התנגדות אח לצוואה

להלן פסק דין בנושא התנגדות אח לצוואה:

פסק דין

1.     רקע כללי

     המנוחה ילידת שנת 1925, נפטרה ביום 26.1.99, כשהיא אלמנה, והותירה אחריה שתי בנות - המשיבות, ובן - המתנגד.

     המנוחה ערכה ביום 24.7.91 צוואה בה הותירה את כל רכושה לשתי בנותיה, ולבנה הורישה 200 ש"ח בלבד.

     הבנות - מבקשות לקיים את הצוואה, והינן משיבות לבקשת ההתנגדות שהגיש אחיהן, בנה של המנוחה.
     הבן - מתנגד.

     בעלה של המנוחה נפטר ביום 25.9.90, בצוואתו הוריש את כל רכושו לאשתו - המנוחה; למעט דירה אותה הוריש בחלקים שווים לשלושת ילדיו.


     המנוחה, בצוואתה, מנמקת את נישולו של המתנגד מהעיזבון בסעיף 5 לצוואה, שם נאמר: -

"לבן שלי X יאיר … אני משאירה ומצווה רק 200 שקלים,
וזאת משום שלא מגיע לו יותר.
הוא לא בא לבקר אותי, לא מתעניין בי, ולא אומר קדיש בצורה
מושלמת על אבא שלי, לכן אני מבקשת לתת לו רק 200
שקלים".

2.     טענות המתנגד

א.     המנוחה היתה חסרת כושר להבחין בטיבה של הצוואה

     לטענת המתנגד, בשנת 1978 לערך, עברה המנוחה אירוע מוחי, בעקבותיו הפרה למבולבלת, סבלה מבעיות זיכרון, לא הבינה משמעותם של דברים, לא היתה צלולה.

     המתנגד מסתמך על צוואת אביו מיום 23.9.90, בה הוא מבקש מילדיו לדאוג למנוחה - ומכאן שלא יכלה לדאוג לעצמה.

     המנוחה עברה להתגורר אצל בתה X, אשר לא אפשרה לבקרה.

     המתנגד אף מסתמך על האמור במכתבה של ד"ר שיכמן, אשר בדקה את המנוחה ביום 6.11.90, שם נאמר: -

"כלל לא מתפקדת בבית. לאחר מותו של בעלה ירדה
מאוד בתפקודה, ולא מסוגלת להלביש את עצמה ולא
בשום סידורי בית. לא שולטת על צרכיה. זקוקה לעזרה
בכל עבודות הבית. סובלת מהפרעות קשות בזיכרון".

ב.     פגם ביצירת הצוואה

     המנוחה לא ידעה לקרוא, וחתמה על הצוואה בטביעת אצבע.
     הצוואה לא הוקראה למנוחה, ומכל מקום עובדת ההקראה לא צוינה בצוואה.

ג.     פגם ברצון המצווה - השפעה בלתי הוגנת

     לטענת המתנגד, לאחר מות האב עברה המנוחה להתגורר בבית הבת X, אשר לא אפשרה למתנגד לבקרה, כך שהמתנגד נותק מהמנוחה, בעוד שהמנוחה היתה נתונה להשפעת המשיבה, והיתה תלויה בה תלות מוחלטת.

     הצוואה נערכה חודשים ספורים לאחר מות האב, והעובדה אם המתנגד אמר או לא אמר קדיש על האב, לא יכלה להיות בידיעת המנוחה, אלא פרי הסתה בלבד.

3.     טענות המבקשות

א.     טענות הבת X

     אמנם המנוחה לקתה באירוע מוחי ראשון בשנת 80', ואולם לאחר מכן חזרה לתפקוד מלא.

     לא היה כל סכסוך בין X לבין המתנגד עד שנתיים לפני מות האב - אז הלוותה סכום כסף למתנגד, ההלוואה הוחזרה רק לאחר ויכוח.

     האב והבן (המתנגד) הסתכסכו ביניהם.
     האב ערך צוואה 3 ימים לפני מותו, חילק את המגרש בין שלושת הילדים (ביוזמתה של X - לטענתה), וביקש מבנו שיאמר אחריו קדיש.

     לאחר פטירת האב, עברה המנוחה להתגורר בביתה של X, לאחר שהמנוחה היתה במשבר. בתה השנייה הינה רווקה, מתגוררת בת"א, ולא הציעה לקחתה לביתה, וכך גם המתנגד.

     לטענתה של X, אחיה ניתק את הקשר עם המנוחה מיוזמתו.

     לטענתה, המנוחה טענה שהמתנגד אינו מבקר אותה, לא מתעניין בה, ואינו אומר קדיש, היא זו שביקשה לערוך צוואה ופנתה לבתה השנייה עמ"נ שתסיע אותה לעוה"ד.

ב.     טענות הבת X

     בכל 8 השנים בהן נותרה המנוחה בחיים לאחר מות האב, לא ביקר אותה המתנגד אלא מספר מועט של ביקורים. אלו נערכו במשך השנתיים הראשונות לאחר פטירת האב בלבד. לאט לאט התמעטו הביקורים עד שפסקו כליל.

     עוד לפני כן, הסתכסך המתנגד עם האב, והם השלימו אך 3 ימים לפני פטירתו.

     מעולם לא נמנע מהמתנגד לבקר את המנוחה.

     המנוחה עברה אירוע מוחי ביולי 80', ואח"כ חזרה לתפקוד מלא, שבה לביתה והמשיכה לנהל את משק הבית באופן מלא; ולא נזקקה לכל עזרה שהיא.

     בסיכום מחלה מיום 25.4.89 השתחררה מבי"ח לאחר שאושפזה עקב קוצר נשימה "במצב טוב"…." מנוחה שבועיים עם חזרה הדרגתית לפעולות.

     ביום 7.9.93 ושנתיים לאחר עריכת הצוואה, אושפזה המנוחה שוב ונקבע ע"י הרופא המטפל כי "במהלך האשפוז שמרה על עירנות, אך זקוקה לעזרה לתפקוד בסיסי"

     בסיכום מחלה מיום 12.5.94 נאמר: -

"מצב אסקטיבי (רגשי): מצב רוח טוב, אין סימני
דיכאון.
מצב קוגנטיבי: מדבר (?) לענין מתמצא (?) במקום
ובאדם. זכרון ושיפוט שמורים".

     במעמד עריכת הצוואה נבדקה המנוחה ע"י רופא, ד"ר מוסקוביץ', אשר נתן חוו"ד מיום 24.7.91 שם נאמר: -

"… במצבה הנוכחי, היא בעלת בוחן מציאות תקין, והיא מסוגלת להבדיל בין טוב ורע, ולקבל החלטות בדבר רכושה".

     לטענתה של הבת X - המנוחה ביקשה לערוך צוואה לאחר ששמעה במועדון הקשישים בו ביקרה, שהמתנגד לא אומר קדיש על אביו ז"ל, ולאחר שהמתנגד ניתק עמה כל קשר ולא הגיע לבקרה, לבקשתה הסיעה אותה לעו"ד הודסמן שטיפל לפני כן במכירת המגרש והכיר את המשפחה שם נערכה הצוואה.

     לטענתה, היא לא נכחה בפגישה בין המנוחה לעו"ד הודסמן (המתינה בחוץ), עו"ד הודסמן נפטר בינתיים.

     X צרפה לתצהירה את רישומיו של עו"ד הודסמן ז"ל, כפי שנמסרו לה ע"י מזכירתו הגב' רחל צברי.

     גם במעמד החתימה על הצוואה המתינה X בחוץ, לטענתה.
     המנוחה שילמה לעו"ד הודסמן את שכר טרחתו.

     לטענת X, היא ואחותה לא השפיעו מעולם על המנוחה בנוגע לצוואה. הצוואה נערכה ברצונה של המנוחה כאשר היתה צלולה.

4.     רישומיו של עו"ד הודסמן

     מאחר ועו"ד הודסמן נפטר, ומאחר ורישומיו נראים אותנטיים ורלוונטיים למחלוקות שבפני, אביא את רישומיו ככתבם וכלשונם במלואם: -

"שרה X ת.ז. …..
יש לי 2 בנות ובן אני רוצה להשאיר הכל ל2- הבנות רק 200 ש"ח
ליאיר אני לא רוצה להשאיר כלום, רק 200 שקל. לא בא לבקר
אותי לא מתעניין בי ולא אומר קדיש על אבא שלו שמת לא בא
לראות אותי לא מגיע.
רק הבנות מתעניינות בי ולהן אני רוצה לתת להם הכל. החתן
שלי הבעל של X יוסף אומר קדיש והבן לא אומר קדיש ולכן
אני לא רוצה להשאיר לו, רק 200 שקל.
כל הכספים בבנקים ניירות ערך … רק לבנות.
אף אחד לא מכריח אותי לחתום אני עושה מרצוני הטוב.
אם X לא תהיה בחיים להשאיר לילדים שלה ואם לא יהיו לX ילדים לתת החלק של X לילדים של X. ואם X לא תהיה בחיים לתת החלק של X לילדים של X.
אלו דבריה של המצווה כפי שרשמנו מפיה".


עדויות המתנגד

5.     עדותו של מר שאול עוקב

     העד הכיר את המשפחה שנים רבות, מאז שנת 66' כאשר הגיע לנתניה.

     לטענת העד, הוא התבקש ע"י המבקשות לחתום כעד על צוואת המנוחה, כאשר ראה את תוכנה ביטל את חתימתו, לאחר שבוע - שבועיים, והצוואה בוטלה.

     עוד העיד מר עוקב, כי נהג לקחת את המנוחה לטיולים במהלכם פגשה המנוחה את המתנגד. וכן הוא לקח אותה למקום עבודתו של המתנגד, ואף יזם פגישה ביניהם.
     
     באופן כללי, העדות היתה מסויגת והעד ביקש שלא לערבו בעניין.

6.     עדותו של מר היקרי שלמה 21.2.00 ע' 8

העד הינו מכר של המשפחה גר בשכנות מאז 1958, טוען בתצהירו כי לאחר שלקתה המנוחה באירוע מוחי, לא תפקדה כלל, מיעטה לדבר ודיבורה היה כבד, לאחר פטירת האב בשנת 1990, נלקחה מהבית.

7. עדותו של מר שבילי צבי 21.2.00 ע' 11

מכר של המשפחה התגורר בשכנות למנוחה כ- 30 שנה. טוען כי המנוחה לקתה באירוע מוחי פעמיים, מהאירוע הראשון הצליחה להתאושש אולם לאחר האירוע השני התקשתה מאוד בדיבור ויד ימין שלה רעדה, כאשר ראה אותה יושבת באחד הפעמים מחוץ לביתה ושאל אותה לשלומה לא יכל להבין כלל מה היא ענתה.

8. עדותו של המתנגד יאיר X ע' 13 פרוטוקול מיום 21/2/00

טוען בתצהירו כי אמו לא ידעה קרוא וכתוב לא התעניינה ולא היתה מעורבת בעניינים כספיים. חשבון הבנק היה על שמו של אביו ז"ל כמו גם הרכוש שרכש אביו ז"ל ואשר עבר על שם אמו מכוח צוואה.
בשנת 1978 המנוחה קיבלה אירוע מוחי אשר גרם לה למגבלות פיזיות , לניתוק מסביבתה , למגבלות שכליות , ובעיות זכרוןבשנת 1989 עברה המנוחה התקף לב שלאחריו ובסמוך לפטירת בעלה דיבורה היה כה כבד עד כי לא היה ניתן להבין אותה.

לפיכך טוען בתצהירו, כי אמו לא היתה צלולה בדעתה ומצבה הגופני והנפשי לא אפשר לה כלל לגבש הבעת רצון ולא אפשר לה כלל להבחין בטיבה ומשמעותה של הצוואה.
מוסיף הנתבע ומצהיר, כי בינו לבין המשיבות חל נתק כתוצאה מסכסוך כספי שראשיתו בטרם נפטר אביו.

לאחר מות אביו, עברה המנוחה לגור בביתה של X - המשיבה מס' 2, כאשר מפאת הסכסוך נבצר מהמתנגד לבקר את אמו בביתה של X.

המתנגד טוען, כי לX היתה שליטה מלאה ובלעדית על כל כספי האם, וכי לאם היתה תלות מקיפה ויסודית בX, ובנסיבות האמורות אין לו כל ספק כי אחותו השפיעה על המנוחה באופן בלתי הוגן, וניצלה את תלותה של המנוחה בה על מנת שהמנוחה תצווה את רכושה עפ"י רצונה של אחותו.

כמו כן טוען, כי נאווה (המשיבה 1) נכחה במשרדו של עו"ד בעת שאמו חתמה על הצוואה, ובנוסף הטענה כאילו לא אמר קדיש אינה נכונה.

עדויות המשיבות

9.      עדות שלום X ע' 21 לפרוטוקול 21.2.00

העד חתם על תצהיר שצורף לבקשה לצו קיום צוואה. (התצהיר הוגש
וסומן מב/ 1).
העד היה בקשרים עם המנוחה כל השנים. מעדותו עולה כי האם רצתה
להוריש הכל לבנות, וזאת מפגישות שהיו לעד עם המנוחה בטרם דובר כלל על היותו עד לעשיית הצוואה. (פרוטוקול ע' 23 ש' 1-9 ).
בעדותו מספר העד על פגישה מקדימה שלגביה נשאל:

ש. באותה פגישה ראשונה - דובר שהיא רוצה לתת את רכושה
לבנות?
ת. נכון.
(ע' 26 לפרוטוקול)

ובהמשך:

"ש. בפעם הראשונה - לא ידעת מה היא הולכת לצוות?
ת. לא, היא רוצה לעשות צוואה, אך לא ידעתי שהיא הולכת לצוות רק לבנות ולא לבן.
ש. בפעם הראשונה אצל העו"ד - לא ידעת שהיא עומדת לנשל את יאיר?
ת.     לא, דובר רק על צוואה, לא דובר על תוכנה.
לא נכון שאמרתי בעדותי קודם לכן, שכבר בפגישה הראשונה נאמר מה תוכן הצוואה.
ש.     בפגישה הראשונה - לא נאמר שהיא רוצה לתת רק לבנות?
ת. לא.
ש. פעם ראשונה - שנודע לך על כך שהיא רוצה לתת לבנות, היה כאשר
הגעת לעו"ד יחד עם שני החברים?
ת. רק כשהיתה הצוואה כתובה נודע לי".

10. עדותו מר בדש יצחק ע' 31 לפרוטוקול מיום 21.2.00

לדבריו, הוא מתגורר בשכנות לבת X מזה כ-25 שנה מכיר את אחיה
ואת הוריה, טוען כי המנוחה היתה בדעה צלולה עד לחודשים ספורים לפני
פטירתה.

מצהיר, כי לאחר האירוע הראשון עברה המנוחה להתגורר מס' חודשים אצל X, וכי לאחר האירוע המשיכה המנוחה וטיפלה בנכדתה דיקלה.

ההתדרדרות הפיזית שלה ארעה רק שנתיים לפני פטירתה, וגם אז עדיין ניתן היה לדבר איתה, למרות שדיבורה נעשה קצת כבד. אפילו לפני פטירתה, היא עדיין היתה צלולה בדעתה, ידעה בדיוק מהי רוצה, לא היתה מבולבלת ולא איבדה את הזיכרון.

טוען, כי בתקופה שהמנוחה גרה אצל המשיבה אמרה לו שמאוד מפריע לה כי בנה, לא בא לבקר אותה.

11.     עדות ד"ר מוסקוביץ' פרוטוקול מיום 17.5.00 ע' 38 ( חוו"ד מב/ 2)

ד"ר מוסקוביץ בדק את המנוחה ביום 24.7.91, יום החתימה על הצוואה, לבקשת עו"ד הודסמן.

מבדיקתו עולה, כי המנוחה מתמצאת באירועים היומיומיים, מתמצאת במקום ומתמצאת חלקית בזמן. לפי הבדיקה, הנ"ל איננה סובלת מהפרעות נפשיות, מהפרעות דפטיביות או הפרעות כלשהן בתוכן ובמהלך החשיבה. אין הפרעות בזיכרון לטווח קצר או לתווך ארוך.
יש לה הפרעות קלות בדיבור וחולשה קלה בפלג גוף שמאלי, עקב אירוע מוחי, שעברה לפני 12 שנה. היא מסוגלת ללכת ללא עזרה, ולעזור לבתה בביצוע עבודות קלות במשק הבית.

בסיכום קובע, כי במצבה הנוכחי המנוחה בעלת בוחן מציאות תקין, והיא מסוגלת להבחין בין טוב ורע, ולקבל החלטות בדבר רכושה.
אינני מייחסת חשיבות רבה לעדות עצמה, שניתנה כ- 10 שנים לאחר עריכת הבדיקה ע"י העד.

12.     עדות הגב' מזל צברי פרוטוקול מיום 17.5.00 ע' 43

מתצהירה של העדה עולה כי עבדה אצל עו"ד הודסמן ז"ל אשר הכין את הצוואה עבור המנוחה. מצהירה כי רישומיו של עו"ד נרשמו בעת שנשמעו מפיה של המנוחה כאשר לא היה בחדר איש מלבדם, וכי חתמה בצמוד לעו"ד. התרשמתי כי העדה מהימנה, וניתן לקבוע כממצא עובדתי כי הבת X לא נכחה בחדרו של עוה"ד, בעת עריכת הצוואה, אלא המתינה בחדר ההמתנה.

13.     עדות הגב' בן צור ציפורה ע' 48 מיום 17.5.00

העידה כי היא מתגוררת בשכנות לX X, מכירה את משפחת המנוחה מזה כ- 20 שנה, הכירה את המנוחה כאשר היא טיפלה בבתה, ואילו המנוחה טיפלה בנכדתה. היתה פוגשת את המנוחה בגינה לפחות 3 פעמים בשבוע, וכל זאת לאחר האירוע הראשון (בשנת 80).

לאחר שבעלה של המנוחה נפטר עברה המנוחה להתגורר עם בתה X, טוענת המצהירה כי בתקופה הראשונה לאחר פטירת בעלה, מיעטה המנוחה בדברים, אולם לאחר מכן התאוששה חזרה לדבר רגיל ולא סבלה מבלבול ולא מבעיות זיכרון.

באשר לתפקוד המנוחה לאחר האירוע השני, מצהירה כי תפקדה פחות מבחינה פיזית, אך היא דיברה לעניין, לא היתה לה כל בעיה בדיבור וניתן היה להבין את אשר אומרת.
ידיעות המצהירה נכונות עד שנה לפני פטירתה.

במהלך עדותה באשר למצבה הפיזי של המנוחה בתקופה האחרונה לא זכרה העדה והשיבה לשאלות מתוך תצהירה (עמ' 50 ש' 17-22).
תמוה כי העדה זכרה אירועים מלפני כ- 10 שנים, אך לא זכרה אירועים מלפני כ- 4 שנים.

14.     עדות ד"ר שיכמן סילביה עמ' 49 מיום 21/12/00:

העדה חתומה על מסמך מיום 6.11.90 אשר הוגש וסומן מת/ 1, המסמך ניתן לצורך קבלת מטפלת באותו זמן, ואינו מהווה אישור למצבה למצב הכללי של המנוחה באותה עת. (ר' פרוטוקול עמ' 50 מיום 21.12.00).
מהמסמך עולה כי: לאחר מות בעלה ירדה המנוחה מאוד בתפקודה, כאמור במסמך:

"... לא מסוגלת להלביש את עצמה, ולא בשום סידורי בית.
לא שולטת על צרכיה, זקוקה לעזרה בכל עבודות בית סובלת מהפרעות קשות בזיכרון".

בחקירתה, מעידה ד"ר שכמן כי הכירה את המנוחה הן לפני הכנת המסמך והן לאחריו.

היא מעידה, כי לאחר פטירת בעלה, היתה למנוחה ירדה תגובתית זמנית. אין היא יודעת עד כמה בד"כ אנשים מתאוששים וחוזרים לתפקוד רגיל מאחר והינה רופאה כללית ולא פסיכיאטרית.
     
15.      עדות הגב' X X (משיבה 2 ) ע' 40 מיום 21.12.00

בתה של המנוחה מצהירה כי לאחר האירוע הראשון חזרה המנוחה לתפקוד מלא.

טוענת, כי לא היה ויכוח בינה לבין אחיה, אומרת כי אכן עזרה לו עזרה כספית וכי מיאן להחזיר לה את ההלוואה אולם לאחר ויכוח בבית הוריה החזיר את ההלוואה.

הסכסוך בין אביה לבין אחיה לא היה קשור אליה, נהפוך הוא, היא זו שביקשה מאביה כי ישלימו וכי יחלק את המגרש בין שלושת ילדיו.
לאחר פטירת אביה לקחה את אימה לביתה.

אחיה הגיע רק בחודש הראשון לבקר את אימה לאחר מכן ניתק מגע למעט פעם נוספת בה מסר שתי הזמנות לחגיגת ברית המילה של בנו.
טוענת כי מעולם לא אמרה לאמה מילה לגבי עריכת הצוואה, וכי זה היה רצונה של אמה.

מעדותה עולה, כי רק אביה ז"ל טיפל בעניינים הכספיים.
טוענת, כי עד שנתיים לפני מותה היתה המנוחה אישה עצמאית. ( עמ' 41 ש' 11 )
לטענתה, לא היו לאימא כל קשיי דיבור (עמ' 42 ש' 1)

16.      עדות המשיבה הגב' X X ע' 51 פרוטוקול מיום 21.12.00

העדה הינה בתה של המנוחה, בתצהירה טוענת כי אמה לא ידעה קרוא
וכתוב, אך דיברה עברית שוטפת. טוענת כי במשך שמונה השנים
בהן אמם נותרה בחיים לאחר מות אביהם, מיעט אחיה לבקרה, ומעולם לא הזמין את אמו אליו.

לאחר האירוע הראשון חזרה אימה לתפקוד מלא, ולא נזקקה לעזרה
כלשהי.

המנוחה ידעה והתמצאה היטב בזמן ובמקום. המנוחה היא זו שביקשה
לערוך צוואה, ועפ"י בקשתה לקחה אותה לעו"ד הודסמן ז"ל לערוך
צוואה. המצהירה טוענת כי לא נכנסה עם אמה והמתינה בחוץ, וכי
המנוחה שילמה עבור עריכת הצוואה, ולא היתה לה כל השפעה על אמה
באשר לצוואה.

בעדותה, בעמ' 55, טוענת המשיבה כי אמה אמרה לה שבמועדון אנשים
אומרים לה (למנוחה) כי המתנגד אינו אומר קדיש על אביו. לטענת
המשיבה, היא פנתה לאדון חג'בי ובקשה ממנו לומר קדיש על אביה.
לדבריה, היא גם בדקה את השמועה לפיה המתנגד אינו אומר קדיש,
ואימתה עובדה זו, אך סירבה להעיד כיצד אימתה שמועה זו. (פרוטוקול
עמ' 56 שורה 4).


17.     מסקנות

המנוחה הית בעת עשיית הצואה כבת 66.
בשנת 79-80 עברה אירוע מוחי, ומאז היו עליות ומורדות בתפקודה הפיזי
והמנטלי.
גם עפ"י חווה"ד של ד"ר מוסקוביץ שבדק את המנוחה בסמוך להכנת הצוואה, וקבע כי היא בעלת בוחן מציאת תקין, היו לה הפרעות קלות בדיבור וחולשה קלה בפלג גוף שמאל.

אין מחלוקת, כי לאחר פטירת בעלה של המנוחה בשנת 90 היא עברה להתגורר בבית בתה, המשיבה מס' 2 -הגב' X X. שכה"ד בגין דירת המנוחה הועבר לידי המשיבה מס' 2 (פרוטוקול עמ' 54).

מכל העדויות עולה כי המנוחה נעזרה בבנותיה בעיקר, אך גם במכריה, אשר ליוו אותה בטיוליה ובסידורים השונים שעשתה, לרבות הבאתה למשרדו של עו"ד הודסמן, שהכין בעבורה את הצואה. גם אם בתה X, לא נכחה פיזית בחדרו של עו"ד הודסמן בעת החתימה על הצוואה הרי שהיה לה חלק בהבאתה למשרד.

המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב.
למנוחה מעולם לא היה חשבון בנק. (פרוטוקול עמ' 52-53).
עוד עולה מהעדויות, כי לאחר פטירת בעלה של המנוחה (ביום 25.9.00)
ובמשך מספר חודשים, חלה התדרדרות משמעותית במצבה של המנוחה.
ראה לעניין זה מוצג מת1/, תעודה רפואית שנערכה ע"י ד"ר שכמן, (רופאה כללית)
ממנו עולה, כי לאחר מות בעלה ירדה המנוחה בתפקודה, לא
היתה מסוגלת להתלבש, לא שלטה על צרכיה, נזקקה לעזרה וסבלה
מהפרעות קשות בזיכרון.
כזכור, הצוואה נחתמה ביום 24/7/91, כ- 9 חודשים לאחר שהיתה במצב
פיזי ומנטלי ירוד ביותר, ועברה להתגורר באופן קבוע אצל בתה X.

18.          דיון

סעיף 30 (א) לחוק הירושה תשכ"ה - 1965 קובע: -

"הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה
בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה".

בע"א 6198/95 שולמית יעקב ואח' נ'שרה בראשי (לא פורסם) נקבע
בסעיף 9 לפסה"ד : -

"…נחזור ונזכיר את הכלל הנודע, שהוא יסוד מיסודות
ההלכה בדיני ההשפעה הבלתי הוגנת, הקובע כי על
המתנגד לקיום צוואה, בטענה שנפל פגם ברצונו של
המצווה עקב השפעה בלתי הוגנת, הנטל להוכיח טענתו
זו (ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינברוט, פ"ד כב (2) 138 ,
139).

המשכו של הכלל הוא, כי בהתקיים נסיבות מיוחדות המצביעות על
קיומה של תלות יסודית ומקיפה של המצווה במי שנטען כלפיו כי
השפיע על רצונו של המצווה, קמה החזקה בדבר קיומה של השפעה
בלתי הוגנת, והנטל עובר אל המבקש לקיים את הצוואה להפריך
חזקה זו.

ר' האיזכורים המופיעים בפסה"ד.

בע"א 1750/90 אהרונסון נ' ש. אהרונסון ואח' , פ"ד מו (1) 336, 340
נקבע: -

"כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה
של תלות אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית, שניתן
להניח כי נושלו רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם
במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר
שעשיה או פעולה, שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון, היא
תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו
של דבר. כלומר, במקרה זה, חובת ההוכחה על אי קיומה של
השפעה בלתי הוגנת עוברת על שיכמו של המבקש לקיים את
המעשה או הפעולה". (ההדגשה שלי ו.פ.).

19.     מן הכלל אל הפרט

אין ספק כי בענייננו מתקיימות הנסיבות המיוחדות המצביעות על תלות יסודית ומקיפה של המצווה במי שנטען כי השפיעו על רצונה - דהינו, המשיבות - בנותיה של המנוחה - וכי הנטל עובר עליהן להוכיח כי לא השפיעו על רצונה של המצווה.

העדויות מדברות בעד עצמן.

המדובר באשה הזקוקה לעזרת הזולת, אינה יודעת קרוא וכתוב, ומעולם לא ניהלה את רכושה וכספיה. המנוחה עברה להתגורר בביתה של המשיבה מס' 2, והיתה נתונה להשפעתה ולהשפעת בתה המשיבה מס' 1.
מצבה הרפואי והמנטלי לא היה יציב (במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב תפקודה היה ירוד לאורך שנים).

לפיכך, היה על המשיבות להוכיח כי לא השפיעו על אמן באופן שנשלל רצונה החופשי והבלתי תלוי של המנוחה.

ויודגש, הצוואה בענייננו נעשתה 10 חודשים לאחר פטירת בעלה של המנוחה,
וכאשר אין מחלוקת כי מיד לאחר פטירת בעלה היה מצבה של
המנוחה בכי רע, וביום 6.11.90 נבדקה ונמצאה במצב ירוד ביותר.

עד כמה הפכה לעצמאית ובלתי תלותית עד לעריכת הצוואה ביום
24.7.91, אם בכלל? הדעות חלוקות!.

כאמור, בנסיבות אלו עובר נטל הראיה, ועל המשיבות להוכיח כי לא נשלל רצונה החופשי של המצווה.

המשיבות לא הרימו את נטל ההוכחה. ההפך הוא הנכון - למעשה מן הראיות עולה כי המשיבות אכן השפיעו על המנוחה השפעה בלתי הוגנת, עד שנשלל רצונה החופשי.

ואסביר את דברי : -

בצוואה נמצא הסבר לנישולו של המתנגד מהצוואה. כאמור בצוואה, המנוחה מלינה על כך שהמתנגד לא ביקר אותה, לא התעניין בה, ולא אמר קדיש על אביו.
לטענת המתנגד, המשיבה מס' 2, אשר המנוחה התגוררה בביתה מנעה ממנו לבקר את אמו. טענה זו לא נסתרה.
     למעשה, היא נתמכת בעדותו של מר עוקב, לפיה לקח הוא את המנוחה לבקר את המתנגד במקום עבודתו (של המתנגד) ואף בביתו שלו (של העד). באם יכל המתנגד לבקר את אמו באופן חופשי בביתה של אחותו, מדוע נזקק "לתיווכו" של מר עוקב?!.

כך גם , בדברי המשיבות נתגלו מס' סתירות.

כך למשל, המשיבה מס' 2 העידה כי המנוחה עברה להתגורר בביתה לאחר יו"כ, מבלי שנעשתה התייעצות בעניין זה.

לדבריה : -

"העבירו אותה בלי לדבר ולאחר יו"כ.
ש. מי העביר אותה?
ת. תשאל מי העביר אותה?
ש. מי העביר אותה?
ת. אחותי עברה לגור בת"א ועבדה, אחי התחמק ולא שאל מה עם אמא, ואז אמא עברה
לגור אצלי". (פרוטוקול עמ' 42).

לדברי המשיבה מס' 1 : -

"ש. מי החליט שהאמא תעבור לגור אצל אחותך X?
ת. כשאבי נפטר לא היה לנו שבעה שהוא נפטר ערב יו"כ,
ואצל התימנים נהוג שחודש ימים פותחים את הבית, והיינו
חודש ימים צמודים שלושת האחים, וחשבנו שאני עובדת
בת"א הוא יש לו את הבית שלו ולא נעים שאמא שלי תגור
בבית לבד.
ומה גם שאמא שלי רצתה לגור אצל אחותי. ואז ישבנו שלושת
האחים יחד והוחלט שאמא תעבור לגור אצל X ושכה"ד
יועבר לאחותי.
ש. את גם הלכת לגבות את שכה"ד והעברת את זה לX?
ת. נכון".

לעניין שכה"ד, משנה המשיבה מס' 1 את גירסתה בהמשך ואומרת :

"את שכה"ד נתתי לאמי, והיא היתה נותנת לאחותי".
פרוטוקול עמ' 58.

זאת ועוד, תמוה מהיכן ידעה המנוחה על כך שהמתנגד, כביכול, אינו אומר קדיש על אביו. מאחר והמנוחה התגוררה בתקופה זו בביתה של המשיבה מס' 2, נדרש ממנה הסבר לעניין זה.

לטענת המשיבה מס' 2 - המנוחה ידעה על כך מדברי חבריה למועדון הקשישים בו היא ביקרה. לטענתה של המשיבה מס' 1, היא עצמה בדקה את השמועה אולם לא סיפרה מי אמר לה זאת.

פרוטוקול עמ' 55-56: -

"ת. בדקתי את השמועה.
ש. איך בדקת?
ת. הוא אמר לי שהוא מתפלל בבית כנסת ברמת אפרים לידו.
ש. איזה בית כנסת יש ברמת אפרים?
ת. לא יודעת.
ש. את ניגשת לבית הכנסת אם הוא אמר קדיש?
ת. לא, אבל שמעתי את זה בשביל אמי.
ש. יש לך עד אחד שיאמר שיאיר לא אמר קדיש?
ת. אני יודעת, אבל אני לא רוצה לומר.

דברים אלו אינם משכנעים. אין זאת אלא שהמנוחה שמעה "שמועה" זאת מהמשיבות עצמן, שכן - אין כל עדות לכך שיכלה לשמוע זאת ממישהו אחר, ואף לא הובאה עדות לכך שביקרה בתקופה זו במועדון.

יותר מכך.

בתרשומת שערך עו"ד הודסמן נאמר, כי חתנה - בעלה של המשיבה מס' 2, "אומר קדיש והבן לא אומר קדיש..". מהראיות עולה כי החתן לא אמר קדיש, ונראה כי המנוחה הוטעתה בעניין זה.
ר' פרוטוקול עמ' 55 - שם מעידה המשיבה מס' 1 כי ביקשה ממר חג'בי לומר קדיש.

אגב, המתנגד הכחיש לאורך כל הדיון את הטענה כי לא אמר קדיש אחר אביו. וגם לטענת המשיבה מס' 1, כאשר ביקשה לבדוק עמו שמועה זו - הוא הכחיש זאת (פרוטוקול עמ' 55 שורה 20).

יצויין, כי עפ"י סעיף 30 (ב) לחוק, צוואה שנעשתה מחמת טעות- אם אינה ניתנת לתיקון - בטלה.
ר' לעניין זה, פרופ' אהרון ברק, פרשנות המשפט , כרך חמישי עמ' 356 ואילך.

העד מר בדש יצחק, מעיד בין היתר כי המנוחה טענה באוזניו כי מפריע לה שבנה אינו מבקרה.
העד אינו מציין מתי נאמרו לה דברים אלו, ומכל מקום, עדותו נסתרת בהמשך דבריו כאשר הוא נשאל אם ידע בדיוק את מצבה הפיזי של המנוחה בכל שלב ושלב, וענה: -

"אני לא יכול לדעת, ולא אמור לדעת" (פרוטוקול עמ' 33 שורות 26-27).

וכל זאת כאשר בתצהירו אמר כי ההתדרדרות הפיזית אירעה רק שנתיים לפני פטירת המנוחה.

לכל זאת יש להוסיף את העובדה כי המשיבה מס' 1 היא זו אשר לקחה את המנוחה לכל הפגישות עם עו"ד הודסמן אשר במשרדו נערכה הצוואה (פרוטוקול עמ' 56), גם אם לא נכנסה לחדרו בעת החתימה.

20.     התוצאה

העולה מכל האמור לעיל הינו, כי המשיבות לא הרימו את נטל המוטל עליהן בנסיבות העניין, להוכיח כי לא התקיימה השפעה בלתי הוגנת מצידן על המנוחה במועד חתימת המנוחה על הצוואה.

למעשה, הוכח כי הופעלה על המנוחה השפעה בלתי הוגנת, והצוואה נעשתה בעת שהמנוחה הוטעתה לחשוב כי המתנגד אינו מעוניין לבקרה, אינו מתעניין בה, ולא אומר קדיש אחר אביו המנוח.

בנסיבות אלו יש לקבל את ההתנגדות ולהורות על ביטול הצוואה.
לנוכח תוצאה זו, פטורים אנו מלדון ביתר טענותיו של המתנגד.

21.     פסיקתא

א.     הצוואה מיום 24/7/91 מבוטלת בזאת.


ב.     ניתן צו ירושה על פי דין, ולפיו המתנגד והמשיבות הינם יורשי
המנוחה שרה X ת.ז. X , בחלקים שווים, כדלקמן:

שם היורש               מס' ת. זהות          החלק בעזבון
יאיר X           ת.ז. X               1/3

X X           ת.ז. X                1/3

חסאן (X) X      ת.ז. X                1/3     

ג.     המשיבות, ביחד ולחוד ישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, אשר ישולמו לידי המתנגד, בסך 15,000 ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פירוש צוואה

  2. פרשנות צוואה

  3. צוואה לא מקורית

  4. השלמת חסר בצוואה

  5. התנגדות אח לצוואה

  6. ביטול צוואה הדדית

  7. שינוי צוואה הדדית

  8. צוואה משותפת הדדית

  9. תיקון פגמים בצוואה

  10. צוואה אצל עורך דין

  11. צוואה בפני נוטריון

  12. צוואה בכתב יד דוגמא

  13. מומחה לכתב יד צוואה

  14. צוואה בעל פה מאוחרת

  15. השתתפות בעריכת צוואה

  16. המחאת זכויות בצוואה

  17. שינוי יורשים בצוואה

  18. צוואה בכתב יד ללא חתימה

  19. השפעה בלתי הוגנת צוואה

  20. צוואה מול ירושה על פי דין

  21. מעורבות יורש בעריכת צוואה

  22. צוואה ללא חתימה וללא תאריך

  23. פרשנות כוונת המוריש בצוואה

  24. העדר צלילות דעת בחתימת צוואה

  25. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון