להלן פסק דין בנושא תביעה לפרעון הלוואה: פסק דין התובע הגיש תביעה בסדר דין מקוצר לפרעון הלוואות ויתרת חוב אשר נצברה בחשבון עו"ש המתנהל על שמו של הנתבע 1, ירון חדד (להלן: "הנתבע"). על פי הנטען בכתב התביעה, פתח הנתבע - שהיה בעת הרלוונטית ירקן בעל עסק עצמאי - חשבון בנק אצל התובע בסניף כפר סבא ביום 19.7.94. הנתבע נטל בחשבון מעת לעת הלוואות, אשראי ו/או משיכת יתר. במסגרת תנאי ניהול החשבון, התחייב הנתבע לשלם לתובע, מיד עם דרישתו הראשונה, את יתרת החוב על פי החשבון. כתב התביעה התייחס לשתי הלוואות, בנות 50,000 ₪ כל אחת, שתשלומיהן לא נפרעו במועדם והן הועמדו לפרעון מיידי על ידי התובע ביום 3.9.96 (בתוספת ריבית ופיגורים עמדו הסכומים על סך של 56,082 ₪ ושל 60,514 ₪). בנוסף, נדרש הנתבע בכתב התביעה לתשלום יתרת החובה בחשבונו, כפי שהיתה ביום 3.9.96. יצויין כי יתרת החובה, בסך 19,546 ₪ כללה בתוכה גם הוצאות משפט שבהן היה על הנתבע לשאת בגין הליכי מימוש משכון שנקט התובע, משכון אשר היווה בטוחה לאחת מן ההלואות דלעיל. הסך הכולל של החוב, לפיכך, הגיע על פי עובדות כתב התביעה לכדי 136,142 ₪, נכון ליום 3.9.96. התובע הבהיר כי למרות פניותיו החוזרות ונשנות לתשלום החובות, לא שילם הנתבע את חובותיו עד כה. הנתבע הגיש בקשת רשות להגן, בטענות שונות. לאחר חקירת הנתבע והמומחה מטעמו על תצהיריהם, ניתן כנגד הנתבע פסק דין חלקי על סכום התביעה בניכוי סך של 29,222 ₪ בצירוף (בצירוף הריבית הבנקאית שצבר חוב זה מיום 5.6.96 ועד למועד פסק הדין) וסך זה הוא העומד לדיון כיום. הרשות להתגונן לגביו ניתנה בעניין טענת התניית שירות בשירות. זאת, בעקבות בדיקת המומחה מטעם הנתבע, אשר קבע בחוות דעתו כי אלמלא התניית שירות בשירות, כפי שנעשתה לטענת הנתבע, היתה יתרת חובו לתובע קטנה בסך של 29,222 ₪. אשר לנתבעים 2 ו -3 (להלן: "שלום" ו"זכריה" בהתאמה, וביחד "הערבים"), הללו הם הערבים להלוואה הראשונה בסך 50,000 ₪ שלקח הנתבע מהתובע. לפיכך נתבעו לשלם את היתרה הבלתי נפרעת של הלוואה זו. לשלום ולזכריה ניתנה רשות להתגונן בטענת ההגנה שהעלו בבקשותיהם, טענה של אי גילוי יתרת החובה והאובליגו של הנתבע בעת חתימת הערבות. בעקבות בקשת רשות ערעור שהוגשה מטעמם לבית המשפט המחוזי, הבהיר כב' השופט דן ארבל כי הערבים רשאים להתגונן גם בטענת התניית שירות בשירות, טענת ההגנה שנטענה ע"י החייב העיקרי וניתנה לו רשות להתגונן בה (בר"ע 21414/99). העובדות הבסיסיות באשר לעסקאות הפיננסיות בין הנתבע לתובע לא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים וגדר המחלוקת נגע למשמעותן של עסקאות פיננסיות אלה ולקשר הסיבתי ביניהן. להלן השתלשלות העסקאות הפיננסיות בין הצדדים, כעולה מן המסמכים שאינם שנויים במחלוקת: 19.7.94 - פתיחת החשבון על ידי הנתבע (נספח א' לכתב התביעה). לנתבע הועמדה מסגרת אשראי על סך 30,000 ₪ כנגד חתימת שני ערבים (מש/1). 1.8.94 - הנתבע הוחתם על טופס עכבון וקיזוז, לפיו התובע רשאי לקזז את המגיע לו על פי התחייבויות הנתבע כנגד כל תכנית חסכון או פקדונות אחרים (מש/6). 25.10.94 - פתיחת תכנית חסכון על ידי הנתבע בהפקדה חד פעמית של 30,000 ₪ (מש/2). ההפקדה נעשתה על ידי הגדלת משיכת היתר מן החשבון. 15.11.94 - התחייבות הנתבע שלא יחרוג ממסגרת אשראי של 50,000 ₪ (מש/3). 17.1.95 - הלוואה על סך 50,000 ₪ (נספח ב' לכתב התביעה). שלום, זכריה ושרונה הוחתמו כערבים להלוואה זו. הנתבע הוחתם על מסמך לפיו ידוע לו שהתשואה על תכנית חסכון היא פחותה מן הריבית על הלוואה שנטל באותו סכום, ובכל זאת הוא מבקש לאשר את ההלוואה על הסך הנ"ל לצורך "השקעה בתכנית חסכון" (מש/5). 19.1.95 - הנתבע הוחתם על טופס עכבון וקיזוז, לפיו התובע רשאי לקזז את המגיע לו על פי התחייבויות הנתבע כנגד כל תכנית חסכון או פקדונות אחרים (מש/7). 20.1.95 - פתיחת תכנית חסכון על ידי הנתבע בהפקדה חד פעמית של 50,000 ₪ (מש/2). 12.2.95 - התחייבות שלא לחרוג ממסגרת אשראי של 100,000 ₪ (מש/4). 31.7.95 - הלוואה בסך 50,000 ₪. אריה חודדתי חתם כערב ורכבו שועבד (נספח ד' לכתב התביעה). 31.1.96 - שבירת תכניות החסכון על ידי התובע והזרמת הכספים בהן לחשבון העו"ש. מרץ 1996 - מימוש משכון הרכב של אריה חודדתי. הנתבע הפקיד 25,000 ₪ במזומן בחשבונו, לטענתו עפ"י הסכם עם מנהל סניף הבנק, כתנאי לכך שההלוואות לא תועמדנה לפרעון מיידי. 3.9.96 - ההלוואות הועמדו לפרעון מיידי (נספח ג' לכתב התביעה), כמו גם הוצאות מימוש המשכון ויתרת החובה. להלן אדון בטענות ההגנה שהועלו ע"י הנתבע וע"י הערבים. התניית שירות בשירות א) גרסת הנתבע: טענות הנתבע בדבר התניית שירות בשירות מתמקדות בשני אירועים נפרדים. 1. הנתבע חפץ להגדיל את מסגרת האשראי בחשבונו מ - 30,000 ₪ ל - 50,000 ₪ והתובע התנה את השירות המבוקש בפתיחת תכנית חסכון על סך 30,000 ₪, סכום שמומן ממשיכת יתר בתצהירו הראשון טען הנתבע כי תכנית החסכון בסך 30,000 ₪ היוותה תנאי לקבלת מסגרת אשראי בגובה 30,000 ₪, אשר ניתנה לו בתחילת פעילותו עם התובע. בתצהירו השני, לעומת זאת, טען הנתבע כי האשראי הראשוני בסך 30,000 ₪ שניתן לו, ניתן ללא תנאי ורק משביקש להגדיל את מסגרת האשראי בחשבונו ל -50,000 ₪, הותנתה הגדלת האשראי בפתיחת תכנית חסכון בסך 30,000 ₪, שמומנה מיתרת החובה בחשבון העו"ש. משנחקר הנתבע בחקירה נגדית בעת הדיון בבקשת הרשות להתגונן שהגיש (להלן: "חקירה ראשונה"), העלה גרסה שלישית וטען כי תכנית החסכון על סך 30,000 ₪ החליפה ערבות קודמת שפקעה להבטחת האשראי בסך 30,000 ₪ שניתן לו ואילו משביקש הגדלת המסגרת ל- 50,000 ₪, ניתן לו מבוקשו כנגד פתיחת תכנית חסכון בסך 50,000 ₪. גרסתו עברה מטמורפוזה נוספת עת העיד בחקירתו הנגדית, שנערכה במהלך שמיעת ההוכחות (להלן: "חקירה שנייה"). הפעם חזר לגרסתו בתצהיר הראשון וציין כי אינו זוכר את התאריכים במדוייק ואולם קבלת אישור למסגרת על סך 30,000 ₪ היא שהותנתה בפתיחת תכנית חסכון. לא היה לנתבע הסבר לכך שהמסגרת ניתנה לו בחודש יולי 94', ואילו תכנית החסכון נפתחה רק בחודש אוקטובר. מן המסמכים שהוגשו ושאינם שנויים במחלוקת עולה התמונה לפיה האשראי בסך 30,000 ₪ ניתן לנתבע במהלך חודש יולי 1994 וזאת כנגד החתמתם של שני ערבים (מש/1). ביום 25.10.94, היינו כשלושה חודשים לאחר מתן האשראי, נפתחה תכנית החסכון בהפקדה חד פעמית של 30,000 ₪ (מש/2). משמע, כי אין קורלציה בין מתן מסגרת האשראי על סך 30,000 ₪ ובין פתיחת תכנית החסכון באותו סכום. לא הובא כל הסבר לפער הזמנים. משכך, הרי גרסת הנתבע בתצהירו הראשון ובחקירתו השניה קורסת. לעומת זאת, הגדלת מסגרת האשראי ל- 50,000 ₪ ניתנה לנתבע ביום 15.11.94 (מש/3), קרי כ-20 יום לאחר שנפתחה תכנית החסכון דלעיל. כפי שעולה מעדותו של המומחה מטעם הנתבע, מר פולישוק, נראה כי בפועל איפשר התובע לנתבע חריגה ממסגרת האשראי המותרת אף עוד בטרם אושרה ההגדלה ל - 50,000 ₪. משמע, שמצטיירת זיקה בין פתיחת תכנית החסכון על סך 30,000 ₪ שמומנה ע"י הגדלת יתרת החובה בעו"ש, ובין מתן אשראי גבוה יותר לנתבע באותה תקופה. אשר לטענת הנתבע בתצהירו הראשון כאילו תכנית החסכון השניה, בסך 50,000 ₪ היא שהיוותה תנאי להגדלת המסגרת מ- 30,000 ₪ ל- 50,000 ₪, יש לציין כי תכנית זו נפתחה ביום 21.1.95 (מש/2). משמע, שפתיחת התכנית נעשתה למעלה משלושה חודשים אחרי שהוגדלה המסגרת ל -50,000 ₪ ואין לקבל גרסה זו של הנתבע בכל מקרה. הנתבע הסביר בעדותו, כי בעת הכנת התצהיר הראשון לא עמדו בפניו מסמכי הבנק ודפי החשבון, אותם קיבל רק לקראת הכנת תצהירו השני, וטען כי בתצהירו הראשון בלבל סכומים ותאריכים ותיקן את הטעויות בתצהיר השני. תירוץ זה אינו מסביר את ה"זיג-זג" בגרסאות הנתבע גם לאחר הגשת התצהיר השני (בחקירותיו הנגדיות), ואולם, מקום בו הראיות האובייקטיביות תומכות בגרסת הנתבע בדבר ההתנייה, לא מצאתי מקום לשלול את גרסתו רק מחמת שטעה או לא זכר את מהלך הדברים הנכון בכל שלבי ניהול העסקאות הפיננסיות בחשבון העו"ש, ההלוואות ותכניות החסכון. 2. הנתבע חפץ בקבלת הלוואה בסך 50,000 ₪ כדי להקטין את יתרת החובה בעו"ש, והתובע התנה את מתן ההלוואה בפתיחת תכנית חסכון באותו הסכום, כשה"פיתוי" היה הגדלת מסגרת האשראי ל - 100,000 ₪ הנתבע טען בתצהירו הראשון כי ביקש כעבור מספר חודשים נוספים להגדיל את האשראי בחשבונו מ - 30,000 ₪ ל - 100,000 ₪ והתנאי שהועמד לפניו היה פתיחתה של תכנית חסכון בסך 50,000 ₪. בתצהירו השני טען הנתבע כי ביקש הלוואה מן התובע על מנת לזכות את חשבון העו"ש שלו, שהיה ביתרת חובה, ואז העמיד לפניו מנהל הסניף תנאי לקבלת ההלוואה: הפקדת סכום דומה לתכנית חסכון, כשה"פיתוי" הוא הגדלת מסגרת האשראי ל - 100,000 ₪. בחקירה הראשונה הציג הנתבע גרסה שלישית, כאשר הסביר שכנגד פתיחת תכנית החסכון ע"ס 50,000 ₪ לא הוגדל האשראי ל - 100,000 ₪ כי אם ל- 50,000 ₪. בחקירה השניה חזר הנתבע לגרסתו בתצהירו השני וטען כי כתנאי להעמדת ההלוואה על סך 50,000 ₪ לחץ עליו התובע לפתוח תכנית חסכון בסכום זה ולהגדיל את האשראי ל - 100,000 ₪. מיד עם הזרמת הכספים לתכנית החסכון, הועלתה מסגרת האשראי לסך הנ"ל. הוא ציין, כי היה נתון בלחץ עקב שיקים שמסר לספקים, שמועדי פרעונם התקרבו. הוא חשש, כי הבנק לא יכבד את השיקים, אם לא ייעתר הנתבע לתנאים שהציג. לו התממש החשש, היה עלול להיסתם הגולל על העסק שניהל. אין חולק כי מימון תכנית החסכון בא לנתבע מן ההלוואה באותו סכום, שנלקחה ימים ספורים קודם לכן. מן המסמכים שהוגשו עולה כי ההלוואה הנדונה ניטלה ביום 17.1.95. ביום 20.1.95 נפתחה תכנית החסכון. האשראי בסך 100,000 ₪ ניתן ביום 12.2.95 (מש/4), משמע פחות מחודש לאחר נטילת ההלוואה ופתיחת תכנית החסכון. מועדים אלה עולים בקנה אחד עם טענת הנתבע בתצהירו השני ובחקירה השניה. כאן המקום להעיר, כי ביום 31.7.95 נלקחה ההלוואה השניה על ידי הנתבע, על סך 50,000 ₪, בערבות אריה חודדתי, שרכבו שועבד. בהחלטתי בעניין בקשות הרשות להתגונן ציינתי כי טענת התניית שירות בשירות בה יוכל הנתבע להתגונן היא רק לעניין שתי תכניות החסכון דלעיל ולא לעניין ההלוואה השניה. אוסיף כאן, כי לא קיימת כל סמיכות זמנים בין הלוואה זו ובין הגדלת המסגרת ל- 100,000 ₪, כפי שניסה הנתבע לטעון בתצהיריו ונראה כי הלוואה זו נועדה להיות מוזרמת לחשבון העו"ש של הנתבע, באופן שהסכום יקטין את יתרת החובה בחשבון, כפי שהעיד הנתבע עצמו בחקירה השניה. ב. ראיות התובע ביחס לטענת התניית שירות בשירות: גרסת התובע לאורך הדיון כולו, באמצעות מנהל סניף הבנק, מר נמרוד קנמון (להלן: "קנמון") ובאמצעות גב' גלי חדד, הפקידה שטיפלה בענייניו של הנתבע בסניף (להלן: "גלי"), היא כי לא היתה מעולם כל התניית שירות בשירות, וכי תכניות החסכון נפתחו לבקשתו/דרישתו של הנתבע מבלי שהיוו, מבחינת התובע, תנאי לביצוע פעולות פיננסיות אחרות. עדותו של קנמון לא היתה מהימנה עלי. ראשית, הנתבע פתח את חשבונו אצל התובע כאשר נחשב ללקוח בעל חובות מסופקים (מב/1). קנמון הודה במפורש כי בטרם מתן אשראי ללקוח כזה, מבקש הבנק בטחונות. הנה כי כן, בעת מתן המסגרת על סך 30,000 ₪ לראשונה, אכן הבטיח התובע עצמו, עת דרש החתמת שני ערבים. בהמשך, אין חולק כי מימון תכנית החסכון על סך 30,000 ₪ בא לנתבע ממשיכת יתר בחשבונו. קנמון הודה בנכונות הקביעה שהוצגה לפניו, ולפיה יש פער גדול בין ריבית החובה בחשבון עו"ש ובין הצמדה וריבית בתכנית חסכון, מה שהופך הפקדה כמו זו שעשה הנתבע לתכנית החסכון כאמור, לבלתי הגיונית מבחינה כלכלית (עמ' 17 ש' 1). קנמון הרחיק עצמו מהטיפול ו/או הייזום של פתיחת תכנית החסכון הראשונה, וטען כי כמנהל הסניף אין הוא עוסק בכך בשוטף. ברם, כאשר עסקינן בפתיחת תכנית חסכון על סך של עשרות אלפי שקלים, בהפקדה חד פעמית, בניגוד לאינטרס הכלכלי של הלקוח, יש לצפות כי מנהל הסניף, או גורם בכיר אחר המטפל בחשבונות הלקוח, יהא מעורב בדרך כלשהיא. דא עקא, שגם הגב' גלי חדד שטיפלה בחשבון העו"ש בשוטף, טענה כי אין לה כל קשר להפקדה החד פעמית ע"ס 30,000 ₪ בתכנית החסכון. התרשמותי היתה, כי התובע - באמצעות עדיו - ניסה להרחיק עצמו מכל קשר של יוזמה או מגעים עם הנתבע בקשר לתכנית החסכון דנן, מסיבות מובנות, ואינני מקבלת את עדותו המתחמקת של מר קנמון בעניין זה. יצויין, כי קנמון הודה, שלא ניסה למנוע פתיחתה של תכנית החסכון על ידי הנתבע משהובאה לידיעתו, על אף חוסר ההגיון הכלכלי המובהק. אין חולק, כי משיכת יתר בחשבון מהווה צורה למתן אשראי, או הלוואה, וזאת כאשר הוראת בנק ישראל לבנקים היתה להימנע ממתן אשראי לצורך מימון חסכונות (נ/2). חיזוק להתרשמותי אודות קיום קשר של התנייה בין פתיחת תכנית החסכון על סך 30,000 ₪ לבין הגדלת המסגרת לסך של 50,000 ₪ זמן קצר לאחר מכן, עולה גם מדבריו של קנמון, לפיהם כאשר הוא מאשר הגדלת מסגרות אשראי, הוא בודק קודם כל את הבטחונות, וכך נהג גם כאשר אישר את הגדלת המסגרת בפעם השניה, ל-100,000 ₪. משמע, שגם בעת אישור הגדלת המסגרת בפעם הראשונה, בנובמבר 94', בדק העד את האובליגו לפני כן וידע על קיומה של תכנית החסכון על סך 30,000 ₪, שהיוותה מבחינתו בטוחה להגדלת המסגרת בחשבון. אינני מקבלת את גרסת קנמון, לפיה הדבק הדברים בין פתיחת התכנית לבין הגדלת מסגרת האשראי הינו מקרי ו"תמים". בהמשך, משנשאל קנמון בדבר תכנית החסכון השנייה, אשר מומנה מכספי הלוואה בסכום זהה שנלקחה 3 ימים קודם, ציין כי הנתבע הוא אשר שכנע אותו להתיר לו פתיחת תכנית החסכון מכספי ההלוואה. לדברי קנמון, עליהם חזרה גם גלי, הנתבע הפעיל לחץ ממשי על קנמון בהתעקשו כי יאפשרו לו לפתוח את תכנית החסכון וזו תמומן מכספי הלוואה שתילקח במקביל. למרות שהדבר לא נראה לקנמון או לגלי, וקנמון אף ניסה לשכנע את הנתבע לוותר על הרעיון, איפשר קנמון לבסוף את פתיחת תכנית החסכון בתנאים האמורים מכיוון ש"נשבר" כדבריו. הן קנמון והן גלי לא יכולים היו לזכור את הנימוק לרצונו העז של הנתבע, כביכול, לפתוח תכנית חסכון ענקית דווקא, במצבו הכספי הרעוע. קנמון זכר, לדבריו, "רק את ההתעקשות שלו" (עמ' 20 ש' 16). גם גלי לא זכרה, אם הנתבע הסביר מדוע הוא רוצה בתכנית חסכון דווקא (עמ' 36 ש' 16). גרסתם זו של קנמון וגלי מגוחכת ועגומה כאחד, בתמונה ה"הפוכה" שהיא מנסה להציג, ללא כל ביסוס הגיוני או עיגון מציאותי. אילו היה המקרה יוצא דופן בנסיבותיו, כטענת השניים, ולא שיקוף של תפישה שגויה של עובדי התובע באותה תקופה, הדעת נותנת כי שני העדים היו זוכרים פרטים כלשהם על הרקע לבקשה החריגה. זאת ועוד: ספק רב בעיני, אם אכן היה הנתבע, כלקוח הנתון ביתרת חובה, ואשר התובע היה "צינור החמצן" היחיד מבחינתו, מסוגל להפעיל "לחץ" כה ממשי, עד כי מנהל סניף הבנק נאלץ "להישבר" ולמלא אחר דרישותיו הבלתי הגיוניות. יצויין, כי קנמון העמיד את תכנית החסכון השנייה כבטוחה לכל התחייבויות הנתבע, ממש כשם שעשה עם תכנית החסכון הראשונה, וזאת למרות שחשב - לטענתו - כי פתיחת התכנית השניה היא בבחינת צעד מוטעה מבחינת הנתבע. הטענה הסתמית, כי האינטרס של התובע היה לשמור על הנתבע כלקוחו, אינה יכולה להתקבל כהסבר מתקבל על הדעת למהלך החריג והתמוה שנקט התובע. על כך ניתן לומר, כי אחריתו של המהלך מעידה על ראשיתו. והעיקר, איזו סיבה היתה לו לנתבע, לדרוש פתיחתה של תכנית חסכון נוספת, בסכום גדול מאד, עת היה נתון כבר אז ליתרת חובה מעיקה בחשבונו, ולממן את תכנית החסכון מכספי הלוואה, שעה שברי לכל בר בי רב כי התשואה על תכנית החסכון תהא קטנה בהרבה מן הריבית שתיגבה בגין ההלוואה? לבל נשכח, הנתבע הוחתם בעת קבלת ההלוואה על מסמך לפיו הוא יודע כי התשואה על תכנית חסכון פחותה מהריבית על ההלוואה שנטל באותו סכום. האמנם יחתום אדם סביר על מסמך כגון זה, שהרי משתמע ממנו בוודאות, שבנקיטת הצעדים האמורים יהא כדי לגרום לו לנזקים בלבד ולא תצמח לו כל תועלת שהיא מכך? ההתרשמות כי המסמך נחתם לצורך תכסית גרידא, ולהסתרת ההתנייה האסורה מצד התובע, עוד מחזקת ביתר שאת את המסקנה ההגיונית העולה מרצף הפעולות חסרות ההגיון הכלכלי מבחינתו של הנתבע, המשרתות רק את האינטרס של התובע. הן קנמון והן גלי ציינו בעדויותיהם כי מקרהו של הנתבע היה יחיד מסוגו ולא חזר על עצמו לעתיד לבוא. עוד ציינו, כי לא היו חוזרים על כך כיום. הדברים מחזקים את הרושם, כי תפישתם המשפטית והבנקאית של עובדי התובע באותה עת ביחס למותר ולאסור בסוגיית התניית שירות בשירות, לא היתה מונחת על יסודות מוצקים. טוענת ב"כ התובע בסיכומיה, כי גם מן הבחינה העובדתית לא הייתה כל סמיכות בין יום מתן מסגרת האשראי על סך 50,000 ש"ח ובין פתיחת תכנית החסכון על סך 30,000 ₪ (פער של 20 יום) וכך גם ביחס לפתיחת תכנית החסכון השניה והגדלת המסגרת ל- 100,000 ₪ (פער של 22 יום). לפיכך, לא ניתן לטעון להתניית שירות בשירות, משחלפו ימים רבים בכל פעם בין הגדלת המסגרת מזה ובין פתיחת תכנית חסכון מזה. דין טענה זו להידחות. כפי שציינתי לעיל, ניכר כי אכן קיימת היתה סמיכות זמנים שכזו, בין ההפקדות לתכניות החסכון, הראשונה והשניה, ובין המועדים בהם הוגדלה המסגרת בחשבונו של הנתבע, וסמיכות ניכרת עוד יותר בין מועד מתן ההלוואה ע"ס 50,000 ₪ לבין פתיחת תכנית החסכון בסכום זהה. סמיכות זו, יש בה כדי לחזק את ההתרשמות, לפיה ההפקדות לתכניות החסכון, שמומנו מיתרת החובה או מנטילת הלוואה לצורך כך, היוו תנאי שהציב התובע, להענותו לבקשת הנתבע להגדלת מסגרת האשראי בחשבונו. שוכנעתי, איפוא, כי פתיחת תכניות החסכון לא היתה שירות בנקאי שהנתבע חפץ בו, אלא היתה יזומה ע"י התובע ונכפתה על הנתבע בנסיבות תלותו הכספית והעסקית בתובע. ג. חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבע: המומחה מטעם הנתבע, מר דני פולישוק ערך את חישוביו בחוות דעתו על סמך ההנחה כי הייתה התניית שירות בשירות, כפי שנקבע לעיל. המומחה ביטל את ההעברות לתכניות החסכון, ביטל את הזיכויים בגין התכניות, ביטל את ההלוואה בסך 50,000 ₪ וביטל את החיובים בגין הלוואה זו. על סמך חישובים אלה הגיע המומחה למסקנה לפיה קיים הפרש בין חובו של הנתבע לתובע כפי שהוצג על ידי התובע ובין חובו של הנתבע לתובע כעולה מחישובי המומחה לאחר ביטול הפעולות כאמור לעיל. הפרש זה עומד על סך 29,222 ₪ נכון ליום 5.6.96. טענת התובע היא, כי גם אם תתקבל טענת התניית שירות בשירות, אין לקבל את חוות דעתו של המומחה וזאת משום שהמומחה לא ביטל במקביל גם את מסגרות האשראי. ביטול המסגרות, טוענת התביעה, היה מוביל לכך שהחשבון היה מחויב בריביות גבוהות יותר והחוב היה גדול יותר. המומחה הסביר את הימנעותו זו בנימוק שהניח כי מסגרות האשראי המוגדלות היו מבוססות גם על תזרימי מזומנים צפויים (הנחה שקנמון אישר אותה בעדותו) וכן בנימוק שאלמלא ההתנייה ותוצאותיה, היו סכומי יתרות החובה בחשבון העו"ש קטנים לסדר נהגודל של המסגרות הקודמות (עמ' 40 ש' 24-17). נראה לי, כי לשם בחינת הטענה בדבר התניית שירות בשירות באופן נכון מבחינה חשבונאית ועל בסיס ההנחות העובדתיות עליהן הסתמך, היה על המומחה לבטל גם את מסגרות האשראי. ברם, התובע לא הוכיח כי במצב האמור היה הנתבע מצוי בחריגה מהיתרה המאושרת אלמלא ההתניות האסורות, ומה היה גובה הריבית החריגה שהיה צובר לחובתו. ברי, כי ביטול תכניות החסכון וההלוואה מיום 17.1.95 אכן היה משפר את מצב האובליגו של הנתבע. התובע לא מצא לנכון להביא חוות דעת של מומחה מטעמו, בכדי שהלה יציג חישוב נכון יותר, שיתייחס ליתרות החובה למול המסגרות הקודמות של האשראי, ויראה האמנם היו הריביות גבוהות יותר, האמנם היה החוב גבוה יותר ומה אז היה יכול להיות ההפרש, אם בכלל, בין מצבו של הנתבע בעקבות התניית שירות בשירות ובין מצבו אלמלא היתה התנייה שכזו. הנמקת התובע לכך היתה, שאין זה מתפקידו להציג את הגרסה החשבונאית שלו למצב כזה, שהרי התובע טוען כי כלל לא היתה התניית שירות בשירות. דין טענה זו להידחות. בחינת הראיות לפי נטל העדיפות במאזן ההסתברויות מובילה לקבלת עמדתו של המומחה מטעם הנתבע לעניין זה, אשר לא נסתרה ולא הופרכה בחקירתו הנגדית. יצויין כי בתחשיבו, לא הפריד המומחה את שתי תכניות החסכון הנוגעות לדיוננו משתי תכניות חסכון אחרות שהיו לנתבע ואולם, לנוכח הפערים העצומים בין סכומי התכניות האחרות (שהיו בסדר גודל של מאות בודדות) לבין התכניות נשוא הטענה, נראה כי עיקר הפער בין חישובי המומחה ובין תוצאות דפי החשבון של הבנק נובע מביטול התכניות הגדולות וההלוואה, מה שמאפשר קבלת הסך בו נקב כהפרש האמור. ד. טענת התניית שירות בשירות - דיון משפטי: סעיף 7 (א) ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 1981 קובע כדלקמן: "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי". נתבע הטוען כנגד בנק כי התנה שירות בשירות חייב, על פי הפסיקה, להניח בפני בית המשפט תשתית עובדתית ראויה ומפורטת. עליו לפרט את המועדים בהם ניתנו האשראי ותכנית החסכון, מה גובהם ובמיוחד עליו להראות את הקשר והסמיכות ביניהם (לעניין זה ראה ת.א. (ת"א) 1129/90 גרטנר נ' בנק הפועלים בע"מ, תקדין מחוזי,כרך 96 (3) 3816; ע"א (ת"א) 278/91 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' ואנונו (לא פורסם); ת.א. (ת"א) 14424/92 בנימין את ישראל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)). אמנם כפי שנקבע בע"א (ת"א) 1277/97 א. קומרוב א.פונט קבלני בנין (1989) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם): "לא ניתן לראות התניה אוטומטית של מתן שירות בשירות אם אם בד בבד עם פתיחת תכניות חסכון ניתן ללקוח של בנק איזה סוג אשראי שהוא. ברור שתמורת כל אשראי הבנק זקוק לבטחונות. בטחונות יכולים להיות גם בצורה של תכניות חסכון, במקרים מסויימים. כל מקרה צריך להיבחן לגופו. אין לעשות קורלציה אוטומטית ליישום סעיף 7 ל חוק הבנקאות רק בגלל העובדה שיש קרבת זמן בין מתן האשראי לבין פתיחת תכניות החסכון" (הדגשות שלי - נ.מ.ש). ברם, כפי שקבעתי בהחלטה, במקרה דנן לא מדובר היה בסמיכות זמנים גרידא בין פתיחת תכנית חסכון מזה ובין הגדלת מסגרת האשראי מזה. בשני המקרים לא היה בידי הנתבע להפקיד את הכספים בתכניות החסכון מהונו או ממקורותיו העצמיים, מה שיכול היה להגדיל את מצבת הבטחונות של הנתבע אצל התובע ובכך היה מתקיים הסייג הקבוע בסעיף 7 ל חוק הבנקאות, לפיו לא יראו התניית שירות בשירות אם קיים בין הפעולות קשר עסקי סביר. במקרה דנן, המדובר בנטילת הלוואות (שכן, גם משיכת יתר כמוה כהלוואה) מאת התובע, בכדי שכספיהן יופקדו מייד בתכניות חסכון. לפעולה כזו אין כל משמעות של "בטוחה" לאשראי בחשבון הנתבע, שכן התובע הוציא ונתן מכיסו האחד (העניק הלוואות) וקיבל בכיסו האחר (ההשקעה בתכניות החסכון). הוסף לכך את העובדה שתנאי הנתינה והקבלה היו שונים אלה מאלה שינוי מהותי ומה גם שהיו גרועים ללא עוררין מבחינתו של הנתבע, אשר שילם ריבית גבוהה על ההלוואות שלקח (והדבר נתמך היטב בעדותם של קנמון ושל גלי) לצד הגדלת יתרת החובה בחשבונו, ומנגד זכה לקבל ריבית נמוכה בהרבה על תכניות החסכון (ולראיה מסמך מש/5 עליו הוחתם הנתבע והמוכיח כי שני הצדדים ידעו את משמעות העסקאות לאשורה). התובע היה מודע לחוסר ההגיון הכלכלי בדרך בה הוביל את הנתבע כעולה מן המסמך עליו הוחתם הנתבע (מש/5). יש במסמך זה כדי להדליק נורת אזהרה עת דן בית המשפט בשאלת התניית שירות בשירות, שכן, לא ניתן כל הסבר לגורם שהניע את הנתבע לבצע עסקאות פיננסיות, הנטולות כל הגיון כלכלי ויש בהן בכדי להרע את מצבו, אלמלא היתה יד מכוונת מאחוריו, המפעילה עליו לחץ ישיר או מוסווה. כפי שנקבע בע"א 1655/97 לניר (י.ל.) סחר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, דינים מחוזי כרך לב (4) 916 לעניין זה, הענקת אשראי על ידי בנק, לצד השקעת אותם הכספים בתכנית חסכון, המהווה חלק ממערך הבטחונות שמעמיד הלקוח להבטחת אותו אשראי - אינה מתיישבת עם מהלך עסקים רגיל ויש בה משום התניית שירות בשירות. הבנק מרוויח מהפצתן של תכניות חסכון שמעניקות לו כסף "זול" מבחינתו, והוא מוכר את הכסף בחזרה ללקוח, בריבית גבוהה פי כמה. במהלך עניינים זה, מייקר הבנק את שירותיו ללקוח במסווה, תוך אילוץ הלקוח לקבל שירות שאינו מעוניין בו ותוך עקיפת שיעור הריבית המקסימלית הקבוע בחוק. מהלך כזה עומד בניגוד לחוק ובית המשפט לא ישלים עימו. נוסיף לכך את העובדה, כי במקרה דנן, קיימת גם קרבה גדולה בין הסכומים הנדונים, באופן היכול לחזק קיומו של קשר בין השירות הניתן מזה ובין השירות בו הבנק מעוניין מזה. כל אלה הם בבחינת סממנים היכולים, על פי הפסיקה, לחזק את ההשערה בדבר קיומה של התניית שירות בשירות. כאן המקום להביא בהרחבה את דבריה של כב' השופטת בייניש לעניין התניית שירות בשירות והקורלציה בין השירות המבוקש על ידי הלקוח ובין השירות הנדרש על ידי הבנק, כפי שנקבעו זה לא מכבר בע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד (2) 145, 156: "הקורלציה המתחייבת הינה קורלציה במובן המהותי, כלומר, קיומו של קשר סיבתי בין פתיחת תכנית החסכון או קבלת שירות אחר שהבנק מציע, לבין השירות המבוקש מלכתחילה על-ידי הלקוח. מבחינה ראייתית, קורלציה כזו יכול שתוכח על-ידי עדות ישירה של הלקוח על התנייה כאמור, וכן על-ידי נסיבות חיצוניות, כגון סמיכות במועדים שבהם ניתנו שני השירותים, או, במקרה בו מדובר על פתיחת תכניות חסכון כתנאי להגדלת מסגרת אשראי - הוכחת זהות או קרבה גדולה בין הסכומים שהופקדו בתכניות לבין גובהה של מסגרת האשראי שאושרה בעקבות זאת; סממנים אלה המצביעים בדרך כלל על קיומו של קשר בין שני סוגי השירות הם בעלי ערך ראייתי, ואף הם תוארו בפסיקת בתי המשפט תוך שימוש במושג קורלציה. אכן, בדרך כלל יתקיימו סממנים אלה בנסיבות של התניית שירות בשירות, אך הם אינם בגדר יסוד חיוני שבלעדיו לא ייתכן קיומה של התנייה... עניין נוסף אשר הפסיקה נוטה לייחס לו חשיבות לצורך הכרעה בשאלת קיומה של התנייה הוא העדרו של צידוק כלכלי, אשר יש בו כדי להצדיק את פתיחת תוכניות החסכון במועד ובתנאים שנפתחו...העדר צידוק כלכלי, כשלעצמו, אף הוא אינו יסוד מהיסודות הנדרשים לקיומה של התניית שירות בשירות וחשיבותו בכך שיש לו משקל ראייתי משמעותי להוכחת העובדה שהשירות נכפה על הלקוח ואינו שירות שהלקוח היה מעוניין בו". יפים לענייננו גם דבריה של כב' השופטת בייניש בהמשך, בעמ' 157 לפסק הדין הנ"ל: "הטוען להתניית שירות בשירות יוכל להרים את הנטל המוטל עליו בעדותו הישירה, ובהבאת הראיות הנוגעות לנסיבות בהן הותנה מתן שירות בשירות אחר, ובלבד שראיותיו יהיו מהימנות בעיני בית המשפט. עדות ישירה כזו עומדת בדרך כלל אל מול עדות מטעמו של הבנק ולפיכך טעונה היא במקרים רבים חיזוק ראייתי; חיזוק זה נלמד מהנסיבות האובייקטיביות ומהראיות החיצוניות הנלוות לאופי השירות המבוקש על-ידי הלקוח והשירות האחר, המותנה. אלא, שאין זו דרך בלעדית להוכחת ההתנייה. כמו בכל עניין אחר, רשאי בית המשפט להתרשם ממכלול הראיות שבפניו - הראיות הישירות והראיות הנסיבתיות - כדי להסיק ממצא עובדתי. מותר לו גם להביא בגדר התרשמותו את יחסי התלות הקיימים בין הבנק לבין הלקוח הנזקק לשירותי הבנק. יחסים אלה הם בבחינת נתון המשמש כנקודת מוצא לאיסור שקבע המחוקק להתניית שירות בשירות. נתון זה מצוי ברקע הפירוש שנותן בית המשפט לנסיבות הקונקרטיות שהוכחו בפניו, אך אינו תחליף לראיות הישירות והנסיבתיות. בגדר הראיות הנסיבתיות רשאי בית המשפט להביא בחשבון את מידת התלות הקונקרטית של הלקוח בשירות שהוא נזקק לו, במיוחד כאשר מדובר בצורך בקבלת אשראי; את מצב חשבונותיו של הלקוח, ובין היתר גם את הכדאיות הכלכלית של השירות האחר המוצע ללקוח. עוד רשאי הוא להביא בחשבון את מעמדו של מנהל הבנק או של הפקיד המציע את השירות ואת מערכת היחסים שבינם לבין הלקוח, וכן את מידת העניין שיש לאיש הבנק בהשגת הסכמתו של הלקוח לשירות האחר. אף אחד מנתונים אלה אינו בהכרח ראיה מכרעת לעניין הסקת המסקנה העובדתית, אך כל נתון מסוג זה, יכול לשמש ראייה נסיבתית שיש בה כדי לתרום לקביעת הממצא בשאלת קיומה של התנייה אסורה". הצבת מכלול הראיות שפרטתי לעיל, מול הקריטריונים שנקבעו בפסיקה, מובילה לקביעה, לפיה התנה התובע שירות בשירות עת העניק לנתבע מסגרות אשראי רחבות בתמורה להפקדות גדולות בתכניות חסכון מהלוואות שנטל לצורך כך. אכן, התקיימו במקרה דנן היסודות העובדתיים והמשפטיים של התניית שירות בשירות, כמשמעותה בחוק. ה. התניית שירות בשירות - השלכות אופרטיביות האיסור על התניית שירות בשירות נועד למנוע עקיפת החובה המוטלת על בנק לתת שירותים שיוחדו רק לו, והוא חל, הן על שירותים בנקאיים שחובה על בנק לתיתם, והן על אלה שאין חובה עליו לתיתם, ומתן אשראי בכלל זה. כמו כן, נועד האיסור למנוע ניצול עמדת הכח של הבנק כדי לכפות על הלקוח, המצוי בעמדת מיקוח חלשה וזקוק לשירותי הבנק, קבלת שירות בנקאי שהוא אינו רוצה בו כתנאי לקבלת שירות שהוא זקוק לו. האיסור מהווה בעת ובעונה אחת עבירה פלילית (סעיף 10 ל חוק הבנקאות) ועוולה נזיקית (סעיף 15 ל חוק הבנקאות), ועל פי ההלכה הפסוקה הסכם למתן שירות שנעשה אגב התנייה פסולה בטל כ"חוזה אסור" מכח סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. חוזה זה הוא בטל ועל פי סעיף 31 לחוק יחולו לענין זה הוראות סעיף 21 לחוק החוזים המסדירות את כללי ההשבה ההדדית לאחר ביטול חוזה. במקרה דנן יש לקבוע כי תבוטלנה כל הפעולות שנעשו בהקשר לתכניות החסכון, הראשונה והשניה, לרבות ההלוואה ע"ס 50,000 ₪ שניתנה לצורך פתיחת תכנית החסכון, ותיעשה השבה הדדית של כל מה שניתן וכל מה שנלקח בהקשר לכך. לאור חישוביו של המומחה מטעם הנתבע, אשר לא נסתרו על ידי התובע, ניתן לקבוע כי כתוצאה מביטול הפעולות נוצר הפרש לטובת הנתבע העומד על סך 29,222 ₪ בצירוף הפרשי ריבית בנקאית. לפיכך הנני קובעת כי דין התביעה כנגד הנתבע לגבי הסך דלעיל - להידחות. לעניין שלום וזכריה, הערבים להלוואה שנלקחה בכדי לממן את תכנית החסכון השניה, הללו זכאים אף הם להתגונן בטענת ההגנה של הנתבע בדבר התניית שירות בשירות. משבטלה עסקת ההתנייה (הלוואה - תכנית חסכון - הגדלת מסגרת), בטלה גם הערבות לקיום חיובי הנתבע על פי הסכם ההלוואה. יש להדגיש, כי הערבים לא ערבו לקיום חיוביו האחרים של הנתבע כלפי התובע, לרבות יתרת החובה בעו"ש, ואף לא לעמידתו בחובת ההשבה מכח דיני החוזים, הקמה לו לאחר שהופעלה הסנקציה של ביטול והשבה בגין התניית שירות בשירות. התובע טוען בעניינם של הערבים, כי הערבות עליה חתמו היא אוטונומית, (מכח הכתוב בה - "לשלם מיד לפי דרישתו של הבנק") ועל כן איננה כפופה להוראת סעיף 18 לחוק הערבות, לפיו תעמודנה טענות החייב כלפי הבנק, גם לערבים. זאת לנוכח הסייג הקבוע בסעיף, לפיו הכלל חל כאשר "אין כוונה אחרת משתמעת בין הצדדים". דעתי היא, כי אין בסעיף 32 לכתב הערבות, המדבר על פגם בחיובו של הלווה, כדי להתגבר על הוראות החוק לענין טפילות חיובו של הערב ולעניין אי חוקיות התניית שירות בשירות. זאת בעיקר, משמדובר בחוזה אחיד שנוסח על ידי התובע ואשר הערבים לא היו מודעים לכל ה"אותיות הקטנות" שבו. בנוסף, הטענה לא הועלתה ע"י התובע בכל שלב עד לסיכומים, לא ניתנה לערבים אפשרות להתייחס אליה בעדויותיהם, והיא עומדת בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי בבר"ע. יצויין, כי יש הגיון וצדק כלכלי בפטור הערבים מחבותם בגין ההלוואה, שכן התובע לא נטל על עצמו כל סיכון כספי נוסף ביחס לנתבע בעת שנתן לו הלוואה שכל סכומה הועבר לתכנית חסכון. כפי שאמר המומחה החשבונאי: "הרי זה לא היה כסף של הלקוח אלא של הבנק". עוד יצויין, כי אי הזרמת תכנית החסכון ע"ס 50,000 ₪ לפרעון ההלוואה שניתנה לצורך פתיחתה, בעת שהעמיד התובע את ההלוואה לפרעון מיידי עקב הפיגור בתשלומים (והזרמתה לעו"ש במקום זאת) - היא פעולה שנעשתה בחוסר תום לב, כדי להשאיר את הערבים אל מול "שוקת שבורה" ולהקטין את יתרת החובה בעו"ש שלגביה לא היו לתובע "כיסים" נוספים להיפרע מהם. לפיכך, הנני דוחה את התביעה כנגד שני הערבים. מעבר לצורך, אדון גם בטענתם החלופית של הערבים, בדבר הטעיה והפרת חובות גילוי ואמון שעמדו כפגם בבסיס הערבות. אי גילוי יתרת החובה והאובליגו בחשבון לערבים א. טענות הצדדים: טענת שלום וזכריה בתצהיריהם ובחקירתם הנגדית היתה, כי התובע העלים מידיעתם את העובדה כי בעת מתן ההלוואה היה חשבונו של הנתבע מצוי ביתרת חובה ובכך הפר התובע את חובות הגילוי הנאות, האמון והנאמנות אותן הוא חב להם כערבים. יתר על כן, בשל העובדה שהתובע העלים מהם את העובדות הנוגעות לחשבון העו"ש, יצר מצב שכבר בעת חתימתם על ההלוואה, הועמדו הם בסיכון מיידי לתביעה. אין חולק כי ביום 17.1.95, בעת ששלום וזכריה חתמו כערבים להלוואה, היתה יתרת חובה בחשבונו של הנתבע בסך 65,306 ₪. לטענת התובע, לא צריך היה לגלות לשלום ולזכריה שהחשבון מצוי ביתרת חובה וזאת מכמה טעמים. ראשית, החריגה ממסגרת האשראי בחשבון הנתבע היתה קטנה יחסית נכון לאותו יום ואין לראותה בבחינת מידע מהותי לערבים. שנית, באותה עת היו בחשבון בטוחות ואף ערבות אישית של שני ערבים נוספים לאשראי על סך 30,000 ₪. שלישית, טוען התובע כי שלום וזכריה ערבו להלוואה ספציפית ולא לחשבון העו"ש ועל כן אין כל השפעה על הסיכון שנטלו על עצמם עת חתמו על הערבות. רביעית, לנתבע לא היו אותה עת התחייבויות נוספות לבנק, מה שלא הצריך גילויו של האובליגו. לבסוף, טוען התובע, לא היתה אותה עת כל חובה שבדין או אף בנוהלי הבנק לחשוף בפני שלום וזכריה, בתוקף היותם ערבים להלוואה, את עובדת היותו של החשבון מצוי ביתרת חובה כאמור. הטלת החובה על הבנקים לגלות פרטים גם לערבים נתקבלה רק במועד מאוחר יותר בתיקון תשנ"ח לחוק הערבות ובנוהלים פנימיים שנקבעו ומה גם, ששלום וזכריה לא הוכיחו שאילו היו יודעים את המצב לאשורו, לא היו חותמים על כתב הערבות. עוד מציין התובע, כי שלום וזכריה הכירו את הנתבע היכרות אישית קרובה, ויכלו ללמוד אודות מצבו הכספי לאשורו גם מבלי שיידע אותם ובכלל, השניים לא דרשו מידע אודות תשלומי ההלוואה ולא פנו אל התובע בבקשה לברר את מצב החשבון של הנתבע, כך שאין הם יכולים לטעון טענה לפיה היה על התובע ליידע אותם בדבר הפיגורים בתשלומי ההלוואה והגדלת חובו של הנתבע. ב. טענת אי גילוי עובדה מהותית - דיון משפטי: בע"א 1304/91 טפחות נ' ליפרט, פ"ד מז (3) 309 נפסק בדעת רוב כי חוק הבנקאות (שירות ללקוח) אינו חל גם על ערב. לאור הלכה זו ניתן היה לטעון כי חובת הגילוי הנאות המוטלת על הבנק אינה חלה גם ביחס לערב. מנגד, בת.א. (ת"א) 1790/88 בנק המזרחי המאוחד נ' ציגלר, פס"מ תשנ"ב (1) 172 נקבע כי "על פי חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, (סעיפים 12,14,15), חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 1991 (סעיף 3) והכללים שניתנו על פיו... חובתו של הבנק כלפי לקוח והנאמנות שהוא חב לו כוללת גם את הערב וחובה זו כוללת גילוי כל דבר מהותי העלול להטעות את הערב... מן הדין היה שהפקיד יגלה דבר כה אלמנטרי למי שבא לחתום על ערבות, על מנת שהלה ידע אם קיימת יתרת חוב ומה הוא סכומה". בע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט (1) 369 נדחה ערעורו של הבנק אלא שבית המשפט ביסס את קביעתו על חוסר תום לב והטעיה לפי חוק החוזים ולא על חוק הבנקאות. אשר על כן נוצרו בפסיקה שתי עמדות באשר לחובת הגילוי לערב והמחלוקת באה על פתרונה שעה ש חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תוקן בתיקון מס' 2 בתשנ"ד - 1994 ונקבע בו בסעיף 17א כי החובות המוטלים על הבנק כלפי לקוח, קיימים גם כלפי הערבים. בענייננו, משנחתמו הערבויות להלוואה הנדונה בשנת 1995, חלים על יחסי הבנק והערב הוראות החוק דלעיל, לפיהן אי גילויין של עובדות מהותיות, כשלעצמו, עשוי להחשב כהטעיה כלפי הערב. בעניין ציגלר קבעה השופטת שטרסברג-כהן "די אם אומר, שחובת גילוי מצב חשבונו של הנערב לערב, כאשר מחויבותו של הערב מתייחסת לאותו חשבון עצמו, עולה לאין ערוך - באיזון בין שתי החובות - על חובת הסודיות כלפי בעל החשבון, השולח את הערב לערוב לו". דעתי היא, שכך הם פני הדברים גם כאשר הערב הנו ערב להלוואה ולא לחשבון העו"ש, שכן המצב בחשבון העו"ש משפיע באופן מכריע על מידת הסיכון שהערב נוטל על עצמו. על הבנק, במסגרת איסור ההטעיה, חלה אם כן חובת גילוי. חובה זו חייבה בעניין ציגלר את פקיד הבנק לגלות באותו עניין למשיב את מצב החשבון לגביו הוא חותם על ערבות. באותו עניין הבנק לא ציין את יתרת החובה הגבוהה בה היה מצוי החשבון, עובר לחתימה על כתב הערבות. ומשכך הוא, נקבע כי דין הערבות שנתן המשיב - להתבטל. גם אלמלא חוק הבנקאות (שירות ללקוח) וסעיף 17א האמור, הפסיקה הטילה בעבר חובת גילוי על הבנק מול הערב, באשר חובת גילוי כזו נובעת היא מחובת תום הלב המוטלת על הבנק ביחסיו עם הלקוחות והערבים כאחד. וכך קובע השופט אריאל בע"א 7481/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ, דינים עליון, כרך נה, 942: "אכן ניתן להצביע על קשת רחבה של שיקולים המובילים למסקנה כי המדיניות המשפטית מחייבת הכרה באחריות הבנק גם כלפי ערב. יחסי הכוחות בין הבנק ללקוח או הערב אינם שווים. הבנק הוא גוף גדול ומקצועי האמון על פעולות כנתינת הלוואות כמו גם גיבוין בביטחונות. הערב הבא במגע עם הבנק הוא לעתים אדם, שאינו בקיא בהלכות ערבות ועסקאות פיננסיות. לבנק נגישות למידע באשר למצבם הכספי של לקוחותיו וניסיון המאפשר לו להעריך רמות סיכון שונות בכל התקשרות והתקשרות. הערב, להבדיל, חסר את המידע בקשר לסיכון, אותו הוא נוטל על עצמו, במתן הערבות. מלבד המידע הנמסר לו על ידי החייב ואשר לרוב הוא "אופטימי" מטבעו, קשה לערב להעריך את ההשלכות הכספיות העשויות לנבוע כתוצאה מחתימתו כערב. הבנק אם כן, עשוי באמצעים פשוטים למנוע נזק שעשוי להיגרם לערב. שיקולים אלה הובילו לתיקון החוק אולם לדעתי הם היו קיימים גם לפניו. חובת תום הלב צריכה להשתרע על כל פעולותיו של הבנק". ג. אי גילוי עובדה מהותית - מן הכלל אל הפרט: התביעה התבססה בסיכומיה על הטענה כי לא היתה מוטלת על התובע חובת גילוי שבדין כלפי ערבים להלוואה, משחובת גילוי כזו נקבעה רק בתיקון שנעשה לחוק הערבות תשכ"ז - 1967, בשנת תשנ"ח. ודוק, לא מחוק הערבות שואבים אנו את חובת הגילוי כי אם מ חוק הבנקאות (שירות ללקוח) ומדיני החוזים הכליים, שכן חובת הגילוי לערבים, בנסיבות העניין, נגזרת גם מחובת תום הלב ואי ההטעיה. אשר על כן, דין טענה זו להידחות. חובה היתה על התובע, לחשוף בפני הערבים במועד חתימת הערבות להלוואה את העובדה כי חשבון הנתבע נתון אותה עת ביתרת חובה החורגת מן המסגרת שהוקצתה לו. ניתן לקבוע כי מתן מידע זה, אודות מצב החשבון, הנו בבחינת גילוי עובדה מהותית כאמור בסעיף 3 ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח) והדברים משתמעים מן המובאות דלעיל. משלא עשה כן התובע, הרי חרג מחובת הגילוי המוטלת עליו מכוח הדין. אף בעדותו של קנמון ניכר היה כי הוא מודע לחובה המוטלת על התובע לגלות פרטים מהותיים לערבים מיוזמתו. הנה כי כן השיב קנמון בחיוב כשנשאל אם הפקיד מיוזמתו צריך להגיד לערב את מצבו של החייב. בשונה מכך, הן גלי והן עדת התביעה רחל עמירם העידו כי לא היה נהוג אותה עת למסור פרטים לערב בדבר מצב החשבון של הלווה. הגדילה לעשות רחל עמירם שציינה בעדותה כי "בשנת 1995 הייתי פטורה מלגלות מידע מהותי". ראינו כי חובה לגלות פרטים מהותיים קיימת על פי חוק הבנקאות (שירות ללקוח) עוד משנת 1994 ועל כן גרסתה של עדה זו קורסת והיא מצביעה למעשה על אזלת ידו של התובע עת נדרש למילוי חובה שבדין. אשר לטענת התובע, לפיה שלום וזכריה יכלו לברר בנקל את מצב החשבון של הנתבע, משום היותם בקשר משפחתי קרוב עמו, דין טענה זו להידחות. הדין מטיל את החובה על הבנק, וזה אינו רשאי לפטור עצמו בלא כלום ולהטיל את נטל גילוי המידע עליהם. חובת הגילוי היא חובתו של הבנק ואין זה משנה מה קרבת הערב ללווה ועד כמה יכול הערב לברר בעצמו פרטים עם הלווה. מה עוד, שלעתים קרובות אין לסמוך על הגילוי המלא מצד החייב עצמו, שהוא בעל עניין בהחתמת הערבים, ועל כן עלול "לייפות את התמונה". ואולם, לטענת התובע, אין מסקנה זו מסייעת לשלום ולזכריה, שכן, הללו לא הצליחו להוכיח כי לא היו חותמים על כתב הערבות אילו היה הבנק מגלה להם את מלוא הפרטים הרלוונטיים והם ידעו את המצב לאשורו. לטענת שלום, בעת שחתם על כתב הערבות לא נאמר לו דבר וחצי דבר אודות מצב החשבון של הנתבע. מציין שלום בחקירתו כדלקמן: "אני יכול להישבע שבדבר יתרת החובה של ירון לא נאמר לי שום דבר, אני גם לא שאלתי שאלות. הפקיד החתים אותי וזה הכל". שלום לא טען, כי אילו היה יודע על יתרת החובה בחשבון, היה מסרב לחתום. נראה, ששלום היה חותם על כתב הערבות גם לו ידע על יתרת החובה, והוא אף מוסיף בחקירתו הנגדית: "ירון ביקש ממני לחתום ואני הסכמתי מבלי להתעמק במצב החשבון". אמנם שלום השקיט נפשו בידיעה שהסכום "הולך לתכנית חסכון", כדבריו, ואולם, לא שוכנעתי כי אילו ידע שלום את העובדות לאשורן, היה משנה את עמדתו, ומה גם ששלום היה למוד ניסיון ביחסיו עם ירון, שכן ציין: "בעבר גם חתמתי ערבויות לירון. נכון שגם תבעו אותי בעבר על 10,000 ₪. נכון שיש על כך פס"ד". אשר על כן, לא הצליח שלום להוכיח כי אילו ידע על מצב היתרה בחשבון לא היה חותם על כתב הערבות. גם הערב זכריה סמך ידיו על מילתו של הנתבע, כפי שציין בחקירתו הנגדית: "כשירון ביקש ממני לחתום עבורו הוא אמר שאין לי מה לדאוג וזה לצורך חיסכון שיתנו לו בבנק ואמר שאני לא נפגע מזה אלא אם תהיה בעיה של הפרשים אבל הסכמתי". משמע, שזכריה היה חותם על כתב הערבות בכל מקרה, ולו מן הטעם שהאמין בלב שלם לדבריו של הנתבע. טוען זכריה כי הפקידה אשר החתימה אותו לא הסבירה לו במילה אודות המסמכים. אלא שמוסיף זכריה ומציין: "לא קראתי את כתב הערבות לפני שחתמתי עליו, זה היה שניות... לא ביקשתי יותר זמן כדי לקרוא את המסמכים". זכריה לא הכחיש בחקירתו כי בא בחיפזון, סמוך לשעת הסגירה של הבנק ואף סיפר כי חתם בעמידה מבלי ששאל את הפקידה דבר. לפיכך, גם הוא לא הצליח להוכיח כי אילו ידע את מצב החשבון לאשורו, לא היה חותם ערבות להלוואה ומדבריו משתמע ההיפך. בהתייחסה לערב זכריה העידה רחל עמירם: "אני לא שלחתי את הערב להביא אישור על מצב חשבון של החייב בסניף כפר סבא לפני שהוא חתם אלא שלחתי אותו לאחר שחתם". משמע, שהערב הופנה לקבלת מידע, אך רק לאחר שחתם על כתב הערבות, כשלא יכול היה להתחרט. לא הועלתה כל טענה על ידי זכריה, לפיה לאחר שקיבל מידע אודות מצב החשבון, אם בכלל, חש חרטה על כך שחתם על ערבות להלוואה ועובדה זו מחזקת את ההשערה לפיה היה חותם על הערבות במילא. אשר על כן, ניתן להסיק שגם אילו היה הבנק עומד בחובת הגילוי המוטלת עליו, היו שני הערבים שלום וזכריה חותמים על הערבות להלוואה ומשכך הוא, אין לקבל את הטענה כי הערבות בטלה מחמת אי הגילוי. סיכום: לאור האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה הן כנגד הנתבע והן כנגד הערבים. התובע ישלם לכל אחד מהשלושה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ + מע"מ. הלוואה