להלן החלטה בנושא בקשה לדחיית התביעה על הסף בבית משפט לענייני משפחה: החלטה בפני בקשה לדחיית תביעה על הסף. התובעת נשואה לנתבע מאז 1990, ומתנהלים הליכים בבית הדין הרבני האזורי בירושלים ובבית הדין הרבני הגדול. היו גם פניות לבית המשפט הגבוה לצדק. העתירה בפני היא "ליתן צו על פי סעיף 40 לחוק המקרקעין התשכ"ט 1969 לפירוק השיתוף במקרקעין". מדובר בדירה בירושלים, וצורף לכתב התביעה אישור הזכויות המציין את שמותיהם של התובעת והנתבע כבעלים רשומים על הנכס. 3. לטענת הנתבע, בית הדין הרבני האזורי בירושלים הוא הערכאה המוסמכת לדון בתובענה. לטענה זו אתייחס בהמשך. 4. נוסף לכך נטען שמאחר והדירה אינה רשומה בלשכת המקרקעין, אין מקום לעתור לפירוק השתוף. הטענה השניה מחוסרת כל יסוד. מדובר אכן בדירה שלא רשומה, אך סעיפים 9 ו10- לחוק המטלטלין התשל"א 1971 חלים בעניין, ובית משפט זה מוסמך, מבחינת נושא התביעה דירה בתובענה; . 5. מבוקש לחילופין למחוק את סעיף 9ב' בכתב התביעה, שם עותרת התובעת "לקבוע כי מתוך חלקו של הנתבע בכספי המכירה ישוריין סכום להבטחת מדורם החילופי של התובעת והילדים". כאן מדובר בעתירה שמעוגנת בסעיף 10 א' לחוק המטלטלין. ברור שיש לאפשר לתובעת לתקן את כתב תביעתה על מנת שבעתירה בסעיף 9 א' במקום "ליתן צו לפי סעיף 40 לחוק המרקרקעין התשכ"ט 1969" יכולה היא לרשום "ליתן צו לפי סעיף 10 לחוק המטלטלין התשל"א 1971". 6. טוען הנתבע כי לתובעת אין זכויות בדירה אף על הרישום, זאת משום שהדירה נרכשה על ידי אביו של הנתבע, ולחילופין כי הזכויות הרשומות על שם התובעת הינם בנאמנות עבור אביו של הנתבע. כמובן אין בטענה זו כדי להפקיע את סכמות בית המשפט; טענה טובה היא במסגרת ההתגוננות מפני התביעה עצמה. 7. לבקשתי הגישו הצדדים חוברות, המונות מאות עמודים, של כתבי טענות ופרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בבית הדין הרבני האזורי ובבית הדין הרבני הגדול, וכן צירפו תכתובת ומסמכים אחרים. 8. לאחר שעיינתי בחומר ובסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להדחות. 9. א. אין מחלוקת שהמבקשת הגישה לבית הדין תביעה למזונות לה ולילדים, זאת עשתה ביום 8/5/97. ברשימת פרטי רכוש ונכסים ציינה התובעת אמנם את הדירה שבנדון; ובד בבד עם הגשת התביעה עתרה למתן עיקול על הדירה. טוען המבקש כי בכך כרכה את עניין הדירה בתביעתה; ולא היא. ב. ראשית, אין זכר בכתב התביעה בתביעת המזונות לענייני הרכוש; שנית הבקשה לעיקול מתייחסת באופן מפורש לתביעה לגרושין ומזונות. ושלישית, במסמך שהוגש על ידי המשיבה, במסגרת בקשת רשות להגיש ראייה נוספת בשא 54868/00, הודה הנתבע בפני כב' ראש ההוצאה לפועל בפ"ת, בתיק 20-00141-99-4, בדיון שהתקיים ביום 4/12/00 כי העיקול הוטל לגביית המזונות ולא למטרה אחרת. אני מחליט לקבל את פרוטוקול הדיון בפני ראש ההוצאה לפועל כראייה. ג. בעקבות הגשת תביעת המזונות המבקש הגיש כתב הגנה ותביעה שכנגד לבית הדין הרבני, ובכותרת רשם: "מוגש בזה כתב הגנה ותביעה שכנגד בעניין: 1. תביעת האישה לגרושין, 2. תביעת הבעל לשלום בית והכרזת מורדת. 3. מזונות האישה והילדים החזקת הילדים וענייני הרכוש". יודגש - הנתבע לא הגיש תביעת גירושין מצידו. באשר לנושא הרכוש, מציין המבקש בכתב ההגנה בתביעה שכנגד בבית הדין הרבני כי אביו קנה את הדירה הנ"ל, "אמנם הדירה נרשמה על שמנו בשל הזכאות, אך נקנתה מכספו של אבי וניתנה לנו רק להתגורר בה בנסיון להגיע לשלום בית". בסוף המסמך שהוגש לבית הדין כותב המבקש כך: "אשר על כן בית הדין מתבקש לכרוך בתביעת הגרושין של אשתי, את כל העניינים שהועלו במסגרת כתב הגנה זה... וכן לחייב את אשתי לחתום על מסמכים שיאפשרו לאבי לקבל לידיו את הנכס שלו - הדירה. וכמו כן בינתיים להורות שהכספים שהוחזרו על ידי העמותה לבנק על חשבון המשכנתא". ד. לפי טענת המבקש, די בכך כדי להפקיע סמכות בית משפט זה; הטענה מבוססת, כמובן, על פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נשואין וגרושין) התשי"ג 1953: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גרושין בין יהודים, אם על ידי האישה או אם על האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגרושין לרבות מזונות האישה ולילדי הזוג". ה. יצויין עוד כי ביום 18/05/01, חודש לאחר הגשת תביעה לבית משפט זה, הגיש המבקש לבית הדין הרבני האזורי בירושלים "בקשה למתן פסק דין הצהרתי ובקשה למינוי כונס נכסים". יש להעיר כבר עתה שאם טענתו של המבקש, בדבר כריכת עניין הדירה בתביעה שכנגד של המבקש בבית הדין הרבני, עומדת, לא נראה שהיה בכלל צורך להגיש בקשה למתן פסק דין הצהרתי, דווקא שבועות אחדים לאחר הגשת התביעה בבית משפט זה. ו. עיון במסמכים שהוגשו, ובתביעות ובטענות והדיונים בבית הדין הרבני, מגלה שבמהלך התדיינות של שלוש שנים ומעלה, עניין הדירה עלה לעיתים רחוקות מאד. בדיון ביום יג' סיון תשנ"ז פנו הצדדים בדבר סכום של 10,000 דולר שהוחזר לקוני הדירה על ידי העמותה שממנה קנו אותה; אביו של הנתבע - המבקש אמר אז בדיון "לגבי בעלות על הדירה יכול להיות שמחציתה שייכת לאישה". ז. במסמך שהוגש לבית הדין על ידי המבקש ביום 18/10/97 ביקש המבקש בין היתר "לפסוק בעניין הבעלות על הדירה הנ"ל כפי הודעת אבי האישה". כאן ההתייחסות היא למכתב שנשלח קודם לכן על ידי אבי המשיבה, ועיינתי בו ולא מצאתי כל התייחסות או הודאה בדבר בעלות על הדירה. ח. עוד מסתבר שהמשיבה קיבלה ביום כב' שבט תשנ"ח 18/2/98 פסק דין, לפיו "מן הראוי שהבעל יגרשנה ולא יעגנה עוד". המבקש הגיש בקשה למתן החלטה לבית הדין ביום 6/5/98; שם הוא טוען כי: "במכתבה זה מצטרפת האישה לבקשת הבעל (בתשובה לטענות צד האישה בערב פסח דנא) שבית הדין יתן את החלטתו בעניין הבעלות בדירה... גם בפנייתו האחרונה של אבי האישה לבית הדין מכג' ניסן תשנ"ח הבהיר כי אישה אינה תובעת שום זכות בדירה. וכל הטענות שלה בעניין זה הוא רק כדי להבטיח את מזונותיה". ט. אולם במכתב האישה מיום 27/4/98, אין כל התייחסות לויתור על בעלות הדירה; היא כותבת למבקש: "הריני רוצה לנצל את זכויותיי החוקיות והנני דורשת ממך להמציא לי מפתח ברח' ... דירה ... ירושלים, כדי שאוכל להכנס לדירה בכל שעות היממה". המכתב הוא ההפך ממה שכותב המבקש בבקשתו לבית הדין. י. ביום כט' אדר ב' תש"ס 5/4/00, החליט בית הדין הרבני "לא לדון בבקשותיו של המבקש, זאת לאחר שהוטלה על המבקש בבית הדין הרבני הגדול הרחקה דר"ת". יא. עוד מצוי בחומר מכתב ששלח אביה של המשיבה לבית הדין ביום יט' סיון תשנ"ז בו נאמר : "לא רציתי להתדיין עכשיו על הדירה, כפי שהדגשתי בפני כב' הדייניים שליטה, וכן אבקש לא לתת החלטה בנדון, וכדי לתת לטענתי יתר תוקף, אני מצרף מספר טענות משפטיות בכתב... (ג) בתי תדון על הדירה עם "בעל הדירה" במקום שיוסכם על הצדדים. אני מדגיש שאין בדברי אלו שום נכונות להתדיין על הדירה, כפי שאמרתי בבית הדין, ורק רציתי להבהיר רשמית מדוע אינני רוצה להתדיין על הנושא". עוד ביא' חשון תש"ס 11/10/99 הודיע אבי האישה כי תוך כדי בקשה להטיל מאסר לקביעת סידור הגט אמר: "אנו מוכנים לפתור את הבעיה גם על ידי מתן פיצוי כספי ומוכנים לתת לו את כל הדירה ויתן מזונות כפי רצונו". עוד הועלתה טענה בפני בית הדין הרבני שלמעשה אין כל מקום לתביעות הבעל בעניין הדירה, כאשר הוא טוען שאין לו כל זכויות לבעלות הדירה כי הזכויות הם לאביו. 10. מכל המובא לעיל, נראה בעליל שלמשיבה לא היה כל עניין לדון בעניין הדירה בבית הדין הרבני, והיא לא קיבלה סמכות בית הדין לדון בעניין. 11. א. השאלה שנותרה, היא כמובן אם כרך הנתבע, המבקש את ענין הדירה בתביעה שכנגד; התשובה שלילית. ב. ניתן לכרוך עניין, על פי סעיף 3 לחוק האמור: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גרושין". הנתבע לא הגיש תביעת גרושין. ג. עוד נטען שאפשר להעלות טענה ולכרוך אותה, וזאת כאשר העתירה המרכזית לשלום בית, ורק אם לא יצליח המשיב בבקשתו, אזי עניין הרכוש יחשב ככרוך. לא מצאתי בפסיקה התייחסות לאפשרות של "כריכה על תנאי". ד. אכן על פי תקנה לב' לתקנות בתי הדין הרבניים התשל"ג: (1) "במהלך משפט רשאי התובע להגיש תביעת אגב, דהיינו : תביעה הקשורה לתביעה העיקרית או שיש לה יחס אליה; וכן רשאי הנתבע להגיש במהלך המשפט תביעת נגד, נגד התובע (2) תביעות כאלה, אם הן מובאות בשעת הדיון, אין צורך להגישן בכתב, מספיק אם נרשמו בפרוטוקול, אלא אם כן החליט בית הדין אחרת. (3) בית הדין רשאי להחליט שלא לצרף תביעת אגב או תביעת נגד לתביעה העיקרית במקרה זה על בית הדין לנמק את החלטתו". אין בתקנה זו כדי להכשיר כריכת תביעת רכוש בכתב תביעה שכנגד, כאשר התביעה שכנגד אינה כוללת עתירה לגירושין. ה. ברע"א 1220/95 יעקב אזרד נ' פאני אזרד (תקדין עליון 95 (4) 2) אישר בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא ברק, פסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'ה בבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי קבע: "כי מן העובדות עולה כי הבעל לעולם לא רצה להתגרש מאשתו. תביעת הגרושין הוגשה רק על מנת שהבעל יוכל לכרוך בה את ענייני הרכוש ולהקנות בכך סמכות ייחודית לבית הדין הרבני, ולשלול מהאישה את זכות הבחירה לפנות לענייני רכוש לבית המשפט המחוזי". בית המשפט קבע כי הכריכה אינה כנה. בפסק הדין בערכאה הראשונה בעניין אזרד הנ"ל, המרצה 1582/94, ת.א. 556/94 בבית המשפט המחוזי, קבעה השופטת פרוקצה כי לאור הצהרותיו של האיש בעניין ההוא, כי "מוכן בהחלט לשלום בית", "העיקר שהמסגרת של המשפחה תשאר" "אני מעוניין בשלום בית משום שהגרושין לא יהיו פתרון טוב לאף אחד", "אני לא רוצה להתגרש כי אין לי איפה ללכת", לא יתכן לטעון בדבר כריכה. בעניין ההוא, כמו בעניין שבפני: "אין מדובר גם במצב שבו הוגשה מלכתחילה תביעת גרושין כנה ורק במהלכה וכתוצאה מהשפעת בית הדין או גורמים אחרים נכון היה לשקול אופציה של שלום בית". 12. טענה נוספת בפיו של המבקש: שמאחר ולא העלתה המשיבה בהזדמנות הראשונה טענה נגד סמכות בית הדין הרבני, היא מנועה מלכפור בסמכות בשלב זה. כמובן טענה זו נופלת יחד עם הטענה בדבר הכריכה על ידי המבקש. 13. אחרון אחרון חביב: סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, מחילה על כל טענות משפטיות, אף שאינן בבחינת חוזה, חובת תום הלב במשא ומתן על פי סעיף 12 וחובת תום הלב בביצוע ובקיום ההסכם על פי סעיף 39. משמעות עמידתו של המבקש על כך, שעניין הרכוש ידון בבית הדין הרבני, כאשר בית הדין הרבני סירב לטפל בבקשותיו, כל עוד הוא סרבן גט, נגועה בחוסר תום לב בולט. זאת כאשר המבקש יכול לחסום את דרכה של המשיבה לקבל הכרעה בשאלת הדירה, ויצא החוטא נשכר; יטען הוא בבית הדין שאינו זוכה לדיון הוגן כי לא מטפלים שם בבקשותיו. 14. מכל הסיבות הללו, אני דוחה את הבקשה וקובע כי לבית משפט זה יש גם יש סמכות לדון בתביעת המשיבה. 15. לקדם משפט ביום יב' חשון תשס"ב 29/10/01 בשעה 08:30. 16. לאור טענתו של המבקש, שאביו הוא הבעלים באמת של הדירה, ראוי שיצורף האב להליך, על ידי הוצאת הודעת צד ג', או בכל דרך אחרת שתראה למי מהצדדים לנכון. 17. המבקש ישלם הוצאות המשיבה בשעור של 3,000 ש"ח בצרוף מע"מ כאשר הסכום ישא ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלום בפועל. העתק החלטה זו תשלח לב"כ הצדדים: עו"ד עידו דיבון רח' נחמני 53ב' ת"א, ב"כ המבקש, עו"ד ורדה אפרת רח' זבוטינסקי 155 ר"ג ב"כ המשיבה. 18. אציין לבסוף, כי המשיבה הגישה בקשה ל"החלפת הרכב" אשר נדחתה. כמו כן הגישה מכתב לכב' סגן הנשיא של בית משפט זה, ובו ביקשה העברת תביעת פיצויים חדשה שהגישה להרכב אחר. אין מקום לבקשה כזו, אשר איננה בקשה לפסילת שופט; אולם לאור קבלת הבקשה להגיש ראייה נוספת (בש"א 54868/00), ודחיית הבקשה להעברה להרכב אחר, אני קובע כי הוצאות המשפט בשני הליכים אלו מתקזזות. דחיה על הסףבית המשפט לענייני משפחה