בקשה לתיקון גיל

להלן פסק דין בנושא בקשה לתיקון גיל:

פסק דין

1.      המבקש בתמ"ש 10550/00, מבקש לתקן את גילו באופן שירשם כי הינו יליד 1944, ולא 1947, כפי שנרשם בתעודת הזהות שלו ובמרשם התושבים.

2.      בבקשתו טוען המבקש כי נולד בתימן ועלה לארץ עם הוריו ואחיו בשנת 1949. בתעודת
העולה של אביו (שהעתק ממנה צורף לבקשה) נרשמו גילם של האישה והילדים. גילו של
המבקש נרשם כמי שהינו בן 5, דהיינו נולד בשנת 1944. בתעודת הזהות שהונפקה מאוחר
יותר, לעומת זאת, נרשם שהמבקש הוא יליד 1947.

3.      סיבת השיבוש, לטענת המבקש, נעוצה בכך שאביו של המבקש, בשנת 1960 ביקש ממשרד
הפנים לשנות את גילו של המבקש ולקבוע כי הינו יליד 1947, ועל כך הצהיר שם. מקור
הסיבה לבקשת האב, כך נטען, הוא בהמלצה שקיבל האב כדי לשנות את מועד גיוסו של
המבקש שהיה רזה וחולני, והאב חשש שלא יעמוד בקשיי הגיוס.
יצויין עוד, כי לגרסת המבקש הוא לא היה מודע להצהרת אביו במשרד הפנים בהיותו
קטין, וכי הדבר נודע לו אך כשנתיים לפני הגשת הבקשה, במהלך עיון במסמכי האב
ומציאת תעודת העולה הנ"ל.

4.      להוכחת בקשתו צירף המבקש תצהיר של אביו, מר י' מ' כ' (להלן "האב"), תצהיר
של דודתו, הגב' ז' כ' (להלן "הדודה"), ותצהיר של אחיו של המבקש, מר א' כ'
(להלן "האח").
לדברי האב, כעולה מתצהירו ומחקירתו, בשנת 1960, כשצ' היה בן 16, ראה כי הינו רזה,
חלוש וחולני. הוא פחד כי אם יגיעו עבורו צווי גיוס הוא לא יוכל להתמודד עם הקשיים
בצבא. לכן, כתוצאה מעצה שניתנה לו, ניגש למשרד הפנים והצהיר שבנו צעיר מגילו.
לטענתו במשרד הפנים אז, לא הבין בדיוק מה המשמעות של הצהרה בשבועה וכן לא ידע
קרוא וכתוב בעברית.
לדברי הדודה, היא זוכרת את גילו של המבקש כי ברית המילה שלו היתה כמה ימים לפני
החתונה שלה. כמו כן הוסיפה, כי בתה נולדה כשבוע ימים אחרי אחיו הבכור של המבקש,
ולכן היא זוכרת שיש הפרש של 5 שנים בין המבקש לאחיו הבכור, כי בתה בת אותו גיל
כאחיו הבכור של המבקש.
לדבריה בתצהיר, היא אינה יודעת למה רישום גילו של המבקש תוקן, אך זוכרת בוודאות כי המבקש היה בן 5 כשעלו ארצה, כי היתה נשואה 5 שנים כאשר נולדה בתה הבכורה.

5.      בסיכומים מטעמו הוסיף המבקש כי בנוסף לתעודת העולה האמורה, התגלה בתיק
משרד הפנים שאלון רישום העולה שנערך במועד עלייתו ארצה. לטענתו, מן השאלון עולה
בבירור שהמבקש הוא יליד 1944. בשאלון רואים כי גילו "תוקן" במועד מאוחר יותר לשנת
1947. כלומר: ישנם שני מסמכים נפרדים, אשר נערכו על ידי עובדי ציבור במועד עלייתו
ארצה, המעידים על כך שהמבקש נולד בשנת 1944, והיה בן 5 כשעלה ארצה בשנת 1949.
לדידו, המסמכים נערכו ע"י עובדי ציבור בעת מילוי תפקידם, כאשר לא היתה להם סיבה
לשקר. כמו כן המסמכים נערכו כשהמבקש היה ילד קטן, בגיל בו ההבדלים בין ילד בין 5
ופעוט בין שנתיים ברורים לעין.

6.      על המבקש להוכיח שני יסודות:
          א.      הגיל הרשום במשרד הפנים אינו נכון.
          ב.      מהו הגיל הנכון.

     לעניין זה:      ע"א 171/60 סולטנה נ' היועמ"ש והמל"ל פד"י י"ד, 2177, 2178.
               ע"א 176/60 קעשה נ' מד"י פד"י ט"ו(3), 1933, 1934.

7.      המבקש אינו צריך להוכיח את היסודות הנ"ל בכמות ראיות שהיא מעבר לכל ספק סביר,
אלא עליו להטות את כפות המאזניים שגרסתו, באשר לשני היסודות הנ"ל, היא הגרסה
הנכונה.

8.      נפסק כי כאשר נשקלות הראיות בבקשתו של המבקש לתקן את גילו, הן נשקלות באותה
אמת מידה שבהן נשקלות ראיות בתביעה אזרחית אחרת.

לעניין זה:      ע"א 355/59 הרינג נ' היועמ"ש פד"י י"ג(3) 2055,2058.

9.      לגישתו של המשיב יש לדחות את הבקשה, בנימוק כי המבקש לא הרים את נטל ההוכחה,
ולהותיר את גילו הרשום על כנו. טעמיו:

א.      במספר הזדמנויות שונות ציין המבקש כי תאריך לידתו הינו שנת 1947. ב"כ המשיב
מצרף לעניין זה תעודות כגון בקשות למתן תעודת זהות, ותעודות נישואין.      

     ב.      המבקש נבדק ע"י רופא ביום 14/1/60 (לעניין זה צורפה ראייה) שקבע כי גילו אז היה
כ12- שנים. דבר זה מתיישב עם המסקנה כי גילו הרשום בתעודת העולה אינו נכון.
כאשר נשאל המבקש בחקירה נגדית לתגובתו למסמך זה טען כי: "לא קיים דבר      כזה" (עמוד 10 שורה 21 לפרוטוקול).

     ג.      המבקש אינו זוכר פרטים המקשים על גרסתו, ולעומת זאת את נסיבות עלייתו,
כאשר על פי גרסתו היה בן 5 שנים בלבד, הוא זוכר בבירור. למשל: הוא אינו זוכר
את בדיקת הרופא שנערכה לגרסתו כשהיה בגיל 15.

     ד.      יש נפקות לשאלה מתי ידע המבקש על השינוי בגילו. יש בהמתנה ובשיהוי כדי לפגוע
בבקשה קא עסקינן.

     ה.      אין לתת אימון בגרסת האב כפי שנשמעה בביהמ"ש. הנימוקים לכך: האב שינה את
גרסתו בקשר לשאלה אם נשבע באלוהים אם לאו, בעת שהצהיר על גיל בנו במשרד
הפנים, מספר פעמים. בנוסף, נראה כי האב לא התקשה לזכור פרטים לגבי לידת
ילדיו ונסיבות עלייתו ארצה, אולם לא זכר פרטים שקרו מאוחר יותר, כגון שינוי גילו
של המבקש.

     ו.      גרסת הגב' כ' בעדותה אינה מהימנה. היא זכרה את הפרטים המתיישבים עם
גרסת המבקש ותו לא.

ז.      תעודת עולה אינה הוכחה המחייבת את ביהמ"ש.

10.      לעניין בדיקת הרופא, טוען המבקש בסיכומיו כי אמנם נראה כי במבקש נערכה בשנת 1960-
בדיקה קלינית לקביעת גיל, והרופא חשב שהוא כבן 12 שנים, אולם לאמיתו של דבר היה בן
15. לא מדובר בבדיקה מדעית, כמו בדיקת עצמות. סביר שהרופא שבדקו וראה ילד צנום,
חלש ולא מפותח, חשב שאכן מדובר בילד כבן 12, כדברי אביו.
לעניין המועד בו גילה המבקש על השינוי בגילו, נטען כי אין זה משנה לצורך העניין מתי
למד המבקש על השיבוש שנעשה.

11.      כמו כן בתגובה לסיכומי המשיבה מציינת ב"כ המבקש כי בקשתו מתבססת על חוק קביעת
גיל התשכ"ד אשר נחקק בשנת 1963 (להלן "החוק"), ושינה את המדיניות המשפטית
והדיונית שהיתה נהוגה קודם לו, בבחינת הקלה על המבקש שינוי גילו. לטענתה המחוקק
סטה מפורשות מעיקרון סופיות הדיון, כאשר איפשר הגשת בקשות חוזרות ונישנות,
עפ"י החוק. והפסיקה אשר מצוטטת ע"י המשיבה נולדה לפני חקיקת החוק ויכולה, לכל
היותר, להעיד על המצב הפסיקתי ערב חקיקת החוק, מצב אותו ביקש המחוקק לשנות.

12.      לעניין מילוי היסוד הראשון:
ראשית, עדותו של האב וגרסתו לעניין הסיבה בשלה הצהיר בשבועה במשרד הפנים כי גיל
בנו צעיר משהיה באמת, אינה מהימנה עלי: החל מאי העקביות בדבריו, כשנשאל בחקירתו
לגבי ההצהרה בשבועה, והאם ידע שהוא נשבע באלוהים (פרוטוקול מיום 12/12/2000) וכלה בעובדה המתמיהה לכשעצמה לפיה פנה, לגרסתו, למשרד הפנים כשבנו היה בן 16 בלבד בתואנה כי הוא חלש וחולני - כי לא רצה שיתגייס, והרי מן המפורסמות הוא שגיל גיוס הוא גיל 18, כלומר שנתיים מאוחר יותר. האם סבר האב כי בנו ישאר "חלוש וחולני" למשך שנתיים ויותר, עד למועד גיוסו?
בנוסף, לא ברור ולא הובררה בפני השאלה מיהו נותן "עצת אחיתופל" זו, של שינוי הגיל
ומדוע האמין לו האב ועשה כדבריו, בקלות יתרה שכזו.
שנית, גם דודתו של המבקש, הצהירה בתצהירה מיום 3/8/2000 שהיא אינה יודעת מדוע
תוקן גילו של המבקש, ועם זאת בחקירה הנגדית טוענת כי הוא היה חלש ולא בריא מספיק
לפני הגיוס לצבא. האמנם "נזכרה" בעובדות אלה בתקופה שעברה מחתימת התצהיר ועד
חקירתה?...

14.      יחד עם זאת, בעיה מרכזית בהוכחת היסוד הראשון נעוצה בהימנעות המבקש מלהביא
את אחיו, מר א' כ', להיחקר על תצהירו מיום 3/8/2000.

15.      בס' 6 בעמ' 8 לסיכומיה של ב"כ המשיב נאמר כי:

          "המבקש נמנע מלהביא את אחיו א' כ', אשר את תצהירו צרף המבקש לבקשתו, על מנת שזה ייחקר בבית המשפט על התצהיר. מחדלו של המבקש מלהביא את אחיו, אשר לשיטתו של המבקש נולד שנתיים בלבד לפניו ויכול היה לתאר ביתר פירוט את שנות לדותם והתבגרותם המשותפת של השניים פוגם אף הוא, ביכולת לקבל את גרסת המבקש".

16.      הימנעות מחקירה משמעה שאין מחלוקת לגבי האמור בתצהיר. במידה וב"כ המשיב לא
היה מזכיר את הצורך בחקירת אחיו של המבקש, הרי שהיה בכך בכדי קבלת דבריו
בתצהירו. לא כך בענייננו. כאן, המבקש הוא שנמנע מלהעלות את אחיו לדוכן העדים,
לחקירה. באין בנמצא כל נימוק או הסבר להימנעות זו הרי שאין מנוס מלהסיק כי המבקש
עצמו ביכר שאחיו לא ייחקר, מסיבותיו הוא. בכך, יש בכדי לערער את איתנות עמדתו עד
כדי קריסתה.
לעניין זה:      מתוך ספרו של השו' י. קדמי - "על הראיות, הדין בראי הפסיקה", חלק
שלישי בעמוד 1391:
          "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות
ראייתית, כאילו היתה זו ראייה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית:
לאי הבאת ראייה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנעות
מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שנחתמה על ידו.
התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה;
באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע
העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית - היה בכך כדי לתמוך
בגרסת היריב.
הימנעות מהבאת ראייה .... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה
שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה
בכך שאילו הובאה אותה ראייה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן
למעשה משקל ראייתי לראייה שלא הובאה".

     וכן:      ע"פ677/84 אביטן נ' מ"י מא(4), 48.

17.      המסקנה המתבקשת היא כי המבקש לא עמד בנטל הוכחת היסוד הראשון, הנדרש.

18.      לעניין היסוד השני:
     משהגעתי למסקנה כי היסוד הראשון אינו מתקיים, נראה כי מתייתר הדיון ביסוד השני.
אף על פי כן אתייחס אליו בקצרה:      
אכן, בידו של המבקש תעודת עובד ציבור, תעודת עולה, שיתכן ומעידה על תאריך מסוים
שיכול ויהיה גילו הנכון של המבקש. אין ספק כי רישום בתעודת עולה יכול ויהווה ראייה,
אך אין זו ראייה מכרעת ואין זו ראייה שלא ניתן לסתור אותה. כפי שנאמר בספרו של
השופט י. קדמי "על הראיות, הדין בראי הפסיקה" חלק ראשון, עמוד 474:

"כוחה ההוכחתי של תעודה ציבורית שנמצאה כשרה וקבילה זהה למעשה לכוחה
הראייתי של עדותו של עורך התעודה אילו העיד בעצמו, דהיינו היא מהווה "ראייה
לכאורה" לאמיתות תוכנה ואין היא מטילה על היריב את נטל השכנוע לסתירתה".

כמו כן, תעודת עולה אינה הוכחה המחייבת את ביהמ"ש (ע"א 337/59 עוקשי נ' היועמ"ש
והמל"ל פד"י יג, 1923) בעיקר כשהיא נתמכת ע"י עדויות שאינן מהימנות, בפני ביהמ"ש,
כאמור.
לעניין השאלון לרישום עולה: גם אם תוקן במסמך זה גילו של המבקש, אין בכך כדי
להוכיח את גילו הנכון. יתכן כי שנת הלידה הועתקה מתעודת העולה, ו"תוקנה" עקב
הרשום בתעודת הזהות. לא די בכך על מנת לקבוע כי שנת 1944 היא שנת לידתו של
המבקש.

19.      לעניין טענת ב"כ המבקש באשר לשינוי המדיניות המשפטית והדיונית בעקבות החוק: נכון
הוא הדבר, אמנם, שהמחוקק הקל במידה מסוימת על המבקש לשנות את גילו ע"י מתן
אפשרות להגשת בקשות חוזרות ונשנות, לשינוי גיל (ס' 2 לחוק). אולם, אין בכך בכדי לשנות
את המדיניות המשפטית או לייתר את ההלכות שנקבעו לפני חקיקת החוק - ומהוות הלכות
לעניין מאז ועד היום. אז, כמו היום, מה שקובע הינו: גילו הנכון של המבקש ורישומו
כראייה לאמיתות הגיל הנכון.

20.      לאור כל זאת, הבקשה נדחית.

21.      אין צו להוצאות.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון