זכות גרושה קצבאות הבעל מביטוח לאומי

להלן פסק דין בנושא זכות גרושה קצבאות הבעל מביטוח לאומי:

פסק דין

פרק א' - ההליך והצדדים לו

1.     בפני תביעה לפסק דין הצהרתי, שהגישה אישה (להלן: "התובעת"), כנגד בעלה (להלן: "הנתבע") ועניינה צומצם, על סמך הסכמת הצדדים, לשאלה המשפטית הבאה: האם לתובעת יש זכויות במרכיב אובדן כושר לעבודה, בתביעת הפיצויים שהגיש הנתבע כנגד המעביד או המוסד לביטוח לאומי? (פרוטוקול הדיון מיום 4.3.99 עמוד 2 סעיף 3, עמוד 3).

פרק ב' - העובדות הצריכות לעניין

1.     התובעת והנתבע (להלן: "בני הזוג"), נישאו זו לזה כדת משה וישראל בשנת 1970.
     מנישואין אלו יש לבני הזוג חמישה ילדים, מתוכם שני ילדים אשר גודלו על ידם כהורים אומנים ושלושה ילדים ביולוגיים.

2.     הנתבע עבד משנת 1978 כאזרח עובד צה"ל וכן בעבודות נוספות. התובעת עשתה במהלך שנות הנישואין למען בית בני הזוג, עד אשר בגרו הילדים והיא יצאה לעבוד מחוץ לבית. כיום עובדת התובעת כמנהלת משק, בבית החולים אסף הרופא.

3.     הנתבע נפגע קשה בראשו, בתאונת עבודה אשר אירעה במסגרת עבודתו כאזרח עובד צה"ל, ביום 30.12.93. כתוצאה מהתאונה סובל הנתבע מעיוורון דו צדדי והפרעות קוגניטיביות. לנתבע נקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי נכות צמיתה של 100% מיום 1.7.94 (פסק דינה של כבוד השופטת שריר אשר צורף לסיכומי התובעת וסומן כנספח ג', להלן: "פסק הדין", בעמוד 1 סעיף 2).

4.     לאחר התאונה פרש הנתבע מעבודתו וביום 17.7.95 הגיש תביעת פיצויים כנגד מעבידו.
     ב- 1.3.99 ניתן פסק הדין. על פסק הדין הוגשו ערעורים הן מטעם הנתבע (שם התובע) והן מטעם מעבידו (משרד הביטחון). קרי, מדובר בפסק דין אשר אינו חלוט.
     
5.     הנתבע יצא את בית מגורי בני הזוג לפי הגרסה המאוחרת, בסוף שנת 1996 (סיכומי בא כוח
התובעת, סעיף 5.13).
התביעה בתיק המזונות וכן התביעה ממנה הוצאה השאלה המשפטית דנן הוגשו, ביום
18.9.96.
בין בני הזוג נחתם הסכם גירושין ביום 27.11.97.

פרק ג' - טיעוני הצדדים

טיעוני התובעת:

1.     לעניין המועד הקובע - לטענת התובעת המועד אשר עד אליו יש לערוך את החישוב בנוגע לשאלה המשפטית הנדונה (באם יקבע שאכן יש לערכו) הוא מועד חתימת הסכם הגירושין בין בני הזוג, קרי, 27.11.97. כלומר, החישוב יערך לתקופה שמיום קרות התאונה 30.12.93 עד ליום 27.11.97 (סעיפים 1.2 ו- 4.2 לסיכומי התובעת).
     
2.     לעניין השאלה המשפטית -
לטענת התובעת יש לה זכות לקבל מחצית מכספי הפיצויים, בגין נזק ממון, שקיבל הנתבע עקב פציעתו, זאת מאחר שהתובעת היתה זכאית להיות שותפה בכספים אלו אלמלא הייתה נגרמת התאונה. לגרסת התובעת, יש להבחין בין כספי פיצויים, המתקבלים בגין נזק הממון שהיה לנתבע (הפסד השתכרות והפסד כושר השתכרות, הפסד הפנסיה ותנאים סוציאליים הכל בהתייחס לתקופה הנ"ל בסעיף 1), לבין כספי הפיצויים המתקבלים בגין נזק הגוף, שיש לנתבע (סעיף 1 לסיכומי התובעת). לטענת התובעת, פיצויים בגין אובדן ההכנסה והפנסיה הם בבחינת עתודה כלכלית שיש לשתף בהם את בני הזוג (סעיף 6.1 לסיכומי התובעת, סיפא). התובעת ממשיכה וטוענת, כי כספי הפיצוי בגין נזק הממון לא נועדו לסייע לנתבע להתמודד עם מגבלותיו הגופניות אלא מטרתם להביא את הנתבע לאותו מצב כלכלי בו היה נמצא אלמלא נפגע, שהרי החל מיום התאונה פחתה הכנסתו ופחתו גם זכויותיו הסוציאליות. כיוון שהתובעת היתה זכאית להכנסות שאבדו ולזכויות הסוציאליות שהיה מקבל הנתבע אלמלא התאונה, שכן אלה תוצאה ישירה של המאמץ המשותף והחיים המשותפים של בני הזוג, על כן זכאית התובעת למחצית כספים אלו (סעיפים 6.2 ו- 6.3 לסיכומי התובעת).
לטענת התובעת, אין מחלוקת באשר לשיתוף ולמאמץ המשותף בצבירת הרכוש והזכויות הכספיות, כפי שהצדדים עצמם ביטאו בהסכם הגירושין (סעיף 6.4 לסיכומי התובעת).
בא כוח התובעת בסיכומיו המלומדים מפרט על אודות פיתוחה של הלכת השיתוף בנכסים בפסיקה והרחבתה במהלך השנים. בסיכומים ניתן דגש למספר נושאים בהקשר זה:
הלכת השיתוף כביטוי להשקפות מודרניות ומקובלות (סעיף 6.5 לסיכומי התובעת), הלכת השיתוף כמיוסדת על עקרונות השוויון ותום הלב (סעיף 6.8 לסיכומי התובעת).
לעניין תחולת הלכת השיתוף -
א.     קיומם של סכסוכים ותביעות אין בו כדי להפסיק את השיתוף (סעיף 6.9 לסיכומי
התובעת).
     ב.     הפנייה לפס"ד עזבון מדג'ר, לעניין שותפות אנושית (סעיף 6.9 לסיכומי התובעת).
          ור':      ע"א 370/87 עזבון מדג'ר נ' עזבון מדג'ר, פ"ד מד(1) 99.
     ג.     חזקת השיתוף, כפי שנקבעה בפס"ד חסל ו- בבלי (סעיף 6.10 לסיכומי התובעת).
          ור':      ע"א 5640/94 חסל נ' חסל, פ"ד נ(4) 250.
               בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221.
ד.     חובת הוכחת הטענה שלא נתקיים שיתוף בנכסי בני זוג מוטלת על בן הזוג הבא
לסתור את החזקה (סעיפים 6.13 ו- 6.14 לסיכומי התובעת).
     ה.     די בניהול חיים משותפים ביחידת מגורים משפחתית תחת קורת גג אחת כדי ללמוד
על קיום חזקת השיתוף. הפנייה לפסק דינה של כבוד השופטת דורנר בפס"ד גיטלר
(סעיף 6.15 לסיכומי התובעת).
ור':     3563/92 גיטלר נ' גיטלר, פ"ד מח(5) 489.
     ו.     גם אם חזקת השיתוף לא חלה באופן גורף יש לבדוק תחולתה במקרה הספציפי
(סעיף 6.18 לסיכומי התובעת).
     לעניין היקף הלכת השיתוף -
ז.     הלכת השיתוף מתפרסת לא רק על נכסים "אישיים" אלא גם על נכסים "עסקיים"
     (סעיפים 6.6, 6.12 ו- 6.19 לסיכומי התובעת).
ח.     הפנייה לפס"ד שגב, בו יש התייחסות לנושא סוגיית הכללת הפיצויים בגין נזקי
     גוף והלכת השיתוף (סעיף 6.19 סיפא לסיכומי התובעת).
     ור':     ת"א 258/94 שגב נ' שגב, דינים מחוזי כרך לב.
בשל העובדה שבמקרה דנן חלה הלכת השיתוף בנכסים, הרי שלטענת התובעת מתאפשרת גמישות על בסיס הנסיבות. זאת, למרות שבסעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), נקבע כי לא יעשה איזון משאבים ביחס לגמלה או פיצוי בגין נזק גוף או מוות (סעיף 6.22 לסיכומי התובעת).
כאשר הפיצוי בא לכסות נזק ממוני שנוצר במהלך החיים המשותפים, כנובע מנזק שהקטין את ההשתכרות והזכויות הסוציאליות וכאשר הייתה כוונת שיתוף, הרי אז, לטענת התובעת, כספי הפיצוי הללו צריכים להיכלל במסגרת השיתוף (סעיף 8.3 לסיכומי התובעת).
הפנייה למגמות בפסיקה זרה, בדגש על חלוקה שוויונית (סעיף 9 לסיכומי התובעת).

3.     כנובע מסעיפים 1 ו- 2 לעיל, סכומי הכסף אשר יש לקחתם בחשבון על סמך פסק הדין, לטענת התובעת -
     (א)     אובדן השתכרות לעבר לתקופה שמיום קרות התאונה ועד ליום 27.11.97 -
          266,697 ש"ח (סעיף 4.1.1 לכתב התביעה, המפנה לנספח ג' עמ' 3 סעיף 3.ה.).
     (ב)     הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים לתקופה הנ"ל -
          94,655 ש"ח (סעיף 4.1.2 לכתב התביעה, המפנה לנספח ג' עמ' 7 סעיף 4.ה.).

טיעוני הנתבע:

1.     המועד הקובע - לטענת הנתבע המועד אשר עד אליו יש לערוך את החישוב בנוגע לשאלה המשפטית הנדונה (באם יקבע שאכן יש לערכו), הוא לכל המאוחר מועד הגשת התביעות בתיק המזונות (התיק העיקרי) ובתיק דנן, קרי, 18.9.96. לטענת הנתבע, הוא עזב את בית בני הזוג עוד קודם לכן (בחג ראש השנה אשר קדם להגשת התביעות) וזהו המועד המוקדם אותו הוא מציע כמועד הקובע. כלומר, החישוב יערך לתקופה שמיום התאונה, קרי ה- 30.12.93 ועד ליום 18.9.96, לכל המאוחר (עמוד 10 לסיכומי הנתבע, תחת הכותרת - מהו
היום הקובע לסיום חזקת השיתוף? סימון מספרי העמודים בסיכומי הנתבע שלי - ש.ב.).

2.     השאלה המשפטית -
     ראשית מתייחס הנתבע לפן המוסרי של התביעה וטוען, כי יש לדחות אותה משום שהאישה היא צעירה בריאה בנפשה ובגופה, עובדת ומשתכרת היטב ועתידה לפניה. בשעה שהנתבע נפגע אנושות הן פיזית והן נפשית, כאשר בנוסף לתוצאות התאונה הוא נפגע גם מהתנהגות אשתו (עמוד 1 לסיכומי הנתבע, פסקה שניה).
     הנתבע דוחה את האבחנה שמנסה התובעת לעשות, בין נזק ממון לבין נזק גוף. לטענת הנתבע, התביעה אשר הוא הגיש כנגד מעבידו היא תביעה בגין נזק גוף אשר הפיצוי עליה הוא בחלקו פיצוי ממוני (עמוד 1 לסיכומי הנתבע, פסקה אחרונה). אין לאבחן בין הפיצוי בגין נזק גוף לבין ראשי הנזק השונים הנכללים בו, עילת הפיצוי היא שקובעת. הפיצוי בגין הפסד הממון הוא חלק מהניסיון לכמת את הנזק שנגרם (עמוד 4, סעיפים 13 עד 18 לסיכומי הנתבע).
     לטענת הנתבע, אמות המידה שנקבעו בחוק יחסי ממון, נקבעו כאמות מידה סטנדרטיות (עמוד 3, סעיף 6 לסיכומי הנתבע). ומהכלל לפרט, את אמת המידה שנקבע בחוק ביחס לזכותו של בן הזוג בגמלה או בפיצוי בשל נזק גוף אשר לפיה אין לבן הזוג זכות כלשהי בכגון דא, יש להחיל גם במקרה דנן, עליו לא חל החוק (שם, סעיף 7 לסיכומי הנתבע).
     גם אם הפיצוי בגין נזק גוף, ככל שהוא מתייחס לאובדן כושר השתכרות בעבר יכול להיכנס למסגרת הרכוש המשותף הרי שלטענת הנתבע אין להחיל מסקנה זו על המקרה דנן.
     גם בא כוח הנתבע מפרט בסיכומיו המלומדים את פיתוחה של הלכת השיתוף, ככל שהיא מתייחסת למקרה דנן.
     לטענת הנתבע, גם בפס"ד אורון נקבע, כי יש צורך במינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד של ממש כדי להקים את חזקת השיתוף וזוהי "דרישה למצער" הנלמדת בדיעבד, במידה שלא ניתן להקים את הדרישות לאורח חיים תקין ומאמץ משותף (עמודים 5 - 6, סעיף 3 לסיכומי הנתבע).
     ור':     רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3) 758.
     ממשיך הנתבע וטוען, כי החיים המשותפים אינם מזכים את בן הזוג ברכושו של הצד השני. אמנם, קיימת חזקה כי קיומם של חיי משפחה תחת קורת גג אחת מעידה על כוונת הצדדים לראות ברכוש הקיים כרכוש משותף אשר הצדדים הסכימו להכניסו למערכת של הרכוש המשותף. אולם לכלל יכולים להיות יוצאים מן הכלל וכובד המשקל ממוקם בנושא "ההסכמה" (עמוד 6, סעיפים 4 עד 7 לסיכומי הנתבע).
     הנתבע מרחיב בעניין תפיסת יסוד "ההסכמה" בהקשר העיקרון הנהוג של "תום הלב"
     (עמוד 7, סעיפים 8 - 9 לסיכומי הנתבע).
     ביחס למקרה דנן טוען הנתבע, כי התובעת לא די שלא סייעה לו לשם הצלחת תביעת הנזיקין שלו אלא אף התישה אותו במאבקים משפטיים שהגישו היא וילדיהם כנגדו והכל במטרה לשפר את מצבה הכלכלי האישי. יחס זה מוביל, לטענת הנתבע, למסקנה כי לו היה נשאל אם בדעתו לשתף את התובעת בפרי הצלחת תביעת הנזיקין שלו, תשובתו הייתה שלילית (עמוד 8 סעיפים 12 עד 15 לסיכומי הנתבע).
     ביחס לתום ליבה של התובעת, זה נגוע, לטענת הנתבע, משתי סיבות: האחת - חוסר הסיוע של התובעת לנתבע בעת שהתקיים דיון הנזיקין, השניה - העובדה שהתובעת לא עתידה לסייע לנתבע בנזקים אשר הוא נושא בהם כתוצאה מהתאונה (עמוד 9, סעיפים 16 עד 18 לסיכומי הנתבע).
     בהתייחס לפס"ד שגב טוען הנתבע, כי פסה"ד אינו מסייע כלל לתובעת משתי סיבות: האחת - פסק הדין עוסק בנזק גוף, בשעה שהתובעת מבססת טיעוניה על האבחנה בין נזק גוף לבין נזק ממון, השניה - יש לבחון על פי פסק הדין את העיתוי בו מבקש הצד את פירוק השיתוף ביחס למועד קבלת כספי הפיצויים.
     לטענת הנתבע, עצם העובדה שהצדדים השאירו להכרעת ביהמ"ש את הסוגיה דנן, מעידה כי הצדדים הסכימו מפורשות שלא להחיל את עקרונות השיתוף על כספי הפיצויים, במסגרת ההסכם שנערך ביניהם (עמוד 9, סעיפים 18 - 19 לסיכומי הנתבע).

3.     כנובע מסעיפים 1 ו- 2 לעיל לטיעוני הנתבע ובהתייחס לסעיף 3 לעיל לטיעוני התובעת, טוען הנתבע כי באם תוכרע השאלה המשפטית לחובתו, אלה סכומי הכסף אותם יש לקחת בחשבון ואלו הנושאים אשר את משקלם יש לבחון, בהתייחס לפסק הדין -
     (א)     הפסד השתכרות לעבר, הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים עד למועד הקובע לגרסת
הנתבע, קרי עד 18.9.96.
     (ב)     מהפסד ההשתכרות לעבר יש לנכות גמלאות שונות שהתקבלו על ידי הנתבע (שם
התובע), מהמוסד לביטוח לאומי (עמוד 11 לסיכומי הנתבע תחת הכותרת אופן
חישוב הסכום הנתבע סעיפים 1 - 11, המפנה לנספח ג' עמ' 8 מול שורות 6 עד 12).
     (ג)     התייחסות לגבול הסמכות לפסיקת פיצויים של ביהמ"ש השלום (עמוד 12 לסיכומי
הנתבע סעיף 12, המתייחס לנספח ג' החל מעמוד 8 שורה 27 עד עמוד 9 כולל).

פרק ד' - דיון

1.     הרחבתי ופירטתי ביחס למסכת העובדות וטיעוני הצדדים, על מנת שיקל עלי לבור את דרכי במלאכת הדיון תוך התייחסות לנסיבות העניין.

2.     בני הזוג נישאו בשנת 1970, לפני תחילת תוקפו של חוק יחסי ממון (כאמור בסעיפים 14 ו- 19 בו). מכאן, שהתביעה שבפני נסמכת על הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג, אשר התפתחה בפסקי דין רבים על בסיס התקדימים המחייבים של בית המשפט העליון.
     אפרט, בקצרה, חלק מאבני דרכה של הלכת השיתוף, ככל שהדבר רלבנטי לענייננו.
     לסקירה מפורטת בעניין הלכת השיתוף -
     א' רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג, (מיקרושור, תשמ"ב), 212, 224 - 248.
1.2.     בתחילה, על מנת להעמיד את הלכת השיתוף היה צריך הטוען לשיתוף להוכיח מאמץ משותף וחיי משפחה תקינים.
     ור' דברי השופט ברנזון בפס"ד ברגר:
     ע"א 300/64 ברגר ואח' נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט(2) 240, 244 ואילך.
     לאחר מכן, כפי שהובאו הדברים בפס"ד בעניין גדסי ע"י השופטת נתניהו, צומצמו הדרישות למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פרוד של ממש.
     כאשר, למעשה, עבר כובד המשקל מדרישה לחיי שלום אל הדרישה למאמץ משותף תוך חיים משותפים תחת קורת גג אחת. די בקיום התנאים לעיל, על מנת להעביר את נטל הראיה לטוען לשלילת השיתוף, והנטל הוא כבד.
     ור':
     ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2) 647, 650.
     רע"א 964/92 שם.
     בעניין המאמץ המשותף נקבע, כי הכוונה היא לאו דווקא להשתתפות כספית של בן הזוג הטוען לשיתוף. ניהול משק הבית, חינוך הילדים וכיוצא באלה הם בבחינת מאמץ שאינו נופל מזה של מי שמשתכר מחוץ לבית מעבודה.
     ור':
     ע"א 529/76 סבירסקי נ' סבירסקי, פ"ד לא(2) 233.
     ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233.
     ע"א 26/89 ארגוב נ' ארגוב, פ"ד מד(1) 793.
     בפס"ד בעניין גיטלר קבעה השופטת דורנר, כי שני התנאים, קרי אורח חיים תקין ומאמץ משותף, הם תנאים חלופיים וככלל די בקיומו של תנאי אחד מבין השניים כדי להקים את החזקה בדבר כוונת בני זוג לשותפות בנכסים.
     ור':
ע"א 3563/92 שם, עמודים 494 - 495.
בפס"ד בעניין בבלי קבע המשנה לנשיא ברק (כתוארו דאז):
     "הלכת השיתוף היא פרי יצירתו של בית המשפט...
     היא משתמשת בקונסטרוקציה חוזית שעניינה הסכם (משתמע)
     בין צדדים, שלפיו הם שותפים שווים בזכויות...
     המכשיר המשפטי נועד להגשים מטרה חברתית.
     הוא מכוון להביא לצדק חברתי. הוא מבוסס על השוויון
     בין המינים..." (ההדגשות שלי - ש.ב.).     
ור':
בג"צ 1000/92 שם, עמוד 229.
בפס"ד בעניין יעקובי וקנובלר נאמרו דברים דומים.
ור' לדוגמא:
ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, קנובלר נ' קנובלר, פ"ד מט(3) 529, פס"ד של השופט טל עמ' 579 - 580.
הנשיא ברק בפס"ד נפיסי, מסכם את הדברים עד עתה בקובעו:
     "כיום ניתן לבסס תפיסה זו (התפיסה ההסכמית - ש.ב.) על
עקרון תום הלב (הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי))
המשלים חסר בהסכם שבין הצדדים...
במקום שהנחות היסוד של הצדדים אינן מועילות, ניתן להשלים -
באמצעות אמות מידה אובייקטיביות - מכוחו של עקרון תום
הלב, את שהחסירו הצדדים. אמות מידה אלה ניזונות, בין
השאר, מעקרונות היסוד של המשפט הישראלי. אחד
מעקרונות יסוד אלה הוא עקרון השוויון. בדרך זו מוגשמת
מטרה חברתית, הגוררת אחריה צדק חברתי."
     ור':
     דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3) 573, 605.
     רוצה לומר, שכיום ניתן לבסס את הלכת השיתוף, כתפיסה הסכמית המהווה חלק מתחום מדיני החוזים, על עקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "סעיף 39 לחוק החוזים"). זאת, כאשר יש צורך להשלים חסר בהסכם (המשתמע) בין צדדים (כאשר הנחות היסוד הסובייקטיביות של הצדדים אינן מועילות), באמצעות אמות מידה אובייקטיביות מכוחו של עקרון תום הלב המושתת מעקרונות היסוד של המשפט הישראלי דוגמת עקרון השוויון.
     השופטת דורנר פסקה, בדעת רוב, בפס"ד דרהם, כי חזקת השיתוף יסודה בדיני הקניין והחוזים והיא מבוססת על העיקרון הכללי של קיום כוונת הצדדים -
"ואולם כוונה זו יש לדלות לאור חובת הצדדים לנהוג בתום-לב
ובדרך מקובלת על פי ערכי היסוד בחברתנו, ובהם עקרון השוויון"
     ור':
     ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם, פ"ד נ(4) 865, 876.
     הנשיא ברק ממשיך ואומר בפס"ד נפיסי:
     "בעתיד נוכל לעיין בעניין זה מחדש ולבחון אם אין מקום
     לבסס את הילכת שיתוף הנכסים על כוחו הכללי של השופט
     הישראלי לפתח את המשפט בצד הדין החקוק, בלא קשר
     לקונסטרוקציה ההסכמית..." (ההדגשות שלי - ש.ב.)
ור':
דנ"א 1558/94 שם, שם.
מכאן נובע, כי בעתיד לא יהא צורך כלל להוכיח תנאים עובדתיים מקדמיים כלשהם על מנת להחיל את הלכת השיתוף והמבקש לסתור את תחולת הלכת השיתוף ישא בנטל ההוכחה מלכתחילה. כלומר, הלכת השיתוף תהפוך למעין "משפט מקובל ישראלי", קרי, דין היוצר חזקה מקדמית בדבר קיומה של הלכת השיתוף.
2.2.     במקביל, הלכת השיתוף הרחיבה תחום התפרסותה מבחינת היקף הנכסים הנכללים בה.
     בפס"ד בעניין בסיליאן נכללו גם נכסים עסקיים בגדרם של הנכסים עליהם חלה הלכת השיתוף.
     ור':
ע"א 122/83 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ(1) 287.
     כן הורחבה הלכת השיתוף כך שכיום היא כוללת גם זכויות פנסיה וזכויות פרישה אחרות, בין אם גמלו ובין אם עדיין לא גמלו, זאת כחלק מנכסי העתודה הכלכלית של התא המשפחתי.
     ור':
     רע"א 964/92 שם.
     ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נא(3) 541.
     ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1) 602.
     הלכת השיתוף אף הורחבה כך שהיא כוללת מוניטין עסקי.
     ור':
     ע"א 663/87 נתן נ' גרינר, פ"ד מה(1) 104.
     וכך כותב פרופ' רוזן צבי ז"ל בעניין כושר השתכרות:
     "...יקל עלינו להבין מדוע חלק מן השיטות המשפטיות בעולם
הגיעו למסקנה, שלפיה כושר ההשתכרות, על היבטיו השונים,
הוא חלק בלתי נפרד מנכסי השיתוף או האיזון בין בני הזוג.
רעיון המאמץ המשותף אינו יכול להתמלא תוכן של ממש ללא
חלוקה ממשית של ה"נכסים החדשים", המהווים את עיקר
העתודות הכלכליות של המשפחה."

     ור':
     א' רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול (פפירוס, תש"ן), 496 - 500, ציטוט מתוך עמוד 496 (תחילת סעיף 648).

הדברים שהבאתי לעיל, בנוגע לפיתוחה והרחבתה של הלכת השיתוף, מעידים על שני עקרונות מבוססים, אשר אותם ניתן ללמוד.
     האחד - התפיסה לפיה הלכת השיתוף מתבססת על הסכם (משתמע) אותו ניתן להשלים מכוח עקרון תום הלב (סעיף 39 לחוק החוזים).
     השני - הרחבת היקף הנכסים הנתפסים כרכוש משותף לצורך חלוקתם על פי הלכת השיתוף.
     שתי המגמות הללו בהתפתחות הלכת השיתוף, שהנן מבוססות וחרוטות היטב על לוח הדין הישראלי הפסוק, מכוונות להגשמת הרציונאל החברתי העומד בבסיסה, קרי, צדק חברתי (הגשמת השוויון הרכושי בין בני זוג), כנובע מעקרון היסוד הוא עקרון השוויון.

3.     אין חולק כי הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג חלה בנישואיהם של התובעת והנתבע.
הדבר נובע באופן ברור, מאורח החיים אותו ניהלו במהלך שנות נישואיהם הארוכות, כפי שפורט בכתבי הטענות של הצדדים וכפי שהובא לעיל בפרקים ב' ו- ג'.
עם זאת, קיימות שתי סוגיות שנויות במחלוקת, הנוגעות להתקיימותה של הלכת השיתוף, בנסיבות המקרה:
האחת - האם הלכת השיתוף מכילה גם את הפיצויים שקיבל הנתבע בגין נזק הגוף שנגרם לו?
השניה - מתי הסתיימה תחולתה של הלכת השיתוף בין בני הזוג זהבי?
     
4.     אם כן, הגענו לסלע המחלוקת - שאלת היקפה של הלכת השיתוף, ככל שהדבר נוגע לכספי הפיצויים בגין נזקי גוף (להלן: "כספי הפיצויים"), אשר קיבל הנתבע בגין תאונת העבודה בה נפגע ביום 30.12.93.
     אקדים ואומר כי קביעתי היא שאין לכלול את כספי הפיצויים שקיבל הנתבע, במנת הנכסים המשותפים אשר יש לחלק בין בני הזוג. קביעתי מתייחסת גם לכספי הפיצויים שהתקבלו בקשר לראש הנזק הממוני (אשר אותו ביקשה התובעת לאבחן מכספי הפיצויים שהתקבלו בנוגע לנזק הלא ממוני - כאב וסבל).
     למסקנה זו הגעתי, בין אם נשארתי בגבולותיה (הרחבים) של הלכת השיתוף ובין אם בחרתי להישען על חוק יחסי ממון.
     
5.     קיימת מחלוקת בין רבים וטובים בשאלה, באיזו מידה ניתן, אם בכלל, להשליך מההוראות הקבועות בחוק יחסי ממון, על מקרים שעליהם אין החוק חל (דוגמת המקרה דנן, עליו חולשת הלכת השיתוף).
     אין בדעתי לקבוע עמדה מוחלטת בסוגיה זו, זאת כיוון שאין בכך צורך לענייננו, היות ולקביעתי, על פי שתי הדרכים, התוצאה חד היא. רוצה לומר, בין אם אשאר בגבולות הלכת השיתוף והיא בלבד ובין אם אשליך מהוראות חוק יחסי ממון על הנסיבות דנן, תהא מסקנתי זאת אשר קבעתי לעיל ואותה אפרט להלן. אם כי אומר אך זאת - לדידי, ההכרעה האם ללמוד מהוראות חוק יחסי ממון בנסיבות בהן אין לו תחולה על נשואי בני זוג, היא הכרעה תלויית נסיבות ספציפיות ויכול שתהיה החלטה אד - הוק (קרי גם נסיבות מסוימות במקרה קונקרטי אחד יכולות להנביע תוצאות שונות בנושאים שונים). יכול ויהיה טעם בהחלת הוראות חוק יחסי ממון בשעה שהלכת השיתוף חלה, אולם יש להקפיד שהדבר יעשה רק בשעה שהרציונאלים של שתי הדרכים (קרי, הלכת השיתוף וחוק יחסי ממון) אינם מתנגשים. אומר ולא אוסיף אלא הפנייה, לשם דוגמא, לפסק דינו המלומד של חברי השופט שוחט בעניין טוהר, בו למרות שהוא קובע מפורשות במקום אחד, כי אין ללמוד, על דרך של פרשנות, מהוראותיו של חוק יחסי ממון, כאשר חלה בין צדדים הלכת השיתוף, הרי שמאוחר יותר, באותו פסק דין, הוא מבקש כן ללמוד מהוראות חוק יחסי ממון.
     בעמוד 43, סעיף 11 ט"ו. לפסק הדין, קובע השופט שוחט:
          "במקרה דנן, בני הזוג נישאו זל"ז, בשנת 1961. ההסדר
הנורמטיבי החל עליהם הינו הילכת השיתוף. מדוע אם כן,
להחיל עליהם, על דרך של פרשנות, את הוראותיו של חוק
יחסי ממון?!"
     בעמוד 47, סעיף 11 כ. סיפא לפסק הדין, קובע השופט שוחט:
          "לענין זה מן הראוי כן ללמוד מסע' 7 לחוק יחסי ממון בין
          בני זוג..." (ההדגשה במקור - ש.ב.)
     ור':
     תמ"ש 70030-1/98 טוהר נ' טוהר (לא פורסם) בעמודים 43 ו- 47.

6.     אהלך בדרך לפיה ניתן להקיש מהוראות חוק יחסי ממון על הדין אשר יחול על מקרה שעל פי נסיבותיו לא חל עליו חוק יחסי ממון, ותהא מסקנתי פשוטה.
     להלן לשון סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון:
     "5.     הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין
          (א)     עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג
               (להלן - פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית
               שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט -
          ...
               (2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי,
                או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-
                הזוג בשל נזק גוף, או מוות." (ההדגשות שלי - ש.ב.)
     ללא ספק, עומדים הפיצויים אשר נפסקו לנתבע בגין נזק הגוף שנגרם לו כתוצאה מתאונת העבודה, בכל תנאי הסעיף דנן. אשר על כן, באם היו חלות על בני הזוג הוראות חוק יחסי ממון, הרי שסכום הפיצויים שהתקבל לא היה נכנס למנת הנכסים אשר היו מאוזנים עם פקיעת נשואי בני הזוג. ומכאן לשם, באם ניתן ללמוד מהוראות חוק יחסי ממון על המקרה דנן, הרי שאין מקום לבצע חלוקה של סכום הפיצויים שהתקבל, גם לא לפי הלכת השיתוף.

7.     עתה אשתית את קביעתי על יסודותיה של הלכת השיתוף, כפי שפותחה ועוגנה בפסיקה המאוזכרת בחלקה לעיל, בפרק זה בסעיף 2.
1.7.     ראשית, אתייחס לחלוקה אותה מבקשת התובעת לעשות בין כספי הפיצויים שהתקבלו בגין ראשי הנזק הממוני ובין אלה שהתקבלו בגין ראשי הנזק הלא ממוני (כאב וסבל).
     אין בידי לקבל טענה זו של התובעת, על אף הטעם שניתן אולי למצוא בה.
     הנזק בגינו התקבל הפיצוי בענייננו מכונה נזק גוף ולא בכדי. החלוקה המקובלת בפסיקת פיצויים בגין נזק גוף, לנזק ממוני ונזק שאינו ממוני, נועדה בעיקרה על מנת לכמת את הנזק שנגרם בשל אותו נזק גוף, בשל הקושי הרב שיש בפסיקת פיצויים מסוג כזה. לא למותר לציין, כי ברבים מפסקי הדין בגין נזקי גוף, חלק גדול מהפיצויים נכנסים תחת ראש הנזק הממוני.
     הגדרת המונח "נזק גוף" אשר מופיעה הן בסעיף 1 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד - 1964 והן בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, נותנים תוקף להלכה הפסוקה המתייחסת למונח "נזק" שבסעיף 2 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח - 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין").
     וזהו לשון סעיף 2 לפקודת הנזיקין:
          " "נזק" - אובדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב,
או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה"
     ור':
     ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (כרמל, מהדורה רביעית) עמ' 3.
     בפס"ד בעניין ראובן ניתן למצוא טענה דומה לזו של התובעת בענייננו. שם נאמר ונקבע,
כדלקמן:
          "לבסוף, ענין פיצולה של זכות התביעה, שכונס הנכסים הרשמי טוען לו.
          לדעתו, מן הראוי לפחות להבדיל בין ראשי הנזק ולקבוע כי רק הסכום
          המגיע בגין כאב וסבל שייך לפושט הרגל... אך הדין צריך להיות שונה
          לגבי שאר סעיפי הפיצוי שיש בהם הפסד ממון, כמו הוצאות ריפוי והפסד
          השתכרות...
          לדעתי, הדבר איננו כך... מעולם לא הוחלט שעילת תביעה אחת בשל נזק
          לגוף ניתנת לחלוקה בין פושט הרגל והנאמן, ואין אני רואה אפשרות וצורך
          לחדש הלכה בכיוון זה."
     ור':
     ע"א 38/68 הנאמן בפשיטת רגל של ידידיה ראובן נ' ידידיה ראובן, פ"ד כב(2) 141, 144 (פסקה אחרונה) - 145.
     לדידי, אף בענייננו חלוקה בין ראשי הנזק הנובעים מאותה עילת תביעה תהא מלאכותית.
     זאת לנוכח המשמעות המהותית אשר ניתנה למונח "נזק גוף", אשר לפיה אין מקום לחלוקה בין ראשי הנזק בשעה שאנו מבקשים להתייחס לפיצויים המתקבלים בגין נזק גוף.
בעניין זה חשוב להדגיש את טענתו של הנתבע אשר לא נסתרה, לפיה התובעת נהנתה מתגמולי המוסד לביטוח לאומי אשר התקבלו על ידו עובר לפסק הדין בו נקבעו הפיצויים דנן ואשר קוזזו בפסק הדין מהפיצויים, זאת במסגרת תשלומי מזונות האישה בהם חויב הנתבע.
     כך שלמעשה, מבקשת התובעת לעצמה עתה תשלום בכפל.
2.7.     הפסיקה בעניין הלכת השיתוף, מבקשת להביא בני זוג נפרדים למצב דברים מאוזן ושוויוני ככל שניתן, כנובע מעקרון היסוד הוא עקרון השוויון.
     כאשר אנו מתבוננים בבני הזוג דנן עולה בפנינו תמונת המצב הבאה:
     התובעת היא אישה בריאה בנפשה ובגופה, כשירה לעבוד ואף עובדת בפועל.
     הנתבע הוא איש בעל נכות של 100% כאשר פגיעותיו הן גם בתחום הפיזי וגם בתחום הקוגנטיבי. נכותו של הנתבע הופכת אותו לא כשיר לעבודה והוא אף אינו עובד בפועל.
     ללא ספק, כאשר נדרש לעשות חלוקה בנכסים של הצדדים במקרה דנן, ולאור הלכות הלכת השיתוף המפורטות לעיל, יש לקחת בחשבון מצב דברים זה, תוך שאנו מבקשים לצפות פני עתיד ולהביא לכך שהתובעת מחד והנתבע מאידך יצאו ממערכת הנישואין כאשר מצבם הכלכלי מאוזן ככל שניתן.
     בעניין זה ניתן לפנות אף לחוק יחסי ממון וזאת לשם השוואה בלבד, שהרי ההלכה בעניין הלכת השיתוף, כפי שפורטה על ידי לעיל, עומדת על רגליה ולא נדרשת לחיזוקים.
     סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, קובע כדלקמן:
          "8. סמכויות מיוחדות
          ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי
הוא, לבקשת אחד מבני הזוג שהוגשה לאחר פקיעת הנישואין - אם לא
נפסק בדבר יחסי הממון בפסק-דין גירושין - לעשות אחת או יותר מאלה:
...
(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה,
אלא לפי יחס אחר שייקבע."
3.7.     חזקת השיתוף קובעת כי, בהיעדר ראיות סותרות, חיים הרמוניים של בני זוג במשך שנים (כשהדגש הושם על מאמץ משותף, כפי שפורש בפסיקה), מלמדים על מיזוג מלא של משאביהם. הגישה הזו נותנת משקל לא רק למקור הנכס אלא גם לשימוש שנעשה בו ולכוונת הצדדים באשר לשיוכו כחלק מנכסי העתודה הכלכלית של המשפחה לעתיד.
     לא ניתן להוכיח בנסיבות המקרה דנן כוונה לשיתוף בפיצויים שהתקבלו בגין נזק הגוף, ההיפך הוא הנכון.
פסק הדין בו נקבעו פיצויים בגין נזקי הגוף ניתן ב - 1.3.99 (לא למותר לציין שפסק הדין אינו חלוט ועוד נכונו לנתבע התדיינויות משפטיות בעניין), כאשר הצדדים כבר חיו בנפרד וניהלו ביניהם תובענות כשנתיים וחצי.
בנסיבות כאלה, לא ניתן להוכיח כוונה לשייך את כספי הפיצויים שהתקבלו במנת הנכסים אשר עומדת לחלוקה בין הצדדים.
אף בפסק הדין בעניין שגב, אליו מפנה בא כוח התובעת בסיכומיו, קובע השופט אזולאי:
     "... יש מקום להתחשב בעיתוי בו התקבלו הפיצויים בהשוואה
     לעיתוי בו מבקש אחד מבני הזוג לפרק את השיתוף בנכסים, וכן
     את טיב הפיצויים שהתקבלו, באיזו מידה הם נועדו לכסות הוצאות
שהוצאו, או נזקים שנגרמו, החל ממועד התאונה ועד למועד פירוק
השיתוף, ובאיזו מידה הם נועדו לכסות הוצאות או נזקים המתייחסים
לתקופה שלאחר פירוק השיתוף...
כמו כן, יש להתחשב בהתנהגות הצדדים - באם היתה כוונתם לכלול
את הפיצויים בגין נזקי גוף בחזקת השיתוף או להוציאם מחזקת השיתוף."
     ור':
     ת"א 258/94 שם, עמוד 8 פסקה שלישית מהסוף.
     כספי הפיצויים התקבלו לאחר שבני הזוג כבר חיו בנפרד תקופה ארוכה, תוך שהם מנהלים ביניהם התדיינויות משפטיות, שבודאי לא היטיבו את האווירה ביניהם.
     אם נדרש להשלמת כוונת הצדדים על פי עקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים, הרי שבנסיבות דנן לא ניתן אלא לקבוע שלא הייתה כוונה לשתף בכספי הפיצויים שהתקבלו.
     לא זו אף זו, כפי שציינתי לעיל, קביעת מזונות האישה נעשתה תוך התחשבות בתגמולי המוסד לביטוח לאומי שקיבל באותה תקופה הנתבע ואשר קוזזו לאחר מכן בפסק הדין לפיצויים.

8.     לעניין הסוגיה השניה - המועד הקובע בו תמה הלכת השיתוף בין הצדדים, הרי שלמרות מסקנתי דלעיל, מוצא אני להכריע גם בנושא זה, שהרי מדובר בשאלה שהתשובה לה נסמכת על עובדות אשר אין עליהן חולק ואשר בנוגע אליה קיימת פסיקה מרובה וההלכה בעניינה ידועה.
     בפס"ד חסל נפסק, כי ברבים מן המקרים, הפירוד הממשי בין בני זוג הוא המועד שבו עוזב אחד מן הצדדים את הבית. זהו המועד המעיד על קיצה של כוונת השיתוף בנכסים.
על כן, דרך כלל, זהו המועד הקובע לצורך חלוקת הרכוש המשותף.
ור':
ע"א 5640/94 שם, עמודים 255 - 256.
כמו כן, לא הוכח בפני כי לאחר עזיבת הבית על ידי הנתבע התקיימו נסיבות כלשהן המעידות על המשך התקיימות שיתוף בין התובעת לנתבע.
לא זו אף זו, בפס"ד אבנרי נפסק, כי במקרה של הגשת תביעות בין בני זוג, המצביעות על פירוד מעשי וענייני ביניהם, מועד הגשת התביעות ייחשב כנקודת זמן של הפסקת השיתוף בין בני הזוג.
ור':
ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נא(3) 541, 543-4.
לנוכח הטענה שנטענה על ידי הנתבע בנוגע למועד עזיבתו את בית בני הזוג, כמפורט לעיל בפרק ג' סעיף 1 לטיעוני הנתבע, אשר לא נסתרה, ולנוכח המועד הידוע לכל, בו הוגשו התביעות בתיק העיקרי ובתיק דנן, אני קובע כדלקמן:
המועד בו הגיע לקצו השיתוף בנכסים בין התובעת לנתבע הוא ה- 18.9.96.

פרק ה' - סוף דבר

1.      על כן אני דוחה את התביעה שבפניי וקובע, כי הפיצויים שהתקבלו על ידי הנתבע לא יכללו במנת הנכסים אשר יש לחלק בין בני הזוג, על פי הלכת השיתוף החלה ביניהם.

2.     אני מחייב את התובעת בהוצאות התביעה ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ, שישולמו לנתבע עד ליום 31.8.01 וממועד זה ישאו הפרשים כחוק עד למועד התשלום המלא בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קצבת קיום לקטין

  2. קצבת נכות שלא כדין

  3. ניכוי מקצבה חודשית

  4. שחיקת גמלאות וקצבאות

  5. ערר על שלילת קצבת שר"ם

  6. ביטול קצבת נכות מעבודה

  7. ערר קצבת שירותים מיוחדים

  8. עדכון קצבאות ביטוח לאומי

  9. קצבת ראש רשות מועצה מקומית

  10. קצבת שירותים מיוחדים לעיוור

  11. הכפלת קצבת נכות מביטוח לאומי

  12. תיקון קצבת נכות מביטוח לאומי

  13. הגדלת קצבה איש צוות עזר אווירי

  14. תביעה לתשלום קצבה – נכות מעבודה

  15. איחור בתשלום קצבאות ביטוח לאומי

  16. פטור לקצבה המשולמת על ידי מעביד

  17. שלילת קצבת נכות באופן רטרואקטיבי

  18. זכות גרושה קצבאות הבעל מביטוח לאומי

  19. ניכוי קצבאות ביטוח לאומי - קצין תגמולים

  20. תקנות הביטוח הלאומי (חלוקת קיצבה), התשמ''ד-1984

  21. תקנות הביטוח הלאומי (קיצבה משפחתית), תש''ך-1960

  22. חוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד-1984

  23. תקנות הביטוח הלאומי (קיצבת זיקנה יחסית), תשל''א-1971

  24. תקנות מס הכנסה (ניכוי תשלומים בעד תגמולים או קיצבה), תש''ם-1980

  25. תקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקיצבה מיוחדת לנכים), תשכ''ה-1965

  26. תקנות הביטוח (מענק מיוחד וקיצבה מיוחדת לנכים) (תיקון), תשל''ט-1978

  27. תקנות הביטוח הלאומי (העברת ניכויי קיצבה לאוצר המדינה), תשל''ז-1976

  28. תקנות הביטוח הלאומי (תשלום קיצבאות בעד ילדים וחלוקתן), תשי''ט-1959

  29. תקנות לפיצוי נפגעי עירוי דם (נגיף האיידס) (קיצבה חודשית), התשנ''ג-1993

  30. הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור לקיצבה המשולמת על ידי מעביד), התשס"א-2001

  31. לאחר למעלה משנתיים שבהן שילם ביטוח לאומי קצבת נכות, שלל את הקצבה באופן רטרואקטיבי

  32. תקנות הביטוח הלאומי (תשלום נקודת קיצבה בעד הילד הראשון והילד השני), התשמ''ו-1985

  33. תקנות לפיצוי נפגעי עירוי דם (נגיף האיידס) (הגשת תביעה לקיצבה ותשלומה), התשנ''ה-1995

  34. תקנות הביטוח הלאומי (ניכוי מענק לפי פרק ה' לחוק מקיצבת נכות לפי פרק ט'), התשמ''ד-1984

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון