השלמת חסר בצוואה

בית המשפט פסק כי את החסר בצוואה יש להשלים, בראש ובראשונה, על פי רצונו הריאלי של המצווה בשעת עריכת הצוואה. על רצונו הריאלי של המצווה ניתן ללמוד מכל מקור אמין ואין חובה לדרוש עיגון, ולו מינימלי, בלשון הצוואה לרצון זה.

יחד עם זאת, הגם שניתן ללמוד על הרצון הריאלי של המצווה אך ורק מחוץ לצוואה ובלא כל רמז מתוכה ,השלמת החסר לצורך הגשמת הרצון הריאלי של המצווה צריכה להעשות באופן שתשלים את התבנית שנקבעה בצוואה. יש לנקוט זהירות רבה ולא להפוך את השלמת החסר בצוואה למכשיר לכתיבת צוואה חדשה, ליצירת תבנית חדשה. השלמת החסר פועלת תמיד בתוך גבולות הצוואה. אין היא יוצרת גבולות חדשים. השלמת החסר מסדירה 'עד הסוף', כלשון הנשיא ברק בספרו הנ"ל, את שהצוואה הסדירה /החסירה. אם הרצון הריאלי של המצווה אינו ידוע יש להשלים את החסר, באותן מידות זהירות שפורטו לעיל ויותר מכך, על פי הרצון ההיפותטי.

להשלמת החסר ניתן להיזקק לכמה ערוצי השלמה. דיני הטעות עשויים להשלים את החסר, הדין הדיספוזיטיבי הקבוע בחוק הירושה עשוי להשלים את החסר וכך גם ה'פרשנות המשלימה' ('ההשלמה השיפוטית') אשר חורגת מלשון הכתוב בצוואה ויוצרת אמצעי חדש - לשון חדשה - אשר בעזרתה מוגשם רצונו (הריאלי/ ההיפותטי) של המצווה.

מבחינת סדרי העדיפויות בין שלושת ערוצי ההשלמה יש ליתן עדיפות לדיני הטעות. דיני הטעות מבוססים על רצונו הריאלי של המצווה ויש ליתן עדיפות לכלי פרשני המגשים רצון ריאלי זה על פני הסדר המגשים רצון היפותטי. דיני הטעות אם כן עדיפים על פני הדין הדיספוזיטיבי ועל פני הפרשנות המשלימה/ ההשלמה השיפוטית.

ההשלמה השיפוטית עדיפה על פני הדין הדיספוזיטיבי שכן זו מתבססת על הרצון (הריאלי או ההיפותטי) של המצווה. הצורך לכבד את רצון המת, המהווה את "עיקר העיקרים והוא בריח התיכון" בדיני הצוואות.


להלן פסק דין בנושא השלמת חסר בצוואה:

פסק דין

פתח דבר

1.     ביום 13.6.92 ערכו המנוח משה ממון ז"ל (להלן: "המנוח") ואשתו, הגב' סופי ממון, צוואה. המדובר בצוואה משותפת והדדית. הצוואה הינה משותפת בהיותה תוצאה של החלטה משותפת של השניים באשר לתוכנה והיא גם הדדית, שכן ההסדרים שנקבעו בצוואת המנוח מבוססים על ההסדרים שקבעה אשתו, וההיפך. הצוואה נעשתה בו זמנית והעובדה שנעשתה במסמכים נפרדים אין בה כדי לשנות את טיבה. ר' לענין זה אהרון ברק "פרשנות הצוואה", הוצאת נבו, עמ' 69 (להלן: "א. ברק") וכן ע"א 1900/96, טלמצ'יו נ' האפוט' הכללי, נג(2), 817 (להלן: "פרשת טלמצ'יו").

2.     א.     בסעיף 1 לצוואה זיכה כל אחד מהשניים את בן זוגו הנותר בחיים במלוא עזבונו.
ב.     בסעיף 2 לצוואה קבעו השניים כי במות שניהם יחדיו, יזכו בעזבונו של כל אחד מהם, שלושת אחייניותיה של האשה, הן התובעות בענייננו.

ג.     וזו היתה לשון הסעיף בצוואת המנוח: "היה ואני ואשתי הנ"ל נמות, חו"ח, בעת ובעונה אחת, הריני מצווה בזה את כל הרכוש הנזכר לעיל, בחלקים שווים לילדי אחות אשתי, דהיינו....."

ד.     צוואת המנוח צורפה לבקשה עצמה. צוואתה של אשת המנוח צורפה כנספח "ב" לתצהיר עדות ראשית של התובעות.

3.     ביום 5.11.87 ביטלה אשת המנוח את צוואתה ועשתה תחתיה צוואה אחרת. על פי צוואה זו הזוכות הישירות בעזבונה הינן שלושת התובעות. הצוואה צורפה כנספח "ג" לתצהיר עדות ראשית של התובעות.

4. א.     אשת המנוח הלכה לעולמה ביום 30.6.88, לפני פטירת המנוח. על פי צוואתה מיום 5.11.87 זכו בעזבונה התובעות. משנאסף המנוח אל בית אבותיו, ביום 10.2.99, הגישו התובעות בקשה לקיום צוואתו.

ב.     הבקשה הועברה לדיון בפני בשל התערבות הנתבע, מכוח ס' 67א(א)(3) לחוק הירושה תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק הירושה").

5. א.     בתובענה שבפני עותרות התובעות, הזוכות על פי ס' 2 לצוואת המנוח, למתן צו קיום לצוואתו על פיו הן הזוכות בשלמות בעזבונו.
ב.     הנתבע מתנגד לעתירתן זו של התובעות וטוען, כי משנפטרה אשת המנוח לפניו לא התקיים האמור בס' 2 לצוואת המנוח המחייב את מות שניהם בעת ובעונה אחת ומכאן שאין התובעות זוכות בעזבונו על פי סעיף זה. הנתבע מוסיף וטוען, כי עם מות אשת המנוח לפניו, בלא שהותירה צאצאים, הוראת הצוואה לטובתה מתבטלת ומפנה להוראת סעיף 49 לחוק הירושה.

     התוצאה אליבא דהנתבע - הזוכים בעזבון המנוח הם יורשיו על פי דין ויש ליתן אחר עזבונו צו ירושה.

6.     מן הבחינה המשפטית

א.     על פי לשונה מתנה הצוואה את זכיית התובעות בעזבון המנוח בקרות ארוע מסוים - מוות, בעת ובעונה אחת, שלו ושל אשתו. אין מחלוקת שארוע שכזה לא קרה. האם בכך הקיץ הקץ על זכייתן של התובעות בעזבון המנוח?
     -     זו השאלה ופתרון לה, לגירסת התובעות, מנסה בא כוחן למצוא בדיני פרשנות צוואה, בדיני הטעות וטעות הסופר.

ב.     יפה עשה ב"כ התובעות שהקדים את דיני הפרשנות לדיני הטעות וטעות הסופר שכן הפירוש קודם לטעות. המבקש לדעת אם בצוואה נפלה טעות חייב קודם לכן לפרשה. באמצעות הפירוש נקבע מובנה של הצוואה ומובן זה משמש נקודת משען לקביעה אם בצוואה נפלה טעות. ר' א. ברק, עמ' 97 . גישה זו, אליבא דברק, נובעת גם מתפיסות היסוד של דיני הצוואה על פיהן יש לקיים את דברי המת. קיום זה נוטה לדיני הפירוש.
     רוצה לומר - דיני הפרשנות, על הכלים הפרשניים שהם מעמידים לרשותנו, מאפשרים להתחקות אחר רצונו האמיתי של המצווה ולקיימו, ואלה יקדמו לדיני הטעות. רק עם סיום תהליך הפירוש , אם יסתבר שהמובן של הצוואה יוצר פער בין רצונו האמיתי של המצווה לבין ההוראה בצוואה, תהא תחולה לדיני הטעות. או אז יבחנו תוצאות הפער - תיקון ההוראה או ביטולה כשעדיפות תהא כמובן לתיקון. (ר' א. ברק, שם).

ג.     ביסוד הצוואה עומד רצונו של המצווה ורצונו בלבד. מכאן, הצורך והחובה לפרש צוואה על פי רצונו - הוא אומד דעתו - של המצווה. מכאן, בבוא ביהמ"ש לפרש צוואה, עליו לעשות כל מאמץ ולנקוט בכל האמצעים כדי להביא להגשמת רצונו האמיתי של המצווה. (על המצווה לקיים דברי המת בקיום צוואה ר' ש. שוחט, פגמים בצוואות, עמ' 33-35. על המצווה לקיים דברי המת בפרשנות צוואה ר' א. ברק שם עמ' 58-62 ופסקי הדין המובאים שם).
     הרצון לקיים את דברי המת מוביל לתחולה רחבה יותר של תורת הפרשנות על הכלים הפרשניים שבה, בפרשנות צוואה, יותר מאשר בפרשנות חוזה. כך, יש תחולה רחבה יותר לאפשרות של תיקון טעות שנפלה בצוואה או להגשמתה בקירוב. כך, יש תחולה רחבה יותר לאפשרות של השלמת חסר בצוואה תוך מתן עדיפות להשלמה שיפוטית שלו על פני השלמה על פי דין דיספוזיטיבי, שכן בכך ניתן ביטוי לרצונו הריאלי האמיתי של המצווה, ועוד. ר' א. ברק שם , 60-62.

ד.     לא זה המקום ולא זה הזמן לעמוד על כללי הפרשנות של הטקסט המשפטי הקרוי צוואה. קטונתי מלעשות זאת ואין לי אלא להפנות לספרו של נשיא ביהמ"ש העליון פרופ' אהרון ברק, פרשנות במשפט, פרשנות צוואה, כרך חמישי, הוצאת נבו ואל פסק דינו בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוט' הכללי, נג(2) 817 . ואולם, לענייננו אנו, ראוי ונכון ,לעניות דעתי , לעשות שימוש בכלים הפרשניים שתורת הפרשנות מעמידה בידינו בכלל, ובפרשנות צוואה בפרט, בנסיון להתחקות אחר רצונו הריאלי ,האמיתי, של המנוח בצוואה זו העומדת בפנינו. את זאת עלינו לעשות בזהירות רבה תוך שמירה על האיזון בין הצורך לקיים את רצון המת לבין הצורך להבטיח ודאות בדיני צוואות. את זאת עלינו לעשות תוך זהירות רבה לבל תפורש הצוואה על פי הגיונו של הפרשן במקום לפי אומד דעתו של המנוח.

ה.     במקרה עסקינן התייחס המצווה בצוואתו ,לשונית, לשני מצבים מתוך שלושה אפשריים:

     -     מצב בו ילך לעולמו לפני אשתו.
     -     מצב בו הוא ילך לעולמו בו זמנית עם אשתו.

     המצווה לא התייחס בצוואתו למצב שלישי אפשרי, מצב בו אשתו תלך לעולמה לפניו. לא יכולה להיות מחלוקת שראוי היה לו למצווה שתהא בצוואתו התייחסות למצב שלישי זה בפרט כשמדובר בצוואה משותפת והדדית. באין התייחסות למצב שלישי זה בפנינו חסר בצוואה. האם ניתן חסר זה להשלמה?

ו.     בפרשת טלמצ'יו קובע הנשיא ברק ,אליו הצטרפו יתר שופטי ההרכב, כי גם בצוואה יכול ויפול חסר. חסר יהא קיים בצוואה כאשר בסוגיה פלונית אין הסדר בצוואה, לא הסדר מפורש ולא הסדר משתמע. זאת ועוד, לדברי הנשיא ברק בפרשה זו "כאשר הוראות הצוואה (המפורשות או המשתמעות) יוצרות חוסר שלמות הנוגד את אומד דעתו של המצווה" או חוסר שלמות שאינו מתיישב עם אומד דעתו של המצווה, בפנינו חסר.

ז.     חוק הירושה אמנם אינו קובע הוראה מפורשת בדבר סמכותו של ביהמ"ש להשלים חסר בצוואה ואולם, הפסיקה המועטה שעסקה בענין זה עד לפרשת טלמצ'יו, התייחסה בחיוב לאפשרות זאת. ר' לענין זה ע"א 328/65 שמוקלר נ' עזבון יעקב שמוקלר ,כ(1) 297, 305; הש' טל בע"א 765/87 צ'סלר נ' עזבון מנדל ישראל, מג(3) 81. כך גם בספרות המשפטית. ר' לענין זה ש. שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965, 462.      בפרשת טלמצ'יו, קובע הנשיא ברק, כי חסר בצוואה מוסמך בית המשפט להשלים. הדבר יעשה על פי אומד דעתו של המצווה בעת עריכת הצוואה כפי שהוא עולה מתוך הצוואה והנסיבות. בהעדר אומד דעת (ריאלי) של המצווה, בין משום שלא צפה אותו ובין משום שלא נתן דעתו עליו - יש להשלים את החסר על פי רצונו ההיפותטי של המצווה. רצון זה הוא הרצון שיש להניח כי היה לו בעת עריכת הצוואה אילו נתן דעתו לחסר. בכך ממשיך ביהמ"ש את קו המחשבה של המצווה ומשלים באמצעותו את שהמצווה עצמו החסיר. שם בעמ' 832. לדעתו זו של הנשיא ברק הצטרפו יתר חברי ההרכב. (על כוחו של בימ"ש להשלים חסר בצוואה ר' א. ברק עמ' 386 - 398).

ח.     את החסר בצוואה יש להשלים, בראש ובראשונה, על פי רצונו הריאלי של המצווה בשעת עריכת הצוואה. על רצונו הריאלי של המצווה ניתן ללמוד מכל מקור אמין ואין חובה לדרוש עיגון, ולו מינימלי, בלשון הצוואה לרצון זה.
     יחד עם זאת, הגם שניתן ללמוד על הרצון הריאלי של המצווה אך ורק מחוץ לצוואה ובלא כל רמז מתוכה ,השלמת החסר לצורך הגשמת הרצון הריאלי של המצווה צריכה להעשות באופן שתשלים את התבנית שנקבעה בצוואה. יש לנקוט זהירות רבה ולא להפוך את השלמת החסר בצוואה למכשיר לכתיבת צוואה חדשה, ליצירת תבנית חדשה. השלמת החסר פועלת תמיד בתוך גבולות הצוואה. אין היא יוצרת גבולות חדשים. השלמת החסר מסדירה 'עד הסוף', כלשון הנשיא ברק בספרו הנ"ל, את שהצוואה הסדירה /החסירה. אם הרצון הריאלי של המצווה אינו ידוע יש להשלים את החסר, באותן מידות זהירות שפורטו לעיל ויותר מכך, על פי הרצון ההיפותטי (האינדיבידואלי או הכללי) של המצווה. ר' א. ברק שם 400-401.

ט.     להשלמת החסר ניתן להיזקק לכמה ערוצי השלמה. דיני הטעות עשויים להשלים את החסר, הדין הדיספוזיטיבי הקבוע בחוק הירושה עשוי להשלים את החסר וכך גם ה'פרשנות המשלימה' ('ההשלמה השיפוטית') אשר חורגת מלשון הכתוב בצוואה ויוצרת אמצעי חדש - לשון חדשה - אשר בעזרתה מוגשם רצונו (הריאלי/ ההיפותטי) של המצווה. ר' א. ברק, שם עמ' 398-399.

     מבחינת סדרי העדיפויות בין שלושת ערוצי ההשלמה יש ליתן עדיפות לדיני הטעות. דיני הטעות מבוססים על רצונו הריאלי של המצווה ויש ליתן עדיפות לכלי פרשני המגשים רצון ריאלי זה על פני הסדר המגשים רצון היפותטי. דיני הטעות אם כן עדיפים על פני הדין הדיספוזיטיבי ועל פני הפרשנות המשלימה/ ההשלמה השיפוטית.
     ההשלמה השיפוטית עדיפה על פני הדין הדיספוזיטיבי שכן זו מתבססת על הרצון (הריאלי או ההיפותטי) של המצווה. הצורך לכבד את רצון המת, המהווה את "עיקר העיקרים והוא בריח התיכון" בדיני הצוואות (כלשון ביהמ"ש בע"א 1182/90, שחם נ' רוטמן ,מ"ו(4), 330, 334) מצדיק מתן עדיפות לערוץ השלמה זה, ר' גם א. ברק.

     חוק הירושה קובע, כי ההוראה הדיספוזיטיבית תחול "במידה שאין בצוואה הוראה אחרת" (ר' ס' 53 לחוק הירושה). אם יש חסר בצוואה ממילא אין הוראה אחרת והדין הדיספוזיטיבי אמור לחול, אלא אם מוכח בפני ביהמ"ש רצון ריאלי אחר של המצווה רצון עליו ניתן ללמוד מהנסיבות. ר' א. ברק שם עמ' 407-409. רוצה לומר בהשלמת החסר ע"י 'הפרשנות המשלימה/ ההשלמה השיפוטית' אין לנו כבר חסר וממילא אין תחולה יותר לדין הדיספוזיטיבי.

7.     מן הבחינה העובדתית

א.     אין לי ספק שהמנוח בעניינינו ביקש להנחיל את רכושו - סופו של דבר - לתובעות, אחיניותיה של אשתו. מערכת היחסים בינו ובין התובעות היתה מערכת יחסים טובה, חמה והדוקה. העידו על כך לא רק התובעת 2 ,כבעלת ענין (תצהיר מיום 1/7/99), אלא גם אם התובעות הגב' ברוך זלמה אחות אשתו של המנוח, (תצהיר מיום 1/7/99) והעדה לצוואה הגב' חידקל חנה (תצהיר מיום 26/8/99). עדותן של אלה בענין זה לא נסתרה כלל בחקירה הנגדית ודומה כי ב"כ הנתבע לא מבקש לערער על כך. זאת ועוד, מעדותם של העדים כולם, לרבות זו של חברו של המנוח, מר אסולין יצחק, עולה כי בדעת המנוח היה לזכות את התובעות בעזבונו. לדברי העדים הוא חזר והצהיר על רצונו זה בפניהם בהזדמנויות שונות, גם לאחר שנודע לו על הצוואה החדשה שעשתה אשתו בה הורישה את כל רכושה ישירות לתובעות תוך הדרתו מעזבונה.
המנוח ידע על צוואה חדשה זו ולדברי העדה אסולין מזל לא היה איכפת לו שכן ממילא הכל הולך מבחינתו לתובעות אותן ראה כבנותיו. העדויות מבחינה זו היו חד משמעיות ולא נסתרו כלל. עצם העובדה שהמנוח לא שינה את צוואתו שלו, למרות שידע שאשתו שינתה את הצוואה המשותפת/ההדדית עליה חתמה יחד עמו (במסמך נפרד), באופן שהתובעות יורשות אותה ישירות בלא להוריש לו מאומה, מלמד אותי על כך כי זה היה בסדר מבחינתו. לדידו התובעות הן היורשות שלו ושל אשתו. אין זה משנה מבחינתו אם תרשנה את אשתו ישירות או לאחר מותו (כך על פי הצוואה המקורית המשותפת/ההדדית) שהרי בכל מקרה התובעות תזכינה גם בעזבונו שלו. המנוח לא שינה את צוואתו גם אחרי שאשתו הלכה לעולמה, אחד עשרה שנים טרם מותו שלו ועל אף שהתובעות זכו בעזבונה על פי צוואתה החדשה.

ב.     על אומד דעתו הריאלי של המנוח ניתן ללמוד מכל מקור אמין לרבות עדויות חיצוניות באשר לנסיבות עריכת הצוואה. כך אמרנו. בפרשת טלמציו העמיד הנשיא ברק בספק, ללא הסתייגות של חבריו להרכב, את תוקפה של הילכת שורש נ' גלילי (ע"א 239/89, מו' (1), 861), על תורת שני השלבים שלה בכל הנוגע לפרשנות צוואה. בספרו פרשנות הצוואה מעביר הנשיא א. ברק הלכה זו מן העולם. לדבריו אין להבחין פורמלית בין 'פרשנות פנימית' ל'פרשנות חיצונית' של הצוואה. יש להכיר במעבר חופשי, ללא מגבלות פורמליות, בין הצוואה לנסיבות עריכתה, עד כדי אפשרות תיקון התפיסה הראשונית באשר לאומד דעתו של המצווה כפי שהוא עולה מלשון הצוואה. ר' לענין זה א. ברק שם עמ' 268 - 251. התפיסה הראשונית - זו העולה והנלמדת מלשון הצוואה.

ג.     בסיכומיה מתעלמת ב"כ הנתבע מעדויות חיצוניות אלה ונאחזת בתורת הפרשנות "הדו שלבית" של הילכת שורש נ' גלילי ולא היא. אני מאמין שהמנוח, אשר ראה בתובעות כבנותיו, ביקש לזכות אותן בעזבונו בכל מקרה לאחר מות אשתו, בין אם שניהם ימותו יחדיו ובין אם אשתו תמות לפניו, גם אם הדבר לא נאמר בלשון הצוואה. איני מעלה על דעתי, כי המנוח ביקש לזכות בעזבונו יורשים על פי דין שלו שאין להם כל זכר בלשון הצוואה שלו, אם בכלל קיימים יורשים כאלה (ר' לענין זה המאמצים שנעשו לאיתורם וללא הצלחה כעולה מתיק ביהמ"ש). היעלה על הדעת, שרק משום שבצוואה אין התייחסות למצב בו אשת המנוח הולכת לעולמה לפניו, נתעלם מאומד הדעת הריאלי - הפרטי של המנוח, העולה מהעדויות החיצוניות שהובאו בפנינו - לזכות את התובעות, אותן ראה כבנותיו, בעזבונו?

ד.     ב"כ הנתבע טוענת לקיומו של דין דיספוזיטיבי בר תחולה במקרה שלפנינו ומפנה להוראת ס' 49 לחוק הירושה הקובע:

     "זוכה על פי צוואה שמת לפני המצווה, ולא קובע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו - אם בשעת מות המצווה נשארו צאצאים של אותו זוכה יזכו הם לפי כללי החלוקה שבירושה על פי דין. בכל מקרה אחר הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה מתבטלת".

     דין דיספוזיטיבי זה יחול במקרה שלפנינו ,כך לטענת ב"כ הנתבע, שכן אשת המנוח נפטרה לפניו, ומשלא הניחה אחריה צאצאים, הוראת הצוואה לטובתה מתבטלת ויש להוציא אחר עזבון המנוח צו ירושה על פי דין. פתרון זה עולה בקנה אחד עם הרצון ההיפותטי של המצווה הסביר. לא תמיד הוא עולה בקנה אחד עם הרצון הריאלי של המצווה האינדיבידואלי. עד כמה שרצון זה מוכח, יש בכך לדחות את התחולה של הדין הדיספוזיטיבי.

האם הוכח בפני רצון ריאלי אחר של המצווה האינדיבידואלי, הוא המנוח בענייננו, למצב בו תמות אשתו לפניו? האם אכן רצונו האמיתי היה שיחולו כללי הירושה על פי דין או שביקש הוא, גם במקרה כזה, לזכות בעזבונו את שלושת התובעות? לעניות דעתי רצונו האמיתי היה שגם במקרה כזה תזכינה שלושת התובעות בעזבונו. אין לי ספק בכך.

ה.     את הגשמת אומד דעת ריאלי זה של המנוח ניתן לעשות מכוח דיני הפרשנות תוך שימוש בכלי של "השלמה שיפוטית". אומד הדעת הריאלי של המצווה כפי שהוכח בפני, לזכות בכל מקרה את התובעות בעזבונו, גם אם אשתו תלך לעולמה לפניו, משלים את החסר בלשון הצוואה. הוא אינו חורג מגבולות הצוואה ומשלים את התבנית שלה. השלמה זו אשר ממלאת את החסר ממילא דוחה את הדין הדיספוזיטיבי שבס' 49 לחוק הירושה אליו מכוונת ב"כ הנתבע.

ו.     משזו התוצאה, על פי דיני הפרשנות, איני רואה מקום וצורך להיזקק לדיני הטעות וטעות סופר אליהם מכוון ב"כ התובעות, בין אם יש בהם כדי להביא לאותה תוצאה אליה הגעתי ובין אם לאו, משום שספק אם בטעות משפטית עסקינן (שאגב, בגדר טעות היא לפי ס' 30(ב) לחוק הירושה) או בטעות סופר.

8.     סוף דבר

     א.     ניתן בזה צו קיום לצוואת המנוח משה ממון ז"ל, צוואה מיום 3/6/99.

ב.     על פי הצוואה הזוכות בעזבונו של המנוח בשלמות הן התובעות.

ג.     צו קיום צוואה בצירוף צילום הצוואה ובציון האמור בסע' 2 לעיל (ציון שמות הזוכות) יוגש לביהמ"ש לחתימה.

ד.     אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פירוש צוואה

  2. פרשנות צוואה

  3. צוואה לא מקורית

  4. השלמת חסר בצוואה

  5. התנגדות אח לצוואה

  6. ביטול צוואה הדדית

  7. שינוי צוואה הדדית

  8. צוואה משותפת הדדית

  9. תיקון פגמים בצוואה

  10. צוואה אצל עורך דין

  11. צוואה בפני נוטריון

  12. צוואה בכתב יד דוגמא

  13. מומחה לכתב יד צוואה

  14. צוואה בעל פה מאוחרת

  15. השתתפות בעריכת צוואה

  16. המחאת זכויות בצוואה

  17. שינוי יורשים בצוואה

  18. צוואה בכתב יד ללא חתימה

  19. השפעה בלתי הוגנת צוואה

  20. צוואה מול ירושה על פי דין

  21. מעורבות יורש בעריכת צוואה

  22. צוואה ללא חתימה וללא תאריך

  23. פרשנות כוונת המוריש בצוואה

  24. העדר צלילות דעת בחתימת צוואה

  25. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון