חזקת השיתוף בין בני זוג

אחד הענינים המרכזיים שעמד בבסיס ההלכה בענין חזקת השיתוף היה תחושת אי הצדק שבקיפוח בת הזוג שבמקרים רבים משא ניהול משק הבית המשותף ועול גידול הילדים בלם את הקריירה הפרטית שלה, בין בתחום הלימוד ורכישת ההשכלה ובין ע"י יציאה לעבודה מחוץ למשק הבית וצבירת זכויות וקידום, מה גם שעבודתה בתוך הבית איפשרה לבן הזוג לצאת לעבוד וכן לרכוש השכלה ולהתפתח. דא עקא, בסופו של יום, עם פקיעת הנישואין היא היתה נשארת מחוסרת כל.

חזקת השיתוף נשענת על קונסטרוקציה משפטית-חוזית שעניינה הסכם משתמע בין הצדדים ולפיו הם שותפים שווים בזכויות. ייחוס הכוונה להסכם כאמור בין הצדדים, נעשית ע"י ביהמ"ש והיא נקודת המוצא של חזקת השיתוף

להלן פסק דין בנושא חזקת השיתוף בין בני זוג:

פסק דין

1.     התובעת והנתבע נישאו זה לזו כדמו"י בשנת 1972.

לשני הצדדים היו אלו נישואים שניים, לנתבע יש שתי בנות מנישואיו הקודמים ולתובעת יש בן מנישואיה הקודמים.

מן הנישואין הנוכחיים נולדו לבני הזוג שלוש בנות.

כפי שעולה מחומר הראיות כבר בסמוך לנישואיהם נתגלעו בין בני הזוג מריבות קשות ואף הוגשו תלונות למשטרה בגין אלימות הנתבע כלפי התובעת והילדים.

במשך התקופה האמורה ברחה התובעת פעמים אחדות מהבית לקרובי משפחתה בחיפה, עד שבשנת 1992 עזבה את דירת המגורים המשותפת ולא שבה עוד.

תחילה שהתה עם הילדים חודשים אחדים במעון לנשים מוכות בחיפה. מאוחר יותר, כאשר הרגישה חזקה דיה, שכרה דירה בעיר והחלה לבנות חיים עצמאיים, המנותקים מחייו של בעלה.

2.     עם נישואי הצדדים הם התגוררו בדירה בגבעת שאול שהתובעת היתה דיירת מוגנת בה. לאחר מכן עברו להתגורר בדירה שכורה בת 4 חדרים שבבעלות עמידר; דירה בה חי הנתבע עד היום.

3.     במשך השנים פנה כל אחד מהצדדים לביה"ד הרבני, בד"כ בתביעות לפירוד או לגרושין. במהלך שנות הפירוד אף נעשו מספר נסיונות להשכנת "שלום בית" בין הצדדים, אך אף אחד מנסיונות אלו לא צלח, ומאז 1992 חיים הצדדים בפירוד אף כי לא התגרשו.

     בנסיבות אלו הגישה האשה התביעה, נשוא פס"ד זה, לפירוק שיתוף.

4.     לטענת הנתבע מעולם לא חיו הצדדים חיי שיתוף וממילא לא נצבר כל רכוש משותף וחזקת השיתוף אינה חלה עליהם.

     לחילופין הוא טוען כי חזקת השיתוף לא חלה מאז 1992 - מועד בו עזבה התובעת עם הבנות את דירת המגורים המשותפת ולא שבה עוד, ומכל מקום, כך הוא טוען, התובעת לא הוכיחה כי נצבר רכוש משותף כלשהו עד שעזבה את הבית.

5.     כאמור, בני הזוג נישאו בשנת 1972, לפיכך לא חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג1973-, (להלן: החוק) ובהעדר הסכם בין הצדדים בענין חלה עליהם הלכת שיתוף הנכסים, שהינה יציר המשפט המקובל הישראלי.

מדובר בחזקה אשר החלה להתפתח בפסיקה החל משנות ה50- ובמהלך השנים התפתחה עד לכדי הסדר רכושי כולל ושיטתי המסדיר את יחסי הממון בין בני הזוג בעת נישואיהם. על פי חזקת השיתוף אם מנהלים בני הזוג "אורח חיים תקין" והתנהגותם מגלה "מאמץ משותף" ניתן להניח כי "בהעדר הסכם, או כאשר לא ברור מה היתה כוונת הצדדים בזמן הרכישה, מייחס להם ביהמ"ש את הכוונה שהנכס יהיה שייך לשניהם בחלקים שווים" (ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס העזבון פ"ד יט(2), 240, עמ' 245), וכפי שנקבע בע"א 595/69 אפטה נ' אפטה (פ"ד כה(1) 561, עמ' 566): "באין כוונה אחרת משתמעת מאורח חיי הנישואין שלהם ומהתנהגותם הכללית בעניינים הכספיים והחומריים שלהם, חזקה על בני זוג נשואים הגרים ביחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם, שווה בשווה".

6.     אחד הענינים המרכזיים שעמד בבסיס ההלכה בענין חזקת השיתוף היה תחושת אי הצדק שבקיפוח בת הזוג שבמקרים רבים משא ניהול משק הבית המשותף ועול גידול הילדים בלם את הקריירה הפרטית שלה, בין בתחום הלימוד ורכישת ההשכלה ובין ע"י יציאה לעבודה מחוץ למשק הבית וצבירת זכויות וקידום, מה גם שעבודתה בתוך הבית איפשרה לבן הזוג לצאת לעבוד וכן לרכוש השכלה ולהתפתח. דא עקא, בסופו של יום, עם פקיעת הנישואין היא היתה נשארת מחוסרת כל.

7.     חזקת השיתוף נשענת על קונסטרוקציה משפטית-חוזית שעניינה הסכם משתמע בין הצדדים ולפיו הם שותפים שווים בזכויות. ייחוס הכוונה להסכם כאמור בין הצדדים, נעשית ע"י ביהמ"ש והיא נקודת המוצא של חזקת השיתוף.

בתחילת הדרך, השתיתה הפסיקה את הלכת השיתוף על דיני החוזים, על הסכם מכללא לשיתוף מלא בכל הנכסים, אך בהמשך "היא יצרה פיקציה משפטית שאינה בנויה על אותם יסודות היוצרים הסכם מכללא, אלא הושתתה על הנחות שמניח בית המשפט לגבי חיים משותפים בין בני זוג… והניחה הסכם שיתוף גם במקום בו ברור שבן הזוג עשה הכל כדי לא ליצור הסכם כזה…". (3208/91 קנובלר נ' קנובלר פ"ד מט(3), 529, פסקה 3. כמו כן ר' רוזן צבי יחסי ממון בין בני זוג, הוצאת רמות, עמ' 249-252).

ועוד זאת, אף שהכוונה נאמדת מהתנהגות בני הזוג בחיי המשפחה ומהמאמץ המשותף אין היא מתייחסת לכוונה ספציפית לגבי נכס מסויים העומד לדיון אלא לגבי חיי הנישואין בכלל ולגבי מכלול הנכסים.

8.     בענייננו יש לבדוק את תחולתה של חזקת השיתוף בהתייחס לשני פרקי זמן:

א.     התחולה ביחס לנכסים שנצברו עד לשנת 1992 - מועד עזיבת האשה את הבית.

ב.     תחולת הלכת השיתוף מאז ועד היום.

תחולת הלכת השיתוף ביחס לנכסים שנצברו עד לשנת 1992:

9.     הנתבע טוען כי למרות שעד לשנת 1992 חי עם התובעת מעולם לא היו כוונות שיתוף ביניהם ומכל מקום כי לא ניתן להוכיח את קיומם של שני התנאים הבסיסיים המצטברים הנדרשים לקיום החזקה, לאמור: "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף".

10.     אורח חיים תקין:

לביסוס טענתו כי מעולם לא ניהלו הצדדים אורח חיים תקין מתבסס הנתבע על תצהירה של התובעת מיום 14/05/00 בו ציינה: "היחסים ביני לבין הנתבע הפכו לסיוט אחד ארוך וגדול. הוא הרים עלי ידיים, פגע בי, לא דאג למצבי וחויבתי להישאר איתו בחוסר כל. הנתבע היה שתיין אלכוהול…". כן הוא מתבסס גם על תיאורים נוספים של התובעת (למשל בסע' 24 ו29-30- לתצהירה) שמהם עולה כי הנתבע גירש את בנה הקטן שנולד לה מנישואין קודמים מהבית, והיכה אותה ואת בנותיהם המשותפות עד שלא נותר לה אלא לברוח מן הבית, פעם אחר פעם. עוד הוא מסתמך על תגובה שהגישה האשה לביה"ד הרבני לתביעת הגרושין שהגיש נגדה, בה נטען כי "שנה אחת אחרי חיים משותפים, החל הבעל-התובע להתנהג באופן אלים ותקיף כלפי אשתו".

לדידו עדותה של התובעת תומכת בטענתו כי מעולם לא נתקיים אורח חיים תקין בינו לבין אשתו.

11.     טענה זו דינה להידחות. הלכה היא כי הדרישה לשלום בית או לאורח חיים תקין, אינדיקציה להוכחת כוונת שיתוף בנכסים, היא דרישה מינימלית ביותר. כל אשר נדרש הוא להוכיח כי לא היה בין הצדדים "פירוד של ממש" (ר' ע"א 2/77 אזוגי נ' אזוגי, פ"ד לג(3), 1, עמ' 19).

בע"א 529/76 סבירסקי נ' סבירסקי (פ"ד לא(2)233, 238) נאמר: "הדרישה הנוספת של חיים בשלום יש לפרשה כהעדר קרע או פירוד של ממש, להבדיל ממריבות, אפילו הן תכופות".

עם הזמן הצטמצמה הדרישה עוד יותר וכיום לצורך הוכחת החזקה :

"די כי יוכח שבני הזוג ניהלו חיים משותפים ביחידת מגורים משפחתית, תחת קורת גג אחת, כדי ללמוד על קיום חזקת השיתוף" (רע"א 964/92 אורון נ' אורון פד מז(3) 758, עמ' 762).

ור' גם ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2) 645, 650-652:

"הדרישה לשלום בית היתה דרישה מינימלית להנחת כוונה של הצדדים לקיים שיתוף נכסים…. אך בפסיקה המאוחרת צומצמה הדרישה למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד של ממש… בכך עבר משקל הכובד מדרישה לחיי שלום אל דרישה למאמץ משותף תוך חיים משותפים תחת קורת גג אחת".

12.     בענייננו, למרות המרורים שספגה האשה במהלך חיי הנישואין המשותפים, עבר זמן רב עד שגמלה בה ההחלטה לעזוב את הבית ולהתחיל בחיים עצמאיים. כמו כן, העידה האשה כי טובת הילדים (שגדלו ובגרו בינתיים) עמדה לנגד עיניה וגם זה היווה טעם לכך שלא עזבה את הבית קודם לכן.

עוד יש מקום לציין כי למרות מסכת החיים הקשה לפני מועד עזיבת האשה, מעולם לא הגיש צד כלשהו תביעת גירושין בבית הדין הרבני.

13.     בהתייחס לכך כי למרות המצב העגום שגרם הנתבע המשיכה התובעת לנהל את משק הבית המשותף ולגדל את הילדים טענתו שיש להדירה מחזקת השיתוף הינה בבחינת "הרצחת וגם ירשת". הנתבע מביא את תיאוריה של האשה המבטאים מצוקה קשה מבחינה כלכלית, גופנית ונפשית שהוא היה הגורם להם ומנסה להיבנות מהם על מנת להעניש אותה בעונש נוסף - מניעת זכויותיה הלגיטימיות בנכסים שנצברו במהלך הנישואין. הוא מבקש לצאת נשכר על התנהגות שראויה אך לגינוי.

14.     מאמץ משותף:

הנתבע טוען שגם בתקופה שעד לעזיבת האשה את הבית, לא נוצרה חזקת שיתוף מפני שהאשה, לא התייחסה אליו מעולם כפי שאשה צריכה להתייחס אל בעלה. כמו כן הוא נתמך בעובדה שהאשה מעולם לא יצאה לעבוד ולא תרמה לקופת הבית תרומה כספית.
גם טענה זו דינה להידחות.

האשה אכן העידה כי לא עבדה במהלך נישואיה אלא עסקה במשק ביתה ובגידול שלוש בנותיהם. לדבריה, מצב זה נוצר מכיוון שהנתבע לא אישר לה לצאת לעבוד (עמ' 16 לפרו' שו' 8-10).

15.     אמנם נכון הוא שהלכת השיתוף מתבססת על הרעיון של "המאמץ המשותף" שתרמו בני הזוג לקופה המשותפת ולחיי הנישואין, אלא שרעיון זה אינו דורש כי המאמץ המשותף יהיה שווה ביחס לכספים שהכניס כל אחד מהם לכלכלת המשפחה. המאמץ עדיין ייחשב למאמץ משותף גם אם יתברר שהיתה חלוקת תפקידים בין בני הזוג וכל אחד תרם את חלקו לבית בתחומים שונים.

על מנת להחיל את הלכת השיתוף אין צורך להוכיח כי האשה עבדה מחוץ למשק ביתה:

"המאמץ המשותף הוא לאו דווקא השתתפות כספית של כל אחד מבני הזוג הבאה מהכנסות או רווחים שלו. אף במקרה שהאשה אינה עובדת מחוץ למשק ביתה ואין לה הכנסה מנכסים משלה, אלא שהיא מנהלת את משק הבית ותורמת את חלקה לקיום חיי המשפחה, לרבות לחינוך ילדי הזוג,אפשר לראות בכך מאמץ מצידה לא פחות ממאמצו של הבעל המשתכר בחוץ מעבודה או מניהול עסק. הכנסות הבעל במקרה כזה מתאפשרות במידה רבה ע"י עבודת האשה בבית וניתן לראות בהכנסות אלו פרי מאמץ משותף של בני הזוג" (פס"ד ברגר, שם, עמ' 246).

16.     בענייננו, אין ספק כי כל עוד חיו בני הזוג תחת קורת גג אחת, האשה אכן תרמה את חלקה לבית המשותף, וזאת בהיותה עקרת בית במשרה מלאה והמגדלת היחידה, או לפחות העיקרית, של בנותיהם.
מכל מקום, אם לא יצאה לעבוד מחוץ למשק ביתה, היה זה בשל גחמותיו של הנתבע, שמנע זאת ממנה במפגיע.

17.     גם את טענתו כי לא הוכח קיומו של שיתוף כלכלי בין הצדדים מבקש הנתבע לבסס מעדותה של התובעת (עמ' 16 לפרו'):

"ש. זה היה נכון לומר שבעלך בעצם אף פעם לא שיתף אותך בעניינים הכספיים שלו?
ת. נכון מאוד.
ש. אף פעם לא שיתף אותך?
ת. שום דבר, הוא היה עומד מאחורי הדלת. סופר את הכסף שאני לא אראה".

בנוסף לעדות זו נתמך הנתבע בעובדה שלמעשה לא היה לבני הזוג חשבון משותף פעיל.

גם טענה זו מוטב היה שלא תועלה.

הפסיקה טורחת ומדגישה שלא הרישום הפורמלי הוא שקובע את זכותו של כל אחד מבני הזוג בנכס (ר' פס"ד גדסי שם בעמ' 650).

לענין חשבונות בנק נפרדים נאמר בע"א 964/92 אורון נ' אורון (פ"ד מז(3), 759, עמ' 675): "...הגם שחשבונות הבנק נשמרו בנפרד, הנה הכספים שהוצאו מן החשבונות הללו שמשו לצרכיהם המשותפים של בני הזוג וילדיהם, כגון תשלומי חשבונות והוצאות הבית. עינינו הרואות כי על אף הפרדת חשבונות הבנק קיימו בני הזוג במידה מסוימת …. ככל שהדבר נוגע להוצאות המשפחתיות, כעין קופה רעיונית משותפת".

על הלכה זו חזר ביהמ"ש בע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר (פ"ד מט(2) 233, עמ' 245-246). במקרה זה טען הבעל כי העובדה שחשבון הבנק היה רשום על שמו בלבד, בהצטרף לעובדה שלא תרם את כל משכורתו לקופה המשותפת אלא נהג לתת למשיבה מדי שבוע סכום קצוב לכלכלת הבית, מעידים על כך שכוונתו היתה שלא ליצור שיתוף בנכסים.

ביה"מ דחה טענה זו באומרו: "…דווקא מסקנה הפוכה נלמדת מהם. הבעל טוען כי מהעובדה שהקציב סכום כסף כל שבוע למשק הבית ניתן ללמוד על הפרדה רכושית, ואילו הקצבה כזו מעידה, לדעתי, על לקיחת חלק בניהול משק הבית…".

18.     כך אף בענייננו:

אמנם במשך שנות הנישואין המשותפות ניצל הנתבע את חולשתה של אשתו ואת חוסר הבנתה לגבי החשיבות שבניהול משותף של כספי המשפחה. הוא דאג להותירה במצב נחות שבו היא אינה מעורבת, אינה מתמצאת ואינה שולטת בעניינים הכלכליים. רק כאשר נזקק לכך "הוא לקח אותי לבנק. חתמנו על חשבון משותף ומאז אני לא יודעת…" (ר' עמ' 16 לפרו').

ואולם די בכך כי הכספים שהרוויח הנתבע, הם ששימשו לכלכלת הבית ולגידול הילדים כדי ליצור את כוונת השיתוף, ובענייננו ברור שכך היה, שכן שני הצדדים מודים כי האשה לא עבדה ולא תרמה תרומה כלכלית לחיי הנישואין.

19.     משהוכחו התנאים כאמור קמה חזקת השיתוף לטובת כל אחד מבני הזוג והרישום הפורמלי של נכס מסויים על שם אחד הצדדים אינו מהווה מכשול. (בענין זה נאמר בע"א 135/68 בראלי נ' מנהל מס עזבון, פ"ד כג(1) 393, 396: "באין ראיה המצביעה על כוונה הפוכה, נכס שנרכש במאמץ משותף של בני הזוג שייך לשניהם בחלקים שווים…. במקרה כזה, הרישום על שם אחד מבני הזוג אינו משמש מכשול משום שלא על פיו יישק מצב היחסים האמיתי שבין בני הזוג ולא הוא המשקף את רצונם וכוונתם האמיתיים לגבי הבעלות ברכוש".

תחולת הלכת השיתוף ביחס לנכסים שנצברו לאחר שנת 1992:

20.     בע"א 809/90 לידאי נ' לידאי פ"ד מו(1) 602, קובעת השופטת נתניהו בעמ' 613 כי המועד הקובע להערכת הרכוש המשותף לצורך חלוקתו הוא "המועד שבו מפסיקים בני הזוג לנהל קופה משותפת ושממנו ואילך הם נוהגים לפי הכלל של "שלי-שלי ושלך-שלך". היא מוסיפה ואומרת (שם בעמ' 614) כי "ברבים מן המקרים, הפירוד הממשי שבו עוזב אחד הצדדים את הבית הוא המעיד על קיצה של כוונת השיתוף ברכוש. בדר"כ מועד זה הוא המועד הקובע לצורך חלוקת הרכוש המשותף".

21.     גם בענייננו ניתן ללמוד על קץ כוונת השיתוף הרכושי מסיום פרק המגורים המשותפים, שכן מהמועד בו עזבה התובעת את הדירה המשותפת ניהלו בני הזוג משקי בית נפרדים, בלא שהיה ביניהם קשר משמעותי כלשהו.
החל ממועד זה, לא העביר עוד הנתבע כספים לאשתו, מלבד הכספים שבהם חויב בפסק הדין הנוגע למזונות. הוא נשאר להתגורר בדירת המגורים המשותפת, והאשה, עם הזמן, רכשה לה דירה קטנה שבה התגוררה, בתחילה עם בנותיה, ומשבגרו - לבדה.
כל אלו מעידים כי ניתן למתוח את קו הגבול ביחס להלכת השיתוף החל ממועד זה.

הרכוש שנצבר במהלך שנות הנישואין

22.     כל שנותר הוא, איפוא, לבחון כל אחד מן הנכסים שלגביהם נטען שיתוף - מתי נרכש ולמי מגיעות הזכויות בו:

דירת המגורים הנוכחית של האשה בעיר חיפה:

זמן מסוים לאחר שעזבה התובעת את דירת המגורים המשותפת נפטרה אמה והיא, ביחד עם שבעת אחיה, ירשה נכס שהותירה להם האם. האישורים שצירפה התובעת מעידים כי הנכס המורש נמכר תמורת 615,000$ וכי תמורה זו חולקה באופן שווה בין האחים (לאחר הפרשה של 12,000$ לאח הגדול).

התובעת הצהירה כי חלקה בירושה זו היה כ60,000-$ וכי בסכום זה הצליחה לרכוש לעצמה דירה קטנה בת חדר וחצי בעיר חיפה, ואמנם מהסכם המכר וכן מן הצ'קים שצירפה עולה כי אכן מחיר הדירה שנרכשה תואם את הסכום שקיבלה בירושה.

לפיכך יש מקום לקבוע כי הוכח קשר הדוק בין רכישת הדירה ובין כספי הירושה.

כפי שצויין לעיל, אחת מהנחות היסוד של חזקת השיתוף היא "המאמץ המשותף". לפי הגיון זה, רכוש שהגיע לאחד מבני הזוג בדרך של מתנה או ירושה, לא ייכלל במסגרת חזקת השיתוף, שכן המאמץ להשגתו לא היה משותף (רוזן צבי א. יחסי ממון בין בני זוג, עמ' 236).

גם הפסיקה הלכה בעקבות הגיון זה (ר' למשל ע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן פ"ד לה(4) 359, עמ' 370):

"על פי אותו הגיון שחזקת שיתוף נכסים אינה חלה לגבי רכוש שמלפני הנישואין, משום שלא נרכש כתוצאה מאמץ משותף, אין חזקה זו חלה גם לגבי רכוש שבא לאחד מבני הזוג בירושה, משום שלא נרכש כתוצאה ממאמץ כלשהו...".

לפיכך, אין ספק כי חלקו של הנתבע לא יימצא לו בדירה זו, מה עוד שכל תהליך הירושה והרכישה התרחש כולו לאחר שנת 1992, המועד שלגביו נקבע כי כבר לא חלה חזקת השיתוף בין בני הזוג, כלעיל.

הדירה בגבעת שאול:

23.     משנישאו הצדדים עבר הנתבע לגור בדירה בה התגוררה התובעת כדיירת מוגנת בגבעת שאול (רח' חיים ויטל 27, ירושלים). לדבריה בזמנו שילמה בגין הדירה דמי מפתח בסך של 11,000 ל"י.

בשלב מאוחר יותר עברו הצדדים לדירה אחרת. לטענת התובעת את התמורה שקיבלה בגין העברת זכויותיה בדירה השקיעה בשיפוצים בדירה החדשה. לפיכך - כך טענתה - היא זכאית שהסכום ששילמה כדמי מפתח כאמור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, יוחזר לה ע"י הנתבע.

טענה זו דינה להידחות:

לא הסכום ששילמה התובעת בעת רכישת זכות הדיירות הוא מענייננו אלא הסכום שקיבלה במהלך הנישואין משהעבירה את הזכויות בדירה לאחר.

התובעת עצמה העידה כי כספים אלו הושקעו בדירה החדשה ששכרו הצדדים וששימשה אותם במשותף ומכך יש להסיק שהיתה לה כוונת שיתוף לגביהם. מה גם שכפי שנקבע לעיל חלה חזקת השיתוף בין הצדדים בתקופת נישואיהם עד שנת 1992.

דירת המגורים המשותפת האחרונה:

24.     לדירה זו עברו הצדדים באוגוסט 1982 מהדירה בגבעת שאול כאמור, ובה התגוררו ביחד עד למועד עזיבתה של התובעת את הבית.

מדובר בדירה בת 4 חדרים שהושכרה לצדדים בתנאי סיבסוד ע"י עמידר, ושלבד מזכות למגורים לא היו לצדדים זכויות כלשהן בה.

מאז עזבה האשה את הדירה מתגורר בה הנתבע לבדו ומשלם לעמידר דמי שכירות חודשיים בגינה.
כפי הנראה, עם חקיקת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) התשנ"ט1998-, קמה זכות לנתבע לרכוש את הדירה בתנאים מיוחדים, אף כי משמעותה של זכות זו והתנאים לקיומה לא הוכחו בביה"מ. לטענת הנתבע, אף אם יתברר שאמנם נוצרה זכות זו היא התגבשה זמן רב לאחר הפירוד וחלה רק לגבי מי שגר בה, ולכן לא חלה לגבי זכות זו חזקת השיתוף.
השאלה העולה למעשה בענין זה הינה אם זכאית התובעת מכוח הלכת השיתוף למחצית "העץ המשותף" לרבות היבול שהבשיל עליו עד למועד הפרידה, או שמא זכאית היא גם למחצית מיבול הפרי לאחר מכן:

נראה כי התובעת לא תוכל להנות מהזכויות שהתגבשו (אם נתגבשו) בדירה שבבעלות עמידר, שמונה שנים לאחר שנסתיים השיתוף הרכושי בינה לבין הנתבע.

מה גם שחוק הדיור הציבורי קובע מפורשות כי "זכאי רשאי לרכוש את הדירה הציבורית שבה הוא מתגורר..." (סע' 2) ובסע' ההגדרות נאמר: "זכאי - מי שמתגורר כדין או על פי חוזה, תקופה של חמש שנים רצופות לפחות, בדירה ציבורית, ואין ולא היו בבעלותו או בבעלות קרובו במשך חמש שנים שקדמו למועד הגשת בקשתו... דירה או מקרקעין אחרים..." (ההדגשות שלי - ח.ב.).

בענין זה נאמר בע"א 5640/94, חסל נ' חסל, פ"ד נ(4) 50, עמ' 257, 258:

"לא ראוי להוסיף לחלק שאותו מקבל כל בן זוג בקיצה של תקופת השיתוף גם את הפירות העתידיים שצמחו על העץ שהיה משותף בעבר, בין אם פירות אלו הם "ענבים" ובין אם פירות אלו הם "באושים"…. הטעם לכך הוא הרצון שלא לאלץ בני זוג שנפרדו להמשיך ולקיים קשר ביניהם. הסדר ממוני הקושר את בני הזוג זה לזה אחרי פרידתם אינו רצוי והוא מאריך שלא לצורך את התהליך המייסר של הפרידה...".

ר כ ב:

25.     בסע' 17 לתצהיר האשה מיום 14/05/00 נטען כי לבעל יש מכונית פיג'ו משנת 1995, שהיא זכאית למחצית משוויה.

לטענת הנתבע המכונית שבבעלותו הינה מסוג פג'ו משנת 1991. בין כך ובין כך מדובר במכונית שנרכשה לאחר שנת 1992 והיא לא שימשה מעולם כאמצעי לניהול משק בית משותף בין הצדדים.

לפיכך אין מקום לקבוע כי התובעת זכאית למחצית משווי המכונית.

תכניות חסכון, קרן תגמולים, קרן השתלמות וזכויות פנסיה:

26.     הנתבע הינו עובד המדינה במשרה קבועה מאז 1980 ובכתב התביעה מופיעה שורה ארוכה של זכויות שצבר בתכניות שונות במקום עבודתו. דא עקא, משנקבע כי חזקת השיתוף בין הצדדים חלה רק עד לשנת 1992 ומאחר שהמסמכים שצורפו מתייחסים לתכניות שתחילתן לאחר תאריך זה לא ניתן להסתמך עליהן לצורך קביעת זכויותיה.

מאידך, אין להתעלם מכך כי מעצם מעמדו של הנתבע כעובד המדינה היו לו חסכונות בתכניות שונות גם עד למועד בו עזבה התובעת את הבית, אף כי לתובעת אין גישה אליהם. משגם הנתבע, שנדרש להמציא המסמכים הרלוונטיים, לא עשה כן ודאג שלא למסור מידע נחוץ בענין, לא ניתן להתייחס באופן פרטני למלוא זכויותיה של התובעת בתקופה האמורה.
27.     מתלושי המשכורת שהוגשו ע"י הנתבע ניתן ללמוד כי לרשותו חסכונות בקרן השתלמות לעובדי המדינה מינואר 1981 (ר' ת1/).
ממכתב בנק יהב לנתבע מיום 09/01/00 עולה כי הוא צבר כספים בקופת גמל-יהבית מאוגוסט 1985.
התובעת זכאית למחצית מהזכויות שנצברו בתכניות אלו לתקופה שעד ליום 22/10/92 (המועד בו עברה למעון לנשים מוכות - שמאז לא שבה לדירה המשותפת).
כ"כ היא זכאית למחצית מכל סכום שנצבר בתכנית כלשהי עד ליום 22/10/92 ושהוצא ע"י הנתבע במועד מאוחר יותר.
     התובעת זכאית גם למחצית מהזכויות שצבר הנתבע לפנסיה (או פיצויי פיטורין) לתקופה שעד התאריך האמור, שיופרשו לה לכשיגמלו.
28.     לפיכך מורה לנתבע להמציא לביה"מ בתוך 30 יום דיווח מלא בתצהיר בצירוף המסמכים הרלוונטיים לענין הזכויות שצבר בבנק יהב או בכל מקום אחר ליום 22/10/92.
     לאחר מכן ייקבע מועד לדיון לענין אופן ביצוע פסה"ד.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון