הפרת חוזה בין בני זוג

להלן פסק דין בנושא הפרת חוזה בין בני זוג:

פסק דין

התביעה שבפני הינה תביעה שהגישה התובעת - נגד בן זוגה לשעבר, הנתבע. בעת הגשת התביעה היו הצדדים עדיין נשואים.
העתירה היא לסעד הצהרתי לפיו החוזה שנחתם בין הצדדים הופר על ידי הנתבע, ולפיכך בטל.
בגין הפרת החוזה נתבע הפיצוי המוסכם ודמי שכירות עבור התקופה בה הדירה מוחזקת על ידי הנתבע.

1.     ההליך המשפטי
א.     תחילתם של ההליכים בתביעת התובעת לפרוק שיתוף בדירת המגורים של הצדדים הידועה גם כגוש 6150 חלקה 390/8, בבית משפט השלום בתל-אביב.
ב.     במסגרת התביעה לפרוק שיתוף הגיעו הצדדים להסכם למכירת הדירה נשוא תביעת הפרוק, על פיו מכרה התובעת את זכויותיה בדירת המגורים לבעלה.
     ההסכם קבל תוקף של פסק דין בבימ"ש השלום ביום 29.6.93 על ידי כב' השופטת ה. גרסטל.
ג.      בגין הפרת החוזה הגישה רונית מור ביום 19.1.94 תובענה לביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 125/94 לפס"ד הצהרתי על ביטול החוזה ולפיצויים בגין הפרתו.
     ביום 5.4.94 הגישה לבימ"ש השלום בת"א תביעה כספית לדמי שכירות ולפינוי הנתבע מהדירה בת.א. 27702/94.
ד.     בשלב מאוחר יותר תוקנו שני כתבי התביעה האמורים, והוחלט על פיצול סעדים באופן הבא:
     בבית המשפט המחוזי, בה.פ. 2311/95 נתבע סעד הצהרתי בלבד לענין ביטול החוזה.
     בבימ"ש השלום נתבע סעד כספי הכולל גם את הפיצויים המוסכמים שבחוזה.
ה.     ביום 9.7.96 בהתאם להחלטת כב' השופט קלינג, הועברה התביעה שבה.פ. 2311/95 מביהמ"ש המחוזי לבית משפט לענייני משפחה.
     ביום 19.11.96 בהתאם להחלטת כב' השופט גלדשטיין, הועברה התביעה שבת.א. 27702/94 מבית משפט השלום בת"א לבית המשפט לענייני משפחה.

2.     העובדות ברקע התביעות
א.     הצדדים היו נשואים זל"ז, ובמהלך נישואיהם נולדה להם בת. בעקבות משבר בחיי הנישואין האשה עזבה את הבית.
ב.     התובעת הגישה תביעה לפרוק שיתוף במקרקעין בבימ"ש השלום בת"א.
ג.     במסגרת ההליך המשפטי, ביום 29.6.93 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה אשר קבל באותו יום תוקף של פס"ד.
ד.     עפ"י ההסכם מכרה התובעת את חלקה בבית לנתבע, תמורת 72,000 $. הנתבע התחייב לשלם את התמורה בתשלומים אשר פורטו בהסכם.
     הנתבע שלם 4 תשלומים בסך כולל של 25,000 $. התשלום האחרון בסך 47,000 $ אותו היה אמור לשלם עד 29.10.93, לא שולם.
ה.     הנתבע מתגורר כל השנים בדירה נשוא המחלוקת יחד עם בת זוגו לחיים וילדיהם המשותפים.
ו.     הצדדים ניהלו במקביל הליכים בבית הדין הרבני וביום 16.2.97 פסק בית הדין כי הבעל "מחזיק את האשה כבת ערובה כדי שתוותר לו על זכויותיה בדירה. פוסק וקובע כי הבעל חייב לתת גט לאשתו לאלתר, כי לא יתכן שהבעל יחיה שם עם אשה אחרת ויחזיק אשה כבת ערובה... יש לקבוע תאריך לסידור הגט.
     במידה והבעל לא ייתן גט מיד, ייקבע תאריך בהקדם לחייב את הבעל במזונות מעוכבת מחמתו מתאריך התביעה הראשונית...".
     ביום 29.2.97 ניתן ע"י ביה"ד פסק דין נוסף הקובע:
     "לאחר העיון בנדון ומאחר וקיימת תביעת האשה בבית המשפט על הפרת החוזה מטעם הבעל, לפיכך אין בית הדין מוצא שישנה סיבה לעיכוב הגט ע"י הבעל כאמצעי לחץ על האשה. ולפיכך בית הדין קובע כי על הבעל לתת לאלתר גט לאשתו ולא יעגנה בכדי.
     על המזכירות לקבוע תאריך לסידור גט ואם הבעל יסרב לתת גט ידון בית הדין לחייבו במזונות מעוכבת מחמתו".
ז.     הצדדים התגרשו ביום 2.4.97.

3.     טעוני הצדדים
עובדתית טוען הנתבע כי לקח הלוואה לצורך תשלום היתרה הכסף היה ברשותו ולא שלם משום:
     (א) התובעת סרבה לחתום על כל המסמכים הנדרשים להעברת הזכויות על שמו בלשכת רישום מקרקעין, וסירבה להתייצב אצל עורך הדין אשר עסק ברישום.
     (ב) הנתבע בקש להפקיד את היתרה בקופת ביהמ"ש, אך הדבר לא התאפשר לו. כמו כן, רצה להפקיד אצל ב"כ התובעת, אולם זה סרב לקבל את הכספים.
טעוני התובעת:
     א.     השתק פלוגתא.
     ב.     הודאה והדחה.
     ג.     הנתבע נמנע מלהעיד את אביו לשם הוכחת גרסתו ובהעדר סיוע על ביהמ"ש לנמק מה הניעו להסתפק של הנתבע בלבד על פי ס' 54 א' לפק' הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971.
     ד.     הנתבע באי תשלום יתרת התמורה גרם להפרה יסודית של ההסכם, התובעת מצדה היתה זכאית לבטל את ההסכם וכך עשתה.
     ה.     התובעת זכאית לפיצוי המוסכם.
     ו.     התובעת זכאית לתשלום דמי שכירות ממועד ההפרה.

טעוני הנתבע:
     א.     החיובים בהסכם היו חיובים שלובים, דחיית קיום החיוב מצד התובעת דוחה את קיום חיובו של הנתבע.
     ב.     ביטול ההסכם היה שלא כדין.
     ג.     הנתבע ביקש לקיים את ההסכם והתובעת מנעה ממנו את קיום ההסכם בכך שלא בצעה את החיובים המוטלים עליה ובכך שסירבה לקבל את יתרת התמורה.
     ד.     ביטול ההסכם - עשיית שימוש שלא בתום לב בסעיפי ההסכם.
     ה.     נטל ההוכחה על התובעת שהיא בבחינת "המוציא מחברו".

4.     הדיון המשפטי
א.     השתק פלוגתא -
     טוען ב"כ התובעת כי בפסק הדין של בית הדין הרבני מיום 16.2.97, קבע בית הדין כי הנתבע הפר את חוזה המכר, ולפיכך, עובדות שנקבעו ע"י ערכאה שיפוטית אגב פסיקתה בענין אחר בין הצדדים - מהווה השתק פלוגתא ומנוע הנתבע מלטעון אחרת בפני בימ"ש זה וביהמ"ש מחויב לכך בשל עקרון - כיבוד הערכאות.
     נושא השתק פלוגתא נדון בהרחבה בספרה של נינה זלצמן "מעשה בי"ד בהליך אזרחי" עמ' 148-149.
     לשם קיום השתק פלוגתא נדרשים ל- 4 תנאים עיקריים:
     1.     זהות הפלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.
     2.     קיום התדיינות בין הצדדים לאותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ועל כן בעל הדין אותו מבקשים להשתיק נרשם כמי "שהיה לו יומו" בביהמ"ש ביחס לאותה פלוגתא.
     3.     ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של ביהמ"ש באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי.
     4.     ההכרעה היתה חיונית לצורך פסה"ד שניתן בתובענה הראשונה להבדיל מכל הכרעה שולית, שאינה נחוצה לביסוס פסה"ד בתובענה.
          התנאים המצויינים לעיל הם תנאים מצטברים ויש לבדוק האם אכן התקיימו בענייננו על מנת שניתן יהיה לבחון את טענת המניעות המועלית ע"י ב"כ התובעת.
     בחינת כל אחד מהתנאים מובילה למסקנה כי אין מדובר במקרה זה על השתק פלוגתא.
     הפלוגתאות אינן זהות - אם בביהמ"ש נבחנת שאלת הפרת החוזה לגופה מזווית עובדתית ומשפטית הרי בבית הדין נבחנה הפרת החוזה באופן שטחי למדי, כפי שעולה מן הפרוטוקול מיום 9.2.97, ביה"ד התייחס להפרת החוזה ככלי בידי הנתבע לעיכוב הגט כאשר הדגש הושם על חייו של הנתבע עם אישה אחרת והולדת ילדים ממנה אל מול עגינותה של האישה המעוכבת מחמתו להינשא.
     גם מלשון פסה"ד של ביהד"ר ניתן לראות כיצד שלובה הכרעתו לענין ההפרה בפסיקתו ובאמירתו לענין עיכוב הגט - "... לא ייתכן שהבעל יחיה לו עם אשה אחרת ויחזיק אישה לבת ערובה כדי שתוותר לו על זכויותיה, כאשר היו הפרות מצדו בחוזה..".
     לעניין ההתדיינות בביה"ד -
     עיון בפרוטוקול מיום 9.2.97 מצביע על כך כי לא התקיימה התדיינות בנושא הפרת החוזה ולא ניתן לומר כי ניתן לבעל הדין "יומו בבית המשפט".
     ההתדיינות בביה"ד אכן הסתכמה בקביעה פוזיטיבית כי היו הפרות חוזה מצד הנתבע אולם קביעה זו נתקבלה מבלי שתסתמך על תשתית ראייתית מתאימה.
     חיונות ההכרעה לצורך פסה"ד -
     שאלת הפרת החוזה עמדה בביה"ד ברקע לשאלת עיכוב הגט אך לא מעבר לכך ולמעשה מדובר ב"שאלה אינצידנטלית" אשר ההכרעה בה לא היתה נחוצה לצורך פסק הדין. כפועל יוצא מכך ההכרעה בשאלה מעין זו אין בה כדי להוות מניעות מפני התדיינות נוספת. המבחן שנקבע לכך בפסיקה הוא האם יעמוד פסה"ד בעינו, אפילו ימחק ממנו ממצאו של ביהמ"ש.
     ע"א 581/72 ארביב נ. מ"ד פד"י כז(2) 513, 425.
     ע"א 529/74 שטימר נ. שטימר פד"י כט(1) 572, 576
     וספרה של נינה זלצמן מעשה בי"ד בהליך אזרחי עמ' 226-227.
     סבורה אני כי די היה לביה"ד בקביעת העובדה כי הנתבע חי עם אשה אחרת עמה מוליד ילדים, מתגורר בדירת הצדדים ומסרב לתת גט לאשתו כדי לקבוע את מה שקבע לגבי הגט וכי אי מתן גט יגרור חיוב במזונות ל"מעוכבת מחמתו".
     לאור האמור לעיל אני דוחה את טענת השתק פלוגתא הן משום שלא מתקימים התנאים להקמת מניעה כזו והן משום שאין זה צודק לחסום את דרכו של הנתבע בפני ברור שאלת ההפרה.
ב.     הודאה והדחה -
     ב"כ התובעת העלה טענתו כי הנתבע נוקט דרך של הודאה והדחה ועל כן עול ההוכחה מוטל עליו כלומר, מודה הנתבע בקיום החוב - היתרה בסך 47,000 $ ועליו להוכיח את העובדות המצדיקות את ההדחה.
     יש לציין כי בא כוח התובעת העלה טענה זו בישיבת קדם משפט, אולם זו לא זכתה להתייחסות מצד ב"כ הנתבע, ההוכחות נשמעו בסדר הרגיל, היינו תחילה נשמעה התובעת.
     למרות שהמשפט התנהל ללא התייחסות לטענה זו, והטענה הועלתה בסיכומים, אין להתעלם ממנה גם בשלב זה, וזאת משום שבטענה דיונית מדובר הקובעת את נטל ההוכחה.
     בע.א 166/90, מרדכי אזולאי נ' א"ב מפעלי תיירות אילת בע"מ, פד"י מי (5) 344 נאמר על ידי הנשיא שמגר:
     "נתבע המתגונן בטענה של "הודאה והדחה", הודה בטענת התובע, ואילו העובדות המצדיקות את ההדחה, עליו להוכיח ולא - יזכה התובע".
     ואם בטענה דיונית מדובר, הרי עפ"י דברי הנשיא שמגר, בע.א. 166/90:
     "טענה דיונית ומשגה דיוני - אין בכוחם כדי להשפיע או לשנות את נטל ההוכחה".
     במקרה שלפנינו הנתבע הודה בקיומו של ההסכם, והודה באי תשלום היתרה בסך 47,000 $, וטוען טענות לפיהן לא היה חייב למלא חיוביו משום שהתובעת לא קיימה חיוביה. זהו מקרה ברור של הודאה והדחה, ובמקרה זה נטל ההוכחה על הנתבע.
ג.     חיובים שלובים -
     טענתו העיקרית של הנתבע היא כי יש לראות החיובים בהסכם כחיובים שלובים. לטענתו, על הנתבע היה לשלם את יתרת התמורה ועל התובעת היה להעביר לו את זכויותיה בדירה. משלא מלאה התובעת אחר חיוביה, ולא העבירה לנתבע את הזכויות בדירה, לא היה חייב במילוי חלקו.
     בטענתו זו מסתמך ב"כ הנתבע על ע"א 594/75 ג'רבי נ' הייבלום, פד"י ל (2) 673, בו נקבעה ההלכה כי מקום בו על שני הצדדים לחוזה חיובים מקבילים אין האחד יכול לתבוע את רעהו בשל הפרתו של החוזה, אלא אם קיים, או לפחות היה נכון לקיים את חלקו הוא בחיובים המקבילים.
     לביסוס טענתו בדבר נכונותו לקיים את חלקו, העיד בדבר ההלוואה שלקח מהבנק, ובדבר נסיונו להפקיד כספים אצל עו"ד עוזר שסרב לקבלם.
     לפני שאבדוק את החלק העובדתי אתייחס לשאלה המשפטית הדורשת בדיקה והיא:
     האם מדובר במקרה זה בחיובים מקבילים - שלובים.
     בע.א 765/82 מ. אלתר ואח' נ' אלעני, פד"י לח (2) 701, קובע כב' הנשיא שמגר כי לצורך בירור השאלה מה אופיו של החיוב היינו אם מדובר על חיוב עצמאי או חיוב מותנה או משולב פונים לאותם נתונים בהם נעזרים בפרשנותו של חוזה בדרך כלל, וזה כולל את מבנה החוזה וכוונת הצדדים כפי שהיא מתפרשת מתוך לשונו של החוזה.
     כלשונו של הנשיא שמגר "אומד הדעת בכגון דא הוא הסקת מסקנה, מה סוכם בין הצדדים לחוזה עובר לכריתתו ומה היו הכוונות ההדדיות שבבואתן משתקפת בהסכם".
     דרכי בחינת פרשנויות אפשרויות, כדי לקבוע את מהות חיוב מחיובי החוזה או טיבו, מצאו פתרון ע"י המחוקק בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) הקובע:
     "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".
     סעיף זה ממחיש את ההבדל בין פרשנות על פי לשון ההסכם ומבנהו - היינו פרשנות פנימית לבין הסתמכות על נתונים השאובים מנתונים חיצוניים - ראיות ועדויות חיצוניות, היינו פרשנות חיצונית.
     לדעת הנשיא שמגר - "אליבא דידי מועדפת דין הפרשנות הפנימית על החיצונית כי יש כמובן, סיכון רב מבחינת הפרשנות הנכונה הבאת ראיות שאינן מתורגמות מבחינת תוצאותיהן והשלכותיהן ללשון הכתוב בחוזה".
     לצורך בחינת אומד דעתם של הצדדים במקרה שלפנינו, ראויים לציטוט סעיפים מספר של ההסכם החשובים לעניננו:

3.     בתמורה להעברת והקניית זכויות המוכר בדירה ומסירת החזקה בה לקונה ושאר כל התחיבויותיו עפ"י חוזה זה, ישלם הקונה למוכר סך שווה ערך בשקלים ל- 72,000 $ (שבעים ושתיים אלף דולר ארה"ב) שהוא התמורה הסופית המלאה, המוחלטת והמוסכמת בין הצדדים ותשולם ע"י הקונה למוכר באופנים ובמועדים כמפורט בסוף הסכם זה.
"פירוט התשלומים":
5,000 $ (חמשת אלפים) - עד 6.7.93
5,000 $ (חמשת אלפים) - עד 13.7.93
10,000 $ (עשרת אלפים) - עד 29.7.93
5,000 $ (חמשת אלפים) - עד 29.9.93
היתרה 47,000 $ (ארבעים ושבע) - 29.10.93 - איחור של עד 10 ימים בתשלום זה בלבד לא יהווה הפרה".

5.     א.     מוסכם כי מגוריו של הבעל, הקונה, בדירה אינם מהווים מסירת חזקה בה לקונה, מסירת החזקה עפ"י חוזה זה תהיה בעת שישלם את התשלום האחרון החל לפי הסכם זה.
     ב.     הקונה ידאג להשגת כל האישורים המאפשרים העברת חלק המוכר בה על שמו ויבצע כל התשלומים הכרוכים בכך.
          אולם מוסכם כי לגבי התקופה שלפני עזיבת המוכר את הדירה יתחלקו תשלומי העיריה ותשלומי דמי חכירה בין הצדדים בחלקים שווים.     
     ג.     הוצאות רישום הדירה על שמם של שני הצדדים (הדירה עדיין אינה רשומה על שמם) יחולו על הקונה.

7.     א.     מס שבח מקרקעין, אם יחול, ישולם ע"י המוכר בלבד וכן דמי הסכמה.
     ב.     מס רכישה אם יחול ישולם ע"י הקונה בלבד.

10.     להבטחת זכויות הקונה יפקיד המוכר, במועד חתימת החוזה בידי עו"ד רוני עוזר יפוי כח בלתי חוזר לזכות הקונה המורה לו בזאת לבצע ולחתום על כל מסמך הנחוץ לביצוע ההעברה מיד לאחר שהקונה ימלא כל התחייבויותיו בהסכם זה.

11.     מוסכם כי מועד ביצוע התשלומים, תשלום התמורה במועדים כמפורט, ומסירת החזקה בדירה הינם תנאים יסודיים לחוזה זה אשר הפרתם או אי קיומם כמוסכם מהווה הפרה יסודית של החוזה.

12.     לשם ביצוע העברת הזכויות כאמור, מתחייבים הצדדים יחד ולחוד, להופיע בכל מקום ובכל עת ולחתום על כל מסמך, טופס, בקשות, שטרות הצהרות וכיו"ב הכל כפי שיידרש לשם ביצוע רישום הדירה משם המוכר על שם הקונה".
     בע"א 765/82 מ' אלתר ואח' נ. אלעני פד"י לח(2) 701 בעמ' 708 מפרט הנשיא מ' שמגר את סוגי החיובים:
     "מבחינה מושגית ניתן לחלק ולאבחן בהקשר שלפנינו, בין שלושה סוגי חיובים עיקריים: חיובים שהם עצמאיים, חיובים מותנים וחיובים שלובים מקבילים... כאשר החיובים עצמאיים חבותו של כל צד לחוזה מתמצת בפני עצמה, גם כאשר לא עמד הצד השני במילוי חיוב כלשהו שהוטל עליו.
     תרופתו של הנפגע במקרה כזה היא זו המתגבשת לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970 אך בלא לקיים את חלקו בהסכם... כאשר בחיובים מותנים מדובר, תלויה חבותו של אחד הצדדים לחוזה בכך, שיקויים התנאי, בו הותלתה התגבשותו של החיוב של הצד השני (סעיף 43א חלופה שניה לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973. תנאי כאמור יכול להיות מעשהו של הצד השני לחוזה ויכול להיות מעשהו של צד שלישי. למשל על מנת שתשתכלל חבותו של פלוני לקיים את החיוב החוזי המוטל עליו, צריך הנושה לקיים תחילה את החיוב שהוא נטל על עצמו. היה ולא מילא אחר חיובו, בו הותנה חיובו של פלוני, פטור פלוני מקיומו של אותו חיוב המוטל עליו...".
     "במובן מסוים החיובים השלובים אינם אלא סוג של חיובים מותנים אך בשל אופיים המקביל והשלוב יש תמיד הדדיות המעוגנת בתנאים שמילויים הוא בגדר חיוב של הצדדים לחוזה הווה אומר החיובים ההדדיים קיימים ותקפים, וההתנאה אינה מופנית להשתכללותו של חיוב אלא השפעתה אך על חובת הדדיות בביצוע החיובים".
     לאור ההנחייה שבפסיקה, בכדי לקבוע באיזה סוג חיובים אנו עוסקים במקרה שלפנינו, אעמוד על אומד דעתם וכוונתם של הצדדים כפי שעולה מתוך פרשנות החוזה.
     * המועד שנקבע לתשלום האחרון בסך 47,000 $ הוא 29.10.93 ואיחור של 10 ימים לא ייחשב כהפרה.
     * סעיף 5 א' קובע כי מועד ביצוע התשלום האחרון הוא מועד מסירת החזקה (אשר בפועל היתה בידי הנתבע).
     * סעיף 11 קובע כי מועד ביצוע התשלומים, תשלום התמורה במועדה ומסירת החזקה הינם תנאים יסודיים לחוזה אשר הפרתם או אי קיומם כמוסכם, מהווה הפרה יסודית של החוזה.
     לא נאמר בחוזה כי מקצתו של המחיר תשולם בשעת ההעברה בספרי האחוזה. בכלל לא נקבע כל מועד לרישום ההעברה בספרי האחוזה, ולא נקבע כי אי העברת הזכויות במועד כלשהו יהווה הפרה יסודית של ההסכם.
     ההסכם במפורש קובע כי הדירה, נשוא ההסכם, עדיין אינה רשומה על שם הצדדים ולפיכך לא ניתן יהיה לבצע העברת זכויות לנתבע כל עוד לא תרשמנה הזכויות על שם הצדדים.
     ניתן ללמוד מהאמור לעיל כי הצדדים צפו כי רישום הדירה על שם שניהם יקח זמן ועל כן לא קבעו מועד מסויים להעברת הזכויות לנתבע, לא השאירו תשלום כלשהו לאותו מועד.
     לשם הבטחת זכויות הקונה על פי ההסכם נקבע בסעיף 10 להסכם כי במעמד חתימת החוזה יפקיד המוכר בידי עו"ד רוני עוזר יפוי כח בלתי חוזר לזכות הקונה. והרי ניתן לראות בכך ראיה נוספת כי לא היתה כוונה כי העברת הזכויות תעשה במועד קרוב.
     בהגיע מועד התשלום האחרון, התובעת היתה מוכנה למסור את החזקה בדירה (כאמור בפועל הנתבע התגורר בדירה) וחתמה על יפוי כח בלתי חוזר שהופקד אצל עו"ד עוזר, אך הנתבע לא היה מוכן לשלם את יתרת המחיר עד להעברת הזכויות בדירה.
בעדותו בביהמ"ש מבהיר הנתבע:
"באתי אל עו"ד עוזר למשרד עם פנקס שיקים בכיסי, כדי לשלם ולקבל את הזכויות", עמ' 19 ש' 25.
ובהמשך:
לשאלת עו"ד עוזר - "האם יתכן שלא רצית לשלם מפני שהתובעת לא העבירה את הזכויות שלה אליך ולא בגלל שלא רציתי לקבל ממך כסף?"
השיב: "רציתי לשלם ולגמור את כל העיסקה", עמ' 21 ש' 6.
ובהמשך:
"התכוונתי שהזכויות יועברו במקביל באותה עת עם קבלת הכסף", עמ' 21 ש' 16.
ולסיום - נשאל ע"י עו"ד עוזר, האם "התנאי שלו לתשלום הסופי היה שבאותה שעה שתועבר יתרת הכסף יועברו הזכויות על שמך".
ותשובתו היתה - "נכון", עמ' 21 ש' 18.
לדרישה זו של הנתבע אין על מה להסתמך. מועד העברת הזכויות לא נקבע בחוזה, כנראה בגלל הידיעה כי יש לפעול קודם לרישום הזכויות על שם שני הצדדים.
בעדותו בעמ' 21 ש' 30 מאשר הנתבע כי בעת שבא למשרדו של עו"ד עוזר ידע שהדירה עדיין לא רשומה על שם שניהם.
בע"א 195/74 מלכה ושלמה סיני נ' עליזה ואריה יהלום פ"ד כח' (2) 663 נאמר ע"י מ"מ הנשיא (זוסמן):
"אכן בנוהג שבעולם, חבות הקונה לשלם מותנית במסירת הנמכר ועמה עוברת הבעלות, ראה סעיפים 1 ו21- לחוק המכר, תשכ"ח - 1968. במה דברים אמורים: בחוזה בו לא נקבעה תניה אחרת. תניה אחרת עליה הוסכם בין הצדדים, גוברת על הוראות החוק
והיא מחייבת".
בעניננו מראה החוזה, כי מרכז הכובד היה עניין התשלום ומסירת החזקה ואילו בנושא העברת הזכויות ניתנה הבטחה מסוג אחר.
מניתוח סעיפי החוזה עולה כי במקרה שלפנינו מדובר בחיובים עצמאיים, וכאשר הגיע מועד התשלום היה על הנתבע לשלם את היתרה גם אם נושא העברת הזכויות טרם הסתיים. משלא שלם הפר הנתבע את החוזה, התובעת היתה רשאית לבטל את החוזה, והחוזה בוטל על ידה כדין.
משקבעתי כי מדובר בחיובים עצמאיים אין מקום לדון בטענות העובדתיות של הנתבע כי היתה לו נכונות לבצע את חלקו: ע"י בקשתו לביהמ"ש להפקיד בקופת בימ"ש או ע"י לקיחת הלוואה והכנת השיקים.
קביעת ממצאים עובדתיים אלה היתה רלבנטית אם אכן היה מדובר בחיובים שלובים.
עם זאת, אני חייבת לציין כי גם בטענות אלה אני מטילה ספק רב, שכן כדי להפקיד בקופת בימ"ש אין צורך ברשות והשיקים שהוצגו כשיקים שהוכנו לצורך ביצוע התשלום נושאים תאריך בפברואר 1994, לאחר המועד לתשלום עפ"י החוזה.
בהסכם שלפנינו ניתן לראות מערכת חיובים נוספת וכוונתי לחיוב התובעת להעביר זכויותיה לנתבע וחיוב הנתבע לדאוג לכל המסמכים והתשלומים כדי לרשום את הדירה על שם שניהם. במערכת חיובים זו אני רואה בחיובה של התובעת חיוב מותנה היינו - חבותה של התובעת להעביר זכויותיה לנתבע - הותלתה בהתגבשותו של החיוב של הנתבע והוא המצאת כל המסמכים כדי לאפשר רישום הדירה על שם שניהם.
הרי ברור לכל כי כל עוד לא נרשמה הדירה על שם שניהם לא יכולה התובעת למלא את התחיבותה להעביר את זכויותיה לנתבע.
אמנם הנתבע טען כי התובעת לא באה לעו"ד סחייק לחתום על המסמכים הנדרשים לצורך הרישום אולם מתוך עדותו של הנתבע ניתן להסיק כי כלל לא ידע כי עליו מוטלת מחויבות זו ואף לא עשה דבר כדי לקיים אותה. כך עולה מעדותו בעמ' 22 ש' 4, ש' 8. בעמ' 23 ש' 12 אף מכחיש כי זה היה תפקידו לטפל בהעברה על שם שניהם וחזר על כך בעמ' 24 ש' 18.
בפועל ממכתבו של עו"ד סחייק מוצג נ4/ ניתן ללמוד כי הרישום על שם שניהם לא בוצע על פי הוראה מפורשת שנתן הנתבע לעו"ד סחייק ושהמכתב נכתב בעקבות פניותיה הרבות של התובעת לעו"ד סחייק . התובעת גם היא העידה על פניותיה לעו"ד סחייק. עמ' 9 ו - 10 לפרוטוקול.
הנתבע טען טענה נוספת להצדיק את אי תשלום היתרה והיא העיקול שהוטל על הדירה על ידי השכנים בת.א. 49965/90. חוסר האמון העמוק בין הצדדים גרם לכך כי אף אחד מהם לא היה מוכן לשלם את חלקו לסלוק החוב. מעדותו של הנתבע עולה כי לא זוכר אם פנה אי פעם לתובעת והציע לה לשלם מחצית. עמ' 26 ש' 16, 15. התוצאה היתה בסופו של דבר שהתובעת שילמה את כל הסכום עת עוכבה יציאתה מהארץ וגם בכך לא היה די כי הנתבע המשיך לסרב לשלם את חלקו והתובעת נאלצה להגיש נגדו תביעה ורק אז שלם את חלקו.
אינני מוצאת באיזה אופן סבור הנתבע כי אפיזודה זו יכולה להצדיק את אי תשלום יתרת התמורה על פי החוזה, במיוחד נוכח העובדה כי העיקול לא מנע מרישום הדירה על שם שניהם.
גם את טענתו כי עו"ד עוזר סרב לקבל ממנו כספים אני דוחה שכן בעדותו אשר כי היה מוכן לתת כספים לעו"ד עוזר בתנאי שיקבל את הזכויות דבר שהיה בלתי אפשרי.
מכל האמור לעיל, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהנתבע הפר את ההסכם ולאחר שהתובעת מסרה הודעתה במכתב ב"כ מיום 14.11.93 ההסכם בוטל כדין.

הפיצוי המוסכם

עפ"י סעיף 7 (א) לחוק התרופות:
"הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית".
סעיף 6 לחוק התרופות קובע בין השאר: כי הפרה יסודית, לענין ביטול החוזה היא "הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית".
הצדדים הסכימו כי אי קיום סעיף 11 הוא הפרה יסודית של ההסכם, מכאן שאי תשלום היתרה במועד מהווה עפ"י סעיף 11 להסכם - הפרה יסודית.
סעיף 14 א' להסכם קובע: "בלא לפגוע בכלליות האמור לעיל, הרי אם צד מהצדדים יפר הפרה יסודית של חוזה זה, יהא הצד המקיים זכאי לפיצוי המוסכם ומוערך מראש מטעם הצד המפר, אשר נקבע בין הצדדים לסך השווה בשקלים ל 25,000 דולר (עשרים וחמישה אלף דולר ארה"ב), כשהבסיס לחישוב הסכום הינו השער היציג של הדולר ביום ובשעת התשלום בפועל".
במקרה שלפנינו במאזן הכולל בין הצדדים הנתבע לא ביצע התשלום האחרון בסך 47,000 דולר המהווה כשני שליש מערך העיסקה, הנתבע גר במשך כל השנים בדירה ולא שלם לתובעת את חלקה בשכ"ד. כנגדו התובעת נאלצה לעבור מדירה לדירה, ובסכום שקבלה לא יכלה לרכוש לעצמה דירה.
בנסיבות אלה, אני רואה בכך הפרה יסודית של החוזה וכוונת הצדדים היתה כי הפיצוי המוסכם ישולם במקרה של הפרה כזו.
הנתבע לא העלה כל טענה ביחס לפיצוי המוסכם לכן אינני מוצאת כל סיבה להכנס לשאלת "אי הצפיה הסבירה של הנזק".
לפיכך אני קובעת כי על הנתבע לשלם לתובעת את הסך הנ"ל כפיצוי המוסכם ויש לראות בסך 25,000 דולר ששלם ע"ח החוזה כפיצוי המוסכם.

דמי שכירות ופינוי

סעיף 14 ה' להסכם קובע: "פיגר הקונה באחד התשלומים, או לא שילמו במלואו מעבר לאמור בהסכם זה יהא חייב הקונה לפנות את הדירה מידית. לא עשה כן - ישלם דמי שכירות ראויים על חלקו של המוכר בסך 550 דולר בחודש או לחלק ממנו, וזאת בנוסף לסכום הפיצויים הקבוע ומוסכם מראש".
הנתבע מתגורר משך כל השנים בדירה. לאחר שקבעתי כי הנתבע הפר את החוזה והתובעת היתה רשאית לבטל את החוזה הרי בהתאם לסעיף 14 זכאית התובעת לדמי שכירות הקבועים בהסכם.

לסיכום

בנסיבות העניין אני קובעת כי הנתבע הפר את ההסכם והתובעת ביטלה אותו כדין, ולפיכך אני מקבלת את התביעה על כל עתירותיה וקובעת כדלקמן:

א.     הנתבע הפר את חוזה המכר.
ב.     אני מחייבת את הנתבע בתשלום הפיצוי המוסכם בסך 25,000 $.
     אופן התשלום יהיה באמצעות חילוט מלוא הסכום ששולם בזמנו לידי התובעת ע"ח עיסקת המכר.
ג.     ניתן צו לפינוי הנתבע מהנכס הידוע כגוש 6150 חלקה 390/8, תוך 90 יום.
ד.     אני מחייבת את הנתבע בתשלום שכ"ד לתובעת בסך 550 $ לחודש, החל מיום 11.11.93 ועד למועד הפינוי.
     הסך הנ"ל ישולם בשקלים עפ"י השער היציג של הדולר ביום התשלום.
ה.     אני מחייבת את הנתבע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהו תנאי מתלה ?

  2. התיישנות הפרת חוזה

  3. הפרת הסכם נאמנות

  4. הפרת הסכם הפצה

  5. הפרת הסכם פיתוח

  6. הפרת חוזה פיתוח

  7. הפרת הסכם מייסדים

  8. הפרת חוזה ליסינג

  9. הפרת הסכם זיכיון

  10. הפרת הסכם הלוואה

  11. הפרת חוזה זיכיון

  12. הפרת חוזה זכיינות

  13. הפרת חוזה רכישת גז

  14. הפרת הסכם סיום העסקה

  15. הפרת הסכם פרויקט בניה

  16. הפרת הסכם להובלה ימית

  17. הפרת חוזה בין בני זוג

  18. הפרת הסכם החלפת קרקעות

  19. הפרת הסכם גביית ארנונה

  20. צו עיקול בגין הפרת הסכם

  21. הפרת חוזה מצד קבלן משנה

  22. פיצוי בגין הפרת הסכם העסקה

  23. הפרת הסכם עם עיריית רחובות

  24. הפרת הסכם בגין איחור בתשלום

  25. ביטול הוראת קבע - הפרת הסכם

  26. פיצויים על הפרת חוזה בלתי חוקי

  27. תביעה בגין הפרת הסכם לפיתוח מוצר

  28. פיצויים בגין הפרת הסכם עם העירייה

  29. תביעת פיצויים בגין הפרת הסכם מייסדים

  30. שימוש במידע סודי תוך הפרת הסכם סודיות

  31. תביעה לתשלום פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם

  32. טענת הפרת הסכם הפצה בלעדית של מכנסי ג'ינס

  33. תביעה לחייב בתשלום צריכת גז ובגין הפרת חוזה

  34. הפרת חוזה - טענה כי הליכי רישום הזכויות התארכו

  35. חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970

  36. תביעה לפיצויים בגין הפרת הסכמי הוצאה לאור של מוצרים ספרותיים

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון