הסכם גירושין - החזרת תכשיטים

להלן פסק דין בנושא הסכם גירושין - החזרת תכשיטים: פסק דין 1. א. התובע והנתבעת, בני זוג יהודים ישראליים, נישאו זל"ז בחו"ק וכדמו"י בשנת 1994. (להלן שניהם: "בני הזוג"). ב. בני הזוג התגרשו זמ"ז בשנת 1998. ג. עובר לגירושין נחתם בין בני הזוג הסכם גירושין ויחסי ממון אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בביה"ד הרבני ביום 12.11.98. (להלן: "ההסכם"). 2. א. בס' 1.1.10 להסכם הגירושין התחייבה הנתבעת להחזיר לתובע תכשיטים מסוימים שפורטו בנספח "א" להסכם. ב. ביום בו אושר ההסכם וקיבל תוקף של פסק דין, נפגשו הצדדים ובאי כוחם והנתבעת מסרה לתובע את התכשיטים המפורטים בנספח "א" למעט פריטים 1, 5 ופריט אחד מהפריטים המפורטים בס 7 לאותו נספח "א". (להלן: "הפריטים החסרים"). 3. התובענה שבפני הוגשה ע"י התובע להשבת הפריטים החסרים לידיו או לתשלום שווים, לאור הודעת הנתבעת, כי הפריטים אינם בידיה. 4. הנתבעת הגישה כתב הגנה כנגד התובענה כשבפיה הטענה - הפריטים החסרים אינם בידיה. הם נלקחו כפי הנראה זה מכבר ע"י התובע. במעמד חתימת ההסכם סברה היא, כי הפריטים החסרים ברשותה ומכאן התחייבותה להחזירם. אילו היתה יודעת שהם אינם בידיה לא היתה מתחייבת להחזירם. (ס' 5.4 - 5.6 לכתב ההגנה). 5. א. ביום 6.9.99 נתקיימה ישיבה בפני כב' הרשמת בבקשתה של הנתבעת לביטול העיקול הזמני שהוטל על נכסיה להבטחת התביעה. במהלך חקירתה הנגדית של הנתבעת הודתה היא, כי פריטים 1, 7 נמצאו על ידה בבוקרו של יום הדיון לאחר ביקור שלה בכספת והיא התחייבה למסור אותם למשרדו של ב"כ התובע עד יום 9.9.99. ביום 9.9.99 הוחזרו הפריטים הנ"ל. ב. ביום 17.10.99 נתקיים דיון בפני כב' הרשמת וקסמן בלשכת ההוצל"פ בימ"ש השלום בבת ים. במהלך הדיון הודיע ב"כ הנתבעת, כי למרשתו אין התנגדות שאם במסגרת חיפוש נוסף שתעשה תמצא את פריט מס' 5 היא תחזירו לתובע כנגד תשלום החוב בהוצל"פ. בהמשך אותה ישיבה, בטרם נעשה חיפוש, הגיעו ב"כ הצדדים שם להסכם לפיו תחזיר הנתבעת את פריט 5 לתובע בכפוף לתנאים מסוימים. פריט מס' 5 הוחזר לידי התובע בפועל ביום 20.10.99. 6. בנסיבות אלה הודיע ב"כ הנתבעת בישיבת יום 21.12.99 כי ניתן ליתן פס"ד בתובענה וכל שנותר הוא להכריע בשאלת ההוצאות. 7. אשר להוצאות - א. אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי יש לחייב במקרה זה את הנתבעת בהוצאות, לא רק לתובע אלא גם לאוצר המדינה. ב. החובה לקיים הסכמים הינה יסוד מוסד בכל חברה מתוקנת ושומה על ביהמ"ש לכבד חובה זו ולהורות על אכיפתה. חובה זו קיימת היא גם בהסכמים בין בני זוג על אף המטענים הרגשיים ש'סוחב' כל אחד מבני הזוג כלפי רעהו. ג. הנתבעת במקרה עסקינן לא רק שלא קיימה את התחייבותה על פי ההסכם אלא הטילה רפש בתובע בהאשימה אותו בפלישה לביתה באישון לילה ובהעלמת אותם פריטים חסרים יחד עם חפצים נוספים. הנתבעת התכחשה לקיומם של הפריטים החסרים בידיה ורמזה ברמז עבה כ'עורו של פיל' כי הם נמצאים בידי התובע. ד. בישיבת יום 6.9.99 ,שהתקיימה בפני הרשמת, הגיעה הנתבעת לביהמ"ש כשהיא יודעת כי פריטים 1, 7 נמצאו על ידה בכספת שלה . במקום ליידע מיד את עורכי דינה ואת ביהמ"ש היא בחרה להחריש ולהעלים עובדה זו עד שנאלצה להודות בה בלחץ שאלותיו של ביהמ"ש. הנתבעת לא חשבה לחסוך מזמנו של בית המשפט ולגלות מיוזמתה את עובדת מציאת הפריטים הללו. ביהמ"ש ניהל את חקירתו הנגדית של התובע על תצהירו התומך בבקשת העיקול ורק במהלך חקירתה הנגדית הודתה הנתבעת במציאה. שום הסבר ושום צידוק לא יכולים לכפר על התנהגות שכזו. ה. אם חשבתי שבתום לב נעשה הדבר באה ישיבת יום 17.10.99 בלשכת ההוצל"פ בבת ים והבהירה שאין הדבר כך. בפתח הישיבה הציע ב"כ התובע, כי טרם חקירת הנתבעת יסכים מרשו לשלם את השיק נשוא החוב בהוצל"פ כנגד החזרת הפריט החסר הנותר, פריט מס' 5. ב"כ הנתבעת ,בנוכחות הנתבעת השיב בזו הלשון: "למשיבה/ המבקשת (הנתבעת כאן - ש.ש.) לא תהיה התנגדות היה וימצאו זוג העגילים אצלה לאחר חיפוש נוסף שתעשה תסכים להשיבם ובתנאי שישולם החוב בתיק הוצל"פ זה". והנה, בחלוף מספר דקות ובלא שנערך החיפוש ע"י הנתבעת הגיעו ב"כ הצדדים להסכם כשבס' 1 לו כבר אין כל זכר לתנאי שאם ימצאו העגילים (הם פריט 5 - ש.ש.) אלא: "המשיבה תחזיר את העגילים הנזכרים בס' 5 לנספח א' של נספח א' לבקשה..." . ללמדך עת הצהיר ב"כ הנתבעת בפתח ישיבת יום 17.10.99 בפני יו"ר ההוצל"פ וטרם חקירת מרשתו שם, כי ייערך חיפוש ואם ימצא פריט 5 יימסר הפריט כנגד תשלום השק, ידעה הנתבעת כי פריט 5 נמצא בידיה שהרי היא התחייבה להחזירו בהסכם אליו הגיע בא כוחה מספר דקות לאחר מכן ללא כל צורך בחיפוש. אם כך הם פני הדברים מי יתקע לידינו שהיא לא ידעה מלכתחילה שפריטים 1, 7 אכן נמצאים בידיה אפילו טרם החיפוש בכספת שנערך בבוקרו של יום הדיון ב- 6.9.99 בביהמ"ש? ו. כתוצאה מהתנהגות נפתלת זו של הנתבעת נדרש התובע להגיש את תביעתו ולשלם אגרה בגין התביעה (3,754 ש"ח), ובגין בקשות ביניים, 4 במספר, בסכום כולל של 1,443 ש"ח. מעבר לכך הקדיש בית המשפט מזמנו להליך שבפניו ולבקשות ביניים שהוגשו במסגרתו. אוסיף ואומר שלשתי ישיבות שקבע ביהמ"ש לדיון בתובענה לא טרחה הנתבעת להופיע. האחת ביום 12.12.99 ללא כל הצדקה (בא כוחה טען לאי הבנה) וישיבה שנייה ביום 21.12.99 בטענה שהיא חלתה. ז. הדרך בה נוהלה התובענה שבפני והתנהגותה של הנתבעת מחייבות לעניות דעתי התייחסות הולמת של ביהמ"ש על דרך של פסיקת הוצאות הן לתובע והן לאוצר המדינה. 8. בטרם אפסוק את ההוצאות אציין, כי יתכן והייתי נמנע ממתן החלטה זו לו השכילה הנתבעת להבין כי התנהגותה ראויה להוצאות והיתה מגיעה להבנה עם התובע בענין זה. לצערי דבר לא נעשה ואף שמעתי טענות מפי בא כוחה כי כלל לא התקיימו הליכים בתובענה ועל כן אין לפסוק הוצאות או לפחות להתחשב בגובהם (ר' דברי בא כוחה בישיבת יום 21.12.99). 9. סוף דבר א. ניתן בזה פסק דין כמבוקש בתובענה תוך שאני קובע, כי הפריטים החסרים הוחזרו לתובע ע"י הנתבעת כמפורט בפסק דיני זה. ב. אני מחייב את הנתבעת לשלם לאוצר המדינה סך של 2,500 ש"ח צמודים ונושאים ריבית מהיום ועד התשלום בפועל. ג. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות התביעה - אגרות ששילם בגין התביעה ובקשות הביניים - כשהן צמודות ונושאות ריבית מיום תשלומן ועד התשלום בפועל. ד. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ש"ח + מע"מ צמודים ונושאים ריבית מהיום ועד התשלום בפועל. חוזהגירושיןהסכם גירושיןתכשיטים