פתיחת חשבונות תוך התניית שירות בשירות

התובעת טענה כי הבנק גרם לפתיחת חשבונות ותוכניות חיסכון, תוך התניית שירות בשירות.

להלן פסק דין בנושא פתיחת חשבונות תוך התניית שירות בשירות:

פסק-דין

1.     התובעת, שהיא חברה העוסקת בביצוע וביזום עבודות עפר ותשתיות, הגישה תביעה כספית כנגד הנתבע (להלן: הבנק או הנתבע) בגין נזקים ישירים ועקיפים שנגרמו לה, לטענתה, בעת שניהלה את חשבון הבנק שלה אצל הנתבע (בין 14/5/91 ל- 31/12/97). קיומם של ההפסדים ושיעורם התברר לתובעת, לטענתה, רק במהלך שנת 1998.

     לטענת התובעת במהלך תקופת ניהול החשבונות הנ"ל הפר הבנק את חובת הנאמנות המוטלת עליו כלפיה כלקוח, וכמו כן הפר חובות אחרות הנובעות מיחסי בנק-לקוח, לרבות התנהגות מצד הבנק, שלא בתום לב, ברשלנות ותוך גרימת נזק כלכלי עד כדי עושק וזאת תוך ניצול מעמדו כלפי התובעת, הסתרת מידע וחיוב בריבית, לרבות ריבית סיכון בלתי מוצדקת, במקום שלא היה מקום לחייב בה, ומתן ייעוץ רשלני. באופן פרטני יותר, טענה התובעת כי הבנק גרם לפתיחת חשבונות ותוכניות חיסכון, תוך התניית שירות בשירות.

ההליכים המוקדמים:
2.     על-פי כתב התביעה המקורי, העמידה התובעת את נזקיה הישירים והפסדים כספיים עקיפים אשר נבעו מפגיעה ביכולת פעילותה השוטפת ואשר אף הביאו, לטענתה, להקטנת עסקיה ורווחיה, על סכום של 1,902,648 ₪, נכון למועד הגשת התביעה (2/1/00).
הסעדים הספציפיים להם עתרה התובעת היו:
     היתרות הנקובות בספרי הבנק של חובות התובעת שגויות, ויש לרשום בספרי הבנק יתרת זכות לטובתה בסך של 492,226 ₪, וזאת תוך חיוב הבנק להשיב לתובעת 566,936 ₪, כאשר סכום זה צמוד ונושא ריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
     כמו כן, עתרה התובעת לחייב את הבנק לשלם לה בגין הפסדי רווחים שנגרמו לה, בסכום של 1,335,712 ₪. הסכום הנתבע התבסס על-פי כתב התביעה על מאזני החברה, הקטנת הכנסות של 20% בכל שנת פעילות, כאשר מטעמי אגרה נתבע הפסד הרווחים רק לגבי שלוש שנות הפעילות האחרונות של התובעת.
     כמו כן עתרה התובעת להורות על שחרור כל השעבודים הרובצים על התובעת כלפי הבנק, מאחר שלמעשה אין כל צורך בכל בטוחה, בגין העובדה כי התובעת מצויה ביתרות זכות אצל הבנק.

3.     בעקבות דרישה לפרטים נוספים במסגרת כתב ההגנה שהגיש הבנק תוקן כתב התביעה באופן שנתנו פרטים על תוכניות חיסכון שנפתחו, לצד הלוואות וקווי אשראי, לרבות יתרות מצב החשבון.

     הסעד הכספי תוקן אף הוא וזאת לאור התיקון שערך המומחה מטעם התובעת, רו"ח יורם חרפ"ק. בתחילת עדותו בבית המשפט (ישיבה מיום 3/2/03, עמ' 13 לפרוטוקול), הודיע רוה"ח חרפ"ק כי לאחר שעיין גם בנתונים שהיו בסיס לעריכת חוות הדעת מטעם הבנק, ערך חישוב מתקן של הנזק הישיר והעקיף באופן שהנזק הישיר הועמד נכון ליום 31/12/97 על 188,978 ₪, וסכום הנזק העקיף, שיש לתקנו באופן יחסי לתיקון סכום הנזק הישיר, הועמד על 600,000 ₪ נכון ליום 3/2/03. באותו מעמד הודיע עו"ד רון, ב"כ התובעת כי הוא מבקש לראות את התביעה כמתוקנת בהתאם. כתב התביעה תוקן כמבוקש (ראה החלטה שניתנה באותו מועד, עמ' 14 לפרוטוקול). לפיכך יש לראות את סכום התביעה הכספי כמתוקן בהתאם. בקשת הבנק להעביר את התביעה לבית משפט השלום, נדחתה.

4.     יחד עם הגשת כתב ההגנה המתוקן הגיש הבנק תביעה שכנגד בגין יתרת חוב בסך של 151,568.57 ₪, נכון למועד הגשתה (18/9/01), מאחר שלטענת הבנק לא עמדה התובעת בהחזרי ההלוואות שניתנו לה לכיסוי יתרת חוב שנוצרה בחשבונה, בסך של 27,097.29 ₪ נכון ליום 30/9/01. בחשבון התמורה להלוואה, נותרה יתרת חוב בסך של 124,471.28 ₪, נכון ליום 31/7/01.

הרקע:
5.     התובעת, שהיא כאמור חברה העוסקת בביצוע וביזום עבודות עפר ותשתיות, פעלה על-פי שיטת עבודה שחייבה אותה בהשגת מימון לצורך קבלת ערבויות בנקאיות. לצורך קבלת עבודה והגשת מכרזים הייתה חייבת התובעת להציג ערבויות בנקאיות כבר לצורך השתתפות במכרז, מה שמכונה "ערבות מכרז". משזכתה במכרז, הפכה ערבות המכרז לחלק מחוזה העבודה - ערבות ביצוע בזמן ביצועו של הפרויקט עצמו. עם השלמתו של הפרויקט הייתה הערבות לערבות טיב (עמ' 22 לפרוטוקול). משמע שהחברה נזקקה לערבויות בנקאיות ולאשראי מתמיד. בנוסף, נזקקה התובעת לאשראי כדי לקנות כלים כבדים. הפניה לבנק דיסקונט הייתה לאחר שהיו קשיים בקבלת אשראי מבנק לאומי, שם ניהלה התובעת חשבון בנק עד למועד פתיחת החשבון אצל הנתבע.

     בעקבות החלטה של מועצת מנהליה של התובעת מיום 5/5/91, וכדי ליצור לעצמה אפיקי אשראי נוספים על אלה שניתנו לה במסגרת חשבון פעיל שניהלה בבנק לאומי, החליטה התובעת לפתוח חשבון אצל הנתבע. ביום 5/6/91 הודיעה התובעת לבנק על ההחלטה לפתוח אצלו חשבון בנק (עדותו של מר יואל שלום, רוה"ח של התובעת משנת 1986, סעיף 4 לתצהיר עדות ראשית, ת/2, להלן: מר יואל שלום).

בכל תקופת ניהול החשבון (14/5/91 ועד לסוף חודשים אוקטובר-דצמבר 1997) נפתחו תוכניות חיסכון אשר כללו הפקדות חודשיות וכן הפקדות חד פעמיות. כמו כן ניתן אשראי לתובעת לצורך פעילותה, ובין היתר, שימשו גם תוכניות החיסכון בטוחה לאשראי שניתן.

טענות בעלי הדין:
6.     התובעת טענה להתניית שירות בשירות ככל שמדובר בתוכניות חיסכון שחויבה, לטענתה, בפתיחתן כנגד הלוואות שנתנו לה לצורך כך ושעבודן כבטוחה לטובת מתן אשראי, המשכו ו/או הגדלתו. עוד טענה להעדר תום לב מצד הבנק במתן השירות הבנקאי, הפרת חובת הנאמנות והפרת יחסי בנק-לקוח המוגדרים על-פי דין. עוד טענה התובעת, כי התנהגות הבנק מגעת עד כדי עושק.
בסיכומיה חזרה התובעת והדגישה שבמרב המקרים, אם לא בכולם, נמצאה ביתרת חובה גבוהה. פתיחת תוכניות החיסכון גרמה להגדלת יתרות החובה ולנזק כלכלי אדיר, מאחר שריבית תוכניות החיסכון נמוכה באופן משמעותי מהריבית המשולמת על ידי התובעת כריבית חובה בחשבונותיה. הבנק או מי מטעמו לא הבהירו את ההבדל הגדול בין הריבית הנגבית בגין יתרת החובה לבין זו המשולמת בתוכניות החיסכון, בכך פעל הבנק ו/או מי מטעמו כנגד האינטרס הכלכלי של התובעת והעמיד בראש מעייניו את אינטרס הבנק. התנהגות כזו של הבנק היא הפרת חובת הנאמנות המוטלת עליו מכוח הדין.

עקב התנהגות זו של הבנק, נגרמו לתובעת, במהלך התקופה שבין 14/5/91 - 31/12/97, נזקים והפסדים ששיעורם התברר רק במהלך שנת 1998, כאשר פעולות הבנק בחשבון נותחו והתובעת קבלה חוות דעת מקצועית ממשרד רו"ח חרפק-בלומנפלד. על פי אותה חוות דעת אובדן ההכנסות אשר נגרמו לתובעת בעקבות הקטנת יתרות הזכות, והפיכתן ליתרת חובה, הקטנת הכנסות של 20% בכל שנת פעילות, מובילה לנזקים בהיקפים ניכרים.
יודגש, כפי שהובהר לעיל, שטענות אלה יש לראותן במסגרת תיקון כתב התביעה בעקבות חווה"ד של רוה"ח מטעמה.

התובעת הדגישה עוד כי למעשה עדי הנתבע או מי מטעמו שהעיד, הודה למעשה במהלך הדיון בהתניית שירות בשירות. בנסיבות העניין מבקשת כי בית המשפט יקבל את התביעה העיקרית ויקבע כי הנזק הישיר שנגרם לתובעת ושהוכח הוא בסך של 188,978 ₪ נכון ליום 31/12/97, ומשוערך ליום 3/3/03 עומד על סכום 273,406 ₪, וכי עבור הנזק העקיף ייפסק סכום נוסף של כ- 600,000 ₪.

הבנק ביקש לדחות את הטענה בדבר התניית שירות בשירות. לעמדתו, אין כל קשר בין ההלוואות שניתנו לבין תוכניות החיסכון שהוא מודה בפתיחתן, במיוחד בהעדר קשר בין הסכומים שהופקדו בתוכניות החיסכון לבין סכומי ההלוואה והאשראי שניתן.
כמו כן הכחיש הבנק כי פעולותיו גרמו להפסד כספים אצל התובעת ו/או כי האשראים, לרבות פתיחת חשבונות החיסכון, נעשו תוך ניצול מצבה של התובעת.

הבנק הוסיף וטען כי אין באפשרותו להתייחס לטענות אחרות בהעדר פירוט מספיק ו/או בהעדר הוראות חקוק המבססים תביעת התובעת. כמו כן טען הבנק כי במהלך כל תקופת ניהול החשבונות נשלחו לתובעת דפי חשבון ו/או הודעות על פעולות שנרשמו לזכותה (נספח כ' לכתב ההגנה המתוקן), ומשלא העלתה כל טענה במהלך ניהול החשבון, מנועה היא מלעשות כן, בשלב הזה של הדיון.

ככל שמדובר בכתב התביעה המתוקן לתקופה שקדמה ל- 2/1/93 הרי שחלה, לעמדתו טענת התיישנות.

אדון תחילה בטענות המקדמיות, לרבות טענת ההתיישנות.

דיון ומסקנות - התביעה העיקרית

טענת ההתיישנות:
7.     כאמור, טענת הבנק היא, כי ככל שמדובר בתוכניות חיסכון שנפתחו קודם ל- 2/1/93, חלה לגביהן טענת ההתיישנות, וזאת מאחר שכתב התביעה המתוקן הוגש ב- 8/8/01.
הבנק מדגיש עוד, כי טענה זו הועלתה על ידו בהזדמנות הראשונה. הטענה מבוססת על חישוב אריתמטי פשוט. התובעת לא העלתה כל טענה נגדית לעניין זה. הטענה שהועלתה על ידי התובעת בסעיף 6 לסיכומיה לפיה הנזקים שנגרמו לה התבררו רק בשנת 1998, גם אם נרצה לראות בה תשובה דחוקה לנושא ההתיישנות, אין בה כדי לשמש תשובה לטענה זו. לפיכך מבקש הבנק לדחות כל טענה המתייחסת לתקופה שקדמה ל- 2/1/93.

8.     הגם שאין התייחסות מפורשת של התובעת לטענת ההתיישנות, למעט זו המובאת בסעיף 6 לסיכומיה כמוזכר לעיל, דינה להידחות, וזאת משני טעמים: האחד, דיוני והאחר, טעם מהותי.
לעניין הטעם הדיוני, משהועלתה המחלוקת העובדתית כמחלוקת קיימת כבר במסגרת כתב התביעה המקורי, שהוגש בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, וכאשר במסגרת כתב התביעה המתוקן לא הועלו מחלוקות חדשות, אלא ניתן רק פירוט מלא וטוב יותר לאותן מחלוקות שכבר פורטו בכתב התביעה המקורי, הרי שלא קמה מחלוקת חדשה אשר לגביה ניתן היה להעלות את טענת ההתיישנות (ראה י' זוסמן, בעריכת ש' לוין, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית), עמ' 279). בנסיבות אלה, ככל שטענה כזו איננה יכולה לעמוד לגבי כתב התביעה המקורי, כך גם איננה יכולה לעמוד לגבי כתב התביעה המתוקן.

מעבר לכך, מבחינה מהותית, יש בטענת התובעת בסעיף 6 לסיכומיה כדי לדחות הטענה לגופה, וזאת על דרך ההשוואה לעניין זה לאלמנט הכפייה שבסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים הכללי), כפי שהורה בית המשפט העליון (כבוד השופט אנגלרד) בפס"ד בוני התיכון (ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, 583, להלן: פס"ד בוני התיכון). הזכות לבטל חוזה שנכפה היא תוך זמן סביר לאחר שנודע לצד לחוזה שפסקה הכפייה (סעיף 20 לחוק החוזים הכללי). מכאן שגם לגבי לקוח הטוען להתניית שירות בשירות, לא תחל תקופת ההתיישנות, בתקופת קיומה של תוכנית החיסכון וכל זמן ש"הכפייה" המתנה קיומה של התוכנית בהמשכו של האשראי, נמשכת, יחל מרוץ ההתיישנות מהמועד בו פסקו התנאים שהעניקו לבנק את הכוח הכלכלי העדיף (שם סעיף 8 פסקה שנייה לפס"ד בוני התיכון).

אותה מסקנה עולה מלשונו של סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין, הקובע כי תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות - ועוולה של הפרת חובה חקוקה (סעיף 7(א) ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981), כלולה באלה - היא, במקרה ש"המעשה או המחדל נמשך והולך -היום שבו חדל" (ההדגשה לא במקור - ש' ו').
מכאן שגם לפי פקודת הנזיקין התוצאה המתבקשת היא, שמרוץ ההתיישנות יחל רק עם הפסקת התנאים להתנייה.

מכאן, שטענת ההתיישנות דינה להידחות ויש לבחון קיומה או העדרה של התניית שירות בשירות לגבי כלל תוכניות החיסכון.

טענות חסרות פירוט:
9.      הבנק טען כי גם בכתב התביעה המתוקן לא ניתן פירוט מספיק לטענות שונות שהועלו על ידי התובעת, במיוחד ככל שנטען לטענת מצג שווא, תרמית, זדון, השפעה בלתי הוגנת וכן לגבי כל טענה אחרת שנדרשים לגביה פרטים.על התובעת היה ליתן פירוט נדרש כמפורט בתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. פירוט כזה לא ניתן על ידי התובעת, למרות שהבנק, כבר בסעיף 40 לכתב ההגנה המתוקן, ביקש פירוט כאמור. התובעת גם לא התייחסה לנושא בסיכומיה, ולכן דין הטענות שפורטו לעיל, כפי שביקש הבנק בסעיף 40 לכתב ההגנה המתוקן, להימחק.

טענה זו של הבנק, יש לקבלה, למעט הטענה בדבר "התניית שירות בשירות" שהיא טענה בדבר הפרת חובה חקוקה, מבלי לציין את הוראות החיקוק שהופרו, כמתחייב על-פי תקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. הטענה העיקרית ואולי הבלעדית היא הטענה בדבר "התניית שירות בשירות", וכאמור טענה זו צריכה להיבחן לגבי כלל תוכניות החיסכון. אין באי איזכור החיקוק כמתחייב, כדי לפטור מדיון בטענה, במיוחד כאשר זו הוראה ידועה ולא היה באי איזכורה כדי לפגוע בזכות ההגנה של הבנק.
כל טענה אחרת, כפי שפורט לעיל, בהעדר פירוט עובדתי נדרש, דינה להידחות כך אני מורה.

"התניית שירות בשירות":
10.      המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתמקדת בשאלת הקשר הסיבתי בין תוכניות החיסכון לבין האשראי שניתן לתובעת, כאשר אין מחלוקת בין הצדדים, כי תוכניות החיסכון נפתחו על שם מר בן רחמים, מנהל התובעת ועל שם בת זוגו, ממימון של התובעת על דרך של חיוב חשבונה של התובעת, וכי תוכניות חיסכון אלה שימשו בטוחה לאשראי שקיבלה התובעת. עוד אין חולק, שעם סגירת תוכניות החיסכון הוזרמו הכספים שהיו שם לחשבונה של התובעת.
לטענת הבנק, היה על התובעת להוכיח קיומו של קשר ישיר כמעט חד-ערכי בין האשראי שניתן לבין תוכניות החיסכון שנפתחו, לרבות המועדים בהם ניתנו ההלוואות. עיון במועדים השונים מוביל לעמדתו למסקנה, שקשר סיבתי כאמור לא הוכח, מה עוד שהסכומים שהופקדו בתוכניות החיסכון אינם זהים לסכומי ההלוואות.
התובעת טוענת כי לצורך קיומו של הקשר הסיבתי, יש לעיין במכלול הראיות שהוצגו, ואלה מורים, כי הקשר הסיבתי הוכח.
במחלוקת האמורה יש לקבל את עמדת התובעת.

11.     סעיף 7(א) ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות), קובע:
          "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר... אלא אם קיים
          קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי".

כדי לבסס תביעה בגין "התניית שירות בשירות" תוך הפרת ההוראה האמורה, יש אפוא להוכיח התניה בין שני סוגי השירותים, ולהוסיף ולהוכיח כי הקשר האמור, אם התקיים, מצוי מחוץ ל"קשר עסקי סביר".

בנושא התניית שירות בשירות ופתיחת חשבונות ותוכניות חיסכון, תוך התניית שירות בשירות נתנה התובעת את הפרטים הבאים:
א.     ביום 19/6/91 הובהר למנהל התובעת, מר שמעון בן רחמים כי כנגד מתן הלוואה לתובעת ושמירה על מסגרת אשראי עליו לפתוח תכנית חיסכון ולהפקיד סך של 220,000 ₪. הבהרות אלה ניתנו על ידי מר קבאני שאול ומר מויאל. אכן נפתחה תוכנית חיסכון ב 22/7/91 וכנגד ניתנה לה הלוואה ע"ס 192,000 ₪.

ב.     בחודש אוגוסט 1992 בקשה התובעת הקצאת אשראי בסך 250,000 ₪. ביום 17/9/92 ניתנה לתובעת הלוואה ע"ס של 298,800 ₪, טענת התובעת היא כי מר קבאני ומר מויאל הבהירו והתנו בפני מנהל התובעת כי עליו לפתוח תכנית חיסכון, שאם לא כן האשראי יקוצץ, ואכן ביום 30/10/92 נפתחו שלוש תוכניות חיסכון הכוללות הפקדה חודשית של 1,000 ₪ ותוכנית חיסכון נוספת בה הופקדו 100,000 ₪ וזאת כתנאי להשארת האשראי וההלוואה הנ"ל על כנם.


ג.     ביום 21/5/96 נפתחה תכנית חיסכון חודשית ע"ס 3,000 ₪;
     ביום 30/4/97 נפתחה תכנית חיסכון חודשית ע"ס 2,500 ₪, וזאת כתנאי למתן הלוואה לתובעת ע"ס של 300,000 ₪, שניתנה ביום 1/6/96.
התובעת טוענת כי גם חשבונות חיסכון אלה נפתחו על סמך דברים שאמרו מר קבאני ומר מויאל כי ללא פתיחת חשבונות אלה, חשבון חיסכון אישי של מנהל התובעת ובני משפחתו כדי שאלה ישועבדו לטובת הבנק, לא תינתן ההלוואה.

ד.     מר קבאני ומר מויאל מטעם הבנק התנו גם מתן אשראי שוטף לתובעת בפתיחת תוכניות חיסכון. על פי טענת התובעת, נאמר למנהלי התובעת שללא פתיחת חשבון חיסכון בבנק לא יהיה המשך למתן אשראי שוטף לתובעת. כתנאי לכך נפתחו תוכניות החיסכון הבאות:
(1)     ב- 19/6/91 הפקדה בתוכנית חיסכון של 100,000 ₪;      
(2)     ב- 20/6/91 הפקדה בתוכנית חיסכון של 120,000 ₪;
(3)     ב- 30/6/96 הפקדה בתוכנית חיסכון של 424,164 ₪;
(4)     ב- 30/4/97 הפקדה בשתי תוכניות חיסכון בסך 20,502 ₪ בכל תוכנית;
(5)     (5) ב- 31/10/97 הפקדה בתוכנית חיסכון של 80,015 ₪;

הבנק הודה בפתיחת תוכניות החיסכון הבאות:
(1)     ביום 19/6/91 נפתחו שתי תוכניות חיסכון ע"ש ורדה ושמעון בן-רחמים ע"ס מצטבר של 220,000 ₪ לתקופה של 5 שנים (תוכנית אחת של 120,000 ₪ ותוכנית נוספת של 100,000 ₪).
     מחיסכון זה שמספרו 001164 נמשכה התמורה על פי הוראת בעלי התכנית, שניתנה ביום 9/7/96, כאשר התמורה בעת מתן הוראת המשיכה הייתה 424,164.48 ₪ (נספחים ג-ה לכתב ההגנה המתוקן).
(2)     ביום 22/7/91 הועמדה לתובעת הלוואה צמודת דולר בסך של 192,000 ₪, לפירעון למשך 24 תשלומים (נספח ו לכתב ההגנה), הבנק טוען כי אין כל קשר בין ההלוואה לתכנית החיסכון שמספרה 001164, והיא קשורה לרכישת ציוד - מעמיס גלגלים תוצרת קטרפילר - שהתובעת רכשה ביולי 1991, ואשר שוויו היה 145,000 דולר הטרקטור שנרכש ושועבד לבנק (נספח ז לכתב ההגנה המתוקן).

לפיכך טוען הבנק כי אין כל קשר בין ההלוואה לבין תוכנית החיסכון גם אם נוצר קשר כזה מאוחר יותר (כחודש לאחר שניתנה ההלוואה), וכמו כן אין קשר בין הסכום שהופקד בתוכנית החיסכון לבין סכום ההלוואה.
הבנק מאשר גם פתיחת תוכניות החיסכון וטוען להעדר התנייה, כדלקמן:
1.     ביום 30/10/92 נפתחה תוכנית חיסכון - "יתרון הפקדה חודשית" מס' 016953 - ע"ש ורדה ושמעון בן רחמים. על פי תנאי התכנית מופקד סך של 1,000 ₪ כל חודש במשך 5 שנים (נספח ח).
2     ביום 30/10/92 - באותו תאריך - נפתחה תוכנית חיסכון נוספת - "יתרון הפקדה חודשית" מס' 016945 - ע"ש ורדה ושמעון בן רחמים. על פי תנאי התכנית מופקד סך של 1,000 ₪ כל חודש במשך 5 שנים (נספח ט).

3.     ביום 30/10/92 - באותו תאריך - נפתחה תוכנית חיסכון נוספת - "יתרון הפקדה חודשית" מס' 016961 - ע"ש ורדה ושמעון בן רחמים. על פי תנאי התכנית מופקד סך של 1,000 ₪ כל חודש במשך 5 שנים (נספח י).

4.     ביום 30/10/92 - באותו תאריך - נפתחה תוכנית חיסכון נוספת - "יתרון תשורה" מס' 000305 - ע"ש ורדה ושמעון בן רחמים. על פי תנאי התכנית הופקד סך של 100,000 ₪ כל חודש במשך 5 שנים (נספח יא).

5.     ביום 2/11/97 - בתום תקופת 5 השנים נתנו ורדה ושמעון בן רחמים הוראה למשוך את כספי תוכניות החיסכון נשוא נספחים ח' ט' י' ו-יא' (נספח יב). התמורה שהתקבלה מתוכניות החיסכון ח' ט' ו-י' הייתה 40,519.36 ₪ לכל תוכנית. התמורה שנתקבלה ממשיכת התוכנית נספח יא' הייתה 180,015.39 ₪ (נספח יג).

6.     ביום 17/9/92 חתמה התובעת על בקשה לקבל הלוואה צמודת דולר בסך של 298,800 ₪ לפירעון ב- 36 תשלומים חודשיים (נספח יד).
     לטענת הבנק אין כל קשר בין ההלוואה לתוכניות החיסכון שהם נספחים ח' ט' י' ו-יא', והיא קשורה לרכישת מחפר קטרפילר שהתובעת רכשה (נספח טו).
     
     הבנק מודה כי:
א.     ביום 21/5/96 נפתחה תוכנית חיסכון מס' 004910 ע"ש ורדה ושמעון בן רחמים בהפקדה חודשית של 3,000 ₪ לחודש צמוד למדד. כספי חיסכון זה נמשכו בהתאם להוראת ורדה ושמעון בן-רחמים מיום 26/4/98. הסכום שהתקבל מהמשיכה היה 81,223.65 ₪ (נספח טז).

ב.     ביום 30/4/97 נפתחה תוכנית חיסכון מס' 012425 ע"ש ורדה ושמעון בן רחמים להפקדה חודשית של 2,500 ₪. כספי תוכנית החיסכון נמשכו בהתאם להוראת ורדה ושמעון בן-רחמים מיום 26/4/98 והתמורה שנתקבלה הייתה 21,029.70 ₪ (נספח יז).

ג.     ביום 30/4/97 נפתחה תוכנית חיסכון מס' 012417 ע"ש ורדה ושמעון בן רחמים להפקדה חודשית של 2,500 ₪. כספי תוכנית החיסכון נמשכו בהתאם להוראות ורדה ושמעון בן רחמים מיום 26/4/98 והתמורה שנתקבלה הייתה 21,029.70 ₪ (נספח יח).

ד.     ביום 1/6/96 הועמדה הלוואה בסך של 300,000 ₪ לתקופה של 3 חודשים (נספח יט).
לטענת הבנק אין כל קשר בין תוכניות החיסכון לבין ההלוואה נשוא נספח יט. כמו כן מכחיש הבנק כי ניתנה מטעמו של הבנק הודעה על ביטול תוכניות החיסכון מחמת אחת הטענות שהועלו על ידי התובעת.

קיומה של התניית שירות בשירות:
12.     השאלה היא אם הוכח קשר סיבתי בין מתן שירותי החיסכון לשירות מתן האשראי, כאשר לצד אלה העניק הבנק גם הלוואות, שאין אלה אלא אמצעי נוסף להענקת אשראי.
המחלוקת בענייננו, בדומה למחלוקת שהועלתה בפס"ד בוני התיכון, היא לא בהתייחס ליסודות ההתנייה, אלא לדרך הוכחתה (ראה שם, סעיף 15), במיוחד, כאשר יסוד הכפייה, על-פי חוק הבנקאות אינה זהה ליסוד הכפייה שבחוק החוזים הכללי. בניגוד לסעיף 17 לחוק החוזים, התניית שירות בשירות אינו בגדר אירוע ממוקד, אלא ביצירת לחץ סמוי המופעל על הלקוח. אוירה כזו, במהותה מקורה בתחושה אישית שיכול שתהא סובייקטיבית, ובאלה אין די. לכן יש להסתמך גם על ראיות חיצוניות שיש בהם להכריע במחלוקת האמורה. לעניין זה ראוי עוד להפנות להערתו של כבוד השופט אריאל באותו פסק דין, אשר הבהיר, כי מערכת היחסים העסקיים בין גורמים עסקיים מעצם מהותה אינה בהכרח נסמכת על רישום בכתב ומדויק, וכי ההכרעה צריך שתעשה בדרך של הסקת מסקנות מכלל הראיות הנסיבתיות.
המשקל המצטבר של כלל הראיות הוא בסופו של דבר מה שייעצב את החלטת בית המשפט בנושא ההתנייה (ראה פס"ד ציביאק, שם, סעיף 13, פסקה אחרונה).

13.      הבנק טען, כי כדי לבחון קיומה של התנייה יש לבחון את מצב החשבון של התובעת בעת פתיחת תוכנית חיסכון. בחינה כזו מורה כי חשבון הלקוח נמצא ביתרת זכות, ולכן לא יכולה לעמוד טענה של "כפייה" ו/או "התנייה", שכן כאשר יש בחשבון הלקוח יתרת זכות, אין לבנק כל אמצעי לחץ על הלקוח ואין ללקוח כל מניעה להדוף תביעה כזו.
עוד ביקש הבנק להסתמך על חווה"ד של רוה"ח מטעמה של התובעת, מר קרונפלד. באותה חוות דעת ערך המומחה בסעיף 2.8 לחוות דעתו טבלה שם הוצגו מסגרות האשראי ביחס למועד הפתיחה של תוכניות החיסכון. ועל פי אותה טבלה ניתנה מסגרת אשראי לראשונה ב- 15/3/93 ודווקא באותו זמן לא הייתה פתיחה של תוכניות חיסכון. תוכניות החיסכון נפתחו ביוני 91 וב- 10/92. לעומת זאת ב- 21/5/96 ישנה תוכנית חיסכון שנפתחה ופחות מחודש לאחר מכן ניתנה מסגרת אשראי של 400,000 ₪ כאשר קו אשראי מאושר כזה היה קיים כבר ב- 4/1/94 וזאת עד ליום 31/3/96 שאז בוטל זמנית (עמ' 33 ש' 8-16).
למעט דוגמאות אלה לא מצא מר קורנפלד דוגמאות של סמיכות זמנים בין פתיחת תוכניות חיסכון לבין מתן אשראי או הגדלתו. בנסיבות אלה טען הבנק, כי לא הוכח קשר של התנייה בין סוגי השירותים שנתנו לתובעת על-ידי הבנק.
     אין לקבל טענה זו, כראיה בלעדית מכריעה, מה עוד שהמסקנה שמבקש הבנק להסיק אינה המסקנה היחידה ההגיונית.

הגם שיש מקום בכלל שיקולי הראיות לבחון גם את מצב החשבון עובר למועד פתיחת תוכניות החיסכון, אין לקבל את הטענה במנותק מכלל הראיות, ובנסיבות העניין, אין גם לקבלה לגופה.

גם כאשר ישנה יתרת זכות, תלוי מהו גובה יתרת הזכות, מה האשראי הנדרש באותה עת ללקוח וכן נסיבות אחרות כמו למשל תכנון עיסקי וכיוצא באלה, אשר יש בהם כדי ליצור תשתית מתאימה להיזקקות הלקוח להגדלת אשראי באופן שהבנק יכול ויתנה מתן האשראי בשירות אחר, וכאשר ההתנייה אינה במסגרת "קשר עסקי סביר". הוא הדין, בהתייחס לבחינת לוח זמנים. העובדה שתוכניות החיסכון נפתחו לפני הגשת הבקשה לאשראי אינה אומרת בהכרח שלא קיים קשר בין השניים. לא התאריכים כקשר פורמלי יכולים להכריע במחלוקת האמורה. כל שניתן לומר שכאשר תוכניות החיסכון נפתחות באותו מועד בו ניתן האשראי, אמצעי ההוכחה לקיומה של התנייה קלים יותר. העדרם של נתונים אלה אינו מלמד בהכרח על מסקנה הפוכה.

מר שלום יואל שימש, כאמור, כרו"ח של התובעת משנת 1986. במסגרת תפקידו ככזה נכח מספר פעמים בפגישות עם מנהל הבנק יחד עם מנהל התובעת. על פי תצהירו (ת/2), בסביבות שנת 1991 נזקקה החברה לאפיקי אשראי נוספים על אלה שהיו לה במסגרת בנק לאומי. בנק לאומי הערים קשיים ואז פנה מר שלום לבנק דיסקונט, עמו הייתה לו הכרות קודמת, במגמה להגדיל את האשראי לתובעת. במסגרת אותן פגישות הכיר מר יואל שלום את מר קבאני, שעמו לטענתו, לא הייתה לו הכרות קודמת (סעיף 4 לת/2).

על פי עדותו של מר יואל שלום אמר מר קבאני שפתיחת תוכניות החיסכון מאפשרת לו גם לתת לחברה אשראי נוסף וגבוה יותר, וכי קיום האשראי מותנה בשמירת תוכניות חיסכון אשר נפתחו לאחר המגעים עם מר שמעון בן רחמים.

עוד ציין העד כי הוא לא נכח בפגישות בהן דרש מר קבאני ממר שמעון בן רחמים את פתיחת התוכניות כנגד מתן האשראי, אך כן נטל חלק באותן פגישות בהן הבהיר מר קבאני כי האשראי ימשך כל עוד שהתוכניות לא תפרענה ותהיה המשכיות בהפקדה החודשית, וזאת כתנאי להשארת מסגרת האשראי ו/או הגדלתו. עדות זו מקובלת עלי.

עוד הוסיף עד זה והעיד, שמר בן רחמים אמר לו, בתשובה לפניותיו אליו, שלמרות שהדבר גורם נזק כספי לתובעת אין לו ברירה, כי זו ההתניה של הבנק (סעיפים 6 ו- 7).

גם מר בן-רחמים הוסיף ואישר שכל הלוואה שלקח הייתה לצורך פתיחת תוכנית חיסכון (עמ' 28 לפרוטוקול) וכאשר ניתן אשראי היה זה כנגד פתיחת תוכנית חיסכון. כדבריו:
"ככלל קבלנו הלוואות ופתחו לנו את החיסכון" (עמ' 28).
ועוד אמר העד: "אני חוזר וטוען שמנהלי הבנק הכריחו אותי לקחת הלוואות, להפקיד בתוכניות חיסכון, כדי שאוכל להמשיך לעבוד" (עמ' 29).

מר קורנפלד, רוה"ח מטעם הבנק, ניסה לבסס טענה לפיה פעילותה של התובעת כפי שנעשתה, נעשתה משיקולים של תכנון מס, וזאת לאור העובדה שתוכניות החיסכון נפתחו על שם פרטים ואילו הוצאות המימון על שם התובעת כחברה (עמ' 34 ש' 18-20). יש להבהיר, שבהעלאת הטענה באופן זה מבקש הנתבע לטעון כי תוכניות החיסכון נפתחו מטעמים עסקיים ולא על דרך של התניית שירות בשירות. אין לקבל הטענה.
כפי שהבהיר מר יואל שלום, ניהול ספרים בדרך זו לא היה מתקבל על ידי שלטונות מס הכנסה, שהרי יש בכך אישור לתכנון מס שבדרך כלל אינו מתקבל. מה עוד שמשיכות כספים על-ידי מנהלי החברה מחייבים במס של הפרט בין בהיות הסכומים הנ"ל הכנסת שכר, הלוואה או דיבידנד.

לעניין יתרות הזכות בחשבון התובעת בעת פתיחת תוכנית החיסכון ב 31/10/92, אין כאמור, לקבל עדות זו כעדות יחידה. למרות שלטענת הנתבע מומנה תוכנית החיסכון מפיקדון שקלי בסך של 100,000 ₪, וכי הפיקדון הופקד ב 8/10/92 מכספים שהפקידה החברה ב- 8/10/92 וכאשר נפתח הפיקדון הייתה יתרת זכות בו, הרי שראיה כזו של פני הדברים אינה ראיה כוללת.
מכלל הראיות שהוצגו עולה כי כבר ב- 30/10/92 הייתה יתרת חובה של 393,000 ₪ ובאותה עת נפתחו שלוש (3) תוכניות חיסכון בנוסף לתוכנית שבה הייתה הפקדה של 100,000 ₪. ב- 21/5/96 נפתחה שוב תוכנית ע"ס 3,000 ₪ והחשבון היה ביתרת חובה. כך גם ניתן לראות מתוכנית חיסכון שנפתחה ב- 21/5/96 כאשר בחשבון החברה הייתה יתרת חובה של 133,000 ₪. אמנם לחברה היו גם פיקדונות שיקליים, שהיקפם היה כ- 2 מיליון ₪ ואמנם אלה מומשו בהדרגה עד ספטמבר 1996 (עמ' 38 לפרוטוקול), כך שיש לקבל את טענת התובעת שסכומי היתרות, ככל שהיו בחשבון החברה, היו יתרות זמניות והיו מיועדות למשיכות עבור ספקים, כך שלא היה היגיון בפתיחת תוכניות החיסכון ששועבדו כבטוחה לבנק. גם החסכונות שנפדו ב 29/5/98 ושהיו רשומים על שמות מנהלי החברה באופן פרטי, נועדו לכיסוי יתרת החובה של החברה ולהלוואה של 1,500,000 ₪ שניתנה לחברה ישירות מהבנק כדי לכסות את יתרת החוב (עמ 38 לפרוטוקול). גם ב- 30/4/97 נפתחו שתי תוכניות חיסכון עם הפקדה חודשית של 2,500 ₪, כאשר חשבון החברה היה ביתרת חובה של 663,000 ₪.

עוד אין להתעלם מהרקע הכללי של עצם פניית התובעת לבנק, שיטת השגת עבודות ומספר תוכניות החיסכון שנפתחו לצד ההלוואות שניתנו. לא היה מצב של לקיחת הלוואה ללא פתיחת תוכנית חיסכון ולצד פתיחת התוכנית יש הגדלת אשראי או המשך תוקפו.

המסקנה המתבקשת מכלל הראיות שהוצגו היא, כי הוכח במידה הנדרשת בהליך אזרחי ואולי אף מעבר לכך, כי קיים קשר מותנה בין הגדלת האשראי לפתיחת תוכניות החיסכון, כאשר התובעת נדרשה לצורך כך אף בקבלת הלוואות. השיקול של התובעת כלקוח, על-פי העדויות שהובאו, היה אחד בלבד - קיומו של אשראי, ולעיתים אף הגדלתו, כדי לאפשר השתתפות במכרזים לצורך המשך עבודה שוטפת.

לפיכך, לעצם קיומו של הקשר, בחינה של סמיכות המועדים ו/או זהות הסכומים אינם יכולים להיבחן במנותק מכלל הראיות. כל אלה יחדיו מובילים למסקנה כי הוכח קיומה של התניית שירות בשירות.

קשר עסקי סביר:
14.     אין חולק כי הוראת סעיף7(א) ל חוק הבנקאות היא בגדר התערבות בעקרון חופש החוזים, ואולם המחוקק הגיע למסקנה, כי יש צורך בה, בין היתר, כדי להגן על הלקוח מפני היכולת הכלכלית הנתונה בידי הבנק, לכפות על הלקוח נקיטה בפעילות כלכלית-עסקית שאין הוא רוצה בה, שלעתים לא רק שאינה לטובתו, אלא יש בה לגרום לו נזק (ראה ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2002(3) 1336 (להלן: פס"ד ציביאק), תוך הפנייה לדברי כבוד השופט ש' לוין, כתוארו אז, בע"א 4644/91 משה כובשי חברת הובלה ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מט(1) 617, 623).
הצורך בהגנה כזו, כפי שנקבע בפס"ד בוני התיכון, קיים בשל כשל השוק, שאינו משוכלל דיו. לו השוק היה משוכלל, הלקוח יכול היה להינצל מלחץ בלתי הוגן על ידי פניה לשירותיו של בנק מתחרה.

     השאלה לקיומו של "קשר עסקי סביר", צריך שתבחן תוך מציאת האיזון המתאים בין אינטרס הבנק לזכותו של הלקוח. באיתור האיזון האמור זכאי הבנק מחד גיסא, להבטיח מתן אשראי בבטוחות מתאימות, ומאידך גיסא, זכאי הפרט שמצבו לא ינוצל לרעה תוך מתן עדיפות ברורה לאינטרסים של הבנק.

     הבנק טען כי למעשה ניתן ללמוד מטענת התובעת, שכאשר הבנק נדרש על ידי לקוח ליתן לו אשראי והבנק מתנה מתן האשראי בבטוחות, הרי שפועל הוא שלא כהלכה. לעניין זה הפנה ב"כ התובעת לעדותו של מר קבאני בעמ' 55 לפרוטוקול. מעדות זו עולה גרסה לפיה כאשר באה התובעת לבקש אשראי ביקש הבנק בטוחות, והעובדה שהתובעת מצאה לנכון, באמצעות מנהלה לשעבד תוכניות חיסכון קיימות, אשר נפתחו לטענת הבנק ללא קשר עם האשראי שנתבקש, הרי שפעולה זו היא פעולה כדין.
לעניין זה מפנה הבנק - הגם שלדעתו אין צורך באסמכתא, מאחר שהדברים ברורים - לפס"ד ציביאק.
מר מויאל שהעיד מטעם הבנק הודה כי גם החסכונות שימשו בטוחה וכאשר נתקבלו ככאלה ע"י הבנק יכלו לשמש בטוחה לקבלת אשראי או הגדלתו (עמ' 44-45).
מר קבאני שהעיד מטעם הבנק אישר, הגם שלא בפה מלא, כי תוכניות החיסכון שימשו תנאי למתן אשראי או הגדלתו. מר קבאני אמר כי "אין מתן אשראי בלי בטחונות בכלל" (עמ' 55 ש' 9).

     לעמדת הבנק, אין כל פסול בעובדה שהבנק דרש בטוחות כנגד מתן אשראי ללקוח, אשר יהא בהם כדי להיות ערובה להבטחת פירעונו של החוב. דרישה כזו יש בה כדי להבטיח איתנות פיננסית של המוסד הבנקאי.

בנושא זה אין למעשה מחלוקת עובדתית. מר חרפק אישר שהבנק רשאי לקבוע מסגרת אשראי בגובה השווה לשווי הבטוחות או פחות או יותר, וכן להחליט מה טיב הביטחונות (עמ' 15). השאלה היא, לקיומה של התנייה החורגת מ"קשר עסקי סביר".

נקודת המוצא היא אפוא, שרשאי הבנק הנותן אשראי ללקוחו לבקש בטוחות, מחשש שמא לא יוכל אותו לקוח לפרוע את חובו, ואין לתבוע מהבנק לעמוד לבדו בסיכון אי הפירעון. עוד יש לקבל הטענה, כי לבנק ככלל יש אינטרס בפתיחת תוכניות חיסכון וזאת הן מפני שיש בכך להגדיל את רווחיו, כך שיש בכספי החיסכון כדי להעמיד לרשות הבנק לתקופה מוגדרת, כספים בהם יוכל לעשות שימוש ולהפיק מהם רווחים. בשילוב האמור, אין גם כל מניעה להבטיח את הגדלת האשראי או את עצם קיומו בשימוש בתוכנית החיסכון כבטוחה. מבחינה זו, ניתן לומר כי קיים לכאורה קשר עסקי סביר בין מתן האשראי לדרישת הביטחונות, לרבות פתיחת תוכנית חיסכון לצורך כך (פס"ד ציביאק, שם, סעיף 12).

השאלה מורכבת יותר כאשר תוכניות החיסכון ממומנות מכספי הלוואה של חברה.

במקרה כזה ספק אם ניתן לראות בתוכנית חיסכון כזו בטוחה, שהרי אם ההלוואה לא תפרע, תוכנית החיסכון לא תוכל לשמש כבטוחה, וכל שעשה הבנק במקרה כזה הוא הגדלת רווחיו, וממילא הדרישה הלגיטימית של הבנק, אם הייתה, לפתוח בתוכנית החיסכון כבטוחה להגדלת האשראי, אינה קיימת (ראה פס"ד ציביאק, שם, סעיף 12).

גישה אחרת אומרת שיש לראות בקשר האמור - פתיחת תוכנית חיסכון מכספי הלוואה שניתנה על-ידי הבנק, כבטוחה להגדלת האשראי - קשר עסקי סביר. גישה זו לא נתקבלה בפס"ד ציביאק.

15.     השאלה לקיומו של קשר עסקי סביר, צריך שתבחן, בין היתר, לאור שאלת כדאיות בפתיחת תוכניות החיסכון. כדאיות כזו לא הוכחה. כאשר נלקחת הלוואה שבה הריבית גבוהה אשר מביאה את הלווה לקשיים בפירעונה, הרי שאז אין לראות בפתיחת תוכנית כזו עסקה כדאית. רווחי הבנק במקרה כזה אינם רק מעצם פתיחת תוכנית החיסכון אלא גם ממתן הלוואה בתנאי הבנק, כאשר ספק אם הלקוח נתון במצב אשר יכול לשאת ולתת עם הבנק על תנאי ההלוואה. כל שנוצר במקרה כזה הוא הגדלת רווחי הבנק, מחד גיסא, והגדלת האובליגו של הלקוח, מאידך גיסא. זה גם מה שקרה במקרה דנן. ואולם גם כאשר הלקוח מצליח להחזיר את ההלוואה, לא היה כל הגיון כלכלי בתנאי השוק- הבנקאי, כפי שהיו אז, לקחת הלוואה מהבנק לשם פתיחת תוכנית חיסכון.

בנושא זה, אין גם לקבל טענת הבנק, כי התובעת אינה עקבית בטענותיה, וכי לעיתים קושרת היא את נושא פתיחת תוכניות החיסכון במתן הלוואות ולעיתים במתן אשראי. יש לראות את מערכת התנהלות החשבונות ככוללת את כלל הפעילויות האמורות, ואשר יש בהן להצביע אף ביתר שאת על פעילות של הבנק בדרך של התניית שירות בשירות, תוך חריגה מקשר עסקי סביר.

מר מויאל שהעיד מטעם הבנק העיד כי טיפל בחשבון התובעת מתחילתו ועוד כשנתיים עד שלוש שנים, ובשל "קצר בינו לבין הלקוח, הוחלט שלא יטפל יותר בחשבון. בשנת 2000 עזב העד את הסניף (עמ' 42). לעניין תוכניות החיסכון הודה העד כי יש בבנק פעולות מבצעיות, אך השיקול הוא של הלקוח.

     בנושא זה כדי למנוע מחלוקות נוספות ראוי להבהיר באופן חד-משמעי שלא הוכח שתוכניות החיסכון שנפתחו במקרה זה, קשורות למבצעים בלבד, מכל מקום, קשר כזה לא הוכח.

מן העדויות, במיוחד מהראיות הנסיבתיות, עולה תמונה לפיה תוכנית החיסכון שנפתחה ב- 1991 בסמוך למועד פתיחת החשבון מומנה בחלקה מהלוואה מיוחדת לתוכנית החיסכון, וכי ביום 19/7/91 הפקידה החברה סכום של 46,000 ₪ בפיקדון חוזר קרידיטורי (פח"ק).

טענת הבנק כי עם פירעון ההלוואות לא בקשו מר בן רחמים ובת זוגו למשוך את כספי תוכנית החיסכון (סעיף 13.2 לכתב ההגנה) אין בה לתמוך בגרסת הבנק להעדר קיומו של קשר סיבתי.

מתוך הכספים של התובעת נעשו משיכות חד פעמיות וכן סכומי הורדה חודשיים לטובת תכניות חיסכון למנהלי התובעת, כאשר אלה שמשו בטוחה לאשראי. כאשר מר יואל שלום הפנה את תשומת לב מר שמעון בן רחמים כי משיכות אלה אינן טובות מבחינה כלכלית ויכולות גם להביא לבעיות עם רשויות המס, הבהיר מר בן רחמים שעל פי הדברים שנאמרו לו על ידי נציגי הבנק, שהבנק יסרב להעמיד אשראי לחברה ללא בטחונות וכי החסכונות ישמשו ככאלה. מר שלום יואל אף התריע מספר פעמים על הנזק שנגרם לתובעת מהעברה של כספים מחשבון החברה, בו ריבית החובה גבוהה, לתוכנית החיסכון בהן ריבית הזכות נמוכה יחסית, בייחוד בתקופה בה חרגה התובעת מיתרת האשראי המאושר, וכי חזר והמליץ על מימוש תוכניות החיסכון. בכל הפגישות מר קבאני הבהיר כי מדובר בתוכניות המשמשות בטוחות לאשראי שניתן, והן התנאי להשארת מסגרת האשראי על כנה ואף הרחבתה מעבר ליתרות ולשווי תוכניות החיסכון (ראה סעיפים 5 ו- 6 לתצהיר ת/2).

מר יואל שלום אף הבהיר כי לדעתו באותה תקופה המערכת הבנקאית תגמלה מנהלים בגין היקף תוכניות חיסכון אשר נפתח בסניפם וזאת עקב הגדלת היתרות בבנק כך שכנראה מר קבאני זכה לבונוסים בהתאם לכללי הבנק (סעיף 8 לת/2).
בעדותו בבית המשפט הבהיר העד שמדובר בידע אישי הנובע גם מכך שיש לו חברים שהם מנהלי סניפים בבנקים (עמ' 23 - 24 לפרוטוקול).

מר מויאל הודה, שגם אם הלקוח מיוזמתו היה מבקש לפתוח תוכנית חיסכון היה מסביר לו שחבל לשלם ריבית חובה ולקבל תשואה שאינה מספקת (עמ' 43 ש' 29-31). לטענה ספציפית של מר בן רחמים כי לא שמע הסבר מפורט, לא הובאה ראיה סותרת.

מר קבאני עבד כמנהל הבנק והכיר את מר בן רחמים בשנת 1991 כאשר פנה לבנק, בעת שחשבונו היה בבנק לאומי (עמ' 47). עם פתיחת החשבון בבנק לא יכול היה מר קבאני להכחיש כי היו כלים של התובעת שערכם היה כמיליון ₪, במיוחד כאשר העד אישר בהמשך עדותו כי כלי אחד יכול לשמש בטוחה לסכום של כ- 300,000 ₪ (עמ' 48).

רוה"ח חרפק אישר עוד שגם כאשר חשבון הבנק הוא ביתרת זכות התשואה, הריבית על תוכניות חיסכון נמוכה באופן משמעותי מריבית האשראי. מר חרפ"ק גם דחה את ההנחה אשר הוצגה בפניו שבעל החשבון יעשה לו חשבון שכדאי לו לקחת אשראי זמני ולפתוח תוכנית חיסכון שתתן לו תשואה קבועה לאורך זמן, במיוחד כאשר מדובר בלקוח מסחרי שהכסף אמור לשמש כמנוף לניהול עסקיו. אין כל היגיון לקחת אשראי ולרכוש בו תוכניות חיסכון, גם אם לפני 1/1/03 התשואה על תוכנית החיסכון הייתה פטורה ממס (עמ' 16).

     רוה"ח חרפק אישר אמנם שהתובעת, ששילמה ריבית באותם זמנים עקב היותה ביתרת חובה, יכלה לנכות את סכומי הריבית כהוצאה, ואולם באותם המקרים שבהם בעל חברה שהיה מושך כספים לצורך רכישת תוכניות חיסכון יצר את יתרת החובה, לא הכיר פקיד השומה בהוצאות אלה של ריבית ריאלית, כך שגם מבחינת תכנון המס לא היה כדאי לתובעת לנהוג בדרך זו (עמ' 17).

כאשר נשאל רוה"ח מר קורפנלד אם נכון ששיעור הריבית בתוכניות החיסכון קטן משמעותית מריבית בחשבון בגין יתרת חובה (לאחר תיקון השאלה), הבהיר העד תחילה שעל פיקדונות שקליים התשואה היא ריבית שקלית שמשתנה בד"כ בהתאם לריבית הפריים לעומת תוכניות החיסכון שהן בדרך כלל צמודות מדד או דולר ולכן לא יכול היה להשוות ביניהם (עמ' 33 לפרוט'), אך בסופו של דבר הודה באי כדאיות עסקה כזו.
מכל מקום, אין בדעתי לקבל התשובה כפי שניתנה. השאלה היא, כפי שהציג מר קורפנלד בעדותו, אם נגרם נזק שהוא ההפרש בין התשואה של תוכנית החיסכון לעלות האשראי (עמ' 34 ש 1-2), לעניין זה אישר העד כי בדיעבד ריביות החובה בחשבונות החברה היו בשיעורים גבוהים יותר מריביות הזכות בתוכניות החיסכון (עמ' 34 ש' 5-9). העד אף אישר בתשובה לשאלת בית המשפט, כי סביר שתוצאה כזו תתקבל בדרך כלל. מר קורנפלד הוסיף ואישר שסביר שתוכנית חיסכון תיתן תשואה קטנה יותר מריבית על יתרות חובה, וכאשר מדובר על משיכות של מנהלים בהיקף כפי שהיה, ולא היקף שמוכר על ידי רשויות המס (עמ' 35 ש' 4-5).

כאמור, העלה רוה"ח מר קורנפלד אפשרות לפיה פעילותה של התובעת כפי שנעשתה, נעשתה משיקולים של תכנון מס, וזאת לאור העובדה שתוכניות החיסכון נפתחו על שם פרטים, ואילו הוצאות המימון על שם התובעת כחברה (עמ' 34 ש' 18-20).
אין לקבל תשובה זו. כפי שהבהיר מר יואל שלום, ניהול ספרים בדרך זו לא היה מתקבל על ידי שלטונות מס הכנסה שהרי יש בהן אישור תכנון מס שבדרך כלל אינו מותר.
העד אישר בסופו של דבר שאם מדובר במשיכות של מנהלים, בדרך כלל אלה יוכרו כחלק משכרם אשר בגינו יצטרכו גם לשלם מס על פי השיעור המתחייב מכלל הכנסתו של המנהל כיחיד, ואם מדובר בסכום שניתן לראותו כחלוקת דיבידנד, גם אז צריך להיות משולם מס (עמ' 35 ש' 18-23). אין גם לקבל את עדותו הנוספת של העד כפי שהיא הובעה בעמ' 36 לפרוטוקול). כאשר נעשית משיכה לצורך חיסכון הרי זו בגדר הכנסה של הפרט ויש לראותה ככזו, ואין כל בטחון שבמקרה כזה היו שלטונות המס מכירים בריבית בגין יתרת החובה כהוצאה מוכרת, במסגרת הוצאות מימון (ראה עדותו של העד עמ' 36), מה עוד שמר קורנפלד לא ראה את ספרי החשבונות של התובעת, ותגובתו כפי שניתנה בסוף

עמוד 36, כי שלטונות המס אינם יודעים למעשה את העובדות לאשורן, בוודאי אינה יכולה להתקבל ואינה יכולה להיות בסיס לאופן התנהלותם של העניינים הכספיים של התובעת.
בסופו של דבר אישר רוה"ח מר קורנפלד שעל הבנק להגיד ללקוח מהן האופציות הקיימות. עוד הודה העד, שהבנק מעוניין ש"המוצרים" שהוא מוכר, ואשר כוללים פיקדונות שקליים ותוכניות חיסכון ירכשו על ידי הלקוחות. עוד הסכים העד שבאמצעות תוכניות החיסכון מגייס הבנק כספים צמודי מדד ונושאי ריבית, שיכולים לשמש אותו להלוואות צמודות למדד ונושאות ריבית הגבוהה יותר מן הריבית שהבנק משלם למפקידים בתוכניות החיסכון. הבנק נהנה יותר כשיש לו אשראי והשקעות, וכשאין, הוא לא מרוויח (עמ' 37 ש' 25, 26). כל אלה אינטרסים ליגטימיים ובלבד שלא יפעלו, תוך הפרת הוראה חקוקה.

כאשר נפתחת תוכנית חיסכון, ולשם פתיחת תוכנית חיסכון ניתנת הלוואה (סעיף 2.2 לחווה"ד) או כאשר נפתחת תוכנית חיסכון בהפקדה של 100,000 ₪ והחשבון ביתרת חובה של 368,000 ₪, הרי שזה אינו פועל לטובת הלקוח (עמ' 38 לפרוטוקול).

גם על-פי עדותו של מר קורנפלד, מדובר היה בחברה המחזיקה בציוד כבד, בהיקפים ניכרים (עמ' 40). ואולם לטענתו, קביעת שיעורי הריבית אינה בהכרח נוגעת לבטחונות שניתנו. ריבית החובה נקבעה בהסכמה, ולא בהכרח מי שהביא בטחונות קיבל ריבית נמוכה יותר. הגם שבסופו של דבר הודה כי גם רכיבים אלה של היקף הביטחונות ומהותם יכול שיילקחו בחשבון (עמ' 40).

מכלל הראיות שפורטו לעיל, תוך הדגשה כי יש לראות את מכלול הראיות, המסקנה היא, כי הוכחה "התניית שירות בשירות", כאשר התנייה זו חרגה מ"שיקול עסקי סביר". בנסיבות אלה יש לחייב את הבנק בפיצוי עקב הנזק שנגרם.

שיעור הפיצוי:
16.     בתובענה זו הוגשו חוות דעת מטעם התובעת - רו"ח יורם חרפ"ק, ומטעם הבנק - רו"ח עמית קורנפלד. לטענת הבנק, יש להעדיף את האחרונה. זמן רב לאחר שחתם רו"ח חרפ"ק על חוות הדעת ביקש לתקן את החישובים שערך ולמעשה להקטין את התביעה לכדי שליש. באותו מעמד תוקן גם כתב התביעה (החלטה מיום 3/2/03, עמ' 14).

אין בדעתי לקבל את עמדת הבנק.

בחוות הדעת שהוגשו יש להבחין בין אותם חלקים הנוגעים לקיום או להעדר קשר של התניית שירות בשירות, לרבות קיומו או העדרו של קשר עסקי סביר, לבין שאלת שיעור הפיצוי המגיע למקרה שתוכח התניית השירות בשירות.

בהקשר לשיעור הפיצוי יש למעשה בפני בית המשפט חוות דעת אחת בלבד.
בתחילת עדותו של רוה"ח מר חרפק (עמ' 18 לפרוטוקול), הודיע העד כי סכום הנזק הישיר ליום 31/12/97 הוא 188,978 וסכום הנזק העקיף, אשר צריך להיות מתוקן באופן פרופורציונלי לתיקון בסכום הנזק הישיר, הינו כ- 600,000 ₪ נכון ליום 3/2/03 (עמ' 13).
העד הוסיף וציין כי התיקון מבוסס על חישובים שעשה בעקבות שימוש באותם נתונים שפורטו בחוות הדעת של מר קורנפלד, רוה"ח מטעם הבנק. למעשה, חוות הדעת האחרונה היא שהסבה את תשומת ליבו של רו"ח חרפק שנפלו טעויות בחישובים שהוא ערך. אין בכך כדי להוביל למסקנה אליה ביקש הבנק להגיע.

     אני גם ערה להיקף הפיצוי הנתבע שצומצם מהותית.

התובעת תבעה הן לפיצוי בגין נזק ישיר והן לפיצוי בגין נזק עקיף. מר יואל שלום אמר בתצהירו כי מתוקף היכרותו את החברה, אם היה לתובעת את אותם הסכומים אשר נגרעו ממנה בהתאם לחוות הדעת של רוה"ח, הן של הבנק והן של חרפק, הרי שהיה בכך כדי לאפשר הרחבת פעולות החברה, קבלת עבודות נוספות והגדלת הכנסתה באופן משמעותי (סעיף 9 לת/2).
למרות האמור, יש בדעתי לקבל את התביעה ככל שהיא מסתמכת על קיומו של נזק ישיר. לא כן לגבי הנזק העקיף, המסתמך על צפי מסוים של רווחים.

בהתייחס לטענת התובעת, כי הבנק גרם נזק בהפסד כלכלי לתובעת בהקטינו את יתרות הכספים העומדים לזכותו ובכך אף להקטנת ההיקף ו/או כושר ביצוע עבודות תשתית על ידה, ובכך גרמו להקטנת רווחיה, יש לקבל את טענת ב"כ הבנק כי המומחה מטעם התובעת הקטין את הנזק העקיף, בלא שערך כל חישוב אלא על פי הערכה, ל- 600,000 ₪ כערכם נכון ליום 3/2/03 (עמ' 13 לפרוטוקול). נזק זה הוכחש בחוות דעת המומחה מטעם הבנק (נ/28), ובנושא זה יש לקבל עמדתו.
קיומו של קשר סיבתי אינו יכול להיות מוכח בדרך בה הובאו הדברים על-ידי התובעת לעניין הנזק העקיף, והתביעה בנושא זה נדחית.

     לעניין הנזק הישיר, הרי שהנתונים הבסיסים לגבי תוכניות החיסכון שמשו את שתי חוות הדעת (עמ' 18).     רוה"ח חרפק ביסס את הנזק, לאחר שהבחין בין עמלה לריבית, ובהתחשב בעובדה שהבנק לקח עמלת הקצאת אשראי ועל עמלה זו מחושבת ריבית, כאחוז מסוים מגובה מסגרת האשראי המאושר. עוד אישר חרפ"ק ששיעור הריבית נקבע בהתייחס לתוספת הסיכון עקב הרחבת האשראי (עמ' 16 ש' 5-8).

למעשה, משנקבעו הנתונים הרלוונטיים, לא עומדת חוות הדעת הנגדית הנשענת בעיקרה על חיסכון מס אפשרי עקב הגדלת הוצאות המימון. לא רק שיש ספק לגבי קיומן מאחר שתוכניות החיסכון היו פרטיות, אלא שלא הוכח שהוצאות אלה נתבעו משלטונות המס בפועל. לעניין הנזק שנגרם לתובעת, לא יכול היה מר קורנפלד להחליט בטרם ייקבע אילו מתוך החסכונות נעשו על דרך של התניית שירות בשירות (עמ' 39) ואולם העד גם לא שלל את חווה"ד של מר חרפק, למעט הערותיו.

     על-פי פס"ד ציביאק - פסק הדין שניתן על-ידי כבוד השופט אנגלרד, חישוב הנזק של הלקוח הוא פשוט והוא נעשה על בסיס שני מצבים חלופיים (ראה שם, סעיף 7). מאחר שלא הועלתה כל טענה נוגדת בנושא זה, יש לאשר החישוב.
על-פי חוות הדעת נגרמו נזקים ישירים לתובעת בסכום של 188,978 ₪, נכון ליום 31/12/97. בסכום זה יש לזכות את חשבון התובעת.

טענות נוספות:
17.     התובעת העלתה טענות נוספות, כגון קיומו של חוזה אחיד, עדות שמיעה והעדר הבאת עד רלוונטי מטעם הבנק. לאור אופן העלאת הטענות ולאור התוצאה אליה הגעתי, אין מקום להתייחס אליהן, מעבר לאמור בסעיף זה.
עוד טענה התובעת לעניין פערי ריבית. גם נושא זה דינו להידחות.

     בהתייחס לטענת התובעת כי הבנק לא הבהיר לתובעת או למנהלה על פער הריבית, בין זו הניתנת על תוכנית חיסכון ובין הריבית הנדרשת בגין אשראי, מפנה ב"כ הבנק לתצהירו של רואה החשבון של התובעת, מר שלום יואל, שבסעיף 5 לתצהירו מאשר שהתריע בפני מנהל התובעת כי מדובר במהלך כלכלי שגוי הגורם גם נזק כספי לחברה.
אין לקבל טענה זו של התובעת.

העובדה שהתובעת לא נענתה לדרישתו של רואה החשבון, אינה יכולה לשמש לרועץ דווקא לנתבע.
ההבחנה הנכונה לעניין זה היא כפי שעשה מר קבאני בין "ריבית סיכון" שהיא ריבית מוסכמת בין הבנק ללקוח ונקבעת על-פי ההסכם. כלומר, ריבית מוסכמת, לבין ריבית חריגה המתייחסת לחשבון החורג מקו האשראי שניתן לו (עמ' 49).

     לעניין זה, משהסכימו הצדדים לגבי שיעור הריבית - בהבדל מהעובדות שהיו בת"א 65341/93 אליו הפנה ב"כ התובעת - אין לזכות את התובעת בכל סכום נוסף מעבר לנפסק.

     כמו כן, יש לקבל טענת הבנק לפיה יש לדחות את טענת התובעת בסעיף 29 לסיכומיה, לפיה נמנע הבנק מלהביא עדים רלוונטיים, מה שצריך להקים חזקה נוספת לחיזוק גרסתה.
העדת הפקידים שפתחו את תוכניות החיסכון לא היה בהם כדי לסייע בתיק זה, מה עוד שטענת התובעת הייתה כי מר קבאני ומר מויאל הם שהתנו שירות בשירות והם שיצרו את הלחץ על התובעת ו/או על מנהלה.
     בנסיבות אלה לא נדרש הבנק להציג עדים אחרים.
     זאת ועוד, אין גם להתעלם מן הטענה, שקיים קושי במתן עדות מפורטות יותר על-ידי פקידי הבנק הרלוונטיים בשל הקושי להעלות גרסה מפריכה לעדות לקוח, הן בשל עבור הזמן והן בשל העדר תיעוד ביחס לשיחות ולמגעים בעל פה המתנהלים עם לקוחות וכן בשל התחלופה בכוח אדם ובהיקפים הגדולים של העסקאות המתבצעות, מה שמקשה על זיכרון פרטים שלא הועלו על הכתב (ראה ע"א 6095/97 (כבוד השופטת פרוקצ'ה, ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4) 721, נספח י' לסיכומי הבנק).


     כמו כן יש לדחות טענת הבנק, לפיה מנועה התובעת מלהעלות את הטענות שהועלו על ידה בכתב התביעה המתוקן, מאחר שגם לאחר שתוכניות החיסכון נמשכו לא נתנה התובעת לבנק כל הודעה בדבר ביטול עסקת תוכניות החיסכון מחמת "עושק", "ניצול" ו/או "לחץ בלתי הוגן". בנסיבות אלה, טוען הבנק כי לכל היותר רשאית הייתה התובעת להודיע על ביטול כאשר תוכניות החיסכון נפדו ו/או נמשכו. טענת המניעות שהבנק טען לה נובעת מקבלת דפי חשבון שוטפים על ידי התובעת, מבלי שהאחרונה העלתה כל טענה כנגד תקינותם של אותם דפים.

בנסיבות העניין, לא הייתה כל מניעה להסדיר את חובה, ובמקביל, במסגרת תקופת ההתיישנות, להגיש תביעתה.

התביעה שכנגד

18.     הבנק טען כי במהלך שנת 1997 נקלעה התובעת לקשיים כספיים. עקב כך ביקשה לפרוס חוב של כ- 1,500,000 ₪ ל- 36 תשלומים. העתק הבקשה נושא תאריך 17/11/97 (נספח כא לכתב ההגנה), התובעת חתמה על בקשה לקבלת הלוואה צמודה בסך של 750,060 ₪ (נספח כב). כמו כן חתמה על הלוואה באותו תאריך במט"ח ע"ס 216,000 דולר (נספח כג). ועל תנאים כלליים לניהול חשבונות דביטורי ומט"ח באותו תאריך (10/12/97 - נספח כד). הבנק העמיד לרשות התובעת את ההלוואות (נספח כא, כב' ו-כג).

לטענת הבנק לא סולקו ההלוואות במלואן, ועל אף שנמסרו לו המחאות דחויות על סך 1.8 מליון ₪, חזרו חלק מן ההמחאות. התוצאה מן האמור היא, שהתובעת לא עמדה בהחזרי ההלוואות שניתנו לה לכיסוי יתרת חוב שנוצרה בחשבונה, בסך של 27,097.29 ₪ נכון ליום 30/9/01. בחשבון התמורה להלוואה, נותרה יתרת חוב בסך של 124,471.28 ₪, נכון ליום 31/7/01, כך שביתרות אלה על התובעת לשאת.

     התובעת מבקשת לדחות מכל וכל את גירסת הנתבע לענין אי סילוק יתרת החוב. לעמדתה, התשלום בסך של 1.8 מיליון ₪ ב- 36 תשלומים כנגד החוב של 1.5 מיליון ₪ היה לסילוק מלא וסופי ומוחלט של החוב והראיה כי במהלך פירעון ההמחאות הועברו 4 המחאות על סך של 200,000 ₪ ביוזמת הבנק. כמו כן, לאור העובדה כי תוכנית החיסכון בשווי זהה נפרעה. בנסיבות אלה, טוענת התובעת כי יש לקבוע כי גם הבנק ראה את ההלוואה כמסולקת במלואה, במסגרת אותו הסדר.
     לפיכך מבקשת התובעת לדחות את התביעה שכנגד.

     הבנק מפנה לעניין זה את הבקשה לפתיחת חשבון (נ/4). כמו כן מפנה הבנק לדפי החשבון שנתקבלו בהסכמה על ידי ב"כ התובעת אשר אמר כי אין למעשה מחלוקת כי דפי החשבון יש בהם להעיד על מצב החשבון באותו מועד, וככל שיוצגו לתובעת, בהעדר סיבה מיוחדת, לא נתנגד להגשתם (עמ' 19 לפרוטוקול). דפי החשבון היו למוצג נ/3 כחלק מתצהירו של דוד מויאל ולא הובעה כל התנגדות להגשתם. לפיכך הוכח החוב. לעניין הטענה של התובעת כי סילקה את כל יתרת החוב בהסדר התשלומים, טוען הבנק כי יש לדחות טענות אלה מאחר שמוצגים נ/7, נ/8 ו-נ/24 מעידים אחרת.
     גם בנושא זה יש לקבל את עמדת התובעת.

19.     עולה מן העדויות שהובאו מטעם התובעת ואשר לא נסתרו, כי הייתה הסכמה להעמיד את יתרת החוב על סכום הגבוה מיתרת החוב שעמד חשבונה באותו מועד (הפרש של כ- 300,000 ₪). על-פי נוסחו של נ/6 הוסכם היה לפרוס את החוב, כאשר זה כולל בכל תשלום את הקרן והריבית.

תנאי ההלוואה היו צריכים להיקבע בנפרד, אך בכל מקרה היה בהם להתאים עצמם להסכם זה, וככול שחרגו מן ההסכמה האמורה, לא היה בחריגה הנ"ל להטיל על התובעת חיובים נוספים. ההתאמה לא הייתה של החוב להלוואות, אלא להיפך, התאמת הלוואות להסכם על גובה החוב.
לפיכך, המסמך המחייב הוא נ/6. כל סתירה, ככל שקיימת בינו לבין הסכמי הלוואות, יש לפרשה כמסמך מחייב ומכריע, ולפיכך לא עומדת עוד הטענה בדבר היות העדויות מטעם התובעת בגדר עדות כנגד מסמך.
עדותו של מר בן רחמים תואמת למסקנה זו, וכך כאמור, יש לפרש את המסמכים האמורים.

20.     בהתייחס לתביעה שכנגד, אישר מר בן רחמים כי חתם על הנספחים נ/5 - נ/11 ואולם הבהיר שלהבנתו היו חייבים סכום של 1.500,000 ₪, הסיכום היה שמתבצע תשלום של 1,800,000 ₪ לכיסוי כל החובות, בפריסה של 36 חודשים וכאשר היה תשלום יתר הוחזרו לו שיקים. דפי החשבון שנשלחו לו לא בדק (עמ' 27 לפרוטוקול).
לדברי העד בן-רחמים:
"ש.      דובר בפגישה על פריסה של 1,500,000 ₪ בשתי הלוואות?
ת.      כן.
ש.     ההלוואה הייתה לפרעון ב- 36 תשלומים.
ת.     ההלוואה הייתה על 1,800,000 ₪. אני מבקש לתקן, הייתי חייב 1,500,000 ₪ ועשו לי פריסה. נתתי להם 1,800,000 וזה סוגר את כל ההלוואה. נתתי להם שיקים מראש על 1,800,000 כל חודש.
ש.     אני חוזר על השאלה: הייתה פריסה של 1,500,000
ת.     נכון, ב- 36 תשלומים.
ש.     חלקה הייתה צמודה למדד וחלקה לדולר.
ת.     אני לא יודע. אני נתתי שיקים על סכום של 1,800,000 כדי לכסות את כל החוב"
(עמ' 30 לפרוטוקול, ההדגשות אינן במקור ש' ו').

לעניין תשלום החוב, בכתב ההגנה לכתב התביעה שכנגד בקשה התובעת לדחות את התביעה שכנגד, תוך שהבהירה כי בנוגע לפדיון תוכניות החיסכון, שילמה התובעת את כל יתרת החוב שהייתה לה ב- 36 המחאות מעותדות וכי אלה היו לסילוק סופי ומוחלט של כל החובות ו/או יתרת החובה של התובעת אצל הבנק, על סך של 50,000 ₪ כל תשלום, כאשר בפועל שולמו 32 תשלומים ובוצע תשלום אחד בסך של 200,000 ₪ במסגרת פדיון תכנית חיסכון.


מר דוד מויאל שהעיד מטעם הבנק לא ידע לומר מתי שולם החוב ע"ס 1,500,000 ₪ בחשבון החברה, לא יכול היה לתת פרטים לגבי החזר החוב, פרט לכך שהיו שתי הלוואות וכי מעבר להחתמו של בן רחמים על שתי ההלוואות לא הסביר דבר ולא אמר לו שיהיו תוספות (עמ' 41).

מר קבאני בעדותו (53) הודה כי לא צריך להיות מצב בו יש לבנק המחאות בגין חוב, חוב קיים, ואלה מוחזרות לחזקת הבעלים, ואולם, במקרה זה טען, כי מדובר היה בהמחאות שלא כובדו (עמ' 53 ש' 29). לא הייתה סיבה להחזיר המחאות כשרות, אא"כ הייתה המרה של תוכניות ונוצר עודף (עמ' 53 ש' 27-31).

לפיכך, יש לקבוע כי סכום יתרת החוב בחשבון התובעת נפרע במלואו, ודין התביעה שכנגד להידחות.

הוצאות:
21.     הבנק מבקש לקחת בחשבון לעניין החיוב בהוצאות, את אופן התנהלותו של ההליך, שנפתח בפני כבוד השופטת בר-זיו, אי מתן תשובות לשאלות בתצהיר והצורך בהגשת כתב תביעה מתוקן, מספר הישיבות שהתקיימו ואי עמידה של התובעת בלוח הזמנים לצורך הגשת סיכומים. כל זה, לעניין ההוצאות בדבר אופן התנהלותו של התיק. לגופו של עניין, הסכום שנתבע לעומת תיקון התביעה והפחתתו, יש בהם גם להשליך, לטענת הבנק על קביעת שיעור ההוצאות בתביעה לגופה.
     הטענה ככל שהיא מתייחסת לתביעה שכנגד, אינה רלוונטית עוד, לאור התוצאה אליה הגעתי.
     יש לתת משקל מסוים בלבד לטענות אלה בקביעת שיעור ההוצאות, וכמו כן יש לציין את הסיכומים המפורטים שהוגשו בתיק.


התוצאה:
21.     אשר על כן אני מורה כמפורט להלן:
בתביעה העיקרית -
א.     א. התביעה מתקבלת בחלקה. חשבונה של התובעת יזוכה בסכום של 188,978 ₪, נכון ליום 31/12/97 (להלן: סכום הזיכוי). נוצרה יתרת זכות בחשבון, תישא היתרה      הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד הנ"ל ועד לתשלומו המלא בפועל.
ב.     ב. כמו כן אני מורה על שחרור כל השעבודים הרובצים על התובעת כלפי הבנק בגין עד לגובה סכום הזיכוי.
התביעה שכנגד -
ג.     ג. התביעה נדחית.
הוצאות בתביעה ובתביעה שכנגד -
ד.     ד. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד בסכום של 35,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, נכון למועד מתן פסק הדין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוב שהצטבר בחשבון בנק

  2. עיקול חשבון בנק משותף

  3. ביטול הקפאת חשבון בנק

  4. זיכוי חשבון בנק בטעות

  5. רשלנות בניהול חשבון בנק

  6. הרשאה בחשבון בנק של הורה

  7. חשבונות בנק רדומים בשוויץ

  8. החלפת נהנה בתוכנית חיסכון

  9. עיקול חשבון בנק ללא הצדקה

  10. עיכוב מימוש בטוחות

  11. בקשה לביטול הקפאת חשבונות בנק

  12. משיכת הלוואה מחשבון ללא סמכות

  13. פעולות ללא הרשאה בחשבון משותף

  14. החזרת כספים שנגנבו מחשבון בנק

  15. יתרת חוב בלתי נפרעת בחשבון בנק

  16. זכות עצמאית של נאמן בחשבון בנק

  17. רשלנות עירייה בעיקול חשבון בנק

  18. סירוב לפתוח חשבון בנק משותף לעסק

  19. שחזור חשבון בנק - חידוש עסקאות

  20. עיקול חשבון בנק בגלל דו''ח חניה

  21. משיכת מזומנים ע''י מי שאינו מורשה

  22. עיקול חשבון בנק חוב ארנונה על חנות

  23. בקשה שחשבון בנק יפסיק להיות מוגבל

  24. עיקול על חשבון בנק בגלל חובות ארנונה

  25. פעולות חריגות של מיופה כוח בחשבון בנק

  26. פתיחת חשבונות תוך התניית שירות בשירות

  27. טענת העברת כספים מחשבון עובר ושב ללא הסכמה

  28. ערעור בגין הכרזה כלקוח מוגבל והגבלת חשבון בנק

  29. במהלך ניהול החשבון היו תנועות כספים רבות לא מוסברות

  30. תביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם עקב עיקולים בחשבונות הבנק

  31. תקנות עובדים זרים (פיקדון בחשבון הבנק), התשס''ח-2008

  32. בקשת הסרת הגבלה על חשבון בטענה שהגבלת החשבון תגרום לקשיים בעסקים

  33. נטען כי הבנק כפה על החברה להפקיד פיקדון בעת שחשבון הבנק היה בחריגה

  34. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון