תביעה נגד בנק לאומי

להלן פסק דין בנושא תביעה נגד בנק לאומי:

פסק דין

1.     תביעה זו הוגשה על ידי ארבעה תובעים הם השותפות מלר - לופו, אפריים לופו, אדוארד מלר וחברה בשם סדנה מלגון בע"מ.

אפריים לופו ואדוארד מלר, התובעים 2 ו- 3, הינם גיסים ושותפים בחלקים שווים בשותפות, התובעת הראשונה, שהינה שותפות רשומה (עמ' 42). אדוארד מלר (להלן מלר) הוא בעל מניות עיקרי בחברה סדנה מלגון בע"מ (התובעת הרביעית) ומנהלה (עמ' 13, ס' 1 ל- ת/1 וכן עמ' 18).

השותפים, השותפות והחברה (שיכונו להלן ביחד התובעים) מנהלים עסקים שונים, בין היתר בעבודות מסגרות ומתכת והשכרת מבנה מסחרי. לחברה יש מפעל לעבודות מתכת שנוסד על ידי אביו של מלר סמוך לאחר עליית המשפחה ארצה ב- 1956. עם סיום לימודיו ושירותו הצבאי בשנת 1973 בקרוב, הצטרף מלר לעסק ובמשך הזמן הפך למנהלו ועסק בפיתוחו (ס' 6 ל- ת/1).
תביעה זו הוגשה כנגד בנק לאומי לישראל בע"מ בגין טענות שונות שמעלים התובעים בעניין 4 הלוואות שקיבלו מהבנק הנתבע בשנת 1985.

2.     רקע עובדתי
     מתברר כי בתקופה שמ- 10.07.85 ועד 15.11.85 נטלו התובעים 4 הלוואות מהבנק הנתבע, הלוואות צמודות מדד ונושאות ריבית כאשר שתיים מההלוואות פוצלו.

     ב- 10.07.85 ננטלה הלוואה בסכום של 112,000,000 שקל ישן. הלוואה זו הועמדה בשני חלקים - האחד בסך 22,000,000 שקל והשני בסך 90,000,000 שקל. ההלוואה היתה צמודה למדד ונשאה 7.50% ריבית לשנה. תאריך סיום פרעון ההלוואה היה על פי תנאיה 10.10.89.

     ב- 12.08.85 ננטלה הלוואה בסכום של 60,000,000 שקל ישן. אף זו היתה צמודה למדד ונשאה 7.50% ריבית לשנה.

     ב- 13.10.85 ננטלה הלוואה בסכום של 120,000,000 שקל ישן שפוצלה לשניים. הלוואה זו היתה צמודה למדד ונשאה ריבית בשיעור 12.75% לשנה. תאריך סיום פרעון ההלוואה היה על פי תנאיה 13.01.90.

     ב- 15.11.85 ננטלה ההלוואה האחרונה בסכום של 92,000,000 שקל ישן, אשר היתה אף היא צמודה למדד ונשאה ריבית בשיעור 13% לשנה. תאריך סיום פרעון ההלוואה היה על פי תנאיה 16.11.88.

     ההלוואות ננטלו לצרכי עסקיהם של התובעים שהיו זקוקים למימון של כ- 250,000 דולר לצורך שינוי ייעוד של מבנה שהקימו, השלמת המבנה והעמדתו לרשות השוכר (השק"ם), על פי דרישתו של זה. לדברי מלר הוקמה השותפות בסמוך לנטילת ההלוואות ולצורך נטילתן (עמ' 13). לאחר מכן הוסיף כי פעילות השותפות הסתכמה בהקמת המבנה ובהשפעתו (עמ' 58).
3.     בחודש יוני 85' החלו התובעים לנהל פעילות בנקאית בסניף סביניה של בל"ל, כאשר העתיקו פעילותם הבנקאית לסניף זה, לצורך קבלת המימון שהיו זקוקים לו להשלמת המבנה.

     בתצהירו (ת/1), מסר מלר פרטים על ידידות ויחסי אמון ששררו עוד בין אביו לבין מר וולך שהיה מנהל סניף העצמאות של הבנק הנתבע והזכיר פגישה עם וולך ומשה רייכר, סגנו, שמונה בהמשך למנהל סניף סביניה של הבנק. מלר מוסר שוולך הודיע שלא תהיה לבנק בעיה להעמיד לתובעים את ההלוואה הנדרשת והפנה את מלר למר רייכר.

     כאמור, לשם עמידה בהתחייבויות התובעים כלפי השוכרים, נזקקו לכ- 250,000 דולר. מלר מדגיש כי מעולם לא נטל אשראי בהיקפים כאלה לפני הפרשה הנדונה כאן והרבה לפרט את יחסו הבוטח והמאמין בבנקאי שלו. לדברי מלר הוא היה מקבל ההחלטות בענייני מימון ותנאיו (עמ' 14).

4.     ההלוואות הנדונות בתיק זה, הועמדו בתקופת יולי - נובמבר 1985 כשלצורך העמדת האשראי צמוד המדד חתמו התובעים על תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי.

     המדובר הוא בתקופה של לפני כ- 20 שנה. אותה תקופה סבל המשק מאינפלציה גבוהה. במסגרת מהלך כלכלי לייצוב המצב, הנהיג בנק ישראל הוראת הגבלת נפח אשראי ונזילות, על-פיהן לא רשאי היה הבנק להעמיד אשראים ממקורותיו, אך יכול היה לעשות זאת באישור מיוחד כנגד הפקדות ממקורות מסויימים (עמ' 75,83, נ/4).

בצד הגבלת נפח האשראי שיכלו הבנקים להעמיד ללקוחות, היו אותה תקופה בנמצא גופים שונים, ללא כוונת רווח, לרבות מוסדות להשכלה גבוהה וחברות ביטוח שהיו מצויים בעודפי נזילות וחיפשו אפיקי השקעה אטרקטיביים יותר מהמצוי בשוק ההון באותה עת. מוסדות אלה היו מוכנים להפקיד בבנק פקדון כספי צמוד מדד לתקופה קצובה, שיגרום להגדלת נזילות הבנק ויאפשר לו לתת אשראי או הלוואות אחרות צמודות מדד ללקוחותיו, בשיעור של כ- 80% מהפקדון (תצהיר רייכר נ/4, תצהיר הורוביץ נ/7, עדות הורוביץ עמ' 110).
זוהי המסגרת הכלכלית בגדרה התקיימו הפעולות סביבן התנהל הדיון.

5.     הפקדונות שהופקדו בבנק ואיפשרו את מתן ההלוואות לתובעים, היו פקדונות של שני גופים. האחד, מנולייף - מנורה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (צד ג' 1) והשני, קרן גמלאות של חברי דן בע"מ (צד ג' 2).

     ב- 10.07.85 הפקידה מנולייף - מנורה (להלן מנולייף) בבנק לאומי סניף סביניה, סכום של 140,000,000 שקל ישן. בין בל"ל למנולייף, הוסכם כי הפקדון יישא ריבית בשיעור 4% לשנה בתוספת הפרשי הצמדה למדד (ראה מסמך הבנק מ- 10.07.85 וכן מסמך מנולייף מאותו יום נספחים ל- ב' 1).

ב- 12.08.85 הפקידה מנולייף סכום נוסף של 75,000,000 שקל ישן בבנק באותם תנאים (ראה מסמך הבנק מ- 12.08.85 ומסמך מנולייף מ- 04.09.85 אף הם נספחים ל- ב' 1).

     ב- 13.10.85 בוצעה הפקדה שלישית בשיעור 147,640,000 שקל ישן על ידי מנולייף, פקדון שנשא ריבית צמודה בשיעור 8.5% (ראה מסמך בל"ל מ- 13.10.85 נספח ל- ב' 1).

ב- 15.11.85 הפקידה קרן הגמלאות של חברי דן בע"מ, 115,000,000 שקל ישן, פקדון נושא ריבית בשיעור 8.75% לשנה בתוספת הפרשי הצמדה למדד (ראה מסמך הבנק מ- 15.11.85, מ- 20.11.85 ואישור קופת גמל מ- 10.12.85, כולם נספחים ל- ב' 1).

     כפי שניתן לראות מהמועדים הנ"ל, מועדי הפקדת 4 הפקדונות בידי מנולייף וקרן דן, זהים למועדי העמדת ההלוואות לתובעים.

6.     מתברר כי עם העמדת ההלוואות לתובעים, הועברו מחשבון התובעים 4 תשלומי עמלה. המדובר הוא בתשלומים חד פעמיים שכונו עמלת פלט (Flat).

בגין ההלוואה הראשונה, נמשך ב- 10.7.85 צ'ק בנקאי על סך 21,520,600 שקל לפקודת מנולייף.

בגין ההלוואה השניה, נמשך ב- 12.8.85 צ'ק בנקאי על סך 14,021,000 שקל לפקודת מנולייף.

בגין ההלוואה השלישית, נמשך ב- 13.10.85 צ'ק בנקאי על סך 26,141,000 שקל לפקודת מנולייף.

בגין ההלוואה הרביעית, שולם ב- 15.11.85 סכום של 17,825,000 שקל למתווך (אגם) בגין הפקדת קרן דן (עמ' 78).

     ארבעת ההלוואות נפרעו כעולה מהנזכר בעמ' 1, 2 לפרוטוקול.

7.     מתברר שבמהלך 1994, כ- 9 שנים לאחר נטילת ההלוואות, מסרו התובעים את בדיקת חשבונותיהם בבנק לחברת שגיא חישובי ריבית ויעוץ כלכלי בע"מ (להלן - שגיא).

כתוצאה מבדיקתה של חברה זו, טוענים עתה התובעים כי הבנק לא נהג עמם כהלכה בעניין ההלוואות הנדונות. עיקר הנטען הוא כי הבנק התעלם בחישוביו מהעמלות ששילמו בגין ההלוואות והתעלם מתוספת המדד שחוייבו בה ביחס להלוואה האחרונה ומכאן טוענים התובעים כי חוייבו בריבית בשיעורים העולים במידה ניכרת על המותר בחוק ועל המוסכם.

     עניינה של התביעה הוא בתוצאות החישוביות שהתובעים טוענים להם בגין תשלום 4 העמלות ותוספת המדד שחויבו בה ביחס להלוואה האחרונה. לגישתם, המשמעות הכספית של החיובים הפגומים שרשם הבנק בספריו בגין ההלוואות, עומדת על 959,118.47 ₪ ל- 01.09.95, קרוב למועד הגשת התביעה. עוד טענו בכתב התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש.
     הבנק הנתבע חולק על עמדת התובעים והגיש הודעת צד ג' כנגד שלושה גופים. שניים מהם - מנולייף מנורה חברה ישראלית לביטוח בע"מ וקרן הגמלאות של חברי דן בע"מ, הם הגופים שהפקידו כספים בבנק, הפקדות שלגישת הבנק היו תנאי להעמדת ההלוואות לתובעים. הגוף השלישי - אגם הלוואות ובטוחות בע"מ היתה גורם מתווך לעניין ההפקדה של קרן דן.

     הצדדים השלישיים כופרים בחבות הנטענת כנגדם.

8.     מטעם התובעים הוגש תצהיר עדותו הראשית של מר מלר שנחקר עליו, הוגש תצהירו של רו"ח ציבולסקי והוגשה חוות הדעת של שגיא. מטעם הבנק הוגש תצהיר עדותו הראשית של משה רייכר, ועוד הוגשה חוות דעת שנערכה על ידי רו"ח נועם סבו. מנולייף מנורה לא הביאה ראיות. מטעם קרן הגמלאות של חברי דן הוגש תצהירו של עזרי מעודה ומטעם אגם (צד ג' 3) הוגש תצהירו של אביהו הורוביץ, מנהלה.

     עורכי חוות הדעת והמצהירים נחקרו, הצדדים (למעט אגם הלוואות ובטוחות בע"מ) הגישו סיכום טענות ועתה עליי לתת את פסק הדין.

9.     טענות התובעים
     התובעים טוענים בתמצית שהן עמלות הפלט והן המדד העודף שחוייבו בהם, מהווים למעשה חלק מהריבית ששילמו בגין ההלוואות ומשכך, כך הטענה, שילמו בגין ההלוואות הרבה מעבר למקסימום החוקי על פי חוק הריבית תשי"ז - 1957 וצו הריבית ביחס לתקרת הריבית המשתלמת על מלווים צמודי מדד, כאשר ריבית המקסימום עמדה על 7.5% עד ליולי 1985 ועל 13% החל ממועד זה.

לגישת התובעים, המדד הנוסף ועמלות הפלט, מהווים חלק מהריבית על ההלוואות לאור הגדרתו הרחבה של סעיף 1 לחוק הריבית הכוללת בין היתר גם עמלות וכי מדובר בריבית מופרזת ובלתי חוקית. נטען כי הבנק הפר בכך את חובותיו כלפי התובעים על פי דין, על פי הסכם ומכוח הנסיבות, כולל הפרה של הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח) ובכלל זה הוראות איסור ההטעייה שבסעיף 3 לחוק ואף את איסור הפגיעה בנסיבות מיוחדות שבסעיף 4 לחוק, בכך שניצל את מצוקתם ואת חוסר נסיונם.

     עוד נטען כי הבנק הפר חובתו לגלות לתובעים כי קיימת הגבלה חוקית לריבית בהלוואות צמודות וכי יפר את הוראות החוק והסכמי ההלוואות ויחייב אותם בריבית לא חוקית, כאשר לו ידעו זאת התובעים, היו מתנגדים לכך בתוקף.

10.     טענות הבנק הנתבע
      הבנק הנתבע טוען בתמצית כי לא היה כל פסול במנגנון שנבנה לצורך העמדת המימון ללקוח הלווה, כאשר כל הנתונים והשלכותיהם, היו לנגד עיני כל הצדדים המעורבים בעסקאות.

הבנק מדגיש כי מקבל העמלה הוא המפקיד ולגישתו חובת ההשבה חלה, היה וכזו קיימת, בהתאם, על מקבלי העמלות, קרי, המפקידים.

     לעניין המדד הנוסף, סבור הבנק שקבלת הפקדון במועד זה על ידי הבנק עצמו, מכשירה את המדד הנוסף שכן הבנק עצמו שילם ריבית על הפקדונות ב- 16 לחודש, לא רצה להיות חשוף ובחר להעמיד את ההלוואות לתובעים, גב לגב, באותה צורה. הבנק סבור כי אם ייקבע שעליו לפצות את התובעים בגין מדד זה, ממילא צריך המפקיד לפצות אותו או לשפותו על סכום כזה.

     הבנק סבור כי התובעים לא הוכיחו את הנזק הנטען ומסכם ואומר שאין לראות בעמלת הפלט משום ריבית וכי מטרתה לא היתה לעקוף את חוק הריבית וכך הוא גם לעניין המדד הנוסף. הבנק מציין שהתובעים בחרו לא לתבוע את מקבלי העמלות.

11.     טענות צדדי ג'
מנולייף מנורה, צד ג' 1, טוענת בעיקרו כי דין ההודעה לצד ג' שהגיש הבנק שהוגשה נגדה להדחות בשל התיישנות והעדר עילה נגדה. לגישת מנולייף, לא היתה צד לעסקה עם התובעים, עסקה שבאה לעולם ביוזמת הבנק ונוהלה על ידו. לגישתה, מדובר בעסקאות משולשות שרווחו באותה תקופה כשיטה בין בנקים לגורמים מוסדיים. מנולייף טוענת כי לא מדובר בעסקה בינה לבין התובעים, אלא במבנה מתוחכם שיזם הבנק כדי לשדל אותה ומפקידים אחרים ולגרוף רווח כפול מהחזקת פקדונות ומהעמדת הלוואות. מנולייף סבורה שאין לאפשר לבנק לגלגל לפתחה את תוצאות הפרת חובותיו של הבנק כלפי לקוחותיו.

     קרן הגמלאות של חברי דן טוענת להעדר יריבות ועילה נגדה. עוד טענה בעיקרו, כי לא קיבלה שום עמלת פלט או הטבה אחרת, פרט לריבית הבנקאית הרגילה והחוקית וכי דין ההודעה לצד ג' נגדה להדחות. הקרן טוענת שלא היה לה שום קשר עם התובעים או עם מתווכת הכספים חברת אגם.

הקרן סבורה שמדובר בסכסוך לא לה. משלא קיבלה כל עמלה או תוספת לתנאי הפקדון, לא יכולה להיות כל התעשרות מצידה.

קרן דן מודה שהרוויחה מדד אחד על פי תנאי הפקדון. לגישתה, אין שום פגם בתשלום המדד העודף. הריבית ששולמה בגין הפקדון היתה 8.75% כאשר תקופת הפקדון היתה שלוש שנים, בעוד הריבית המקסימלית החוקית להלוואות צמודות מדד, היתה 13%. הקרן סבורה כי אם הרוויחה מדד, הרי היה זה במועד הפרעון ולא במועד ההפקדה. עוד טענה כי שיעור עליית המדד ממדד חודש ספטמבר 88' למדד חודש אוקטובר, עמד על 2.3% בלבד. מוסיפה הקרן, כי אם ייפסק שיש לראות במדד הנוסף משום ריבית, שלא כעמדתה, הרי יש לייחס את שיעור עליית המדד הנוסף - 4.65% (נתון המייטיב עם התובעים) לתקופת הפקדון של שלוש שנים ומכאן מדובר על 1.5% לשנה לערך כאשר 1.5% בתוספת 8.75% על פני שלוש שנים, אינה חורגת מהריבית החוקית.

הקרן מוסיפה כי אין דין הלוואה שהבנק נותן ללווה כדין פקדון שהבנק פורע למפקיד, כאשר בין הבנק לקרן קיימים יחסים בנק לקוח והבנק חב לה חובות אמון, זהירות וגילוי. נטען כי חוק הריבית לא נועד להגן על בנקים בסיטואציה דוגמת המקרה הנוכחי.

אגם הלוואות ובטוחות בע"מ לא הגישה סיכום טענות.
12.     תשובת התובעים
התובעים הגישו תשובה קצרה וטוענים בעיקרו כי אין להתיר לבנק לגלגל עליהם את עלות גיוס מקורותיו וכי מששילמו התובעים את העמלות, הרי מדובר בתשלום ששולם עבור הבנק ויש לראות בו חלק מהריבית ששילמו התובעים, כאשר הבנק חייב את חשבונם על דעת עצמו, ברצונו להסתיר את המהות האמיתית של התשלום. לגישתם מדובר בעקיפה של חוק הריבית ובנסיון מאוחר, מאולץ ומלאכותי להתחמק ממגבלות חוק הריבית תשי"ז - 1957.

13.     יצויין כי בקדם המשפט נדונה טענת הבנק להתיישנות התביעה ונדחתה בהחלטה מ- 09.02.00 (עמ' 31 לפרוטוקול). רע"א שהוגשה על ידי הבנק על החלטה זו (רע"א 1995/00), נדחתה כמפורט בהחלטה מ- 18.07.00 שניתנה בעניין זה על ידי ביהמ"ש העליון.

     עוד יש לציין, כי במהלך התקופה בה הוגשו סיכומי הצדדים, הגיעו ביניהם התובעים וצד ג' מס' 1, מנולייף מנורה, לידי הסכם, לפיו תשלם מנולייף לתובעים סכום של 500,000 ₪, כאשר מוסכם, בין היתר, כי בכפוף לביצוע התשלום ושאר ההתחייבויות וההצהרות של מנולייף על פי ההסכם, לא יגבו התובעים מהבנק כל סכום בגינו יהיה הבנק זכאי לחזור למנולייף. בהסכם זה מודגש כי אין בחתימה עליו משום הודאה מטעם הצדדים באיזו מטענות הצדדים האחרים ומנולייף מצהירה כי אינה נוקטת עמדה ביחס לתביעת התובעים כלפי הבנק ועומדת על טענותיה כנגד הודעת צד ה-ג' שהוגשה נגדה.

14.     כפי שניתן לראות העלו הצדדים טענות רבות שהובאו לעיל בתמצית, ואלה תידונה רק ככל הדרוש להכרעה.

15.     המחלוקת
     עיקר המחלוקת הוא אם כן בשאלה האם תשלומי העמלות ששלמו התובעים בגין 4 ההלואות והחיוב שחויבו בתשלום המדד העודף בגין ההלוואה האחרונה, היו משום ריבית כמובן חוק הריבית תשי"ז - 1957 ובגדר ריבית העולה על השיעור המותר על פי חוק זה, כגישת התובעים.

     ככל שהתשובה תהיה חיובית, תעמוד לבחינה שאלת הוכחת הנזק ושיעורו.

     ככל שתתקבל התביעה - תעלינה לדיון הודעות צד ה-ג'.

16.     נתוני הריבית על ההלוואות והפקדונות
עד ל- 23.07.85 היה שיעור הריבית המקסימלי למילווה צמוד ערך 7.5% לשנה, על פי ס' 2 (א) לצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי) תש"ל - 1970 (ק.ת. 3628 תשל"ז פורסם ב- 03.12.76).

     מ- 23.07.85 היה שיעור הריבית המקסימלי למילווה צמוד ערך 13% לשנה, על פי צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי) תשמ"ה - 1985 (ראה - ק.ת. 4843 שפורסם ב- 23.07.85 תשמ"ה).

     שיעורי הריבית ששילם הבנק הנתבע למנולייף מנורה ולקרן דן, בגין הפקדונות שהפקידו, היה כדלקמן:-
     בגין פקדון שהופקד על ידי מנולייף ב- 10.07.85 בסך 140,000,000 שקל ישן - 4% לשנה.
     בגין פקדון שהופקד על ידי מנולייף ב- 12.08.85 בסך 75,000,000 שקל ישן - 4% לשנה.
     בגין פקדון שהופקד על ידי מנולייף ב- 13.10.85 בסך 147,640,000 שקל ישן - 8.5% לשנה.
     בגין פקדון שהופקד על ידי קרן דן ב- 15.11.85 בסך 115,000,000 שקל ישן - 8.75% לשנה.

     שיעור הריבית שגבה הבנק מהתובעים בגין ההלוואות היה כדלקמן:-
     עבור ההלוואה הראשונה 7.5% לשנה.
     עבור ההלוואה השניה 7.5% לשנה.
     עבור ההלוואה השלישית 12.75% לשנה.
     עבור ההלוואה הרביעית 13% לשנה.

17.     שעור העמלה יחסית להלוואות שננטלו עמד על 19.21% (הלוואה ראשונה), 23.368% (הלוואה שניה), 21.784% (הלוואה שלישית) ו- 19.375% (הלוואה רביעית).
     שעור העמלה יחסית לפקדונות שהופקדו, עומד על 15.37% (פקדון ראשון), 18.69% (פקדון שני), 17.70% (פקדון שלישי) ו- 15.5% (פקדון רביעי).

18.     העסקה
     המסכת שנפרשה במהלך הבאת הראיות, מגלה מהלך עסקי בו נטלו חלק שלושה גורמים. הגורם הראשון הוא התובעים שביקשו לקבל הלוואה מהבנק. הגורם השני הוא המפקידים שהפקדתם בבנק איפשרה את מתן ההלוואה. הגורם השלישי, שנטל חלק בשני השלבים הנזכרים, הוא הבנק, שקיבל את הפקדון מהמפקידים ובמקביל נתן את ההלוואה לתובעים.

     ככל שבשלבים מסויימים ביקש הבנק לטעון כי התובעים הם שיזמו את המהלך העסקי, אין הדבר מגלה ראיה נכונה של המצב ובמהלך חקירתו, הן בדיון שנערך בסוגיית ההתיישנות והן במהלך הבאת הראיות בתיק, אישר מנהל סניף סביניה של הבנק הנתבע, מר משה רייכר, כי הרעיון של שימוש במקורות אקסטרה בנקאיים הועלה על ידי הבנק (עמ' 13,74 לפרוט').

     בחקירתו, אישר רייכר כי את הסיכום עם מנולייף בדבר התשואה שתקבל ישירות מהבנק, ביצעה ההנהלה הראשית של הבנק (עמ' 93). עוד אישר שלא היה קשר בין הגוף המפקיד לגוף הלווה, למעט דרישה של המפקיד לקבל עמלה מסויימת עבור ההפקדה, מהלווים ישירות (עמ' 76). לדבריו, לא ידע על איזה סכום מדובר ובאיזו דרך הדבר מתבצע, הסביר את הדברים כולם למלר והפנה אותו לסוכן הביטוח שלו, איתו סיכם מלר את התנאים, כשהסוכן תיאם את הדבר עם חברת האם, במקרה זה מנולייף (עמ' 77). סכום העמלה נודע לו כשביקש מלר לבצע העברה למנולייף. לעניין אגם מסר כי זו פנתה לבנק והודיעה מהי ההעברה הנדרשת (עמ' 92).

     בתצהירו, אישר מלר כי רייכר אמר לו בשלב מסויים כי לשם הסדרת נושא ההלוואות עליו לפנות לחברת ביטוח או לסוכן הביטוח שלו, לומר שהוא אמור לקבל הלוואות מבל"ל וכי בל"ל שלח אותו ואישר כי פנה לסוכן הביטוח, כשלדבריו, משלב זה התפתחו העניינים ללא מעורבות שלו (ס' 50 ל- ת/1).
19.     ככל שמלר ביקש לטעון כי תשלום העמלות נעשה על ידי הבנק עצמו ללא הסכמת התובעים ושלא בידיעתם, ואף כי לא הוסבר לו שתשלום העמלות הינו בנוסף לפרעון ההלוואה או אף כי לא ידע שהוא משלם עמלה, אין לקבל דברים אלה.

     מלר עצמו מסר בחקירתו כי ידע והבין שקיימת עמלת פלאט שמשלמים אותה ולא ידע שהיא מהווה חלק מההלוואה. מלר אישר שהסכים לכך ואף ידע כי תשלום העמלה הוא תנאי לקבלת ההלוואה (עמ' 50). מלר אישר כי פעם פעמיים מסר בעצמו את הצ'קים הבנקאיים למנולייף ואף אישר כי ניהל שיחות עם מר רייכר על נושא ההלוואות והמבנה שלהן ואף ידע שלצורך קבלת ההלוואות עליו לשלם ריבית ועמלה, דברים שמסר לו רייכר (עמ' 52,53).

     הוכח כי מלר ידע על תשלום העמלות למפקיד ולמתווך ואף כי מדובר בתשלום הנעשה מעבר לתשלומי פרעון ההלוואה. מלר הסכים לביצוע תשלומים אלה, שבוצעו על ידי חיוב חשבון התובעים והועברו בצ'קים בנקאיים למנולייף ובתשלום לאגם.

     זה המקום לציין, כי ככל שקיימת סתירה בין דברי רייכר לדברי הורוביץ, מעדיפה אני את דברי רייכר, ככל שדי בהם לקביעת ממצא, ולו משהורוביץ ציין ברורות שאינו זוכר את המקרה (עמ' 110).

20.     העמלה בגין ההלוואה הרביעית
     מנולייף היא שקיבלה את תשלום העמלות בגין שלוש ההלוואות הראשונות.

     אין חולק כי אגם קיבלה את העמלה בגין ההלוואה הרביעית, עניין שאף הוצגו בגינו חשבונית מס שהוצאה לתובעים ושובר קבלת ממסרים מ- 19.11.85 שעניינם עמלה בשעור 17,825,000 שקל ישן.

     בכתב הגנתה, אישרה אגם כי תיווכה בין קרן דן לבנק בעסקת הפקדון, כי היא הינה מי שגבתה את הסכום הנ"ל כעמלה בגין תיווך העסקה וטענה כי העמלה הוסכמה בינה לבין התובעים שגובה החישוב היה בידיעת בל"ל (ס' 16.1 לכתב ההגנה). בכתב ההגנה לא מופיעה טענה לפיה חלק מהעמלה הועבר לקרן דן, ענין שהועלה על ידי אגם רק בהמשך.

     הורוביץ ציין בתצהירו, כי הבנק היה אחראי כלפיו להעברת העמלה ובחקירתו הוסיף כי את התשלום קיבל ישירות מהבנק, כאשר החשבונית הוצאה על שם הלווה את שמו קיבל מהבנק (עמ' 109).

     בסעיף 5 לתצהירו (נ/7), טען הורוביץ כי אגם השיגה עבור בנק לאומי את קרן דן כמפקיד וכי בגין מציאת המפקיד, העביר הבנק ישירות לחשבונה של אגם את דמי התיווך עבור העסקה. בתצהירו טען לראשונה כי היה מעביר למפקיד חלק מהסכום שהיה מועבר מהבנק, על פי הסיכום הקונקרטי באותו המקרה (ס' 6 (6) ל- נ/7) וכך גם טען בחקירתו, בה ציין כי שיעור העמלה שהיה גובה היה נע בין 0.5% ל- 1.5% מהיקף הפקדון (עמ' 111,114) ואף מסר כי עמלת המפקיד סוכמה מראש בין אגם לבין המפקיד (עמ' 113).

     הורוביץ הוסיף, כי ייתכן ובעסקה זו המגעים עם קרן דן לא נעשו על ידו, אלא על ידי מתווך שעבד עימו בשיתוף פעולה (עמ' 114).

     חשב קרן דן, מר מעודה, טען בתצהירו (נ/8) ובחקירתו, כי לא ידוע לו או לקרן על כל עמלה או תשלום ששילמו התובעים או הבנק, למעט הפקדון ותנאיו והצהיר כי הקרן לא קיבלה את התשלום של 17,825,000 שקל ישן.

     בעוד מעודה הכחיש כי קרן דן קיבלה עמלה כלשהי, טען הורוביץ כי הקרן קיבלה גם קיבלה את מירב הסכום שהבנק העביר לאגם. עמדת מר רייכר בעניין, היתה כי הכסף שהועבר לאגם היה בגין הפקדת הכספים של קרן דן (עמ' 78,80).

21.     בעוד יש לקבל כי אגם היא מי שהשיגה עבור הבנק את קרן דן כמפקיד, בניגוד לעמדתו של המצהיר מטעם הקרן (עמ' 117), הרי לא הוכח בפניי ולא ניתן לקבוע כי קרן דן קיבלה את העמלה בגין ההלוואה הרביעית.
     יחד עם הפרטים שמסר הורוביץ בחקירתו, מסר גם כי איננו זוכר את המקרה הספציפי הנדון, לא הציג כל מסמך בדבר העברת העמלה לקרן ומסר שחברות פרטיות אינן מחזיקות מסמכים לתקופה של מעל 7 שנים (עמ' 110, 113).

     יש לקבוע אם כן, כי העמלה שולמה אמנם לאגם כגורם שתיווך בין בל"ל לקרן דן בעניין ההפקדה של קרן דן, אך לא הוכח כי הועברה ולו בחלקה לקרן דן.

22.     דיון
כאמור, התובעים טוענים כי יש לראות כריבית הן את תשלום העמלות והן את תשלום המדד הנוסף בגין ההלוואה הרביעית. משכך, יש לבדוק את הוראות חוק הריבית ולעמוד על תכלית החקיקה בעניין זה. לאחר מכן, ניתן יהיה לבחון האם יש לראות בשני סוגי התשלומים משום ריבית במובן חוק הריבית.

23.     חוק הריבית תשי"ז - 1957 הגדיר בס' 1 לחוק (בתקופה הרלונטית) את המונח "ריבית" כך:-
     "ריבית - כל תמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן, לרבות דמי עמילות ודמי נכיון המשתלמים כאמור, בין שנקראים בשם ריבית ובין שנקראים בשם אחר;"
     
24.     אין חולק שההלוואה היא עסקת אשראי והינה בגדר מלווה.
     
     חוק הריבית קובע מחיר מירבי בגין עסקות הלוואה.

כפי שצויין בע.א. 2258/92 מלון נאות מדבר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מז (5) 350 בעמ' 355 (להלן פסק דין נאות מדבר), מטרת חוק הריבית היא לא רק להגן על הפרט, אלא גם לאפשר לרשויות להגשים מדיניות אשראי.

כדי שתשלום העמלות ייחשב כריבית לצורך חוק הריבית, עליו להיות משום "תמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן".
     משמעותם של מונחים אלה נדונה עוד בע.פ. 98/65 אוצר לאשראי של הפועל המזרחי בתל אביב, אגודה הדדית בע"מ ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד כ (1) 141. בעניין זה, קבע מ"מ הנשיא דאז, השופט זילברג ז"ל, כי הקשר הדרוש לעניין הביטוי "בקשר עם מלווה" אינו קשר סיבתי במובן שאלמלא הוא לא היתה התמורה ניתנת, אלא קשר פנימי העושה את התמורה הנוספת חלק אינטגרלי של עסקת המלווה או לפחות מקשר אותה קשר מהותי, ענייני, עם עסקה זו (שם, עמ' 147,148). אשר לביטוי "תוספת לקרן", ציין כב' השופט זילברג כי כוונת הביטוי לכך שמקבל הקרן שבידו היא נשארת, נעשה על ידי כך עשיר יותר (שם, עמ' 147).

     בעניין ע.א. 58/68 בנק הפועל המזרחי נ' זורגר פ"ד כב (2) עמ' 652, נדון מקרה של תיווך שטרות וכב' השופט זילברג, בדעת הרוב, ציין כי תשלום ייחשב לריבית רק אם הוא מגיע מהלווה למלווה ולא למישהו אחר, והוסיף כי ריבית היא פיצוי על שימושו של החייב בממון שקיבל (ראה גם בפסק דינה של כב' השופטת דורנר בעניין נאות מדבר עמ' 354). כב' השופט זוסמן, אף הוא בדעת הרוב, ציין בע.א. 58/68 הנ"ל, כי הקשר לענין "קשר עם מלווה" צריך להיות מהותי, כאשר רק אם יובהר שלא היתה כל תמורה חוקית שהיא שניתנה למשלם, נהיה רשאים להסיק שהתשלום נעשה בתור ריבית נוספת מוסווית.

     בית המשפט בעניין זורגר, מצא (בדעת הרוב) כי פעולת הבנק היתה פעולת תיווך שאינה אסורה על פי חוק הריבית והגם שעסקת האשראי נעשתה באמצעות הבנק, לא מצא בית המשפט כי הבנק הוא המלווה. משאיתר בית המשפט תמורה חוקית שניתנה בגין העמלה, מלאכת התיווך, לא מצא בעמלה משום ריבית במובן חוק הריבית.

25.     שלוש מהעמלות במקרה שבפניי, שולמו למנולייף, העמלה הרביעית שולמה לאגם. העמלות שולמו מחשבונם של התובעים.

     העמלות לא שולמו לבנק, הן שולמו למפקיד (מנולייף) ולמתווך (אגם).
     במקרה שבפניי, הגורם המלווה הוא הבנק הנתבע.

     ההלוואות במקרה שבפניי, לא ניתנו מכספי הפקדונות עצמם, זאת, בשונה מהמקרים שנדונו בת.א. 670/98 בנק הפועלים בע"מ נ' אשד ואח' (פסק דין של כב' השופטת פילפל בבית המשפט המחוזי בתל אביב מ- 28.07.97, לא פורסם) וברע"א 2290/97 אסנין בע"מ נ' איתן חברה לביטוח בע"מ (פסק דין מ- 10.12.97 שניתן בהתייחס לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בע.א. 168/96).

     ההלוואות לא ניתנו מכספי הפקדון עצמו, אלא מכספיו של הבנק, זאת, הגם שההפקדות איפשרו את ביצוע ההלוואות.

26.     לגישת הבנק, מי שגבה את העמלה הוא המפקיד והמתווך, ומכאן חובת ההשבה, היה וזו קיימת, מוטלת לפתחם של אלה. לגישתו, העמלה שולמה ישירות למפקיד כנגד הפקדת הפקדון, היתה תנאי להפקדה ולא היתה חלק מהחזר ההלוואה.

     לגישת התובעים, העמלות הועברו למפקידים על ידי הבנק במסגרת העסקה בין המפקיד לבנק, מדובר בעלות גיוס מקורות, כאשר תשלום העמלה הוא באחריות הבנק ואין לגלגלו על הלקוח.

     קרן דן טענה שלא קיבלה כל עמלה ואכן לא הוכח כי קיבלה עמלה כזו, עמלה ששולמה לאגם. אגם טוענת כי העמלה שולמה בהעברה מהבנק לחשבונה כדמי תיווך עבור העסקה (ס' 5 ל- נ/7) ובהגנתה טענה כי העמלה סוכמה בינה לבין התובעים (ס' 16.1). בחקירתו של הורוביץ, טען כי גובה העמלה שמקבל המפקיד, סוכם בין אגם למפקיד, טרם ביצוע ההפקדה (עמ' 113). עוד ציין הורוביץ, כי אינו זוכר את המקרה הספציפי הנדון (עמ' 110).

     מאחר ומי שקיבל את דמי העמלות היו המפקיד והמתווך, מבקש הבנק להרחיק עצמו מעניין זה וטוען כי מדובר למעשה בשלוש עסקאות, הסכם בין הבנק לתובעים לעניין העמדת הלוואות, הסכם בין הבנק למפקידים, והסכם בין התובעים למפקיד, לפיו בוצע הפקדון שייעודו מתן הלוואה ללווה, בתמורה לעמלה נפרדת ועצמאית שהלווה התחייב לשלם למפקיד. מנגד, התובעים המבקשים לחייב את הבנק, מבקשים לראות במהלך כולו משום עסקה אחת.
27.     ההלוואות במקרה שלפניי ננטלו מבנק לאומי. ההלוואות לא ניתנו מכספי הפקדונות, הגם שכדי לתת את ההלוואות, נזקק הבנק ונזקקו הלווים להפקדות הנדונות. העמלות שולמו על ידי התובעים למפקידים.

     לא יכול להיות חולק על כך שהעמלות ניתנו "בקשר עם מלווה". הן הוברר כי ללא ביצוע ההפקדות, לא היו ההלוואות ניתנות.

     האם יש בעמלות משום תוספת לקרן?.

     כדי לראות בעמלות משום תוספת לקרן, עליהן להשתלם למלווה, הוא שאמור לקבל את הקרן בחזרה לאחר שההלוואה נפרעת. במקרה שבפניי הוברר כי לא צדדי ג' הם המלווים. צדדי ג' - מנולייף וקרן דן, הם המפקידים.

     כדי לראות בתשלום העמלות משום תוספת לקרן, יש לראות את הבנק ואת המפקיד כגורם אחד או לראות את המפקיד כשליחו של הבנק ובכל מקרה לראות את השימוש במפקיד כפיקציה, כעסקה מלאכותית. לא שוכנעתי כי נכון לראות כך את הדברים. הבנק עצמו שילם ריבית למפקידים ולא ביצע את ההלוואות מכספי המפקידים.

     התובעים מבקשים לשכנע כי הבנק הטיל עליהם את עלות גיוס מקורותיו. הורוביץ טען שהעמלה סוכמה בינו לבין קרן דן והעניין הודע לבנק (עמ' 113). לדבריו בהגנתה של אגם, לפיהם סיכם את העמלה עם התובעים, לא הובא בסיס ראייתי ראוי.

גרסת הבנק לפיה המפקידים דרשו תשלום ישיר מהלווים, לא נסתרה למעשה.

מי שיכול היה לסתור אותה, אנשי מנולייף, לא העידו. מר מעודה טען שניהל מו"מ עם הבנק, אך הכחיש כי ביקש או קיבל עמלה. גם בדברי הורוביץ, אין כדי לסתור את גרסת הבנק, שכן טענת הורוביץ (שכזכור, לא זכר את המקרה) בנקודה זו, היא כי נושא העמלה סוכם בינו לבין המפקיד והודע לבנק. אין בכך משום סתירה לדברי רייכר לפיהם המפקיד דרש כי העמלה תשולם ישירות מהתובעים. גם בכך שהורוביץ ואיש קרן דן מסרו שלא היה קשר ישיר בין המפקיד ללווה, אין סתירה לגרסת הבנק לעניין דרישת המפקיד לקבלת עמלה מהלווים, כך גם לעניין דברי הורוביץ בתצהירו, לפיהם הבנק היה דואג להעביר שעור מסויים מההלוואה למתווך או למפקיד (סעיף 6 (6) לתצהירו).

     לא הובאו בפניי נתונים המצדיקים ראיית העמלות כתשלום נוסף מוסווה לבנק המלווה, כטענת התובעים. לא הוכח בפניי ואיני רואה בסיס עובדתי ראוי לצורך קביעה כי מדובר בעסקאות מלאכותיות.

28.     נכון הוא כי לא הצורה החיצונית של העיסקה היא הקובעת, אלא מהותה הפנימית האמיתית כפי שצויין כבר בע.א. 359/69 בן סימון נ' בנק כרמל למשכנתאות פ"ד כד (1) עמ' 171 בעמ' 176.

     נכון הוא גם כי הבנק הרוויח ממתן ההלוואות, רווח שביטויו הוא ההפרש בין הריבית שגבה מהלווים לבין זו ששילם למפקיד, אלא, שאין בנסיבות מקרה זה על פי הראיות שהובאו, כדי להביא לראיית העמלות כתשלום לבנק או עבורו או כתשלום שנועד לעקוף את הוראות חוק הריבית.

     הנטל להוכיח כי תשלום העמלה למפקיד הוא אמצעי שמטרתו האמיתית היא עקיפת חוק הריבית, הוא על התובעים ולטעמי לא הרימו התובעים נטל זה.

29.     העמלות שולמו בתמורה לביצוע ההפקדה שאיפשרה את מתן ההלוואות. כך הוא לעניין העמלות ששולמו למנולייף. בעניין אגם, המצב שונה משהו, שכן הורוביץ מסר על פעולת התיווך שביצע ולא הוכח כי העמלות הועברו לקרן דן. הוברר עם זאת, שהעמלה ששולמה לאגם שולמה עבור הפקדון של קרן דן.
     צר הדבר שלא התובעים, לא הבנק ולא מנולייף, לא הביאו למתן עדות את סוכן הביטוח אליו פנה מלר להסדרת ההפקדות של מנולייף. ייתכן שלו הובא אדם זה למתן עדות, יכול היה לזרות אור נוסף על המהלך.

ערה אני לכך ששיעור העמלות יחסית לפקדונות ולהלוואות הוא שיעור גבוה. יחד עם זאת, הוברר שלולא הפקדונות לא היו התובעים יכולים לקבל את ההלוואות להן נזקקו "כאוויר לנשימה" (עמ' 16) לאור מגבלות אדמינסטרטיביות שהוטלו על ידי בנק ישראל באותה תקופה.
     
     נראה שלולא המגבלות הנ"ל, יכול היה הבנק עצמו להעמיד לתובעים את ההלוואות ללא צורך בהפקדות של גורמים שלישיים במקביל. המצב שתואר ביחס למחצית שנות השמונים, מצב של אינפלציה גואה שהוליד את עסקת החבילה במשק שכללה הגבלות שונות בין היתר על הבנקים, מגלה מצב יוצא דופן ונראה שאין להשוותו למצב הרגיל.

30.     משכך, לא הוכח כי נכון לראות בעמלות משום ריבית במובן חוק הריבית בנסיבות מקרה זה, וככל שעניינה של התביעה הוא בתשלום עמלות הפלאט, יש לדחותה.

31.     המדד העודף
     חלקה האחר של התביעה מתייחס לטענת התובעים, לפיה, הבנק הנתבע חייב אותם לעניין ההלוואה האחרונה במדד נוסף אך לא התחשב בו לצורך חישוב חיובי הריביות על ההלוואה.

     המדובר הוא בהלוואה שהועמדה ב- 15.11.85, יום פרסום המדד, כאשר הפרעונות בגין ההלוואה חוייבו בחשבון ב- 16 לחודש מידי רבעון. כתוצאה מהעמדת ההלוואה ביום פרסום המדד, חוייבו התובעים במדד נוסף כבר ביום זה.

על פי חוות דעתם של שגיא (ת/3) שיעור המדד הנוסף בהלוואה היה 4.65% (מדד חודש אוקטובר 85' שפורסם ב- 15.11.85).
32.     מלר טען בתצהירו כי מועדי העמדת ההלוואות נקבעו בלעדית על ידי הבנק (סעיף 76 לת/1) תוך שמשמעות בחירת מועד זה, לא הוסברה לתובעים. על דברים אלה חזר גם בחקירתו. הבנק טען כי מועד העמדת ההלוואות נקבע על פי מועד הפקדת הפקדונות (סעיף 4 ל- נ/4).

     יש לקבל כי מועד העמדת ההלוואה האחרונה ב- 15.11.85 נקבע על ידי הבנק ולא נעשה לבקשת מלר.

     העמדת ההלוואה ביום פרסום המדד עצמו תוך קביעת מועד הפרעון ל- 16 לחודש (ראה מסמך בל"ל מ- 17.11.85 שצורף לת/3), הינה מקרה אף יותר קיצוני מהמקרה שנדון בע.א. 2258/92 מלון נאות מדבר בע"מ נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פד"י מז' (5) עמ' 350, שם נדון מקרה בו מועד ההלוואה נקבע ל- 14 לחודש כשמועד ההחזר נקבע ל- 16 לחודש.

     בעניין ע.א. 2258/92 ציינה כב' השופטת דורנר כי המדד הנוסף שהגדיל את מחיר ההלואה אינו משקף שחיקה במחיר הכסף ואף אינו תוצאה טבעית של שיטת ההצמדה, שכן, המערערת שם לא נזקקה להלוואה דווקא יום לפני פרסום המדד ולא היה לה עניין לפרוע אותה דווקא יום לאחריו. בנסיבות אלה, הסיק בית המשפט בעניין ע.א. 2258/92 כי המטרה היחידה להעמדת ההלוואה במועד זה, היתה, להגדיל את מחירה.

     מקום שמועד העמדת ההלוואה נקבע חד צדדית על ידי הבנק הנתבע, ונעשה ליום פרסום המדד עצמו, אכן לא מבטא המדד הנוסף את שחיקת הכסף ומטרתו היא הגדלת מחיר ההלוואה. משכך, מהווה הוא ריבית מופרזת כפי שהוגדרה בחוק הריבית שהוראותיו הן קוגנטיות, אינן ניתנות להתנאה ומחייבות על אף האמור בהסכם בין הצדדים.

     שאלה זו נבחנה פעם נוספת בעניין ע.א. 7948/96 בנק הפועלים בע"מ נ. מוסכי צומת גהה בע"מ ואח' פד"י נה(1) עמ' 865 בו מסביר כב' השופט אנגלרד כי המועד המכריע של ההצמדה למדד הוא ה- 15 לחודש, יום פרסום המדד, כאשר נטילת הלוואה סמוך למועד הפרסום תוסיף להלוואה מדד נוסף בלי שעברה תקופה ממשית של שחיקה אינפלציונית. בעניין זה, למרות הרהורים שהעלה בית המשפט בסוגיית ההצמדה ויחסה לאיסור הריבית, סמך בית המשפט את ידו על המבחן כפי שגובש בפרשת נאות מדבר בעניין המדד הנוסף.

     כאמור, המבחן שהציב בית המשפט בעניין ע.א. 2258/98 הוא שאלת מהותו של ההסדר שנקבע. מקום שהמדד הנוסף אינו מבטא את שחיקת הכסף ומועד מתן ההלוואה נקבע על ידי הבנק משיקוליו חזקה שמטרת קביעת המועד כפי שנקבע להגדיל את מחיר ההלוואה. זהו המצב בענייננו. משכך, הרי החיוב במדד זה הוא אכן ריבית מופרזת אסורה.

33.     הבנק הנתבע מתגונן בטענה שמועד העמדת ההלואה נקבע כפי שנקבע לאור המועד בו הופקד הפיקדון של קרן דן וכי מדובר בהלוואה שניתנה גב אל גב עם הפקדת הפיקדון.

     אין לקבל טענה זו, ככל שכוונתה להכשיר את חיוב התובעים במדד הנוסף. אומנם, מר מעודה, חשב קרן דן, מסר כי ההטבה העיקרית בפקדון שהפקידה הקרן בבנק היתה פרעונו ביום 16 לחודש באופן שאיפשר לקרן להרוויח מדד, אך לעיל הובהר כי הוראות חוק הריבית הינן קוגנטיות וגוברות על כל הסכם. מה שהיה מקובל ומוסכם בין הקרן לבנק, שהינם שניהם גופים פיננסיים נכבדים, הוא אחד, ואילו במישור היחסים בין הבנק למלר, הדין עם מלר בעניין זה.

     יושם הלב בהקשר זה, לכך שבנ/5, נוהל בל"ל לעניין פקדונות צמודים של חברות ביטוח לתקופה הרלבנטית (ראה עמ' 101), מצויין בס' 7 כי אין בשום פנים ואופן לקבל פקדונות ב- 15 לחודש ובס' 9 לנ/5 אף מדובר באופן בו יש לטפל בתשלום למפקיד החל ב- 14 לחודש, כדי להימנע מתשלום מדד נוסף למפקיד.

     נראה אם כן, כי ביחסים בין הבנק למפקיד, נהג הבנק משיקוליו, לפנים משורת הנוהל שהוא עצמו הנהיג, אך לא נובע מכך כי ניתן על בסיס זה לחייב את התובעים.

34.     משכך, דין התביעה לעניין המדד הנוסף - להתקבל במובן שיש לראות בתשלומים בגין המדד הנוסף משום ריבית.

35.     כדי לבחון האם מדובר בריבית מופרזת אסורה, יש לקבוע מהו שיעור המדד הנוסף ולבחון את שיעורה של הריבית המקסימלית.
     
     ההלוואה הרביעית ננטלה ב- 15.11.85 בריבית שנתית של 13%. אותה תקופה עמד שיעור הריבית החוקית המקסימלית על 13% לשנה. החיוב במדד הנוסף הוא אם כן מעבר לריבית החוקית המקסימלית.

     יש לקבוע אם כן, מהו השיעור בו נכון לראות את התשלום בגין המדד הנוסף, האם 4.65% כגישת התובעים, או 2.36% כגישת הבנק. השאלה היא האם יש לראות כמדד נוסף את מדד העמדת ההלוואה כגישת התובעים, או את מדד פרעון ההלוואה כגישת הבנק וקרן דן (ראה נ/6). שיעורו של מדד אוקטובר 85' שפורסם ב- 15.11.85 היה 4.65%. מדד ספטמבר 88' עמד על 2.36% כעולה מחוות דעתו של רו"ח סבו נ/6.

     חוות דעתו של רו"ח סבו מתייחסת להצעת הבנק לניטרולו של המדד האחרון שפורסם במועד ביצוע תשלום הפרעון האחרון. יצויין כי בעניין נאות מדבר, הועמדה ההלוואה ב- 14.08.84 כשההחזר הראשון נקבע ל- 16.09.84, כאשר בין שני מועדים אלה פורסמו שני מדדים והצדדים שם היו חלוקים בשאלה מאיזה משני מדדים אלה יש להתעלם. כב' השופט גרוניס בכהנו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע שדן בעניין בהחלטתו בת.א. 165/88 שניתנה בעקבות פסק הדין בבית המשפט העליון בע.א. 2258/92, סבר כדעת הבנק שם כי יש לנטרל את המדד השני שפורסם ב- 15.09.84 שכן חישוב הבנק תואם במידה רבה יותר את המציאות.

     באותו מקרה, הסכימו הצדדים כי השאלה הנ"ל היא במחלוקת. אלמלא כן, נראה לי כי ניתן היה לכאורה להבין את פסק בית המשפט העליון שניתן בע.א. 2258/92, כמורה כי המדד הנוסף הוא זה שפורסם ב- 15.08.84.

     הצעת הבנק במקרה שלפני לניטרול מדד מועד הפרעון האחרון, אוקטובר 88' אינה סבירה בעיני ואינה מתבקשת לדעתי מהחלטת כב' השופט גרוניס בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין הנ"ל שניתנה ב- 05.12.94 והועמדה לעיוני על ידי ב"כ הבנק.

     התובעים שילמו את התוספת שהתחייבה מהמדד הנוסף במסגרת פרעון ההלוואה ואין חולק על כך ששילמו את התוספת שהתחייבה ממדד אוקטובר 85' שפורסם ב- 15.11.85 שעמד על 4.65%.

     יש אם כן להעדיף את עמדת התובעים בעניין זה ולנטרל את המדד שפורסם ב-15.11.85.

36.     הנזק ושיעורו
על פי חישוביו של ליאור חברון מנכ"ל שגיא שיעור ההפרשים להם טוענים התובעים על פי חוק פסיקת ריבית לעניין ההלוואה שהועמדה ב- 15.11.85, עומד על 186,466.13 ₪ למועד עריכת חוות הדעת, 25.06.00.

     לא מצאתי בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובעים הפרדה לעניין חלקו של המדד הנוסף בסכום הנ"ל המתייחס לעניין המדד הנוסף ולעניין העמלות ביחד ללא הפרדה ראויה (וראה גם דברי חברון בחקירתו בעמ' 66, 67).

     בחוות דעתו של נועם סאבו (נ/6) מצויין כי הנזק שמקורו במדד העודף ביחס להלוואה אחרונה (על בסיס חוו"ד שגיא) עומד על 36,000 ₪.

כאמור, התובעים לא הוכיחו מהו השיעור שחוייבו בו בגין מדד זה במסגרת פרעון ההלוואה האחרונה מתוך כלל תשלומי היתר להם טענו ביחס להלוואה זו.

     יש לקבל אם כן, את העולה מדברי רו"ח סאבו, כי נזקם של התובעים בגין המדד הנוסף ביחס להלוואה האחרונה, עומד על 36,000 ₪ ל- 01.03.95 ועל הבנק להשיב להם סכום זה כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ- 01.03.95 ועד לתשלום בפועל.
בסיכומיו, לא חזר בא כוח התובעים על העתירה לפיצוי בגין עוגמת נפש ונראה שנזנחה. לחלופין אומר, כי בסעיף 140 לתביעה, נזכרת עתירה לפיצוי כזה אך אין בו כל פירוט בדבר מהות עוגמת הנפש הנזכרת, שלא לומר ייחודה לעניין המדד הנוסף. משכך, אין לפסוק בעניין זה דבר.

37.     הודעות צד ג'
     הודעת צד הג' כנגד מנולייף וכנגד אגם עסקה בעמלות בלבד. משחלק זה של התביעה נדחה, נדחות הודעות אלה, כמו גם חלק ההודעה כנגד קרן דן ככל שעניינו בעמלות.

     למעלה מן הצורך אציין כי בהקשר לטענת ההתיישנות שהעלתה מנולייף, שהוזכרה אף בסיכומיה, הרי דינה היה בכל מקרה להדחות, שכן עיון בהודעת צד הג' מלמד שהעילה הנטענת נגד הצדדים השלישיים היא עילת שיפוי. מקום שמדובר בשיפוי, נולדת העילה עם חיוב הנתבע כלפי התובעים ומכאן, לו היה בכך צורך, היתה הטענה נדחית.

38.     הודעת צד הג' כנגד קרן דן, עניינה גם במדד הנוסף.

     בהודעת צד הג' טען הבנק כי היה ונגבתה בעסקאות נשוא התביעה ריבית מופרזת ובלתי חוקית, הרי זו נגבתה על ידי הצדדים שלישיים ומצויה בידם והבנק זכאי לשיפוי. כך נטען גם ביחס לקרן דן. עוד נטען כנגד קרן דן, כי אם יחוייב הבנק בהשבה, משמע הדבר כי הקרן גבתה ממנו ריבית גבוהה מהמוסכם. טענת המדד הנוסף אף היא חלק מטענות התובעים לריבית מופרזת.

     עמדת קרן דן לפיה אם הרוויחה מדד היה זה במועד הפרעון, נדחתה לעיל בגדר הדיון בטענת הבנק בעניין זה. קרן דן מוסיפה כי מאחר ומדובר בעליית מדד למשך כל תקופת הפקדון של שלוש שנים, הרי יש להעמיד את שיעור העליה הנובע מעליית מדד של 4.65% על 1.5% לשנה, כאשר הריבית שקיבלה בגין הפקדון, עמדה על 8.75% לשנה ומכאן לטענתה אין בתוספת 1.5% חריגה מן הריבית החוקית.

39.     יש לדחות את הודעת צד הג' נגד קרן דן.

טעמיי לכך הם שהבנק לא טען בהודעה למעשה במפורש כלפי קרן דן כי זו עקפה את חוק הריבית ביחסה עם הבנק באופן שגבתה מהבנק ריבית מופרזת.

     בהודעה לצד ג' נטען על ידי הבנק כנגד קרן דן רק כי אם נגבתה בעסקה זו ריבית מופרזת, הרי נגבתה על ידי קרן דן, כאשר חיוב הבנק בהשבת ריבית מופרזת, משמעו כי קרן דן עושה עושר ולא במשפט על חשבון הבנק. נטען כי היה והבנק יחוייב, משמעות הדבר שקרן דן גבתה ממנו בגין הפקדון ריבית גבוהה מעבר למוסכם (ס' 10 (ד) להודעת צד הג').

     לא הוכח כי קרן דן גבתה מהבנק ריבית מעבר למוסכם בינה לבין הבנק, כעולה ממסמכי הפקדון.

למעלה מן הצורך, אציין כי בגין הפקדון שהופקד על ידי קרן דן קיבלה הקרן 8.75% לשנה. בתוספת 4.65% בגין מדד חודש אוקטובר 85' מתקבל שיעור של 13.40%. תקרת הריבית החוקית באותה תקופה היתה 13% ומכאן, חרגה הריבית מהשיעור החוקי בשיעור של 0.40%.

אלא שכאמור, הטענה נגד קרן דן היתה כי פעלה בעניין זה בניגוד למוסכם, עניין שלא הוכח.

     אשר על כן, גם דינה של הודעת צד הג' כנגד קרן דן להדחות.

40.     התוצאה
     אשר על כן, אני מקבלת את התביעה בחלקה ומורה כי על הבנק הנתבע, בנק לאומי לישראל בע"מ, לשלם לתובעים סכום של 36,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ- 01.03.95.

     ההודעה לצד ג' ששלח הבנק כנגד שלושת הצדדים השלישיים נדחית.

     הבנק יישא בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עורך דינם בסכום כולל של 10,000 ₪ + מע"מ.
     
     בנסיבות המקרה, איני רואה להטיל הוצאות ביחסים בין הבנק לצדדים השלישיים ובעניין זה, יישא כל צד בהוצאותיו.     





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הגדרת לקוח בנק

  2. לקוח בנק מועדף

  3. עורך דין נגד בנק

  4. אי כדאיות כלכלית

  5. חוק הבנקאות רישוי

  6. תביעה נגד בנק יהב

  7. התיישנות תביעת בנק

  8. פקודת הבנקאות, 1941

  9. הצעת חוק בנק מח עצם

  10. תביעה נגד בנק איגוד

  11. תביעה נגד בנק לאומי

  12. התניית שירות בשירות

  13. העברה בנקאית בטלפון

  14. היתר עיסקא בנק לאומי

  15. חוק שירות לקוחות בנק

  16. סמכות המפקח על הבנקים

  17. חיוב כפול של לקוח בנק

  18. תביעה נגד בנק דיסקונט

  19. הברחת נכס משועבד לבנק

  20. תנאי מקפח בחוזה בנקאי

  21. סירוב בנק לפריסת חובות

  22. עורך דין לענייני בנקאות

  23. בקשת בנק לפסק דין חלקי

  24. עורך דין לענייני בנקים

  25. התיישנות תביעה נגד בנק

  26. התיישנות תביעה נגד בנק

  27. אחריות הבנק כלפי ערבים

  28. העברה בנקאית ע''י מתחזה

  29. דחיית טענת מרמה נגד בנק

  30. הודעת הבנק ללקוח באיחור

  31. מחיקת המילים למוטב בלבד

  32. מכתב הצהרת כוונות מהבנק

  33. אי מתן שירות בנקאי במועד

  34. עצימת עיניים מצד לקוח בנק

  35. תביעה נגד בנק ערבי ישראלי

  36. התניה פסולה של שירות בנקאי

  37. תביעת בנק נגד ערב של חברה

  38. מניעת מכירת רכב ע''י הבנק

  39. חוב לבנק על מסחר באופציות

  40. זכויות מוכר מול זכויות בנק

  41. העברה בנקאית ללא מסמך בכתב

  42. העברת עובדת בנק לתפקיד אחר

  43. תביעה לתשלום יתרת חוב לבנק

  44. תקופת צינון למפקח על הבנקים

  45. חיוב הבנק (צד ג') בחוב הפסוק

  46. מימוש בטוחות - תביעה נגד בנק

  47. הלוואה חוץ בנקאית ללא הסכם בכתב

  48. בקשה לחייב לחתום על מסמכים בבנק

  49. איך מוכיחים התניית שירות בשירות

  50. הקפאת הרשאה לביצוע עסקאות מט''ח

  51. האם הבנק התנה קבלת שירות בשירות ?

  52. צו הבנקאות (אגרות), התשמ"ג-1983

  53. תביעה של בנק הפועלים על יתרת חוב

  54. אחריות בנק מלווה כלפי רוכשי דירות

  55. תביעת בנק על חוב בחשבון עובר ושב

  56. הודעה בדבר מסירת פרטי זיהוי לבנק

  57. פיצוי מהבנק על דיווח ל-BDI על חוב

  58. תביעת בנק בגין חוב בחשבון של חברה

  59. תקלה באתר בנק לאומי - תביעת פיצויים

  60. עורכי דין המתמחים בתביעות נגד בנקים

  61. הודעה על מתן הוראות ניהול בנקאי תקין

  62. תביעה של בנק בגין חובות אישיים של ערבים

  63. צו הבנקאות (מוסדות כספיים), תש"ל-1970

  64. בקשת מנהל מיוחד למימוש נכס משועבד לבנק

  65. הודעה על תיקון הוראות ניהול בנקאי תקין

  66. התניית שירות בנקאי בפתיחת תוכנית חיסכון

  67. טען כי לא קיבל מהבנק התראה לפני מכתב ההגבלה

  68. לאיזה בית משפט מגישים תביעה נגד לקוח של בנק

  69. צו הבנקאות (פיקדונות ללא תנועה), התש"ס-2000

  70. כללי הבנקאות (הביקורת הפנימית), התשנ"ג-1992

  71. נטען כי הבנק ראה את שני החשבונות כאובליגו אחד

  72. חוק לתיקון פקודת הבנקאות (מס' 9), תשכ"ט-1969

  73. רכישת אופציות על מדד המעו''ף - תביעה נגד בנק

  74. הודעה על שינוי במועד תחולת הוראות ניהול בנקאי תקין

  75. טענו שהבנק הסתיר את המסמכים הרלבנטיים לשאלת ההתיישנות

  76. הוראות הבנקאות (הצגת דו"ח כספי שנתי ופרסומו), התשנ"ב-1991

  77. בקשה שבית המשפט יכריז כי השעבוד גובר על השעבוד לטובת בנק לאומי לישראל

  78. כללים חשבונאיים לחישוב נזילות חובה ונזילות בפועל של תאגידים בנקאיים

  79. תקנות מס הכנסה (הנחה ממס על פקדון במטבע ישראלי בתאגיד בנקאי), התשמ''א-1981

  80. כללי הבנקאות (רישוי) (הגדרת הון תאגיד בנקאי לענין סעיף 23א לחוק), התש"ן-1990

  81. צו הבנקאות (שירות ללקוח)(ביטול הפיקוח על שירותים בנקאיים מסוימים ושינויו במקרים אחרים), התשס"ח-2008

  82. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון