בקשה למזונות זמניים

להלן החלטה בנושא בקשה למזונות זמניים: החלטה ההליך בהחלטה זו הנני נדרשת לבקשת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה מזונות זמניים. רקע עובדתי העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים ואשר התבררו בפני בית המשפט במהלך הדיונים שהתקיימו בפני הן כדלהלן (יודגש, כי ההחלטה דנא היא בבקשת ביניים ולפיכך המדובר בקביעות לכאוריות בלבד): 1. התובעת הינה חסרת דת, ילידת אוזבקיסטן וכיום אזרחית ותושבת מדינת ישראל. 2. הנתבע הינו יהודי, ילדי אוזבקיסטן וכיום אזרח ותושב מדינת ישראל. 3. התובעת והנתבע (להלן ביחד - "בניה"ז") עלו לארץ ביחד בשנת 1995. ביחד עמם עלתה גם בתה של התובעת מנישואיה הקודמים. לאחר עלייתם ארצה נרכש בית פרטי בהרצליה, אשר הזכויות בו נרשמו על שם הנתבע בלבד (להלן - "הבית"). מאז חודש מרץ 1996 גרים בני הזוג בבית. 4. במהלך התקופה שלאחר עלייתם רכש הנתבע מכונית מסוג מרצדס בנץ. 5. לצורך עליית בתה של התובעת ארצה השתמשו בני הזוג בתעודת לידה מזוייפת, על פיה הבת הינה, כביכול, בתו של הנתבע. 6. לאחרונה חל משבר בין בניה"ז. 7. ביום 30.10.00 הגישה התובעת לבית משפט זה את התביעה למזונות במסגרתה ניתנת החלטה זו. דיון 1. המחלוקת בין בעלי הדין נעוצה, למעשה, בשאלה, האם, אכן, כטענת התובעת, נישאו בניה"ז זל"ז ביום 5.9.93 או שמא, כטענת הנתבע, בניה"ז לא נישאו מעולם, אלא שלצורך עלייתה ארצה השיגה התובעת תעודת נישואין מזוייפת, אשר שימשה כבסיס לקבלתה כעולה חדשה ורישומה כאשת הנתבע במשרד הפנים; והאם, בנסיבות העניין, נוכח טענותיהם ההדדיות של בעלי הדין, יש להיעתר לבקשת התובעת ולפסוק לה מזונות זמניים או שמא, כטענת הנתבע, יש לדחות עתירתה. 2. אין חולק, כי נכון להיום רשומים בני הזוג במרשם האוכלוסין כנשואים. רישום זה נעשה, ככל הנראה, בהתבסס על תעודת הנישואין אשר הוצגה על ידי התובעת לבית המשפט. אכן, הנתבע חלק על אמיתות התעודה ועל העובדה שבני הזוג נשואים בהתאם להוראות הדין החל באוזבקיסטן אולם, שאלה זו תתברר בשלב ההוכחות. כידוע, הלכה פסוקה היא, כי בשלב זה של מזונות זמניים די בכך שהאשה תציג בפני בית המשפט ולו ראשית ראיה לזכותה למזונות. בעניננו, סבורני, כי תעודת הנישואין אשר הוגשה לתיק בית המשפט ואשר על פיה עלו בני הזוג ארצה הינה בבחינת ראשית ראיה ואין במסמכים אשר הוגשו על ידי הנתבע בשלב זה ואשר התובעת חלקה וחולקת על אמיתותם ותקפותם כדי לסתרה. 3. נראה, כי ניתן למצוא חיזוק ותמיכה לטענת התובעת בדבר נישואי בני הזוג דווקא מנספח ב' לבקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף (בש"א 1735/01) נספח זה הינו התחייבות, אשר, לטענת הנתבע, נחתמה על ידי התובעת, ביום 7.5.96, בה היא מצהירה כי אין לה כל תביעות כספיות ורכושיות מהנתבע. לטענתו, נוסחה של ההתחייבות מצביע, כי המשיבה לא ראה עצמה כבת זוגו ((סעיף 3 (ב) לבקשה). מפאת חשיבות הדברים אצטט נוסח ההתחייבות כפי שתורגמה על ידי הנתבע: "הרצליה 7.5.96 אני קוטוייבה סבטלנה מאשרת בזאת כי אין לי ליזראילוב עדיק כל טענות כספיות או רכושיות, מתחייבת לחתום על כל המסמכים הדרושים לגירושין ומבטיחה כי מיד לאחר הכנת כל המסמכים לגירושין אני אעזוב את ישראל. כמו כן, אני לא אדרוש כל שכר או פיצויים בגין ביצוע כל עבודות במשק הבית." (ההדגשה שלי ח. ר.ר.). אמנם, התובעת חלקה על אמיתות המסמך וטענה, בתגובתה לבקשה, כי המדובר במסמך מזוייף. אך, לעניננו אין ספק, כי באמור במסמך עליו מסתמך הנתבע יש משום חיזוק וראשית ראיה לנכונות טענות התובעת בדבר נישואי בני הזוג. הסתמכות הנתבע על חוות דעת המומחה לדין הזר, אשר הוגשה על ידו לבית המשפט, אין בה כדי לסייע בשלב זה באשר התובעת זכאית לחקור המומחה ואף להגיש חוות דעת נגדית מטעם מומחה מטעמה אם וככל שחולקת היא על האמור בחוות דעת המומחה. 4. בנסיבות אלה, יש לבחון את שאלת זכאות התובעת למזונות זמניים. כאמור לעיל, התובעת הינה חסרת דת והנתבע הינו יהודי. כפי שציינתי לעיל, בשלב זה, לכאורה, נראה, כי נישואי בעלי הדין תקפים על פי דין מקום עריכתם. בהיות התובעת חסרת דת והנתבע יהודי, הרי לכאורה, לאור פרשנות סעיף 17 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט 1959- (להלן - "החוק") ולאור סעיף 2 לחוק כפי שפורש בפסיקת בית המשפט העליון אין מקום לחיוב הנתבע במזונות התובעת אולם, פתרון זה, כפתרון יחיד, נדחה על ידי בית המשפט העליון. כך, בע"א 7038/93 סלומון נ. סלומון, פ"ד נא (2) 577 (להלן - "פרשת סלומון") קבע כב' הנשיא מ.שמגר: "הפקרת בן זוג למחסור ורעב הם בגדר פגיעה בכבוד האדם" ובהמשך: "כאשר נוצרות נסיבות בהן עלולה להישלל זכותו של בן הזוג האחד לזכות בתמיכה הכלכלית הראויה מצד בן זוגו השני למרות נזקקותו המוכחת מצדיק היישום של עקרונות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שתוטל חובת מזונות עפ"י הקווים שוהתוו בדין הנ"ל (החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) - ח.ר.ר.) גם אם אין בסעיף 2(ב) הוראה מפורשת כדוגמת זו שבסעיף 3(ב)." סבורני, כי זהו המקרה בו יש ליישם את הרוח הנושבת מפסק הדין בפרשת סלומון ולחייב הנתבע במזונות התובעת. עם זאת, נוכח העובדה, כי המקור המשפטי לחיוב הוא חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ומטרת הפעלותו היא מניעת הפקרת בן הזוג למחסור ולרעב הרי, בשלב זה של מזונות זמניים, סבורני, כי החיוב צריך להיות מנימאלי כך שהסכום שיפסק יהא לצורך מניעת חרפת רעב בלבד ללא קשר לשאלת יכולתו של הנתבע ורמת החיים לה הורגלה התובעת. 5. בנסיבות אלה, ומשהתובעת לא תמכה את טענותיה בכתב התביעה במסמכים; לאור העובדה, כי הסכומים אשר פורטו בכתב התביעה נראים על פניהם מוגזמים ומופרזים (למשל, סך של 6,000 ש"ח למזון וחומרי ניקוי); בהתחשב בידע השיפוטי ונסיוני באשר להוצאות אחזקתו של בית מסוג הבית בו מתגוררת המשפחה (לענין זה ראה ע"א 93/85 שגב נ. שגב, פ"ד לט(3) 822) ובהכנסות הנתבע ורכושו כמפורט בהרצאת הפרטים שצורפה לכתב הגנתו, בכוונתי לחייב הנתבע במזונות התובעת בסך של 3,500 ש"ח לחודש. אשר על כן בנסיבות אלה, בשלב זה של מזונות זמניים, הנני מורה כדלקמן: 1. הנתבע ישלם לידי התובעת, עבור מזונותיה סך של 3,500 ש"ח לחודש. 2. דמי המזונות ישולמו החל מיום 30.10.00 בכל חודש מראש ב- 2 לחודש. 3. דמי המזונות יהיו צמודים לשיעור עליית מדד המחירים לצרכן. עדכון דמי המזונות ייעשה אחת לשלושה חודשים, ללא תשלום הפרשים למפרע. המדד הבסיסי לעדכון דמי המזונות הוא מדד חודש ספטמבר 2000 אשר פורסם ביום 15.10.00. 4. פיגור בתשלום דמי המזונות ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 5. דמי המזונות עבור התקופה שמיום 30.10.00 ועד למועד החלטה זו ישולמו ב- 3 תשלומים חודשיים שווים ורצופים אשר יתווספו אל דמי המזונות השוטפים החל מיום 2.11.01. אין בפריסת התשלומים כדי להפסיק את הצטברות הריבית והפרשי הצמדה על החוב מיום החלטה זו ועד לתשלום בפועל. הנתבע יהא רשאי לקזז מחוב דמי המזונות בגין התקופה שמיום הגשת התביעה ועד ליום החלטה זו סכומים ששולמו על ידו לידי התובעת על חשבון דמי המזונות. מזונות