להלן החלטה בנושא הסכם מזונות בגיר: החלטה 1. החלטה זו היא המשך החלטותי מיום 16.12.98 ו- 18.1.99. 2. מדובר בתביעת מזונות של אמם של שלושת ילדיו של הנתבע שאינה נשואה לו ואינה ולא היתה אף פעם ידועה בציבור שלו; התביעה נסמכת על מסמכים הנטענים להחשב כהתחייבותו של המבקש לזון את המשיבה (המבקש נשוי וחי עם אשתו ו- 4 ילדיו האחרים). 3. המבקש הגיש בקשה למחיקת האשה מכתב התביעה, אך הסכים בסופו של דבר לצירופה וכך החלטתי ביום 16.12.98. 4. בסעיף 18 להחלטתי מיום 16.12.98 ובסעיף 2 להחלטתי מיום 18.1.99, ביקשתי מהצדדים להתייחס לשאלה, האם דינה של תביעת המשיבה הוא כדין תביעת מזונות שבה מחייבים את הנתבע בתשלום חודשי עבור מזונות (ואף גובים אותם בהוצל"פ כחוב מזונות) או שמא זו תביעה כספית רגילה (ע"ס התחייבות בכתב) ואם כן האם זו תביעה לחיוב עתי או תביעה כספית רגילה, כשכל תקופה יוצרת עילת תביעה חדשה ושיש להגיש בגינה תביעה חדשה. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים קצרים בענין. 5. ב"כ המשיבה, עו"ד עזרא אושרי, מבקש ללמוד היקש מההלכה בדבר מזונות ידועה בציבור: טענתו היא כי גם לידועה בציבור לא מגיעים מזונות עפ"י החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט - 1959 (להלן: חוק המזונות) בכל זאת קבע בית המשפט העליון בע"א 563/65 יגר נ' פלביץ פד"י כ' (3) 244, כי למרות זאת אם יש הסכם מפורש הקובע זכות למזונות יכול שיקבעו מזונות הן בתקופת החיים המ והן בתקופה שלאחר הפרוד. וכן נקבע שם כי על החוזה הזה חל חוק החוזים. ב"כ המבקש טוען, כי מדובר לכל היותר בהסכם לתשלום כסף וכי על המשיבה לכמת את הסכום מדי חודש בחודשו ולהגיש מדי תקופה תביעה חדשה. 6. אני סבור שבא כח המשיבה עו"ד עזרא אושרי, צודק בטיעוניו ובהסתמכו על פסק הדין שניתן בפרשת יגר נ' פלביץ. בית המשפט העליון הכיר בפרשת יגר נ' פלביץ בחוזה שבין שני אנשים שאינם נשואים זה לזה, כחוזה המחייב בתשלום מזונות של האחד למשנהו. בית המשפט העליון, לא רק שהכיר בחוזה כזה כמחייב תשלום עתי, אלא ראה בו חיוב במזונות. יתר על כן, ההתייחסות של בית המשפט העליון בפרשת יגר נ' פלביץ להתחייבות כזו כהתחייבות לתשלום מזונות לא הוחלה רק על התקופה בה הצדדים חיו כידועים בציבור, אלא גם בתקופה שלאחר פרידתם. מכאן, שבית המשפט העליון ראה בהתחייבות חוזית בין שניים שאינם נשואים זה לזה, גם בתקופה שלאחר חייהם המשותפים כידועים בציבור, כהתחייבות לתשלום מזונות, ללא צורך לכמת מדי תקופה את הסכום ולהגיש מדי תקופה תובענה חדשה. 7. את ההלכה שניתנה בפסק הדין בענין יגר נ' פלביץ ניתן להחיל גם על מי שהיא אם ילדיו של הנתבע; כלומר, אם יחסים של ידועים בציבור יכולים לתת תוקף של חיוב במזונות להתחייבות לשלם מזונות, גם לאחר הפירוד - אף התחייבות של אדם כלפי אם שלושת ילדיו לשלם לה מזונות יכולה להחשב כהתחייבות לשלם לה מזונות ועל בית המשפט לראות בהתחייבות זו כהתחייבות לשלם מזונות, על כל המשתמע מכך. 8. האפשרות לעשות הסכם בדבר מזונות של בגיר שאינו נמנה על הבגירים המפורטים בסעיף 4 לחוק המזונות נקבעה בסעיף 12 (ב) לחוק המזונות, הקובע: "הסכם בדבר מזונות של בגיר וויתור על מזונות כאלה ייעשו בכתב; הם ניתנים לאישור בית המשפט". סעיף 12 (ג) לחוק המזונות נותן לכך משנה תוקף, בקובעו: "הסכם בענייני מזונות שאושר ע"י בית המשפט, דינו כדין פסק דין של בית המשפט בענייני מזונות" (ההדגשה שלי - י.ג.). גם סעיף 19 (ג) לחוק המזונות מתייחס להסכם כזה, וקובע: "חוק זה אינו בא לגרוע מתוקפו של כל הסכם הקובע זכות למזונות למעלה ממידתם או מהיקפם לפי חוק זה". בע"א 548/72 לופו נ' לופו נדונה התחייבות של הבעל לזון את בנה הבוגר של האשה. השופט ברנזון מפנה לסעיף 12 (ב) ו- (ג) לחוק המזונות, וקובע: "החוק פותח פתח לאישור הסכם על ידי בית המשפט ומעלה אותו למעלת פסק דין". ובהמשך: "דעתו של השופט המלומד בבית המשפט המחוזי, כי סעיף זה מתייחס אך ורק להסכם בדבר מזונות של בגיר שאדם חייב במזונותיו לפי אותו חוק עצמו, אין לה על מה שתסמוך. הסעיף אינו מסווג תנאי כזה וגם אין למצוא לו כל הצדקה. על שום מה יימנע מאדם, שאינו חייב במזונות בגיר לפי החוק, ליטול על עצמו מרצונו חבות כזאת?" ובהמשך: "אבל גם בלי אישור כזה (דהיינו אישור של בית משפט - י.ג.), חבות כזאת תוספת ומחייבת: אם יש צורך בראיה נוספת על כך, הרי היא מצויה בחוק זה עצמו. סעיף 19 (ג) שומר במפורש על תקפו של כל הסכם הקובע זכות למזונות מעבר למגיע לפי חוק זה, אם ביחס לגובה המזונות ואם ביחד להיקפם - קירבה משפחתית, גיל וכיוצא בזה". (ר' ע"א 548/72 לופו נ' לופו פד"י כז (1) 748). למותר לציין, כי הואיל והצדדים אינם בני זוג, לא חלות עליהם הוראות סעיף 2 לחוק המזונות. 9. לא ניתן לסיים החלטה זו מבלי להתייחס לשלושה פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב: א. פסק דינו של השופט ע. זמיר בתמ"א 2285/91 גולדובסקי נ' גולדובסקי, דינים מחוזי. בפרשה זו תבעו אשה ושני ילדים מזונות מאביהם של הילדים. הילדים תבעו ונפסקו לזכותם מזונות מכח הדין ואילו האם תבעה מכח הסכם מכללא. האם והאב חיו עד לפירוד כידועים בציבור. השופט זמיר דחה את תביעת האשה למזונותיה, הואיל והיא עובדת ומשתכרת, כך שגם אם היתה נשואה לנתבע לא היו נפסקים לזכותה מזונות. אך השופט ע. זמיר מוסיף בענין זה: "ראוי "לתקן" את הטענה. "מזונות" ניתנים רק על פי דין ורק על פי חוק. אכן, יתכן מקרה שבו יחוייב אדם לשלם סכום חודשי לאשה שאינה אשתו (סכום שבטעות נקרא "מזונות"), וזאת אם הוכח, כי אותו אדם התחייב, בהתחייבות טובה, כלפי אשה, לשלם לה מדי חודש בחודשו סכום כספי מסויים. חושבני שחיוב כזה, ניתן לקיימו ולבססו על פי דיני החוזים, בדרך של אכיפה וביצוע ההתחייבות, וספק בעיני אם ניתן לראות בהתחייבות כזו - כאשר ואם הוכח שאכן התחייבות טובה כזו אכן קיימת - משום "מזונות", דהיינו משום חיוב כספי שניתן להפעילו ולבצעו בדרך שמבצעים מזונות, או שיש לראות בחיוב כזה משום חיוב כספי חוזי, שיש לאכפו ולבצעו, כפי שמבצעים כל חיוב כספי-חוזי. שאלה זו, על כל הקשור בה, אני משאיר בצריך עיון, וזאת מהסיבה הפשוטה, שלא באה כל עילה בכתב התביעה, אשר לפיה ניתן לקבוע ולהסיק על קיום התחייבות שבדין שנעשתה על ידי הנתבע לטובת התובעת מס' 3, שלפיה חייב הוא, כביכול, לשלם לה מזונות". ב. בפסק הדין שניתן ע"י השופט א. מצא בבית המשפט המחוזי בהמ' (ת"א) 2296/84, 2267; תמ"א (ת"א) 1340/84, פס"מ תשמ"ה ג' עמ' 9, נדונה תביעת ידועה בציבור לחיוב בן זוגה במזונות עפ"י הסכם מכללא; השופט מצא הפנה את האשה להגשת כתב תביעה בסדר דין רגיל (ר' שם בעמ' 16). ג. סה"נ, השופט ח. פורת, פסק בעע"מ 17/97 מלאך נ' מלאך (טרם פורסם), מיום 19.7.98, כי תנאי לתשלום מזונות לגרושה הכלול בהסכם גירושין, דינו כדין חיוב במזוונת ויש לבצעו כחוב מזונות, עפ"י סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל. גם סה"נ ח. פורת מפנה לסעיף 12 (ב) ו- (ג) לחוק המזונות וקובע: "ברור כי "מזונות", הכוונה לחיוב שמטרתו לספק אמצעי מחייה לנזקק ממי שחב לו בסיפוק אמצעים למחייתו, או מוכן לספק אמצעים כאלה גם ללא חובה, או חיוב, לעשות כך (למשל נוכח פטור מן החבות בנסיבות אלו ואחרות). אם נעשה הסכם בדבר מזונות ובימ"ש אישרו - הרי האישור הוא פסק מזונות לכל דבר וענין" (ר' שם פסקה 13). בהמשך קובע סה"נ ח. פורת: "עינינו הרואות כי "מזונות" הם קשת רחבה של חיובים, אשר המשותף לכולם הוא שהם מיועדים לספק מחייה וקיום לזכאים אשר מצויים בדרגת קרבה מסויימת לחייב במזונותיהם. עילת החיוב לא חייבת להיות עילת הנישואין, היא יכולה להיות עקב קרבת דם או קרבה משפחתית קרובה בין הזכאי לחייב וכולם בגדר "מזונות". המילה "נישואין" אינה נזכרת בסעיף 74 לחוק ההוצל"פ" (ר' סעיף 22 לפסק הדין). ובהמשך נקבע ע"י סה"נ ח. פורת: "לכן בסעיף 74 יש לתת ל"מונח" מזונות פירוש אשר יכלול כל סוג של מזונות אשר מהווה מזונות מבחינה רעיונית ורציונלית (מונחים אשר שאולים אף הם מבד"מ 1/49 עמ' 145 ו- 149) משמע חיוב מיועד לספק מחייה וקיום לנצרך" (ר' שם, סעיף 27 לפסק הדין). 10. אין בכל האמור לעיל, כדי להביע איזו שהיא דעה האם המסמכים שעל פיהם נסמכת התביעה מהווים התחייבות חוזית בכלל או לתשלום מזונות בפרט. 11. בהתאם להלכה הפסוקה שנקבעה ביגר נ' פלביץ ובלופו ועפ"י סעיפים 12 ו- 19 לחוק המזונות אני קובע, כי תביעת המשיבה היא בגדר תביעה למזונות, דהיינו תביעה לספק לה את צרכי מחייתה ואין להתייחס אליה כתביעה לתשלום כספי עתי. 12. אין צו להוצאות.חוזהמזונות