עיקר הדיון בפסק הדין להלן נסוב בשאלת זכות הילדים למזונות ושיעורם. החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ג - 1953 קובע בסעיף 3 לאמור: "(א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו על-פי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה. (ב) אדם שאינו חב במזונות הילדים הקטינים שלו, לפי הוראות הדין האישי החל עליו או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה." מהוראת הסעיף עולה, כי בבוא ביהמ"ש לקבוע את חיובו של הנתבע במזונות ילדיו, והיקף החיוב, על ביהמ"ש לבחון האם לנתבע דין אישי והאם חב הוא במזונות ילדיו לפי דין זה. היה והתשובה למי מהשאלות שהוצגו לעיל תהא שלילית, יהיה מקום לבחון את החיוב הנקבע במזונות לפי הוראות החוק. להלן פסק דין בנושא זכות ילדים למזונות: פסק דין ההליך 1. בפני תביעה למזונות (תמ"ש 5150/99), אשר הוגשה ע"י אם, התובעת מס' 1 (להלן - "התובעת") וילדים, התובעים מס' 2 ו3- (להלן - "הילדים"), כנגד האב, הנתבע (להלן - "הנתבע"), בה (סעיף 10) עתרו הילדים, בין היתר, לחייב את הנתבע במזונותיהם בסך של 5,770 ש"ח (להלן - "תביעת המזונות"), ותביעה להחזקת ילדים (תמ"ש 5151/99), אשר הוגשה ע"י התובעת כנגד הנתבע (להלן - "תביעה להחזקת הילדים"). 2. ביום 23.5.99 ניתנה החלטה ובה חייבתי את הנתבע לשלם לידי התובעת עבור מזונותיהם הזמניים של הילדים, סך של 3,600 ש"ח החל מיום הגשת התביעה. בנוסף, הוריתי, כי דמי המזונות הזמניים יהיו צמודים כמקובל (סעיף (ג) להחלטה) וכי קיצבת הילדים המשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי, תיווסף למזונות הילדים (סעיף (ו) להחלטה). 3. בהתאם להחלטתי מיום 28.12.99 ולקראת ישיבת ההוכחות, הגישו הצדדים את עדויותיהם הראשיות בתצהירים ובמהלך ישיבת ההוכחות נחקרו התובעת והנתבע על תצהיריהם. רקע עובדתי 1. התובעת הינה ילידת רוסיה, אשר עלתה לארץ עם בעלה הראשון ובנה מנישואיה, (להלן - "הבן") בשנת 1990. 2. זמן קצר לאחר עלייתם ארצה, התגרשו התובעת ובעלה. 3. זמן מה לאחר הגירושין הכירו התובעת והנתבע (להלן - "בני הזוג") ועברו להתגורר יחד. 4. לבני הזוג נולדו שני ילדים, התובעת מס' 2, הבת, ילידת 23.1.95, כיום בת כ- 6 שנים (להלן - "הבת"), והתובע מס' 3, הבן, יליד 23.10.96, כיום בן 4 שנים ו8- חודשים (להלן - "הבן"). 5. בני הזוג התגוררו עם הילדים והבן יחדיו בדירה בת שני חדרים השייכת לנתבע. בחודש ינואר 1999 עזבה התובעת ביחד עם הילדים את הדירה ועברה להתגורר בדירה ששכרה למגוריהם. לטענת התובעת, עזיבתה היתה עקב התנהגותו האלימה של הנתבע (סעיף 4 לכתב התביעה). לטענת הנתבע, עזבה התובעת את הדירה משום שנתנה עינה בגבר אחר (סעיף 7 לכתב ההגנה). מאחר ואין התובעת עותרת למזונותיה היא, אין צורך להידרש ולהכריע במחלוקת בענין זה. הכנסות הצדדים ויכולתם 1. התובעת עובדת כאחות בקופ"ח מאוחדת. כפי שעולה מתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה ולהרצאות הפרטים שהוגשו על ידי התובעים לבית המשפט, הכנסות התובעת מעבודתה זו הסתכמו בשנת 1998 בסך ממוצע של כ- 5,000 ש"ח לחודש; בשנת 1999 בסך ממוצע של כ5,800- ש"ח לחודש ובחודשים ינואר פברואר 2000 בסך ממוצע של כ- 5,600 ש"ח לחודש. בנוסף, החל מיום 1.3.00, משתכרת התובעת, כהודאתה בחקירתה וכעולה מתלושי השכר שהוגשו לביהמ"ש וסומנו ת1/ ות2/, סך של כ1,000-1,200- ש"ח מעבודתה כאחות בביקור רופא בע"מ. מכאן כי, סך הכנסותיה של התובעת מעבודותיה עד לחודש פברואר 2000 הסתכם בסך של 5,600 ש"ח לחודש והחל מחודש מרץ 2000 הסתכם שכרה בסך של כ - 6,700-7,000 ש"ח לחודש. 2. לתובעת זכויות בקופות גמל שונות. בחקירתה העידה התובעת כי מידי חודש היא מפרישה ממשכורתה לפקדון סך של 500 ש"ח ול"רקיע" סך של 100 ש"ח (פרוטוקול הדיון מיום 28.5.00, עמ' 5, ש' 17 - 21). לטענת התובעת, מדובר בחסכונות לפרקי זמן קצרים של מספר חודשים בלבד. מעיון בתלושי המשכורת של התובעת, אשר צורפו לתצהיר עדותה הראשית עולה, כי בנוסף לניכויי החובה (מס הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות) מנוכה ממשכורתה סך של כ273- ש"ח מדי חודש ל"תעוז". לתצהיר עדותו הראשית צירף הנתבע (נספח ח') מספר מסמכים מקופות הגמל המעידים על היות התובעת עמיתה בהם. אולם, מסיבות השמורות עמו, מחק הנתבע את פרטי שיעור היתרות בחשבונות אלו ולא ניתן אלא, להניח, כי מדובר בסכומים שוליים בלבד. 3. מעדות התובעת עולה, כי בנה מנישואיה הקודמים, אשר הינו בן כ17- שנים, עוזר לה לפרנס את הילדים וכי היא מקבלת מזונות עבורו בסך של כ1,300- ש"ח לחודש (שם, עמ' 4, ש' 3 - 5). לא למותר לציין, כי מזונות הבן והכנסותיו אינם מהווים חלק מההכנסות שעל בית המשפט להתחשב בהן לצורך פסיקת מזונות הילדים והם נועדו לסיפוק צרכי הבן בלבד. 4. הנתבע הינו כיום בן כ- 62 והוא רופא-גניקולוג במקצועו. לטענת התובעים, משתכר הנתבע סך של כ15,000- ש"ח לחודש ואף למעלה מסכום זה (סעיף 5 לכתב התביעה). טענה זו לא הוכחה. בפני בית המשפט הוכח כי, כיום עובד הנתבע בשתי קופ"ח "מכבי" ו"מאוחדת" בשתי מרפאות שונות במרפאה ברחובות ובמרפאה בבת ים. במרפאה ברחובות מקבל הנתבע חולים של קופ"ח "מכבי" וחולים פרטיים, כשמגיעים כאלה. את המרפאה הוא שוכר ולטענתו, משלם עליה שכ"ד בסך 600 $ + מע"מ ובנוסף, הוצאות נלוות. שכרו של הנתבע משולם לפי חישוב רבעוני של הביקורים (שם, עמ' 14 - 16). במרפאה בבת-ים, מקבל הנתבע חולים של קופ"ח "מאוחדת". מקופת חולים מאוחדת מקבל הנתבע משכורת (שם, עמ' 16). בנוסף, עולה מעדות הנתבע, כי לעיתים רחוקות הוא מבצע ניתוחים פרטיים בביה"ח סינופסיס בבת-ים, ושכרו מניתוח פרטי עומד על כ- 2,100 ש"ח. 5. בעבר עבד הנתבע גם בקופ"ח לאומית אולם, עבודתו שם הופסקה ביום 30.6.99 (ראה מכתב שצורף להרצאת הפרטים המשלימה בתביעת המזונות, אשר הוגשה לביהמ"ש לצורך הדיון שנערך ביום 19.9.99). הנתבע העיד, כי הסיבה להפסקת עבודתו בקופ"ח לאומית אינה ידועה לו, על אף נסינותיו לבררה (שם, עמ' 17, ש' 25-27). כמו כן, הגיש לביהמ"ש את המכתבים המעידים על נסיונותיו אלו (נספח להודעה בדבר המצאת מסמכים, שהוגשה ביום 7.6.00). 6. להרצאות הפרטים, אשר הוגשו על ידי הנתבע צורפו: אישורי מר משה מילר, חשבונאי יועץ מס מוסמך (להלן - "מר מילר") בדבר הכנסות הנתבע בשנים 1997, 1998 ו1999-; דף הסבר בדבר אופן חישוב ההכנסה נטו לשנת 1997 שנערך על ידי מר מילר; הודעה על החזר מס ממס הכנסה מיום 6.12.98 המתייחסת לשנת המס 1997; דין וחשבון על הכנסות בשנת המס 1998 כולל דו"ח רווח והפסד; הודעה על החזר מס ממס הכנסה מיום 16.9.99 המתייחסת לשנת המס 1998 ודין וחשבון על ההכנסות בשנת המס 1999. מעיון במסמכים האמורים עולה כי: בשנת המס 1997 השתכר הנתבע מעבודתו כעצמאי סך של 64,594 ש"ח ברוטו וממשכורות סך של 41,495 ש"ח ברוטו, סה"כ סך של 107,089 ש"ח ברוטו. מתוך הסכומים האמורים שילם הנתבע עבור מס הכנסה וביטוח לאומי סך כולל של 26,387 ש"ח כך, שהכנסתו הפנויה הסתכמה בסך של 80,702 ש"ח, דהיינו 6,725 ש"ח. הנתבע הפריש מהכנסתו סך של 5,000 ש"ח לקרן השתלמות וסך של 8,610 ש"ח לקופת תגמולים. אמנם, על פי ההלכה הפסוקה יש לראות את הפרשות הנתבע לקרן ההשתלמות ולקופת הגמל כחלק מהכנסתו הפנויה אך, לדעתי לאור הוראות החוק המתירות ניכוי הפרשות כאמור, בסכום מסויים, כהוצאות הפטורות ממס יש לקבוע, כי מהכנסתו של הנתבע ינוכה הסכום המותר בניכוי או זה שנוכה בפועל הנמוך מביניהם והיתרה תחשב כהכנסתו הפנויה לצורך חיובו במזונות. בענייננו, יש לנכות מהכנסות הנתבע סך של כ- 6,555 ש"ח, שהוא הסכום שהותר בניכוי הכנסתו הפנויה של הנתבע בשנת 1997 הסתכמה איפוא בסך של 74,147 ש"ח דהיינו סך של 6,178 ש"ח לחודש. בשנת המס 1998 השתכר הנתבע מעבודתו כעצמאי וכשכיר סך של 101,342 ש"ח. מתוך הסכומים האמורים, שילם הנתבע מס הכנסה וביטוח לאומי בסך כולל של 20,238 ש"ח. הנתבע הפריש לקופת גמל סך של 7,500 ש"ח ולקרן השתלמות סך של 10,100 ש"ח אולם, הסכום המותר בניכוי הוגבל לסך של 7,140 ש"ח בלבד ולפיכך, ולאור האמור לעיל, יש לנכות מהכנסתו סכום זה בלבד כלומר, הכנסתו החודשית הפנויה של הנתבע הסתכמה בסך של 73,964 ש"ח דהיינו, סך של 6,137 ש"ח לחודש. בשנת המס 1999 הסתכמו הכנסות הנתבע מעבודתו כעצמאי בסך של 35,003 ש"ח ומעבודתו כשכיר בסך של 47,896 ש"ח ובסה"כ סך של 82,899 ש"ח וסכום שנוכה ממנו עבור מס הכנסה וביטוח לאומי הסתכם בסך של 12,660 ש"ח. לקופת גמל וקרן השתלמות הפריש הנתבע סך כולל של 14,666 ש"ח. מאחר ולא הוצג כל מסמך המפרט מהו הסכום המותר בניכוי בשנה זו, בכוונתי להגביל הניכוי לסך של 7,140 ש"ח בלבד. בנסיבות אלה, הכנסתו הפנויה של הנתבע עמדה על סך של 61,100 ש"ח דהיינו, סך של 5,100 ש"ח לחודש. הנתבע טען, כי הירידה בהכנסותיו נבעה מגורמים שונים. ראשית, בשנת 1998 סגר הנתבע את הקליניקה הפרטית שלו ברמת גן לאחר 22 שנות עבודה בה. לטענתו, סגירת הקליניקה נבעה מהפסדים אשר צברה (סעיף 1 - 5 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע ועדותו שם, בעמ' 16). שנית, כמות הרופאים בתחום מומחיותו גדלה לעומת כמות הפציינטים שלא השתנתה (שם, עמ' 7, ש' 6 - 7). שלישית, בשנת 1994 עבר הנתבע אירוע לב והמוסד לביטוח לאומי הכיר לו ב25%- נכות לצמיתות החל מיום 25.12.94. אולם, כאשר נשאל על ידי ב"כ התובעים האם הירידה בכמות העבודה היא לא בעקבות אירוע הלב, ענה: "לא אני חושב שלא, ירידת ההכנסות נבעה גם מעצם העובדה שאני כל הזמן עייף ונראה עייף וכושר העבודה שלי ירד ויורד והאלטרנטיבה היא אולי לעבור ניתוח אבל מזה אני פוחד כאדם סביר." (שם, עמ' 17, ש' 9 - 11). רביעית, הפסקת עבודתו בקופ"ח לאומית. אמנם הנתבע לא מילא אחר החלטתי מיום 28.5.99 ולא הגיש את תלושי שכרו. עם זאת, לאחר ששמעתי את עדותו של הנתבע ועיינתי במסמכים הנני סבורה, כי עדותו בדבר שיעור הכנסותיו היתה מהימנה וכי אכן, לאחרונה חלה ירידה בהכנסות הנתבע אשר מקורה בנסיבות השונות שפורטו לעיל. בנסיבות אלה, הנני מעריכה את הכנסתו של הנתבע החל משנת 1999 בסך של כ5,100- ש"ח נטו לחודש. עם זאת, יש לזכור, כי כעצמאי נהנה הנתבע גם מהטבות שונות כמו, למשל: ניכוי הוצאות אחזקת רכב, אשר אף כי משמש הנתבע גם לעבודתו אין ספק, ששימש גם לצרכיו הפרטיים וכיו"ב. 7. כמו כן, בפני בית המשפט הוכח, כי נכון ליום 31.12.99 היו לנתבע חסכונות שונים המסתכמים בסך של לפחות 677,000 ש"ח לפי הפירוט דלהלן: קרן השתלמות "קה"ל" 1,502.33 ש"ח קופת"ג יתר ג' 325,777.65 ש"ח קרן השתלמות "כנרת" 1,490.82 ש"ח אנליסט השתלמות חש' מס' 6156849 15,911.22 ש"ח אנליסט קופת"ג בע"מ חש' מס' 61393616 727.70 ש"ח אנליסט קופת"ג בע"מ חש' מס' 61393276 11,581.10 ש"ח דש -קרן השתלמות חשבון מס' 61402267 14,553.74 ש"ח אנליסט קופת"ג בע"מ חש' מס' 61402437 131.71 ש"ח אנליסט קופת"ג בע"מ חש' מס' 61182453 10,392.00 ש"ח קופת"ג בר 269,460.08 ש"ח תיק ניירות ערך בבנק המזרחי חש' מס' 41747 60.241.20 ש"ח קרנות גמולים בבנק הפועלים עמית: 499-001933797 25,777.65 ש"ח יודגש, כי בהרצאת הפרטים אשר הוגשה על ידי הנתבע ביום 16.9.99 פירט הנתבע שורה של חשבונות נוספים כמו למשל, חש"ק בבל"ל חש' מס', חש"ק בבנק המזרחי חש' מס', חש"ק בבנק מזרחי חש' מס' אולם, מסיבות השמורות עמו, לא המציא הנתבע לבית המשפט כל פירוט אודות יתרות הכספים בחשבונות אלו ובהודעה שהוגשה על ידו ביום 7.6.00 טען, כי נסגרו. פירותיהם של הכספים שפורטו לעיל מסתכמים, לדעתי בסך של כ2,530- ש"ח לחודש לפחות (4.5% לשנה). 8. בנוסף, בבעלות הנתבע דירה בת שני חדרים ברמת גן, בה התגוררו בני הזוג עד לעזיבת התובעת ברמת-גן ובה מתגורר הנתבע גם כיום, וכן ¼ מהזכויות בדירה באשקלון, אשר בגין תשלום לקבלן עבור שיפוצה מתנהל כנגד הנתבע הליך משפטי באשקלון (סעיף 5.6 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע). יודגש, שלא שוכנעתי שיש ממש בטענת הנתבע, לפיה לא ניתן להשכיר הדירה, בייחוד נוכח טענותיו בדבר השיפוץ שטרח לבצע בדירה. 9. לטענת הנתבע, חסכונותיו המפורטים לעיל מהווים את המקור היחיד שיש לו לפנסיה בשעה שיפסיק לעבוד (פרוטוקול מיום 28.5.00, עמ' 10, ש' 21-24). אכן, אין להתעלם מטענה זו אולם, אל מול טענה זו יש לזכור, כי הנתבע חב במזונות ילדיו וכי למרות הכנסותיה הגבוהות של התובעת, אין לה כל רכוש וכמעט שאין לה גם משאבים כספיים (ראה, ע"א 45/96 שאול נ' שאול (לא פורסם)). כמו כן טען הנתבע, כי הוגשה נגדו תביעה לביהמ"ש בסך של כ37,000- ש"ח, על רקע מחלוקת בינו לבין קבלן השיפוצים, אשר שיפץ את דירתו וכי, בבוא העת, יתבע לשאת בהוצאות החזקת אמו בבית אבות החל משנת 1993 (סעיף 5.7 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע). בשים לב לשיעור חסכונותיו של הנתבע, איני סבורה שיש בהליך המשפטי האמור שטרם הסתיים, כדי להשליך על חובת הנתבע במזונות. אשר להוצאות אחזקת האם בבית אבות הוכח, כי לאם זכויות בדירה (3/4) ואין ספק, כי תמורתה תוכל לשמש למימון חלק מהוצאות אחזקתה, מה גם שחובת הנתבע לזון את ילדיו קודמת לחובתו לזון את האם. 10. לאור כל הנתונים אשר פורטו על ידי לעיל, הנני מעריכה את הכנסות התובעת עד לחודש פברואר 2000 בסך של 5,800 ש"ח לחודש והחל מחודש מרץ 2000 בסך של 6,700-7,000 ש"ח לחודש ואת הכנסות הנתבע מיום הגשת התביעה בסך של 5,100 ש"ח לחודש והכנסותיו מרכושו (פירות הכספים והדירה באשקלון) בסך של 2,800 לפחות, דהיינו בסך כולל של 7,900 ש"ח לחודש לפחות. זכות הילדים למזונות 1. עיקר דיוננו נסוב בשאלת זכות הילדים למזונות ושיעורם. בעניין זה, חיים אנו מפי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ג - 1953 הקובע בסעיף 3 לאמור: "(א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו על-פי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה. (ב) אדם שאינו חב במזונות הילדים הקטינים שלו, לפי הוראות הדין האישי החל עליו או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה." 2. מהוראת הסעיף עולה, כי בבוא ביהמ"ש לקבוע את חיובו של הנתבע במזונות ילדיו, והיקף החיוב, על ביהמ"ש לבחון האם לנתבע דין אישי והאם חב הוא במזונות ילדיו לפי דין זה. היה והתשובה למי מהשאלות שהוצגו לעיל תהא שלילית, יהיה מקום לבחון את החיוב הנקבע במזונות לפי הוראות החוק. 3. בענייננו, אין חולק, כי הנתבע הינו יהודי. המחלוקת בין הצדדים התעוררה סביב שאלת השתייכותם הדתית של הילדים. 4. יהדות התובעת והילדים א. בכתב התביעה טענו התובעים, כי הינם יהודים. מנגד, בכתב ההגנה ובכל כתבי טענותיו טען הנתבע, כי התובעת אינה יהודיה (סעיף 1 לכתב ההגנה) ולפיכך, יש לקבוע כי אף הילדים אינם יהודים. ב. אין חולק, כי הילדים רשומים במרשם האוכלוסין כיהודים וכי עד לחודש 11.99 היתה גם התובעת רשומה כיהודיה. בהתאם למסמכי משרד הפנים אשר הומצאו לביהמ"ש ביום 18.4.00 עולה, כי ביום 9.11.99 הגישה התובעת למשרד הפנים בקשה לשנות הרישום ולציין, כי הינה חסרת דת. הבקשה אושרה והתובעת ובנה רשומים כיום כחסרי דת. ג. סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה - 1965 קובע, כי: "הרישום במרשם, כל העתק או תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו- (9) עד (31) לסעיף 2." פרטים אלו אינם כוללים את פרטי הדת והלאום. בנסיבות אלה נקבע בבג"צ 58/68 שליט נ. שר הפנים, פ"ד כג (2) 447 (להלן - "בג"צ 58/68") כי הרישום, כאמור, אינו מהווה אפילו ראיה לכאורה לנכונות האמור בו (ראה גם בג"צ 18/72 שליט נ. שר הפנים, פ"ד כו (1) 334 וכן ראה, ע"א 8030/96 יהוד נ' יהוד, פ"ד נב(5) 865). יפים לענין זה דברי כב' השופט ח. כהן בבג"צ 56/68: "בנסיבות המיוחדות השוררות אצלנו בשטח הדת בכלל ובשטח דיני האישות בפרט, יש והרישום במרשם שנעשה על פי הודעת התושב החייב ברישום עלול ליצור - או להראות כאילו יוצר - עובדות מוגמרות או מוכחות הנוגדות את דיני הדת, או אשר נקבעו על ידי המודיע - ולו גם בתום לב - שלא בהתאם למצב המשפטי כפי שהוא קיים על פי דין. על מנת ליטול את העוקץ מכל רישום אשר דבק בו חשש קל שבקלים של פגיעה שכזאת או ניגוד שכזה, עשה המחוקק מעשה רב (תרתי משמע) וקבע כי הרישום במרשם של לאום, דת מצב אישי והיות אדם בן זוג, לא יהיה אפילו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום." ד. הקביעה לעניין ההשתייכות הדתית אינה תלויה ברצונו הסובייקטיבי של הפרט אלא נעשית על פי הדין הדתי עצמו (בה"נ 3986/98 ליברמן נ' ליברמן, דינים עליון, נה, 458, א. שאווה, הדין האישי בישראל (מסדה, מהדורה שלישית מורחבת) כרך ראשון 131 - 132). על פי הדין הדתי, יהודי, בין השאר, הוא מי שנולד לאם יהודיה (ראה, בג"צ 563/77 א. דופפלינגר נ' שר הפנים, פ"ד לג(2) 97). ה. בנסיבות אלה, יש לבחון את שאלת השתייכותה הדתית של התובעת לצורך קביעת השתייכותם הדתית של הילדים. התובעת הכחישה טענות הנתבע, כי אינה יהודייה וטענה, כי הינה יהודייה וכי מדובר בטענות שווא אשר כל מטרתן להתחמק מחובת הנתבע לזון ילדיו. התובעת תמכה טענתה ברישום הילדים בתעודת הלידה ובעובדה שבנם של בעלי הדין, הבן, נימול. ו. לא למותר לציין, כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על שכמי התובעים (ראה לעניין זה, ע"א 180/85 כהן נ' כהן, פ"ד מ(1) 69 וכן ת.מ.א. ת"א 315/65 בסן נ' בסן, פ"מ נז 63, 68) ויש לבחון האם הוכיחו התובעים טענתם. ז. על אף פרק הזמן הארוך שחלף מאז הגשת כתב ההגנה והעלאת הטענה בדבר אי השתייכותם של הילדים לעדה היהודית, נמנעה התובעת מהגשת כל מסמך או ראשית ראיה להוכחת יהדותה וכתוצאה מכך יהדותם של הילדים. יודגש, כי בדיון אשר התקיים עוד ביום 28.12.99 הועלתה שאלת השתייכותם הדתית של התובעים בפני בית המשפט. התובעת טענה, כי אין לה מסמכים המוכיחים את טענתה כי אמה יהודיה ואין באפשרותה להציג מסמכים, כאמור (פרוטוקול הדיון מיום 28.12.99, עמ' 2, ש' 27-31). טענה זו נשמעת סבירה אם מתחשבים בעובדה כי התובעת עלתה לארץ מרוסיה. אולם, התובעת נמנעה גם מהצגת מסמכים אותם יכלה להשיג ולהציג ללא כל קושי. כך, למשל, הנתבע טען, כי בדיונים, אשר התקיימו בפני בית הדין הרבני בהליכי הגירושין של התובעת מבעלה הראשון הצהירה התובעת כי אינה יהודיה. התובעת לא רק שלא הכחישה הטענה אלא גם לא טרחה במשך כל הדיונים להגיש לבית המשפט העתק מפרוטוקול הדיונים בבית הדין הרבני ופסק דינו. אמנם, בחקירתה בישיבת ההוכחות ביום 28.5.00 השיבה התובעת, כי התגרשה כיהודיה אולם, גם לאחר דיון זה לא ביקשה לצרף את פסק הדין לגירושין ותעודת הגירושין המאשרים האמור (פרוטוקול הדיון מיום 28.5.00, עמ' 3, ש' 25-26). יתר על כן, במהלך הדיון התובעת הצהירה בפני בית המשפט (שם, עמ' 3 ש' 5): "...כרגע יש לי תעודת זהות ללא לאום ואני לא מתווכחת עם זה." למרות שהתובעת עומתה עם הצהרת אמה בפני פקיד מרשם האוכלוסין בעת ביקורה בארץ, כי היא חסרת דת, התובעת נמנעה מלבקש להציג בפני בית המשפט את הרישום האמור ואף התנגדה לבקשת הנתבע להזמין את המסמך כראיה נוספת בשל האיחור בהגשת הבקשה. יצויין, כי התובעת יכלה לזמן לעדות בעניין זה את בעלה הראשון ואבי בנה המתגורר באשדוד (ראה תסקיר פקידת הסעד מיום 1.11.99) אולם, מסיבות השמורות עמה נמנעה מלעשות כן (לעניין המשקל שיש לייחס להמנעות מהבאת ראייה ראה, ע"א 216/73 סלומונוב נ' אברהם, פ"ד כח(1) 194 וכן, י. קדמי על הראיות, חלק שני, עמ' 917). מסיבות השמורות עמה, נמנעה התובעת מליתן בתצהיר העדות הראשית כל הסבר לשינוי הרישום במרשם האוכלוסין. בעדותה טענה התובעת, כי שינתה את פרטי הלאום לאחר שבמשרד הפנים סירבו ליתן לבנה, אילן, תעודת זהות בעקבות מכתב אנונימי שהתקבל שם ואשר בו נטענו טענות כנגד רישומה כיהודיה (שם, עמ' 3, ש' 10-12) . ברור מדבריה, כי התובעת לא עשתה כל נסיון להוכיח את יהדותה בפני נציגי משרד הפנים כפי שגם נמנעה מלעשות כן בפני בית המשפט. יצויין, כי בתקופה זו היתה התובעת מיוצגת בפני בית המשפט וספק בעיני אם לא הובהרה לה על ידי בא כוחה משמעות השינוי ברישום והשלכותיו. התובעת טענה, שאין בידיה ולא היו לה כל תעודות או מסמכים להוכחת השתייכותה הדתית. העובדה, כי התיקון אושר לתובעת ללא הצגת תעודה ציבורית מעורר תחושה, כי אכן, היה לפקיד הרישום במשרד הפנים יסוד סביר להניח שיש ממש בהצהרת התובעת. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הוראת סעיף 19 לחוק מרשם האוכלוסין, התשנ"ה - 1965, לפיה בניגוד לרישום ראשון של פרט במרשם האוכלוסין אותו ניתן לעשות על פי הודעה של הפרט בלבד הרי, לגבי תיקון רישום של פרט כאמור, אין בדרך כלל די בהודעה ונדרשת הצגת תעודה ציבורית המעידה על השינוי (ראה בג"צ 1031/93 פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים, פ"ד מט(4) 661). ח. אכן, האחזותו של הנתבע בטענה לאחר שהנתבע עצמו רשם את הילדים כיהודים ומל את הבן הבן אך ורק על מנת להקטין את שיעור חבותו במזונות הילדים, מעוררת תרעומת אולם, בעובדה זו אין כדי להביא לקביעה כי הילדים יהודים. יודגש שאין המדובר בענייננו בפטור מחובת המזונות (ראה לאבחנה בלבד, ע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פ"ד מט(2) 578), אלא חשיבות קביעת ההשתייכות הדתית היא לעניין היקף החובה החלה על הנתבע ושיעורה בלבד. ט. בנסיבות אלה, הנני סבורה, כי יש לקבוע שהתובעים הינם חסרי דת וחבות הנתבע במזונותיהם צריכה להקבע על פי הוראות החוק. 5. החיוב במזונות הילדים והיקפו א. מידת החיוב במזונות הילדים והיקפו נקבעים בסעיפים 3א' ו6- לחוק. סעיף 3א' קובע: " (א) אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו. (ב) בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין, יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא." וסעיף 6 קובע: "היקף המזונות, מידתם ודרכי סיפוקם ייקבעו באין הסכם בין הצדדים על ידי בית-המשפט, בשים לב לנסיבות, ופרט למזונות על פי סעיף 3 לפי מחסורו של הזכאי ויכולתו של החייב." צא ולמד, החיוב במזונות לפי החוק הינו של האב והאם "בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא." ב. פרשנות הביטוי "מכל מקור שהוא" נידונה ע"י כב' השופט א. שיינבום בע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449. לדבריו, הכוונה בסעיף זה היא להכנסותיהם הפנויות של בני הזוג ובלשונו: "מתוך פשרה זו של החוק, ברור איפוא, שיש לפרש את המלים "בשעור יחסי" להכנסותיהם מכל מקור שהוא" - שכוונתם להכנסותיהם הפנויות לכך. שהרי אם לא תאמר כן לא היה זה תיקון אלא קלקול. כי לא יעלה על הדעת שהורה בעל הכנסה גבוהה ובעל משפחה חדשה גדולה יצטרך לשלם להורה בעל הכנסה נמוכה יותר אך בעל משפחה קטנה בהתאם להכנסתו מבלי להביא בחשבון את הוצאותיו לפרנסה הגדולה. מסתבר שגם לפי התיקון יש להביא בחשבון את הכנסות שני ההורים והוצאותיהם. והרי אלה הן הנסיבות המדריכות את בית המשפט בבואו להפעיל את שיקולו לפי סעיף 7 הנ"ל". כך, למשל, בענייננו, בבואנו לחשב את הכנסתה הפנויה של התובעת יש לקחת בחשבון את העובדה, שהתובעת מתגוררת בשכירות ואילו הנתבע מתגורר בדירה שבבעלותו. לפיכך, יש לנכות מהכנסות התובעת סך של כ300- $ (60% לפחות מסך של 500$), דהיינו כ1,200- ש"ח בגין פרט זה. כמו כן, בעוד שלנתבע מכונית אשר הוצאותיה מנוכות על ידו ממס, לתובעת הוצאות עבור נסיעות אשר יש לנכות מהכנסותיה. יתר על כן, לדעתי, ברוח דברי כב' השופט א. שיינבום, יש להחיל גם לעניין חיוב במזונות על פי החוק את ההלכה, לפיה לצורך חישוב דמי המזונות יש להתחשב לא רק בהכנסות החייבים מעבודתם אלא גם, בנסיבות מסויימות, רשאי ביהמ"ש להתחשב גם ברכושו של הנתבע גם ממקורותיו האחרים, ביניהם רכושו (ראה, ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס, פ"ד לח(1) 721); ע"א 239/85 עמיצור נ' עמיצור, פ"ד מ(1) 142). לפיכך, ולאור האמור לעיל, הנני סבורה, שיש לחייב הנתבע עבור התקופה שמיום הגשת התביעה ועד לחודש מרץ 2000 (תקופה בה הסכתמה הכנסת התובעת בסך של 5,800 ש"ח לחודש), ב3/4- מצרכי הילדים ואת התובעת ב1/4- מצרכיהם ולגבי התקופה שהחל מחודש מרץ 2000 (עת הכנסות התובעת עלו והסכתמו בסך של כ- 6,700-7,000 ש"ח לחודש), יש לחייב הנתבע ב2/3 מצרכי הילדים ואת התובעת, ב1/3- מצרכיהם. ויודגש, כי לעניין החיוב על פי החוק אין הכוונה לצרכיהם ההכרחיים בלבד, אלא לכל צרכיהם. צרכי הילדים ושיעור החיוב בם 1. כאמור, עתרו התובעים לחייב את הנתבע במזונותיהם בסך של כ5,770- ש"ח. הנתבע טען בתצהירו, כי פירוט ההוצאות שנתבעו מנופח מאוד ואינו משקף את צרכיהם ההכרחיים של הילדים ואת רמת החיים לה הורגלו (סעיף 7.7 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע). 2. בכתב התביעה (סעיף 10) ובתצהיר העדות הראשית של התובעת (סעיף 7) פורטו צרכי הילדים כדלקמן: צרכי התובעת מס' 2 א. מכולת וחומרי ניקוי 150 ש"ח ב. בשר ומוצרי בשר 100 ש"ח ג. פירות וירקות 100 ש"ח ד. ביגוד והנעלה 200 ש"ח ה. הוצאות אחזקת הבית חלק יחסי (חשמל, מים, ארנונה, טלפון וכו') 360 ש"ח ו. הוצאות שכ"ד (חלק יחסי) 500 ש"ח ז. הוצאות גן 1,150 ש"ח ח. חוגים וקייטנות 200 ש"ח ט. מתנות לאירועים + בידור 50 ש"ח סה"כ 2,810 ש"ח צרכי התובע מס' 3: א. מכולת וחומר ניקוי 320 ש"ח ב. בשר ומוצרי בשר 100 ש"ח ג. פירות וירקות 100 ש"ח ד. ביגוד והנעלה 200 ש"ח ה. הוצאות אחזקת הבית חלק יחסי (חשמל, מים, ארנונה, טלפון וכו') 360 ש"ח ו. הוצאות שכ"ד (חלק יחסי) 500 ש"ח ז. הוצאות גן 1,200 ש"ח ח. חוגים וקייטנות 100 ש"ח ט. מתנות לאירועים + בידור 50 ש"ח י. מספרה 30 ש"ח סה"כ 2,960 ש"ח בסיכומיו חלק הנתבע על הסכומים שפורטו וצירף הערכות משלו מבלי שהביא כל ראיה לביסוס טענותיו בעניין זה. כך, למשל, טען הנתבע כי צרכי הילדים למזון מסתכמים בסך של 250 ש"ח כל אחד מהם, סכום מגוחך הנמוך בהרבה מהסכומים המוערכים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עבור מזון לילד. יתר על כן, אף כי הנתבע חלק על הצרכים שפורטו, למעט לגבי שכר הדירה והוצאות אחזקת הבית, התובעת לא נחקרה אודותם. יתרה מזו, כפי שיפורט בהמשך, חלק מהצרכים אומת גם בחקירת הנתבע. כך למשל, הנתבע אישר בחקירתו כי בעת מגוריהם המשותפים הילדים הלכו לגן, מעון וצהרון אשר עלותם הסתכמה בסך של כ- 2,400 ש"ח (פרוטוקול הדיון מיום 28.5.00, עמ' 18, ש' 21-26). כך גם הנתבע הודה שהבת הבת משתתפת בחוג בלט פעמיים בשבוע והבן הבן נוטל חלק בשיעורי ג'ימבורי בגן (שם, עמ' 19, 7-27). 3. מנגד, לתצהיר עדותה הראשית של התובעת מיום 16.3.00 ולתצהיר שהוגש על ידה ביום 22.9.99 צירפה התובעת קבלות שונות התומכות בחלק מהסכומים שפורטו על ידה וכן דפי ויזה המפרטים חלק מהוצאותיה השוטפות ואשר יש בהם כדי ליתן קנה מידה לגבי הסכומים שנתבעו. 4. אבחן את הצרכים אשר נדרשו לגופם: א. כלכלה ומזון - לעניין זה עתרו התובעים, לסך של 350 ש"ח עבור הבת ולסך של 520 ש"ח עבור הבן ובסה"כ - 870 ש"ח לחודש. מעיון בקבלות ובתדפיסי הויזה שצורפו לתצהירי התובעת נראה, כי סך הוצאות המשפחה עבור כלכלה הסתכם בסך של כ1,500- ש"ח. בנסיבות אלה, בשים לב לנסיוני, לעובדה שסכום זה כולל גם את חלקם של הילדים בחומרי ניקוי, הנני סבורה שהסכום הנדרש הינו סביר והוערך על דרך הצמצום. אין ספק, כי לכשיגדלו הילדים ולא יאכלו במעון, הוצאות רכיב זה אף תגדלנה. לפיכך, בכוונתי לחייב הנתבע עבור הבת בסך של 350 ש"ח ועבור הבן בסך של 520 ש"ח. ב. ביגוד והנעלה - לעניין זה, עתרו התובעים לסך של כ200- ש"ח לחודש עבור כל אחד מהילדים. התובעים לא צירפו כל הוכחה לעניין זה והתובעת אף לא נחקרה אודות האמור. בנסיבות אלה, הנני מעריכה את הוצאות הילדים לעניין הזה בסך של 175 ש"ח לחודש עבור כל אחד מהם. ג. הוצאות אחזקת הבית - לעניין זה, עתרו התובעים לסך של כ360- ש"ח עבור כל אחד מהילדים. על פי החשבוניות והקבלות אשר צורפו לתצהיר התובעת נראה, כי סכום זה מופרז וכי סך ההוצאות עבור אחזקת הבית עומד על סך של כ- 700 ש"ח לחודש בלבד. לפיכך, חלקם של הילדים בהוצאות אלה עומד על סך של 230 ש"ח לחודש. ד. הוצאות שכ"ד - לעניין זה, עתרו התובעים לסך של כ1,000- ש"ח לחודש עבור שני הילדים. לתצהיר התובעת צורף הסכם השכירות, לפיו משלמת התובעת סך של 500 $ לחודש. אמנם, לאחר הגשת התביעה עברו התובעים להתגורר בדירה גדולה יותר עבורה משלמת התובעת סך של כ650- $ לחודש. אולם, בדיון שנערך בפני ביהמ"ש ביום 28.12.99 הסכימה התובעת שלא לשנות את העתירה בעניין זה. הנני סבורה שמדובר בסכום סביר. נוכח העובדה שביחד עם התובעים מתגורר בנה של התבועת מנישואיה הקודמים הנני מעריכה את חלקם של הילדים בשכר הדירה והוצאות אחזקתה בשיעור של 30%. כלומר חלקם של הילדים מסתכם בסך של 600 ש"ח. ה. גן וצהרון - בעת הגשת התביעה היתה הבת בת כ4- שנים והבן בן כשנתיים ו3- חודשים. אין חולק, כי שני הילדים למדו במסגרת חינוכית עד לשעה 16.00 גם בתקופת מגוריהם המשותפים של בעלי הדין. עלות הגן והמעון אף היא לא שנויה למעשה במחלוקת ומסתכמת ע"פ הקבלות שהוגשו בסכומים כדלקמן: בתקופה שמיום 1.1.99 ועד חודש אוגוסט 2000 עבור הבת בסך של כ1,400- ש"ח לחודש ועבור הבן בסך של כ1,200- ש"ח לחודש; החל מחודש ספטמבר 2000 החלה הבת ללמוד בגן חובה ולפיכך, החל ממועד זה קיים חיוב עבור צהרון בלבד בסך של כ800- ש"ח לחודש וזאת בנוסף להוצאות החינוך הכלליות כמו, הזנה, ועד גן, טיולים וכד'. עבור הבן, בהתאם לקבלות הסתכמה עלות הגן בסך של כ1,400- ש"ח לחודש; החל מחודש ספטמבר 2001 תחל הבת ללמוד בביה"ס ויידרשו לה גם ספרי לימוד, מחברות וכיו"ב והבן יחל ללמוד בגן חובה ולפיכך, יש להפחית מדמי המזונות את עלות הגן באופן יחסי תוך התחשבות בהוצאות הנלוות ללימודים בגן חובה ובביה"ס; יצויין, כי בהעדר הוכחות לעניין זה, הנני מעריכה את עלות הוצאות הלימוד בגן חובה ובביה"ס בסך של 150 ש"ח לחודש עבור כל אחד מהילדים. אכן, כטענת הנתבע, אין הלימודים והשהות בצהרון חלק מצרכיהם ההכרחיים של הילדים אולם, בשים לב לדין מכוחו חב הנתבע במזונות הילדים, אין מקום לאבחנה בין צרכיהם ההכרחיים לבין צרכים אשר החיוב בהם הוא מדין צדקה אלא יש לבחון את צרכיהם בפועל, בין השאר, בשים לב לרמת החיים שניהלה המשפחה. כאמור לעיל, הנתבע עצמו הודה שבעת מגוריהם המשותפים שהו הילדים בצהרון והנתבע הוא שנשא, כהודאתו, בהוצאות אלה (פרוטוקול מיום 28.5.2000, עמ' 19, ש' 10-13). סבורני, כי טענות הנתבע כנגד חיובו בעלות הצהרון, נגועות בחוסר תום לב באשר, מחד מבקש הנתבע להנות מהכנסות התובעת בגין עבודתה המאומצת ומאידך, מבקש הוא להשית עליה את ההוצאות הכרוכות ביצור ההכנסה תוך שהוא מרבה גם להתאונן על כך, שהתובעת מותירה את ילדיה בהשגחתו של בנה אילן. ו. חוגים וקייטנות - לעניין זה, עתרו התובעים לסך של כ300- ש"ח. 200 ש"ח עבור הבת ו100- ש"ח עבור הבן. כאמור לעיל, בחקירתו הנגדית הודה הנתבע, כי הבת הולכת פעמיים בשבוע לחוג בלט וכי לגן של הבן מגיע מדי פעם מישהו שמפעיל את הילדים (שם, עמ' 19, ש' 15-17 וש' 22). מהקבלות שצורפו לתצהיר התובעת עולה, כי עלות חוג הבלט עבור הבת הינה בסך של 120-140 ש"ח לחודש ועלות חוג הג'מבורי של הבן בגן הינה בסך של 220 ש"ח לשנה, דהיינו, 18 ש"ח לחודש. קיימת ידיעה שיפוטית, כי בעיתות החופשה מהגן ומבית הספר יש צורך לדאוג לשילובם של ילדים בקייטנות או במסגרת אחרת. כך גם ידיעה שיפוטית היא, שלצורך השתתפות בחוג בלט, יש צורך מעת לעת לרכוש ביגוד והנעלה ולפיכך, הנני סבורה כי הסכום שפורט הינו סביר. לפיכך, הנני מעריכה את חלקם של הילדים לעניין זה עבור הבת בסך של 150 ש"ח לחודש ועבור הבן בסך של 100 ש"ח לחודש. ז. מתנות לאירועים ובידור - לעניין זה, עתרו התובעים לסך של כ50- ש"ח עבור כל ילד לחודש. מדובר בסכום סביר אשר, לדעתי, משקף את צרכי הילדים לענין זה. ח. מספרה - לעניין זה, עתרו התובעים לסך של 30 ש"ח לחודש. הסכום שנדרש הינו סביר. 5. לאור האמור, מסתכמים צרכי הילדים כדלקמן: החל מחודש ינואר 99' ועד אוגוסט 2000 צרכיה של הבת מסתכמים בסך של 2,555 ש"ח וצרכיו של הבן מסתכמים בסך של 2,475 ש"ח; החל מחודש ספטמבר 2000 ועד לחודש אוגוסט 2001, צרכיה של הבת מסתכמים בסך של 2,105 ש"ח. צרכיו של הבן מסתכמים בסך של 2,675 ש"ח; החל מספטמבר צרכיה של הבת מסתכמים בסך של 2,105 ש"ח וצרכיו של הבן בסך של 2,225 ש"ח. בטרם אסיים ברצוני להדגיש, כי אין בכוונתי להורות על הפחתת קיצבת הילדים אשר משולמת לידי אם התובעים, זאת בשים לב לעובדה, שאין ספק, כי אין בדמי המזונות שנפסקו כדי לכלול צרכים עתידיים שונים של הילדים כמו, למשל, החלפת מיטה, ריהוט לקראת תחילת הלימודים בביה"ס וכיו"ב (ראה, לעניין זה, עמ"מ 1142/99, שן נ' שן (לא פורסם)). אשר על כן בנסיבות אלה, הנני קובעת כדלקמן: 1. הנתבע ישלם לידי התובעת, עבור מזונות הילדים מיום הגשת התביעה ועד ליום 14.3.2000 סך של 3,773 ש"ח. החל מיום 14.3.2000 ועד ליום 14.8.2000 ישלם סך של 3,353 ש"ח. החל מיום 14.9.00 ועד ליום 14.9.01 ישלם סך של 3,187 ש"ח. החל מיום 1.9.01 ישלם סך של 2,887 ש"ח. 2. דמי המזונות ישולמו החל מיום 14.1.99 בכל חודש מראש ב14- לחודש. 3. דמי המזונות יהיו צמודים לשיעור עליית מדד המחירים לצרכן. עדכון דמי המזונות ייעשה אחת לשלושה חודשים, ללא תשלום הפרשים למפרע. המדד הבסיסי לעדכון דמי המזונות הוא מדד חודש נובמבר 98', אשר פורסם ביום 15.12.98. 4. פיגור בתשלום דמי המזונות ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 5. הנתבע יהיה רשאי לקזז תשלומים ששילם על חשבון דמי המזונות בתקופה שמיום 14.1.99 ועד ליום פס"ד זה בכפוף לכך, שתשלומים ששולמו על ידו יקוזזו בסכומים שלא יעלו על סך של 200 ש"ח לחודש. 6. קיצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי תשולם לידי התובעת ותיווסף על דמי המזונות החודשיים. 7. לאור העובדה, כי סכום המזונות שנפסק זהה כמעט לסכום המזונות שהוצע על ידי הנתבע (פרוטוקול הדיון מיום 28.12.99 בעמ' 1, ש' 8) איני מחייבת את הנתבע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. קטיניםמזונות