בית המשפט ציין כי יש חובה המוטלת על החברה לעשות כל שניתן כדי לסייע לילד לממש את זכותו לדעת מי הם הוריו. חובה זו הנגזרת בראש ובראשונה ממשפט הטבע ומחוש ההגינות הבסיסי הטבוע בכל אדם, יש לה תשתית כיום גם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על זכותו של כל אדם לכבוד ועל היותה של זכות זו חלק מהותי מתפישות היסוד האנושיות והחברתיות כבר הוכברו מילים. קיומה של הזכות במשפט הנוהג בישראל לא היה מוטל בספק מעולם והוא קיבל משנה תוקף עם עיגונה של הזכות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שיצר נדבך נוסף להבטיח את ההגנה על הזכות, שכן נסיון למנוע מקטין את זכותו לדעת מאין בא, נוגד את סע' 2 ו-4 לחוק היסוד. כבודו של אדם, כולל את זכותו לחופש הרצון ולחופש הבחירה, זכות זו כוללת את "רצונו של הקטין כילוד אנוש לדעת מוצאו כדי לשמור על זכויותיו הקנייניות, המשפחתיות והאנושיות. עוד מעוגנת זכות זו באמנה הבינלאומית משנת 1989 בדבר זכויות הילד. אמנה שמאז 1991 ישראל היא צד לה. סעיף 7 לאמנה קובע כי לכל ילד יש מרגע לידתו "הזכות להיקרא בשם, הזכות לקבל אזרחות, וככל האפשר הזכות להכיר את הוריו ולהיות מטופל על ידם". להלן פסק דין בנושא הזכות לדעת זהות הורים ביולוגיים: פסק דין ענין לנו בתביעות שנסיבותיהן הטרגיות יוצאות דופן ושבהתייחס אליהן עותרת הקטינה לקבוע כי מי שקיפד את חיי אמה, הינו אביה, וכי אף שהוא מסרב להיות לה לאב מבחינה ריגשית, שימלא, לפחות, את החיוב המוטל על כל אב על פי דין - לספק צרכיה כלכלית. להלן נביא בתמצית את העובדות הנדרשות לענין: 1. אמה של הקטינה (להלן: "המנוחה") נולדה בארה"ב בשנת 1950 ובשנת 1968 עלתה ארצה. במהלך השנים התבססה בארץ, מצאה עבודה כפקידה בבנק, יצרה קשרים חברתיים ונראה כי מצאה כאן את ביתה. במסגרת עבודתה הכירה המנוחה את הנתבע, שהיה לקוח בבנק, ובין השנים התפתחו קשרי ידידות שהובילו גם ליחסים אינטימיים ולקיום יחסי מין. במהלך תקופה זו נכנסה המנוחה להריון וביום 15/05/86 נולדה התובעת. המנוחה והנתבע לא נישאו מעולם ולמעשה הסתיימו היחסים ביניהם עוד בטרם באה התובעת לעולם, והמנוחה גידלה את הבת בכוחות עצמה בלא שהנתבע נטל חלק כלשהו בגידולה או בהוצאותיה. בשנת 1990 חלה אביה של המנוחה, והמנוחה שחשה צורך להיות קרובה אליו נסעה לארה"ב ביחד עם הקטינה שהיתה אז בת 5 שנים; שם התגוררו השתיים במשך כשש שנים, עד שנפטר האב והשתים שבו ארצה. מאז חזרתן ארצה ועד שהגיעו חייה של האם לקיצם לא חלפו אלא חודשים אחדים. 2. אף אם קיימת מחלוקת בשאלת הקשר והמגעים בין המנוחה לנתבע מאז לידת המנוחה ועד לשובן של השתיים ארצה לאחר מות הסבא, אין מחלוקת כי מאז חזרה המנוחה ארצה היא יצרה קשר עם הנתבע. מהמסמכים והעדויות עולה כי כל מהותו וענינו של קשר זה שיזמה המנוחה, נועד להבטיח טובתה של הקטינה והאינטרסים שלה בהקשר לנתבע. בין היתר, פנתה המנוחה לעו"ד דרורי (כתוארו אז) על מנת שיפנה בשמה לנתבע, ואמנם ביום 07/07/97 נשלח על ידו מטעמה מכתב לנתבע, בו ביקש ממנו "כאדם בעל אמצעים ויכולת "ליטול "חלק משמעותי במימון הוצאותיה של ... ובהתפתחותה התקינה". בעקבות מכתב זה נערך מפגש בין המנוחה לנתבע במלון לרום בירושלים; ואולם אף אם במהלכו הוצעו אפשרויות להגיע להסכם - הבנה בין השנים לא הושגה. ביום 18/08/97 שלח עו"ד דרורי מכתב נוסף לנתבע, בו נאמר, בין היתר, "הבנתי ממרשתי כי שניכם מעונינים להגיע להסכם מוסכם ואתם מעדיפים דרך זו על פני הליך משפטי...". לפיכך - צורפה על ידו טיוטת הסכם שלגביה נתבקשה התייחסות הנתבע עד סוף חודש אוגוסט 1997. טיוטה זו לא נחתמה מעולם, ולא חלפו אלא שבועיים ימים עד שהנתבע קיפד את חייה. נסיבות מותה של המנוחה: 3. ביום 04/09/97 הגיע הנתבע לדירת המנוחה ובין השנים נוהלה שיחה שנמשכה מספר שעות, שבמהלכן, כך נראה, בחר הנתבע להתמודד עם הקשיים שניקרו בדרכו בדרך של ירי בראשה. לאחר מעשה עזב הנתבע את הבית כשהאם מתבוססת בדמה. הקטינה, שהיתה ביום הגורלי הזה, בת 11 שנים, ישנה בחדר הסמוך בעת שאמה נרצחה, והתוודעה למעשה הנפשע ששינה את חייה מהקצה רק למחרת בבוקר כשגילתה את אמה מוטלת בסלון ביתן ללא רוח חיים. בעקבות מעשה זה נעצר הנתבע וביה"מ המחוזי הרשיע אותו בעבירה של רצח. יצויין עוד כי הנתבע הגיש ערעור לביה"מ העליון, אף כי אין הוא כופר במעשה , וטענתו היא כי העבירה שביצע אינה עולה כדי רצח וכי מן הדין היה להרשיעו בעבירת הריגה בלבד. 4. ימים אחדים לאחר מכן עברה הקטינה להתגורר בבית דודה מר ..., בפלורידה, ארה"ב, שם היא מתגוררת באופן קבוע. מר ... מונה תחילה כאפוטרופוס זמני על הקטינה (תמ"ש 19490/97), וכעבור חודשיים, תוך שהוא ממלא את צוואתה של המנוחה מיום 15/04/87, הגיש בקשה למינויו לאפוטרופוס קבוע - בקשה שאושרה בהחלטה מיום 13/01/98 (תמ"ש 19490/97, המ' 1698/97). ביום 20/07/98 הגישה הקטינה באמצעות האפוטרופוס תביעה למזונותיה, דא עקא - בכתב ההגנה שהוגש ע"י הנתבע הוא כפר באבהותו, ולפיכך הוגשה ביום 28/11/99 גם תביעת אבהות, תוך שהדיון בשתי התובענות אוחד וכך אף הוגשו הסיכומים. תביעת האבהות: 5. לטענת הנתבע הוא לא הודה מעולם באבהותו, שכן לא ידע ולא יכול היה לדעת כי התובעת הינה אכן בתו. מאידך טוענת הקטינה (בסע' 2 לכתב התביעה) כי "הטענה המכחישה את האבהות נטענה בחוסר תום לב יוצא דופן וקיצוני תוך שהנתבע יודע שהיא אינה אמת, רק בכדי להתחמק מתשלום מזונות כדין". מאחר שדרך המלך לבדיקת האבהות - ע"י בדיקת סיווג הרקמות (H.L.A) - אינה אפשרית כאן, על ביה"מ להכריע בענין בהסתמך על ראיות נסיבתיות. דא עקא, יש מקום לקבוע שאף כך הצליחה התובעת להוכיח, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט אזרחי ואף מעבר לכך, כי הנתבע הינו אביה מולידה. על זכותה של התובעת לדעת מי הוא אביה: 6. זכותו של קטין לדעת מי אביו הוכרה מקדמת דנא, ועל פי מקורותינו עניינה בכך שלא ייקרא שתוקי. ושתוקי זה מה הוא: המשנה במסכת קידושין, פרק ד', הלכה ב' קובעת כי שתוקי הוא "כל שהוא מכיר את אימו ואינו מכיר את אביו". ר' עובדיה מברטנורה מסביר (שם) "על שום מה קרוי הוא שתוקי? על שום שאנוס הוא לשתוק כל אימת שנשאל הוא על אודות אביו, שהרי אינו יודע מי הוא". 7. החובה המוטלת על החברה לעשות כל שניתן כדי לסייע לילד לממש את זכותו לדעת מי הם הוריו מצאה ביטוי מרגש בדברי השופט מ. חשין בע"א 3077/90, פלונית ואח' נ' פלוני, פ"ד מ"ט (2) 578, 593: ”ואדם כי יבקש לדעת מי אביו, מי אמו, מנין בא - 'מי אני' יזעק - כבודו יחייב את כולנו להושיט יד לעזרו". חובה זו הנגזרת בראש ובראשונה ממשפט הטבע ומחוש ההגינות הבסיסי הטבוע בכל אדם, יש לה תשתית כיום גם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; ובלשון השופט חשין (שם, עמ' 593) זכותו של אדם לדעת מנין בא הוא ראשית כבודו. עם זכות זו נולד ועם זכות זו ימשיך ללכת. על זכותו של כל אדם לכבוד ועל היותה של זכות זו חלק מהותי מתפישות היסוד האנושיות והחברתיות כבר הוכברו מילים. קיומה של הזכות במשפט הנוהג בישראל לא היה מוטל בספק מעולם והוא קיבל משנה תוקף עם עיגונה של הזכות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שיצר נדבך נוסף להבטיח את ההגנה על הזכות, שכן נסיון למנוע מקטין את זכותו לדעת מאין בא, נוגד את סע' 2 ו-4 לחוק היסוד. כבודו של אדם, כולל את זכותו לחופש הרצון ולחופש הבחירה (א. ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא(ג) תשנ"ג- 1993, עמ' 227-229). זכות זו כוללת את "רצונו של הקטין כילוד אנוש לדעת מוצאו כדי לשמור על זכויותיו הקנייניות, המשפחתיות והאנושיות" (ע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני ואח' פ"ד מח(3), 837, בעמ' 843). 8. עוד מעוגנת זכות זו באמנה הבינלאומית משנת 1989 בדבר זכויות הילד. אמנה שמאז 1991 ישראל היא צד לה. סע' 7 לאמנה קובע כי לכל ילד יש מרגע לידתו "הזכות להיקרא בשם, הזכות לקבל אזרחות, וככל האפשר הזכות להכיר את הוריו ולהיות מטופל על ידם". הנה כי כן, גם מכוח כבודה של הקטינה על ביה"מ לעשות כל שביכולתו על מנת שתדע מנין באה ומי הוא אביה, וכבודה זה - זכותה היא. על בדיקת הרקמות כדרך המלך לקביעת אבהות: 9. מאז הימים בהם בוצעה בדיקת דם שיכלה רק לשלול אבהות, התפתח המדע ובדיקת סיווג הרקמות (H.L.A) הנוהגת כיום מאפשרת קביעת אבהות כממצא חיובי ברמת וודאות המתקרבת ל-100%. בדיקה זו התקבלה בעולם המדע ובמערכות המשפט כבדיקה בעלת מהיימנות מירבית בתוצאותיה והיא מהווה הדרך היעילה והקצרה ביותר לקביעת אבהות. בהיות הבדיקה פשוטה יחסית, ומכיוון שהכרעה בתביעה לאבהות לפי עדויות המעורבים והראיות הנסיבתיות היא קשה ומורכבת, הונחו בתי המשפט שכל עוד הדבר ניתן, ראוי כי ישתיתו את הכרעתם על בדיקת הרקמות (ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי פ"ד לה(1) 736, בעמ' 748-745). ואכן, אילו ניתן היה במקרה שלפנינו לעשות שימוש בבדיקה זו, היה בית המשפט יכול להגיע להכרעה בקלות יתירה ולחסוך זמן רב, כסף ועוגמת נפש מן המעורבים בפרשה. אלא שלמרבה הצער, בדיקה כזו לא בוצעה. 10. לצורך ביצוע הבדיקה נדרשת לקיחת דגימת דם מגופה של האם, הקטין והאב הפוטנציאלי. בענייננו, בהעדר האם, הודיע פרופ' בראוטבר, שמונה בהסכמה כמומחה מטעם ביה"מ, כי הבדיקה אפשרית אם במקום האם תלקח דגימה מאמה (סבתה של הקטינה), תוך שצויין על ידו כי רמת הוודאות של תוצאת הבדיקה תהיה נמוכה יותר. ואולם, אף כך, ביצוע הבדיקה לא התאפשר עקב התנגדותה של הסבתא ליתן דגימת דם. הסיבה לסירוב, כפי שהוסברה לב"כ הקטינה מפי האפוטרופוס מר ... נעוצה במצוקות נפשיות ורצונה של הסבתא להתרחק ככל האפשר מן הטראומה וממה שעלול להחזיר אותה לכך. 11. על סירוב זה תולה ב"כ הנתבע המלומד את יהבו. לשיטתו דין סירוב הסבתא כדין סירוב האם ז"ל, ומשזו מונעת מביה"מ את הראיה האובייקטיבית הנחוצה, יש להחיל בענין את "כלל הראיה הטובה ביותר", המקים לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, לפיה ההימנעות מהווה הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היא היתה פועלת לחובתו. בקביעה זו מסתמך הנתבע הן על דבריו של המלומד קדמי (קדמי י. על הראיות (חלק שלישי) מהדורת תשנ"ט- 1999, עמ' 1,391) והן על הפסיקה (ע"א 548/78 שרון נ' לוי לעיל, עמ' 757, 760 ופסקי דין נוספים). 12. טענה זו אין לה על מה שתסמוך: אף אם לכאורה ראוי היה שהסבתא תשקול בחיוב ביצוע הבדיקה כדי להקל על מהלכי הדיון בתיק, אין בימ"ש זה, שלא ראה ולא שמע אותה, יכול לחוות דעתו בענין. ומכל מקום, מן הצד המשפטי הסבתא אינה התובעת בתיק זה ואין היא צד להליך - היא אפילו אינה האפוטרופסית על התובעת והיא אינה זו שהגישה את התביעה בשם נכדתה. במהלך הדיונים והעדויות לא היה כל רמז לכך שהסבתא מעורבת בהליך שלפנינו באיזשהו אופן. הסבתא מהווה צד ג', שמסירובו העקיף לביצוע הבדיקה לא ניתן להשליך באופן כלשהו לענין כלל הראיה הטובה ביותר - לה טוען ב"כ הנתבע. מה גם שהן המלומד קדמי והן הפסיקה מדגישים כי כלל זה אינו מופעל באופן אוטומטי אלא רק כאשר לאי הבאת אותה הראיה אין נימוק סביר ומשכנע. הטענה האמורה מקוממת במיוחד כשהיא מושמעת מפי צד שבמעשהו הנפשע מנע ביצוע בדיקת הרקמות בשיתוף האם - בדיקה שהיה בה כדי לקבוע מימצא מהיימן. 13. בנסיבות אלו משנבצר מבית המשפט ללכת בדרך המלך על מנת להכריע בסוגיה לא נותר לו אלא לצעוד בזהירות, בדרך הקשה והמורכבת ולדלות את האמת מן הראיות הנסיבתיות שהוצגו בפניו, והן ייבחנו אחת לאחת: הנתבע והמנוחה קיימו יחסי מין במועד הרלוונטי: 14. כאמור הנתבע אינו מכחיש קיום יחסי מין עם האם המנוחה בתקופה שבה התעברה. הווי אומר - כתשעה חודשים לפני מועד לידתה של התובעת. הוא אף אינו מכחיש שלא מדובר היה באירוע חד פעמי. במסגרת ההליכים הפליליים שננקטו נגדו אמר הנתבע בעת הדיון בהארכת מעצרו בפני כב' השופט צבן: היו לנו 15-10 מפגשים שהתבטאו בכך שנכנסנו למיטה…". (נספח ח' לכתב התביעה, עמ' 3) גם בדיון בכתב האישום שהוגש נגדו בביה"מ המחוזי הוא העיד: "היה לי קשר איתה בסקאלה של לבוא אליה הביתה… ולקיים איתה סקס בסדר גודל של חודשיים…" ובהמשך "מינית ניהלתי איתה למשך חודשיים משהו קצר מאוד…" (ת/8, עמ' 171). שלא כדרכו, הוא לא הכחיש קיום יחסי מין עם המנוחה גם במסגרת הדיון בהליך שבפני, וטענותיו בענין זה מסתכמות בכך כי מעבר ליחסי המין לא היה לקשר שום משמעות בעיניו וכי יש הסבר חלופי לכך שהמנוחה נכנסה להריון באותה העת, שכן לטענתו, הנתבעת קיימה קשר מיני עם גברים נוספים. דא עקא, טענה אחרונה זו לא הובאה לגביה ולו ראשית ראיה. כל מה שב"כ הנתבע מסתמך עליו בסיכומיו על מנת לעגן את טענתו זו הם דבריו של העד אליעזר וולף, כי "אני יודע שהיו לה מערכות יחסים עם הרבה אנשים" (עמ' 74 לפרו' שורה 7), אלא שעיון בפרוטוקול מראה כי הנתבע בחר לצטט רק את מה שהיה נוח לו, תוך שהוציא דברים מהקשרם. מעדותו של מר וולף, שהיה מנהל הבנק בו עבדה המנוחה וכן מכר קרוב שלה, עולה דווקא היפוכו של דבר - העדר ידיעה בכל הנוגע לקשרים אינטימיים שהיו לה. תחילה נשאל העד לענין הפלות שעברה המנוחה בעבר (שאלות שכלל לא ברורה הרלוונטיות שלהן בכל הנוגע לאבהותו של הנתבע). אח"כ הוא נשאל: "...היתה אישה צעירה פנויה והיו לה מערכות יחסים רבות עם גברים. אתה יודע על זה?". על כך השיב העד: "אני יודע שהיו לה מערכות יחסים עם הרבה אנשים. אף פעם לא נכנסתי לנזוא (לנושא) האישי ולנושא הזה הספציפי". ודוק - העד שנשאל על יחסיה של המנוחה עם גברים משיב על יחסיה עם אנשים בכלל ומדגיש כי בנושא הספציפי (לאמור - יחסי מין) אין לו כל ידיעה. אך ב"כ הנתבע אינו מרפה: "ש. מה היא סיפרה לך על קשריה עם גברים? ת. כמעט ולא דיברנו על הנושא הזה. גם בגלל אישיותי וגם בגלל היותי אדם דתי בנושא הזה לא דיברתי איתה והיא כיבדה את זה. ש. אבל ידעת שהיו לה הרבה היכרויות עם הרבה גברים. באו לבנק לבקר אותה הרבה גברים שהכירה. ת. לא עקבתי אחריה". ממילא לא זאת שלא הוכחו קשרים עם גברים נוספים - קשר אינטימי בתקופה הרלוונטית ללידת התובעת בוודאי לא הוכח. הצהרתו של הנתבע בעת הדיון בהארכת מעצרו: 15. למחרת מעשה הרצח בו הורשע הנאשם, הוא הובא לבימ"ש השלום להארכת מעצרו. במהלך הדיון שקויים בפני כב' השופט צבן אמר הנתבע: "…היו לנו 15-10 מפגשים שהתבטאו בכך שנכנסנו למיטה וכתוצאה מכך היא הרתה. ואז היא החליטה שהיא משאירה את ההריון ולא מעניין אותה שום דבר ממני... לפני שמונה שבועות קבלתי מכתב מעו"ד שבו היא דורשת כי המצב שלה קשה. דורשת מזונות... הסברתי לה שזה לא מקובל שזה סה"כ גניבת זרע" (נספח ח' לכתב התביעה, עמ' 3). מדברים אלו שנאמרו ע"י הנתבע בסמוך מאוד למועד הרצח עולה כי אף שהוא כעס מאוד על המנוחה, לא על שטפלה עליו אבהות כעס, אלא על שלא הסכימה להפסיק ההריון ולא ויתרה על תביעתה למזונות. 16. טענת הנתבע כי בעת שאמר את הדברים הללו היה נתון בסערת רגשות הינה הגיונית, ואולם מצבו הרגשי של הנתבע אינו מהווה טעם הגיוני לאי אמירת האמת. ההיפך - מתקבל על הדעת שדווקא במצב זה, טרם היה סיפק בידו לשקול את דבריו בכובד ראש ולחשב חישובי כדאיות, ולפיכך הדברים שאמר היו הדברים האמיתיים והכנים ביותר. המצב לו טוען הנתבע מתאים לחריג המוכר בפסיקה כ "רס גסטה" (Res gestae). בעבר שימש המושג לתיאור קבוצה של חריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה אלא שכיום משמעותו הורחבה והוא מתאר אמרות שעל פי טיבן יש להניח שתוכנן הוא אמת, וזאת בין היתר משום שנאמרו בנסיבות שאינן מקימות חשש לאמיתותן. אחד מן החריגים החוסים בצילו של חריג ה Res gestae הוא "אימרה הנלווית למעשה ומסבירה את עשייתו" (י. קדמי על הראיות (חלק ראשון), עמ' 433-432). הכלל הוא כי אימרה בכתב או בע"פ, המלווה מעשה שעושה האומר, ואשר יש בה כדי להאיר את מעשהו ולהסבירו, תתקבל כראיה לאמיתות תוכנה, כל עוד נאמרה ע"י עושה המעשה ובסמוך אליו (קדמי, שם, עמ' 438-437). אמנם קשה יותר לכלול בחריג אמרות שנאמרו בעת חקירה, אך במקרה שלפנינו, הנתבע עצמו מעיד כי מתקיים הרציונאל המאפשר את החריג - היותו במצב של סערת רגשות שמנעה ממנו לעשות סלקציה בין הדברים שכדאי לו לומר ובין הדברים שלא. דווקא בשל אותה סערת רגשות יש לומר כי "ההסבר הראשוני" שנתן (כדברי בא כוחו בסיכומיו) הוא אמין ביותר: התמודדותו במשך מעל עשור שנים עם אבהות שלא חפץ בה ולא התכוון לה. 17. אין כל זכר בדברי הנתבע באותו מעמד לכך שכעסו על המנוחה נבע מכך שיא תבעה ממנו להיות אב לילדה שאינה ביתו. מדבריו עולה בבירור שחש נבגד מכך שהמנוחה הרתה וילדה לו בת, מבלי שקבלה את אישורו לכך. מבחינתו, מעשה חד צדדי זה של המנוחה - כמוהו כ"גניבת זרע", כדבריו. ומכיוון ש"הסבר ראשוני" זה ניתן על ידיו בסמוך למעשה שעשה, ניתן לראות בו הסבר המעיד על אמיתות תוכנו. המסמך ת/9: 18. ביום 21/05/00 העיד אפוטרופסה של הקטינה מר ... בפני בית המשפט. מעדותו התברר כי ידוע לו שאדם בשם אליעזר וולף, מחזיק בידו ראיה שבה מודה הנתבע באבהותו (לסברתו מדובר היה בקלטת). לפיכך הוזמן מר וולף, שהינו מנהל הבנק בו עבדה המנוחה, לעדות. וולף העיד כי הכיר את המנוחה כאשר עבדו יחד בבנק וכי התפתחה ביניהם מערכת חברות שנמשכה מספר שנים. הוא גם הכיר את הנתבע שהיה כאמור לקוח בבנק שאותו ניהל וגם אתו פיתח קשרים שהיו מעבר ליחסי לקוח-מנהל, גריידא. לדבריו הפקידו השניים בידיו הנאמנות מעטפה סגורה שעליה חתומים שניהם והוטל עליו למסרה לקטינה כשתגיע לגיל 18. עוד העיד כי שני הצדדים היו נוכחים בעת שנמסרה לו המעטפה, אף כי לא היה בטוח ביחס למקום בו התרחש ארוע החתימה. עוד הוסיף כי לא היה מעורב בתוכנה של המעטפה, תוך שעמד על דעתו כי אין הוא יכול להגיש את המעטפה "לאף אחד". 19. הנתבע מצידו התכחש לכך שהחתימה המופיעה על גבי המעטפה היא חתימתו, אף כי כדבריו "זה משהו קרוב" (עמ' 42, ש' 5). הוא גם התנגד לכך כי זו תועבר לבדיקה גרפולוגית ע"מ שייקבע אם חתימתו מופיעה על המעטפה. יתר על כן, הוא התנגד לפתיחת המעטפה. כשנשאל ע"י ביה"מ מדוע הוא מתנגד לפתיחת המעטפה אם אין היא מכילה מסמך שלו השיב: "אין לי שום קשר ואני לא רוצה שיווצר קשר בין המסמך לביני. אני לא כתבתי אותו. אין לי שום קשר למסמך ולכן אני מתנגד לפתיחתו מאחר שהוא לא שייך לנושא. אני מתנגד שייפתחו מסמכים שאינם שייכים לנושא" (עמ' 43 ש' 3-8). 20. בנסיבות אלו ולאחר ששמעתי טענותיהם של ב"כ הצדדים בענין ניתנה החלטה כי המעטפה תיפתח. ואמנם הסתבר כי במעטפה נמצא הסכם שנשא כותרת "הצהרה" ושתכנו כלל הצהרה של הנתבע כי הוא אבי הקטינה תמורת ויתורן של המנוחה ובתה על כל תביעה ממונית ואחרת ממנו ונגדו. על המסמך האמור הופיעו חתימות שני הצדדים וכן חתימת אישור של מר וולף. 21. בנסיבות אלו, לבקשת ב"כ הנתבע, הוזמן מר וולף בשנית לעדות. בחקירתו זו אישר את חתימתו על המסמך וכן את החתימות האחרות והוסיף כי "זה ברור מעל צל של ספק כי אימתתי את החתימות" (עמ' 75 ש' 18) וכי בד"כ אינו מאשר שום חתימה בלי שהחותמים יהיו נוכחים. לפיכך הועמד העד ע"י ב"כ הנתבע מול הקושי לפיו בעדותו הראשונה העיד כי המעטפה הסגורה והחתומה נמסרה לידיו. לכך השיב: "אמרתי גם קודם שאני לא זוכר את כל האקט במלואו" (עמ' 77 ש' 12). 22. אינני סבורה כי יש באמור כדי לפגום במהיימנותו של העד, כטענת ב"כ הנתבע. לא זאת שההסבר שניתן ע"י העד מניח את הדעת, אלא שההתרשמות מעדותו היתה כי הוא מקפיד על כל מילה, כשמטבע הדברים נוכח תפקידו ונוכח הזמן שעבר מאז, לא יכול היה לזכור כל פרט לגביו נשאל. התרשמותי מעדותו של מר וולף היתה כי היא נייטרלית ואובייקטיבית וכי הוא נזהר בלשונו ומקפיד עם עצמו להביא בפני ביה"מ את הדברים כהווייתם. מקובלים עלי דברי העד כי אין זה סביר שאישר בחתימתו מסמך אלמלא שני הצדדים חתמו בפניו והעובדה כי על המעטפה מופיעות חתימות (הנחזות) כחתימות הצדדים כשבתוכה מופיעה גם חתימתו, מתיישבת עם המסקנה כי הצדדים חתמו בפניו ואח"כ הכניסו המסמך למעטפה וחתמו עליה. 23. לענין מהיימנותו של הנתבע אתייחס בהמשך הדברים ואולם בהקשר זה מן הראוי לציין כי לא זאת שהנתבע עצמו אישר שהחתימה על המעטפה דומה לחתימתו ולא זאת שהחתימה על המעטפה והחתימה על ת/9 דומות באופן מובהק, אלא שגם על מסמכים אחרים שנחתמו על ידו במסגרת הדיונים בתיקים שבפני (לרבות תצהירים עליהם חתם בענין תביעת המזונות ותביעת הנזיקין) מופיעות חתימות שנחזות להיות של אותו אדם. יתירה מכך, תמוה שחתימותיו של הנתבע על המעטפה ובמסמך ת/9 תואמות את חתימותיו על התצהירים שהגיש לביה"מ כאמור, אף כי על התצהיר בתביעת האבהות הוא סטה לפתע ממנהגו וחתם חתימה שונה בתכלית. ואף זאת: אם אמנם היתה המנוחה מזייפת את חתימתו של הנתבע, סביר שהיתה ממעטת במספר החתימות, ולא כפי שנעשה בענייננו, כשחתימות הנתבע מתנוססות על כל עמוד וכן על המעטפה. 24. גם תוכן המסמך, המנוסח בזהירות רבה כל כך, מלמד כי כל מה שרצתה המנוחה מן הנתבע (לפחות באותן שנים רחוקות) היה שהילדה תדע מי אביה הביולוגי. לשם כך היא מאשרת כי ההריון היה בלא ידיעתו או הסכמתו של הנתבע (סע' 2 להסכם), פוטרת אותו מפרנסת הילדה ואף מבטיחה לשפות אותו בגין כל נזק שיגרם לו כתוצאה מההכרה באבהות או באם תתבע ממנו הילדה את מזונותיה (סע' 3-5 להסכם) וכי לא יהיה לקטינה כל חלק בירושת אביה וכי היא לא תראה את המסמך לפני שימלאו לה 18 שנים (סע' 7 ו-8 להסכם). ניסוח זה מלבד שהוא מעיד על הדרישות שהציב בפניה הנתבע כתנאי להסכמתו לחתום על המסמך יש בו כדי להעיד על רצונה העז של המנוחה שהנתבע יחתום עליו; והרי אילו התכוונה לזייף את חתימתו, לשם מה היה עליה לנסח מסמך זהיר כל כך ולוותר על כל אלו, ומדוע היה עליה להפקיד המעטפה בנאמנות עד הגיע הקטינה לבגרות? 25. כדרכו הכחיש הנתבע או "לא זכר" מה אמר בדיון שקויים בכתב האישום שהוגש נגדו לביה"מ המחוזי. ב"כ גם התנגד להגשת הפרוטוקול מטעמים שנדחו. והנה משהוגש הפרוטוקול התברר כי שם חזר לא פעם ולא פעמיים ואישר, ביוזמתו, כי חתם על המסמך ת/9. "היא העבירה לי אז מסמך ע"י עו"ד... שאני אודה בזה שאני האבא של הילדה ואני אחתום על זה... ש. הסכמת? ת. אני הסכמתי... אז אי לזאת הסכמתי וחתמתי... ש. ת. כן כן. היא חתמה ואני חתמתי. אני חתמתי על אותו הסכם על אותו דף. אני חתמתי שאני מודה בזה שזו הבת שלי והיא באותו דף היה שאין לה שום תביעה אלי..." (עמ' 172-173 לפרוטוקול הדיון בביה"מ המחוזי, שהוגש כמוצג ת/8). 26. הנה כי כן, לא זאת שהנתבע הכחיש במצח נחושה את חתימתו על ת/9 כשפיו שלו הודה בחתימה במסגרת דיון בבימ"ש אחר, אלא שהתנגדותו הנחרצת לפתיחת המכתב שתורצה בכך שהוא מכיל מסמך שאינו רלוונטי למשפט נועדה להניא את ביה"מ מלהורות על פתיחתו כשלו היתה ידיעה ברורה מה יש במעטפה ועד כמה הדברים רלוונטיים לדיון. 27. מאחר שמכל האמור עולה כי הנתבע חתם על ת/9 והיה מודע לתוכנו, נותר לדון בטענה החלופית שהועלתה בסיכומים מטעמו ושלפיה אם חתם על המסמך "הרי שלא רק שאין בכך כדי להוות הודאה באבהותו על התובעת אלא יש לראות חתימה זו, ככל שהיתה, בנסיבות כפי שתוארו על ידו בעדותו בביה"מ בעמ' 172-173", ובהמשך: "עפ"י עדותו של הנתבע בתיק הפלילי הרי הסכמתו לחתום על אותו מסמך שמבחינתו וגם מבחינת המנוחה היה חסר כל נפקות מעשית, נבע מחוסר רצונו להיות מעורב ב"תביעה והרבה איומים והרבה צרות" וכיו"ב. ובמילים אחרות, טוען בא כוחו המלומד של הנתבע בסיכומיו שאפילו שהנתבע הכחיש כאן את חתימתו על ת/9, אם ימצא ביה"מ כי לא אמת דיבר, כי אז יש לקרוא את המסמך בליווי ההסבר שניתן לו בביה"מ המחוזי, דהיינו, שהנתבע בהיותו רופא מכובד ואב חד הורי לילדה שהוא גידל רצה להימנע מכל מה שעלול היה להתרחש אם לא היה חותם על המסמך, ולפיכך "...גם אם הנתבע חתם על המסמך... אין בכך משום הודאה באבהותו על הילדה אלא סה"כ רצון מפוקח... להימנע במעמדו מכותרות, צרחות ואיומים,...". טענה "חילופית" זו מוטב היה לה שלא תועלה ולו מן הטעם שמשהכחיש הנתבע חתימתו על המסמך לא הוצבה תשתית עובדתית לנטען; הנתבע לא טען בשום מקום כי הודה באבהות משיקולי נוחות, ולו מטעם זה דין טענה זו להידחות. 28. עוד מן הראוי לציין כי בטרם הגיעה הקטינה לגיל שנה שלח אליו עו"ד אבירם (ביום 15/04/87) מכתב דרישה למזונותיה. (יצויין כי הנתבע, כדרכו, לפיה הודאות והכחשות משמשות בערבוביה, הודה בכתב ההגנה שהגיש בתצהיר כי קיבל את המכתב, אף כי בחקירתו בביה"מ הכחיש זאת). כפי שהצהיר עו"ד אבירם בעקבות המכתב האמור נוהל מו"מ בין הצדדים שבעקבותיו נוסח המכתב ת/9 והופקד בידיו הנאמנות של מר וולף. והרי אם אמנם היה לנתבע ספק באבהותו היה דוחה הדרישה ומבקש כי קודם תוכח שאלת האבהות. אמינותה של עדות הנתבע 29. כלשון סע' 5 לפקודת הראיות "ערכה של עדות שבע"פ ומהיימנותם של עדים הם ענין שלביה"מ להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". בענייננו ניתן לומר כי אותות אי-האמת ניכרו בדבריו ובדרך התנהלותו במשפט. מעדותו של הנתבע עולה במפורש כי הוא עשה כל שלאל ידו כדי להסתיר מביה"מ דברים שעלולים להוביל למסקנה כי הוא אבי הקטינה. התשובות שנתן בחקירתו היו מעורפלות ומבולבלות והביטוי "לא זוכר" היה שגור בפיו כמענה כמעט אוטומטי לכל שאלה שעימתה אותו עם דברים שאמר בהזדמנויות אחרות (בבימ"ש השלום והמחוזי, בכתבי הטענות שאושרו בתצהיריו וכיו"ב). הצורך להרחיק עצמו מכל דבר שיש בו משום הודאה באבהות התאפיין גם במתן תשובות שאינן אלא דבר והיפוכו - גם בה בעת: כך - לשאלת ביה"מ אם הוא מתנגד למסירת המעטפה לבדיקה גרפולוגית של החתימות המופיעות עליה השיב: "בוודאי שלא. אני מתנגד... אין לי בעיה עם בדיקה גרפולוגית..." (עמ' 42 ש' 18-19). 30. התנהגותו של הנתבע בעת החקירה הנגדית מהווה ניגוד גמור להתנהגותו בעת החקירה הראשית שהתנהלה לפניה - בצמידות זמן. בעוד התשובות שניתנו על ידו בחקירה הראשית היו ברורות וזכרונו לא תעתע בו, אף אם התגלו כשקריות בעליל (כך הוא זכר בבירור שלא נפגש מעולם עם וולף מחוץ לבנק, מעולם לא נתן לו מעטפה ומעולם לא חתם עליה - וכך בענינים אחרים עליהם נחקר), התאפיינו התגובות לשאלות בחקירה הנגדית בהכחשה ובהעדר זכרון. 31. תקצר היריעה מלפרט הסתירות בין דברי הנתבע בחקירתו הנגדית אל מול דברים אחרים שנאמרו על ידו בהזדמנויות השונות, והדוגמאות שיובאו אינן אלא מעט המחזיק את המרובה: בכתב ההגנה (שאומת בתצהירו) נאמר כי לאחר הקשר האינטימי שהיה בינו לבין המנוחה כאמור, נותק הקשר ביניהם לחלוטין ורק משקיבל מכתבו של עו"ד אבירם נודע לו על הולדת הקטינה (ענין שגם לו התכחש בחקירתו, כדלעיל). דברים אלו נסתרים מעדותו בביה"מ המחוזי שם אמר: "...אחרי איזה שלושה חודשים כשסיימנו היא הודיעה לי פתאום שהיא בהריון... אמרתי לה... על מה את מדברת. מי בכלל רוצה ממך ילד. אין לנו שום מערכת. שום דבר". בהמשך הוקראו לו הדברים שאמר בביה"מ המחוזי שמהם מסתבר כי על לידת הבת נודע לו מהמנוחה עצמה כשהתובעת היתה כבת חצי שנה. תשובתו לכך היתה: "אני לא זוכר שאמרתי את זה. אני לא יכול לעשות ריקול של הדברים שהיו במשפט. אני לא זוכר דברים. הייתי במצב קשה מאוד מבחינתי" (עמ' 17 ש' 21-22). יצויין כי תשובה זו, בניסוח זה או אחר, ניתנה על ידו בכל פעם שהופנה לדברים שונים בתכלית שנאמרו על ידו במקום אחר. גם לענין חתימותיו על המעטפה והמסמך ת/9, עמד הנתבע על דעתו כי הוא לא חתם ואינו יודע בכלל במה מדובר, ואולם כשהוא מעומת עם הדברים שאמר בביה"מ המחוזי בענין, כל מה שיש לו לומר כדי ליישב את הסתירה מסתכם בכך שהוא חוזר על הטענה "אני לא חתמתי" ו"אני לא זוכר שבכלל אמרתי דבר כזה בביה"מ המחוזי" (עמ' 49 ש' 2, 9-10). כך גם לענין הקשר בינו לבין המנוחה במהלך השנים. כשנשאל על כך בחקירתו הכחיש כל קשר: "לא מכתבים ולא טלפונים. לא מתקשרת אלי ולא מדברת אתי...". לשאלת ביה"מ אם היא שלחה לו מכתבים: "ת. לא. לא דברו אתי דרך צד שלישי. שום קשר (עמ' 50 לפרו'). ושוב הנתבע "לא זכר" כדבריו, שבביה"מ המחוזי העיד: "היא שלחה לי מכתבים מדי פעם בפעם, פעם באיזה שנה וחצי או שנתיים. היא שלחה לי כמה פעמים תמונה של הילדה..." (עמ' 173 ש' 8). התנהגות זו יכולה להוות תחליף להודאה של האב (הנדרשת להוכחת אבהות בדין העברי) כי האישה היא בהריון ממנו (ע"א 473/75 רון נ' חזן, פ"ד ל"א(1) 40, 46). כמו כן נקבע כי התנהגות האב יכולה לבוא כתמיכה לעדות יחידה של מי שתובעת ממנו להכיר באבהותו, וזאת גם אם בבית המשפט האב מכחיש אותה (ע"א חורי נ' בוכריס פ"ד טז(1) 710). 32. בענייננו התנהגותו של הנתבע למן היום שבו נודע לו על ההריון ועד הנה מעידה שאף שהדבר היה שלא לרוחו הוא היה מודע לכך שהוא האב ואף הכיר בכך. הדבר עולה ממעשיו, לרבות הודאתו בכתב, ודבריו כפי שפורטו עד כה, ואלו שלא פורטו מקוצר היריעה, כפי שהיא עולה ממחדליו, ואפילו מהכחשותיו: בעדותו בתביעה הנוכחית העיד הנתבע לענין שיחת טלפון שקויימה בינו לבין המנוחה בענין ההריון בה הוא הסביר לה ש"אני לא מעונין ושאני לא האבא. מבחינתי אין הריון כלל ואם אני לא האבא שתעשה מה שהיא רוצה עם ההריון. אם אני האבא שתפסיק את ההריון כי אני לא מעונין בהריון. זאת גניבה". (עמ' 47 לפרו' ש' 7-8). אינני מקבלת טענת ב"כ הנתבע כי יש בדברים אלו משום התכחשות לאבהות. יש כאן נסיון להכחיש את האבהות מבחינה מנטלית ולא עובדתית. כל מה שאומר הנתבע הינו כי משעמדה המנוחה על דעתה להמשיך ההריון הוא כעס מאוד ואמר שמבחינתו הוא רואה בכך גניבת זרע. 33. ואף זאת - עיון במכתבו של עו"ד אבירם לנתבע מעלה שהנתבע יזם הצעה לפתרון המחלוקת (חתימה על מסמך בו הוא מכיר באבהות ובתנאי שהמסמך יופקד רק אצל עו"ד מטעמו ולמנוחה לא יהיה שום עותק ממנו). נראה כי בעקבות מכתב זה המשיך מו"מ בין המנוחה לנתבע, שכן כשבוע לאחר מכן (ביום 24/04/87) שלח עו"ד אבירם מכתב נוסף לנתבע בו הוא מציין כי אם השניים יגיעו להסכם יש לראות במכתבו הראשון בטל ומבוטל. התנהגות כזו אינה מאפיינת אדם שיש לו ספקות בענין אבהותו. גם העובדה שמכתבי דרישה נוספים לא נשלחו ואף תביעה לא הוגשה יש בה כדי לאשש את המסקנה כי הצדדים הגיעו להסכם ת/9 שהופקד, כאמור, בידי וולף. 34. גם התנהגותה של האם המנוחה מעידה כאלף עדים כי לא היה לה ספק מיהו אב בתה. במשך השנים גידלה המנוחה את הילדה בכוחות עצמה, נאמנה להבטחתה לנתבע כי לא תבוא אליו בדרישה להשתתף בפרנסת הבת המשותפת, אף כי תוך נסיון לשתפו בתהליך גידולה - בין אם ע"י משלוח מכתבים ותמונות ובין אם בקשר טלפוני. 35. עדות מרגשת לרצונה העז בכך שהנתבע יהיה אב לקטינה במובן המלא של המילה מול כיבוד רצונו שלא לעשות כן, עולה ממכתבה לנתבע מיום 04/09/96, בו היא מזכירה שיחת טלפון בין השניים ואף הסכם חתום ביניהם ומוסיפה כי כאשר דנו ביניהם מי יטפל בבת אם יקרה לה חלילה משהו הוא שקל אפשרות במקרה כזה לקחת אחריות עליה מתוך שהרגיש שזוהי חובתו. הנתבע עצמו העיד כי קיבל מכתבים מהמנוחה ושגם דיבר איתה בטלפון, כך שברור כי לא בדתה מליבה את השיחות. ר' עמ' 173 לעדותו בביה"מ המחוזי: "היא שלחה לי מכתבים מדי פעם בפעם, פעם באיזה שנה וחצי או שנתיים היא שלחה לי כמה פעמים תמונה של הילדה - היא שלחה לי מחו"ל…". 36. גם אם הקשר לא היה הדוק, הרי שזה לא היה בגלל ש"לא ניסו" לשתף את הנתבע בגידול הילדה אלא משום שהוא הביע התנגדות נחרצת לכך והמנוחה כיבדה את החלטתו. ושוב, כשהוא נדרש להתעמת עם גרסאותיו הסותרות, תשובתו היא "אני לא זוכר" (עמ' 52, שורה 5). למרבה הצער, לא זאת שהיה זה הנתבע שקיפד את חיי האם ולא זאת שהוא מתעלם מהבטחתו לאם כאמור, אלא שמשהגיע הענין לתשלום מזונותיה בחר הוא להקשות בכל דרך - לרבות ע"י התכחשות לאבהותו. 37. סיכומם של דברים, מול עדויות התביעה השוזרות קשר בין המנוחה לנתבע לאורך התקופה שמחודשי ההריון הראשונים ועד למותה הטראגי עומדת עדות מופרכת של הנתבע שאינה תואמת ולו את דבריו והתנהגותו שלו לאורך השנים, כשלראשונה מצא לכפור באבהותו עם הגשת התביעה למזונות. אשר על כן מוצהר כי הנתבע הינו אביה מולידה של התובעת. התביעה למזונות 38. משבאו חיי האם לקיצם נשללו מהקטינה במחי יד התמיכה, האהבה ותחושת הבטחון והיציבות שהעניקה לה לבדה במשך השנים, שאיש לא יוכל להשיב לה. בנסיבות אלו כל שנותר לקבוע הוא שיעור המזונות שיש לחייב בו את הנתבע. 39. בעת שהוגשה התביעה היתה ... כבת 12, גיל בו חובתו של האב לשאת במזונותיה ההכרחיים עפ"י הדין האישי החל עליו היא אבסולוטית. בענין זה ר' ע"א 1375/93 אביטבול נ' אביטבול (פ"ד נ (1) 215, עמ' 219-220): ”החיוב במזונות ילד בין הגילים שש ועד חמש עשרה אין מקורו בדיני צדקה, אלא בתקנות הרבנות הראשית... תקנה זו מהווה מקור עצמאי לחיוב במזונות. וכך גם פורשה התקנה ע"י ביה"ד הגדול: '... מוטעית היא ההנחה כאילו תקנות הרבנות הנ"ל מבוססות על החיוב המוסרי של צדקה גרידא. לפי האמת אין הדבר כך אלא התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית גמורה שהיא איננה נובעת מדיני הצדקה כלל... ". 40. לעניין הצרכים הבסיסיים, הלכה היא שאלו לא נקבעים על פי יכולתו הכלכלית של האב. מדובר בחובה משפטית שהקריטריון היחיד לה הינו צרכי הקטין, כאמור בשו"ע, אבה"ע,עג', י': "ואינו נותן להם כפי עשרו אלא כפי צרכם בלבד" (ור' גם ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר ואח' פ"ד לח(2) 14, עמ' 20). החל מגיל 15 החיוב במזונות הינו מדין צדקה בלבד. חובה זו באופן הרגיל מוטלת על שני ההורים באופן שווה, ביחס פרופורציונאלי להכנסותיהם הפנויות (ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר פ"ד לח(2) 14, עמ' 20, ע"א 93/85 שגב נ' שגב פ"ד לט(3) 822, עמ' 828). בנסיבות שלפנינו, כאשר אין אם שתוכל להתחלק עם האב בהוצאות הגידול של התובעת, הקריטריון היחיד לבחינת יכולתו של האב לשאת בצרכיה מדין צדקה הוא יכולתו הכלכלית. יכולתו הכלכלית של האב: 41. בהרצאת הפרטים שצירף לכתב הגנתו, הצהיר הנתבע כי אין לו נכסים ואין לו הכנסות. כאמור מרצה הנתבע עונש מאסר ארוך, ואולם, אף אם עובדה זו עשויה לעיתים להשפיע על גובה החיוב במזונות, אין בה כדי לפטור את החייב באופן מוחלט. 42. לענין חיוב במזונות רשאי ביה"מ להסתמך גם על נכסים שיש לו. (ר' ע"א 239/85, עמיצור נ' עמיצור, פ"ד מ' (1) 147, 154), וכן נכסים שהיו לו בעבר, אם קיים חשש ש"הבריח" אותם ע"מ להתחמק מתשלום חובותיו. 43. בדיני משפחה מוסדרת הסוגיה של הברחת רכוש בסע' 63 לחוק הירושה תשכ"ח- 1965 (לעניין מזונות מהעזבון) ובסע' 7 לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג- 1973 (לעניין איזון המשאבים בין בני זוג). הגם שבסוגית המזונות, אין הוראה בחוק החרות, ההלכה קבעה שההתחשבות בנכסים מוברחים לעניין זה היא אימננטית, מכוח העיקרון הרחב של תום הלב ואי שימוש לרעה בזכות, לפי סע' 39 לחוק החוזים הכללי. כידוע, עיקרון זה לא חל רק על דיני החוזים אלא גם על "חיובים שאינם נובעים מחוזה" (סע' 61(ב) סיפא לחוק). מדובר בעיקרון על ש"מצודתו פרושה על כל המערכת המשפטית בישראל" (ע"א 700/81 פז נ' פז פ"ד לה(2), 736, עמ' 742) אשר מכוון את ההתנהגות וקובע את המדיניות המשפטית הראויה. לפי עיקרון זה, מי שהבריח נכסים על מנת להימנע מתשלום מזונות, יהיה מנוע מלטעון לחוסר יכולת לשאת בתשלומי המזונות (ר' בענין זה תמ"ש (ת"א) 25610/96 גטניו נ' גטניו תק-מש 99(3) 18, פסקה 12). 44. אין ספק כי ערב מעצרו היה הנתבע איש אמיד. הנתבע אישר בחקירתו כי ביום מותה של אם התובעת היתה בבעלותו וילה בת ששה חדרים ביישוב הר אדר, שהשתרעה על שטח של כ-200 מ"ר, שלפי הערכתו שלו עמד שוויה באותו מועד על כ-400,000 דולר. הנתבע אישר גם כי ביום 11/09/97, ימים ספורים לאחר מות המנוחה, חתם על תצהיר בפני עו"ד שכטר שלפיו הוא מעביר את הווילה בהר אדר לביתו ..., ללא תמורה. נסיבות העברת הזכויות בווילה מעידות כאלף עדים כי מטרת ההעברה היתה להתחמק מתשלום כספים שהוא עלול להיות מחויב בהם כלפי התובעת (וכלפי עזבון המנוחה). הנכס הועבר ימים ספורים לאחר מעצרו, בצורה מסודרת ובאמצעות עורך דין, ללא כל תמורה, לבתו ... שהיתה באותו מועד בת 26 לערך. הסברו של הנתבע כי כהורה יחיד היה עליו "לסדר מליון דברים לילדה" (עמ' 59 לפרוט' שורות 4-5), ובין היתר להבטיח את המשך מגוריה בבית בו גרה מאז היתה ילדה נשמע קלוש. אלמלא חשש כי הבית ישמש להבטחת תשלומים בגין תביעות שונות שייתבע לשלם עקב מעשהו, לא היתה לו סיבה לחשוש שהמשך מגוריה של הבת ... בבית מוטל בספק. 45. הנתבע העיד כי מלבד הווילה בהר אדר לא היו ברשותו כל נכסים בעלי ערך או חסכונות מיוחדים בבנק. לדבריו, כל מה שהיה לו זה חשבונות בנק רגילים שנוהלו בבנק הבינלאומי בסניף שברח' הל"ה בירושלים, "לא דברים שונים מאדם רגיל. חשבון אישי שלי וחשבון הקליניקה" (עמ' 62 לפרוט', שורות 14-15). משנשאל על חשבונות בנק שהיו לו בסניפים אחרים השיב שמדובר בחשבונות ישנים שנסגרו או הכחיש כי היו לו אי פעם חשבונות בנק בסניפים אלו (עמ' 62 20 עד עמ' 63 לפרוט' שורה 14). קופת הגמל היחידה שהיתה לו, לדבריו, נפדתה בעת שבנה את הבית בהר אדר. עדות זאת קשה לקבלה כאמינה, ולו בהתייחס לכך כי גם לדבריו (לרבות בפני כב' השופט צבן בעת הדיון בהארכת מעצרו) עובר למעצרו ניהל שלוש קליניקות פעילות. אין זה מתקבל על הדעת כי פעילות כזו אינה מניבה תשואה ראויה מעבר לכיסוי צרכיו השוטפים. ובאשר לחשבונות הבנק - גם אם נסגרו כל חשבונות הבנק שנשאל עליהם, הרי עצם העובדה שהיו לו לפחות 5 חשבונות בנק שונים, מעידה כי היתה לו פעילות פיננסית ערה. צרכי הקטינה: 46. התובעת טוענת בצדק כי הנתבע צריך לשאת בהוצאות גידולה ומחייתה על פי עלותם של אלו בארה"ב. מעשהו שלו, הוא שגרם לכך שנותרה יתומה וגלמודה, ונאלצה לעזוב את הארץ לבית הדוד - האפוטרופוס שבארה"ב. בכתב התביעה הועמדו צרכיה של הקטינה ע"ס כולל של 1,200 דולר לחודש כדלקמן, תוך שצויין כי מדובר בצרכיה המינימליים בלבד: ביגוד - 100 דולר. מזון - 100 דולר. לימודים וחינוך - 700 דולר. (בסיכומים הועמד סכום זה על 743 דולר לחודש, בהתחשב בקבלות שהוצגו בביה"מ במסגרת חקירתו של האפוטרופוס). טיפולים רפואיים - 50 דולר. חוגים ותרבות פנאי - 200 דולר. הוצאות שונות - 50 דולר. מלבד אלו עתרה התובעת כי הנתבע ישא בכל הוצאה רפואית חריגה ו/או הוצאה חריגה ובלתי צפויה אחרת שהיא ו/או אפוטרופסה יצטרכו להוציא. כפי שצויין בסיכומי התביעה סרב האפוטרופוס לתבוע הוצאות מדור מן הטעם שהתובעת הצטרפה למגורים בביתו ולא גרמה להוצאות כספיות ישירות (אף שברור כי היא צורכת חשמל, מים וכיו"ב). האפוטרופוס שזומן ארצה לחקירה לא נחקר בענין הוצאותיה של הקטינה וגם לא הובאה ע"י הנתבע כל ראיה לסתור את הצרכים שפורטו כאמור. 47. כפי שעולה מסיכומי ההגנה אין הנתבע חולק על ההוצאות כפי שפורטו ע"י התובעת בגין מזון, ביגוד והוצאות רפואיות. באשר להוצאות האחרות טוען הנתבע כי מאחר שלא הובאו ראיות "אין לביה"מ האפשרות לפסוק לשלמם" (סע' 18 לסיכומי ההגנה). באשר לקבלות שהומצאו ושענינן הוצאות הלימוד של הקטינה בשנים 1999 עד 2000 שהגיעו ל-743 דולר לחודש, כאמור, טוען הנתבע כי מאחר שמערכת החינוך בארה"ב אינה דומה בהכרח לזו שבארץ לא ניתן להקיש מהוצאות העבר לגבי העתיד. בהעדר הסבר כלשהו על מה נסמכת הטענה בענין הוצאות הלימוד ומשלא הובאו ראיות כלשהן לביסוסה, דין הטענה להידחות על פניה. חזקה שהקבלות שהוצגו יש בהן כדי להעיד על סדר הגודל של ההוצאות הנדרשות גם בעתיד. באשר ליתר אבות המזונות שפורטו ע"י התביעה ובתצהיר האפוטרופוס שצורף לה, אף שהוזמן האפוטרופוס הוא לא נחקר בענין, ולפיכך יש מקום לאשרן במלואן. הוצאות המשפט: 48. אף שזכותו המוקנית של נתבע לעשות כל שביכלתו כדי להוכיח את גרסתו, בענייננו נראה כי הוטרחו שלא לצורך עדים שונים, לרבות האפוטרופוס שלדרישת הנתבע הגיע ארצה במיוחד מארה"ב, אף כי לכאורה ברור היה שלא יוכל להאיר את עינינו בשאלת האבהות ואף כי בענין המזונות לא נחקר כלל (לבד מהמצאת קבלות כאמור - שניתן היה להגישן אף ללא נוכחותו הפיזית), והתובעת נאלצה לנהל הליך הוכחות ארוך ומיותר. ואף זאת, ע"י ההגנה הועלו טענות לא מעטות שלא היה להן צידוק ונראה היה לכאורה כי הן לא נועדו אלא לצורך משיכת זמן והטרחת התביעה. בענין זה אף צויין בהחלטה מיום 21/05/00 כי "ההתרשמות הינה שעו"ד שכטר המלומד עושה כל שלאל ידו כדי לבזבז את הזמן שהוקצב לדיון ולהוכחות בתובענות היום - דבר שצריך להתבטא בהוצאות". 51. סיכומם של דברים: 1. הנתבע ישא במזונות התובעת בסך של 5,000 ₪ לחודש, החל מיום הגשת התביעה (20/07/98). 2. סכום המזונות יהיה צמוד למדד הידוע היום ויעודכן אחת לשנה מהיום. 3. בנוסף ישא הנתבע בהוצאותיה הרפואיות החריגות של התובעת לפי קבלות שיומצאו לו. הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת קבלות כאמור. 4. המזונות ישולמו בכל 15 לחודש החל מיום 15/12/01. 5. סכום הפיגורים ישולם ב-6 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15/12/01. 6. פיגורים ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין ממועד החיוב ועד התשלום בפועל. 7. הנתבע ישא בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ מהיום. אימוץ