בני זוג מוסלמים - סמכות בית משפט

הנתבע טוען כי לבית משפט לענייני משפחה אין סמכות עניינית לדון בתביעת מזונות מאחר ושני בני הזוג הינם מוסלמים. להלן פסק דין בנושא בני זוג מוסלמים - סמכות בית משפט לענייני משפחה: פסק דין 1. בתאריך 4.3.99 הגישה התובעת תביעה למזונות ולמדור שקט (תמ"ש 3262/99) בשמה ובשם שני ילדיה הקטינים כנגד בעלה, הנתבע. בתאריך 23.3.99 הגיש הנתבע כתב הגנה ובו טען כטענה מקדמית כי בית משפט זה משולל הסמכות העניינית לדון בתביעה. במקביל התנהל בין בני הזוג הליך לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א1991-, אותו יזמה התובעת (תמ"ש 3260/99 ו- 3263/99). 2. בתאריך 10.5.99 פסקתי כי על הנתבע לשלם מזונות זמניים בסך 2,550 ש"ח בחודש עבור שלושת ילדיו. הבן השלישי נולד באפריל 1999 ולפיכך לא צורף כתובע בכתב התביעה. 3. בתאריך 25.8.99 הגיש הנתבע בקשה לדחייה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית של בית משפט זה (בש"א 4768/99). בהחלטה מתאריך 5.9.99 דחיתי את הבקשה לאור עדותו של הנתבע כי עבר הליכי התנצרות ולפיכך אינו מוסלמי. 4. בתאריך 13.12.99 התקיים קדם משפט בעניין המזונות בו חזר הנתבע על טענת חוסר הסמכות. מאחר ואת שאלת הסמכות העניינית ניתן להעלות בכל שלב של הדיון, החלטתי כי עליי לבדוק את טענה זו לעומק טרם אוכל לדון לגופו של עניין המזונות והוריתי לצדדים להגיש סיכומי טענות בעניין. 5. א. התובעת טוענת כי הסמכות העניינית לדון בתביעתה נתונה לבית משפט זה מאחר והתובע הוא נוצרי (גם על פי עדותו), והיא מוסלמיה, היינו הצדדים הם בני עדות דתיות שונות ולפיכך חל סעיף 55 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922 (להלן: דבר המלך 1922). סעיף זה מאפשר פנייה לנשיא בית המשפט העליון, אך התובעת טוענת כי על פי הפסיקה אין צורך לפנות לנשיא בית המשפט העליון להקניית סמכות אם פנה בעל הדין לבית משפט אזרחי. עוד טוענת התובעת, כי בעניינה חל חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) התשי"ט1959- מאחר ועל בני הזוג וילדיהם לא חל דין אישי כלשהי. התובעת הינה במקור בת הדת הנוצרית. לדבריה, טרם הנישואים התאסלמה כדי שתוכל להינשא לנתבע. לטענתה, הוסכם בין הצדדים כי לאחר הנישואים יתנצר הנתבע ובפועל הם ניהלו אורח חיים נוצרי. עם זאת, התובעת לא טענה או הציגה מסמכים כי לא התאסלמה כדין. יותר מכך, היא טוענת שהיא מוסלמיה (וכך אף רשמה בטופס הרצאת הפרטים שצרפה לתביעה) ואף הגישה את תביעת הגירושין לבית הדין השרעי. בנוסף, נשענת התובעת על החלטת השופט שווילי אשר דן בערעור בתיק זה (בר"ע 571/99) ולטענתה קבע אגב אורחא כי לבית משפט זה הסכמות לדון בעניין. ב. הנתבע טוען כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה מאחר ושני בני הזוג הינם מוסלמים. לפיו, התובעת אינה עקבית בטענותיה לגבי דתו של הנתבע. לדבריו הוא אינו נוצרי מאחר והליכי המרת הדת לא הושלמו כראוי. עוד טוען הנתבע, כי גם במידה ואכן נחשב הוא כנוצרי, עדיין הסמכות העניינית נתונה לבית הדין השרעי לאור סעיף 4(2) לפקודת העדה הדתית (המרה) מ 1927. באשר להחלטת כב' השופט יעקבי-שווילי, הנתבע טוען כי נקבע בפסק הדין, אגב אורחא, שבני הזוג הם מוסלמים. 6. כאשר מתעוררת שאלת סמכות שיפוט אגב דיון בענייני המעמד האישי והשתייכותם הדתית של בעלי הדין שנויה במחלוקת, חלה פקודת העדה הדתית (המרה) מ- 1927 (להלן: פקודת ההמרה). בבג"צ 1031/93 פסרו (גולדשטיין) ואח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד מט(4)661 נקבע כי תחולת הפקודה מצומצמת לקביעת הדין והסמכות בענייני המעמד האישי בלבד. כך הפגיעה בחופש הדת והמצפון, שהינם ערכי יסוד הקבועים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הינה במידה הפחותה ביותר. (שם בעמ' 687,694-693,744-745). 7. על פי סעיף 2 לפקודה יש צורך בקיומם של שלושה תנאים מצטברים כדי שהמרת הדת תהא בת תוקף: א. יש לקבל "מאת ראש העדה הדתית, שאליה נספח, או מאת האדם שמינהו או הכיר בו ראשה של אותה העדה הדתית כראשו המקומי של סניף אותה העדה הדתית בשטח שבו הוא יושב, תעודת אישור, המעידה שנתקבל אל אותה העדה הדתית..." (ס"ק (1)) ב. "ויודיע את העובדה למושל המחוז במחוז שבו הוא יושב." (ס"ק (1), כיום מדובר בעובד משרד הדתות. ג. "משתנוח דעתו של מושל המחוז בדבר זיהותו של המבקש ומשתוראה לו תעודת האישור, שעליה מרמז סעיף קטן (1 ), ירשום את דבר המרת העדה, ויתן למבקש תעודת אישור על אותו רישום." (ס"ק (2)) הרישום, התנאי השלישי, הוא קונסטיטוטיבי. (ראו בג"צ 637/78 נעים מח'ול נ' בית הדין הכנסייתי של העדה היוונית-אורטודוכסית, עכו ואח', פ"ד לג(2)617, 619-620). אם לא מולאו שלושת תנאים אלו, להמרת הדת אין נפקות משפטית כלפי בית המשפט. אין זה אומר שהמרת הדת חסרת נפקות כללית, אלא רק שאין לה תוקף כלפי בית המשפט בשאלת הסמכות העניינית או הדין שיחול. “אין חולק על כך שהפקודה איננה באה להסדיר את תוקף ההמרה מבחינת כללי הדת אשר אליה מבקש ממיר דתו להצטרף. הצטרפות זו, כמו גם נטישתו את דתו הקודמת תוכרע בהתאם למבחני אותן דתות. מטרת הפקודה היא לתת תוקף משפטי-אזרחי להמרת הדת. כלומר, קיימת הבחנה בין המרת דת לפי כללי הדין הדתי, לבין המרת דת התקפה לצורך המשפט האזרחי..." (דברי השופט שמגר בעניין גולדשטיין הנ"ל, בעמ' 681). 8. התובעת הגישה לבית הדין השרעי תביעה לגירושין אשר נדחתה בתאריך 4.5.99 (מספר 91/99). אחת העילות הייתה התנצרותו של הנתבע. התובעת הגישה ערעור על פסק הדין (מספר 154/99), תרגום של החלטת בית הדין השרעי העליון לערעורים הוגש בתאריך 3.4.2000. בית הדין דן ארוכות בעניין התנצרות הנתבע. מהחלטה זו עולה כי הנתבע קיבל תעודת לידה וטבילה מהפטריארכיה הרומית האורתודוקסית בירושלים (זו התעודה עליה העיד כי קיבל). כל עוד לא הובאה בפני בית המשפט כל תעודה המעידה אחרת אניח כי זו אכן התעודה. בכך השלים הנתבע רק את התנאי הראשון להמרת הדת. המסקנה היא כי הנתבע לא המיר דתו על פי הפקודה ולפיכך אינו נחשב נוצרי כלפי בית משפט זה. מכאן עולה כי שני בני הזוג הינם מוסלמים. 9. מאחר ושני בני הזוג מוסלמים בענייננו חל סעיף 52 לדבר המלך 1922, שכותרתו "בתי דין דתיים מושלמים" וקובע כך: "לבתי הדין הדתיים המושלמים הדתיים יהא שיפוט יחיד בעניני המצב האישי של מושלמים שהם נתינים ישראליים או נכרים שהינם כפופים בענינים כאלה, לפי חוק נתינותם, לשיפוטם של בתי הדין המושלמים הדתיים, בהתאם לחוק הפרוצידורה של בתי הדין המושלמיים הדתיים מיום 25 באוקוטובר,1933 להיג'רה, כפי שתוקן ע"י כל פקודה או תקנות. כמו כן יהא להם, בהתחשב עם הוראות כל פקודה או הצו מיום20 בדצמבר,1921 , המכונן מועצה עליונה לענינים המושלמים הדתיים או כל ציוויים או פקודות המתקנים אותם, שיפוט יחיד בענינים של יצירת ווקף או ההנהלה הפנימית של ווקף שנוצר לטובתם של מושלמים בפני בית דין מושלמי דתי. פסק שניתן ע"י בית דין של קאדי מגישין עליו ערעור בפני בית הדין המושלמי הדתי לערעורים, החלטתו של בית דין זה תהיה סופית." על פי סעיף זה ניתנה לבתי הדין המוסלמים הסמכות הייחודית לדון בענייני המעמד האישי של מוסלמים. ענייני המעמד האישי הוגדרו בסעיף 51 לדבר המלך. אך על פי הלכת אבו אנג'לה (בד"מ 1/62 אבו אנג'לה נ' פקיד הרישום של לשכת מירשם התושבים, ת"א-יפו, פ"ד יז 2751) סמכותו של בית הדין השרעי מותווית על פי הוראות חוק הפרוצדורה של בתי הדין המושלמים הדתיים העותמאני ולא על פי מניין ענייני המעמד האישי שבסימן 51 לדבר המלך. הלכה זו הייתה נתונה לביקורת במהלך השנים אך מעולם לא שונתה. 10. בע"א 250/83 עומרי נ' זועבי, פ"ד לט(2) 113, בעמ' 118 נקבע: "בין אם רשימת ענייני המעמד האישי של המוסלמים הינה זו המפורטת בסימן1)51 ), כפי שהוחל הדבר לגבי כל העדות האחרות, ובין אם ענייני המעמד האישי של מוסלמים מצוינים בסעיף7 לחוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמיים משנת1333 להיג'רה, כפי שעולה מנוסחו של סימן52 וכפי שנקבע בבד"מ1/62 הנ"ל, בעמ',2758 אין ספק , כי בכל ענייני המזונות הוקנתה לבתי הדין הדתיים המוסלמים סמכות שיפוט ייחודית; וראה בסוגיה זו את האמור בסעיף7 ז לחוק הפרוצדורה הנ"ל, כפי שתורגם לעברית בספרם של ש.ד. גוטיין וא' בן-שמש, המשפט המוסלמי במדינת ישראל (גוילים, תשי"ח)276 : "7 . בתי הדין מוסמכים לדון ולפסוק בענינים הבאים : ......... ו. תביעות בקשר עם נישואין וגירושין, מוהר, דמי-מזונות, יחוס ילדים וגידולם . . ."" באותו עניין דן בית המשפט העליון בהרכב של חמישה שופטים בשאלת סמכות בית הדין השרעי בעניין מזונות לאחר חקיקת חוק המזונות. הויכוח בפסק הדין שם חורג מענייננו. ההלכה שנקבעה בו היא כי בענייני המזונות של בני העדה המוסלמית נתונה ונותרה הסמכות הייחודית לבית הדין השרעי. (ראו ע"א 3077/90 פלונית ואח' נ' פלוני, פ"ד מט(2)578, 613). 11. בכתב התביעה פרטה התובעת כי מהות תביעתה מזונות חודשיים, מדור שקט ומשמורת על ילדיה. בכל עניינים אלו מסורה הסמכות לבית הדין השרעי, ואכן לבית הדין השרעי ניתנה הסמכות הייחודית הרחבה ביותר לעומת בתי הדין הדתיים האחרים. המסקנה העולה היא כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה. רק אוסיף כי מהחלטת כב' השופט יעקבי-שווילי לא עולה כל קביעה לעניין הסמכות העניינית. הדברים שנאמרו לגבי דתם של הצדדים נאמרו אגב אורחא וללא כל בדיקה לעומק. 12. התוצאה היא כי תמ"ש 3262/99 נדחית. כן בש"א 6863/99 להגדלת המזונות הזמניים נדחית. 13. אין צו להוצאות. בית הדין השרעי (מוסלמי)בני זוג