להלן פסק דין בנושא קיזוז חוב חשבון אישי כנגד חשבון שותפות: פסק-דין השופט י' אנגלרד: השאלה העומדת להכרעה בערעור זה, דומה כי טרם נפסקה בה הלכה בבית משפט זה, והיא: האם רשאי בנק לקזז יתרת זכות בחשבון של שותפות עסקית כנגד יתרת חוב בחשבון אישי נפרד של אחד השותפים? בית המשפט המחוזי גרס כי הבנק זכאי היה לקיזוז מעין זה בנסיבות המקרה הנדון. אולם, הוא הביע את דעתו זו בדברים שהיו בבחינת אמרת אגב, מאחר שהוא דחה את המרצת הפתיחה, שהייתה מכוונת להצהיר על בטלות הקיזוז, על יסוד טענות סף. בשל מצב דברים זה, אין מנוס מלפרט בהרחבה את נסיבותיו המיוחדות של המקרה. 1. בחודש אוקטובר 1994 הסכימו שתי חברות, חברת באומל משה בע"מ (להלן: חברת באומל) וחברת נ. פלדמן ובנו בע"מ (להלן: חברת פלדמן), להשתתף יחד בביצוע פרוייקט בנייה בחיפה, פנינת הים (סנט לוקס). פרוייקט זה היה קשור למכרז של מנהל מקרקעי ישראל. על פי הסכם השותפות התחייבה כל אחת מן החברות להעמיד לרשות העסקה המשותפת מחצית המימון. כן הוסכם כי ביצוע הפרוייקט ייעשה באמצעות ליווי פיננסי מבנק מלווה (סעיף 5.03 להסכם). הוסכם כי העסקה המשותפת תנוהל על ידי הנהלה בת חמישה חברים, שימונו לתפקידם על ידי הצדדים לחוזה (סעיף 6.01). כל ההכנסות שתתקבלנה בקשר עם העסקה המשותפת תופקדנה בחשבון המיוחד שייפתח במיוחד לצורך זה וחתימותיהם של שניים מבין חברי הנהלת העסקה המשותפת, שכל אחד נתמנה על ידי אחת השותפות, תחייבנה את הצדדים (סעיף 6.08). הצדדים הסכימו כי הן הרווחים והן ההפסדים יחולקו בין החברות השותפות שווה בשווה עם סיום הפרוייקט (סעיף 7.02). בהסכם פורט גם השימוש שייעשה בהכנסות שתתקבלנה על פי סדר עדיפויות שנקבע בהסכם (סעיף 7.03). כן הוסכם כי כל הסכומים שיצטברו בחשבון הפרוייקט יושקעו על ידי שתי השותפות בהסכמה (סעיף 7.04). 2. הוראה מיוחדת בהסכם השותפות קבעה כי במקרה שהוחל נגד אחד הצדדים בהליכי פירוק או חל שינוי כלשהו בשליטה באחד הצדדים לחוזה, ללא הסכמת הצד השני, הרי תעבורנה כל זכויותיו של הצד שלגביו אירע אחד מן המקרים, וזאת כנגד תשלום בסכום השווה של השקעתו של אותו צד בעסקה המשותפת (9.02). 3. ביום 10.7.95, נחתמה אגרת חוב על ידי חברת באומל לטובת בנק דיסקונט, לפיה שועבדו בשיעבוד צף כלל נכסי חברת באומל וכן שועבדו נכסים ספציפיים לטובת הבנק. ביום 30.3.95 וביום 21.9.95 פתחה חברת באומל, שני חשבונות חח"ד בבנק לאומי לישראל (להלן: בנק לאומי) על פי תנאי ניהול חשבון חח"ד סטנדרטיים. 4. ביום 7.12.95 פתחו שתי החברות השותפות בבנק לאומי חשבון חוזר דביטורי מיוחד לשם ביצוע הפרוייקט על טופס תנאי ניהול סטנדרטי. עם זאת, הוסיפו החברות השותפות, בכתב יד, בסוף המסמך את התנייה הבאה: למרות כל האמור בתנאים אלה יהיה כל אחד מבעלי החשבון אחראי למחצית יתרת החובה כפי שתהא בו מעת לעת. הבנק לא יהיה רשאי לתבוע מאיזה מבעלי החשבון פירעון לכיסוי למעלה ממחצית החוב הכללי. הבנק לא יהיה רשאי לקזז או לחייב כל חשבון אחר של בעלי החשבון לטובת יתרות חובה בחשבון זה. נראה כי באותו יום נחתם שטר משכנתא לטובת בנק לאומי על ידי החברות השותפות. 5. ביום 15.12.95 חתמו החברות השותפות על כתב קיזוז מיוחד לטובת בנק לאומי, לפיו הוסמך הבנק לקזז כל סכום אשר לא סולק לבנק במועדו, כמובטח, כנגד הסכום שבחשבון הפק"מ המיוחד אשר נפתח לצורך כך על ידי שתי החברות. מלבד חשבון פק"מ לא מוזכרים חשבונות אחרים לגביהם תהא לבנק זכות קיזוז. 6. ביום 15.7.96 נחתם על ידי החברות השותפות הסכם מימון בנייה עם בנק לאומי אשר הסדיר את מתן האשראי של הבנק למימון הפרוייקט. בסעיף 9 להסכם זה נאמר: החשבון המיוחד א. ידוע לנו כי כל הפעילות הכספית בין הוצאות ובין הכנסות, הקשורה בפרוייקט תיעשה באמצעות חשבון מיוחד שיפתח אצלכם לצורך כך (להלן - "החשבון המיוחד"). כל התקבולים וההכנסות הקשורות בפרוייקט יופקדו בחשבון המיוחד וכל משיכה ו/או פעולה אחרת לחובת החשבון המיוחד תהיה טעונה הסכמתכם בכתב ותיעשה בתאום עמכם או עם המהנדס מטעמכם תוך המצאת העתקי חשבונות ו/או האישורים שתדרשו מאיתנו לגבי סכומי הכספים המגיעים ו/או יגיעו מאיתנו, לספקים ו/או לכל בעל מקצוע אחר במועדים הרלבנטיים. ב. לבנק תהיה זכות קיזוז ו/או זכות עכבון לגבי כל הכספים שימצאו בבנק בכל זמן לזכותינו בחשבון המיוחד. מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל אנו מתחייבים לחתום לטובתכם על כתב קיזוז מיוחד לגבי החשבון המיוחד וכן על שטרי משכון ניירות ערך שטרי משכון שטרות ו/או כתבי קיזוז מיוחדים לגבי החשבונות ו/או הפקדונות בהם יושקעו בתיאום עמכם ובכפוף להסכמתכם כספים שמקורם בחשבון המיוחד. המסמכים הנ"ל שיחתמו על ידינו יהיו בנוסח המקובל בבנק. יצויין, כי החשבון המיוחד נפתח כמוזכר לעיל כבר ביום 7.12.95 וכתב הקיזוז המיוחד נחתם כבר ביום 15.12.95. 7. ביום 9.8.96 העבירה חברת באומל לצד שלישי 9.8% מהון המניות המונפק של חברת באומל. ביום 26.8.96 חתמו החברות השותפות על אגרת חוב לטובת בנק לאומי לשם שיעבוד צף של פרוייקט הבנייה. 8. חברת באומל נכנסה לקשיים כספיים ונראה כי ביום 17.3.97 הוחל כנגדה בהליכי פירוק, בין היתר ביוזמת בנק דיסקונט. ביום 19.3.97, דהיינו יומיים לאחר תחילת הליכי הפירוק, קיזז בנק לאומי מתוך יתרת חשבון השותפות סך של 1,019,758.2 ש"ח כנגד יתרת החוב של חברת באומל בחשבונות הנפרדים שלה. 9. ביום 1.4.97 פנתה חברת פלדמן לשותפתה, חברת באומל, במכתב, שבו ציינה כי בשל הליכי הפירוק, שהתחילו להתנהל נגד חברת באומל, ובשל העברת השליטה בחברת באומל לצד שלישי שלא בהסכמתה, קמה לה הזכות לקבל את זכויותיה של חברת באומל בעסקה המשותפת, וזאת על פי סעיף 9.02 להסכם השותפות. בסעיף 4 למכתבה כתבה חברת פלדמן: בהתאם למוסכם עימכם וכפי שנקבע בחוזה הנכם זכאים למה שנשלם לכם, עבור חלקכם בפרוייקט, סכום השווה לסך כל השקעתכם בעסקה המשותפת, כפי שיקבע על ידי רואי החשבון של העסקה המשותפת. התשלום עבור רכישת הזכויות יבוצע מתוך הכספים שיתקבלו ממכירת הדירות שנבנות במסגרת הפרוייקט לאחר סילוק כל הוצאות הפרוייקט מכל מין וסוג שהוא, מן התשלום הנ"ל אם וכאשר יגיע לכם, יש לנכות ו/או לקזז את כל הכספים שקוזזו מהחשבון המשותף על ידי בנק לאומי וכן כל חוב אחר שהנכם חבים ו/או תחובו לנו בהתאם להודעת הקיזוז שנמסרה לכם על ידינו בגין הכספים המגיעים לנו מכם. 10. ביום 30.4.97 מונה לחברת באומל כונס נכסים במינוי קבוע על פי אגרות החוב. כונס הנכסים פנה לחברת פלדמן בדרישה להעביר לו את סכום השקעתה של חברת באומל בפרוייקט, כאמור בסעיף 9.02 לחוזה השותפות. מאחר שלא נענה, ביקש וקיבל כונס הנכסים רשות מאת בית המשפט, ביום 4.11.97, להגיש תביעה נגד חברת פלדמן. האחרונה קיבלה גם היא רשות להגיש תביעה כנגד חברת באומל, תביעה אשר הוגשה ביום 8.2.98 בדרך של המרצת פתיחה, ובה נתבקש בית המשפט להצהיר כי חברת פלדמן זכאית להירשם כבעלת כל הזכויות בפרוייקט. ביום 11.5.98 ביקש כונס הנכסים רשות להגיש תביעה הן נגד חברת פלדמן והן נגד בנק לאומי. התובענה נגד שני הנתבעים הוגשה ביום 9.6.98 על דרך של המרצת פתיחה, באמצעות כונס הנכסים. בית המשפט נתבקש להצהיר כי על פי ההסכם בין החברות, על חברת פלדמן לשלם לחברת באומל את סכום השקעתה בפרוייקט. כן התבקש בית המשפט להצהיר כי הקיזוז, אותו ביצע הבנק, נעשה שלא כדין היות והוא מנוגד לנקבע בתנאי החשבון שנחתמו בין החברות לבין בנק לאומי בעת פתיחת החשבון. על פי הנקבע בתנאים אלו - כך היא הטענה - לא ניתן לקזז מהחשבון המשותף סכומים לכיסוי יתרת חוב של חברת באומל בחשבון אחר שלה בבנק. 11. כונס הנכסים וחברת פלדמן הגיעו ביום 12.4.99 להסכם פשרה מפורט, לסילוק כל הטענות והתביעות ביניהם. בעלי הדין הסכימו כי הודעת המימוש מצד חברת פלדמן מיום 1.4.97 ניתנה כדין והיא תקפה "וזכויותיה של חברת באומל בפרוייקט עברו לחברת פלדמן החל מיום 17.3.97". בהסכם נקבע כי "לסילוק כל טענות ותביעות באומל וכונס הנכסים נגד פלדמן תשלם חברת פלדמן לכינוס הנכסים סכום סופי ומוחלט של 450,000 ש"ח בניכוי חובה של חברת באומל למס רכוש, נכון למועד התשלום בפועל". כן הוסכם כי התשלום של חברת פלדמן יבוצע לאחר מכירת כל יחידות הדיור אשר נבנו במסגרת הפרוייקט ולאחר סילוק כל ההוצאות והחזר כל ההלוואות בקשר לפרוייקט. בהסכם צויין כי הדרישה המקורית של כונס הנכסים כנגד חברת פלדמן הייתה מלוא סכום השקעתה של חברת באומל בפרוייקט, דהיינו, סך של 1,884,845 נכון ליום 31.3.97. 12. עם סילוק התביעות ההדדיות בהסכם הפשרה בין חברת באומל לחברת פלדמן, נשארה המחלוקת בשאלת הקיזוז בין כונס הנכסים של חברת באומל לבין בנק לאומי. בית המשפט המחוזי - מפי השופטת נ' שרון - קיבל את טענת בנק לאומי האומרת כי, בשל הסכם הפשרה מיום 12.4.99, אין עוד לכונס מעמד כלשהו בכל הנוגע לפעולות שבוצעו בחשבון לאחר ה - 17.3.97. וכל כך למה? משום שעל פי הסכם הפשרה הועברו, כאמור, כל זכויותיה של חברת באומל בפרוייקט אל חברת פלדמן. והנה, מעשה הקיזוז מתוך יתרת חשבון השותפות בוצע ביום 19.3.97, דהיינו, יומיים לאחר העברת כל הזכויות בין השותפים. 13. יתירה מזו, בית המשפט המחוזי גרס - בקבלו גם כאן את טענתו של בנק לאומי - כי לכונס הנכסים לא נגרם נזק כלשהו בעקבות ביצוע הקיזוז. הנימוק הוא כי במועד הקיזוז היו כל הזכויות בפרוייקט, לרבות כספי החשבון, שייכות לחברת פלדמן בלבד, כך שלחברת באומל לא נגרם כל נזק. נהפוך הוא, למעשה, הביא הקיזוז להקטנת חובותיה של חברת באומל לאחד מנושיה, הלוא הוא בנק לאומי, בסכום משמעותי של כ1,000,000- ש"ח והקטנה זו פעלה לטובת חברת באומל ובכך גם לטובת הכונס. בית המשפט מוסיף ומציין כי, לשיטתו, אם נגרם נזק, הרי שהוא נגרם לחברת פלדמן בכך שיתרתה בחשבון המשותף קטנה. בהקשר זה מעיר בית המשפט המחוזי כי "תמוהה בעיני העובדה שדווקא חברת פלדמן שלכאורה היא הנפגעת העיקרית מעצם הקיזוז, לא טרחה בתביעה זו נגד הבנק ובחרה לא להביע עמדה כלל". 14. על יסוד שתי הנקודות הנזכרות, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי יש לדחות על הסף את תביעתו של כונס הנכסים של חברת באומל. מסקנה זו אינה מקובלת עלי. אתחיל דווקא בתמיהתו של בית המשפט קמא בדבר חוסר עניינה של חברת פלדמן. דווקא היבט זה, יש בכוחו להבהיר את מערכת היחסים בין שתי החברות. על פי הסכם השותפות, חברת פלדמן חייבת הייתה, תמורת העברת הזכויות אליה, להשיב לחברת באומל את מלוא השקעתה בשותפות בסך 1,884,845 ש"ח. אולם, הקיזוז בסך 1,019,758.2 ש"ח, שבוצע בחשבון השותפות על ידי בנק לאומי לשם כיסוי חוב פרטי של חברת באומל, הפחית בשיעור זה את השקעתה של חברת באומל בפרוייקט. ואמנם, על כך קבלה חברת פלדמן במכתבה מיום 1.4.97 (ראה סעיף 9 לעיל). על רקע דברים אלה, יש להבין את הסכם הפשרה בין כונס הנכסים וחברת פלדמן, לפיו הצטמצמה חובת ההשבה של חברת פלדמן לסך של 450,000 ש"ח. במילים אחרות, הפשרה בין שתי השותפות נגעה ליתרת ההשקעה של חברת באומל, דהיינו, להשקעה לאחר ניכוי סכום הקיזוז. מכאן יובן, כי אין עוד לחברת פלדמן עניין כלשהו בסכום הקיזוז, משום שזה נוכה כבר ביחסים בין שתי השותפות. ממערך היחסים הזה בין השותפות אפשר להסיק את המסקנה כי חברת פלדמן מסכימה שעניין הקיזוז הוא עניינה הבלעדי של חברת באומל. כלומר, כל סכום שיוחזר על ידי בנק לאומי יהיה שייך לחברת באומל. משמעות הדבר היא כי, ביסודה, הזכות של חברת באומל כלפי בנק לאומי, בעניין הקיזוז, לא הועברה לחברת פלדמן אלא נשארה אצל חברת באומל. 15. מן האמור נובע, כי יש לכונס הנכסים עניין מהותי להשיב לקופת הכינוס את סכום הקיזוז. כונס הנכסים אמון להגן על זכויות כל הנושים של חברת באומל על פי סדר הקדימויות. עם ביטול הקיזוז, אשר הביא להעדפת אחד הנושים על פני הנושים האחרים, יועמד הסכום לרשות כל הנושים. 16. מסקנה נוספת העולה מן האמור היא כי, בשל ההגנה על יתר הנושים, אין לשלול מכונס הנכסים את המעמד בתביעתו נגד בנק לאומי. לטעמי, אפשר להעלות שני נימוקים כנגד ההשגה הפורמלית, לפיה אין מעמד לכונס הנכסים, משום שבמועד הקיזוז כל זכויותיה של חברת באומל הועברו כבר לחברת פלדמן. ראשית, כאמור, יש רגליים לסברה כי זכות התביעה נגד בנק לאומי, לא הועברה כלל לחברת פלדמן מן הסיבות שפורטו לעיל. שנית, בהנחה כי הזכויות הועברו למפרע מכוח הסכם הפשרה, הרי בכך נשמטת הקרקע מתחת רגלי הקיזוז כולו. כי אם כל יתרת הזכויות בחשבון המשותף הועברה לחברת פלדמן, מה לו לבנק לאומי לקזז חוב של חברת באומל כנגד יתרה זו. לכן, מעיקרא, לא תישמע מפיו של הבנק טענה הסותרת את עצם זכותו לקיזוז. בסיכום דבריי, לא היה מקום לדחות על הסף את תביעתו של כונס הנכסים נגד בנק לאומי. 17. בכך מגיע אני לתורף הסוגייה של זכותו של בנק לקזז יתרת זכות בחשבון של שותפות עסקית כנגד יתרת חוב בחשבון אישי נפרד של אחד השותפים. סוגיה זו, הידועה במשפט האנגלי בשם "חיבור חשבונות" (combination of accounts), מורכבת היא. נקודת המוצא של הסוגיה היא כי הצדדים רשאים להסדיר את זכות הקיזוז של הבנק באופן חופשי. כללית, ואף במקרה שלנו, זכות הקיזוז הוסדרה בחוזה של פתיחת החשבון בבנק, הקובע את תנאי ניהול החשבון. לכן, בהנחה כי התנאים בטופס הסטנדרטי של הבנק, המסדירים את זכות הקיזוז, אינם תנאים מקפחים במובן חוק החוזים האחידים, תשמ"ג1982- (עיין ודוק ה"פ (י-ם) 3086/85 טייטלבוים נ' בנק צפון אמריקה, פ"מ תשמ"ז (3) 212) - הרי ההסדר המוסכם לגבי זכות הקיזוז של הבנק מחייב את הצדדים. עם זאת, במקרה של חשבון משותף יש להתחשב גם בהוראות הדיספוסיטיביות של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, העוסקות בריבוי חייבים ונושים (סעיפים 59-54 לחוק). 18. אקדים מספר הערות מהותיות הנוגעות לנסיבות המקרה הנדון. ראשית, המדובר כאן בחשבונות עובר ושב (current accounts), להבדיל מחשבונות חסכון. שנית, לפנינו חשבון של שותפות עסקית המיועד לביצוע פרוייקט מיוחד. שלישית, בעלי החשבון המשותף התנו במפורש כי הבנק אינו זכאי לקזז את יתרת החוב שבחשבון המשותף כנגד יתרת זכות בחשבונות הפרטיים של כל אחד מן השותפים. ואמנם, השאלה כאן נוגעת באופן בלעדי לקיזוז בכיוון ההפוך: יתרת החוב שבחשבון אחד השותפים כנגד יתרת הזכות שבחשבון המשותף. 19. בספרות המשפטית ובפסיקה בישראל יש דיון בזכות הקיזוז של בנק ביחס לחשבון משותף. לא מצאתי במקורות אלה דיון מיוחד בסוגיית הקיזוז לגבי חשבון של שותפות עסקית, על אף ששני המצבים - חשבון משותף וחשבון של שותפות - אינם זהים כפי שיתברר בהמשך הדברים. יצויין, כי השאלה אם יחסי הצדדים במקרה הנדון היו בבחינת שותפות במובן פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה1975-, החייבת ברישום, לא נדונה כלל בבית המשפט קמא. הצדדים עצמם הצהירו בהסכם שלהם כי אין באמור בחוזה כדי ליצור ביניהם יחסי שותפות "למעט חובתם של הצדדים לשתף פעולה בכל הקשור להשגת המטרות נשוא הפרוייקט ובהתאם להוראות חוזה זה". כידוע, חובת הרישום של שותפות היא הוראה כופה של החוק (סעיף 6 לפקודת השותפויות). השווה בהקשר שלנו את החזקה שבסעיף 2(8) לפקודה. אך, מאחר ששאלת קיום השותפות ורישומה לא עמדה על הפרק בבית המשפט קמא, גם אני לא אדרש לה. אצא, אפוא, תחילה מן ההנחה כי בחשבון משותף רגיל מדובר כאן, ואבחן לאורה את זכות הקיזוז של הבנק. לנוחיות הדיון, אביא את הדיון בסוגיה זו אצל ר' בן-אוליאל, דיני בנקאות, (חיפה, 1996),בעמוד 355: לגבי מצב, שבו הלקוח מחזיק בחשבון בנק ליחיד שיתרתו חובה, ובחשבון משותף, שיתרתו חיובית, יש שתי תפיסות שונות בעניין זכות הקיזוז של הבנק. התפיסה הראשונה מבוססת על תנאי ניהול החשבון המשותף. התפיסה האחרת כרוכה בקביעה המהותית של זכויות בעלי החשבון על הכסף המופקד. על-פי התפיסה הראשונה הבנק חופשי להפעיל את זכות הקיזוז כל אימת שבעל החשבון המשותף (שהוא גם בעל חשבון ליחיד העומד ביתרת חובה) יכול לתת הוראת תשלום לבנק בנפרד וללא התערבותו של הצד האחר. תפיסה זו מיוצגת, למשל, על ידי Ellinger. [E.P. Ellinger & E. Lomnicka, Modern Banking Law (2nd ed., Oxford, 1994), 193] ובהמשך אומר המחבר: סוגיה זו התעוררה בפרשת גיברשטיין נ' ה' גיברשטיין [ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין פ"ד מו(5) 661] שבה שאל השופט גולדברג את השאלה הבאה: "אם רשאי הבנק לשלם לכול אחד מן השותפים את מלוא הסכום, מדוע לא יוכל לבצע את התשלום בדרך קיזוז? האם אין לומר, כי מי שבחר לנהל את ענייניו הכספיים במסגרת חשבון משותף, נטל על עצמו מראש את הסיכון כי השותף השני יוכל לגרוע בכל עת מזכויותיו כלפי הבנק?" [שם, בעמ' 669] ובתשובתו לשאלה זו קבע השופט גולדברג, בהשאירו מקום לאי-ודאות מסוימת: "...במצב דברים רגיל רשאי כל אחד מבעלי חשבון חיסכון שותף ונפרד (יחד ולחוד) להורות לאן יועבר התשלום כשמגיע מועד הפירעון, ואף הבנק רשאי מיוזמתו לקזז את הסכום כולו כנגד חובו של אחד השותפים לבנק. אך זאת כאמור, כל עוד לא מובעת התנגדות לכך מצד השותף השני" [שם, בעמ' 670] גם התפיסה השנייה תומכת בעיקרון כי מותר לבנק לקזז את חיובו של הלקוח הנובע מן החשבון ליחיד כנגד היתרה שבחשבון המשותף. אולם זכות זו תלויה בשיעור החיוב המגיע ללקוח מצד הבנק בהקשר של החשבון המשותף. תפיסה זו אימץ בית המשפט המחוזי בירושלים בפרשת טייטלבוים נ' בנק צפון אמריקה.[ה"פ (י-ם)3086/85 טייטלבוים נ' בנק צפון אמריקה, פ"מ תשמ"ז (3) 212]. גישה זו נראית לנו בשל שלוש סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה נובעת מכך שגישה זו אינה מבוססת על קריטריון פורמלי בלבד הנוגע לתנאי ניהול החשבון, אלא על קריטריון מהותי הכרוך בזכויות הלקוחות על הכסף המופקד. על כן, על-פי תפיסה זו אין הבנק מאבד את זכות הקיזוז כאשר תנאי ניהול החשבון קובעים כי עליו למלא הוראות תשלום רק בתנאי שהשותפים נותנים אותן יחד. הסיבה השנייה היא כי גישה זו מכירה ומכבדת את ההסדר הקנייני היסודי של החשבון המשותף, שעל-פיו חלה החזקה, הניתנת לסתירה והנובעת מדינים שונים, כי כאשר כל שותף הפקיד כספים בחשבון, היתרה שייכת לבעלי החשבון שווה בשווה. הסיבה השלישית היא שאין הגישה הנדונה מתעלמת מטיב יחסי האמון הקיימים בין הבנק לכל בעלי החשבון המשותף. אמנם, פגיעה קשה ביחסי האמון עלולה להתרחש כנגד בעל חשבון משותף אם הבנק היה משתמש בכספי הלקוח ללא הגבלות לצורך קיזוז חוב של השותף האחר. לסיכום, התפיסה השנייה מעניקה את זכות הקיזוז ללא קשר עם תנאי ניהול החשבון. אולם, היא מצמצמת את זכות הבנק ומכירה בה רק אם ללקוח יש זכות על הכסף המופקד. מכאן שתפיסה זו היא המבטיחה את האיזון הדרוש בטיפול בסוגיה. 20. הבאתי את דבריו של פרופ' ר' בן-אוליאל בהרחבה, משום שהדן של שתי התפיסות הנידונות על ידי המחבר נשמע בדבריו הבאים של בית המשפט קמא. ישנן שתי תפיסות לעניין זכות הקיזוז של הבנק: התפיסה הראשונה מבוססת על תנאי ניהול החשבון המשותף, והשניה כרוכה בקביעה המהותית של זכויות בעלי החשבון על הכסף המופקד. ע"פ התפיסה הראשונה, שהיא המקובלת, הבנק חופשי להפעיל את זכות הקיזוז כל אימת שבעל החשבון המשותף שהוא גם בעל החשבון היחיד יכול לתת הוראת תשלום לבנק בנפרד וללא התערבותו של הצד האחר. הגישה הזו אינה מבוססת על קריטריון פורמלי בלבד הנוגע לתנאי ניהול החשבון, אלא על קריטריון מהותי הכרוך בזכויות הלקוח על הכסף המופקד. על כן, ע"פ תפיסה זו גם אם תנאי החשבון קובעים כי על הבנק למלא הוראות תשלום על ידי הסכמת שני בעלי החשבון הבנק לא מאבד את זכות הקיזוז הנתונה לו. לפיכך הבנק רשאי לפרוע את הסכום המגיע לו כולו לידי כל אחד מהשותפים וממילא זכאי הוא לקזז כנגד חוב של אחד מהם את יתרת החשבון כולה. על מקרה כזה נאמר, כי כשם שנטל על עצמו כל שותף את הסיכון שחברו יעשה בחשבון כבתוך שלו, כך צריך הוא לקחת בחשבון את האפשרות שכל סכום המצוי בחשבון יזקף כנגד חוב של השותף האחר. 21. עיינתי וחזרתי ועיינתי בדברים אלה של בית המשפט קמא, ועדיין אין הם לגמרי נהירים לי. לכאורה, אם הבנק רשאי לקזז על יסוד הזכויות המהותיות של כל אחד מהשותפים בחשבון, וזאת גם בניגוד לתנאי ניהול החשבון, הרי מסקנה זו תואמת את התפיסה השנייה דווקא. לגופה של התפיסה השנייה, המקובלת על ר' בן-אוליאל, ברצוני להעיר שתי הערות. ראשית, הרעיון כי הבנק רשאי להתעלם, לשם ביצוע זכות הקיזוז, מתנאי ניהול החשבון - כגון התנאי הדורש את חתימות כל השותפים - רעיון זה אינו נראה לי מבוסס. כי הרי תנאי מעין זה קובע כי אין לשותף היחיד שליטה עצמית על החשבון. בהעדר שליטה מעין זו, אין בסיס למסקנה כי הבנק זכאי לקזז חוב של השותף היחיד כנגד יתרת הזכות בחשבון המשותף. ואמנם, ברוח זו התבטא בית משפט זה בפרשת ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין פ"ד מו(5) 727, בעמ' 671. שנית, באשר לרעיון כי בכל מקרה מוגבל הבנק בעת הקיזוז לחלקו המהותי של השותף בחשבון המשותף, ראה את ביקורתו של מ' מאוטנר, קיזוז, דיני חיובים - חלק כללי (העורך ד' פרידמן, 1994), עמוד 542, הערה 261. ביקורתו של המחבר מכוונת נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בה"פ (י-ם) 3086/85 טייטלבוים נ' בנק צפון אמריקה, פ"מ תשמ"ז (3) 212. בפסק דין זה קבע השופט י' בזק כי לבנק נתונה הזכות לקזז יתרות זכות שבחשבון משותף של בעל ואישה כנגד יתרות חובה שיש לבני הזוג בחשבונותיהם הפרטיים, וזאת עד לגובה של מחצית החשבון. מסקנה זו מתבססת על ההנחה כי החשבון המשותף של בעל ואישה שייך מחציתו לאישה ומחציתו לבעל. פרופ' מ' מאוטנר מבקר פתרון זה, שכן הוא סבור כי הבנק לא צריך להיות כפוף למערך היחסים הפנימיים שבין בעלי החשבון. לדעתו, סעיף 59(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, מאפשר לבנק לקזז את כל יתרת החשבון המשותף כנגד יתרות חובה שיש לבעלי החשבון בחשבונותיהם הפרטיים הנפרדים. נקודת המוצא מבחינת הבנק היא מערכת היחסים (החיצונית) של בעלי החשבון אתו. במסגרת זו, אם על פי תנאי ניהול החשבון, כל אחד מהשותפים רשאי למשוך מתוך החשבון את כל הכספים בנפרד, הרי הבנק אינו כפוף למערכת הזכויות הפנימית של בעלי החשבון. נימוקו של מ' מאוטנר הוא כי "סעיף 59(א) לחוק החוזים מורה כי 'החייב רשאי לקיים את החיוב כלפי אחד הנושים [בעל חשבון אחד - י' א'], לפי בחירתו, כל עוד לא ניתן פסק דין לטובת הנושה האחר'. אין סיבה שלא לראות סעיף זה כחל גם על תשלום בדרך של קיזוז חובו של החייב [הבנק - י'א'] לשני השותפים כנגד חובו של אחד השותפים לחייב". 22. יהא הדין אשר יהיה, הרי לדעתי, בנסיבות המקרה הנדון, לפי כל אחת מן הגישות הנזכרות, אין הבנק זכאי לקזז את יתרת חובו של השותף בחשבונו הפרטי כנגד יתרת הזכות בחשבון המשותף. אפרט את הנימוקים למסקנה זו. ראשית, לפי הסכם השותפות, לא ניתנה שליטה מלאה על חשבון הבנק המיוחד לאף לא אחת מן החברות השותפות; נקבע במפורש כי רק חתימותיהם של שניים מחברי ההנהלה יחייבו את הצדדים: בהוראת סעיף 7.03 להסכם השותפות נקבע כי בכל הכנסה שתתקבל על ידי הצדדים ינהגו בהתחשב בסדר עדיפויות הבא: ביצוע הפרוייקט והשלמתו ותשלומים לקבלני משנה וספקים; תשלום חובות המגיעים לאחרים; תשלומים לחברת פלדמן ולחברת באומל בהתאם להוראות ההסכם; תשלומים בגין הוצאות בלתי צפויות. בהמשך נקבע בהסכם השותפות (סעיף 7.04) כי: מוסכם בזה כי כל הסכומים שיצטברו בחשבון הפרוייקט מעת לעת, יושקעו על ידי הצדדים בהסכמה. למרות האמור לעיל מוסכם בזה כי היה ובמועד כלשהו יהיה לפי תחזית תזרים המזומנים עודף הכנסות על הוצאות צפויות, תהיה הנהלת העסקה המשותפת רשאית להורות על תשלום מקדמות לצדדים בשעור שיוסכם על ידי הנהלת העסקה המשותפת מתוך התחשבות בצרכי הפרוייקט. באשר ליחסים בין הצדדים, נקבע בהסכם (סעיף 8): למען הסר ספק מוסכם ומובהר בזה כי אין באמור בחוזה זה כדי ליצור בין פלדמן לבין באומל ו/או מי מטעמם יחסי שותפות ו/או יחסי שולח-שליח ו/או יחסי עובד-מעביד, למעט חובתם של הצדדים וכל הבא מטעמם לשתף פעולה בכל הקשור להשגת המטרות נשוא הפרוייקט ובהתאם להוראות חוזה זה, ולקיים אחר כל הוראות חוזה זה במלואן ובמועדן. 23. מן ההסכם בין החברות השותפות בחשבון הבנק עולה אפוא בבירור כי שותפות זו מוגבלת לביצוע הפרוייקט בלבד. הצדדים הפרידו הפרדה ברורה בין המיזם המשותף לבין העסקים הפרטיים של כל אחת מן השותפות. מהוראות ההסכם עולה, כי אין לדבר על שליטה בלעדית של כל אחת מן השותפות בחשבון המשותף. הוצאת כספים דורשת חתימות משותפות וייעוד הכספים הוגבל לביצוע הפרוייקט המשותף. כעת, מצב דברים זה היה ידוע יפה לבנק, אשר נתן גם ליווי פיננסי לביצוע הפרוייקט. הבנק היה מודע לעצמאותו של הפרוייקט ולקשרו ההדוק לחשבון המשותף. דבר זה עולה בבירור מהסכם המימון, שנחתם בין השותפות לבין הבנק ביום 15.7.96. כך נאמר בהקדמה להסכם: והואיל והתנתם את הקצאת האשראי לביצועו של הפרוייקט הנ"ל בלבד באופן שכל ההכנסות וההוצאות של הפרוייקט ינוהלו בנפרד מכל יתר עסקינו. ראה גם סעיף 9 להסכם המימון. 24. המסקנה העולה מן האמור היא, כי לא זו בלבד שלשותפה היחידה לא הייתה זכות בלעדית לשלוט בחשבון למטרות עסקיות שלה עצמה, אלא מצב דברים זה עוגן בהסכמים עם הבנק. כאמור, כל הכספים שבחשבון המיוחד יועדו לביצוע הפרוייקט. נמצא, כי לא נתקיים היסוד של שליטה בלעדית, הנדרש לשם קיזוז של חוב פרטי של אחד השותפים בחשבון כנגד יתרת החשבון המשותף. 25. זאת ועוד אחרת. גם מבחינת המימד המהותי של הזכויות ההדדיות של החברות השותפות בחשבון המיוחד, אין לומר כי לכל אחת מהן יש זכות לחמישים אחוז ביתרת החשבון. המדובר בחשבון עובר-ושב פעיל של המיזם המשותף, שבו מתחלפים התקבולים והמשיכות לפי התנהלות הפרוייקט. כפי שנקבע בהסכם השותפות, הזכויות המהותיות של השותפות - מחצית על מחצית - יתגבשו רק בסיום כל הפרוייקט. בשלב הביניים, קיום יתרה כלשהי בחשבון הוא עניין מקרי, העשוי להשתנות מיום ליום. לכן, הנחת הבנק כי חמישים אחוז מיתרת ביניים כזאת שייכים באופן בלעדי לאחד השותפים - הנחה זו היא חסרת יסוד. התוצאה היא כי גם לו היינו מקבלים את התפיסה השנייה הנזכרת, זו המשקיפה על הזכויות המהותיות של השותפים בחשבון, אין בכך כדי להרשות לבנק לקזז חוב של אחד השותפים כנגד יתרת זכות בחשבון המשותף. 26. לטעמי, באופן עקרוני, דהיינו בהתעלם מהנסיבות המיוחדות של מקרה זה, אין להרשות לבנק, ללא הסכמה מפורשת מבעלי החשבון, "לחבר", לצורך קיזוז, חשבון של מיזם משותף עם חשבון פרטי של אחד השותפים. עיינתי עיין היטב ב"תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי", שהוא ביסוד היחסים החוזיים בין בעל החשבון לבין הבנק, ולא מצאתי מתן רשות מפורשת לבנק לבצע קיזוזים בין החשבון הפרטי של שותף לבין חשבון השותפות העסקית. אמנם, הצדדים שללו במפורש קיזוז בכיוון אחד, אך אין ללמוד מזה כי לבנק יש רשות לבצע, ללא הרשאה מפורשת, קיזוז בכיוון ההפוך. ההגיון העסקי מחייב כי, באופן עקרוני, יש לעשות הפרדה בין העסקים הפרטיים של השותפים לבין המיזם של שותפים עסקיים. בית המשפט קמא הסתמך על סעיף 8.ב.1.א. לתנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי שבו נאמר כי הבנק יהיה רשאי בכל עת: לקזז כל סכום מהסכומים המגיעים כנגד סכומים המגיעים ללקוחות מהבנק בכל חשבון. איני רואה בהוראה זו הרשאה לבנק לקזז את יתרת החשבון של השותפות העסקית כנגד יתרת חוב של שותף אחד. אם נצא מהוראה זו המופיעה בתנאי ניהול החשבון של חברת באומל, הרי את הביטוי לקוחות יש לפרש על-פי סעיף 27 שכותרתו "חתימת כתב זה על-ידי לקוח אחד" ואשר בו נקבע: נחתמו תנאי ניהול חשבון אלו על ידי לקוח אחד יראו את כל האמור בהם - עד כמה שהם מתייחסים ללקוחות - כאילו נכתב בלשון יחיד. נמצא, כי הוראת הקיזוז נוגעת לחשבונות של חברת באומל בלבד ולא לחשבון שבו חברת באומל היא שותפה בלבד לחשבון עסקי משותף. לכן, אין בהוראה זו בלבד מתן הרשאה לקזז מחשבון פרטי של חברת באומל כנגד חשבון של שותפות עסקית. 27. נראה, כי לגישה עקרונית זו ביחס לחשבון של שותפות עסקית נוטים גם מחברי הפרק על שותפות ב- Halsbury’s Laws of England (4th ed., vol. 35, 1994) para. 76, note 1: Similarly, where a firm has a bank account at a bank at which a partner also has a private account, it is probably true that debts outstanding in the one account may not be set off against the other unless the partner holds his private account merely as nominee for the firm; sed quaere. וראה במיוחד גם-§ 71 . Blackett-Ord, Partnership, (Butterworths, London, 1997) נחרצת יותר היא עמדת הפסיקה בארה"ב, כפי שהיא מסוכמת ב- 10 Am Jur 2d Banks and Financial Institutions, §879: While there is some authority to the contrary, according to the generally prevailing view a bank cannot claim the deposit of one partner, made on his separate account, in order to apply it on a debt due from the firm. It is just as clear, on the other hand, that in an action brought to recover a partnership deposit, the bank cannot set off the debt of an individual partner. ראה בהקשר זה גם: Annotation: Right of counterclaim, set off, and the like, of defendant against partners individually, in action to enforce partnership claim, 39 ALR2d 295. 28. המצב מורכב יותר - כפי שעולה גם מפסיקתנו - לגבי חשבון משותף שלא במסגרת שותפות עסקית, כגון חשבון משותף של בני זוג או של קרובי משפחה. לסקירה על הפסיקה בארה"ב בנושא אחרון זה ראה Annotation: Bank’s right of set off, based on debt of one depositor, against funds in account standing in names of debtor and another, 68 ALR 3d 192. 29. בסיכום: לחברת באומל לא הייתה שליטה בלעדית בחשבון עובר ושב בבנק לאומי שהיה משותף לה ולחברת פלדמן. הכספים שהופקדו בחשבון מיוחד זה היו מיועדים באופן בלעדי לביצועו של פרוייקט מיוחד, שמומן גם על ידי הבנק. יתרת הזכות (המקרית) בחשבון חח"ד זה לא ביטאה, בעת שהפרוייקט נמצא בשלבי ביצוע, כל זכות מהותית של בעל החשבון ביתרה זו. הזכויות של בעלי החשבון יתגבשו רק לאחר תום ביצוע כל הפרוייקט ולאור מצב הרווחים אז לאחר סילוק כל החובות. הבנק היה מודע לכל הנתונים האלה. נמצא, כי לפי העקרונות החלים על חשבון משותף, הבנק לא היה רשאי לקזז, ביום ביצוע הקיזוז, את יתרת החוב בחשבון נפרד של חברת באומל כנגד יתרת זכות שהייתה מצויה בחשבון חח"ד המיוחד המשותף לחברת באומל ולחברת פלדמן ואשר נפתח לצורך ביצוע פרוייקט משותף. לבסוף, באופן עקרוני, בכל מקרה של חשבון הנפתח על ידי שותפות עסקית במסגרת עסקיה, אין לבנק זכות קיזוז לגבי החשבונות הפרטיים הנפרדים של השותפים היחידים. לשם קיומה של זכות קיזוז הדדית מעין זאת, יש לפרטה במפורש בחוזה ניהול החשבון בין בעלי חשבון השותפות לבין הבנק. אי-לכך, הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל. מוצהר בזה כי בנק לאומי קיזז שלא כדין סך של 1,019,758.20 ש"ח מחלקה של חברת באומל בחשבון הפרוייקט. המשיב ישלם למערערת שכר-טירחת עורך-דין בסך 50,000 ש"ח והוצאות משפט לפי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: 1. אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט י' אנגלרד, לפיו יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולקבוע כי הקיזוז שביצע המשיב נעשה שלא כדין. כן מקובלת עלי מסקנת חברי לעניין שכר טרחת עורך הדין והוצאות המשפט. 2. גם אני סבור, כחברי, כי פרשנותם של ההסכמים שנעשו עם הבנק - בין ההסכם לפתיחת החשבון הפרטי ובין ההסכם לפתיחת חשבון השותפות העסקית - אינם מובילים למסקנה כי קיימת זכות קיזוז (הסכמית) לבנק, בין יתרת חובה של החשבון הפרטי ליתרת זכות בחשבון השותפות העסקית. זאת ועוד: מקובל עלי - כאמור בפסק דינו של חברי - כי בין אם נבחן את זכותו של השותף היחיד בחשבון המשותף על פי תנאי ניהול החשבון ובין אם נבחן זכות זו על יסוד זכותו המהותית ביחסי השותפות, הרי שלא ניתן היה לראות את השותף היחיד כבעל שליטה ביתרת הזכות שבחשבון המשותף וממילא לא ניתן היה לבצע הקיזוז בנדון. מטעם זה, אין אני נצרך להכריע בשאלה לפי איזו מן הגישות השונות יש לבחון את שליטתו של השותף היחיד בחשבון המשותף (ראו: בן-אוליאל, דיני בנקאות 355 (1996)) וניתן להשאירה בצריך עיון לעת מצוא. 3. חברי מוסיף וקובע, כי באופן עקרוני, אין להרשות לבנק ללא הסכמה מפורשת מבעלי החשבון, לקזז חשבון של מיזם משותף עם חשבון פרטי של אחד השותפים. בנסיבות המקרה שבפנינו, אין חולק כי המערכת ההסכמית שבין השותפים ובין עצמם וכן ההסכמים השונים שעם הבנק, מוליכים למסקנה כי לבנק לא היתה נתונה זכות קיזוז כאמור. משכך, ניתן לדעתי להשאיר בצריך עיון לעת מצוא, את השאלה אם רק בהינתן הסכמה מפורשת של בעלי החשבון, ניתן לקזז בין החשבון הפרטי של אחד השותפים לחשבון השותפות. ה נ ש י א השופט ת' אור: אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט אנגלרד, בכפוף להערה בפיסקה 3 של פסק דינו של הנשיא. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.דיני חברותקיזוזחובשותפות