבר סביר למחדל זה". במקרה דנן, עפ"י עדות התובעת שלא נסתרה, המנוח חזר והבטיח לה כי כל הרכוש הינו שלה (ח.נ. לתובעת 16, 19, 21). עוד הצהירה כי, המנוח הסביר לה כי לצורך הנוחיות וניהול עסקיו רצוי לרשום את הנכסים רק על שמו, והיא מעולם היא לא הרהרה או ערערה על כך (סע' 12 לתצהיר עדות ראשית) היא גם לא רצתה להתערב, כי לדבריה "הוא היה בן אדם טוב, כמעט שנה אחרי שנה נסענו לחו"ל, ופעמיים בשנה בית הבראה". (ח.נ. עמ' 21). בנסיבות אלו, לאור ציפיות סבירה של התובעת מחד, לאחר 48 שנות נישואין, תקינים, כשמדובר בנישואין ראשוניים, במאמץ משותף שהושקע ע"י התובעת ומאידך העדר הפרדה ברכוש בין זה שנרכש במהלך הנישואין ובין זה שנרכש לפניו, והעדר הבהרה על כוונה אחרת מצד המנוח, יש להחיל את הלכת השיתוף על כל נכסי המנוח, ללא יוצא מן הכלל, לרבות על נכסים שנרכשו לפני הנישואין- היינו " נכסים חיצוניים", בין שהם דירת מגורים ובין שהם "נכסים עסקיים חיצוניים". 34. בטרם אחתום פרק זה, יש להידרש לטענת המניעות הנטענת ע"י הנתבעים, על פיה, מנועה עתה התובעת לטעון לחזקת שיתוף לאחר עשרות שנים שהנכסים רשומים רק ע"ש המנוח כאשר היו לה הזדמנויות סבירות לפעול בעניין זה במהלך חיי נישואיה עם המנוח. הנתבעים תומכים טענתם בע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פד"י מ"ח (3), 372 ותמ"ש 78320/96 רצון נ' רצון שניתן ע"י חברתי כב' השופטת מילר, אלא שפסיקה זו לא רק שאינה תומכת בטענת הנתבעים, אלא יש לקבוע על פיה, כי הטענה משוללת כל יסוד. הפסיקה מבחינה בין מצב בו התביעה להחלת חזקת השיתוף מוגשת ע"י בן זוג כנגד העיזבון לבין זו המוגשת ע"י יורשיו של בן הזוג כנגד העיזבון (ע"א 177/87 וינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין פד"י מ"ד (4), 607) - כאשר עסקינן בתביעת בן זוג שנותר בחיים, נפסק כי אין לראות בזמן שעבר ויתור על זכותו (ראה גם כב' השופט Xן בפרשת יהלום). הרציונל העומד בבסיס הבחנה זו מתמצה בכך שכל יסודה של הלכת השיתוף בנכסים מושתת על ההנחה שסוגיות ממין זה אינן מתלבנות במהלך חיי נישואין תקינים, משום שלמות המשפחה, תקינות היחסים ובשל אי הרצון לעורר מחלוקות ומריבות בעניינים כספיים ללא כל צורך וטעם ממשיים - ממש כפי שהיה בענייננו. בהתאם לעדותה של התובעת היא לא הרהרה ולא ערערה על רישום הנכסים רק על שמו של המנוח, היא לא רצתה להתערב כיוון שהוא היה בן אדם טוב…. (ח.נ. לתובעת עמ' 21 וסע' 12 לתצהירה). המניעות חלה על פי הפסיקה הנ"ל, במקרים מסויימים בלבד, רק על תביעת יורשים המבקשים להיכנס לנעלי בן הזוג שנפטר ולתבוע את זכותו של בן הזוג הנפטר עפ"י הלכת השיתוף. 35. התוצאה אם כן, כי לא קמה כל מניעות להגשת התביעה ע"י האלמנה כנגד העיזבון ודינה של התביעה להתקבל. תמ"ש 6014/99 - פרשנות הצוואה - אומד דעת המצווה 36. קבלת התביעה בתמ"ש 6013/99, מביאה למצב בו האחיינים יזכו רק במחצית הזכויות בנכסי הנדל"ן שהוריש להם המנוח ומנגד האלמנה היא בעלת מחצית הזכויות בנכסי הנדל"ן הנ"ל מכוח הלכת השיתוף. לאור נסיבות אלו מבוקש בתביעה הנגדית לבטל את סע' 4 ב', 5-7 לצוואה המזכים את התובעת, בטענה כי זה היה אומד דעתו של המנוח. 37. המסגרת הנורמטיבית לפירוש צוואה נקבעה בסע' 54 (א) לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק הירושה"): "54. (א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". סע' 54 לחוק הירושה קובע כי פירוש הצוואה נעשה ע"פ אומד דעת המצווה. הטעם לכך הוא כי האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה, אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של יורשים, גם צוואה "ברורה" מחייבת פרשנות. בפרשנות של צוואה יש להתחשב בלשון הצוואה "הגוף" ואומד דעת המצווה "הנשמה", כאשר בעיית היסוד היא היחס ביניהם. פרשנות הצוואה, נעשית תוך הכרה במתח הרב הקיים בין הרצון לתת ביטוי ללשון הצוואה, לבין הרצון לקיים את רצונו של המוריש. הצוואה, באופן ייחודי, היא מסמך אשר כותבו נפטר, ולכן לא ניתן לשאול אותו על דבר רצונו, ועובדה זו משפיעה על האפשרויות השונות העומדות בפני בית המשפט, לפתרון בעיות יסוד בפרשנות הצוואה. (מתוך ספרו של כב' הנשיא ברק, פרשנות במשפט, ראה שם, בעמ' 121-122). "רצונו של המצווה ("אומד דעתו") הוא המטרה אשר המצווה מבקש להגשים. לשון הצוואה היא האמצעי להגשמת המטרה. פרשנות הצוואה נועדה להבטיח כי המטרה תוגשם בעזרת האמצעי". (שם, עמ' 124). תכלית הצוואה היא הקנוסטרוקציה המשפטית המורכבת מהיעדים, המטרות והאינטרסים שהצוואה נועדה להגשים. היא משקפת את האופן שבו המצווה ביקש לחלק את רכושו (שם, עמ' 181). פרשנות הצוואה מבוססת על ברור התכלית הסובייקטיבית של המצווה ופרשנות במובן הרחב. המצווה היא לקיים את רצונו של המצווה מכאן כי על ביהמ"ש להביא להגשמת רצונו "האמיתי" של המצווה. אומד הדעת של המצווה הוא "מלכת הצוואה" או "כוכב הצפון" המדריך אותנו בהבנתה. לאומד הדעת של המצווה "הנשמה", קרי, כוונתו ורצונו האמיתי, יש לתת משקל מכריע בפרשנות הצוואה (א. ברק, שם, עמ' 59), וכן ע"א 1900/96 טלמציו נ' האפוטרופוס הכללי, פד"י נג (2), 817. בספרו הנ"ל עומד כב' הנשיא ברק על כללי פרשנות הצוואה המסייעים בידי הפרשן להגשים את כוונתו של המצווה. ככלל, פרשנות הצוואה מוגבלת ללשון הצוואה - ניתן לכנותה כפרשנות "במובן הצר", והיא נשלטת על ידי הוראת סע' 54 לחוק הירושה, על פיה השופט-הפרשן אינו רשאי להוסיף ללשון הצוואה או לגרוע ממנה - גבול הפרשנות הוא גבול הלשון (ראה גם ע"א טלמציו הנ"ל). אולם, ישנם מצבים בהם הדין מאפשר הגשמת אומד דעת המצווה, גם אם לאומד דעת זה אין עיגון בלשון המצווה. מצבים אלה חורגים מפרשנות הצוואה במובן הצר. כב' הנשיא ברק מונה בספרו הנ"ל ובפרשת טלמציו ארבעה מצבים מסוג זה אחד מהם עניינו תיקון לשון הצוואה בשל טעות שנפלה בה והחלת דיני הטעות (שם עמ' 96). כפי שיפורט להלן מצאתי כי בענייננו נפלה טעות במחשבתו של המנוח לגבי אחת מהוראות הצוואה. טעות בצוואה 38. סע' 30 (ב') לחוק הירושה מכיר בהוראת צוואה שנעשתה בטעות - ונותן בידי בית המשפט את הסמכות לתקנה: "30. (ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות - אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי אפשר לעשות כן - בטלה הוראת הצוואה". טעות היא פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסתה הסובייקטיבית אצל המצווה. בהתאם לסע' 30 לחוק הירושה, התרופה העיקרית לטעות היא בתיקון הוראות הצוואה, רק אם התיקון אינו אפשרי תבוא התרופה המשנית שעניינה ביטול הוראות הצוואה. (שם, עמ' 352). חוק הירושה אינו מגדיר טעות מהי, לעניין זה ניתן להיעזר בדיני החוזים, אולם בעוד שבדיני החוזים יש לאזן גם את אינטרס ההסתמכות של הצד האחר, הרי שבדיני צוואות לא קיים אינטרס הסתמכות של יורשים ומאידך קיים הצורך בזהירות שמא טועים אנו בהבנת רצונו של המצווה. יש להדגיש את הזהירות הרבה בה ינקוט בית המשפט בבואו לתקן טעות בלשון הצוואה באמצעים פרשניים, שמא יסטה מאומד דעתו האמיתי של המצווה, יעמיד את עצמו במצב בו הוא עורך צוואה חדשה למוריש ובכך יחטא בכיבוד רצון המת. ומתי יכנסו דיני הטעות? כאשר על אומד הדעת האמיתי של המצווה ניתן ללמוד מן הנסיבות וכי אומד הדעת הנלמד מלשון הצוואה אינו אומד הדעת האמיתי או - כאשר אומד הדעת העולה מתוך הצוואה נוגד את אומד הדעת העולה מתוך הנסיבות תוך שמתברר כי אומד הדעת העולה מתוך הצוואה בטעות יסודו. במקרה כזה יכנסו לפעולה דיני הטעות ויביאו לביטול הוראת הצוואה שבה נפלה הטעות, או לתיקונה. 39. לעיתים ילמד ביהמ"ש מלשון הצוואה עצמה אם המצווה טעה בעובדות, או בדין, או במניע ולעיתים ילמד זאת מתוך הראיות על חיי המצווה, מחשבותיו התנהגותו וכיוצא באלו נתונים סביבתיים (שם, עמ' 358 וע"א טלמציו הנ"ל). ודוק ! שינוי הוראת צוואה שנפלה בה טעות, מתאפשר בהתקיים שני תנאים מצטברים: כאשר בהוראת הצוואה נפלה טעות אופרטיבית וכאשר קיימת ידיעה "בבירור" על רצונו (הריאלי) של המצווה. כוונה משוערת אינה מספקת. (שם, עמ' 362 - 361). מידת ההוכחה הנדרשת היא גבוהה - הוכחת "בבירור" התואמת את המבחן בארה"ב: “clear and convincing evidence”. 40. במקרה דנן, ברי כי המנוח כתב את צוואתו כאשר על פי מחשבתו הסובייקטיבית התובעת אינה בעל רכוש משל עצמה - עובדה שהתבררה כטעות, היינו קיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבן תפיסתה הסובייקטיבית אצל המנוח. מכאן כי אם אפשר לקבוע בברור מה היה המנוח מורה אילו המציאות האובייקטיבית הייתה ידועה לו, רשאי השופט לתקן את לשון הצוואה. הוא רשאי להחליף את הלשון המוטעית בלשון המשקפת את אומד דעת המצווה (ראה, ע"א טלמציו). 41. במקרה דנן ציווה המנוח לתובעת את המכונית והכספים, את זכות המגורים בדירת המגורים ללא תשלום שכ"ד, מזונות בסך של 2,500 $ לחודש ואם תהיה סיעודית את ההוצאות הכרוכות בכך. האחיינים, בתביעתם הנגדית מבקשים לבטל הוראות אלו בצוואה מהטעם שהמנוח זיכה בהם את התובעת לאור מחשבתו המוטעית כי לה אין רכוש משלה בעוד שהאחיינים זוכים בכל נכסי הנדל"ן שהיו בבעלותו. כפי שמצינו על פי תוצאות התביעה בתע' 6013/99 המציאות היא שונה. השאלה היא, האם רצון המנוח כפי שהביע בצוואה מבוסס על "מציאות" שאינה קיימת ואזי יש מקום לתקנה על פי דיני הטעות. אין חולק, וגם הנתבעים מסכימים כי הדאגה לתובעת הייתה בראש מעיניו של המנוח, מטרתו הייתה לדאוג לרווחתה ברמה גבוהה והוא עשה כן על פי תפיסת עולמו הסובייקטיבית הפטרנליסטית, על פיה הוא בעל הרכוש והוא ידאג מתוכו לרווחתה של התובעת. בנסיבות אלו, לא מצאתי ראיה לטעות במחשבתו של המנוח באשר לסע' 5 ו - 7 לצוואה שבהם הוריש לתובעת את המכוניות והכספים (מדובר ממילא במחציתם) שהרי אלו נכסי עיזבון היחידים שהוריש לה ולאור חייהם ההרמוניים לאורך כמעט יובל שנים, יש להניח כי היה מוריש לה פריטים אלו, אף אילו ידע שהיא בעלת מחצית הרכוש. ודוק ! תועלת מרובה לא תצמח לנתבעים מביטול סע' 5 ו- 7 כבקשתם שהרי בהעדר זהות זוכה בנכסי עיזבון אלו יש לחלקם בהתאם לכללי ירושה על פי דין ואזי הייתה התובעת ממילא זוכה במכונית עפ"י סע' 11 א' לחוק הירושה וב- 2/3 מחלקו של המנוח בכספים ע"פ סע' 11 א' (ב) לחוק הירושה. בהקשר זה יש לציין כי דרישת הביטול יכול שתבוא רק מאדם שיזכה בירושה באם הוראת הצוואה תבוטל. ביטול סע' 7 ממילא לא יזכה את הנתבעים. כך גם לא מצאתי טעות במחשבתו של המנוח באשר להוראתו לאפשר לתובעת מגורים ללא תשלום שכ"ד בדירת המגורים המשותפת. יש להניח כי אף אילו ידע המנוח שהתובעת בעלת מחצית הזכויות בדירה, לא היה בכך לשנות את הוראתו שהרי הכוונה להגשים את מטרתו של המנוח לדאוג למגוריה של התובעת "ללא הפרעה וללא תשלום". מהי נפקא מינה מי הבעלים? מאידך, כן מצאתי טעות במחשבתו של המנוח כאשר הורה בצוואתו לשלם לתובעת מזונות בסך של 2,500 $ לחודש. מהראיות שבפני הובהר, כי התחשיב העומד בבסיס קביעת סכום זה איננו שרירותי אלא תואם את שכה"ד המשוער שאמור להתקבל מהשכרת החנויות נשוא העיזבון. (ח.נ. לתובעת עמ' 21). נמצאנו למדים, כי המנוח יצא מנקודת הנחה כי הזכויות בחנויות יהיו במלואם בבעלות הנתבעים והם יישאו במזונות התובעת בסכום התואם לערך את פירות רכוש זה. יש לציין כי סע' 65 (ב) לחוק הירושה מורה על בטלות הוראת צוואה השוללת או מגבילה זכות למזונות. החוק לעניין זה אינו סימטרי, היינו, לא ניתן על פיו לשלול או להפחית סכום מזונות שנקבע בצוואה. במקרה כגון דא ובנסיבות בהן עסקינן כאשר הוכחה טעות במחשבתו של המנוח, אין אלא לפנות לדיני הטעות ולקבוע על בסיס שהוכח בפני "בבירור" , כי אילו ידע המנוח שהתובעת היא בעלת מחצית הזכויות במקרקעין אלו ומאידך זכויות הנתבעים מצטמצמים למחצית ואזי פירות הרכוש שבבעלותם מצטמצמים גם הם באופן יחסי, היה מפחית בהתאמה את סכום המזונות שהרי אין בכך פגיעה ברווחתה של התובעת, שיש לה את הפירות מרכושה היא, כך שרמת חייה תישאר זהה לזו שכוון לה המנוח. באותו אופן ועל בסיס אותה טעות יש להפחית למחצית את חיובם של הנתבעים בהוצאות הכרוכות באחזקת התובעת במוסד אם תהיה סיעודית. 42. סוף דבר: א. מתקבלת התובענה בתע' 6013/99. ניתן בזה צו הצהרתי על פיו התובעת זכאית להירשם כבעלת מחצית הזכויות הרשומות ע"ש המנוח X X ז"ל, במקרקעין בגוש 6330 חלקות: 175/1, 175/2, 175/3, 175/4, 175/5, 175/6, 175/7 ו- 175/15. ב. מתקבלת חלקית התובענה בתע' 6014/99. סע' 6 לצוואה יתוקן באופן הבא: "אני מצווה כי מיד לאחר פטירתי ישלמו X X, ישראלה X ויחזקאל X לאישתי, גניה X סכום של 1,250$ לחודש דמי מחייה, ובמקרה ואשתי תהיה סיעודית ויהיה צורך להעבירה למוסד ישלמו שלשת יורשי הנ"ל את מחצית ההוצאות הכרוכות באחזקתה במוסד". ג. ניתן בזה צו קיום הצוואה מיום 22/1/97 של המנוח X X ז"ל מס' ת.ז. X , שנפטר ביום 15/2/99. הצוואה תקויים בתיקון סע' 6 לצוואה כמפורט לעיל וככל שהיא מתייחסת לחלקו של המנוח בנכסים המפורטים בצוואה (מחצית). ד. לאחר שקיבלתי את התביעה בתע' 6013/99 במלואה ואת התביעה בתע' 6014/99 באופן חלקי, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד בהוצאות ושכ"ט ב"כ התובעת בסך של 20,000 ש"ח + מע"מ. הסכום צמוד ויישא ריבית כחוק עד לתשלום בפועל. ירושהאלמנות / אלמניםסכסוך