זכויות גרושה בפנסיה של בעלה

האם האישה זכאית לקבל את החלק היחסי בזכויות הפנסיה שצבר בעלה בתקופת נישואיהם ועד פקיעת הנישואין ?

האם יש להחיל את הלכת "איזון המשאבים" גם על זכויות פנסיה, תקציבית או צוברת בהליך גירושין בין בני זוג ?

בע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה (3) עמ' 793 החיל בית המשפט העליון את ההסדר של הילכת השיתוף על כספי פיצויים ופנסיה לאחר שאלה גמלו. בעמ' 798 נפסק כי בנסיבות העניין, זכאית המשיבה למחצית זכויותיו של המערער, לפנסיה ולפיצויים, ממקום עבודתו למשך התקופה שבין יום נישואיהם ועד ליום הפסקת עבודתו, כפי שקבע השופט קמא.

בחלוף מס' שנים בע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מ"ו (1) עמ' 602 החיל בית המשפט העליון את הילכת השיתוף על כספי פיצויים וזכויות פנסיה גם כשאלה טרם גמלו, ובלבד שהם ישולמו במועד תשלומם.

ברע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מ"ז (3) עמ' 758 בעמ' 776 נשאלה השאלה:
"מה דינם של כספים שנתקבלו כפיצויים בגין פרישה מעבודה ובהיוון פנסיה? כלום יש לראות בהם חלק מן הרכוש המשותף של בני הזוג, מקום שניהלו הם אורח חיים משותף ונישאו במאמץ המשפחתי המשותף?"

על כך משיב כב' השופט בך בעמ' 767:
"סבורני, כי התשובה לכך חייבת להיות בחיוב, אמנם בע"א 44/84 דולי גילבוע נ' דרור גילבוע החלטנו כי חובה היה על האישה להצביע על ראיה כלשהי, שיש בה כדי להוכיח כי היתה קיימת כוונה מיוחדת לשיתוף בזכויות הפנסיה, אולם קביעה זו נעשתה לאור המקרה שם."

הלכה זו חזרה ונפסקה בע"א 6557/95 חיים אבנרי נ' תמר אבנרי (לא פורסם).
בהסתמך על ההלכות הפסוקות שיצאו מלפני בית המשפט העליון בע"א 841/87 רון נ' רון;
ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי ובבר"ע 964/92 אורון נ' אורון, ניפסק ע"י כב' השופט טל שיש להחיל את חזקת השיתוף על זכויות פנסיה ופיצויי פיטורין.

בתמ"ש 16811/95 נחמה גם נ' יואל נפסד כי: גם כי אישה זכאית לקבל מידי חודש בחודשו את מחצית הסכום שמקבל הבעל כפנסיה תקציבית.

העולה מההלכות הפסוקות, כי האשה זכאית לקבל את החלק היחסי בזכויות הפנסיה שצבר בעלה בתקופת נישואיהם ועד פקיעת הנישואין, או עד למועד מוקדם יותר כפי שיקבע ע"י ביהמ"ש, ובתנאי שזכויות הפנסיה גמלו, ואין זה משנה אם הפנסיה היא צוברת או תקציבית.



להלן פסק דין בנושא זכויות גרושה בפנסיה של בעלה באיזון משאבים בין בני זוג בהליך גירושין:

פסק דין

עניין לנו בתביעת אישה למתן הצהרה, כי היא זכאית להירשם ו/או לקבל את המחצית מהזכויות הכספיות ו/או הפיננסיות שנצברו על שם הנתבע בתקופת נישואיהם.

א.     רקע עובדתי:
     התובעת והנתבע (להלן: "הצדדים") נשאו זל"ז כדמו"י בתאריך 30.6.77 והתגרשו זמ"ז בתאריך 1.4.96.

     מנישואין אלה נולדו לצדדים 3 ילדים והם:

     נ' יליד 25.7.78 - בגיר;
     פ' ילידת 31.7.82 - כבת 17.5 שנים
     א' יליד 8.1.90 - כבן 10 שנים.
(להלן: "הילדים").

בטרם שנישאו הצדדים, התגוררה התובעת יחד עם בני משפחה בספרד. לאחר נישואיהם החליטה התובעת לעלות לישראל ולהקים יחד עם בעלה, בית בישראל.

הצדדים וילדיהם התגוררו בדירה ברח' __ בר' (להלן: "הדירה").
הנתבע עובד בתעשיה האוירית. התובעת לא עבדה מחוץ לביתה אלא ניהלה את משק ביתה וגידלה את הילדים.

בשנת 1991 פרץ משבר בחיי הנישואין, אשר בעקבותיו הוגשו תביעות הדדיות בערכאות המוסמכות. כל אחד מבני הזוג מטיל את האשם לגרימת המשבר על משנהו.
בתאריך 28.8.91 הגיש הנתבע לביה"ד הרבני האזורי בפ"ת תביעה לשלום בית ולחילופין לגירושין (להלן: "ביה"ד").

במסגרת תביעה זו נתבקש כב' ביה"ד לפסוק בעניין מזונות האישה וזכויות שנצברו במהלך הנישואין. בס' 31 לכתב התביעה נטען לעניין זה:
".... ובכרוך לכך יתבקש כת"ר לדון במזונות האישה ולקבוע כי האישה הפסידה מזונותיה ואינה זכאית למזונות מהבעל, וכמו כן יתבקש כת"ר לדון ולפסוק בעניין רכוש בני הזוג לרבות הדירה, תכולה, כספים וזכויות שיש למי מבני הזוג מכל מין וסוג שהוא, לרבות זכויות הנובעות ממקום עבודה ולרבות המכונית הרשומה ע"ש הבעל ...".

התובעת הגישה בשמה ובשם הילדים תביעה לביהמ"ש המחוזי למזונות (בתיק מ.א. 1917/93 ולאחר מכירת דירת המגורים עפ"י פסק דינו של ביה"ד הרבני, הוגשה גם תביעה למדור בתיק מ.א. 2031/94).
בביהמ"ש המחוזי טען הבעל לחוסר סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתובענה למזונות, אולם בית המשפט לא הכריע בשאלת הסמכות הואיל והאישה הודיעה כי היא מוכנה להתגרש, והחליט לחייב את האב במזונותיהם הזמניים של הקטינים בלבד.

ביום כ"א באייר תשנ"ג התקיים דיון בביה"ד הרבני בתביעת הבעל לגירושין. האישה הודיעה על הסכמתה להתגרש וביה"ד פסק:
"לאחר שמיעת דברי הצדדים ובאי כוחם ולאור החומר שבתיק ולאחר העיון אנו פוסקים:
(א) על הצדדים, פלוני ופלונית, להתגרש זמ"ז בגט פיטורין כדמו"י וקובעים תאריך לקביעת שמות ליום שלישי כ"ד תמוז תשנ"ג (13.7) שעה 11:00...".

     נקבעו שני מועדים לסידור הגט אך הבעל לא התייצב; בפעם הראשונה משום שטען כי הינו חולה, ואילו בפעם השניה טען כי הוא בשירות מילואים.

     ביום א' טבת תשנ"ד מינה ביה"ד הרבני את עו"ד דבירי ככונס נכסים למכירת דירת הצדדים המשותפת.

     
בדיונים מאוחרים יותר הודיע הבעל מפורשות כי הוא אינו מוכן ליתן לאישה את גיטה, ובפיו היו טענות מטענות שונות שעניינם רכוש וכספים המגיעים לו מהאישה, וכי לאחר סידור הגט הוא לא יוכל לתבוע את הרכוש הנ"ל ותמנע ממנו גם האפשרות להגיש תביעה על רכוש הנמצא בספרד.

ביה"ד אפשר לנתבע להגיש חוות דעת המתייחסת לחוק הספרדי על מנת להוכיח את טענתו, אולם הנתבע נמנע מלעשות כן.
כמו כן טען ב"כ הנתבע כנגד כשרותו של הגט אם יינתן בתנאי לחץ, כאשר עדיין יש בפי מרשו טענות רבות כנגד התובעת - אולם בית הדין הרבני דחה טענה זאת.

משסרב הנתבע ליתן לתובעת את גיטה היא תבעה את מזונותיה בביה"ד הרבני, והנתבע חוייב לשלם למזונותיה.

הבעל ערער לבית הדין הרבני הגדול - אולם ערעורו נדחה תוך חיובו בהוצאות.

מן הראוי לצטט קטע מהחלטת ביה"ד הרבני הגדול בערעור שהוגש ע"י הבעל:
"...הבעיה האמיתית בין הצדדים היא הגט. שניהם חפצים בכך, ולמרות זאת הבעל מסרב לתת גט עקב טענותיו כי יש לאישה כספים ורכוש בנפרד, ולפי החוק הספרדי אם יבוצע הגט, לא יהיה זכאי לחלק ברכוש. טענה זו אינה ברורה לנו, ניתנה לב"כ הבעל הזדמנות להגיש את רשימת הרכוש שלטענתו יש לאישה שם, אולם רשימה כזו לא הוגשה, בנסיבות כאלו, הבעל מנצל את הגט כמנוף לקבלת רכוש ויש מקום לחשש שמטרתו לסחוט כספים מן האשה תמורת הגט ששניהם רוצים בו." (ראה ת5/)

בתאריך ט' אייר תשנ"ד - הודיע הבעל במפורש לביה"ד כי לא יתן לאישה את גיטה, וכנ"ל בדיון שהתקיים ביום יח' תמוז תשנ"ד.

בתאריך א' בניסן תשנ"ו (21.3.96) ניתן על ידי בית הדין צו הגבלה לפיו נאסר על הבעל "לקבל, להחזיק או לחדש רשיון נהיגה עד שיתן גט פיטורין כדמו"י לאשתו" (ת10/).

בעקבות צו ההגבלה החליט הבעל לגרש את אשתו, ובני הזוג התגרשו בתאריך 4/96.

ב.     טענות התובעת - לעניין הסמכות:
     התובעת טוענת כי הסמכות נתונה לביהמ"ש זה, משני טעמים:
1.     חוסר "כנות" תביעת הגירושין וחוסר "כנות" כריכת ענייני הרכוש בתביעת הגירושין.
התובע הוא זה שהגיש את התביעה, הוא חוייב לגרש את אשתו אך עיכב את ביצוע הגט משך תקופה העולה על 3 שנים.

2.     לחילופין, בית הדין סיים את מלאכתו עם מתן פסק הדין וגירושי הצדדים בחודש 4/96.

כיום מונחת בפני בית הדין הרבני רק תביעה לעניין משמורת הילדים, אשר בה הוא דן מכוח סמכותו הנגררת.

ג.     טענות הנתבע לענין הסמכות:
הנתבע הקדים והגיש לבית הדין הרבני את תביעתו לשלום בית ולחילופין לגירושין, ובמסגרת תביעה זו כרך את ענייני המזונות והרכוש.
תביעת הגירושין הינה "כנה", כריכת המזונות והרכוש נעשו "כדין" ו"בכנות".

ד.     דיון בשאלת הסמכות:
     ס' 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נשואין וגירושין) תשי"ג1953- (להלן: "החוק") דן בשיפוטו של כב' בית הדין אגב גירושין, וקובע:
     "הוגשה לבית הדין תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג."

     כדי שהסמכות תוקנה לכב' בית הדין הרבני לדון במזונות אשה ו/או ברכוש לא די בכריכת נושא זה בתביעת הגירושין, אלא על המבקש לשלול את סמכותו של בית המשפט, להוכיח גם כי:

  1.      תביעת הגירושין הינה כנה.
  2.      הכריכה היא כדין.
  3.      כריכת עניין המזונות ו/או הרכוש בתביעת הגירושין, נעשתה בכנות.


     

נטל ההוכחה בדבר כנות התביעה לגירושין וכנות הכריכה נופל לפתחו של המבקש מבית המשפט להימנע מלהשתמש בסמכות השיפוט שלו עקב כריכתו בתביעת הגירושין.
     ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד ל"ד (4), 155.

     בע"א 384/95 בן יאיר נ' בן יאיר, פ"ד ל"ט (4), 775 בעמ' 779 אומר כב' השופט בך:
     "...אולם מקובלת עלי ההלכה שנקבעה.... אשר על פיה רובץ נטל ההוכחה בנקודה זו על הבעל. אחרי הכל, הבעל הוא אשר מבקש מבית המשפט המחוזי להימנע מלהשתמש בסמכות השיפוט שלו בנושא בשל כריכת עניין המזונות על ידו בתביעת הגירושין, שהוגשה על ידו לבית הדין הרבני, ועל כן רק טבעי הוא, שעליו להראות ולהוכיח, כי כריכה זו נעשתה כדין ובכנות. חוץ מזה, המידע הרלוונטי בשאלת כנות בקשתו הינו בידיעתו המיוחדת של הבעל."

את "כנות" התביעה ו"כנות הכריכה" ניתן להסיק:
א.     מתוך כתב התביעה.
     יש לבחון את התשתית העובדתית המצביעה על עילות הגירושין, והאם אלו מצדיקות לכאורה, על המלצה או חיוב האשה לקבל גט מבעלה.

ב.     מחקירת הבעל על תצהירו שהגיש לביהמ"ש בתמיכה לבקשתו לדחות על הסף, או להעביר את הסמכות בעניין מזונות האשה, לבית הדין הרבני.
     במיוחד, יש לבדוק - האם הבעל בחקירתו אינו מתכחש או אינו סותר את התשתית העובדתית אשר היוותה את עילת התביעה.
     לעניין זה ראה את מאמרו של פרופ' מ. שאווה "על 'כרוך' ועל 'כנות' - הייפסק מרוץ הסמכויות בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני? (עיוני משפט ב' (1972) 719).

ה.     האם תביעת הגירושין הינה כנה?
התשובה היא שלילית.
אין לך חוסר תום לב היורד לשורש הכנות מאשר תובע המגיש תביעת גירושין - גם אם תביעה זו היא חלופית לתביעה לשלום בית - ומשניתן פסק דין לחיוב בגט, ממאן התובע אשר הגיש את התביעה, למלא אחר פסיקת ביה"ד לאורך תקופה העולה על 3 שנים, ואלמלא הוצא נגדו צו הגבלה לפיו נאסר עליו "...לקבל, להחזיק או לחדש רשיון נהיגה...", אין לדעת אם הוא לא היה ממשיך לעגן את אשתו, עד עצם היום הזה.

לעניין זה יפים דבריו של כב' הרב דייכובסקי דיין ביה"ד הרבני הגדול בפסק דין שניתן בערעור שהגיש הבעל על החלטת בית הדין הרבני האזורי המחייבו במזונות האישה:
"...בנסיבות כאלו הבעל מנצל את הגט כמנוף לקבלת רכוש ויש מקום לחשש שמטרתו לסחוט כספים מן האשה תמורת הגט ששניהם רוצים בו."

המסקנה היא, שתביעת הגירושין אינה "כנה", ואי לכך אין גם צורך לדון בשאלת "כנות" הכריכה, והאם הוגשה "כדין" ו"בכנות", וכן אין צורך להכריע בשאלה, האם מוסמך בית הדין להכריע בתביעה הרכושית, לאחר גירושי בני הזוג.

התוצאה היא, כי לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתביעה הנדונה.

ו.     לגופה של התביעה:
טוען הנתבע, כי חיי הנישואין התבססו על משטר של הפרדה רכושית, ומי שגרם לכך זו דווקא התובעת, אשר בחרה לשמור על הפרדה רכושית ובמיוחד על הפרדה בחשבונות המשותפים.

לא ברור לי מדוע נגרר ב"כ הנתבע לטענה של העדר שיתוף והפרדת משאבים, כאשר בני הזוג נישאו ביום 30.6.77, דהיינו לאחר תחולת חוק יחסי ממון תשל"ג1973- (להלן: "החוק"), והמשטר של "הילכת השיתוף" אינו חל עליהם, כי אם המשטר של "איזון משאבים".

ס' 5 לחוק קובע:
"(א)     עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג (להלן: "פקיעת הנישואין") זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג,
למעט -
(1)     נכסים שהיו להם ערב הנישואין, או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.
(2)      גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף, או מות.

(3)     נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם.
(ב)     בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לעניין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו."

אין מחלוקת, כי התובעת והנתבע לא ערכו ביניהם הסכם ממון וממילא גם לא הסכימו כי נכס מסוים לא יאוזן, ו"בכגון דא", קובע החוק הנחה חוקית לפיה קיים "איזון משאבים" וכל אחד מבני הזוג זכאי עם פקיעת הנישואין למחצית כלל הנכסים על פי שוויים, להוציא את אותם נכסים שאין לאזנם עפ"י סע' 5 (א) (1), (2) ו-(3) לחוק.

ב-ע.א. 5275/90 יעל זנד נ' בן ציון זנד פד"י מז(1) עמ' 617 בעמ' 619 נאמר ע"י כב' הנשיא שמגר:
"...האיזון אינו אלא נושא דגם חקוק המגדיר את השיטה לפיה מוסדרים יחסי הממון קרי - נכסיו וקנייניו של כל אחד מבני הזוג - עם פקיעת הנישואין.

וכן בפסק דינו של כב' השופט זמיר בתיק מ.א. 6478/92 גרונדלנד נ' גרונדלנד, פורסם בפ"ד נג (3) 449 :
"המסקנה העולה מהוראותיו של החוק, היא שנוצרה עובדה על ידי החוק והוראותיו, לגבי מחצית הנכסים של בני הזוג וזאת עפ"י "איזון המשאבים" כאמור בס' 3 ו5- לחוק. אין כל צורך בכך שבן זוג יפנה היום לבית המשפט בבקשה להכריז ולהצהיר על בעלות במחצית הנכסים המשותפים של בני הזוג (כפי שהדבר היה נחוץ לפני חקיקת החוק הנ"ל כאשר אז - לפני חקיקת החוק - יכול ואולי צריך היה בן הזוג לפנות לבית המשפט ולקבל הצהרה והכרזה במסגרת "חזקת השיתוף" ו"המאמץ המשותף" כי הוא ה"בעלים" על מחצית הרכוש המשותף של בני הזוג).
עובדה זו של זכות במחצית הנכסים של בני הזוג, היום ולגבי בני זוג שהחוק חל עליהם, נקבע ע"י החוק עצמו במפורש, במסגרת "איזון המשאבים" הקובע, כי כל אחד מבני הזוג הוא "הבעלים של מחצית כלל הנכסים, לפי שווים, של בני הזוג".

יוצא איפוא, כי בני זוג אשר נישאו לאחר צאת החוק ולא הסכימו בכתב כי נכס מסויים או זכויות מסויימות לא יאוזנו, הרי שכל מה שנצבר או נרכש במהלך הנישואין הוא "בר איזון", למעט אלה שהוצאו מכלל האיזון בהתאם לס' 5 (א) (1), (2) ו-(3) לחוק, ואין צורך הגשת תובענה למתן הצהרה על זכאותו של מי מבני הזוג להרשם כבעלים משותפים כפי שהדבר היה קיים לפני חקיקתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973- .

כאמור, לא ירדתי לסוף דעתו של ב"כ הנתבע כשזה ביקש לשכנע את ביהמ"ש שבני הזוג נהגו משטר של הפרדה רכושית, בעוד שב"איזון משאבים" עסקינן, אלא אם כוונתו היתה לשכנע את ביהמ"ש לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו עפ"י ס' 8 לחוק, ולקבוע כי זכויותיו הסוציאליות ו/או הפיננסיות של הנתבע לא יאוזנו מחצה על מחצה אלא לפי יחס אחר כפי שנקבע בס' 8(2) לחוק, זאת לנוכח העובדה שהצדדים חיו בפרוד והנהיגו משטר של הפרדה רכושית, או לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג בזמן פקיעת הנישואין, אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר, זאת על פי האמור בס' 8 (3) ו- 8(4) לחוק.

האם יש להחיל את הילכת "איזון המשאבים" גם על זכויות פנסיה, תקציבית או צוברת?
המלומד פרופ' א. רוזן צבי בספרו דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול, עמ' 487:
"זכויות הפנסיה נחשבות כחלק בלתי נפרד מסך התמורה שהעובד זכאי לה עקב עבודתו אין הן מענק חסד מטעם המעביד או ביטוי להכרת תודה מצידו.
הזכויות מעוגנות בחקיקה או בהסכמים קיבוציים או בחוזים מיוחדים בכל אחד מן המקרים האמורים. זכות הפנסיה מוקנית לעובד כחלק מן השכר הכולל במובנו הרחב. הזכות הנקנית באופן ישיר או עקיף עקב העבודה הינה חלק מן השיתוף באותה מידה שהעבודה ותוצאותיה נחשבות כפי המאמץ המשותף של בני זוג. כל אימת שהעבודה ופירות ההשתכרות הם רכוש בר חלוקה - ובדרך כלל חלק מן השיתוף - אין טעם ואין הצדקה להוציא מן הכלל חלק מתנאי העבודה או ההשתכרות, יהא אשר יהא המיון המשפטי שלהם לצרכים משפטיים שונים".

בע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה (3) עמ' 793 החיל בית המשפט העליון את ההסדר של הילכת השיתוף על כספי פיצויים ופנסיה לאחר שאלה גמלו. בעמ' 798 נפסק:
"בנסיבות העניין, זכאית המשיבה למחצית זכויותיו של המערער, לפנסיה ולפיצויים, ממקום עבודתו למשך התקופה שבין יום נישואיהם ועד ליום הפסקת עבודתו, כפי שקבע השופט קמא."

בחלוף מס' שנים בע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מ"ו (1) עמ' 602 החיל בית המשפט העליון את הילכת השיתוף על כספי פיצויים וזכויות פנסיה גם כשאלה טרם גמלו, ובלבד שהם ישולמו במועד תשלומם.

ברע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מ"ז (3) עמ' 758 בעמ' 776 נשאלה השאלה:
"מה דינם של כספים שנתקבלו כפיצויים בגין פרישה מעבודה ובהיוון פנסיה? כלום יש לראות בהם חלק מן הרכוש המשותף של בני הזוג, מקום שניהלו הם אורח חיים משותף ונישאו במאמץ המשפחתי המשותף?"

על כך משיב כב' השופט בך בעמ' 767:
"סבורני, כי התשובה לכך חייבת להיות בחיוב, אמנם בע"א 44/84 דולי גילבוע נ' דרור גילבוע החלטנו כי חובה היה על האישה להצביע על ראיה כלשהי, שיש בה כדי להוכיח כי היתה קיימת כוונה מיוחדת לשיתוף בזכויות הפנסיה, אולם קביעה זו נעשתה לאור המקרה שם."

הלכה זו חזרה ונפסקה בע"א 6557/95 חיים אבנרי נ' תמר אבנרי (לא פורסם).
בהסתמך על ההלכות הפסוקות שיצאו מלפני בית המשפט העליון בע"א 841/87 רון נ' רון;
ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי ובבר"ע 964/92 אורון נ' אורון, ניפסק ע"י כב' השופט טל שיש להחיל את חזקת השיתוף על זכויות פנסיה ופיצויי פיטורין.

לאחרונה נפל בחלקי להכריע בשאלה זו, ובהסתמך על ההלכות הפסוקות שיצאו מבית המשפט העליון, פסקתי בתמ"ש 16811/95 נחמה גם נ' יואל גם כי אישה זכאית לקבל מידי חודש בחודשו את מחצית הסכום שמקבל הבעל כפנסיה תקציבית.

העולה מההלכות הפסוקות, כי האשה זכאית לקבל את החלק היחסי בזכויות הפנסיה שצבר בעלה בתקופת נישואיהם ועד פקיעת הנישואין, או עד למועד מוקדם יותר כפי שיקבע ע"י ביהמ"ש, ובתנאי שזכויות הפנסיה גמלו, ואין זה משנה אם הפנסיה היא צוברת או תקציבית.

ז.     אופן האיזון:
ב-ע.א. 1229/90 חנוך נ' חנוך, פ"ד מה (5) עמ' 584 קבע בית המשפט העליון את האופן שיש לאזן את הנכסים ו/או הזכויות.

נקבע בע.א. 1229/90 הנ"ל שאין לאזן נכס קנייני אחד מכלל הנכסים אלא את כלל הנכסים והזכויות שיש לצדדים באופן שלהלן:
"... עורכים שומה של נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן את שוויים. משווי הנכסים של כל בן זוג, יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים, לאחר מכן נערך האיזון לפי ס' 6 (ב) הקובע:
היה שווים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שווים של נכסי השני חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין, ואם בכסף או בשווה כסף.
עיננו הרואות, שאף כאן אין התייחסות לכל פרט קנייני בנפרד, אלא לכל נכסי בן הזוג האחד מול כל נכס בן הזוג האחר, ובין אלו נערכים חישובי ההפרש וחלוקתו (שם בעמ' 586)".

בס' 18 לכתב התביעה נתבקש כב' בית המשפט ליתן פסק דין המצהיר כי כל נכס ו/או זכות שהצטברו בתקופת הנישואין, למעט מתנות וירושות, שייכים לצדדים בחלקים שווים.

כשהוגשה התביעה ביום 20.11.94 היו הצדדים נשואים זל"ז, ומשלא פקעו הנישואין, ספק אם ניתן היה להעתר לבקשה וליתן את הסעד של מתן הצהרה בדבר השותפות בזכויות, אלא רק את הסעד החלופי של הענקת סעדים לפי ס' 11 לחוק.

ח.     מהם הנכסים ו/או הזכויות שיש לאזנם?
בהסתמך על ההלכה שנפסקה בע.א. 1229/90 יש צורך לאזן את כלל נכסי בני הזוג.
בענינינו אין מחלוקת כי דירת הצדדים אשר ברח' __ נמכרה בהתאם להוראת בית הדין הרבני על פי פסק דינו מיום כ"א באייר תשנ"ג, והתמורה בניכוי חוב המשכנתא שרבץ על הדירה, חולק בין הצדדים בחלקים שווים.

ב"כ הבעל ביקש לשכנע את בית המשפט כי לתובעת היו שני חשבונות בנקאיים השייכים לה, האחד בחו"ל, והשני בארץ. התובעת טענה כי אלו אינם חשבונותיה כי אם חשבון אחד של אביה והחשבון השני של אחיה.

מעבר לשאלת הבעלות בחשבונות הללו, שוכנעתי כי מקור הכספים הם בהפקדות כספיות שנעשו ע"י משפחתה של התובעת ואשר ניתנו לה במתנה לצורך עזרה כלכלית, לכן אינם נכללים במסגרת "האיזון" בהתאם לס' 5 (א) (1) לחוק.

פרט לנכסים המפורטים לעיל, הרי שכלל נכסי המשפחה שהם "ברי איזון" הם זכויותיו הכספיות ו/או הפיננסיות, לרבות זכויות פנסיה שיש לנתבע ממקום עבודתו בתעשיה האווירית.

ט.     מועד הפסקת השיתוף:
התובעת טוענת שמועד הפסקת השיתוף הינו המועד שבו קיבלה התובעת את גיטה מאת הנתבע, דהיינו בתאריך 1.4.96.

הנתבע טוען כי אפילו אם יקבע בית המשפט כי ניתן לייחס לבני הזוג שיתוף, הרי שאותו שיתוף נסתיים בעת שהתובעת חטפה את שלושת בני הזוג לספרד ואף קודם לכן עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים, דהיינו לפני כ- 7 שנים (בשנת 1991-1992).

ס' 8 לחוק קובע:
"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג שהוגשה לאחר פקיעת הנישואין - אם לא ניפסק, בדבר יחסי הממון בפסק דין לגירושין - לעשות אחת או יותר מאלה:
(1)     לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בס' 5 ששווים לא יאוזן בין בני הזוג.
(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה אלא לפי יחס אחר שיקבע.
(3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שווים בשעת פקיעת הנישואין אלא לפי שווים במועד מוקדם יותר שיקבע.
(4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג בזמן פקיעת הנישואין, אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע."

בהתאם לס' 8 (3) לחוק הוענקה לבית המשפט הסמכות:
"שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם לא יהיה לפי שוויים בשעת פקיעת הנישואין, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע".
בית המשפט "רשאי" נאמר בחוק , ובכל מקום שנאמר בחוק "רשאי" נתון הדבר לשיקול דעתו של בית המשפט.

לא מצאתי בפסיקה כל הנחייה מתי יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו זאת ומהן הנסיבות המיוחדות המצדיקות לקבוע "שאיזון שווי הנכסים כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים בעת פקיעת הנישואין, אלא לפי המועד המוקדם שיקבע".

לענין שיקול הדעת של ביהמ"ש בהפעלת ס' 8 לחוק, נכתב ע"י המלומד פרופ' א. רוזן צבי בספרו "יחסי ממון בין בני זוג" בעמ' 352 :

     "המחוקק בחר לפרט בהרחבה את סמכויותיו של ביהמ"ש, אך התעטף בשתיקה בכל הנוגע לקביעת קנה המידה להפעלת שיקול דעתו של ביהמ"ש ולאופן הפעלת שיקול דעת זה. מצד אחד מציבה רשימת הסמכויות המיוחדות את התחום במסגרתו יופעל שיקול הדעת האמור, אולם מעבר לכך יהיה ביהמ"ש רשאי לקבוע את קנה המידה שיופעלו. עצם הפעלת שיקול הדעת מלכתחילה נתון לסמכותו של ביהמ"ש.

     אמת המבחן להפעלת שיקול הדעת של ביהמ"ש היא קיומן של נסיבות מיוחדות במקרה הספציפי. כך, למשל, ההפרדה בפועל בין הצדדים והעדר מצב של שיתוף ביניהם בפרק זמן כלשהו לפני מימוש האיזון, תאפשר לביהמ"ש להפעיל את סמכותו מכח הסע' 8(3) או 8(4) ולקבוע כי הנכסים יוערכו לפי שוויים במועד מוקדם יותר. או שנכסים מסויימים אשר נרכשו לאחר מועד ההפרדה, לא יכללו בהסדר האיזון הכל לפי הנסיבות ולפי הענין ..." .

במקרה דנן, חייב ביה"ד הרבני, בפסק דינו מיום כא' אייר תשנ"ג (ת1/) , לגרש את אשתו ובנוסף הורה למכור את דירת הצדדים המשותפת הנמצאת ברח' __ ולחלק את התמורה בין הצדדים, לאחר ניכוי חוב המשכנתא. המשמעות היא הפרדה בפועל בין בני הזוג, ולפחות ממועד זה אין לומר כי כוונתם היתה לשיתוף ולאיזון.

בתוקף סמכותי על פי ס' 8 (3) לחוק אני קובע כי שוויים של הנכסים בין בני הזוג לא יאוזנו על פי שוויים בעת פקיעת הנישואין, אלא על פי שוויים ביום כא' אייר תשנ"ג - 14/5/93 .

טוען ב"כ האשה כי אם מועד האיזון יקדם למועד פקיעת הנישואין, במועד מוקדם יותר ממועד פקיעת הנישואין, הרי שיצא "חוטא נשכר", שכן הנתבע עיגן את התובעת ע"י אי מתן הגט משך תקופה העולה על 3 שנים, ואם לא יעשה האיזון במועד פקיעת הנישואין, הרי שהנתבע אשר מאן למלא אחר פסק דינו של ביה"ד הרבני יוצא "נשכר".

שקלתי את טענתו של ב"כ התובעת וסבור אני כי המבחן איננו אם יוצא הנתבע "חוטא נשכר" אם לאו. אלא המבחן להפעלת שיקול דעתו של ביהמ"ש רצוי שיהא ענייני והחל מהמועד של הפרדה ממשית במגורים ובשיתוף.

י.     סוף דבר - נפסק כדלקמן:
1.     מוצהר בזאת כי התובעת זכאית למחצית מהחלק היחסי של הכספים המופקדים בתוכניות חסכון, קופות גמל, קרן השתלמות, ביטוח חיים ו/או ביטוח מנהלים ו/או זכויות כספיות אחרות שנצברו במהלך נישואיהם החל מיום 30/6/77 ועד ליום כא' באייר תשנ"ג - 14/5/93 ואשר היו קיימות ביום הגשת התביעה - 20/11/94 .

2.     כמו כן זכאית התובעת לקבל את המחצית מהחלק היחסי של זכויות הפנסיה, מיום צבירתם ולא לפני ה- 30/6/77 ועד ליום 24/5/93, החל מהמועד שהנתבע החל לקבל פנסיה או שיקבל בעתיד.

3.     הנתבע ישא וישלם את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין, בהצמדה מהיום ועד לתשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. שלילת פנסיה

  2. הצעת חוק הפנסיה

  3. השכר הקובע לפנסיה

  4. חוק אזרחים ותיקים

  5. עורך דין דיני פנסיה

  6. הגדלת פנסיה שוטרים

  7. השכר המבוטח לפנסיה

  8. הנחות לאזרחים ותיקים

  9. עדכון פנסיה למבוטחים

  10. זכות גרושה בכספי פנסיה

  11. הצעת חוק פנסיה ממלכתית

  12. פנסיית נכות לעובד שפוטר

  13. זכויות פנסיה של פרופסור

  14. אי העברת כספי פנסיה במועד

  15. נהיגה עם פנס קדמי מקולקל

  16. הרשות למען אזרחים ותיקים

  17. תביעה לתשלום פנסיה רפואית

  18. ביטול עיקול זמני על פנסיה

  19. הפסדי פנסיה לנפגעים קטינים

  20. זכויות פנסיה בעל מניה באגד

  21. האם פנסיה חלק מהרכוש המשותף

  22. הצעת חוק הפנסיה, התש"ס-2000

  23. זכויות גרושה בפנסיה של בעלה

  24. פנסיית אלמנת פנסיונר במבטחים

  25. הפרשה לפנסיה במקום עבודה חדש

  26. זכאות לצירוף זכויות פנסיוניות

  27. הפרשה לפנסיה - משכורת גלובלית

  28. הפרשות לפנסיה ע"י מעסיק האחרון

  29. פיצוי בגין הפסדי פנסיה לקטינים

  30. שלילת פיצויים פיטורים כספי פנסיה

  31. הגדלת המשכורת הקובעת לצורך פנסיה

  32. זכויות גרושה לפנסיה של בעל שנפטר

  33. תביעה לתשלום דמי גמולים לפנסיה (6%)

  34. הפסד פנסיית נכות - תביעה נגד המעביד

  35. תביעה לשלם את הפער בין הפנסיה המוקדמת

  36. ניכוי כספי פנסיה מתגמולי ביטוח תאונת דרכים

  37. תקנות עבודת נשים (הבטחת פנסיה), התשנ''א-1991

  38. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון