אכיפת הסכם מכר בבית משפט לענייני משפחה

להלן פסק דין בנושא אכיפת הסכם מכר בבית משפט לענייני משפחה: פסק דין 1. בתאריך 25.12.96 הגיש התובע לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה לאכיפת הסכם מכר, סעד הצהרתי ופיצוי כספי כנגד הנתבע - אחיו. ביום 2.2.97 הוגש על-ידי התובע כתב תביעה מתוקן. התביעה הועברה לבית המשפט לעניני משפחה בחיפה. בתאריך 22.9.97 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבע ובתאריך 9.3.98 נמסר כתב הגנה מתוקן. 2. שמיעת ההוכחות החלה בתאריך 27.12.98 ונסתיימה ביום 12.10.99. 3. עובדות המקרה עליהן אין חולקין: א. התובע והנתבע הינם קבלני בניין במקצועם. ב. ביום 17.7.79 נעשה הסכם מכר אשר במסגרתו רכשו התובע והנתבע, בחלקים שווים, מגרש ועליו בית מגורים, הידוע כחלקה 80 בגוש 10037 והנמצא ברח' תרנ"א 30 בחדרה. ג. הצדדים התדיינו בנוגע למכירת חלקו של הנתבע לידי התובע. ד. יחסיהם של התובע ואשתו עלו על שרטון ולאחר מאבק ממושך הצדדים התגרשו. ה. התובע העביר כספים לנתבע. 4. המחלוקת העובדתית: האם הכספים אותם העביר התובע לנתבע נבעו מהסכם בין הצדדים בדבר מכירת חלקו של הנתבע לתובע. 5. תמצית טענות הצדדים: התובע טוען בכתב התביעה כדלקמן: הסכם המכר בין האחים בנוגע לחלקה 84 בגוש 10037 הינו חוזה תקף אשר תנאיו מחייבים את שני הצדדים. העתק חתום של הסכם המכר, שהופקד על-ידי הנתבע, מוסתר על ידיו, או שהושמד על ידו בזדון. פעולות אלו התבצעו על מנת להעלים את קיומו של ההסכם ולהכחיש את קיומה של העסקה ואת ביצועה. הנתבע מעל באמונו והפר את חובותיו כלפי התובע במסגרת היותו נאמן של התובע. הנתבע חייב להעביר על שם התובע את הבעלות במחצית הנכס, ואגב זאת לשאת בכל ההוצאות והתשלמים שיהיו כרוכים בפעולות הדרושות לקיום חיוביו של הנתבע. כמו-כן התובע זכאי לפסק דין שיצהיר על היותו הבעלים האמיתי של הנכס כולו, לרבות מחציתו הרשומה על שם הנתבע ולאכיפת הסכם המכר על הנתבע. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי מן הנתבע על הסבל הרב שהנתבע הסב לתובע כתוצאה מהתנהגותו ומהתכחשותו לעסקה. 6. טענותיו של הנתבע בכתב הגנתו: א. לא הייתה כל עסקה בינו לבין התובע, כמו-כן לא היה כל הסכם ולא נחתם כל הסכם בין הצדדים. ב. אכן הצדדים דנו בעבר בנוגע לאפשרות כי התובע ירכוש מהנתבע את חלקו בנכס, אולם המו"מ לא הבשיל כדי הסכם. ג. טענת התובע כי ישנו הסכם חתום על-ידי הצדדים, אינה אלא שקר וכזב. ד. הכספים אשר הועברו לנתבע מאת התובע הינן הלוואה בלבד. העדויות 7. מטעם התביעה העידו: …………………( ) והתובע. עדת תביעה מס' 1: גרושתו של התובע מעידה כי הצדדים דנו בסוגיית המכירה פעמים רבות, היא עצמה נכחה בכ- 2-3 פגישות כאלו. דובר על קנייה בסכום של 60,000 דולר שהוא מחצית ערך הבית, אשר חלקו ישולם ממכירת דירתו של התובע ברח' קוק ובתמורה הבית ירשם כולו בטאבו על שם שני בני הזוג. הפגישות נערכו בשנת 1986, בפני עו"ד …, אשר במשרדו הוכן חוזה על שם העדה והנתבע. במהלך גירושי התובע והעדה בשנת 1994, העדה לא תבעה את מחצית הבית למרות שהחלו לשלם עבורו מכיוון שלא הייתה מעוניינת במלחמות נוספות עם התובע. העדה שמעה מהתובע שהוא אכן רכש את מחצית הדירה מהנתבע, לדעתה היא עצמה נתנה לתובע שיק על כל התמורה. העדה מאשרת שעבדה כגננת בגן מתחת לבית אשר שופץ לאחר תחילת הליכי הרכישה. הגן הושכר לעירייה בתקופה אחרת. לאחר מכן חל נתק טוטאלי בין התובע לעדה. דיון בעדות: העדה יודעת מכלי ראשון כי היו פגישות בין הצדדים בנוגע למכירת מחצית הנכס. באשר למכירה עצמה כל שהעדה יודעת הוא מפי התובע, משמע עדות מפי השמועה. הכלל הוא שעד המעיד בבית המשפט על עובדות שנקלטו בחושיו של אחר והגיעו לידיעתו של העד מפי השמועה, לאמור מפיו של אחר אשר קלט אותם בחושיו שלו, או שמע אודותן מאחר. כלל זה אומץ בשיטת המשפט הישראלית מהשיטה האנגלו-סכסית, כנראה מהטעם שמי שמוסר בעדות מה שהגיע לידיעתו "מפי השמועה" אינו יכול לערוב לאמיתות הדברים. מטבע הדברים אין טעם לחקור אותו בחקירה שכנגד בעניין זה. כל מה שיכול עד כזה לומר מצטמצם לכך שהוא "שמע" את הדברים מפי אחר ואין לו ידיעה אישית אם תוכנם אמת הוא אם לאו (י.קדמי "על הראיות" (תשנ"ט - 1999), 407). כיום מוסכם כי הטעם המרכזי למחסים הקבילות בפני עדות מפי השמועה נעוץ בקיומו של חשש למהימנות תוכנה; והחריגים לכלל נעוצים בעיקרם בקיומן של עובדות המפיגות חשש זה, במידה המתירה הגשת הראיה והותרת קביעת משקלה לערכאה השופטת (ע"פ 236/88 אברהם איזמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 485). לאור האמור לעיל נקבע כי משקלה של העדות לעניין קיום ההסכם בין הצדדים, נמוך ביותר. עד תביעה מס' 2: העד הינו קרוב משפחה רחוק של הצדדים, בעל משרד תיווך בחדרה ומכיר את המשפחה על כל חלקיה. העד מאשר כי הצדדים קנו את הנכס לפני כ- 10-12 שנה ולאחר מכן הנתבע סיפר לו כי מכר את מחציתו לתובע. העד מוסיף כי מחיר מחצית הנכס הגיע ל- 60,000 דולר וכי הנתבע סיפר לו על מכירת המחצית מספר פעמים. כמו-כן העד יודע כי התובע היה בהליך גירושין מאשתו וכי הנתבע אמר כי טוב שרק התובע רשום, אחרת האישה הייתה זכאית למחצית מהנכס. העד מבהיר כי בזמנו היה חבר טוב של הנתבע ושמע ממנו על העסקה. אין העד יכול לאשר כי דברי התובע היו נכונים, כמו-כן אינו זוכר תאריך בו החוזה נחתם ואם בכלל נחתם חוזה. כל שהעד זוכר הוא סיפור הקשור למכירת המחצית אצל עו"ד …. דיון בעדות: עדותו של העד הינה עדות מפי השמועה, ואין לתת לה כל משקל ראייתי. עד תביעה מס' 3: עו"ד … העד הינו אחיינם של הצדדים, לטענתו ת- 2 נערך והודפס במשרדו. העד מוסיף כי שני הצדדים ניגשו אליו על מנת לטפל בעניין זה, העד קיים פגישה עם הצדדים ונתבקש על-ידם להכין טיוטות להסכם המכר - הנושא לא נסגר. העד זוכר סכסוך בין התובע לאשתו דאז אשר בעקבותיו התובע והנתבע הסכימו פה אחד כי הנכס ימכר לתובע בלבד, בכדי שגרושתו של התובע לא תשותף בנכס. ממסמכים בתיק המצוי במשרדי העד עולה כי ת- 2 נשלח בדואר לשני הצדדים ות - 3 (חוזה המכר מהנתבע לתובע) ניתנו במסירה ידנית לתובע. לא זכור לעד אם ת- 3 נמסר לנתבע, יתכן שהתובע ביצע מסירה אישית לנתבע. העד מספר שהנו נאמן של אשת התובע בנכסים אחרים השייכים לה, לכן אם ת - 3 היה נחתם במשרדו היה מיידע אותה בעניין. הצדדים היו אמורים לחזור לעד ולומר לו אם חתמו או לא חתמו, ברור לעד שאם הנתבע לא היה מסכים להסכם הוא לא היה חותם, כמו כן ברור לו שהתובע לא יחתום בשם הנתבע. העד מספר כי משפחתם נפגשת אחת לחודש לערך, ולא היה לו כל חשש שמישהו מנסה לסדר מישהו אחר. העד מוסיף כי לא היה נוכח בהעברת הכספים בין הצדדים, אולם משיחות עימם עלה שהועברו הכספים. עניין ההלוואה אשר טען הנתבע עלה מאוחר יותר, אחרי עריכת שני הסכמי המכר. העד אינו זוכר את הסכום עליו דיברו כשערכו את ת- 2 אולם טוען שזה היה סדר גודל של הסכום שנקבע בת - 3. ידיעה על הסכומים ששולמו יש לעד רק מדבריהם של הצדדים. העד חושב ששמע לראשונה על הסכסוך מדברי התובע משום שמקיים עמו קשר טוב יותר מאשר עם הנתבע, עם זאת העד אומר כי היה נותן גם לנתבע העתק של ת- 3 באם היה מבקש. דיון בעדות: העד מעיד מכלי ראשון כי הוא אשר ערך את ההסכמים ת- 2 ות- 3, אולם באשר לידיעה האם ההסכם המאוחר יותר- ת- 3 נחתם, אין לו אלא השערות או עדויות מפי השמועה כפי שהעיד שעלה משיחות עם הצדדים כי הכספים הועברו. לאור הדיון עולה כי משקל העדות לעניין חתימת ההסכם, וחתימתו בלבד, היא אפס. עד תביעה מס' 4: העד מכיר את הצדדים כ- 20 שנה בשל קיום קשרים עסקיים משותפים, העד שיפץ את הגן אשר בנכס. שני הצדדים סיפרו לעד כי רכשו את הנכס וכן שהנכס נמכר מאוחר יותר מהנתבע לתובע. ידוע לעד כי הגן הועבר לנתבע לשכירות כדי שהתובע לא יחוייב בסכום גדול יותר של מזונות. העד זוכר מקרה שישבו שלושתם ביחד והנתבע אמר שטוב שהבעלות לא הועברה לדוד, אחרת היה משלם מזונות גבוהים יותר. העד מוסיף כי הנתבע לבדו נשא בהוצאות השיפוץ של הגן. כל השנים התובע גר במקום ולא הנתבע, התובע אמר לעד מה לעשות והנתבע לא התערב בכך. העד זוכר שהתובע אמר לו במפורש כי הנכס בבעלותו ואי-לכך יפרע את חשבונותיו לבד, את כל החשבונות הוציא העד על שם דוד בלבד. למרות שמעולם לא ראה מסמכים ולא שמע את סכום התמורה העד יודע שהייתה בינם עסקה. דיון בעדות: העד מעיד מכלי ראשון באשר לאופן התשלומים וליוזם השיפוצים, ברם אינו יודע שלא מפי השמועה אם היה הסכם בין הצדדים אשר מחתם על-ידם. עד תביעה מס' 5: העד הנו קבלן טיח ומכיר את הצדדים מעל ל- 20 שנה. לטענתו שאל את הנתבע של מי הבית והנתבע השיב שבהית שייך לתובע. בהזדמנות אחרת שאל את התובע למי שייך הבית והתובע השיב ששלו הוא. העד יודע שהבית נמכר לצדדים ב- 120,000 דולר והתובע סיפר לו שבתמורה נתן לנתבע 50,000 דולר. העד מעיד שעברו שנתיים- שלוש בין מועד הקנייה המשותפת למועד המכירה לתובע. דיון בעדות: עדותו של העד נסמכת על עדות מפי השמועה ודינה העדר משקל ראייתי. עדת תביעה מס' 6: העדה היא אחותם של הצדדים. העדה יודעת מהצדדים כי הם קנו את הדירה ביחד וכי התובע רצה לקנות את חלקו של הנתבע- כך שמעה מהם. לטענתה הנתבע סיפר לה שלתובע צרות עם אשתו ומזל שלא העביר את הבית על שמו בטאבו. העדה מספרת שאינה יודעת כמה שילם התובע לנתבע בעבור חלקו. הנתבע אמר לעדה כי משלא הועבר הנכס בטאבו כל המכירה אינה שווה דבר. דיון בעדות: העדות הינה חסרת משקל ראייתי מחמת היותה מפי השמועה. עד תביעה מס' 7: העד הינו הגיס של הצדדים. לטענתו התובע סיפר לעד כי הנתבע מכר לו את חלקו, לא זאת בלבד אלא לגירסתו כל פעם שהיו הצדדים מגיעים לבית של העד היו מדברים על המכירה. העד מספר שגם הוא שמע שהנתבע אמר "איזה מזל שלא חתמתי לו אחרת היא הייתה מעקלת לו גם את הרכוש הזה". דיון בעדות: העדות הינה מפי השמועה. עדת תביעה מס' 8: העדה היא אחותם של הצדדים, לטענתה יודעת מדבריהם שהצדדים קנו במשותף את הקרקע ולאחר מכן התובע קנה מהנתבע את חלקו ללא ידיעתה של אשת התובע - זאת ידוע לה מדברי התובע וממשפחתה. התובע סמך על הנתבע שישמור לו על הנכס עד לאחר הגירושין, גם בסלונה של העדה הנתבע אמר "איזה מזל שלא חתמתי לו כדי שאשתו לא תיקח לו את זה". דיון בעדות: העדה נסמכת בדבריה על עדות מפי השמועה. עד תביעה מס' 9: העד הינו אחיהם של הצדדים. ידוע לעד מדברי התובע כי הצדדים קנו את הנכס לפני כ- 15 שנה. יתרה מכך התובע סיפר לעד כי רכש את חלקו של הנתבע ובעקבות הרכישה החל משפצו. העד מעיד ששמע זאת גם מהנתבע פעמיים בנימוק שמכר לתובע כדי שאשתו של התובע לא תוכל להסתלק עם הנכס. לעד אין מידע בנוגע למחיר. המשפחה ראתה את התכחשותו של הנתבע כבגידה וכעזות מצח. העד טוען שאינו יודע אם העסקה נעשתה בחשאי או בהסתר. דיון בעדות: עדות מפי השמועה. עד תביעה מס' 10: העד הנו אחיהם של הצדדים. שמעתי משני הצדדים כשקנו את הנכס במשותף בשנת 78' לאחר שהתובע גר שנתיים בנכס, הצדדים, ככל הידוע לעד, ניהלו מו"מ באשר לרכישת הנכס ע"י התובע. שני הצדדים סיפרו לעד על המחיר שסיכמו בינם בעבור מחצית הנכס 60,000 דולר. העד מצהיר כי את ההסכם הלא חתום שהוכן ע"י עורך-הדין חגי והצדדים יצאו ממשרדו כאילו סגרו את ההסכם ופעלו באותו האופן. התובע פירסם ומכר את דירתו על-מנת לשלם לנתבע. ככל הידוע לעד, את כל הכסף ממכירת הדירה נתן התובע לנתבע בהפרש של שעות. העד טוען שנכח בפגישה עם עו"ד קצף אשר העלה את הרעיון לא למכור את מחצית הנכס על שם אשת התובע אלא על שם התובע בלבד. נודע לעד מדיבורים וסיפורים שהצדדים הלכו לעוה"ד חגבי פעם נוספת על מנת לשנות את ההסכם המקורי להסכם מכירה מהנתבע לתובע במקום לאשתו של התובע. התובע החל לשפץ את הבית לבדו והפכו משלד של 80 מ"ר לבית של 200 מ"ר לפחות. ככל הידוע לעד אשתו של התובע הפעילה גן ילדים משך עונה אחת ולאחר מכן בני-הזוג השכירו את הגן לשימוש העירייה. לאחר מספר שנים כאשר מריבות וסיכסוכי הזוג החריפו, התובע קיבל עצה לצמצם את הכנסותיו, בעקבות עצה זו העביר לנתבע את הכנסותיו משכירות הגן. הצדדים התייעצו עם העד בנוגע לביצוע תיאומי מס על-מנת שהנתבע לא יצטרך לשאת בתשלומי מס הכנסה בעבור סכומים אלו. נודע לעד כי הצדדים קיבלו את הצעתו של עו"ד קצף להקפיא את הרישום של הנכס בטאבו. העד יודע כי התובע שילם לנתבע את מלוא הסכום בסך של 60,000 דולר. העד מעיד כי בין האחים כולם שרר יחס של אמון במיוחד כלפי האח הגדול אשר היה כאביהם לאחר שהאב נפטר. לאחר מספר שנים הנתבע התבקש לערוך הצהרת הון וכדי להסביר מהיכן נבעו הסכומים נקבע כי הסכום ירשם כסכום אשר נלקח כהלוואה מהתובע. העד מעיד שהוא שמע שהתובע לא התנגד לרישום זה וכך נסגר הנושא. תקופה מסויימת לאחר מכן הנתבע הזדקק להלוואה ועל-ידי העד הועברה ההלוואה ולאחר מכן נפרעה. ביום בו התובע התגרש הוא ניגש אל העד בבקשה לקבל הלוואה דחופה על-מנת להבטיח את הגירושין. ידוע לעד מדברי שני הצדדים כי לאחר הגירושין התובע ביקש מהנתבע להעביר חזרה את חוזה השכירות של הגן. הנתבע התחמק מהתובע תקופה מסויימת בטענה כי יש להם עניינים כספיים נוספים אותם יש להסדיר. העד טוען כי בפגישות הראשונות הנתבע לא העז לומר כי לא מכר את הדירה לתובע. העד פעל כבורר בין הצדדים, אולם הסכסוך לא נפתר. העד העלה באחת מן השיחות שראה את החוזה בינם אולם הנתבע טען כי זהו זיוף. הנתבע החל מתכחש מעניין המכירה. בשלב מסויים הנתבע הכין רשימת תשלומים שקיבל מאת התובע אך לא הכניס סכום של 10,000 דולר בטענה כי סכום זה היה הלוואה בין הצדדים. העד מספר כי גם לו הנתבע חייב כספים בעבור נכס שהיה שייך לעד, הועבר לנתבע, העד לא קיבל תשלום עבור הנכס ולחילופין לא קיבל את הנכס בחזרה. העד חושב כי בשני המקרים הנתבע קיבל עצות מבנו העורך-דין אשר גורס כי אם אין מסמכים אין עסקה. לדעת העד ההבדל בין החוזים ת- 2 לת- 3 הוא בכך שבת- 3 הושמט נושא היטל ההשבחה. לעד ידוע שהנתבע בדק נושא זה וגילה כי אין צורך לשלם היטל השבחה, אי-לכך הושמט הסעיף הרלוונטי בחוזה השני. דיון בעדות: עדותו של העד מורכבת משניים: פרטים וידיעות אותם הוא יודע מכלי ראשון כגון פגישות עם עורך-הדין בהם נכח, פגישות בין הצדדים לבינו וכיוצ"ב. החלק השני של עדותו כוללת פרטים וידע אותם שאב משמיעת הצדדים, משקל חלק זה של העדות הוא אפסי. עד תביעה מס' 11: העד הוא גיסם של הצדדים. העד טוען ששמע פעמים רבות מהתובע כי יקנה את חלקו של הנתבע. העד מעיד כי שמע זאת פעם אחת מהנתבע. העד זוכר ששמע את הנתבע אומר שמזל שהעסקה לא הושלמה אחרת אשתו של התובע הייתה שמה יד על הנכס. לדעת העד דברי הנתבע כוונו להשלמה מבחינת רישום הנכס בטאבו ולא מבחינת המכירה. העד שמע שלאחר הגירושין החלו הסכסוכים בין הצדדים. במפגשים משפחתיים האשמה הופנתה כלפי הנתבע, כי כל המשפחה ידעה את האמת. העד אמר לנתבע שאינו יודע דבר בנושא ואינו מתערב מכיוון שחשב שהנושא יסתדר. כוונתו בדבריו הייתה שאינו רוצה להתערב בכך. דיון בעדות: עדות מפי השמועה. עדת תביעה מס' 12: העדה היא אחות הצדדים. העדה גם שמעה את הנתבע אומר את המשפט, שמזל שלא רשם את הבית על שם התובע בטאבו אחרת גרושתו הייתה שמה ידה על הנכס. העדה מספרת שהיה לה ברור כי הבית נמכר לתובע על-ידי הנתבע, לכן ניגשה לנתבע בליווי שתיים מאחיותיה על-מנת לדעת מדוע התובע לא מעביר את הנכס. הנתבע אמר להן לא להתערב משום שאינן יודעות את כל פרטי העיניינים שבין הצדדים. דיון בעדות: עדות מפי השמועה. עדת תביעה מס' 13: העדה הנה אחותם של הצדדים. העדה זוכרת ששמעה מפי הצדדים כי הדירה נרכשה במשותף על-ידם. מאוחר יותר העדה זוכרת כי שני הצדדים סיפרו לה כי התובע רכש את מחציתו של הנתבע. העדה אינה יודעת מהם תנאי המכירה. העדה שמעה על נושא אי השלמת הרישום בטאבו בשל הסכסוך עם אשתו הראשונה של התובע. גם עדה זו זוכרת את המשפט שאמר הנתבע, מזל שהנכס לא נרשם על שם הנתבע אחרת גרושתו של התובע הייתה שמה ידה על הנכס. לאט לאט המצב בין הצדדים החריף. העדה הבינה כי יש לנתבע חשבונות לסגור עם התובע, שאת טיבן לא ידעה. העדה מסבירה כי במשפטו של הנתבע הכוונה הייתה איזה מזל שהנתבע לא רשם את העסקה, לא, איזה מזל שהעסקה לא נחתמה. העדה גורסת כי לא היו בין בני המשפחה חילוקי דעות, כולם ידעו כי הנתבע מכר חלקו לתובע. דיון בעדות: עדות מפי השמועה. עד תביעה מס' 14: העד הינו גיסם של הצדדים. העד טוען כי יודע מפי הנתבע על עסקת המכירה בין הצדדים. העד אינו יודע את נסיבות העסקה. העד יודע כי התובע מכר את דירתו הקודמת שברח' הרב קוק ובתמורה קנה את החלק השני שבנכס. כמו-כן העד יודע שבכסף מרכישת מחצית הנכס התובע רכש מגרש נוסף בחדרה. דיון בעדות: עדות מפי השמועה. עד תביעה מס' 15: התובע התובע מספר כי פנה לנתבע ואמר לו כי מכיוון ששניהם בעלי נכס, לא ניתן לבנות עליו ולכן עדיף שאחד ימכור לשני. הנתבע הציע לתובע לרכוש את חלקו בסכום אשר יעלה על מחצית ממאה אלף דולר. בעקבות הצעתו של הנתבע, התובע החליט לרכוש את חלקו בסכום של 60,000 דולר. התובע מוסיף כי הנתבע הוא אשר ניהל את המו"מ לרכישת הנכס. התובע מוסיף כי לאחר שהחליטו על המחיר הלכו לעו"ד חגי אשר ערך את ת- 2. התובע מספר כי הנתבע והעו"ד טיפלו בכל הנושא, התובע ואשתו רק באו לחתום. התובע מסביר כי הסכומים לא נרשמו מכיוון שהנתבע היה נדרש לשלם מס שבח ולתובע עדיין לא היו הסכומים לתת עבור הנכס. גם בנוגע לאופן רישום הסכום היה ויכוח, לכן גם הסכומים לבדם (ללא חתימה) לא נרשמו. התובע מספר כי גר בדירה ברח' הרב קוק אשר מכרה לצורך רכישת הנכס. את התשלום הראשון עבור הנכס שילמה אשת התובע, שאר התשלומים שולמו ישירות מהקונה לנתבע. התובע מוסיף כי בידו מסמך אותו כתב ובו פירוט הסכומים ומסמכי ההמחאות אשר שילמם לנתבע. התובע מספר כי העתיק פרטים אלו מתיקית מסמכים השייכת לנתבע. התובע מסביר כי כאשר הלך פעם נוספת לעו"ד לקחת את החוזה הלא חתום ת- 3 היה זה בכדי להראות לנתבע שאכן רכש את הנכס וכי לא יתכן כי כוונתו הייתה הלוואה. התובע מספר כי נפגש עם עו"ד קצף האב בכדי שיזכיר לעו"ד חגי כי היה זה הרעיון שלו שהנתבע ישמור את הנכס על שמו בתקופה זו ובכדי שיזכיר לנתבע על כך. הנתבע הסכים להפגש עם התובע ולדון בעניין הכספים בלבד, ללא איזכור כלשהו של המכירה. בפגישה נוספת אשר התקיימה בפני עו"ד ברזילי, הנתבע הביא עמו רשימה של כל הכספים אשר ניתנו לו על-ידי התובע. התובע ראה כי בפירוט לא מצויין סכום של 10,000 דולר וביקש מהנתבע להוסיפו. הנתבע סרב בטענה כי הסכום הוא סתם הלוואה בין אחים, בעקבות תשובתו של הנתבע ואי נכונותו לרשום את הסכום הנ"ל, התובע עזב את הישיבה. התובע מספר כי הסכים לתנאיו של הנתבע מכיוון שמגיל 13 נתון תחת חסותו. יתרה מכך, לא פנה לבית-משפט מכיוון שהתברר לו כי בכל הנוגע למקרקעין אם אין מסמך כתוב אזי ישנה בעייתיות רצינית. התובע מפרט כי שיפוץ הבית עלה יותר מ- 100,000 דולר ולקח כארבע שנים. התובע מספר כי הצדדים חתמו על החוזה בביתו, לפני 15 שנה, לפי מיטב זכרונו החוזה הוא ת- 3. האמון של התובע בנתבע היה טוטאלי ולכן אפילו לא בדק על מה חתם. התובע מוסיף כי הנתבע תמיד טיפל במסמכים. התובע מסביר כי החל מההסכם הראשון הכוונה הייתה למכור את חלקו של הנתבע לתובע ולאשתו בחלקים שווים כך שלתובע יהיה ¾ מהנכס ולאשתו דאז ¼ בלבד. הטעות בתצהיר מקורה באי-הבנה של עו"ד ליפשיץ. התובע מספר כי השכרת הגן על-ידי הנתבע לעירייה החלה רק ב- 1994 בעקבות תביעתה של גרושת התובע להגדלת מזונות. הנתבע היה צריך להעביר את תשלומי השכירות לתובע אולם לא עשה זאת. התובע אנו מסוגל להמציא מסמכים שהוא כתב לנתבע בכדי שיעביר לו את הכספים האמורים. הנתבע אף האריך את השכירות למרות התנגדותו של התובע לכך. הנתבע קיבל את דמי השכירות בשנים 93'- 94', בשנת 94'- 95' התובע עצר את התשלומים עבור הנתבע, בשנת 95'- 96' התובע תבע את דמי השכירות. לאחר מכן הנתבע עצר לתובע את התשלומים בטענה כי הנו הבעלים של מחצית מהנכס. בשנת 93' החריף המשבר בין התובע לגרושתו עד שהתובע יצא מהבית. בעקבות יציאתו זו מסר לנתבע את הסמכות לגבות את דמי השכירות של הגן בכדי שאשתו דאז לא תהנה גם מהמזונות וגם מדמי השכירות. התובע אומר כי הראש אשר חשב על כל התוכניות הללו הוא של הנתבע. התובע מספר כי התנאי לגירושין אותו הציבה גרושתו הוא החזר הסכום של 10,000 דולר אותם נתנה לתובע לרכישת המחצית השנייה של הנכס. התובע מסביר כי הצהיר למס הכנסה כי הכסף ששולם לנתבע היה בגדר הלוואה, כנגד רצוני. פעולה זו ננקטה לאחר שהתובע התייעץ עם רואה החשבון שלו אשר המליץ לו לרשום סכומים אלו כהלוואה בין אחים, לקראת הצהרת ההון. התובע מסביר כי כל מה שהנתבע אמר לו, היה מבחינתו קדוש. התאריך הרשום על ת- 3 הוא כנראה התאריך הנכון, למרות שהמסמך שקיבלתי מעו"ד חגי היה לא חתום. התובע אינו זוכר מתי בדיוק המסמך נחתם, כל שזוכר הוא שהמסמך נחתם כאשר שילם את התשלומים בעבור הנכס. אין התובע יודע עם עו"ד חגי ראה את המסמך החתום, משום שהצדדים לא חתמו לפניו. התובע טוען כי עו"ד חגי לא מדייק בפרטיו משום שהנתבע תמיד היה יותר דומיננטי בכל הנוגע למסמכים ולא הוא. התובע מוסיף כי הוא החל להתגורר בנכס בשנת 84' ללא שום קשר למכירה נשוא הדיון. התובע מספר כי בערך בשנת 93' גרושתו פרצה למשרד השייך לו בקומה התחתונה ומיד לאחר פריצה זו, העביר התובע את כל מסמכיו לביתו של הנתבע. התובע מספר כי כשבוע שבועיים לאחר הגט הנתבע התחיל לדבר בפעם הראשונה על כך שלא מכר לתובע את הנכס וכי יש לו חשבון עימו. התובע ביקש מהעורך-דינו, עו"ד קצף שידבר עם הנתבע, על מנת שירד מהעץ הגבוה עליו טיפס. התובע מדגיש כי התכחשות הנתבע לא התחילה באחת, אלא בהדרגה, בתחילה טען כי יש לו התחשבנויות עם התובע ורק לאחר מכן התחיל לגרוס כי כלל לא הייתה מכירה. התובע שמע זאת לראשונה כאשר בא לביתו של הנתבע, דבריו של הנתבע נפלו על התובע כרעם ביום בהיר, כאשר אמר כי התובע ביטל את העסקה. באשר לכסף המצוי בידי הנתבע כ- 8 שנים, גרס הנתבע כי מדובר בהלוואה. כשיצא התובע רוגז מביתו של הנתבע פגש באשתו ושאל אותה מה ידוע לה על כך, האשה אמרה כי הנכס אכן שייך לתובע. התובע לא חשב כי זהו סכסוך שאין ממנו חזרה וניסה עם שאר בני משפחתי לשכנע את הנתבע לקיים את שהוסכם בינם. דיון בעדות: בית המשפט התרשם מכנותו של העד ונותן אמון בדבריו. עדות זו תהיה בעלת משקל רב בשקילת העדויות. 8. מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו עד הגנה מס' 1: הנתבע הנתבע מספר כי הוא היה שותף עם התובע והאח ברוך כשנתיים, בשנות השבעים. לגרסתו כאשר הצדדים קנו את הנכס הם לא היו שותפים. הנתבע מבהיר כי היו ביניהם יחסי אמון מלאים. לטענתו במשפחה היו הלוואות אשר נעשו על בסיס הסכם בעל-פה אולם לא היו עסקים בעל-פה. הנתבע איננו זוכר אף מקרה בו המשפחה עשתה עסק במקרקעין בעל-פה ורק לאחר מכן העלתה הדברים על הכתב. הנתבע מספר כי היו רעיונות של "אולי נקנה ואולי נעשה". הנתבע אינו יודע בדיוק מה היו שאר עסקיו של התובע, אולם זוכר כי קיבל ממנו הלוואה, על סכום לא ידוע, אשר שולם בתשלומים. כספי ההלוואה נועדו לצרכיו האישיים של הנתבע, חלק לעסק וחלק לשימושו האישי. הנתבע מסביר כי את הסכום הראשוני שנתן לו התובע הוא היה צריך לחברה שלו, את שאר הכסף התובע העביר לנתבע מכיוון שלא רצה שאשתו, עמה היה בהליכי גירושין, תדע על הכספים הללו. הנתבע לא זוכר בדיוק את התשלומים הסכומים והתאריכים, הוא מאמין כי אפשר לדעת זאת בדיוק אצל רואה החשבון שלו. לגרסתו כאשר פנה לתובע בבקשת הלוואה לא דיבר על סכום מסויים אלא ביקש שמה שיש לו שיתן. בתחילה התובע נתן יחד עם אשתו אולם לאחר מכן ללא ידיעתה. הנתבע מספר כי לא היה מסמך על ההלוואה, לא סוכמו תנאי ההחזרה, הריבית וההצמדה. הנתבע התכוון להחזיר לתובע את הסכום הראשוני תוך זמן קצר, אולם לאחר הריב עם אשתו התובע לא היה מעוניין בהחזרת הסכום מכיוון שהיה מעוניין להעלימו. הנתבע מעיד כי תמיד רצה להחזיר לתובע את הסכום אולם התובע סירב לקבלו בטענה כי יתחשבנו על-כך בעתיד. הנתבע לא קיבל הלוואה נוספת מאת התובע. היו כספים שהתובע נתן לנתבע על-מנת שישמור אותם בחשבונותיו, כל הכספים הללו הוחזרו. הנתבע מספר כי היו דיבורים על מכירת מחצית הנכס לתובע ולאשתו, אולם לא דובר על מחיר. הצדדים הלכו לעו"ד חגי שיכין טיוטות, לאחר מכן הלכו לברר מהם המיסים החלים על עסקה כזו. דיון בעדות: בית המשפט התרשם כי העד אינו אמין. עדותו של הנתבע הינה מעורפלת, רצופה בהתחמקויות מלענות לשאלות הספציפיות וכן אינה סבירה. במשפחה שבה רבים הם אנשי העסקים המורגלים בעריכת עסקאות, תמוה בעיניי כי תתבצע עסקת הלוואה ללא שום תיעוד של סכום ותנאי החזרה כלשהם. במיוחד צורמים הם הדברים לאור עדותו של הנתבע כי היו עסקים שנעשו בתוך המשפחה. לאור האמור לעיל ניתן לסכם כי משקל עדותו של הנתבע לוקה בחסר. 9. מסקנות מהדיון בעדויות: כל העדים אשר העידו בפני בית המשפט בתיק דנן הינם בני משפחתם או מכרים קרובים של הצדדים. הכלל הקבוע בסעיף 2 לפקודת הראיות קובע כי: "הכל כשרים להעיד בכל משפט". הלכה פסוקה היא: שיש ליתן לדיבור "הכל" את מלוא משמעותו. במצב דברים זה אין ב"נגיעה אישית" של העד בעניין הנדון בבית המשפט כדי לפגוע בכשרותו להעיד, ויכולה להיות לכך השלכה, אך ורק לעניין משקלה הראייתי של עדותו. אשר על כן אין פוסלים עדותו של ה"עד המעוניין", מי שיש לו ענייין תתוצאה, כגון: בן משפחה, אשר מטבע הדברים יש לו עניין בתוצאה (ע"פ 725/95 מנדלבליט נ' מ"י, לט פורסם). עם זאת כאשר מדובר בנגיעה אישית, הדבר מהווה שיקול נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראייתי שמן הראוי להעניק לדבריו. בענייננו העדים אשר העידו אינם נוגעים בדבר, אולם ללא ספק הינם עדים מעוניינים. לאור מסקנה זו יש לבחון היטב את משקלן הראייתי של העדויות. בע"א 496/89 אל קאלאב נ' אוניברסיטת הנגב, פ"ד מה(4) 348 נאמר: "נכון הוא כי בית המשפט ייטה להאמין לעד "לא מעוניין" אך אל לו לשופט לצאת מנקודת הנחה כזו, שיהיה בה כדי לייתר את המשקל הניתן לשיקול דעתו של שופט הערכאה הראשונה...עדותו של צד מעוניין אינה בהכרח שקר, כשם שעדותו של צד לא מעוניין אינה בהכרח אמת. תפקידו של השופט השומע אותם לקבוע במי מהם יש לתת אמון". רוב העדויות אשר נשמעו כמפורט לעיל הינן עדויות מפי השמועה, אי-לכך משקלן נפגע. אין לנו אלא להאמין לדברי העדים שכך הם שמעו, אולם שימוש בעדיותיהם אינן מאפשרות את אימות הטענות הנטענות בעדות מפי השמועה. מהימנות העדים: כפי שהסברתי לעיל, התרשמתי מהתובע כי הינו אמין ועדותו תזכה למשקל רב. מאידך, עדות הנתבע עוררה תמיהות באשר לרצינותה וזאת בעקבות התחמקיותיו של הנתבע מלענות לשאלות מסויימות וגירסתו המעורפלת והבלתי סבירה. 10. מסמכים: התצהירים אשר הוגשו מקיימים את דרישות התצהיר המנויות בסעיפים 15-17 לפקודת הראיות אי-לכך הם מהווים ראייה כשרה. התצהיר מהווה ראיה לכאורה ובתוך כך הוא מהווה חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. תצהירי עו"ד צבי קצף ועו"ד ברזילי, הוגשו ללא חקירה נגדית, יש לזכור כי הימנעות מחקירת המצהיר "אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין למצוא בו מעיקרו" (ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה(5) 735), ההימנעות משליכה על משקל התצהיר אולם אינה מוסיפה לתוכנו (י. קדמי "על הראיות" (1999), חלק שני, 663). משקלם הראייתי של שאר המסמכים אשר הוגשו, יפורט בהמשך פסק-הדין. 11. דיון: 11. א. העילה בגינה תובע התובע היא הפרת הסכם מחייב: האם ניתן לראות בת- 3 הסכם מחייב: שניים הם הקובעים אם הסכם הוא מחייב או לאו, גמירות דעת ומסויימות: תנאי מוקדם ליצירת חוזה תקף הוא קיומה של כוונה ליצור יחסים משפטייים מחייבים. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי דרישה זו טמונה בביטוי "גמירות דעת" (ראה: 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 260). דרישה זו באה לידי ביטוי במפגש הרצונות של הצדדים והסכמתם ההדדית להתקשר בחוזה. על-פי ספרה של ג.שלו "דיני חוזים", מהדורה שנייה - 1991 ע"מ 86, גמירת דעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות. בניגוד לכוונה ליצור יחסים משפטיים שהיא מופשטת וכללית, גמירת הדעת היא מוגדרת וצריכה להיות מכוונת להתקשרות מסויימת עם צד מסויים. מבחן גמירות הדעת הוא מבחן אובייקטיבי. משמעותו המעשית נלמדת על-פי אמות המידה של האדם הסביר, בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו. גמירת-דעת שלא באה לידי ביטוי חיצוני אינה יכולה להזין את התנאי הנדון להיווצרות החוזה. בענייננו הצדדים ניגשו שניהם לעו"ד חגי בכוונה ובמטרה להתחיל את נושא העברת הנכס ולחילופין להתעניין בשעורי המיסים החלים על עסקה שכזו. לאור העדויות של התובע, עו"ד חגי והנתבע עצמו, ניתן לסכם כי גמירת הדעת הייתה קיימת בעסקה הנדונה . הדרישה השנייה היא דרישת המסויימות הנובעת מסעיף 2 לחוק החוזים, הקובע כי פנייה היא בגדר הצעה אם היא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה. ברור כי מידה מינימלית של פירוט נדרשת, שכן אין החוזה יכול להיווצר אלא כאשר הצדדים הסכימו על מסגרתו ועל העניינים החיוניים והמהותיים שבו (ראה ג.שלו בספרה ע"מ 88). במקרה דנן ברי מהעדויות כי דובר על סכום ספציפי. לא זו אף זו שמעדותו של הנתבע אפשר להבין כי הצדדים ידעו בדיוק מהו המחיר המוסכם שכן הנתבע מספר כי לאחר בדיקת המסים הנדרשים לתשלום התובע אמר כי המחיר יקר מדי עבורו. התובע יכול היה להגיע למסקנה הזו רק אם ידע מהו הסכום עליו מתווספים המיסים. מכיוון שת- 3 הוגש כהסכם לא חתום, אין בית המשפט יכול להחליט כי ההסכם חתום ולכן יש לדון האם ההסכם תקף לאור דרישת הכתב, כעולה מסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969. עצם קיום ההסכם בכתב קיים את התנאי המהותי להקמת התחייבות לעשית עסקה במקרקעין. כאשר המסמך בכתב נעדר חתימת הצדדים יש לבחון את ההסכם ביתר קפדנות כאשר יש לשים לב לראיות נוספות העשויות להוכיח את העובדות החסרות. כפי שהוסבר בפירוט רב בסיכומי התובע, הדרישה כי המסמך יהיה חתום על-ידי הצדדים התרככה עם השנים. אין ברצוני לחזור על ההלכות המתוארות כהלכה בסיכומי התובע אלא להדגיש כי באין חתימה יש לבחון את כוונת הצדדים. במקרנו ניתן להבחין כי למעט הרישום, הצדדים נהגו באופן המקיים את החוזה באופן מובהק, הנתבע הדיר ידיו ורגליו משימוש בנכס ואילו התובע נהג בנכס כבשלו. המסקנה היא כי הצדדים הוכיחו בהתנהגותם כי ההסכם מחייבם, מכאן שאין בהעדר החתימה כדי לפגוע בדרישת הכתב, כפי שנקבע בספרם של המלומדים פרידמן וכהן ע"מ 451-452 "דוגמא אפשרית לראייה שתמלא את מקומה של החתימה היא קיום בפועל (מלא או חלקי) של החוזה מצידו של מי שלא חתם. הוא הדין אם אותו צד נאות לקבל ביצוע מלא או חלקי של החוזה מן הצד האחר...". לפיכך אני מחליט כי הסכם ת- 3 הינו הסכם מחייב המקיים את הדרישות של גמירת דעת, מסויימות ודרישת הכתב. במקרה דנן אין צורך להיכנס למקרים הקיצוניים בפסיקה, אשר בראשם ע"א 986/93 קלמר נ' גיא פ"ד נ(1) 185, מכיוון שאין מדובר בהעדר ת"ל בשלב המו"מ כאמור בסע' 12 לחוק החוזים. 11. ב. ההלוואה: עדותו המעורפלת של התובע באשר לטענה כי הכספים אשר הועברו לידיו מאת התובע הם בגדר הלוואה, ללא תנאים, ללא מועד פרעון ללא שעורי ריבית והצמדה, מעלים תמיהות באשר לנכונות הדברים. אין בליבי מקום להאמין לדברים אלו של הנתבע, אשר הנו איש עסקים ממולח ומנוסה, ואשר לא נמנע בעבר מלחתום על חוזים עם אחיו. יתרה מכך, תשובותיו בעדותו היו מתחמקות ומשוללות הגיון כגון מהו ההגיון שהתובע ימכור נכס השייך לו על מנת לתת לאחיו הלוואה על סכום לא ברור למטרה לא מוגדרת. כמו-כן לא ברור האם התובע האיץ בנתבע לקחת מכספו על-מנת להעלימו מגרושתו, או שמע הנתבע היה זקוק להלוואה. זאת ועוד מביאים אותי למסקנה כי גרסתו של התובע היא הנכונה וכי סיפור ההלוואה לא היה יותא מאשר חוזה למראית עין אשר מטרתו לכסות על הסכם המקרקעין הנדון לעיל שעיקרו הברחת נכסים מחוץ למסגרת הנישואין. באם נתייחס לחוזה ההלוואה כחוזה למראית עין הרי שפתרנו סוגיות כגון: העדר הדיווח והרישום של העסקה, העירפול סביב מועד מסירת החזקה, העדר החתימות המחייבות תשלום מס שבח ובעקבות כך רישום, העברת דמי השכירות לנתבע וכיוצ"ב. 11. ג. חוזה למראית עין: כפי שתואר בהרחבה בפסק-הדין ת"פ 849/95 מדינת ישראל נ' ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ, פ"ד נז(4) 241. סעיף 13 לחוק החוזים דן בחוזה למראית עין. חוזה כזה הינו חוזה אשר על-פיו מסכימים הצדדים כלפי חוץ על הסדר משפטי מסוים בעוד שכוונתם האמיתית היא שונה. על-פי כוונתם ורצונם האמיתיים של הצדדים, אין לחוזה נפקות לדידם (ראה ע"א 630/78 ביטון ואח' נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 580, 581). חוזה כזה הינו חוזה אשר בו קיימת אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לבין רצונם האמיתי. עניינו של סעיף 13 הוא ההתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים. השאלה מה הייתה כוונתם בעת כריתת ההסכם היא שאלה שבעובדה הנלמדת ממכלול נסיבות המקרה. נטל הראיה מוטל על שכמו של מי שמבקש להוכיח כי החוזה נכרת למראית עין (ראה ג' שלו "דיני חוזים", בעמ' 169). והעובדה, בדבר הכוונה האמיתית של הצדדים, בנסיבות העניין, ניתן להסיקה ממכלול הראיות הנוגעות לעניין, לרבות ראיות נסיבתיות. לעניין זה רלוונטיות להתנהגותם של הצדדים אשר בה יהא כדי ללמדנו כיצד התייחסו הצדדים עצמם לזכויות ולחובות שנקבעו בחוזה (ראה ע"א 623/85 סלהוב ואח' נ' גליה, חברה קבלנית לבניין ופיתוח בע"מ ואח', פ"ד מג(2) 218). יש להבחין בין חוזה למראית עין שמאחוריו אין ולא כלום, אשר בו אין כוונת הצדדים לשנות את המצב המשפטי הקיים ופועלים רק כלפי חוץ - למראית עין - לבין חוזה, שמאחוריו מסתתר חוזה אחר, שונה. במקרה הראשון יהא זה "חוזה למראית עין מוחלט" והמקרה האחרון "חוזה למראית עין יחסי". זוהי ההבחנה בפסיקה ובספרות - ראה ג' שלו דיני חוזים, בעמ' 172-170 וראה גם ג' טדסקי "חוזה למראית-עין ודבר פסלותו". בע"א 630/78 הנ"ל, בעמ' 582-581 קובע כב' הנשיא ברק: "החוזה למראית עין עשוי ללבוש צורות שונות ומגוונות. ידועה ההבחנה בין המקרה אשר בו מאחורי מראית העין אינה מסתתרת כל עסקה משפטית בין הצדדים (סימולציה מוחלטת), לבין המקרה אשר בו מאחורי מראית העין מסתתרת עסקה משפטית אחרת בין הצדדים..... במקרה השני - סימולציה יחסית - קיימת חזות חיצונית של חוזה פלוני, אשר מאחוריה מסתתר הסדר שונה בין הצדדים. במצב דברים זה קיימות, איפוא, שתי עסקאות משפטיות בין הצדדים. האחת הגלויה, זו שלמראית עין ואשר הצדדים כלל אינם מתכוונים לבצעה, והאחרת הנסתרת, אותה מתכוונים הצדדים לבצע". בענייננו - מסמך ת- 3 משקף את כוונת הצדדים, את רצונם האמיתי ומהותה האמיתית של העסקה, ואילו הצהרת ההון המפרטת כי הכספים מקורם בהלוואה, אין מאחוריו כוונה אמיתית. זה האחרון הינו חוזה פיקטיבי ומאחוריו מסתתר החוזה האימיתי (ת- 3). תוקפו של החוזה הנסתר נקבע באורח עצמאי ובלא זיקה להוראות סעיך 13 לחוק החוזים, וכך קובע כב' הנשיא ברק בע"א 630/78 הנ"ל, בעמ' 582. "בטלותו של החוזה למראית עין מבוסס על רצונם האמיתי של הצדדים. לרצון אמיתי זה יש לתת, איפוא, תוקף לא רק במובן השלילי (ביטול החוזה למראית עין), אלא גם במובן החיובי (הכרה בחוזה הנסתר)". חוזה למראית עין נועד במקרים רבים לשרת מטרה אסורה, וכאשר מדובר בחוזה שמראית העין בו היא יחסית, קרי: מאחוריו מסתתרת עיסקה אמיתית השונה במהותה מזו המוצגת בחוזה שנעשה למראית עין, מהווה אף דרך להתחמקות ממס (ג' שלו דיני חוזים, בעמ' 173). ומכאן, שמדובר, כאמור, בחוזה למראית עין אשר מאחוריו מסתתרת עיסקה אמיתית, שונה במהותה, ומתוך שב"מראית עין יחסית" עסקינן, נותר החוזה הנסתר שריר וקיים ומשקף העיסקה האמיתית. זוהי העסקה האמיתית, שנעשתה בין הצדדים, ויש לפעול על-פי מהותה תוך התעלמות מן הצורה ששיוו לה הצדדים. אמונתם של הצדדים בשעת ההתקשרות החוזית היא הקובעת, וההכרעה תהיה על יסוד אומד דעתם של הצדדים בזמן כריתתו של ההסכם ועל יסוד התנהגותם לאחר כריתתו. אין ספק כי כל מטרתו ותכליתו של נושא ההלוואה היא למטרה מסויימת אחת בלבד, והיא הברחת רכוש מידי גרושתו של התובע. 11. ד. נאמנות משהחליטו הצדדים לקיים את ההסכם בינם, הנתבע הפך להיות הנאמן של התובע. סעיף 2 לחוק הנאמנות, התשל"ט- 1979 קובע כי: "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם הנאמן, או על פי כתב הקדש". במקרה שלפנינו, אין כל חוק או כתב הקדש הרלוואנטיים לעניין, וחוזה מפורש בין התובע לנתבע לא נחתם מעולם. דיון נרחב בסוגיה מצוי בפסק-הדין ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, פ"ד מח(1), 801 "LMPLIED TRUST נוצר במשפט האנגלי כדי לענות על מקרים שבהם עולה מהתנהגות הצדדים ומפעולותיהם כי הייתה כוונה ליצור נאמנות, אך מסיבה זו או אחרת כוונה זו לא הובעה במפורש (ראה 51 RIDDAL, SUPRA, AT). כך למשל, כאשר נכס מועבר לגורם כלשהו לצורך מטרה שלא יצאה אל הפועל, או כאשר הנכס מועבר לנאמן ללא ציון מטרת ההעברה, או כאשר א' רוכש נכס בעבור ב' אך רושם אותו, כפתרון זמני או קבוע, על שמו. בכל המקרים האלה, אף שכוונת הצדדים לא הובעה במפורש, משתמע ממערכת היחסים שביניהם ומהתנהגותם, כי למרות זאת שהנכס רשום על שם אדם אחד, "הזכויות שביושר" בו שייכת לאדם אחר. כאשר מדובר ביחסי משפחה - קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה (AYTON AND MARSHALL, SUPRA 172 BOGERT, SUPRAT, AT ;434 AT). יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) ([4[ )5591( SCANLON V. SCANLON), והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה". בענייננו קשר בין אחים אינו יוצר הנחה שמדובר במתנה. בעובדות המקרה שלפנינו קיימות, לטעמי, עדויות ברורות לכך שכוונת הצדדים הייתה ליצור נאמנות. התובע השאיר בידי הנתבע נכס שרכש, במטרה שישמור עליו בתקופה בה חשש שרכושו יחולק בינו לבין אשתו, הנתבע ידע מהי מטרתו של התובע - הברחת והסתרת נכסים וכספים, כפי שסיפר בעדותו. מכאן שעד שהנתבע שינה גרסתו כי הכספים אשר הועברו אליו היו בגדר הלוואה בלבד, ברי הוא, שהצדדים ראו בנתבע כמי שמחזיק את הרכוש כנאמן, ולנוכח זאת מתמלאים התנאים לקיום של LMPLIED TRUST. מכלול הנסיבות היוצרות את הבסיס להסקת קיומה של נאמנות במקרה דנן כולל את תהליך העברת הכספים לנתבע וכן את השארת רישום הנכס כפי שהיה לפני הרכישה. נתונים אלה, מהווים הן את הבסיס להנחה בדבר קיומה של נאמנות משתמעת, והן את הבסיס לקביעה כי נכרת בין הצדדים הסכם בהתנהגות. בהמשך ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, פ"ד מח(1) 801 נאמר: "ראוי לציין, שמטבעו של חוזה נאמנות שאין בו פירוט רב של תנאי הנאמנות, אך חוזה נאמנות, כמו כל חוזה אחר, ניתן להשלמה לפי אומד דעת הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, ואם איננו משתמע ממנו - מתוך הנסיבות (כרם, בחיבורו הנ"ל, בעמ' 88). ... הדעה שניתן לכרות חוזה נאמנות באופן משתמע זוכה לתמיכה בספרות (כרם, בחיבורו הנ"ל, בעמ' 88; נ' כהן, התערבות ביחסים חוזיים (רמות, תשמ"ב) 59), וזכתה להתייחסות גם בפסיקה בע"א 2[ 369/84]..." 11. ה. מסקנה: הנתבע קיבל על עצמו לשמור על הנכס עד לאחר סיום הליכי הגירושין של התובע. מחובתו של נאמן להחזיר את נשוא הנאמנות עם דרישת הבעלים. בענייננו עם קבלת הגט היה על הנתבע להחזיר הנכס לתובע. 12. סיכום א. התביעה מתקבלת בחלקה. ב. אני מחליט לאכוף את הסכם המכר בין הצדדים באופן שהבעלות בחלקה 384 בגוש 10037 תעבור על שמו של התובע בשלמות. ג. הנתבע ישא בכל המיסים, האגרות, תשלומי החובה וההיטלים החלים על מוכר בעסקה זו. ד. הנתבע יחזיר לתובע את הכספים שגבה בשנים 1995-1996 בעבור השכרת הגן לעירייה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.95. ה. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד 7,500 ש"ח + מע"מ. חוזהאכיפת חוזההסכם מכרבית המשפט לענייני משפחה