להלן פסק דין בנושא סכסוך ירושה בין אחים: פסק דין 1. בפני תביעה שהגישו התובעות/הנתבעות שכנגד (להלן: התובעות), לפירוק שיתוף ולפס"ד הצהרתי על זכויות בנכסים אשר הורישו הוריהן; וכן תביעה שכנגד שהגישו הנתבעים/התובעים שכנגד (להלן: הנתבעים) שעניינה אף הוא בפס"ד הצהרתי על זכויות בנכסים האמורים ובפירוק שיתוף. רקע 2. התובעות והנתבעים הם אחים ואחיות, ילדים להוריהם חוה ב' ז"ל (להלן: האם) ושלמה ב' ז"ל (להלן: האב). 3. ההורים נפטרו בהפרש של חצי שנה זה מזה והשאירו אחריהם רכוש אשר כלל מיטלטלין - תמונות שציירה האם, תכולת הבית, כספים, פסנתר ועוד, ונדל"ן - דירה ברחוב ... בירושלים, בה התגוררו כל אחד ועד יום מותו יחד עם התובעות, ושבה מתגוררת התובעת 1 עד היום (להלן: הדירה), וכן נכס בפרדס חנה המורכב ממקרקעין (כשני דונם) ובית, אותו ירשה האם מהוריה ואשר נרשם על שמה ושם בעלה בחלקים שווים (להלן: הנכס). ההורים השאירו צוואות הדדיות, בהן הם מורישים את כל רכושם לבן הזוג הנשאר בחיים, ובמותו לארבעת ילדיהם של בני הזוג בחלקים שווים. אין מחלוקת בין הצדדים שהכוונה בצוואות אלו הייתה הורשה בדרך של יורש אחר יורש כמשמעו בסעיף 42 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק הירושה). לצוואות אלו הוצאו צווי קיום צוואה. 4. בין הצדדים ישנה מחלוקת באשר לחלקם בנכסים ובמיטלטלין האמורים. מקור המחלוקת בעסקאות שונות שנערכו לטענת הצדדים בינם ובין הוריהם, כשבכוחן של עסקאות אלו לשנות את מעמדם של הילדים ולהשפיע על תכולת העיזבון. כעת מבקש כל צד לבצע את הצוואה בהתחשב בעסקה שנכרתה עימו, ובהתעלם מהעסקה שנכרתה עם הצד שכנגד. וזוהי השתלשלות העניינים: ב - 3.8.84 רכשו ההורים והתובעות יחדיו דירה ברחוב ... בירושלים. בדירה זו התגוררו ההורים כל אחד עד יום מותו יחד עם התובעות, והתובעת 1 רות ב' גרה שם גם עתה. ב - 16.9.90 נערך ונחתם חוזה בין האב והתובעת 2 אסתר ב' לפיו הוא מוכר לה את חלקו בדירה בתמורה ל - 33,000$. עסקה זו דווחה לשלטונות מס שבח. ההעברה לא הושלמה, כי מנהל מקרקעי ישראל התנה את רישום הזכויות ברישום בית משותף. באותה התקופה, פחות או יותר, גר הנתבע 1 מיכאל ב' עם משפחתו בבית שבפרדס חנה, בהסכמת הוריו. לטענתו התכוונו הוריו באופן מפורש לאפשר לו לבנות את ביתו שלו בקרקע הסמוכה לבית. בשנת 1988 התגלע סכסוך בינו ובין הוריו (עם אביו היו היחסים מעורערים כבר מתחילת שנות השמונים), אשר הוביל לעימות בבית משפט שבמסגרתו הגיעו הצדדים להסדר, לפיו התחייבו הנתבע 1 ואשתו לפנות את הנכס ביום 1.4.91, ולפי חוו"ד של שמאי ייקבע שווי השקעתם בנכס וישוקלל מול שוויי שכ"ד שהם חייבים להורי הנתבע. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין ב - 11.12.90. כשש שנים לאחר מכן העבירה האם את חלקה בנכס ללא תמורה לנתבע 1. ההעברה הסתיימה ברישום ב - 2.3.97. לטענת הנתבע נעשה הדבר מתוך התייסרותה של האם על התנהגות האב, ואילו התובעות טוענות שכך ניסתה האם להציל את בית הוריה, עליו רבצו עיקולים שהיה בידי הנתבע 1 להסירם. לאחר העברה זו היו האב והנתבע 1 שותפים בנכס בפרדס חנה. אין מחלוקת שהאב כעס מאוד על העברה זו וזו הייתה אחת הסיבות לכך שלא דיבר עם אשתו עד ליום מותו. הנתבע 1 ביקש להחתים את אביו על הסכם שיתוף לפיו הבית והקרקע עליה הוא עומד יהיה ברשותו כאשר מחצית המקרקעין האחרת תהיה ברשותו של אביו. האב לא חתם על הסכם זה. לטענת הבן - האב לא הספיק לחתום; לטענת התובעות, סירב האב לחתום. ב - 25.5.97, חודשיים לאחר שהעבירה את חלקה בנכס בפרדס חנה לנתבע 1, העבירה האם את חלקה בדירה בירושלים במתנה ללא תמורה לתובעת 1 (וכזכור, האב כבר העביר את חלקו בדירה לתובעת 2; ראה לעיל); כנראה, כדי לאזן את המתנה שנתנה חודשיים לפני כן לנתבע 1. ההעברה דווחה לשלטונות מס שבח אך טרם נסתיימה. האב נפטר ב - 24.10.97. על פי צוואתו, הוריש האב את כל רכושו לאשתו ולאחריה לארבעת ילדיו בחלקים שווים. בין פטירתו לפטירת האם ב - 4.4.98 ביצעה האם שתי עסקאות ברכוש הנ"ל: א) ב - 5.2.98, בהיות האם בעלים משותפים עם הנתבע 1 (עקב ירושתה את חלקת האב ע"פ הצוואה הנ"ל), חתמה האם על הסכם שיתוף עם הנתבע 1 הזהה להסכם שהאב לא חתם עליו, ואשר נותן לנתבע חזקה בלעדית במחצית המקרקעין שעליהם עומד הבית. משמעות ההסכם הייתה שבמקום שותפות במלוא הנכס באופן לא מוגדר, העניקה האם לנתבע 1 מחצית מוגדרת בנכס, בה עומד הבית. ההסכם לא נרשם ברישום המקרקעין. ב) ב - 29.3.98, ארבעה ימים לפני מותה, חתמה האם על תצהיר בו היא מעבירה לתובעות במתנה, ללא תמורה, את מלוא זכויותיה במחצית המקרקעין שברשותה בחלקים שווים. כמה ימים קודם לכן חתמה האם על ייפוי כוח כללי בו היא מייפה את כוחן של התובעות להיות באות-כוחה. גם מתנה זו לא נרשמה ברישום המקרקעין. 5. עובר להגשת התביעה היה מצב הנכסים והמחלוקות כדלקמן: מיטלטלין - הנתבע מבקש צו למתן דו"ח מפורט על הכספים והרכוש. לטענתו משכו התובעות כספים מחשבונה של האם המנוחה לאחר מותה, וכן חילקו ומכרו חלק מתכולת הבית וציוריה של האם מבלי לשתפו בתמורה. הדירה - התובעות טוענות שהן בעלות מלוא הזכויות בדירה - חציה הייתה שלהן מעת הרכישה המקורית, וחציה קיבלו מהוריהן, (רבע בחוזה מכירה בין האב לבין התובעת 2, ורבע בחוזה מתנה שנתנה האם לתובעת 1). הנתבעים טוענים כי אין להתחשב בחוזים/הסכמים אלו. הנכס בפרדס חנה - אין ויכוח על כך שהנתבע הוא הבעלים של מחצית הנכס. המחלוקת היא לגבי המחצית השנייה, אשר לפי הצוואה אמורה להתחלק שווה בשווה בין ארבעת האחים ואחיות לאחר אריכות ימיה ושנותיה של האם. התובעות טוענות כי אף שהמתנה של האם לא נרשמה - יש בידן התחייבות לתת מתנה, ועל הנתבעים לכבדה. כמו כן, הן טוענות שהסכם השיתוף עם הנתבע, המעניק לו חזקה ייחודית במחצית הנכס עליה עומד הבית, אינו מחייב אותן. הנתבעים טוענים שהמתנה לתובעות אינה תופסת, והסכם השיתוף הוא המחייב. אבחן את הנכסים והמחלוקות אחד לאחד. הדירה 6. התובעות מבקשות פסק דין שיצהיר על זכויותיהן בדירה בירושלים: לטענתן הן רכשו את הדירה ביחד עם הוריהן באופן שמחצית הדירה נרשמה על שמן; לאחר מכן העביר האב את חלקו בדירה לתובעת 2 בחוזה מיום 16.9.90 תמורת סכום של 33,000 דולר; ולבסוף, האם העבירה את חלקה בדירה לתובעת 1, בהסכם מתנה מיום 25.5.97. לכן לטענתן זכאיות התובעות להירשם כבעלים של מלוא הזכויות בדירה. הנתבעים טענו לעומתן שלכל היותר יש לתובעות טענה כספית אך אין להן זכויות כלשהן מכוח חוזה. ברם, בסופו של דבר חזרו בהם הנתבעים מטענותיהם בסיכומיהם וזנחו כל תביעותיהם הקשורות לדירה. (הנתבעים מבקשים שלא לחייבם בהוצאות שכן לטענתם היה הדיון בסוגיות אלו מחויב כדי להגיע למסקנה שעליהם לזנוח תביעתם בנושא זה; אתייחס לשאלה זו בסוף פסק הדין). הצטמצמה אם כן המחלוקת שבפני, והיא כוללת עתה את המיטלטלין, עליהם דורשים הנתבעים דו"ח מפורט, ואת הנכס שבפרדס חנה. וכעת מן הקל אל הכבד. צו עשה למתן פירוט נכסים וחלוקת כספים 7. הנתבע טוען שצו קיום הצוואה הוצא ללא ידיעתו ושהתובעות משכו כסף מחשבונה של האם המנוחה במשך חצי שנה לאחר מותה. כמו כן טוען הנתבע 1 שלא קיבל פירוט על המיטלטלין בדירה בירושלים שחלקם חולקו ונמכרו. בנוסף הוא טוען כי היו בדירה בירושלים כ - 800 תמונות (ציורים של האם) שלקחו התובעות, ואף מכרו חלקן בגרמניה בלא לשתפו בתמורה. כל שקיבל לידיו היה מזוודה עם רישומים חסרי ערך. התובעות מודות במשיכת הכספים מהבנק, אולם טוענות שבפגישה שהתקיימה בין האחים והאחיות בנובמבר 1998 סוכם על קיזוזים נגד סכומים אלה, וכמו כן גם סוכם על חלוקת חשבונות הבנקים שווה בשווה כשחלקו של הנתבע 1 מועבר לחשבונה של הנתבעת 2 לקיזוז חובו כלפיה. בנוסף הן טוענות שמכירת התמונות התבצעה בגרמניה ע"י התובעת 2 והנתבעת 2, כשהנתבעת 2 קיבלה לידיה את מלוא התמורה כדי לכסות את עלות הנסיעה לגרמניה שהיא מימנה עבורה ועבור התובעת 2. היות והתקיים קשר רצוף בין הנתבעים אין זה סביר, לדעתן, שהנתבע לא ידע דבר על התמורה כדבריו בפרוטוקול מיום 26.10.00. באשר לשאר המיטלטלין טוענות התובעות כי הנתבעת 2 קיבלה לידיה רכוש רב שכלל רהיטים ותכשיטים, ורכוש זה כולל גם את חלקו של הנתבע. יתרה מכך, בפגישה בנובמבר הוסכם בעל פה שהמיטלטלין שבפרדס חנה, הכוללים תמונות ופסנתר, יישארו בפרדס חנה, והמיטלטלין שבירושלים יישארו בדירה בירושלים. בנוסף הן טוענות שהן שילמו את הוצאות הקבורה והמצבה ואת החוב שהוטל על העיזבון ועל התובעת 1 מכוח פס"ד שניתן לאחר פטירת האב, ושעל הנתבעים להתחלק איתן במחצית החוב של העיזבון. 8. עיון בפרוטוקולים שבתיק מעלה כי אכן התקיימה פגישה בנובמבר 1998 שמטרתה הייתה חלוקת הכספים, התמונות ותכולת הדירה. בפגישה סוכם בין הצדדים על חלוקת החשבונות בבנק לאומי ובנק דיסקונט בין האחים ואחיות; על העברת קופת הגמל בבנק דיסקונט לחשבונה של הנתבעת 2; וכן על ויתור הנתבע על חלקו בכספים שבבנק מסד לטובת הנתבעת 2 (על כל אלו יש קבלות ומסמכים המעידים על נכונותם). יתרה מכך, בסיכומיו מעלה הנתבע עצמו את קיומו של דו"ח בדבר הכספים שהגישו התובעות לביהמ"ש (נספח יח' לתצהירן), בו הן מפרטות את משיכות הכספים מהבנק ואת הקיזוזים המתחייבים לכיסוי הוצאותיהן, וכן מפורטים הסכומים שהועברו לנתבעים והוצאותיהם; בדו"ח הנ"ל מגיעות התובעות למסקנה שהנתבעים קיבלו בסופו של דבר 1,249.11 ש"ח יותר מהתובעות, וזאת מבלי לקחת בחשבון חוב של העיזבון על סך 5000$ ששולם ע"י התובעות בלבד. הנתבע אינו חולק על נכונות הדו"ח במהותו; הוא טוען רק שיש טעויות בחישוב, ושבסה"כ קיבלו הנתבעים פחות. לפי חישוב של בית המשפט הדו"ח הוא מדויק. עוד טוען הנתבע 1 כי הדו"ח אינו כולל חשבונות נוספים כדוגמת 20,000 ש"ח שהיו בעו"ש בבנק דיסקונט ושהועברו לחשבונה של הנתבעת 2. טענה זו אינה ברורה לי, שהרי העברת 20,000 ש"ח לנתבעת 2 רק מגדילה את הפער לרעת התובעות, באופן שבו הנתבעים יהיו מחויבים להשיב להן חלק מהכסף על מנת לאזן את חלוקת העיזבון. באשר לתמונות, מודה הנתבע בחקירתו כי התמונות אכן נמכרו ע"י התובעת 2 והנתבעת 2, אך בכל זאת עומד הנתבע בטענתו שלא נמסר לו פירוט אודות המכירה ולא הועבר אליו חלק כלשהו מהתמורה. טענתו זו אינה אמינה בעיני; הנתבע 1 היה בקשר רצוף עם הנתבעת 2, וגם היה חייב לה כסף, כך שסביר שהתקיים בניהם קיזוז או לפחות העברת מידע. כך או כך, איני רואה סיבה לחייב את התובעות לפרט בפני הנתבע 1 את פרטי מכירת התמונות, שהרי הנתבעת 2 הייתה שותפה למכירה ויש בידה את כל הפרטים הצריכים לעניין. אשר למיטלטלין -לאחר חקירות הצדדים מתברר שהנתבע 1 אכן חשב לקזז את חובו לנתבעת 2 ע"י העברת חלקו בעיזבון אליה. כמו כן עולה שהנתבעת 2 אמנם הייתה מעורבת במכירת התמונות והיא שקיבלה את תמורתן (יש לציין שהנתבעת 2 עצמה סירבה להעיד); וכן שחלק מהמיטלטלין נשאר אצלו ושקיבל לידיו מזוודה עם רישומים וסקיצות. מעבר לכך לא היו בידי הנתבע 1 טענות ואף לא הוכחות לכאורה שבגינן ניתן היה לצוות על מתן פירוט נוסף בנושא זה. לאור האמור, אני דוחה בזה את בקשת הנתבעים למתן צו עשה לפירוט החשבונות והמיטלטלין. הנכס בפרדס חנה 9. התובעות מבקשות מבית המשפט פס"ד הצהרתי הקובע שהסכם השיתוף שעשתה האם עם הנתבע בטל, ומצד שני, הן מבקשות פס"ד הצהרתי הקובע שמתוקף המתנה מהאם אליהן הן הבעלים של מחצית המקרקעין. בהתאם לכך, טוענות התובעות שהן זכאיות לפירוק שיתוף במקרקעין באופן המתעלם מן ההסכם שנעשה בין האם המנוחה והנתבע (וכן הן טוענות כי שמורה להן הזכות להגיש תביעה נגד הנתבע 1 לדמי שימוש ראויים לאור החזקתו הבלעדית במקרקעין הנ"ל, אם כי הן אינן תובעות את הנ"ל בתביעה שבפני). לעומתן מבקשים הנתבעים בתביעה שכנגד פס"ד המצהיר כי אין לתובעות זכויות בנכס בפרדס חנה מכוח המתנה, ושהנתבע הוא בעל הזכויות בנכס בהתאם להסכם השיתוף וע"פ מפת החלוקה המצורפת אליו. הנתבע תובע פירוק השיתוף בהתאם לזכויות היורשים, בכפוף להסכם ולתנאי הצוואה. הסכם השיתוף 10. התובעות מעלות מספר טענות בתמיכה לגרסתן שהסכם השיתוף חסר תוקף: ראשית - הן טוענות כי לאם לא היה מעמד לחתום על הסכם השיתוף בשל התנאי המגביל של הלכת "יורש אחר יורש". שנית - הן מעלות טענה קשה לגבי התשריט המצורף להסכם, אשר לטענתן הינו תשריט כוזב ומטעה שאין לו קשר להסכם השיתוף. טענתן האחרונה היא שההסכם לא נרשם ברישום המקרקעין ולכן אינו מחייב אותן. אתייחס לטענות אלו אחת לאחת: 11. יורש אחר יורש - טוענות התובעות שעתירת התובעים למתן פס"ד הצהרתי שיאשר את הסכם השיתוף מיום 5.2.98 - דינה להידחות, מכוח הוראות סעיף 42(א) לחוק הירושה, הוא הסעיף בדבר יורש אחר יורש. הטענה של התובעות מבוססת כל הנחה שלאם ניתנה זכות שימוש גרידא בנכס, ואחריה עוברת הבעלות ליורשים מכוח הצוואה המקורית, כך שלאם אין את הכוח להעביר בעלות, מלאה או חלקית, בחייה. טענה זו אינה יורדת לסוף דעתו של המחוקק, אשר קבע במפורש בסעיף קטן (ב) שביכולתו של היורש הראשון לעשות בירושה כבתוך שלו, ורק מה שנשתייר ממנה הוא שיעבור ליורש אחריו: 42(ב) - "הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה". בהתאם לאמור פירשה הפסיקה שחובת היורש הראשון לשמור על הנכסים ולהעבירם בשלמותם ליורש השני היא חובה מוסרית בלבד, שהרי על פי החוק נהנה היורש הראשון מחופש מוחלט לבצע בירושה עסקאות ושינויים ככל העולה על רוחו, ויכול אף למכור את הרכוש שירש (ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק פ"ד ל(1) 749 ע' 755; ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן פ"ד מו(4) 330). על כן אין אלא להסיק כי בכריתת הסכם השיתוף עם הנתבע לא הייתה כל חריגה מן הוראות סעיף 42 לחוק הירושה, ובכל הקשור להסכם הנ"ל - טענת התובעות בדבר התנאי המגביל של יורש אחר יורש - דינה להידחות. 12. תשריט כוזב - התובעות הציגו בפניי מסכת ארוכה של פרטים ועובדות שמטרתן להוכיח שהתשריט שהוגש לבית המשפט כחלק בלתי נפרד מהסכם השיתוף הינו תשריט כוזב, שאינו משקף את רצונה של האם. טוענות התובעות כי לא יתכן שהתשריט המצורף להסכם השיתוף הוא אותו תשריט שצורף להסכם השיתוף הראשון (שהאב סירב לחתום עליו), ולא יתכן שמדובר בתשריט שהוכן ע"י אותו מודד, כפי שטוען הנתבע בדבריו בפרוטוקול מיום 26.1.00. כמו כן הן טוענות שלא יתכן שהתשריט היה בפני השמאי בעת ביקורו בנכס. בעיקר נסמכות התובעות על אי התאמה בתאריכים: תאריך הכנת התשריט מראה כי הוא מאוחר לביקור השמאי בנכס ולהסכם השיתוף הראשון. מכך מסיקות התובעות כי התשריט המונח בפני בית המשפט נעשה לצורך שמאות ואין מדובר בתשריט שצורף להסכם השיתוף. איני רואה צורך לרדת לעומקם של דברים אלה; בכל הכבוד, לא ברור לי כיצד מובילות העובדות למסקנה המבוקשת על ידי התובעות. מה לעובדה שהתשריט אינו התשריט המקורי ושלא היה בפני השמאי בעת ביקורו בנכס, ולהיותו או אי-היותו התשריט המצורף להסכם השיתוף!? טענה של צירוף מסמך כוזב היא טענה חמורה ועל התובעות רובץ הנטל להוכיחה. משנוכחו כי לא עלה הדבר בידן, ראוי היה להן שלא להעלות טענה כזו כלל. 13. אי-רישום ההסכם - טוענות התובעות כי הסכם השיתוף בין האם לנתבע 1 מעולם לא נרשם ברישום המקרקעין, ולכן אין הוא מחייב אותן. טענה זו נסמכת על ס' 29 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, אשר זו לשונו: "הסכם בין שותפים בדבר ניהול המקרקעין המשותפים והשימוש בהם ובדבר זכויותיהם וחובותיהם בכל הנוגע למקרקעין (להלן - הסכם שיתוף) ניתן לרישום, ומשנרשם, כוחו יפה גם כלפי אדם שנעשה שותף לאחר מכן וכל אדם אחר". ואכן, הסכם שיתוף אינו דורש פורמאליות מיוחדת, ובודאי שאינו נזקק לרישום על מנת לשכללו, אך כל עוד לא נרשם - אין הוא מחייב את מי שלא היה צד להסכם. לכאורה, אפוא, אין בכוחו של ההסכם בין האם לנתבע 1 לחייב את התובעות, כיון שהן לא היו צד לו. בא הנתבע וטוען שעל אף הוראות הסעיף הנ"ל, טענת התובעות היא בבחינת "שימוש לרעה בזכות", שכן ידעו על ההסכם ושתקו. על טענה דומה הגיב בית המשפט המחוזי בעבר וקבע כי: "הרישום בסעיף 29 הוא האמצעי האחד והיחידי להשגת התוצאה של כבילת צד שלישי להסכם, ואין להחליף או להשלים את אי הרישום בידיעה. הידיעה איננה מעלה ואיננה מורידה לעניין ס' 29". (ע"א (י-ם) 193/75 מנשה נ' לוי, פ"מ תשל"ח (1) 32, 35). אמנם ישנה גישה הגורסת שהסכם שיתוף שלא נרשם עשוי להיות תקף כלפי צד שלישי, מכוח דוקטרינות תום הלב ושימוש לרעה בזכות; פרופ' ויסמן מביא גישה זו בספרו, דיני קניין - בעלות ושיתוף, תשנ"ז - 1997. אולם ראשית, לא ברור אם אומצה גישה זו בפסיקה. ושנית, גם אם ניתן היה לשקול שימוש בגישה זו במקרה המתאים, לא שוכנעתי שבמקרה דנן מדובר בשימוש לרעה בזכות ובחוסר תום לב. עד מות האם לא היו התובעות חליפותיה, ולא הייתה להן סיבה או הצדקה להקים רעש וצעקה על כך שאינן מחויבות בהסכם האמור, אף אם ידעו עליו. ברם, משירשו את חלקה של האם, הביאו את עניינן לפני בית המשפט תוך זמן הנראה לי סביר. סיכומו של דבר: כיון שלא התקיימו תנאי סעיף 29 לחוק המקרקעין, בכך שההסכם לא נרשם, הסכם השיתוף אינו מחייב את התובעות שנעשו שותפות עם הנתבע 1 לאחר כריתת ההסכם מכוח ירושתן את אמן, כיון שהן לא היו צד לאותו הסכם. המתנה 14. הנתבע 1 מעלה טענות מטענות שונות נגד הסכם המתנה שנחתם בין האם והתובעות. ראשית, הוא משלח לעברן אותו חץ שנשלח בכיוונו בדבר יורש אחר יורש, כאשר לטענתו הגביל האב בצוואתו את יכולתה של האם כיורשת ראשונה לעשות ברכושו כבתוך שלה. שנית, כיון שהמתנה לא נרשמה בחייה של האם, לא נכנסה כלל לתוקף; ואינה יכולה לעבור לבנות לאחר מותה בשל התנאי המגביל של יורש אחר יורש. שלישית, ולחילופין, טוען הנתבע שהמתנה הייתה תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצד תובעות נגד האם. 15. יורש אחר יורש, הוראה מגבילה - הנתבע מסתמך על הוראת ס' 53 לחוק הירושה אשר קובעת שניתן להתנות על ס' 42 לאותו החוק בהוראה בצוואה. וזו לשון הסעיף: "הוראות הסעיפים 41 עד 52, פרט לסעיף 42(ד), חלות במידה שאין בצוואה הוראות אחרות". זאת אומרת, שגם אם נכון הוא שסעיף 42(ב) מאפשר ליורש הראשון לעשות בנכס נשוא המתנה כבשל שלו, הוראה זו אינה קוגנטית, והמצווה יכול לצמצם או לבטל כוח זה שבידי היורש הראשון אם מורה על כך מפורשות בצוואתו. לענייננו טוען הנתבע שיש לפרש את דברי המצווה באופן שהיא מכילה הוראה המגבילה את זכותה של האם לעשות בירושה כרצונה, וזאת לפי ההוראה הבאה בצוואתו: "באם אשתי חווה ב' תעבור מן העולם בסמוך לזמן פטירתי ו/או לאחר פטירתי אז רצוני הוא שכל נכסיי וזכויותיי האמורים לעיל (ההדגשה שלי - ב.צ.ג.) יעברו בחלקים שווים לילדי הבאים: מיכאל ב', רחל ז', רות ב', אסתר ב'…" לדעת הנתבע מהוות המילים "כל נכסיי וזכויותיי האמורים לעיל" - "הוראה אחרת" כמשמעותה בס' 53, אשר נועדה להבטיח שהיורשים השניים ייהנו ממכלול הרכוש של האב, כפי שהשאיר אותו במותו, בלא שהאם תוכל לבצע בו עסקאות כלשהן אשר יפגמו בשלמותו. הנתבע סומך את דבריו על פסק דין שחם (המוזכר לעיל), שם ניתח השופט חשין את היחס בין ס' 42 לחוק הירושה וס' 53 לאותו חוק. לדעת השופט חשין יש ליתן פירוש מרחיב לביטוי "הוראות אחרות" שבסעיף 53; די לכוונת המצווה שתשתמע מכתב הצוואה, ואין צורך לדרוש שתהא זו הוראה ברורה ומפורשת כדברי השופט ברנזון בפס"ד לביא (249/75 לביא נ' לביא, פ"ד ל(2) 188 ע' 190), או שתשתמע באופן ברור מדברי המצווה, כדעתו של השופט אריאל בפרשת מונסטון (749/82 מונסטון נ' וידרמן, פ"ד מג(1) 278). ואולם, בפס"ד שחם לא נזקק השופט חשין להכריע בעניין זה. זאת ועוד. במקרה שלפנינו, גם עמדתו המרחיבה של השופט חשין אינה מאירה את כוונתו של האב בצורה הנקייה מספקות. מפרש הנתבע, כפי רצונו, שכוונת האב הייתה להגביל את האם מלעשות עסקאות ברכושו. אך המילים "כל נכסיי וזכויותיי האמורים לעיל" סובלות באותה מידה פרשנות אחרת, על פיה התכוון לאותם נכסים שהעביר בצוואתו כפי שיהיו בעת פטירת האם. שהרי, גם לשיטת הנתבע, לא התכוון האב, ולא יכול היה להתכוון, שהנכסים שהעביר בפטירתו יהיו בהכרח באותו מצב, באותם סכומים, וכדומה, בזמן כלשהו בעתיד, שאי אפשר היה לו לצפות מתי בדיוק זה יהיה. כך גם לגבי החלפות, אם, למשל, האם הייתה מוכרת נכס וקונה נכס אחר במקומו. יתכן גם שהעובדה שהצוואות הדדיות מעידה דווקא על כוונה הפוכה מזו הנטענת על ידי הנתבע, שכן הגיוני שבעשותם את הצוואות יחד לא חפצו ההורים להגביל את עצמם. במצב כזה של אי בהירות, וכיון שסעיף 53 הינו חריג מהכלל המעניק חופש ליורש לפעול כרצונו, על הטוען למגבלה נטל השכנוע, והנתבע לא הצליח לדעתי להרימו. למעלה מן הצורך אציין גם שטענתו זו של הנתבע משמיטה את הקרקע מתחת רגליו בכל טענותיו הנוגעות להסכם השיתוף; שכן, אם כטענתו הייתה האם מוגבלת מלבצע את הסכם המתנה עם התובעות, הרי שלא היה בידה לחתום אף על הסכם השיתוף שהנתבע טוען לתקיפותו. לאור האמור, אני דוחה את טענת הנתבע בנקודה זו. 16. מתנה שלא נסתיימה ברישום - אין חולק שהמתנה לא נרשמה ברישום המקרקעין. טוען הנתבע כי אי רישום המתנה יוצר עסקה בלתי מוגמרת. עסקה כזאת הייתה בעלת תוקף לו הסתיימה בחיי האם המנוחה, אך משנפטרה האם לא ניתן עוד לסיימה. יש להעמיד את הדברים כאן על דיוקם: מתנה שלא הסתיימה ברישום כמוה כהתחייבות לתת מתנה, ואין צורך שהמסמך המקנה את המתנה ינקוט בלשון התחייבות. ראה לעניין זה פסק דין ציזיק: "הקניית בעלות במקרקעין בדרך של מתנה מוגמרת אך ברישום. תוצאה זו מתבקשת משילוב של הוראות חוק המתנה (ס' 6 סיפא), לפיהן במתנה עוברת הבעלות מנותן המתנה למקבלה (סעיף 6) - עם הוראות חוק המקרקעין, לפיהן הקניית בעלות במתנה מהווה עסקה במקרקעין , ועסקה במקרקעין טעונה רישום (ס' 7(א))." ובהמשך: "עם זאת יש לראות ב"זיכרון הדברים" משום "התחייבות לעשות עסקה" (ס' 7(ב) לחוק המקרקעין)… במסמך עצמו אין כל לשון של התחייבות, אך אין בכך ולא כלום, שכן ההתחייבות נובעת לא מרצונם של הצדדים אלא מהוראות החוק, ההופכת עסקה במקרקעין שלא נסתיימה ברישום להתחייבות לעשות עסקה". (ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ, פ"ד מו(1) 321). טוען בא כוח התובעות שאף שלא השתכללה המתנה במקרה דנן, הרי שההתחייבות לתת מתנה הסתיימה בחיי האם המנוחה. האם לא חזרה בה מההתחייבות, ועל כן על כנה היא עומדת ועל הצדדים לאוכפה אף לאחר מותה. סוגיה זו נדונה במספר פסקי דין בעבר והללו הכריעו שההתחייבות תקפה, וכי לא ניתן לחזור ממנה לאחר מות הנותן. כך למשל בפסק דין ציזיק דלעיל: "מעסקה כזו [התחייבות לתת מתנה במקרקעין, ב.צ.ג.] רשאי נותן המתנה לחזור בו (סעיף 5(ב) לחוק המתנה), אך כוח זה אינו נתון ליורשיו של נותן המתנה." וכך גם בפרשת מיכאלי: "חובתם של מנהלי עיזבון, שנתמנו לשם ביצוע צוואה, היא לבצע את רצון המת בהתאם לצוואה. אין זה מתפקידם לסכל את רצון המת כפי שבא לידי ביטוי לפני מותו, בלי שחזר בו עד ליום מותו. לשון אחרת, החזרה לפי סעיף 5(ב) היא זכות אישית הבאה להבטיח "מקום חרטה" למי שהתחייב במתנה…כל זה נוגע לתחום הפרטי של הנותן, השמור לו עצמו בלבד, וממילא אינה עוברת זכות אישית זו לא למנהלי עזבונו ולא ליורשיו." (ע"א 11/75 ועד הישיבות בא"י נ' מיכאלי, פ"ד ל(1) 639, 642). בפס"ד פלדמן קובע השופט י. מלץ בנסיבות דומות שפסקי הדין אחרונים אלה מהווים את ההלכה, וכלשונו: "זוהי ההלכה ואין כל סיבה להרהר אחריה". (ע"א 175/85 פלדמן (שדה) נ' שדה פ"ד מג(1) עמ' 170). 17. לכאורה נותנת ההלכה הנ"ל תשובה חד משמעית למקרה שלפנינו: כיון שמתנת האם לא נרשמה, הפכה המתנה מכוח הדין להתחייבות לתת מתנה. מהתחייבות זו לא חזרה בה האם עד יום מותה, ומפטירתה ואילך הפכה ההתחייבות לבלתי הפיכה, ואין בכוחם של היורשים או מי מהם לבטלה. "לכאורה" אני אומר, כי הנתבע מעלה בפני טענה נוספת: ההלכה הנ"ל אינה תופסת לטענתו כשמדובר במתנה שבוצעה על ידי יורש ראשון במסגרת "יורש אחר יורש". במקרה זה, טוען הנתבע, כל שלא הספיקה האם לבצע בחייה - מנועה היא מלבצע לאחר מותה. בפס"ד שחם האמור מנתח השופט חשין את סוגיית יורש אחר יורש ויכולתו של היורש הראשון לעשות בנכסיי הירושה כבשלו. השופט חשין מגיע שם למסקנה שאף שהמוריש במקרה שבפניו נתן לאשתו חופש מוחלט לעשות ברכוש כרצונה בימי חייה, ורק את אשר ישתייר ביקש שתעביר לבנו מנישואיו הראשונים, המתנה שנתנה לאחייניתה ואשר לא נרשמה ברישום המקרקעין אינה עומדת, היות ושם, כבמקרה שבפנינו, לא הושלמה המתנה בחייה של האישה (וזאת על אף שהאישה חתמה על יפוי כוח בלתי חוזר). והוא מסכם: "האיסור על נתינת מתנה הוא איסור מוסרי…רק אם הושלם מעשה ההעברה עד תום ניתן ליורש ראשון לחמוק לעבור; ואילו אם לא השלים את מעשה ההעברה, יעמוד אותו איסור מוסרי למשען לנו שלא להכיר במעשה המתנה. אכן זה עניינו וכך נפסוק". (ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן פ"ד מו(4) 330). 18. אולם בטרם נצעד בשביל המוצע, יש לבחון היטב את העובדות שעמדו לנגד עיניו של בית המשפט העליון ואת העובדות שלפנינו: בפרשת שחם היו נסיבות מיוחדות שהביאו את בית המשפט להאמין שהעברת הדירה במתנה היוותה למעשה לא יותר מתחליף לצוואה, דבר שאין ביכולתו של היורש הראשון לעשות לפי סעיף 42(א) לחוק. כך, למשל, הגם שביפויי הכוח כתבה האישה שרצונה הוא שהמתנה תועבר בחייה, בפועל עברו שבעה וחצי חודשים עד יום מותה והמתנה לא נרשמה משך כל אותה תקופה; רק חודשיים לאחר מותה הלכה האחיינית לרשום את הדירה על שמה. השתלשלות עניינים תמוהה זו העלתה את החשד שהשתיים, היורשת ואחייניתה, סיכמו בניהן בעל פה שהדירה תועבר רק לאחר מותה של האישה, בשל סיבות השמורות עימן, וכל הפרוצדורה של המתנה הייתה רק דרך לעקוף את המגבלה שבסעיף 42(א) נגד העברות בצוואה. לעומת זאת, במקרה שלפנינו חתמה האם על יפויי כוח ותצהיר להעברת המתנה ארבעה ימים בלבד לפני מותה, בהיותה שוכבת על ערש דווי, והדעת נותנת שהיא עשתה ככל שביכולה שהמתנה תעבור דווקא בחייה ולא לאחר מותה. נקודה נוספת לאבחנה היא הדגשתו של השופט חשין שעיקר העיקרים הוא רצון המצווה: "נקודת המוצא למסענו חייבת להיות רצון המצווה, ברצונו להנחיל את עזבונו בדרך זו או אחרת, לפלוני או לאלמוני. זה עיקר העיקרים והוא הבריח התיכון בחיפושינו…" בנסיבות המקרה שם סבר בית המשפט שהמנוח היה חצוי בין משפחתו הראשונה ובין אשתו השנייה, ולכן ניסה לאזן את הירושה באופן כזה שמחד יאפשר לאשתו לחיות בכבוד עד אחרית ימיה, ומאידך, במותה, יונחל רכושו לילדיו מנישואיו הראשונים, הם עצמו ובשרו ואשר עימם לא ניתק קשרים. ראייה זו הובילה את בית המשפט למסקנה שהמנוח לא היה מעלה בדעתו להסכים להעברת הדירה לאחייניתה של אשתו, ולכן, אם אמנם הייתה הדירה מועברת בחייה של האישה לא היה לבית המשפט אלא להכשיר את המעשה; אך משלא הושלמה העסקה לא תוכר ההעברה כמחייבת, שכן היא נוגדת את רצון המצווה. במקרה שלפנינו קשה להתחקות אחר רצונו של שלמה ב' המצווה. מחד ניתן להבחין בין העובדות כאן לבין העובדות של פרשת שחם: כאן הייתה היסטוריה ארוכה של סכסוכים בין המנוח ובנו שנגררו אף לערכאות, ולכן יכול מאוד להיות שלו ידע המנוח על מצב הדברים בנכס ועל הסכם השיתוף שנכרת עם הנתבע 1 הייתה דעתו נוחה מהמתנה שניתנה לתובעות. על כך יש להוסיף את העובדה שכאן מדובר במתנה לבנותיו של המנוח, בשר מבשרו, אשר ממילא כלל אותן בירושה, ולא באדם רחוק שאין לו קשר דם עימו כמו בפס"ד שחם, שם ניתנה המתנה לאחייניתה של אשתו על חשבון ילדיו של המצווה. מאידך, איני יכול להתעלם מהעובדות הבאות: האם העבירה את חלקה בנכס לידי הנתבע עוד בחייו של האב, ובכעסו נמנע המנוח מלדבר איתה עד יומו האחרון. ובכל זאת השאיר על כנה את ההוראה שבצוואתו בה הוא מורה להעביר את חלקו לאחר מות אשתו לכל ילדיו, כולל הנתבע, בארבעה חלקים שווים. מהעברת הבעלות לנתבע ועד למותו של האב חלפה כמחצית השנה שבה היה האב יכול להביע את מורת רוחו ע"י שינוי הצוואה לטובת התובעות ולא עשה כן. כמו כן, גם אם נניח שחתימת הסכם השיתוף הייתה משנה את דעתו של הנתבע לטובת התובעות, אין בכך כדי להכשיר את המתנה, שכן הכרעתי כבר שהסכם השיתוף אינו מחייב את הבנות. כוונתי היא, שבבואנו לאמוד דעתו של המצווה אנו מגלים שהעסקאות שעשתה האם עם ילדיה קשורות זו בזו: לו היה ההסכם תקף ומחייב את הבנות, כי אז ניתן היה להניח שהאב המנוח היה מסכים לאיזונו ע"י המתנה; אולם, משנקבע לבקשת הבנות שההסכם אינו מחייב, נופל הרציונל המצריך איזון, ועל כן לא ניתן להסיק שרצונו של המצווה היה להכשיר את המתנה. סוף-דבר: הלכת שחם חלה גם במקרה שבפנינו, וכיון שהאם לא השלימה את המתנה בחייה, אין בכוחה כיורש ראשון ביורש אחר יורש ל"הנחיל" התחייבות מהסוג הזה לאחר מותה. אי לכך, ההתחייבות למתנה אינה מחייבת את היורשים, והמתנה של האם - אינה מתנה. 19. השפעה בלתי הוגנת - טענה זו הובאה כטענה חלופית. הנטל להוכחת השפעה בלתי הוגנת מוטל על כתפיו של הטוען להשפעה כזו, ונטל זה לא הורם על ידי הנתבע. העדים כמעט ולא נחקרו על הנושא, ועל פני הדברים לא נראה לי כי הייתה כאן השפעה בלתי הוגנת. בעת עריכת המתנה, חתמה האם על יפויי הכוח בנוכחות עו"ד ובנוכחותה של הנתבעת 2, כאשר אף אחת מהתובעות לא נכחה בחדר. ליפויי הכוח אף צורפה תעודת רופא המעידה על צלילות דעתה של המנוחה כמתחייב מהתקנות. ובאשר לנסיבות שקדמו לעריכת המתנה, אין הוכחות בפניי התומכות בטענה הנ"ל. בכל מקרה, לאור הכרעתי בסעיף 18 לעיל כי המתנה אינה עומדת, הרי שהדיון בטענה זו מתייתר. פירוק השיתוף 20. כתוצאה מהכרעתי בדבר אי-תקפותם של הסכם השיתוף ושל המתנה, מצב הבעלות בנכס הוא כדלהלן: לנתבע חמש חלקי שמונה בנכס (5/8), שהם המחצית שהייתה בידיו בתוספת רבע מחלקה של האם שהוא שמינית מכלל הנכס, ולשתי התובעות ולנתבעת שמינית בנכס (1/8) לכל אחת. חלקיהם של כולם הינם חלקים בלתי מסוימים. כעת אפשר לגשת למלאכת הפירוק של השיתוף. טוענות התובעות שהפירוק יכול להתבצע רק בדרך של מכירת הנכס למרבה במחיר. הנתבעים מסכימים למכירה, ואכן, פירוק בדרך של מכירה מתאים במקרה שלפנינו, שבו לא אושר תשריט לחלוקת המקרקעין ע"י הרשויות הפועלות על פי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965, והנכס מוגדר כחלקה אחת (י. ויסמן דיני קניין - בעלות ושיתוף תשנ"ז - 1997 ע' 301). 21. ברם, גם כאן מתעוררת מחלוקת: הנתבע טוען שבמסגרת התביעה לפירוק יש להכיר בהגנה שהנתבע זכאי לה כדייר מוגן מכוח סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ו - 1972 (להלן: חוק הגנת הדייר). לעומתו טוענות התובעות שדין הטענה להידחות על הסף, כיון שטענה זו הוגשה רק בסיכומים והיא מהווה שנוי חזית; ולחלופין, שדינה להידחות לגופו בשל העדר הסכמתן של התובעות להחזקתו הייחודית של הנתבע בנכס. בעניין הדחייה על הסף, טוען בא כוח הנתבעים כי לא מדובר בשינוי חזית, בהיות הטענה נוגעת רק לאופן שבו יתבצע הפירוק ואך טבעי ואף הכרחי הוא שביהמ"ש יסיים את הדיון בפרוק השיתוף תוך הכרעה באופן הפירוק. יש למצוא סימוכין לעמדה זו בדברי השופטת נתניהו בפס"ד אוירבך: "בטענת ב"כ המערערים ששופט השלום המלומד לא היה רשאי להסתמך על הוראות סעיף 33 של החוק מיוזמתו, מבלי שהיא נטענה לפניו, אין כל מאומה. משהתעוררה לפניו השאלה, אם הדירה תימכר כתפוסה או כפנויה, לא היה רשאי להתעלם מהוראות חוק רלוונטיות ונכון עשה כשבחן את השאלה לאור הוראות סעיף 33 הנ"ל." ע"א 123/80 אוירבך ואח' נ' ברוברניק, פ"ד לו(3) 431, 433. ברם, גם אם על פי האמור בפס"ד אוירבך אין פסול בעצם העלאת טענת סעיף 33 ע"י הנתבע, אין בסעיף הנ"ל כדי לעזור לעמדתו במקרה שבפנינו, כפי שיפורט להלן. 22. לשונו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר היא כדלקמן: "החזיק אדם בנכס שהוא בעלו או חוכרו לדורות או אחד הבעלים או החוכרים לדורות ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתא או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסע' 42 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 יהיה המחזיק לדייר של בעליו החדש של הנכס, או של החוכר לדורות". לפי לשון הסעיף עשוי בעל משותף להפוך לדייר מכוח החוק בעת פירוק הנכס המשותף אם הוא "החזיק בנכס" (וייסמן בספרו דיני קניין - בעלות ושיתוף, ע' 316). בפס"ד משיח נקבע שהגנת סעיף 33 תחול במקרה כזה רק אם הסכימו כל הבעלים השותפים האחרים להחזקתו הייחודית של השותף "המחזיק" (ע"א 64/65 עזבון משיח נ' משיח, פ"ד כ(1) 126). הלכה זו נשתרשה בפסקי דין מאוחרים יותר (ע"א 458/82 וילנר נ' גולני, פ"ד מב(1) 49, 59; ראה גם, ע"א 175/81 אדמיר פיתוח ואדריכלות בע"מ נ' קלו, פ"ד לח(4) 293 - שם גם הוסיף השופט ש. לוין את הדרישה שהסכמת השותפים תמשך עד לפירוק השיתוף). פסקי דין אחרים אף הוסיפו תנאי מצמצם יותר, לפיו הגנת סעיף 33 תינתן רק אם כל השותפים הסכימו לויתור על זכותם הממונית הכרוכה בהחזקת הנכס (ע"א 753/82 פלונית נ' פלוני, פ"ד לז(4) 626, 633; ע"א 472/83 אריאלי נ' אריאלי, פ"ד מא(3) 200). 23. במקרה דנן, איני נזקק לדיון מעמיק בשאלת מהותה של ההסכמה ותנאיה המצמצמים, שכן כאן לא ניתנה אפילו הסכמה בסיסית כפשוטה להחזקתו הייחודית של הנתבע. טוען הנתבע כי ניתנה לו הסכמת האם והסכמת הבנות בשתיקה. על כך יש להשיב שהסכמת האם אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו, שכן התביעה לפירוק קמה בשעה שהתובעות והנתבעת הפכו להיות חליפותיה של האם, וכעת נדרשת הסכמתן בלבד. בלא להיכנס לשאלת מהותה של הסכמה שבשתיקה, ברור הוא כי במקרה דנן לא ניתן להסיק שלתובעות הייתה כוונה להסכים להחזקת הנתבע. כשנה וחצי לאחר מות האם הגישו התובעות את התובענה שלפניי, וממנה נובעת אי-הסכמה להחזקתו הייחודית של הנתבע, לפחות ממועד זה ואילך. באשר לתקופה שעד להגשת התביעה, הרי מעיון במסמכים שבתיק ובפרוטוקולים עולה שהיחסים בין התובעות לנתבע היו מעורערים מאוד. במשך תקופה ארוכה הם לא דיברו ביניהם ופעם אחת אף הגיעו לכדי עימות פיסי. במצב כזה של עוינות הדדית, אין להעלות כלל את האפשרות ששתיקתן בנושא החזקת הנתבע בנכס יכולה להוות הסכמה לכך, ובודאי שאינה עומדת בתנאים המצמצמים האחרים שדרשה הפסיקה (הסכמה הנמשכת עד למועד הפירוק או הסכמה שיש בה ויתור על זכות ממונית בנכס). בהתאם לכך, אני דוחה את טענת הנתבע בדבר הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, והנכס יימכר כנכס פנוי. השבת השקעות הנתבע 24. טוען הנתבע כי במידה ויקבע כי יש לפרק את השיתוף ולמכור את הנכס כנכס פנוי, מגיע לו החזר של השקעותיו בנכס, בסך 90,000$. ראשית, כיון שהנתבע הינו הבעלים של חמש שמיניות של הנכס על פי קביעת פסק דין זה, הרי שהוא גם הבעלים בחלק יחסי זה של הבית כפי שהושבח על ידו, ועל כן לא מגיע לו בכל מקרה לקזז מחלק התובעות את כל השקעותיו כנטען על ידו. שנית, טענה זו מעלה הנתבע לראשונה בסיכומיו, ולא בא זכרו בכתב ההגנה שהגיש. אמנם, עובדת ההשקעות הנ"ל הוזכרה על ידו במהלך הדיונים, אבל רק בהקשר של מאמציו של הנתבע לבסס את תקפותו של הסכם השיתוף, ולא כבסיס לדרישה להחזר. עצם עובדת ההשקעות היא אשר עמדה על הפרק ולא היקפן, פרטיהן וכדומה. על כן, התייחסותו של ב"כ התובעות לטענת הנתבע שהשקיע סכומים בשיפוץ הבית, אף היא הייתה כללית ביותר, ויש לשער שלא ראה כל צורך לרדת לפרטי הדברים, היינו, לבדוק לעומק את היקף ההשקעות של הנתבע והסכומים המדויקים עליהם מדובר. כיון שנושא זה לא נבדק לעומק, ולא נתנה הזדמנות לתובעות להתמודד עם טענת הנתבע באשר להיקף השקעותיו, אין כל אפשרות לקבוע במסגרת פסק דין זה מה אם בכלל חייבות התובעות להחזיר לנתבע מחלקן בתמורת פירוק השיתוף בנכס. כיון שימונו כונסי נכסים לצורך הפירוק, יוכל הנתבע להגיש לכונסים כל בקשה מתאימה בה יפרט את טענותיו בנושא זה, ואם לא יסכימו הכונסים להיענות לדרישתו, יוכלו להגיש בקשה למתן הוראות שבמסגרתה תיבדק דרישתו באופן הולם. סוף דבר 25. לאור כל האמור, אני נותן בזה פסק דין הצהרתי אשר על פיו: א. התובעות רות ב' ואסתר ב' הן הבעלים הבלעדיים או בעלות זכויות החכירה לדורות בדירה שברחוב ... בירושלים, הידועה גם כחלקה 117 בגוש 30037, ולנתבעים אין כל זכויות בה. ב. הנכס הידוע כחלקה 11 בגוש 10109 בפרדס חנה, בשטח של 1,827 מ"ר, יתחלק בין הצדדים כדלהלן: לנתבע 1 חמש חלקי שמונה בנכס (5/8), ולשתי התובעות ולנתבעת 2 שמינית בנכס (1/8) כל אחת. חלקיהם של כולם הינם חלקים בלתי מסוימים. ג. הסכם השיתוף והסכם המתנה אינם תקפים. 26. אני מורה בזה על פירוק השיתוף בנכס בפרדס חנה, אשר יימכר כנכס פנוי לכל המרבה במחיר. לצורך זה אני ממנה את ב"כ הצדדים, עו"ד י. פודים ועו"ד יאיר דנגור ככונסי נכסים. 27. באשר להוצאות משפט, שקלתי את כל המרכיבים; מעבר לתוצאות של פסק דין זה, לקחתי בחשבון גם את הבקשה להוצאות שהועברה להחלטת בית משפט זה בגין ההליך למינוי מנהל עיזבון בבית משפט המחוזי שיזמו הנתבעים ואחר כך בטלו, וכמו כן את חזרתם של הנתבעים מתביעתם בקשר לדירה ברח' ... בשלב הסיכומים, ואני מטיל בזה על הנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ.ירושהסכסוך משפחתיסכסוך