להלן פסק דין בנושא תביעה לפרעון יתרת חוב: פסק דין לפניי תובענה לפירעון יתרת חוב של תכלס נסיעות ותיירות בע"מ (להלן: 'תכלס') לתובעת, על ידי הנתבעת שערבה לחוב. התובענה הוגשה כתביעה בסדר דין מקוצר. לאחר שתוחמה הרשות להתגונן, עומדת להכרעה השאלה אם תכלס פרעה את החוב אם לאו. החוב הנתבע לא פורט בכתב התביעה, משום שכתב התביעה התבסס על קיומו-לכאורה של מעשה-בית-דין. משקבעתי בהחלטתי בבקשה למתן רשות להתגונן כי פסק הדין, שלא הכריע בפלוגתא לגוף העניין, אינו מקים מעשה-בית-דין נגד הנתבעת - חזר הנטל לתובעת לפרט את הבסיס לקיומו של החוב הנטען. אבהיר כי 'נטל השכנוע' בטענת 'פרעתי' רובץ על הנתבע. אולם המדובר בנטל ראייתי המשתכלל לאחר שהתובע, ככל תובע, מרים את הנטל הדיוני לפרט את תביעתו. משקבעתי שהפירוט בכתב התביעה, המתייחס לפסק הדין, אינו רלבנטי - חזר לתובעת הנטל הדיוני לפרט את טענת החוב, כפי שעשתה למעשה בכתב התביעה בת.א. (הרצליה) 4626/00 (להלן: 'התביעה בהרצליה') שלפיו ניתן פסק הדין האמור [מסמך 1 ברשימת המסמכים מטעם התובעת]. היה מצופה כי התובעת תבסס את תביעתה על החשבוניות שלא נפרעו לטענתה, ותצרף אותן לכתב התביעה, ולמצער לתצהיר העדות הראשית מטעמה, בתור המסמכים המהותיים שעליהם מבוססת התביעה [תקנה 75(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי]. במקום זאת, צורף לכתב התביעה בהרצליה תדפיס, שצורף גם כנספח ו' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת בהליך דנן, ואשר תוכנו המתורגם הובא בסעיף 5 בכתב התביעה בהרצליה, ובו רשימת אזכורים של החשבוניות שלא נפרעו כנטען. רשימה זו חסרה את הפרט החשוב ביותר לענייננו, הוא תאריך הוצאתן של החשבוניות. מדובר בפרט חיוני, משום שתורף המחלוקת בענייננו הוא אם החשבוניות האמורות נכללו או לא נכללו במסגרת הסדר תשלומים מיום 2.12.98, שצורף כמסמך א' לרשימת המסמכים מטעם הנתבעת. לא הייתה מחלוקת כי הסדר התשלומים האמור כלל את כל חובותיה של תכלס לתובעת נכון לאותו יום. לחלופין, תאריך הוצאתן של החשבוניות היה מאפשר לקבוע אם הן נכללות בגדר החוב שהצטבר עד יום 31.12.98, אשר סולק - לפי הודעתה של רגינה, מנהלת הכספים דאז של התובעת [כלהלן בפסקה ‏9]. התובעת טוענת כי ניתן להיווכח באי-כלילתן של החשבוניות האמורות בהסדר התשלומים הנזכר, על יסוד הקבלות שנתנה התובעת לתכלס בגין 3 השיקים שמסרה תכלס לתובעת לפי ההסדר. בקבלות אלה פורטו מספרי חשבוניות שלכיסוין נמסרו השיקים שפורטו בהן, כביכול, ומספרי החשבוניות הנדונות אינם מופיעים שם. אולם פירוט החשבוניות באותן קבלות הוא הכרזה חד-צדדית של התובעת. לפי הסדר התשלום נועדו 3 השיקים לגלם 3 תשלומים שווים כפירעון לשיעורין של החוב, בסכומים עגולים; ולא לכיסוי חשבוניות מסוימות בסכומיהן המדויקים. לפיכך איני מייחס כל ערך ראייתי לפירוט החשבוניות בקבלות. החשבוניות מושא התובענה הן חשבוניות שהוצאו בעקבות הזמנות מן החודשים אוגוסט עד אוקטובר 1998. לפיכך ניתן להניח שחשבוניות אלה הוצאו במועד שאינו מאוחר ליום 31.12.98. הנתבעת הציגה מסמך שלא נסתר, ואשר התובעת התעלמה ממנו בסיכומיה התעלמות תמוהה, שלפיו אישרה רגינה, מנהלת הכספים דאז של התובעת, ביום 10.3.99, כי לא נותר לתכלס חוב לתובעת נכון לסוף חודש דצמבר 1998. אישורה של רגינה צורף כמסמך 5 לרשימת המסמכים מטעם הנתבעת. מאישור זה עולה לכאורה שהחוב הגלום בחשבוניות הנדונות נפרע עוד לפני יום 10.3.99. בכך הרימה הנתבעת את נטל הבאת הראיות הנגזר מנטל השכנוע המוטל עליה להוכיח טענת 'פרעתי', והעבירה לתובעת את הנטל המשני להביא ראיות אשר יסתרו את המסקנה-לכאורה מן האמור לעיל. התובעת לא הרימה נטל זה. אני זוקף לחובתה של התובעת את אי-צירופן של החשבוניות, או על-כל-פנים של מסמך אמין המתעד את תאריכי הוצאתן. אני זוקף לחובתה גם את אי-התייחסותה להודעתה האמורה של רגינה, והיעדרו של הסבר חלופי לה. התובעת לא הראתה שהחשבוניות הנדונות הוצאו במועד מאוחר למועד עריכתו של הסדר התשלומים, וגם מאוחר לסוף חודש דצמבר הנזכר באישורה של רגינה, דבר שהיה מחזיר לנתבעת את הנטל להראות כי נפרעו במועד מאוחר יותר. לא למותר לציין גם את השיהוי בהגשת התביעה, הפועל גם הוא לחובתה של התובעת. משמעות האמור היא שהתובעת לא הוכיחה את החוב הנטען, ולא הוכיחה את תביעתה. לפיכך התביעה נדחית. 16. התובעת תשלם לנתבעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. חוב