זכויות ירושה - ילדים - אישה שניה

להלן פסק דין בנושא זכויות ירושה - ילדים - אישה שניה: פסק דין א. ההליך - עניינה של התביעה קא עסקינן הינו, למעשה, מאבק על עיזבונו של אדם (הנתבע הפורמלי) טרם פטירתו, בין התובעת, אשתו (מנישואיו השניים) של הנתבע הפורמלי, לבין הנתבע, בנו מנישואיו הראשונים של הנתבע הפורמלי. בתביעתה עתרה התובעת למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו מבין שתי עסקאות נוגדות במקרקעין (הראשונה - בין הנתבע הפורמלי לבינה, והשניה - בין הנתבע הפורמלי לבין הנתבע) גוברת העסקה הראשונה בזמן ובהתאם לכך העסקה השניה בזמן בטלה. עוד עתרה התובעת למתן צו, המורה לרשם המקרקעין למחוק את רישום הזכויות באותם מקרקעין על שם הנתבע. ב. הרקע העובדתי - 1. התובעת והנתבע הפורמלי (להלן - "האב"; שניהם ביחד להלן - "בני הזוג") נשואים זל"ז בנישואים שניים. מנישואיו הראשונים נולדו לאב שלושה (3) ילדים, אשר הנתבע הינו הצעיר ביניהם. 2. בין האב לבין ילדיו, למעט הנתבע, קיים נתק ממושך. 3. עובר לנישואיהם של בני הזוג היה האב בעל מלוא הזכויות בדירה ברחוב המעלות 21, בגבעתיים, הידועה כחלקה 237/1 בגוש 6160 (להלן - "הדירה"). 4. ביום 6.5.90, טרם נישואיהם, ערכו בני הזוג הסכם ממון, אשר אומת ואושר על ידי רושם נישואין וקיבל תוקף לפי חוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשל"ג - 1973 (להלן - "הסכם הממון"). 5. בהסכם הממון נקבע, בין היתר, כי האב יעביר לתובעת מחצית מזכיותיו בדירה ובהתאם לכך, אכן, נרשמו מחצית מהזכויות בדירה על שם התובעת. עוד נקבע בהסכם הממון, כי עם העברת מחצית מהזכויות בדירה לתובעת, בני הזוג מעניקים, האחד לשני, זכות לגור בדירה באופן בלעדי לכל ימי חייהם, לאחר פטירת מי מביניהם ו/או מעניקים, האחד לשני, את הזכות ליהנות מפירות מלוא הדירה , אם וככל שיהיה צורך להתגורר בבית אבות. עוד ובנוסף נקבע, כי זכויות התובעת בדירה נוספת, אשר בבעלותה, תישארנה בבעלותה ולאב לא תהיה כל זכות לגביהן. 6. מזה מספר שנים סובל האב מבעיות רפואיות ונזקק לטיפולים רפואיים מעת לעת. 7. בחודש פברואר 1999 ערך האב צוואה, בה הוריש את מלוא זכויותיו בדירה לתובעת. 8. ביום 4.7.99 חתמו בני הזוג על תצהירים בפני עו"ד ע. הלל, בהם הצהירו, בין היתר, כי האב מעביר לתובעת, ללא תמורה, את הזכויות במחצית הדירה אשר היו רשומות על שמו, כי תהיה לו הזכות להתגורר בדירה כל חייו וכי בקשר עם זכותו זו תירשם לטובתו הערת אזהרה (להלן - "העסקה הראשונה"). 9. באותו מועד גם חתם האב על ייפוי כח בלתי חוזר לעו"ד ע. הלל, לצורך ביצוע העברת זכויותיו בדירה על שם התובעת (נספח ג' לסיכומי התובעת), ועל טופס דיווח למס שבח, אשר נתקבל במשרד האוצר - מיסוי מקרקעין מרכז עוד ביום 11.7.99 (נספח ד' לסיכומי התובעת). 10. לטענת התובעת, בשלב זה, היא סיפרה לנתבע על החלטת האב להעביר לה את הזכויות במחצית הדירה. לעומת זאת, לטענת הנתבע, התובעת סיפרה לו על כך רק לאחר שנודע לה מפיו על העברת הזכויות במחצית הדירה על שמו, כמפורט להלן. 11. ביום 27.7.99 חתמו האב והנתבע על תצהירים בפני עו"ד זלכה, בהם הצהירו, בין היתר, כי האב מעביר את זכויותיו בדירה לנתבע, ללא תמורה מכל מין וסוג שהוא (להלן - "העסקה השנייה"). 12. באותו מועד גם חתמו האב והנתבע על ייפוי כוח בלתי חוזר לעו"ד זלכה, לצורך ביצוע העברת הזכויות בדירה על שם הנתבע ללא תמורה (נספח א' לסיכומי הנתבע), וכן על טופס דיווח למס שבח. ביום 28.7.01 נחתם הטופס על ידי פקיד מס שבח ואושר פטור מתשלום מס שבח, לפי סעיף 62 לחוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג - 1973, ופטור חלקי מתשלום מס רכישה, לפי תקנה 20 לתקנות מס שבח מקרקעין (מס רכישה), תשל"ה - 1974 (נספח ה' לסיכומי התובעת). 13. ביום 17.8.99 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בתל-אביב ההעברה של הזכויות במחצית הדירה מהאב לנתבע. 14. לטענת התובעת, במהלך חודש אוגוסט 1999 החלה באת-כוחה, עו"ד הלל, לטפל בהעברת הזכויות במחצית הדירה על שמה ולצורך קבלת אישור העיריה להעברת הזכויות כאמור אף הוציאה נסח מקרקעין, אשר מעיון בו התברר, כי מחצית הזכויות בדירה כבר הועברו ונרשמו על שם הנתבע. 15. לטענת התובעת, בשלב זה סיפר לה האב על נסיבות ההעברה של הזכויות במחצית הדירה לנתבע. לטענתה, האב התחרט על מעשיו וטען, כי פעל מתוך מצוקה, בילבול וחשש לניתוק הקשר עם בנו. לאור זאת, פנה האב לנתבע בבקשה לבטל את העסקה ביניהם, אולם הנתבע סירב לכך בכל תוקף. 16. ביום 2.11.99, לאור סירוב הנתבע לבטל את העסקה השנייה, הגישה התובעת את התביעה קא עסקינן. באותו מועד הגיש גם האב תביעה (תמ"ש 88801/99) כנגד הנתבע, בה עתר למתן סעד הצהרתי, כי העסקה השנייה, בינו לבין הנתבע, בטלה, בהסתמכו על עילת העושק הקבועה בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. ג. טענות הצדדים בכתבי הטענות - 1. לטענת התובעת, יש לבחון את התחרות בין זכויות בעלי הדין לאור הוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט -1969 (להלן - "חוק המקרקעין"). לטענתה, משהנתבע לא שילם לאב תמורה עבור הזכויות בדירה לא מתקיים התנאי שבסיפת סעיף 9 לחוק המקרקעין ולפיכך, בהיות התחייבות האב כלפיה הראשונה בזמן, גוברת זכותה על זכותו של הנתבע. עוד ובנוסף טענה התובעת, כי התנהגות הנתבע נגועה בחוסר תום לב, באשר הנתבע ידע על התחייבות הנתבע כלפיה ופעולותיו כוונו כדי לסכלה. 2. לטענת הנתבע, מאחר ומדובר בענייננו בשתי התחייבויות לעשות עסקה במקרקעין, שתיהן ללא תמורה, אין להחיל על המקרה דנא את הוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין, אלא יש לבחון את זכויות הצדדים לפי הוראות חוק המתנה, תשכ"ח - 1968 (להלן - "חוק המתנה"). עוד לטענתו, בהתחייבות האב ליתן לנתבע ולהעביר על שמו את הזכויות בדירה במתנה, חזר בו האב כדין מהתחייבותו כלפי התובעת, ליתן לה את אותה מתנה עצמה. בנוסף, טוען הנתבע, כי משנסתיימה העברת הזכויות בעסקה השנייה, האב אינו יכול עוד לחזור בו או לבטל את המתנה. לחילופין, טוען הנתבע, כי אין להסיק מהעובדה כי הוא לא שילם תמורה, כי זכות התובעת עדיפה, שכן גם התובעת לא שילמה תמורה וכי פעל בתום לב בכל הקשור לעסקה השנייה. לטענתו, הגשת תביעה נפרדת נגדו על ידי האב, לביטול המתנה, מעידה על שיתוף פעולה בין האב לבין התובעת ועל הקנוניה ביניהם והלחצים הבלתי הוגנים אותם מפעילה התובעת על האב. ד. דיון - 1. בהיות העסקאות קא עסקינן עסקאות להקניית מתנה במקרקעין, חלות עליהן, בו-זמנית, שתי מערכות דינים, חוק המקרקעין, מחד, וחוק המתנה, מאידך. (ראה ע"א 588/81 ציז'יק נ. הורוביץ, פ"ד מ(1) 321 (להלן - "פרשת ציז'יק") ; ע"א 493/91 מזרחי נ. מזרחי, פ"ד נ(1) 199; ע"א 404/84 סעתי נ. סעתי ואח', פ"ד מא(2) 477). לפיכך, ובטרם אפנה לבחון את טענת התובעת, לפיה יש לבחון את המחלוקת בין בעלי הדין לאור סעיף 9 לחוק המקרקעין, יש להקדים ולבחון, האם, כטענת הנתבע, בהתחייבותו להעביר את הזכויות בדירה לנתבע, למעשה, חזר בו האב כדין מהתחייבותו להעביר את אותן זכויות בדירה לתובעת. פרופ' נ. כהן, בספרה התערבות ביחסים החוזיים (פרסומי הפקלוטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב הוצאת רמות מערכות חינוך) בעמ' 215 , מנתחת את השאלה, האם יש מקום להחיל את סעיף 9 לחוק המקרקעין במקרה של עסקאות נוגדות של התחייבות לתת מתנה: "ב' התחייב כלפי א' לתת לו מתנה, ולאחר מכן התחייב בעיסקה נוגדת כלפי ג'. היוכל ג' להדוף את עדיפותו של א'? עקרונית, יכול ב' לחזור בו מהתחייבותו כלפי א' ובהתחייבותו כלפי ג' ניתן לראות משום חזרה מהתחייבות קודמת זו. בכך נשמטת ההנחה של תקפות ההתחייבות הראשונה. ב' הפעיל את זכות הביטול, ועיקר את זכותו של א'. אולם, אם לא יכול ב' לחזור בו באופן לגיטימי מהתחייבותו, למשל, משום שא' שינה מצבו לרעה על סמך ההתחייבות, יהא דינה של התחייבות ב' כדין חוזה רגיל, ועדיפותו של א' בעינה תעמוד." תימוכין לגישה זו ניתן למצוא גם בפסיקת בית המשפט העליון. כך, למשל, בע"א 141/80 גפני נ. מאירוב, פ"ד לה(3) 813 (פסקה 10), קובע כב' השופט מ. שמגר (כתוארו אז): "כדי שיחול סעיף 9 לחוק המקרקעין צריכות להתקיים שתי התחייבויות הערוכות כדין ושהן תקפות. מאחר וקבענו כי החוזה הראשון נגוע באי-חוקיות, הרי כמצוותו של סעיף 30 לחוק החוזים, חוזה זה בטל. משמעותה של קביעה זו היא כי מעתה ואילך אין אנו מקיימים את תנאיו של סעיף 9 לחוק המקרקעין, שכן אין בפנינו שתי עיסקאות נוגדות כי אם עיסקה אחת - היא השניה. על מנת שנשוב למסגרתו העובדתית של סעיף 9 עלינו קודם כל לחדש קיומו ותוקפו של החוזה שבטלותו הוכרזה." 2. משילובן של הוראות סעיפים 2 ו - 6 לחוק המתנה ביחד עם סעיפים 6 ו - 7 לחוק המקרקעין, עולה, כי, כל עוד לא הושלמה העברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין בפנינו התחייבות לתת מתנה (ראה פרשת ציז'יק). 3. כותרתו של סעיף 5 לחוק המתנה הינה: "התחייבות לתת מתנה". סעיפי המשנה, 5(ב) ו - 5(ג) לאותו סעיף מקנים, בסייגים מסויימים, לנותן המתנה זכות לחזור בו מהתחייבותו. כך, סעיף 5(ב) שולל הזכות לחזור מהמתנה אם: המקבל שינה מצבו לרעה, בהסתמך על ההתחייבות; הנותן ויתר בכתב על רשות זו. (ראה לענין זה דנ"א 1522/94 נייגר נ. מיטלברג, פ"ד מט(5) 314, 324). 4. בשורה של פסקי דין התגבשה ההלכה, לפיה, בהעדר ראיה לסתור, חתימת המתחייב על ייפוי כוח בלתי חוזר מהווה, למעשה, ויתור על זכות המתחייב לחזור בו מהתחייבותו. את התפתחות ההלכה בנושא זה סיכם כב' השופט ת. אור בפסק דינו בע"א 493/91 מזרחי נ. מזרחי, פ"ד נ(1) 199, 204: "בפסיקת בית משפט זה נתעוררה בעבר מחלוקת, בשאלה המתעוררת גם בענינו: האם מהווה יפוי כח בלתי הדיר, אשר ניתן על ידי נותן ההתחייבות לשם ביצוע הפעולות הדרושות להשלמת הקניית הבעלות במתנה, משום "ויתור בכתב" על זכות החזרה לפי סעיף 5 (ב) לחוק המתנה? מחלוקת זו התעוררה לראשונה בענין סעתי, ושבה ועלתה בענין ע"א 380/88 טוקאן נ. אלנששיבי, פ"ד מה (5) 410 (להלן: "עניין טוקאן") וכך מתאר בתמצית השופט בך, בפסק דינו בעניין טוקאן, את המחלוקת שנתגלעה בעניין סעתי: "גישת השופטת נתניהו היתה, כי מן הדין להפריד הפרדה ברורה בין שתי העסקאות. עסקת השליחות ועסקת המתנה - ולא להסיק ממתן יפויי הכח הבלתי חוזר שהמתחייבת ויתרה בזה על זכות החזרה מן המתנה במובן הסיפא של סעיף 5 (ב) הנ"ל. העמדה של המשנה לנשיא, השופטת בן פורת ושלי, היתה שונה. אנו ראינו במתנה יפויי כח בלתי חוזר כדי להבטיח את הענקת המתנה משום ביטוי בכתב לזכויות הנותן לוותר גם על זכותו לחזור בו מהתחייבות להתוות המתנה, בהעדר ראיות לסתור. גם בעניין טוקאן הלכה דעת הרוב, מפי השופטים בך ומצא, בעקבות דעתם של השופטים בן פורת ובך בעניין סעתי, וגרסה כי יפוי כח בלתי חוזר אכן מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה מן ההתחייבות (לעניין זה ראה גם ג' טדסקי "הרשאה בלתי הדירה לביצוע מתנה לאדם שלישי" משפטים י"ט (תשמ"ט) 205, 214-218; ד' פרידמן נ' כהן חוזים (כרך א' תשנ"א) 485-487 ... ראוי להוסיף, שבמקרים בהם נעשה הויתור על זכות החזרה ממתנה ביפוי כח בלתי חוזר, יש משנה תוקף לכוונת הויתור. שכן, סיווגה של הפעולה המשפטית שביצע הנותן, בתור התחייבות לתת מתנה ולא בתור מתנה מושלמת, אינו נובע מלשון מסמכי ההתחייבות אלא מהוראותיו של הדין החקוק, אשר דורשות רישום ההעברה כתנאי להשלמתה. אין מדובר כאן ברצונו המפורש של הנותן ליצור דווקא התחייבות לתת מתנה בעתיד ולא להעביר את הזכויות בנכס למקבל המתנה עם חתימת יפוי הכח הבלתי חוזר, ואין כאן כל סממן לרצון ברור שלא ליצור מתנה מוגמרת של ממש על-אתר. לאור העובדה כי סיווגה של העסקה בתור התחייבות לתת מתנה בעתיד הוא סטטוטורי, ניתן להניח כי נותן המתנה הניח כי בחתימתו על יפוי הכח הבלתי חוזר הוא מוותר על זכותו לחזור בו מן המתנה, ואולי אף ניתן להניח כי נותן המתנה התכוון להשלים, ככל הניתן, את כל הפעולות הדרושות מצידו לשם השלמת העברת הקניין במתנה, על ידי החתימה על יפוי הכח האמור, העולה מן האמור לעיל, הוא שלמשיב לא עמדה זכות לחזור בו מן המתנה לפי סעיף 5 (ב) לחוק המתנה, וזאת משום שחתם על יפוי כח בלתי חוזר לשם העברת הבעלות במקרקעין בהתאם להסכם, אשר בחתימתו עליו ויתר על זכות החזרה ממתנה". 5. הנתבע לא חלק על טענת התובעת בסיכומיה, כי במקביל לחתימת האב על התחייבותו לתת לה את זכויותיו בדירה במתנה חתם האב גם על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובתה, בו הוא ייפה את כוחה של עוה"ד ע. הלל לבצע את העברת הזכויות. יתר על כן, נראה, כי בענייננו כוונת האב להעביר את הזכויות בדירה לתובעת וליצור מתנה מוגמרת, כבר עם חתימת מסמכי ההעברה, עולה גם מהעובדה, כי כבר בחודש פברואר 1999 גם חתם האב על צוואה, המורה, כי לאחר אריכות ימים ושנים תעבורנה זכויותיו בדירה לתובעת. 6. בנסיבות אלה, סבורני, כי יש ממש בטענת התובעת, לפיה ויתר האב על זכותו לחזור בו מהמתנה. לאור מסקנתי האמורה, יש לבחון את טענת התובעת, לפיה המדובר הוא בעיסקאות נוגדות במקרקעין וכי לפיכך יש להחיל על המקרה את סעיף 9 לחוק המקרקעין, אשר בהתאם לו משלא שילם הנתבע תמורה כלשהי בגין זכויות האב בדירה גוברת זכותה של התובעת על זכותו של הנתבע. סעיף 9 לחוק המקרקעין קובע לאמור: "התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום-לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום-לב - זכותו עדיפה". בע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ. מזל אהרונוב, דינים עליון, כרך נו, 710, 732 (סעיף 26 לפסק דינה) קבעה כב' השופטת ט. שטרסברג-כהן כדלקמן: "הוראותיו של סעיף 9 מגלמות שני עקרונות: האחד - בתחרות בין שתי התחייבויות לעשות עסקה במקרקעין, ההתחייבות הקודמת בזמן שלא נרשמה עדיפה על המאוחרת; השני - כי ההתחייבות הקודמת שלא נרשמה נסוגה מפני ההתחייבות המאוחרת שנרשמה, אם השני פעל בתום לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו תם לב. מעקרונות אלה ניתן ללמוד, כי למרות האמור בסעיף 161 לחוק בדבר שלילת זכויות שביושר, מכיר חוק המקרקעין בהתחייבות אובליגטורית, שהיא זכות בלתי רשומה במקרקעין ומקנה לה מעמד איתן". 7. נשאלת השאלה, האם, כטענת התובעת, חל סעיף 9 לחוק המקרקעין גם כאשר עסקינן בהתחייבויות נוגדות ליתן מתנה, או, שמא, כטענת הנתבע, כשמדובר בהתחייבויות נוגדות ליתן מתנה נופל הבסיס הרעיוני להוראת סעיף 9 ויש לבחון את התחרות בין ההתחייבויות בהתאם להוראות חוק המתנה בלבד. 8. הנתבע סומך טענתו על הוראת סעיף 163 לחוק המקרקעין, הקובע, כי הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנידון. לטענתו, הוראת סעיף 6 לחוק המתנה מהווה דין מיוחד (הוראה מיוחדת) לעניין זה ושוללת את תחולתו של סעיף 9 לחוק המקרקעין על התחייבויות נוגדות ליתן מתנה. 9. סבורני, כי אין ממש בטענת הנתבע. סעיף 6 לחוק המתנה קובע את דרכי הקניית המתנה בלבד. הסעיף קובע, כי: "הבעלות בדבר - המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל - בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנידון." 10. כפי שסקרתי לעיל, הפסיקה הכירה בהוראות חוק המקרקעין כהוראות מיוחדות לעניין מתנה במקרקעין וקבעה, כי מקום בו מדובר במתנה במקרקעין תושלם ההקנייה רק עם רישום הזכויות כדין. כך, למשל, קבע כב' הנשיא א. ברק בפרשת צ'יזיק, בעמ' 323, כי: "תוצאה זו מתבקשת משילוב של הוראת חוק המתנה, תשכ"ח 1968-, שילוב המתבקש מהוראות חוק המתנה (סעיף 6 סיפא) שלפיהן במתנה עוברת הבעלות מנותן המתנה למקבלה (סעיף 6) עם הוראות חוק המקרקעין שלפיהן הקנית בעלות במתנה מהווה עסקה במקרקעין, ועסקה במקרקעין טעונה רישום (סעיף 7(א))." (ראה גם ע"א 404/84 סעתי נ. סעתי, פ"ד מא(2) 477, וכן ע"א 954/93 חגבי נ. בן יונה, פ"ד נ(1) 417). 11. עיון בחוק המתנה מצביע, כי בהוראותיו לא נכללה כל הוראה מיוחדת לעניין התחייבויות נוגדות. חשוב להדגיש, כי במקרים בהם התכוון המחוקק לייחד הסדר מיוחד להתחייבויות נוגדות, הסוטה מההסדר שבחוק המקרקעין או המאמץ חלקו, בכפוף לשינויים מסויימים המתחייבים מנסיבות העניין, קבע המחוקק הוראות מיוחדות בחוק המתאים. כך, למשל, קובע סעיף 5 לחוק המשכון, התשכ"ז 1967- : "נכסים נדים שמושכנו כשהיו בהחזקתו של הממשכן והם הופקדו כאמור בסעיף 4(2) או שמישכונם נרשם כאמור בסעיף 4(3), יהיה כוחו של המישכון יפה לכל דבר, אף אם הממשכן לא היה בעל הנכסים או לא היה זכאי למשכנם, ובלבד שהנושה פעל בתום-לב והנכסים באו לידי הממשכן על דעת בעליהם או על דעת מי שהיה זכאי להחזיקם." סעיף 14 לחוק הנאמנות, התשל"ט 1979-: "פעולה שנעשתה בהפרת חובת הנאמנות והצד השלישי ידע או היה עליו לדעת על ההפרה, או שנעשתה ללא תמורה, רשאי בית המשפט לבטלה, ועל הצד שלישי יחולו אחריות וחובות כשל נאמן; ידיעה על קיום הנאמנות, אין בה בלבד משום ידיעה על הפרת חובת הנאמנות." (ראה גם סעיף 4 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ח1986-; סעיף 73 לחוק הירושה, תשכ"ה 1965-, וסעיף 12 לחוק המיטלטלין, התשל"א 1971-). אכן, כפי שהבהרתי לעיל, אם וככל שהאב לא היה נותן, עובר להתחייבותו כלפי הנתבע, ייפוי כח בלתי חוזר להבטחת העברת זכויותיו בדירה לתובעת, היה חל, ככל הנראה, סעיף 5 לחוק המתנה ולא היה מקום לבחון התחרות בין ההתחייבויות לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין. אולם, כאמור לעיל, משניתן ייפוי כוח בלתי חוזר כאמור יש לראות את האב כמי שויתר על זכות החזרה ובהעדר הוראה מיוחדת בחוק המתנה יחול סעיף 9 לחוק המקרקעין על ההתחרות בין ההתחייבויות. 12. בחינת לשונו של סעיף 9 לחוק המקרקעין מצביעה על כך שהמחוקק לא ייחס כל חשיבות למהות ההתחייבות הראשונה, דהיינו, האם המדובר בהתחייבות להקנות זכות במקרקעין בתמורה או שלא בתמורה. מנגד, מהווה אלמנט התמורה אחד התנאים המהותיים למתן תוקף להתחייבות השנייה, אשר בהעדרו תגבר ההתחייבות הראשונה (ראה, מ. דויטש, "הקניין כ"תווית"? על תחרות זכויות ופורמליזים", הפרקליט מג(ג) עמ' 312 ; פרופ' נ. כהן, התערבות ביחסים חוזיים, הפקלוטה למשפטים פרסומי אוניברסיטת תל אביב (הוצאת רמות מערכות חינוך) עמ' 131 132-; ראה גם המ"פ 1537/95 בקר נ. מרכז את"ה - אגודת תלמידי הישיבות בארה"ב, תק - מח 98(1), 173). אין חולק, כי הנתבע לא נתן כל תמורה לאב בגין זכויותיו במקרקעין. בנסיבות אלה, לאור לשונו של סעיף 9 לחוק המקרקעין, אין מנוס אלא לקבוע, כי זכותה של התובעת גוברת על זכותו של הנתבע ואין צורך להרחיב ולבחון את שאלת תום הלב. עם זאת, אציין, כי ספק רב בעיני, אם יש ממש בטענת הנתבע, כי, עובר להחתמת האב על מסמכי העברת הזכויות בדירה לשמו, לא ידע על התחייבות האב כלפי התובעת ודי אם אציין, כי הזריזות בה פעל בא-כוח הנתבע להעביר את הזכויות בדירה לשמו של הנתבע מעוררת יותר מחשד גרידא. אף שבנקודה זו יכולתי לסיים את פסק הדין, הרי שאינני יכולה להימנע מלהביע תחושתי, כי סעיף 9 לחוק אינו מהווה הסדר הולם למקרה של התנגשות בין שתי התחייבויות נוגדות ליתן מתנה. סבורני, כי הפתרון החד-משמעי, לפיו בכל מקרה בו תעמודנה לתחרות שתי התחייבויות נוגדות ליתן מתנה, דהיינו התחייבויות אשר על אף שבשתיהן נעדר יסוד זהה העדרו של יסוד זה יפעל תמיד לחובת הזכאי השני, לוקה בחסר וכי מן הראוי, כי במקרה כאמור תוכרע שאלת העדיפות על פי שאלת קיומו או העדרו של תום לב מצד הזכאי השני בלבד. מובן, כי, במקרים רבים, הקביעה בדבר קיומו או העדרו של תום לב תושפע גם מקיומה או העדרה של תמורה. כך, בפסה"ד בע"א 5664/93 ז. כנען נ. United States Of America , פ"ד נא(1) 114, 131, קובעת כב' השופטת ט. שטרסברג-כהן, כי התמורה מהווה אינדיקציה אובייקטיבית לקיומו של תום לב. הרהורים בשאלה זו הועלו גם על ידי פרופ' מ. דויטש במאמריו. כך, במאמרו "נפילתה(?) ועלייתה של הזכות שביושר במשפט הישראלי - המשפט בעקבות המציאות", עיוני משפט כד(2) 313, 339 - 340, מציב פרופ' דויטש את השאלה: "כנתון אמפרי במשפטנו כיום, הקדימות בזמן מעניקה יתרון ברור לזכאי המוקדם. האם יש מקום אכן להקנות עדיפות כזו לזכאי הראשון?...". פרופ' דויטש מציין, כי לאור סעיף 9 לחוק המקרקעין זו הדרך בה יש לילך, אולם מוסיף, כי: "ובכל זאת התשובה האמורה אינה נקייה מספקות. ראשית גם לעניין דיני העסקאות הנוגדות, שאלה היא אם מוצדק להקנות הגנה כאמור לזכאי למתנה על פי רוכש מאוחר... אכן, גם לזכאי על פי דין המתנה ציפיות מוגנות, אך ציפיות אלה הינן מוחלשות." במאמרו "הקניין כ"תווית"? על תחרות זכויות ופורמליזם" (שם, עמ' 314) מרחיב פרופ' דויטש בהתייחסו לשאלה זו, ככל שהיא מתמקדת בשתי התחייבויות ליתן מתנה, ואומר: "סיכומה של נקודה: הדין המצוי בתחום העסקאות הנוגדות הוא דין ראוי, ככל שמדובר בזכאי ראשון אשר ביצע תשלום של התמורה; מן הראוי לשנות את הדין ככל שמדובר בזכאי ראשון שעדיין לא נתן תמורה, ובמקרה כאמור יש להסתפק בכל שהדרישה מן הזכאי המאוחר תהיה או תמורה מבוצעת או דרישה לשכלול הקניין, אך לא שניהם גם יחד. דין העסקאות הנוגדות כיום אינו מאפשר לשחרר את הזכאי המאוחר מדרישת השכלול, אולם במסגרת המושג הגמיש של "תמורה" ניתן למצער להסתפק בתמורה מעותדת, כאשר דרישת השכלול קוימה, במצבים שבהם הזכאי הראשון לא נתן בעצמו תמורה." כאמור לעיל, לדעתי, המבחן במקרה כאמור צריך להיות מבחן תום הלב. בטרם אסיים, אין לי אלא להביע את צערי על כך שהן התובעת והן הנתבע לא השכילו להגיע להסדרת המחלוקת ביניהם מחוץ לכתלי בית המשפט ואף דחו את הצעתי לנסות להגיע להסדר כאמור, תוך שהם שמים את האב, בעל הזכות, במצב מביש ומביך, ומתעלמים מתחושותיו ומצבו הקשה ממילא בשל הבעיות הרפואיות מהן הוא סובל. את מצבו העגום של האב ייטיבו לתאר מילותיו של כב' השופט מ. חשין בע"א 5185/93 היוהמ"ש נ. רינה מרום, פ"ד מט(1) 318: " ... - דומני שאדם - כי אדם היודע שימיו ספורים והוא אין-אונים, יהיה נכון לתת מרכושו, או אף את כל רכושו - ושלא מחמת השפעה בלתי הוגנת - למי שהעניק לו חסד בחודשי חייו האחרונים - מעט יחס, מעט חום, מעט אהדה - כאשר העולם ממשיך לנוע על צירו ואל - עברו לא פנה." בענניינו, אין ספק, כי בהתחייבויותיו כלפי התובעת והנתבע ביקש האב להמשיך וליהנות מאותו חסד לו זכה, הן מהתובעת, אשר מטפלת וסועדת אותו בחוליו, והן מהנתבע, אשר, שלא כילדיו האחרים, לא היפנה לו עורף והמשיך בקשריו עמו עד למשבר ולאירועים נשוא פסק הדין. בנסיבות העניין הנני מורה, כי העברת הזכויות בדירה לשם הנתבע מבוטלת. מתוך תקווה, כי הצדדים ישכילו לשקם את יחסיהם וכי הן התובעת והן הנתבע ידעו להכיר בחשיבות הקשר שבין אב לבנו, ללא קשר לזכייתו של הבן ברכוש זה או אחר, הרי, על אף שהתובעת זוכה בדין, איני מחייבת את הנתבע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. תיק תמ"ש 88800/99 ייסגר. תוך 7 ימים מיום קבלת פסק הדין יודיע האב, האם, בנסיבות העניין, ניתן למחוק את התביעה שהוגשה על ידו בתמ"ש 88801/99. קטיניםירושה