העברת ילד למשמורת האב

להלן פסק דין בנושא העברת ילד למשמורת האב:

פסק דין

1.     בהליך זה תובע אב להעברת בתו, ילידת 1995, למשמורתו.
עד עתה הבת נמצאת במשמורת האם; זאת על פי הסכמה בהליכים שהתנהלו בבית משפט המחוזי בשנת 96; מתנהלים הליכים בין ההורים מאז באופן רצוף, בבית משפט מחוזי, ולאחר פתיחתו, בבית משפט זה; ההליכים נוגעים לענייני רכוש ומזונות והיו גם הליכים רבים בעניין הילדה.

2.     בבקשה בבש"א 52052/01, שהוגשה במהלך הדיונים בתביעה הנוכחית, עותרת האם לסעד הנוגע לאורח החיים הדתי של הילדה; טוענת האם שמאחר והיא מנהלת אורח חיים דתי תורני, והאב מנהל אורח חיים חילוני, על בית המשפט לתת הנחיות בעניין זה, כדי למנוע פגיעה בילדה. כמובן עניין זה כרוך באופן הדוק בשאלת המשמורת, ולכן פסק דין זה גם כולל הכרעה בבקשה האמורה.

3.     (א) מונחים בפני תסקירי סעד; הראשון שהוגש לבית משפט המחוזי נושא תאריך ב' כסלו תשנ"ז 1996.
ב) אציין מיד כי כל התסקירים מתייחסים אל שני ההורים כהורים אינטלגנטיים ומיטיבים עם הבת; וכולם ממליצים על משמורת הבת אצל האם.
ג) אדגיש כי תסקירי סעד הם רק חלק מהראיות בתיק, ובתור שכאלה פקידי הסעד הוזמנו להחקר על תסקיריהם.

4.     א) כאן המקום לציין כי הסכימו הצדדים שאין במקרה זה צורך להזמין חוות דעת של מומחה בעניין מסוגלות הורית.
ב) ואכן מקובל בהליכים בהם יש מחלוקת חריפה בעניין משמורת קטינים, לשקול הזמנת חוות דעת של מומחה, בדרך כלל פסיכולוג או פסיכיאטר, או מוסד המשלב פסיכולוגים, פסיכיאטריים, ועובדים סוציאליים, כדי שלאחר בדיקות, תוגש חוות דעת מקצועית.
ג) לחוות דעת כזו יתרונות; דווקא משום שמדובר במומחים שאינם מכירים את ההסטוריה של המשפחה על כל פרטיה, יש סיכון מופחת של "גיוס" המומחה לצד זה או אחר, או הזדהות יתר של הגורם המקצועי עם צד זה או אחר.
כמו כן נטען כי בדיקות פסיכודיאגנוסטיות ואחרות בעלות תקפות גבוהה, דבר שעשוי עוד יותר להקטין את הסיכון שדעות אישיות ודעות קדומות ישפיעו על חוות הדעת.
ד) מאידך, לתסקיר של פקיד סעד גם לו יתרונות. מדובר בפקיד סעד אשר, להבדיל ממומחה שמכין חוות דעת, יש לו קשר רצוף עם כל בני המשפחה, במשך פרק זמן שיכול להיות, כמו בענייננו, של כמה שנים, כאשר לעומתו, מומחה שמתבקש להכין חוות דעת מקיים מספר מפגשים עם ההורים והילדים, על ציר זמן שהוא בדרך כלל מנוי בחודשים בודדים, ולא בשנים.
נוסף על כך פקיד סעד יכול לקיים ביקורים בבית, ואף ביקורי פתע ללא התראה מראש; יש לו סמכות על פי חוק לדרוש פרטים ומידע לא רק מהצדדים אלא גם מכל גורם אחר שיש לו מידע שעשוי לעזור בהכנת תסקיר. (ראה חוק הסעד (סדרי דין בענייני קטינים חולי נפש ונעדרים) התשט"ו 1955, סעיף 3).
צורת פעולה זו, של בדיקות במשך תקופה ממושכת, וכן קשר סדיר עם המעורבים, אינה נגועה באפשרות שעצם המפגש עם מומחים, על כל החששות ואולי האיום שהדבר מהווה להורים או לילדים, יגרום לקבלת תמונה לא טבעית; מדובר בבדיקה בתנאים קרובים יותר לסדרי החיים הרגילים, ברשות המקומית בה מתגורר הילד, ובדרך כלל מתגוררים שני ההורים.
מאידך, פקיד סעד עלול, דווקא משום שנחשף למשך פרק זמן ארוך להורי הילדים והילדים, "להצטרף" למחנהו של אחד ההורים; ויתכן גם שויכוח בין הורה אחד לפקיד הסעד עלול גם הוא לגרום לכך שהתסקיר מקבל צביון שנובע ממערכת יחסים בלתי תקינה בין פקיד הסעד לבין אחד ההורים.
ה.     בכל מקרה, בענייננו, הצדדים הסכימו שאין צורך בחוות דעת של מומחים, והחלטתי גם אני, לאור הכרותי את ההורים ותסקירי הסעד הרבים, שאין בכך צורך.
5.     האב משתית את טיעוניו על נקודות אלו:
א.     נקודת המוצא היא שעל פי החוק והדין, שני ההורים הם שווים. האב מסתמך בצדק על סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב 1962, (להלן חוק הכשרות), ולפיו:
"ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים".

כמו כן הוא מסתמך על סעיף 25 לפיו:
"לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שיראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות אחרות להורות אחרת".

ואלה העניינים שבסעיף 24:
"על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע".

קדמו להוראות אלו הוראות חוק שיווי זכויות האישה התשי"א 1951 (להלן: "חוק שווי זכויות"); על פי סעיף 3:
"(א) האב והאם כאחד הם האפוטרופסים הטבעיים על ילדיהם; מת אחד ההורים, הנשאר בחיים הוא האפוטרופוס הטבעי.
(ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לפגוע בכוחו של בית המשפט או בית דין מוסמך לנהוג בעניני אפוטרופסות על ילדים, הן על גופם והן על רכושם, בהתחשב עם טובת הילדים בלבד.

כל זאת בעקבות סעיף 1, המגדיר את מטרת החוק:
"לקבוע עקרונות להבטחת שיוויון מלא בין האישה לבין האיש, ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".

סעיף 1 א (א) קובע:
"דין אחד יהיה לאישה ולאיש לכל פעולה משפטית...".

האב גורס שמתוך הסיפא לסעיף 25 לחוק הכשרות, אין כל סיבה להעדיף אוטומטית את האם על פני האב.
ב) לדברי האב, הילדה רוצה להיות אצלו, ויש לכבד את רצונה, או לפחות להביאו בחשבון, וזאת על פי אמנה בדבר זכויות הילד, אשר נעשתה על ידי האומות המאוחדות ביום 20/11/89 ואשר נכנסה לתוקף לגבי ישראל ביום 2/11/91. על פי סעיף 12 (1) לאמנה:
"מדינות חברות יבטיחו לילד המסוגל לחוות דעה משלו את הזכות להביע דעה כזו בחופשיות בכל עניין הנוגע לו, תוך מתן משקל ראוי לדעותיו בהתאם לגילו ולמידת בגרותו של הילד".
ג) לטענת האב, יש לו קשר חם ואמיץ עם הילדה, והשקעה ומעורבות בכל נושאי החיים שלה.
     ד) הוא מסוגל והאם לא מסוגלת לבודד את הילדה מההליכים בין ההורים.
     ה) לטענתו האם שקרנית וכך הוכח בהליכים משפטיים לדבריו.
ו) האם אימפולסיבית ופועלת באלימות מילולית ופיזית ובאופן בלתי רציונאלי, ופקידי הסעד המליצו שתקבל טיפול, והיא לא קיבלה טיפול.
     ז) האם מנסה למנוע קשר בינו לבין הילדה.
     ח) האם מזניחה את הילדה.
     ט) האם בלתי אחראית.
6.     האם משיבה לכל טענות האב אחת לאחת.
(א) לדבריה, אין מחלוקת בדבר השיוויון בין אב לאם בקשר לגידול ילדים; אולם יש להביא בחשבון מי מבין ההורים מסוגל יותר באופן סדיר למלא את תפקידי ההורים. תפקידים אלה מוגדרים בסעיף 15 לחוק הכשרות:
"אפוטרופוסות ההורים כוללת את החובה ואת הזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלוח יד בעבודתו, וכן שמירת נכסיו ניהולם ופיתוחם, וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע מקום מגוריו, והסמכות לייצגו".
על פי סעיף 17 לחוק הכשרות:
"באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לדאוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין".

לדבריה, יש לשמר את היציבות בחיי הילדה מבחינת מי ההורה המשמורן, כאחד מהדברים הנחוצים לילדה.
(ב) באשר לרצון הילדה, טוענת האם שהילדה מעדיפה להיות איתה. אכן הדבר בא לידי ביטוי בתסקיר סעד מינואר 2001, בו נאמר שהיא רואה את בית האם כביתה.
אולם במהלך קיום ההליכים העתיקה האם את מקום מגוריה מ... (באזור ירושלים), שם התגוררו בני הזוג לפני הפרידה ושם המשיכה האם להתגורר עם הילדה לאחר מכן, כאשר האב עבר לגור בירושלים; האם עברה לקיבוץ דתי בקיץ השנה. על כך התנהל הליך נפרד, כאשר האב עתר להנחיות בדבר סדרי הביקורים לאור העתקת מקום מגורי האם (בשא 53517/01); אשוב להתייחס להחלטתי בעניין האמור בהמשך.
     ג) לדעת האם, האב משקיע הרבה בילדה, אך משקיע מעבר למידה הראויה; הוא בודק אותה באופן אובססיבי, אוגר ראיות במשך זמן רב, ועל ידי כך שהוא פועל באופן בלתי רציונאלי בענייני בריאות, ובכל עניין בנוגע לביקורים, יש משום פגיעה בבת.
ד) האב אינו מבודד את הילדה מההליכים המשפטים, בכך שהוא מטריד ומטריח את האם לדיונים רבים לבתי המשפט, ופוגע ביכולתה לטפל בילדה.
     ה) הוכח שהאב בעצמו שיקר בהליכים משפטיים שהתנהלו נגדו.
ו) גם האב פעל באימפולסיביות, במיוחד בעת הפרידה כאשר ללא התראה הוא רוקן את הבית של בני הזוג, מכל החפצים שבו.
     ז) האם אינה מנסה למנוע קשר בין האב לבת, ואם התנגדה להרחבת הסדרי הביקורים, עשתה זאת מטעמים של טובת הילדה ולא משום שהתכוונה לפגוע בקשר בין האב לבת.
ח) הטענות בדבר הזנחה נדחות; האם מסתמכת בין היתר על חוות דעת של פקידי הסעד.
     ט) האם אינה מתנהגת בחוסר רציונאליות ובחוסר אחריות לגבי הילדה.

7.     בהחלטתי בנושא שינוי הסדרי ביקורים (בשא 53517/01) מיום ה' אדר תשס"א 28/2/01, רשמתי חלק מהתרשמויותיי. לאחר דיון הוכחות והגשת ראיות והשמעת הטענות בפני, אינני רואה מקום לשנות את דעתי בעניין; וכך רשמתי בין היתר:
"(א) ... ונוכחתי שמדובר באנשים בעלי רמת אינטלגנציה גבוהה מהממוצע, אשר משקיעים חלק גדול מאד ממרצם ומכוחותיהם בהליכים משפטיים בינהם, וגם משקיעים מידה גדולה מאד של האנרגיה שלהם בילדה.
(ב) לדברי העובדת הסוציאלית, מדובר בילדה מושקעת מאד; ואודה שאני חושש שהילדה תסבול דווקא מעודף השקעה. במה הדברים אמורים: חוששני שהתפתחותה התקינה של הילדה תפגע, לא רק לחשיפתה ללוחמה המתמשכת בין ההורים, אלא גם, אולי בעיקר, בהיותה מרכז ענייניו של כל אחד מההורים, ופגיעה אפשרית ביכולתה לתת, כאשר כל הזמן מקבלת אהבה ועידוד והטבות חומריות ואחרות מההורים. ועוד: איש מההורים לא נישא שנית; נבצר מהילדה לחוות חיי זוגיות ומשפחה נורמטיביים.
(ג) ההתרכזות של ההורים בילדה באה לידי ביטוי בחוסר אמון שכל אחד מבטא בדבר יכולת ההורית של הזולת, עד כדי כך שהילדה מובאת פעמים רבות לבדיקות רפואיות; האב טוען שהאם מזניחה את הילדה, האם טוענת שהאב מתעד בצורה חולנית את כל קורות הילדה, על ידי צלום והקלטה והדפסה. האב מרבה להתלונן בפני עובדים סוציאליים ופקידי הסעד על חוסר תפקוד האם והאם מצידה מגיבה בכעס".

8.     א) הצורה בה ניהל האב את התובענה מבטאת תפישה בלתי נכונה, אם כי שכיחה
למדי, בדבר מושגי המשמורת והחזקת הילדים.
ב) אכן המחוקק משתמש, בסעיף 24 לחוק הכשרות, במונח "להחזיק בקטין". אולם פעמים אחדות הבעתי דעתי שהמילה "חזקה", כמו המילה "משמורת", יש להן השלכות שעלולות לפגוע בילדה. קטין איננו חפץ שאפשר לאחוז בו ולהחזיק בו; ילד לא צריך להמצא במשמורת אצל הורה אחד, ולא במישמורת הורה שני.

ואכן יש ריכוך המונח בסעיף 25 האמור:
"ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות אחרות להורות אחרת".

ג)לו דעתי תשמע, ניתן יהיה להמנע משימוש במונחים כמו "משמורת" ו"החזקה" לגבי ילדים. ההורים שחיים בנפרד חייבים להתחלק בתפקידים שהוטלו עליהם על פי סעיף 14 לחוק, ובין יתר החיובים האלה: מתן קורת גג ובית קבוע לקטין, תזונה נכונה, שמירה על בריאותו, חינוכו וכדומה; וכן החובה לדאוג למעורבות המתאימה של כל אחד מההורים בחיי הקטין. מעורבות זו יכולה לבוא לידי ביטוי במגוון של צורות: ביקורים עם לינה, מפגשים, שיחות טלפון, העברת מסרים בדואר ובדרכים אלקטרוניות, משלוח מתנות וכו'.
ד) ותיק זה יוכיח; אכן עד כה היתה הילדה גרה אצל האם באופן קבוע, אך התראתה עם האב לעיתים קרובות, כולל לינה בסופי שבוע כל סוף שבוע שני, וגם מאז החלטתי מיום ה' אדר תשס"א 28/2/01, לילה אחד במשך השבוע; וכן במחצית החגים. יש להתחשב בכך שההורה שעימו גר הקטין דרך קבע רואה את הקטין בשעות בודדות, ואפילו דקות, בהשכמה בבוקר ועד ליציאה למסגרת חינוך או עבודה, וכן בסוף יום העבודה והלימודים, כאשר להורה "המשמורן" יש לעיתים קרובות תפקידים אחרים בעבודה; ואילו ההורה שאינו "משמורן" יכול להקדיש זמן רב יותר עם הילד, או שהזמן יהיה איכותי יותר.
משמעות הדבר: מרכז הכובד צריך להיות בבדיקת איכות הקשר של הקטין עם כל אחד מההורים, ועניין מגורי הקבע של הקטין אצל הורה זה או אחר הוא רק אחד מתוך מרכיבים רבים בבדיקת האיזון הנכון בין ההורים במילוי תפקידיהם כלפי הילד.
ה) משום כך טענותיו של האב בדבר שיוויון בין האב לאם אינן טענות; השיוויון שמור גם כאשר הילד לן בדרך כלל אצל הורה אחד, ובתקופות אחרות אצל ההורה השני; יהיה משום הפרת השיוויון, לשיטתו של האב, גם אם הוא יהיה ההורה המשמורן והאם לא. אין כאן שיוויון מתמטי; יש כאן חלוקת תפקידים, באופן שכל הורה יוכל להשקיע מיטב יכולתו לטובת הילדה. השיוויון בא מתוך ראיית צרכי הקטינה ומי מההורים מסוגל יותר למלא כל אחד מהצרכים האלה ורק אם המסוגלות בנושא מסויים שווה, אז יהיה שיוויון מדוייק בעניין זה. לדוגמא, יתכן שהורה אחד מצטיין בהענקת חום אהבה וחיבה, והשני בהעשרה אינטלקטואלית, ויתכן ששניהם שווים בעניינים אלה. ויש גם להביא במאזן המידה בה מרכיבי אישיותו של הורה זה או אחר פוגעים או עלולים לפגוע בקטינה, ולסדר את העניינים כך, שתופחת ההשפעה השלילית הזאת.

9.     (א) טוען ב"כ האם שעל מנת לשנות את המצב הקיים, צריך להוכיח טעם. מובן מאליו, וכך כתוב בדין, שטובת הקטין היא המרכיב העיקרי בשיקולים אלה (סעיף 26 לחוק הכשרות, סעיף 3(ב) לחוק שווי זכויות); יש לבחון את תוצאות המעבר, לחיוב או לשלילה, בקפדנות.
אין בעניין זה צורך בנימוקים כבדי משקל במיוחד; וכאשר הכמיהה ליציבות ומניעת זעזועים מונחת לצד אחד של המאזניים, היא לא משמשת כגורם מכריע, יש להביא בחשבון את כל העניינים.
(ב) אכן יש להביא בחשבון את רצון הקטינה. ברור שהחלטה שיפוטית אשר דנה את הקטינה להסדר שאינו לרוחה תשפיע על התפתחותה, וכן על הכבוד שהיא תתן למערכת השיפוטית בכלל.
(ג) העמדה של פקידת הסעד, הגב' מירב שטובר, אשר באה לידי ביטוי בתסקירה מיום ט' טבת תשס"א 4/1/01 מקובלת עלי בהחלט; על כך כתבה (עמ' 5):
"מדובר בילדה בוגרת ונבונה, אשר קשריה עם כל אחד מההורים הינו (כך במקור, פ.מ) חם מספק ויציב מבחינה פיזית ורגשית, למרות הנתק וחוסר האמון השורר ביחסי הוריה.
מביקור בבית שערכתי בבית האב התרשמתי כי (הקטינה) מרגישה בנוח בנוכחות הסב והסבתא. משיחות עימי ועם הגננת נראה של(קטינה) יש אמון גם בגננות ובמבוגרים אחרים בחייה.
להערכתי (הקטינה) הפנימה את בית אמה כמקום של קבע עבורה, כפי שהתבטאה בשיחה עימי, ואת האם כדמות העיקרית המטפלת בה. עם זאת חשה (הקטינה) שייכות גם לבית האב אשר מסוגל לענות לכל צרכיה".

(ד) בעניין הזה, נראה שהילדה אינה מביעה העדפה כל שהיא, בעניין מקום המשמורת; ולכן אין כאן מצב שבו בית המשפט צריך לחשוש שהכרזה זו או אחרת לא תהיה מקובלת על הקטינה.

10.     (א) האב מצביע על השקעתו בילדה ומעורבותו בה, והזנחה על ידי האם. ההשקעה באה לידי ביטוי בהשתתפותו באסיפות הורים, לקיחת ימי מחלה, טיפול תרופתי, הביקורים כמובן, טיפול בהגיינה ובחינוך, רכישת תוכנות מחשב וספרים, והוצאתה של הילדה לטיולים והצגות. הוכח להנחת דעתי, שהאב אכן מסור מאד לבתו, והזמן שהוא מבלה עימה מיטיב עם הילדה.
(ב) אבל ההשקעה הזאת משקפת אך ורק את החיובים הרגילים של כל הורה כלפי ילדו (כי כל הורה מחוייב לפעול "כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין" על פי סעיף 17 לחוק הכשרות), ואין לתת לאב כל יתרון אם הוא ממלא את תפקידיו כשורה.
(ג) אולם, יש בהתייחסותו לילדה משום השקעה מיותרת, ולאחר שראיתי את הראיות שהביא האב, הגעתי למסקנה שצודקת האם; לצד הטיפול בילדה, האב אוגר מידע וראיות מזה שנים רבות אודות הילדה כאשר נראה בעליל ששתי אפשרויות קיימות, ואולי אפשר ששתי האפשרויות קיימות בצוותא; אפשרות אחת, שהאב בעל מבנה אישיות קפדנית, חשדנית ואובססיבית; והאפשרות השניה, שהוא שם לו למטרה מוקדם מאד בחיי הילדה לצבור ראיות שיש בהן כדי לנגח את האם.
(ד) הוגשו בפני כאמור ראיות רבות, ובין היתר ת1/, קלטת וידאו הכוללת קטעים שצולמו בסוף 1996 ותחילת 1997, ובה רואים פריחה בצוואר הילדה ובציפורני רגליה של הילדה.
(ה) כאן המקום לציין כי שוכנעתי שהילדה סובלת מבעיית עור, שהיא מרגיזה אך לא חמורה במיוחד: האקזמה. ההורים חייבים בצוותא בטיפול רפואי בילדה, כחלק מהחיובים המשותפים שלהם כלפיה, ולא יעלה על הדעת שהאב יאשים את האם שהיא אשמה בכך שהבעיה לא נפתרה; מוזר מאד בעיני שהילדה תיחשף לצילומים שלה, של הצוואר, האוזן, וחלקים אחרים בגופה. כי ממה נפשך? אם העניין אינו מטופל כיאות, או שהטיפול אינו מצליח, על האב לדאוג יחד עם האם לטיפול אחר; ואם העניין אכן מטופל בדרך הטובה ביותר, מה התועלת בהבאת צילומים בפני בית המשפט?
(ה) אותה הערה חלה גם בעניין גזיזת ציפורניים של הילדה. האב טוען ומצלם את הילדה כאשר הציפורניים אינן גזוזות כיאות, אך לא הסביר האב מה מנע ממנו לגזוז את ציפורני הילדה, אם לדעתו היו הציפורניים ארוכות למדי או לא מטופלות; זו הדרך הנכונה של הורה כלפי ילד; אין ספק שצילומים כאלה מביכים את הילדה, ואינם מביאים שום תועלת לילדה; המסקנה חייבת להיות שהאב אוגר מידע כדי להשתמש בו כנגד האם.
(ו) ועוד: הוצגו בפני פרטי ביגוד. האב טען שפרטי ביגוד אלה חלקם קרועים, חלקם מלוכלכים, מצביעים על פגמים ביכולת האם לטפל בילדה; ולא היא. אציין אגב שהיו טענות של שני הצדדים בדבר משלוח בגדים עם הילדה אחד למשנהו; מוטב היה שטענות אלו לא תעלנה. אין פגם, הפוגע ביכולת הורה לטפל בילדו, אם נשלח בגד עם קרע קטן; בדיקה מדוקדקת של הילדה ובגדיה בעת הביקורים מצביעה על גישה שאינה מתיישבת דווקא עם טובת הילדה; על האב להקדיש את הזמן (הקצר מדי, לטענתו), לילדה ולא ל"בניית תיק" נגד האם.
(ז) בבשא 105/98 ביקש האב צו הגנה לקטינה מפני התנהגות האם, וכן את מעורבות פקיד סעד לחוק נוער, כאשר הוצגו תצלומים של ידי הילדה; האב הביא את הילדה גם ל"טרם - טיפול רפואי מידי", ולאחר מכן לבית חולים, בעקבות סימנים על ידי הילדה. האם אמרה שמדובר בעקיצות יתושים, והרופאים חשדו שמדובר בכויות בדרגה ראשונה. האב אף הגיש תלונה למשטרה על התעללות האם בילדה.

בהחלטה מיום י' אייר תשנ"ח 29/4/98 הפנתי את הצדדים לאחד משני רופאי עור. ההורים הביאו את הילדה לשני הרופאים. דר' גולדנהירש ציין כי לא ניתן לקבוע בבירור מה מקור הסימנים, והביא אפשרות של מחלת עור אלרגית כתוצאה ממגע עם חומר מסויים או נוזל חם שנשפך. רופא אחר, דר' דורפמן, קבע שהממצאים מתאימים לגירוי בעור כתוצאה ממגע עם תאנים.
לאחר דיון, דחיתי את הבקשה לצו הגנה, והוריתי לצדדים להודיע איש למשנהו בכל דבר הקשור למצבה הרפואי של הילדה.
וכך רשמתי:                     
"לאור האישור הרפואי מטר"מ דאגתו של האב נראתה לי כנה, ואף אחד מהרופאים שנתבקשו לתת דיאגנוזה לא שלל את האפשרות שמדובר בפגיעה מחום או מחשיפת יתר לשמש. מבחינה זו הבקשה היתה במידה מסויימת מתאימה; אך הסעדים שביקש אינם מתאימים למציאות".

וכך הוספתי:
"דרך אגב אוסיף כי מן הראוי היה שהאם תעדכן את האב בדבר הפריחה שנראתה, ועל סיבותיה, לפני מסירת הילדה או בזמן מסירתה, ומן הראוי היה שהאב ימנע מתחקור הילדה".

אב סביר ודואג היה יוצר קשר עם האם ושואל בדבר התופעה, והיה מציע בדיקה וטיפול משותפים.
פעולתו של האב בהגשת תלונה למשטרה ובקשה לצו הגנה לבית המשפט, ללא בירור עם האם, מצביעה גם היא על נסיון לצבור "נקודות" כנגד האם בעתירה עתידית להעברת המשמורת.

11.     (א) באשר לבידוד הילדה מההליכים, נחה דעתי ממה ששמעתי, ומפקידי הסעד (אשר עצם מעורבותם, ושיחותיהם הרבות עם הילדה, מצביעות על כך שהילדה יודעת על ההליכים ומעורבת במידה מסויימת בהם), שעצם קיום ההליכים הרבים בין ההורים משפיעים לרעה על הילדה.
בכך שההורים מבלים שעות רבות באולם המשפטים, ושעות רבות אחרות בהכנת טיעוניהם, התייעצויות עם גורמים מקצועיים וכד', יש לגרוע מהזמן שההורים יכולים להקדיש לילדה.
(ב) אולם נראה שטענתו של האב היא שהאם מספרת לילדה על כל ההליכים, ומגייסת אותה לצידה נגד האב.
לא קיבלתי כל ראייה משכנעת בעניין זה; פקידי הסעד אינם מתייחסים לעניין זה כבעייתי; ובתסקיר מיום ט' טבת תשס"א 4/1/01 מציינת פקידת הסעד
"להתרשמותנו, איסוף ותיעוד ראיות כנגד האם, כפי שנעשים על ידי האב, עלולים לפגוע בנפשה הרכה של הילדה, לכן מומלץ למתן את פעולתו זו, על מנת למנוע נזק עתידי לילדה".

(ג) האב הציג בפני קלטות של שיחת טלפון בינו לבין הבת (ת18/, ת31/). לא מצאתי בשיחות אלו כדי להצביע על כך שהאם מעודדת את הילדה להתגרות באב לעניין ההליכים המשפטיים, או בעניין הביקורים. הילדה משוחחת עם האב, ותוכן השיחות נמצא במסגרת הנורמה לשיחות כאלה, בהתחשב בגיל ובהתפתחותה של הקטינה.

12.     (א) טוען האב שהאם שקרנית והאם טוענת שהאב שקרן. כל אחד מהם מתייחס להליכים משפטיים שהתקיימו.
(ב) לא השתכנעתי, מחד, שמי מהצדדים דובר שקר באופן שגרתי, או שהאמת איננה ערך חשוב למי מהצדדים; מאידך, אכן היו קביעות שיפוטיות, בערכאה זו ובערכאה אחרת, לפיהן לא האמין בית המשפט לכל גירסתו של אחד ההורים. אולם אין למעשה, לא במספר הארועים ולא בחומרתם, כדי להכריע מי מההורים יותר דובר אמת ומי פחות.
(ג) האם בחקירתה הנגדית הארוכה ענתה מספר פעמים לשאלות האב, שאינה זוכרת את הארוע המסויים.
מוכן אני לקבל שיש מידה מסויימת של חוסר זכרון, אך לצד זה גם חוסר רצון להזכר בארועים אשר אולי מצביעים על נקודות שאינן לטובת האם. אולם הנקודות המסויימות שלגביהן השיבה האם שאינה זוכרת הן שוליות, ואין בהן כדי להכריע את הכף.
(ד) זאת מול עמדתו העיקשת של האב, שלמרות דחיית ערעורו וסירוב מתן רשות ערעור שני, טוען שהוא חף מפשע, למרות קביעה שיפוטית שהפכה להיות חלוטה.
מדובר בת.פ. 1886/98 בבית משפט השלום בירושלים; שם הורשע האב בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות על פי סעיף 380 בצירוף סעיף 382 (ג) לחוק העונשין התשל"ז 1977 וכן היזק בזדון על פי סעיף 452 לחוק. מדובר בארוע מיום 24/6/96, בו האב היכה את האם בראשה, דחף אותה אל משקוף הדלת, שרט משך אותה והפיל אותה לרצפה, ונגרמו לאם שריטות ושפשופים במרפק, המטומה במרפק ורגישות של עצם הפוביס. עבירת היזק בזדון התבטאה בכך שהאב שבר בבעיטות דלת חדר השינה של האם. בית משפט השלום דחה את גירסתו של האב, כבלתי נכונה.
האב הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. ע.פ. 2013/00; בית המשפט בערעור קבע כי האב אכן ביצע העבירות המיוחסות לו, אך ביטל את ההרשעה וגזר עליו מבחן במשך שנה. בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (ר.ע.פ 5868/00) נדחתה מבלי שנתבקשה תשובת התביעה.
חוסר יכולתו של האב להכיר באשמתו בעבירה פלילית, לאחר שהעניין נבדק על ידי שלוש ערכאות, מצביע על פגם בהבנת האב את תפקידו של האזרח, בהיותו כפוף למערכת השיפוטית. מכאן אני מסיק שה"אמת" האישית של האב חשובה לו יותר מאשר קביעה שיפוטית. דבר זה מצביע על פגם שעלול לפגוע בילדה.
(ה) לא מצאתי בטענותיו של האב נגד האם טענות באותה דרגת כובד, לא בעניין שקרנות ולא בעניין טענות אחרות.

13.     (א) האב טוען שהאם לפעמים פועלת באימפולסיביות. ואכן פקידות הסעד התייחסו למרכיב זה באישיות ובתפקוד האם. אף אני נוכחתי לכך במהלך הדיונים בבית המשפט; אם החלטה שלי או דברי האב לא מצאו חן בעיני האם, היא הגיבה ברגשנות יתר, לפעמים בצעקות או בבכי. האם אף עזבה פעמים אחדות את אולם המשפטים תוך כדי דיון.
(ב) מקובל עלי גם מתוך תסקירי הסעד שהאם לא פועלת תמיד במחשבה תחילה. ואכן בתסקיר הסעד הראשון מיום ב' כסלו תשנ"ז 13/11/96 המליצה פקידת הסעד דבי דותן
"אני ממליצה שהאם תקבל יעוץ סביב דפוס האימפולסיביות, בעיקר כאשר הילדה תגדל והמטלות ההוריות תגדלנה בהתאם".
(ג) לא ברור אם האם קיבלה טיפול; אולם בתסקירים המאוחרים יותר, כולל האחרונים (שניתנו כמובן בתקופה שאכן המטלות על האם והדרישות של הבת הגדילו את הלחץ, וכאשר לאורך כל התקופה התנהלו הליכים משפטיים שבהם תוקף האב את יכולתה של האם), לא מצאתי התייחסות להתנהגות אימפולסיבית שפוגעת בילדה.
(ד) נראה שהאם מצליחה לשמור על איזון ככל שמדובר ביחסים שלה עם הילדה. האם הודיעה מראש על כוונתה לשקול מעבר למקום מגורים אחר, שקלה את כל האספקטים של העניין הזה, והתקיים דיון בבית משפט לפני המעבר. אין זו התנהגות של אדם אימפולסיבי.
(ה) מאידך, האב פעל, כמוכח בהליך הפלילי שהתנהל נגדו, באימפולסיביות אשר פגעה פגיעה קשה בגוף וברכוש; וטענת האימפולסיביות אינה מתאימה שתצא מפיו.

14.     (א) האב טוען שהאם מנסה לחבל בקשר שלו עם הילדה. הוא מצביע על בקשות רבות שהגיש כדי לאכוף את סדרי הקשר שנקבעו מדי פעם בין הצדדים ועל ידי בית המשפט. ואכן שוכנעתי שלא תמיד שלחה האם את הילדה אל האב במועדים שנקבעו לכך. אני רואה את התופעה הזאת בחומרה רבה, כי כאמור אחד מחיובי הורה הוא לדאוג שלא ינותק קשר של קטין עם ההורה השני.
(ב) מאידך נראה שאיש מהצדדים אינו חף מאחריות בעניינים אלה. הקשר בין ההורים לקוי; הסתבר לגבי הביקורים של החופש הגדול האחרון, תשנ"א 2001 וכן לגבי חגי תשרי תשנ"ב, שההורים התיימרו לסכם דברים בטלפון, ללא תרשומת וללא אישרור, וכתוצאה מכך יצאו אי הבנות בדבר מועדי המעבר ושהות הילדה עם האב.
מתחתי ביקורת על שני ההורים במהלך הדיון בעניין זה; אולם לא מצאתי, לא מתסקירי פקידי הסעד ולא מהראיות האחרות, שהאם אינה מעוניינת בקשר של הילדה עם האב; נהפוך הוא; התרשמתי שהאם מכירה ומוקירה את תרומתו של האב בגידול הילדה, אך מאידך התנגדה, מטעמים שנראו לה לטובת הילדה, לשינויים שהיו בלתי סבירים בעיניה.
(ג) כך היה בהליך של שינוי סדרי הביקור וסדרי ההסעה, בעקבות העתקת מקום מגוריה לקיבוץ, ולא שמעתי שמאז ההחלטה שניתנה, אשר בהחלט לא היתה לרוחה, היא הפרה את ההחלטה בצורה בוטה או במתכוון.

15.     סיכומו של דבר, לא מצאתי הצדקה בעתירת התובע להעביר את המשמורת. המצב הקיים, שהילדה נמצאת רוב ימות השבוע אצל האם ולנה איתה, אך לנה עם האב פעם באמצע השבוע וכל סוף שבוע שני, ורואה אותו לפרקי זמן ממושכים בחגים ובחופשות, עונה על צרכי הילדה. אני מוסיף שלדעתי מעבר ממשמורת האם למשמורת האב לא יטיב עם הילדה ועלול לפגוע בה; למרות הצהרותיו, התנהגותו של האב מצביעה על כך שבניגוד לראיות המוצקות, הוא סבור שהאם איננה מטפלת כיאות בילדה, ויש לחשוש שמא יבקש לצמצם את הקשר של הילדה עימה, אם הילדה תועבר למשמורתו.

משום כך, התביעה נדחית.

16.     (א) נותרה לטיפול עתירת האם בעניין אורח החיים של הילדה. לא היתה התייחסות רבה לעניין זה בראיות שהושמעו בפני; אולם לבקשתי הוכן תסקיר על ידי פקידת סעד מירב שטובר והוא נושא תאריך ל' סיון תשס"א 21/6/01.
התסקיר מלא ומפורט, מציין את עמדות ההורים, ומצבה של הקטינה.
(ב) נקודת המוצא בעניין זה היא שמדובר בילדה בוגרת לגילה ואינטלגנטית, אשר ערה מכורח הנסיבות להבדלי גישה בין הוריה במגוון רחב של נושאים ולא רק בענייני דת.
(ג) ואכן הילדה גרה בישוב דתי ולומדת, כפי שלמדה גם לפני המעבר, במסגרות חינוך דתיות. האב רגיל לקחת את הילדה לטיולים ברכב בשבתות ובחגים, וכן לצפות בטלויזיה ובקלטות וידאו בשבתות ובחגים.
(ד) אכן צויין בתסקיר כי האב מקפיד לשמור מסורת, אומר קידוש בשבת ובחג, ובהזדמנויות שונות למד עם הילדה כיצד לברך כאשר התבקש לעשות כן. לדבריו הוא מחנך אותה למצוות של בין אדם לחברו, והוא גם לא התנגד לכך שהילדה תתחנך במסגרות דתיות. לדבריו, כאשר הילדה שאלה אותו בעניין הזה הוא ענה לה:
"אצל אבא את חילונית ואצל אימא את דתית וכשתהיי גדולה תוכלי להחליט מה את".
(ה) כאשר פקידת הסעד עימתה את הילדה עם הבעיה, ברור שהתקשתה במצב. וכך נאמר בתסקיר:
"במהלך הפגישה העדיפה (הקטינה) לצייר עימי ולא לשוחח על קשריה עם הוריה, לשאלותיי הגיבה בשלב כל שהוא 'אנחנו מדברות יותר מאשר מציירות'.
(הקטינה) שוב ציינה באוזניי כי היא נמצאת יותר עם אימה מאשר אביה והסכימה לאמר לי כי 'אצל אבא אני חילונית ואצל אימא אני דתית'.
לשאלותיי כיצד הדבר מסתדר, ענתה במבוכה 'לא יודעת אני לא מבינה', ושוב ביקשה לחזור לצייר ולא לשוחח עם מישהו על העניין, לשאלתי אמרה שמעדיפה לא לספר על הבילויים עם אבא בשבת לאף אחד גם לא לחבריה בגן".
פקידת הסעד גם בדקה מול הגננת ב... (באזור ירושלים) מה עמדתה של הגננת בעניין הבעיה. וכך נאמר בתסקיר:
"בגן ישנה חשיפה רבה לנושאים דתיים - להלכות ומצוות ו(הקטינה) מגלה בהם ענין, מגיבה ומשתתפת. להתרשמות הגננת (הקטינה)
מגלה בלבול סביב נושא הדת. הבלבול מתבטא בעיקר לאחר חגים ושבתות בהם בילתה במחיצת האב. בעבר סיפרה על בילויים שכללו חילול שבת ובעקבותיהם היתה נתונה להתקפות ילדים כלפיה אשר הביכו אותה.
היום אף שנהנית מהבילוי עם האב אינה מספרת על בילויים אלה לילדים כיוון שחוששת מתגובותיהם. על אף שמדובר בילדה המבקשת להתבלט בקרב חבריה, היא מגלה חוסר בטחון וסגירות סביב נושא הדת. יש טון מתנצל בקולה שהיא מספרת על כך שאביה חילוני. בהתרשמות הגננת (הקטינה) מזהה עצמה כדתית ואינה חשה בנוח לאחר שבתות במחיצת האב על אף שנהנית משבתות אלה מאד".

(ו) מן הראוי לציין שנושאים אלה לא הובאו על ידי האם בכל צורה של בקשה לצמצם את הקשר של האב עם הילדה, או לבטל ביקורים בשבתות ובחגים.
ז) וכך מסכמת פקידת הסעד את תסקירה:
"שני ההורים מביעים רצון מילולי להגיע להסכם גירושין ופתרון הסכסוך, אך בפועל עומדים שניהם על דעתם ומסרבים להתפשר.
     גם בסוגיית משמורתה הרוחנית של (הקטינה) מסרבים ההורים להתפשר ולהגיע להסכמה בדבר אורח חיים אחיד ל(קטינה). כל אחד מהם רואה את טובתה מזוית ראיה שונה.
מהתרשמותי, (הקטינה) בגילה הרך אינה מסוגלת להתמודד עם המסרים הכפולים והמבלבלים, כפי שנמסרים על ידי שני ההורים בנושא אורח החיים הדתי. כיום לאור העובדה ששני ההורים מסכימים כי ראוי ש(הקטינה) תתחנך במסגרות חינוך דתיות, אני צופה משני ההורים לשמור על אחידות בחינוכה ולכבד את אורח החיים הדתי כפי שבא לידי ביטוי בבית האם ובמסגרות החינוך.
להערכתי אם תתאפשר האחידות תוכל (הקטינה) בגיל מאוחר יותר ללמוד שישנם שני בתים ושתי דרכי חשיבה שונות ולגיטימיות".
(ח) המלצה זו טובה ונבונה היא, אך יש קושי בתרגום ההמלצה להנחיות; וקושי עוד יותר גדול, לאכוף הנחיות אם תנתנה על ידי ערכאה שיפוטית.
מחד, יש לחשוש שמתן הנחיות שיפוטיות עלול להביא לעתירות לבית המשפט, חדשות לבקרים, כאשר צד זה או אחר טוען שהשני אינו מציית; מאידך, ההגיון מחייב פתרון שימנע עד כמה שאפשר פגיעה בילדה.
אם טובתה של הילדה בלבד היתה עומדת בעיני הצדדים, אני סמוך ובטוח שכל אחד מהם יכל לפתח אורח חיים שיפגע כמה שפחות בילדה.
יש לזכור שמדובר בילדה אשר ככל שהיא תתפתח, תגיב בצורות שונות למצבים שונים בחייה, ואין להתפלא אם בשלב זה או אחר תמרוד בהורה זה או אחר או אפילו בשניהם; המרד הוא חלק בלתי נפרד מההתפתחות וההתבגרות, ועל ההורים להשכיל להתמודד עם שינויים בגישתה של הילדה, ולא רק בענייני דת. מאידך מקובל עלי בהחלט שעל שני ההורים לעשות כמיטב יכולתם לגבות זה את זו וזו את זה בעניינים המרכזיים בחיי הילדה, ולא להעמיד את הילדה במצב בלתי אפשרי, שהיא צריכה לבחור הורה אחד על פני השני.
לזכותו של האב יאמר שאיננו שולל את אורח החיים של האם והילדה במחיצתה, ושומר על מסורת יהודית בהתאם להשקפותיו. לזכותה של האם יאמר שאינה שוללת את אורח החיים של האב.

(ט) לאור זאת, אסתפק בהערות אלו:
1.     האם חייבת להמנע מביקורת כלפי הילדה בדבר התנהגות שלה אשר לדעת האם אינה עומדת בקנה אחד עם החינוך הדתי שמקבלת הילדה. אסור שהילדה תרגיש, בגילה הרך, שהיא חוטאת או פושעת בעניינים דתיים; היא ילדה קטנה שנתונה להנחיית הוריה.

2.     אסור לאם למתוח ביקורת באוזני הילדה כלפי האב, באשר לאורח החיים שלו.

3.     על האב להמנע מכל ביקורת על מה שהילדה לומדת, הן בהתייחסות למצוות בין אדם לחברו והן למצוות בין אדם למקום, ואסור לו להשמיע ביקורת על האם בעניינים אלה בנוכחות הילדה.

4.     על האב להמנע, עד כמה שהדבר אפשרי ומתאים, לפי השקפותיו, מהכנסת הילדה למצב שהיא תרגיש שהיא עוברת על מה שהיא לומדת. הדבר נוגע כמובן לדרישה שהילדה תעשה דבר אשר מנוגד לדת כפי שהיא מבינה אותה, דוגמת הדלקת נר או מכשיר טלויזיה בשבת.

5.     מלבד הערות והוראות כלליות אלו, לא נראה שמן הראוי שבית המשפט יתייחס לנושא אורח החיים הדתי.

17.     לאור תוצאות ההליכים, וכאשר השתכנעתי שתביעת האב למשמורת לא היתה מבוססת, ובהתחשב בדיונים הרבים שהיו במהלך השנים סביב עניין הילדה, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפטיות כולל שכר טרחת עורך דין בשעור 25,000 ש"ח בצרוף מע"מ כאשר הסכום ישא ריבית והצמדה ועד לתשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון