החזרת מכונית סכסוך בין בני זוג

להלן החלטה בנושא החזרת מכונית סכסוך בין בני זוג: החלטה ההליך בפני בקשה, אשר הוגשה בשנית על ידי אשה, המבקשת, כנגד בעלה, המשיב מס' 1 (להלן - "המשיב") ואביו, המשיב מס' 2 (להלן - "אבי המשיב") ובה עתרה להורות למשיבים להחזיר לה באופן מיידי את המכונית מסוג מיצובישי מ.ר. (להלן - "המכונית") אשר רשומה בשם אבי המשיב (להלן - "הבקשה"). בקשה קודמת, בה עתרה המבקשת לסעד זהה (בש"א 3432/00), הוגשה עוד ביום 10.2.00. לאחר שנתקיים דיון לגופם של דברים ונשמעו חקירות בעלי הדין, נדחתה הבקשה בשל פגם שנפל בניסוחה של התביעה במסגרתה הוגשה (ראה, החלטתי מיום 22.11.00). בעקבות החלטה זו ובהתאם להחלטת כב' הרשמת מיום 23.1.01, תוקן כתב התביעה ולאחר תיקונו הוגשה הבקשה קא עסקינן, אשר זהה למעשה לקודמתה. בנסיבות אלה, לא מצאתי צורך לקיים דיון נוסף בבקשה ולאחר קבלת תגובת המשיב, נדרשת אני למתן החלטה זו. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת: 1. המבקשת והמשיב (להלן - "בני הזוג") הינם בני זוג אשר נישאו זל"ז כדמו"י ביום 2.4.93. מנישואיהם נולדו לבני הזוג שני ילדים. 2. חיי נישואיהם של בני הזוג עלו על שרטון. ביום 31.8.99 הגישה המבקשת לבית המשפט תביעות שונות כנגד המשיב. למחרת, ביום 1.9.99, בהעדרו של המשיב מהבית עזבה המבקשת את דירת מגורי המשפחה ועברה להתגורר ביחד עם הילדים בדירה ששכרה למגוריהם. 3. עובר לפרוץ הסכסוך היו בשימושם של בני הזוג שתי מכונית. המשיב השתמש ונהג במכונית מסוג ג'י.אם.סי סונומה אשר רשומה בבעלותו של מר אריה צפריר, חברו ומעסיקו מעת לעת. המבקשת השתמשה במכונית. 4. במהלך חודש ינואר 2000 נטל המשיב את המכונית והעבירה למקום לא ידוע תוך שהוא שולל מן המבקשת את האפשרות להשתמש במכונית. 5. עובר לנישואי בני הזוג היתה בבעלות המבקשת מכונית מסוג אוטוביאנקי (להלן - "האוטוביאנקי"). כשנה לאחר הנישואין מכרה המבקשת את האוטוביאנקי ורכשה מתוך כספי התמורה וממשאביה מכונית מסוג מיצובישי שנת יצור 1993. הזכויות במכונית שנרכשה נרשמו בשמה והיא היתה בעיקר בשימושה (להלן - "המיצובישי"). 6. בבעלות אבי המשיב היתה המכונית. במהלך השנים 1997 - 1998 רכש אבי המשיב מכונית חדשה. המבקשת מכרה את המיצובישי, ומאז ועד לחודש ינואר 2000, בהסכמת אבי המשיב, היא השתמשה במכונית. הבעלות במכונית נותרה רשומה בשמו של אבי המשיב. 7. המחלוקת העובדתית בין בעלי הדין נסובה סביב השאלה, האם, כטענתה, שילמה המבקשת לאבי המשיב תמורה עבור המכונית, ורכשה הבעלות בה או, שמא, כטענתו, לא שולמה לו כל תמורה עבור המכונית וזו הועמדה לשימושה של המבקשת כמחווה של רצון טוב בלבד, תוך שהוא שומר על זכויותיו בה. ד י ו ן 1. בתגובתם לבקשה טענו המשיבים, בין השאר, שיש לדחות הבקשה על הסף באשר דין התביעה במסגרתה הוגשה להדחות על הסף משני טעמים: א. אין חולק, כי בני הזוג נשואים והמשיב אף הגיש לאחרונה תביעה לשלום בית. בשים לב למועד נישואי בני הזוג, שנת 1989, והוראת סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ד - 1974 (להלן - "חוק יחסי ממון"), משטרם פקעו נישואי בני הזוג, מדובר בתביעה מוקדמת מדי. ב. סעיף 11 לחוק יחסי ממון אינו מקנה זכות לשימוש וחזקה כעתירת המבקשת. מה גם, שגם לאחר פקיעת הנישואין תהא המבקשת זכאית, לכל היותר, למחצית שווי המכונית בלבד. 2. טענות אלו הינן חסרות ממש. יודגש, פסה"ד אליהם הפנו המשיבים בתגובתם, ת"א (ת"א) 149/89 יעקב נ' יעקב, תק-מח 90(3) 1990 וע"א 1229/90 חנוך נ' חנוך, פ"ד מה(5), 585 אינם רלוונטיים לענייננו. פסקי דין אלו עסקו בתביעות בין בני זוג בינם לבין עצמם בלבד, ועילתם בסעדים המוקנים לבני הזוג מכח הוראות חוק יחסי ממון בלבד. לא כך הם הדברים בענייננו. שעה שתביעת המבקשת מושתתת, בין השאר, על דיני החוזיםודיני הקניין. 3. יתר על כן, טענת המשיבים, לפיה אם וככל שיקבע בתביעת המבקשת כנגד אבי המשיב, כי למבקשת זכויות במכונית, הרי יהיה מקום לבחון זכויותיה כנגד המשיב על פי הוראות חוק יחסי ממון ולקבוע, כי זכות המבקשת הינה למחצית שווי המכונית לאחר פקיעת הנישואין בלבד, הינה חסרת כל שחר. נהפוך הוא, היה וייקבע כי אכן המבקשת זכאית, כטענתה, למתן פסק דין הצהרתי כי המכונית בבעלותה בשלמות, יהא זה המשיב אשר יוכל, אם וככל שיגיש תביעה מתאימה, לעתור כנגד המבקשת למחצית שווי המכונית עם פקיעת הנישואין. ולחילופין, אם וככל שיקבע כי על אבי המשיב להעביר המכונית לבעלותם המשותפת של בני הזוג, הרי אז יחולו הוראות חוק המטלטלין תשל"א - 1971 (להלן - "חוק המטלטלין") בעניין השימוש במכונית. לא למותר לציין, כי על פי חוק זה זכאי כל שותף להשתמש בנכס שימוש סביר (ראה לעניין זה, סעיפים 19(ב) לחוק המטלטלין וסעיף 31(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969; וע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי ואח', פ"ד מט(3) 529, עמ' 627; עמ' 635). העובדה, שנכון להיום, אבי המשיב ו/או המשיב הם המחזיקים בפועל במכונית, אין בה כדי לשנות את פני הדברים ולשלול מהמבקשת את זכויותיה על פי הדין. 4. לגופם של דברים א. הלכה פסוקה היא, כי מטרתו של ביהמ"ש במתן סעדים זמניים, לרבות צו עשה זמני, היא שמירת המצב הקיים. כדברי כב' השופט ח. כהן בע"א 497/61 סיאני נ' דהרי, פ"ד טו 2310, 2312: "עיקר תכליתם של צווי-מניעה זמניים כגון אלה היא לשמור, כל עוד תלויה ועומדת בבית המשפט תובענה בנדון על מצב דברים כפי שהוא קיים בעת הגשתה. אין בית-המשפט מרשה לאחד מבעלי הדין להביא שינויים במצב ההוא, אשר עלול להיות בכך משום השפעה עניינית, כלכלית או משפטית על הדיון בתובענה או על תוצאותיו" (ראה גם ע"א 732/80 ארנס ואח' נ' "בית-אל - זכרון יעקב", פ"ד לח(2) 645, 652). ב. מתן הסעד הזמני הינו בשיקול דעת ביהמ"ש הדן בתובענה. בבוא ביהמ"ש לדון בבקשה, עליו ליתן דעתו ל4- מבחנים שונים, והם: "א. אם מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי עד כדי הצדקת התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה (שמירת המצב הקיים); ב. אם הוכיח התובע לכאורה את קיום זכותו, אשר למענה דורש הוא מתן סעד והגנה עד לתום הדיונים; ג. מאזן הנוחיות - אי נוחות שתיגרם לתובע אם לא יינתן הצו, לעומת אי-הנוחות שתגרם לנתבע אם יינתן; האם ניזקו של התובע ניתן להטבה על-ידי פיצוי כספי? ד. שיקולי יושר - המונעים את מתן הסעד, כמו היעדר נקיון כפיים, העלמת עובדות וכיו"ב". ג. כאמור לעיל, אין חולק, כי מאז מכירת המיצובישי ועד ליום בו נטלו המשיבים או מי מהם את המכונית, השתמשה המבקשת במכונית והחזיקה בה לצרכיה ולצרכי המשפחה (ראה תצהיר המבקשת, עדות אבי המשיב, פרוטוקול הדיון מיום 12.9.00 עמ' 2, ש' 4-7). ד. המחלוקת העיקרית היא, האם הוכיחה המבקשת לכאורה, את קיום זכות, אשר לשם הבטחתה זכאית היא לסעד לו היא עותרת. לעניין זה, נקבע בשורת פסקי דין, כי אין התובע חייב להביא בשלב זה את מלוא ראיותיו לקיום זכותו, אלא עליו להוכיח סיכויי הצלחה של התביעה (ראה ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 616). ה. לטענת המשיבים, בהיות אבי המשיב הבעלים הרשום של המכונית, ומשלא הוכח חד משמעית, כי המבקשת שילמה לאבי המשיב תמורה עבור המכונית, אלא ההיפך, הוכח, כי המבקשת לא שילמה כל תמורה לאבי המשיב, הרי לא הוכיחה המבקשת קיום זכות לכאורה, אשר להגנתה דרוש הסעד הנתבע, ולפיכך יש לדחות בקשתה. ו. אכן, כטענת המשיב, המבקשת לא הצביעה על העברת תמורה לידי אבי המשיב. עם זאת, סבורני, כי מאזן ההסתברויות מחייב את המסקנה, שהמבקשת הוכיח זכות לכאורה במכונית, ואפרש דברי: 1) במהלך חקירת העדים, הוכח, לכאורה, כי תמורת המיצובישי שולמה בשיק לפקודת המשיב. לבקשת המבקשת צורף מכתב מטעם הקונה, מר ניסן אליאסי, מיום 29.2.00, בו מאשר הקונה, כי התמורה שולמה בשיק ע"ש המשיב. בעניין זה, העידה גם המבקשת (פרוטוקול הדיון מיום 29.6.00 (להלן - "פרוטוקול הדיון"), עמ' 13, ש' 22 - 30): "ש: את מצהירה שרכשת. על מה את מבססת את זה שהוא שילם. נהלים כספיים לא אומרים כלום. יש לך איזו ראייה שמבססת את זה. ת: אני אגיד את זה בשפה שלי. את המכונית שלי כשמכרנו לצורך העברת הבעלות הזמנו את הקונה והוא שאל לפק' מי לרשום את השיק. השיק נרשם לפקודת שמואל מגידו. ההליך הרגיל של מכירת האוטו בוצע על ידי רק בעניין העברת הבעלות. את כל העניינים הכספיים האחרים אלמוני עשה בדיוק כמו כשקנינו דברים אחרים. הוא רצה לנהל. העניינים הכספיים בינו לבין הוריו יש ביניהם כל מיני הסדרים ואף פעם לא הייתי מעורבת בהם". עדות המבקשת נשמעה מהימנה ואמינה. המשיב לא הכחיש האמור והתחמק ממתן תשובה חד משמעית. כך, לדבריו (עמ' 12, ש' 17 - 27): "ש: נכון שאת השיק עבור הרכב שהיה על שמה נתן הקונה לפקודתך? ת: לא זכור לי אבל אפשר לבדוק. ש: אני אומר לך שיש בידי אישור מהקונה לעניין זה. ת: אני לא מתווכח על זה הכסף התקבל. אני לא זוכר אם זה היה לשמי או לשם אלונה. אפשר לבקש להוציא את זה מהבנק. ש: אתה זוכר שקיבלת את התמורה בשיק? ת: אני לא זוכר אם השיק היה ע"ש אלונה או על שמי. קיבלנו כסף תמורת האוטו. ש: קיימת אפשרות שהכסף הזה הופקד בחשבון של אביך? ת: בשום פנים ואופן השיק לא הופקד בחשבון אבי. ש: אצלך הופקד? ת: או אצלי או אצל אלונה. אני מודה בקבלת הכסף ושאכלנו את הכסף. לא נתנו את האוטו מתנה. קיבלנו כסף ואכלנו אותו." (ההדגשות שלי -ח.ר.ר). השאלה, מה היה גורלם של כספי תמורת המיצובישי הישנה הינה שאלה, אשר בירורה יידרש בשלב ההוכחות, אולם, כאמור לעיל, בשלב זה, סבורני, כי לכאורה הוכח שכספי תמורת המכונית שולמו, בשיק לפקודת המשיב. 2. יתר על כן, אין חולק, שזמן קצר קודם למכירת המיצובישי נמסרה המכונית לשימושה והחזקתה של המבקשת וכי, עד ליום בו נלקחה ממנה, כאמור, במשך תקופה של כשנתיים, היא לא נדרשה מעולם להחזירה לידי אבי המשיב ולא נטענה כל טענה כנגד זכותה להשתמש במכונית ולהחזיק בה. 3. יתרה מזו, נראה, כי המשיב נהג בדרך דומה של אי רישום הזכויות, גם לגבי המכונית אשר בשימושו (ראה עדות המשיב, פרוטוקול הדיון, ונספח א' לתגובת המבקשת לתגובת המשיב מיום 24.2.00). כך, במהלך הדיונים ומכתבי הטענות התברר, כי מזה זמן רב שהמשיב משתמש ומחזיק במכונית מסוג G.M.C "סונומה", מ.ר. 50447-98, אשר הבעלות בה רשומה בשם חברו, מר אריה צפריר, הנתבע מס' 3 בתביעה קא עסקינן. המשיב טען, כי למרות שמלכתחילה דובר שהרכב יהיה שלו, הרי לאחר רכישתו, בזמן שבין הרכישה לבין רישום הבעלות, סוכם בינו לבין מר אריה צפריר, כי הרכב יירשם על שם מר אריה צפריר ויהיה בבעלותו והוא ישפה את המשיב עבור הכספים ששולמו על ידו בתמורת הרכב (פרוטוקול הדיון, עמ' 11, ש' 6 - 15; ש' 26 - 31). לטענתו, אכן הושבו לו כספים במזומן עבור הרכב, אם כי לא היו בידיו הוכחות בעניין זה (שם, ש' 16 - 25). אולם, למרות שלטענת המשיב הרכב נרכש בסופו של דבר על ידי מר אריה צפריר, ולמרות שהמשיב הפסיק לעבוד אצל מר אריה צפריר עוד באפריל 1999, לטענתו, הסכים מר אריה צפריר, כמחווה של רצון טוב, שהרכב ימשיך וישמש את המשיב והאחרון יישא אך ורק בהוצאות אחזקתו (עמ' 12, ש' 2 - 10). לא למותר לציין, כי גירסה זו מעוררת תמיהה וכי בשלב זה, טרם שמיעת ההוכחות, יש בה כדי לחזק הרושם, כי המשיב לא ייחס חשיבות לאופן רישום הבעלות וכי אין ברישום כשלעצמו כדי להעיד על הבעלות ברכב ובמכונית. 4. אוסיף ואציין, יש לאבחן את יחסי בעלי הדין בענייננו מיחסים עסקיים בין זרים. יחסים אלו מאופיינים בפעולות אשר מבוססות על יחסי אמון מיוחדים והסתמכות של האחד על משנהו. בנסיבות אלה, פעמים רבות אין באפשרות בעלי דין להמציא ראיות להוכחת טענותיו. בעיה זו היא אשר הובילה, בין השאר, לחקיקת סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995 ובעטיה הותקנה גם תקנה 258יד' הקובעת: "(א) בית המשפט רשאי לקבל כראיה כל עדות שהוצאה בפניו, אף אם אינה קבילה בבית משפט אחר. (ב) בית המשפט יקבע את ממצאיו לפי הראיות המסתברות יותר". סבורני, כי בעניינו, לכאורה, גירסת המבקשת בשלב זה נראית סבירה יותר מגירסת המשיב ואביו. 5. יודגש, כי בעובדה שהבעלות במכונית רשומה בשם אבי המשיב, אין כדי להוות ראיה מכרעת בנושא הבעלות בה. שלא כלגבי מקרקעין, בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי רישום זכויות במכונית במשרדי הרישוי אינו קונסטיטוטיבי, אלא הינו דקלרטיבי בלבד. כך בע"א 492/64, לוי נ' וייס, פ"ד יט(4) 586 קבע כב' השופט י. ויתקון, בין השאר, כי: "... אין חולק על כך שהרישום במשרד הרישוי אינו יוצר בעלות ושהשינוי ברישום אינו משנה בעלות". 6. עיון בחוק המטלטלין ילמדנו, כי בעלות במטלטלין משמעה "הזכות להחזיק ולהשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר ועיסקה, בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם" (סעיף 2 לחוק). חוק המכר, התשכ"ח - 1968 קובע (בסעיף 33): "הבעלות בממכר עובר לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות". בענייננו, לא הוכח סיכום כאמור. נהפוך הוא, גירסת המבקשת, לפיה הוסכם בין הצדדים, כי יימנעו מהעברת הבעלות הפורמלית לשמה, על מנת לצמצם את ירידת ערך הרכב, נשמעת סבירה והגיונית, ומכיוון שזכות הבעלות חובקת בחובה גם את זכות החזקה והשימוש, הרי שאם המבקשת זכאית לבעלות במכונית או במחציתה, הריהי זכאית גם להחזיק במכונית ולהשתמש בה. 7. אין ספק, כי בנסיבות המקרה, היות המבקשת אם לשני ילדים קטנים, עובדת במספר מקומות עבודה (ראה ההחלטה בעניין המזונות הזמניים), הרי אי-הנוחות אשר תיגרם לה אם לא יינתן הצו עולה על אי הנוחות אשר תיגרם למשיבים אם יינתן הצו. לא נטען ולא הוכח בפני כל נזק אשר יגרם למשיבים אם וככל שיינתן הצו כמבוקש. העובדה שנכון להיום, בשימושה של המבקשת מכונית אחרת, אשר נסיבות המצאה בחזקתה לא הובררו עדיין, אין בה כדי לגרוע ממסקנה זו. 8. המשיבים טענו, כי בקשת המבקשת נגועה בחסור תום לב. איני סבורה שכך הם פני הדברים. סבורני, כי דווקא המשיבים הם אשר נהגו בחוסר תום לב, עת נקטו בצעד חד צדדי ושללו מהמבקשת ומהילדים את השימוש במכונית תוך נסיון לגרום למבקשת להכנע לתכתיבי המשיב. 5. לפיכך, הנני מורה למשיבים להשיב למבקשת תוך 7 ימים את המכונית כשהיא במצב תקין לנסיעה. 6. המשיבים ישלמו למבקשת הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. בני זוגרכבסכסוך