להלן פסק דין בנושא פיצויים בגין הגשת בקשה לפשיטת רגל: א. מהות התובענה זו תובענה לפיצויים בגין נזקים שנטען כי נגרמו כתוצאה מהגשת בקשה לפשיטת רגל ע"י הנתבע (להלן: "הבנק"). לטענת התובעים היתה הבקשה חסרת בסיס והיוותה נקיטת פעולה משפטית בחוסר תום לב בניגוד להוראות סעיפים 12, 39 ו-61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973; היא מהווה גם עוולת רשלנות, כמשמעה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ; עוולת נגישה כמשמעה בסעיף 60 לפקודה הנ"ל והפרת חובות האמון והזהירות המיוחדים המושתים על בנקים. כתוצאה מהגשת הבקשה, טוענים התובעים, נפגע שמם הטוב בעולם העסקים, ובשל כך נגרמו להם הפסדים מרובים אשר באים לידי ביטוי בין השאר, באובדן השליטה על הנתבעת 3, שהיתה חברה בבעלותם. בסה"כ עותרים התובעים לסכום של 4,550,000 ₪, בחלוקה לראשי הנזק הבאים: 2,100,000 ₪ - נזק בעקבות אובדן הרווחים כתוצאה מהעברת השליטה בנתבעת 3 לידי צד ג'. 150,000 ₪ - נזקים שנגרמו לתובע 1 בשל ניהול הליך הפש"ר שנקט כנגדו הבנק. נזקים אלה כוללים, בין היתר, את שכר טרחת פרקליטיו ושכרו של כונס הנכסים הזמני מטעם הבנק. 3) בנוסף מבקשים התובעים פיצוי בסכום של לפחות מליון ₪ בגין עגמת הנפש והסבל הרב שנגרמו להם. ב. עיקרי העובדות וטענות הצדדים ביום ה-11 בפברואר 91' הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר (ת.א. 232/91) ע"ס 577,133 ₪ בבית המשפט המחוזי כנגד לקוחו - גריזולין יצור יבוא ושיווק שמנים בע"מ (להלן: "גריזולין") וכנגד הערבים לחובות גריזולין לבנק, וביניהם התובע 1 (להלן: "לונדנר"). במקביל להגשת התביעה, ביקש הבנק וקיבל צווי עיקול (המ' 2092/91, המ' 2395/91) על נכסים שונים ובכללם של לונדנר, שכללו את חלקו בדירת מגורים בבני ברק שלטענת התובעים הוערכה בסך של 220,000 $. בנוסף, עיקל הבנק (המ' 2357/92) גם את זכויות לונדנר (50%) בחנות ברחוב בן יהודה בתל-אביב, כאשר ערך חלקו של לונדנר בחנות הנ"ל עמד לטענת התובעים בזמנו על 380,000$. כמו כן, היה לבנק עיקול זמני על כספים במזומן בסך של כ-120,000 ₪. ביום ה-17 בספטמבר 92' קיבל הבנק פסק דין במעמד צד אחד, לבקשתו, בהעדר בקשה למתן רשות להתגונן. לאחר בקשה שהגישו הנתבעים שם - לרבות לונדנר, בוטל פסק הדין וניתנה ללונדנר רשות להתגונן. ביום ה-3 בספטמבר 98' ניתן פסק דין בבית משפט זה, בשתי תביעות שהוגשו ע"י הבנק ואשר הדיון בהם אוחד - ת.א. 2339/89 ו-ת.א. 232/91. לונדנר חוייב לשלם סך של 577,133 ₪ בתוספת ריבית בנקאית מיום הגשת התביעה ועד הפרעון בפועל וכן הוצאות. בית המשפט הורה על עריכת תחשיב בהתאם לשיעורי ריבית שנקבעו על ידו. על פי הוראות בית המשפט, הוסמך רו"ח אלפיה לשערך את שני החשבונות, נשוא פסק הדין, כבסיס לפסיקתא. על פי תחשיביו, נחתמה ביום ה-18/5/2000 פסיקתא לפיה חויבו הנתבעים בתיק 239/91 יחד ולחוד לשלם לבנק סך של 1,319,813 ₪ בלוויית ריבית מיום ה- 1/3/2000. ביום ה-15 בספטמבר 92' מכר לונדנר לשותפו בחברת שף סוכנויות בע"מ (להלן: "שף") - מר זאב פרץ (להלן: "פרץ"), בתמורה לסך של מליון דולר של ארה"ב, את המניות שהחזיק בשף. על פי הוראות ההסכם, היו אמורים כספי התמורה לעבור לידי בא כוחו של לונדנר - עו"ד עקיבא לקסר - ששימש כנאמן עד למילוי ההתחייבות על פי ההסכם. ביום ה-10 בספט' 92', עוד בטרם נחתמה העסקה בין לונדנר לבין פרץ בקשר למכירת מניותיו של לונדנר בשף, הוטל לבקשת הבנק (המ' 9120/92) עיקול זמני על מניותיו אלה של לונדנר, כאשר לטענת התובעים יודע הבנק על ההסכם בשל היות החברה ופרץ לקוחות הסניף. יצוין, כי הבנק בחר, מסיבותיו הוא, שלא להמציא עותק של צו העיקול הזמני לידי החברה עד למועד החתימה על ההסכם הנ"ל. עוד יודגש, כי מניות אלה כבר היו מעוקלות לטובת הבנק במסגרת תובענה אחרת (ת.א. 2717/91, המ' 28131/91) בגין ערבותו של לונדנר לחובו של אדם בשם פריינטה, והבנק הסכים לשחרר עיקול זה. עיקול זמני זה על המניות בתביעה האמורה בסעיף זה, הוסר לאחר נקיטת הליכי פשיטת רגל כנגד פרעון החוב בתביעה. ביום ה-16 בספטמבר 92', למחרת חתימת ההסכם למכר המניות ולפי בקשת הבנק (המ' 9391/92), הוטל עיקול זמני על כספי תמורת המניות שהוחזקו בחשבונו של ב"כ דאז של לונדנר - עו"ד עקיבא לקסר - בנאמנות עבור לונדנר ואותו פרץ. ביום ה-17 בספטמבר 92' אישר הבנק המחזיק (המדובר בסניף קרליבך של בנק המזרחי עצמו) כי דבר העיקול נרשם, עד לסך של 800,000 ₪. ביום ה-23 בספטמבר 92'; לאחר שהבנק קיבל פסק דין במעמד צד אחד, ובטרם בוטל פסק הדין, הגיש הבנק בקשת נושה למתן צו כינוס כנגד לונדנר (תיק פש"ר 432/92 המ' 2582/92). בבקשה הנ"ל טען הבנק, כי חובו של לונדנר לבנק בעת הגשת הבקשה עומד על סך 789,346 ₪ בגין ערבותו לגריזולין. עילת הבקשה היתה טענת הבנק, כי לונדנר עשה מעשה פשיטת רגל במהלך שלושת החודשים שקדמו להגשת הבקשה, בכך שהבריח את רכושו. טענת הברחת הרכוש התבססה על ס' 5 (1) (א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 [תיקון אחרון 8/2/96[ ובאופן קונקרטי על ניסיון להעברת מניות שף או כספי התמורה בעבורן במרמה לאחרים, תוך ניסיון, לכאורה, לסכל את פסק הדין העתיד להינתן כנגד לונדנר בתביעה. יובהר - לונדנר החזיק בזמנו במניות שף אשר חשבונותיה התנהלו בסניף הדר דפנה של הבנק, אותו הסניף בו נוהל גם חשבונה של גריזולין. דבר החזקתו של לונדנר במניות שף היה ידוע לבנק עוד בטרם התרחשה העברת המניות. בבקשת הכינוס שהגיש הבנק, לא אוזכרה העובדה כי אושרה קבלת צו העיקול וכי הצו האמור נרשם עד לסך של 800,000 ₪. העיקול הנדון הוסר יום לאחר הגשת הבקשה לצו כינוס נגד לונדנר ביום ה-24 בספטמבר 92', ביוזמתו של הבנק ומבלי שבאה בקשה של לונדנר בעניין זה. ביום ה-1 באוקטובר 92', כתוצאה מהסרת העיקול על כספי התמורה, בוצעה העברת הכספים מהנאמן ומימוש העסקה. בהתאם להחלטת ביהמ"ש מונה עו"ד הדר ויצמן לכונס נכסים זמני לנכסי לונדנר. מינוי זה בוטל לאחר שניתנה ללונדנר רשות להתגונן בפני תובענת הבנק, אם כי הבקשה לכינוס נכסים של לונדנר לא נמחקה. בקשות לונדנר לביטול הליך הכינוס נדחו ע"י ביהמ"ש, הן ע"י השופט וינוגרד והן ע"י השופט לויט. במהלך הערעור בבית המשפט העליון על החלטת השופט לויט, הוחזר התיק בהסכמה לבית המשפט המחוזי, תוך שבית המשפט ממליץ על הפקדת ערובה, כתנאי לביטול הליכי פשיטת הרגל (ע"א 6956/94). הוסכם כי בית המשפט המחוזי יבחן ויכריע באם עשה לונדנר מעשה פשיטת רגל, במכירת המניות והעברת תמורתן לאחרים זולתו. השופטת אלשיך, בפניה נקבע ההליך, ראתה לנכון למחוק את בקשת הכינוס על הסף בהחלטתה מיום ה-8 בדצמבר 96'. הבנק השיג בערעור, על החלטת בית המשפט למחוק את בקשתו למתן צו כינוס כנגד לונדנר. הצדדים הגישו טענותיהם בכתב וזומנו להשלמת טיעוניהם בבית המשפט העליון. משהובהר להרכב, כי ניתן כבר פסק הדין בתובענה 232/91, המליץ ההרכב לצדדים להימנע מבירור הערעור תוך שמירת זכות הבנק לנקוט בהליכי פשיטת רגל, באם לא ייפרע החוב הפסוק. בהתאם נמחק הערעור בהסכמה. מעת הגשת הבקשה לצו כינוס ועד למחיקת הבקשה, נמנע לונדנר מהפקדת ערובה לחוב נושא התביעה 232/91. ג. הנזק שהתובעים טוענים לו התובעים 1 ו-2 מנהלים את עסקיהם במשותף במסגרת התובעת 3 (להלן: "וידיקון"). עיקר עסקיהם של לונדנר וגולדמן הינם זכויותיהם (במשותף ובאמצעות וידיקון) בעסקי דלתות בטיחות בפולין. בשנת 90-91', שיווק לונדנר דלתות פלדלת של חברת שריונית חוסם (להלן: "שריונית") לפולין. התובעים היו בעלי הזיכיון הבלעדי לשיווק דלתות הפלדלת לפולין ולטענתם נהנו מאמונה של שריונית בשל המוניטין שצבר לונדנר והיכרותה הטובה והקרובה של שריונית את אמינותו ומהימנותו. גולדמן עלה מפולין וטיפל בצד הקשור לשיווק בפולין, ואילו לונדנר היה אחראי על ההיבטים העסקיים של הפעלת הזיכיון, לרבות כל הקשור בהעמדת אשראי לצורך פעילות רכישת הדלתות ושיווקן בפולין. טען לונדנר כי קיבל משריונית אשראי פתוח לרכישת הדלתות, ונהנה מתנאי אשראי של שוטף + 90 ימים, ללא כל בטחונות למעט ערבויות אישיות. לדבריו היקף האשראי היה בסדר גודל של עשרות ואף מאות אלפי דולרים. בעקבות הליכי פשיטת הרגל כנגד לונדנר פורסמו מודעות בעיתונות היומית. לטענת לונדנר כתוצאה מהפרסומים, פנה אליו מנכ"ל שריונית מר רמי שביט (להלן: "שביט"), ואמר לו כי לאור העובדה שהוא מצוי בהליכי פשיטת רגל, לא תוכל שריונית להמשיך להעמיד אשראי בתנאים שהועמדו על ידה עד לאותו מועד. מחמת דברים אלו, בתחילת שנת 93' הקימו לונדנר וגולדמן בפולין את חברת ויטקס. לטענתם, נאלצו התובעים להעביר לשריונית 51% ממניות חברת ויטקס, כנגד המשך העמדת האשראי על ידה ו-49% מהון המניות הוקצו לוידיקון. כיום חברת ויטקס מוכרת ומשווקת דלתות פלדה מתוצרתה של שריונית בסדר גודל של 15,000 - 20,000 דלתות לשנה, ומחזורה השנתי עומד על מיליוני דולרים, כשהיא מחזיקה 15 סניפים וכ-100 עובדים בפולין. לטענת התובעים בגין מסכת פעולות הבנק המתוארת לעיל, נגרמו להם נזקים אשר התבטאו באובדן הכנסה ורווחים, אשר מתבטאים בשוויין של 35% ממניותיה של חברת ויטקס (לאחר דילול), וכן נזקים נוספים שנגרמו ללונדנר ולשאר התובעים, בין השאר הוצאות שהוציא לונדנר בגין הליך הנפל שנקט נגדו הבנק, וכן פגיעה במוניטין ובשמם הטוב של התובעים, ובעיקר פגיעה בעסקים פוטנציאליים ואי מימוש פוטנציאל עסקי עקב הפרסומים והמצב אליו נקלעו התובעים. ד. הפלוגתאות בין הצדדים הצדדים חלוקים ביניהם במספר נקודות הן עובדתיות והן משפטיות, כדלקמן - - האם מעשה פשיטת הרגל נעשה בחוסר תום לב או ברשלנות. - הקיים מעשה בי"ד בהחלטת השופטת אלשיך. - גובה הנזק ומיהות הניזוק. ה. האם פעל הבנק בחוסר תום לב בהגשת בקשת הכינוס כנגד לונדנר? המסגרת הנורמטיבית בה עוסק דיון זה טמונה בסעיף 5 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] , תש"ם-1980 אשר בהסתמך עליו הגיש הבנק את בקשת הפש"ר - "5 מעשה פשיטת רגל מעשה פשיטת רגל הוא לחייב, אם עשה או נעשתה לו אחת מאלה: (1)בישראל או במקום אחר - (א)נתן נכס מנכסיו מתנת מרמה או העבירו העברת מרמה" כבר בפתח הדברים יצוין כי בעת הגשת הבקשה לפשיטת רגל היו לבנק ארבע סיבות טובות אשר בעטיין לא היה מקום כלל ועיקר לפתוח בהליכי פשיטת רגל כנגד לונדנר: (א) היה לבנק צו עיקול על המניות של לונדנר בחברת שף. (ב) היה לבנק עיקול רשום ומאושר על כספי תמורת המניות. (ג) במקביל היה לבנק עיקול על אותן מניות במסגרת תיק אחר (ת.א. 2717/91, המ' 28131/91). (ד) לבנק היו עיקולים נוספים על נכסי נדל"ן בסכום המתקרב מאוד לסכום התביעה נשוא בקשת פשיטת הרגל. לכן, כאשר הגיש הבנק את בקשתו להכרזת לונדנר כפושט רגל, ואף לאחר מכן, נהג הבנק בחוסר תום לב ומתוך הפרת חובת האמון שלו כלפי לונדנר וכלפי ביהמ"ש כאשר הסתיר מבית המשפט את עובדת קיומם של העיקולים הרשומים לעיל, שהיו עשויים לכסות את מלוא החוב לבנק. גם בית המשפט של כינוס התרשם כי ביום הגשת בקשת פשיטת הרגל וכינוס הנכסים, היו לטובת הבנק צווי עיקול זמני בסכומים העולים על סכום התביעה שהגיש כנגד לונדנר. יתרה מכך, ערב הגשת הבקשה לפשיטת רגל היה לבנק צו עיקול זמני על אותן מניות שבגין מכירתן ננקטו הליכים פש"ר, בעילה של הברחת רכוש. על מנת להוכיח כי מכירת המניות נעשתה במטרה להבריח רכוש העיד הבנק מטעמו את עו"ד עקיבא לקסר. עו"ד לקסר תיאר את היחסים בין לונדנר ובין פרץ לו העביר את מניות שף כקשים במיוחד: "מר פרץ ולונדנר לא היו ביחסי דיבור...". (עמ' 96 שורה 13 לפרוטוקול) ולגבי עריכת ההסכם העיד עו"ד לקסר: "העסקה הזו נעשתה יותר מאשר כל עסקה רגילה באופן יסודי, לא ויתרנו על שום צד ולאור הקשיים עם הצד השני זה נמשך" (עמ' 99 שורה 14 לפרוטוקול). ובהמשך: "העסקה התמשכה. במהלך דברים רגיל אפשר היה לעשות אותה מהר יותר, אבל לאור הקשיים המלצתי למר לונדנר לעשות את הדברים בצורה מדודה, מחושבת, שקולה והוא שיתף איתי פעולה". (עמ' 99 שורה 21 לפרוטוקול). קשה לאמר שעד זה תמך בגירסת הבנק לענין הברחת רכוש. האם כך לטענת הבנק נראית הברחת רכוש? בצורה כה יסודית, מסודרת וממושכת? מסופקתני. סעיף 7 לפקודת פשיטת הרגל - עילות לבקשת נושה - קובע בס"ק 3 כי: "מעשה פשיטת הרגל שעליו מסתמכת הבקשה אירע תוך שלושה חדשים לפני הגשתה”. הכספים שהתקבלו ממכירת המניות הופקדו בחשבון של יצחק לונדנר, ורק לאחר מכן הועברו לידי אביו. העברת הכספים לידי אביו של לונדנר נעשתה ביום ה-1 באוקטובר 92' כאשר הבקשה לכינוס נכסים בשל מעשה פשיטת רגל הוגשה לפני כן ביום ה-23 בספטמבר 92'. מסיבה זו בלבד ניתן לומר כי, בהנחה שמעשה פשיטת הרגל מבוסס על העברת הכספים לידי אביו של לונדנר, שלא כדין, הרי הבקשה הוגשה טרם העברת הכספים, ולא שלושה חודשים לפני הגשתה, כדי שתהיה זו בקשה שעילתה הברחת כספים. השופטת אלשיך בפסק דינה (פש"ר 432/92 המ' 2514/96) הגיעה לאותה מסקנה שעה שבחנה את הדבק הדברים והקשרם - "היות והוטל עיקול על ידי הבנק, ולטובתו, בטרם העברת הכספים (כספי מניות שף - ד.פ.), ועיקול זה היה תקף בשעת הגשת הבקשה למתן צו כינוס, לא מתיישבת עם ההגיון האפשרות לראות בכך העברת מרמה. לא זו אף זאת, הבנק אשר בלשון זהירה אומר, כי נהג לטעמי בחוסר תום לב, 'מתעלם' מעובדה זו ולא מציין בבקשתו למתן צו כינוס, את עובדת היות העיקול בתוקף. הבנק בחר להחזיק את צו העיקול, משל היה שפן בכובעו של קוסם, ולבחור לעצמו מועד מתאים לטעמו 'לשליפתו מהכובע'. גם כאשר אנו עוסקים במערכת היחסיים שבין נושה לחייב - מערכת שבה בניסיון החיים מורה כי האחד "רודף" והשני "נמלט" - אין המטרה מקדשת את כל האמצעים. חובות הדין הכלליות ובראשן החובה לנהוג בתום לב שרירות וקיימות. הגם שבית המשפט התרשם כי אין לונדנר טלית שכולה תכלת וניכר כי הוא נקט בדרכים מניפולטיביות על מנת למשוך עד כמה שניתן את תשלום חובו, אין בעובדה זו כדי להכשיר פעולה שלא בתום לב מצד הבנק. על הבנק, הן ביחסיו עם הלקוח והן ביחסיו עם צדדים שלישיים, חלה חובת זהירות מוגברת. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"א 168/86 בנק איגוד לישראל בע"מ נגד לה כודיאר בע"מ, (פ"ד מב(3), 77): "לבנק יש מעמד מיוחד ונכבד בחיי המסחר ובין התפקידים שהוא ממלא גם ביצוען של עסקאות שונות בין לקוחות שלו לבין צדדים אחרים. שיקולי מדיניות משפטית אינם מכוונים לעבר שחרורו של הבנק מחובת הזהירות כלפי אותם צדדים, להיפך. ... אין סיבה שלא להחיל חובת זהירות מושגית בין הבנק לבין מי שעלול להיפגע מפעולות שהוא מבצע ברשלנות". גם הטלת עיקולים ראוי לה שתיעשה בגובה החוב ומתוך גילוי נאות (ר' אנלוגיה מ- ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' מרדכי לויט ואח', פ"ד נא(4), 591). צא ולמד - חייב הבנק לנהוג בזהירות יתרה ובתום לב שעה שהוא מפעיל את הכלים השונים שמעמיד החוק לרשותו לשם גביית חוב. אין באמירה זו לומר, ולו ברמז, כי אל לו לבנק למצות את זכויותיו החוקיות לשם גבית החוב. השבת חובות במלואן ובזמן היא יסוד מיסודות הבנקאות, וחיונית לקיומה התקין של החברה והכלכלה. אולם גם בבוא הבנק לממש את זכויותיו לפי דין וכצדק, אל לו לזנוח את חובת הזהירות שלו, כמו גם, את חובתו לנהוג בתום לב. יצוין בהערת אגב, כי נהוג לראות את הבנקים כגוף "מעין ציבורי", ועל כן הדין מצא לנכון להקל על הבנקים בתחומים שונים, כגון למשל מבחינת דיני הראיות, ומנגד להכביד עליהם בתחומים אחרים כמו חובת הנאמנות, תום הלב, הייעוץ, הגילוי הנאות ועוד. הבנק, למרבה הפליאה, נמנע מלמסור את צו העיקול שקיבל על מניות שף ללונדנר ואף הסיר את העיקול הזמני שהוטל על אותן מניות בתיק האחר (ת.א. 2717/91, המ' 28131/91). בכך איפשר ואף הביע את הסכמתו מכללא, להעברת המניות. בהמשך לדברים אלו קשה להבין את אינטרס הבנק בשעה שמצא לנכון לנקוט בהליכי פש"ר כנגד לונדנר, כשבסיס הבקשה הינו טענת הבנק כי לונדנר עשה ניסיון להבריח את רכושו - אותן מניות ממש. הסבריו של הבנק רחוקים מלשכנע. טיעוניו לא הצליחו להציג הסבר הגיוני חלופי אשר יסתור את המצג להסכמתו להעברת המניות. נהפוך הוא, בפסק דינה של השופטת אלשיך (פש"ר 432/92 המ' 2514/96) אנו מגלים את ההסבר הנכון לפעולה זו של הבנק - "תמוהה בעיני עוד יותר העובדה, כי הבנק לא ביצע את מסירת צו העיקול שהיה בידיו, טרם כריתת ההסכם. מחקירת מר דקל, איש הבנק, על תצהירו עולה, כי אי מסירת צו העיקול היתה במכוון וביודעין וזאת בכדי 'לא לקלקל' ללקוח אחר של הבנק את העיסקה שאילמלא נדחתה המסירה, לא היתה יוצאת אל הפועל. הזהו שיקול יאה לבנק בנסיבות העניין? תמהתני! " השופטת אלשיך ממשיכה ומסכמת - "זאת ועוד; לא היה צורך בעיקול הנ"ל היות והמניות כבר היו מעוקלות בגין ערבותו של המבקש על חוב של אדם בשם פריינטה (בת.א. 2717/91, המ' 28131/91 - ד.פ.), ואילו הבנק, ללא בקשה מהמבקש, הסכים לשחרר את העיקול בכדי שהעיסקה תתבצע. לפיכך, הבנק, בהתנהגותו זו, הביא על עצמו תוצאה זו ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו." למסקנה זו הגיע גם בא כוח הכונס הרשמי בתגובה שהגיש לשופטת אלשיך בהליך לעיל. אליבא דבא כח הכונס הרשמי, הסרת העיקול על ידי הבנק מהווה ויתור על זכותו של הבנק למנוע הברחת הרכוש; ומאחר והיתה לו שליטה וידיעה מלאה על הנעשה, לא ניתן לראות במעשה זה - "הברחת רכוש" במובן דיני פשיטת הרגל. זאת ועוד, גם לו היה במעשה זה מעין 'הברחת רכוש', הרי שזה נעשה לאחר הגשת הבקשה ולכן אינו עומד בתנאי הקבוע ב' 7 (3) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"מ - 1980 -, שצוטט לעיל. מעבר לדברים אלה, ובהליך שבפני בימ"ש זה וכפי שציינתי לעיל, הבנק לא הצליח להפריך את שמלמד אותנו השכל הישר לאור נסיבות המקרה. הפועל היוצא הוא שהבנק פעל בחוסר תום לב בהגשת בקשת הכינוס נגד לונדנר. מכל האמור עולה, כי התובעים הוכיחו, מעבר לכל ספק, כי הבנק פעל בחוסר תום לב ומתוך רשלנות כאשר פתח בהליכי פש"ר כנגד לונדנר ובמשך מעל 4 שנים התעקש שלא לבטלם. בקשת הבנק היתה חסרת בסיס והיא פעולה משפטית בחוסר תום לב בניגוד להוראות סעיפים 12, 39 ו-61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973; וכן היא מהווה ברמה העקרונית עוולת רשלנות, כמשמעה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) והפרת חובות האמון והזהירות המיוחדים המושתים על הבנקים. ו. האם קיים מעשה בי"ד בין הצדדים? השאלה מתעוררת לנוכח שתי עובדות: הבנק ערער על פסה"ד של השופטת אלשיך, ברם מחק את ערעורו בביהמ"ש העליון. ביהמ"ש העליון בפסה"ד של המחיקה קבע כי: הבנק "יהיה רשאי לחזור ולעתור למתן צו כינוס כאשר כל טענות הצדדים שמורות להם". מטיעוני ב"כ הבנק עולה, כי מה שהפריע לבנק היו קביעות של השופטת אלשיך הן לענין ממצאים, הן לענין הלכות וכנראה במיוחד לגבי הקביעה שהבנק נהג שלא בתום לב. ולגופה של אמירה אחרונה זו, לטעם ב"כ הבנק, האמירה לא היתה רציו, אלא אימרת אגב, שלא היתה צריכה להכרעה. פרופ' נינה זלצמן בספרה "מעשה בי"ד בהליך האזרחי" (עמ' 3) מגדירה את המושג מעשה בי"ד וכך היא כותבת: "כלל מעשה בית דין (res judicata) מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של התדיינות בין הצדדים להליך". עוד ממשיכה פרופ' נינה זלצמן: "כל עוד לא בוטל פסק הדין, בין על ידי ערכאת ערעור ובין על ידי בית המשפט שנתנו, מחייב פסק הדין את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין איש מהם יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת כלשהי ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו. ... כוחו של המעשה השיפוטי, כמעשה בי"ד, פועל בכל הליך שיפוטי אחר בין אותם צדדים בהקימו מחסום דיוני, השתק, כלפי כל אחד מבעלי הדין המבקש לשוב ולהתדיין 'בעניין שבנדון' או 'בשאלה שנדונה' בפסק הדין." לנוכח הדברים ברור כי פסק דינה של השופטת אלשיך מהווה מעשה בי"ד והצדדים מנועים לטעון כנגדו במסגרת כלשהי, חוץ ממסגרת של ערעור. הבנק מחק את ערעורו, ועל כן גם אם סבור הבנק כי פסק הדין של כבוד השופטת אלשיך הינו מוטעה, אין ערכאה זו מהווה ערכאת ערעור על פסק הדין. כוונתו של ביהמ"ש העליון בפסק-דינו, לפיה "כל טענות בעלי הדין שמורות להם" באה לומר כי הבנק יכול באם יראה לנכון, לבקש שוב בהליך אחר, כינוס נכסים כנגד מר לונדנר, וכי כל טענות הבנק יכולות להיטען בהליך חדש זה. זאת ותו לא. אשר על כן אני דוחה את הטענה שאין לראות בפסה"ד הנ"ל מעשה בי"ד. מכאן שעתה עניין לנו לבדוק מהו שיעור הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מפעולותיו אלו של הבנק. ז. גובה הנזק ומיהות הניזוק לטענת לונדנר נגרמו לו כתוצאה ממעשי הבנק נזקים אשר התבטאו באובדן הכנסה ורווחים אשר מתבטאים בשוויין של 35% ממניותיה של חברת ויטקס, וכן בנזקים נוספים שנגרמו לו ולשאר התובעים: בין השאר הוצאות שהוציא לונדנר בגין הליך הנפל שנקט נגדו הבנק, לרבות עגמת נפש להם ולמשפחתם וכן פגיעה במוניטין ובשמם הטוב של התובעים, ובעיקר פגיעה בעסקים פוטנציאלים ואי מימוש פוטנציאל עסקי עקב הפרסומים בעיתונות והמצב אליו נקלעו התובעים, בגין מעשיו ומחדליו של הבנק. לעניין הפגיעה ועגמת הנפש העיד לונדנר כי כונס הנכסים הגיע לביתו לעיני ילדיו. כבר בראשית הדברים אציין כי לא עלה מהראיות שראשי הנזק שפרט התובע 1 בדבריו, גרמו גם לתובעים 2 ו/או 3 נזק ישיר או ממשי. לאורך כל מסכת טיעוניהם לא הציגו תובעים אלה כל טענה בעלת משקל לנזק כאמור. לנוכח זאת, מתייתר הדיון בטענת חוסר היריבות בין תובעים 2 ו-3 לנתבע, וניתן לדחות את התביעה נגד שני תובעים אלה כבר עתה, וכך אני קובעת. הדיון להלן יתמקד בנזקים שנגרמו לתובע 1 - לונדנר, לטענתו. (1) ההוצאות שהוציא התובע 1 בגין הליך פש"ר גופא מהקבלות שצורפו לתיק ביהמ"ש עולה כי המשלמת היתה חברת גרצולין ולא התובע מס. 1. הוצאות אחרות עולות מפסק דינה החלוט של השופטת אלשיך לעיל אשר השית על הבנק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5000 ₪ (נכון ליום ה-8 בדצמבר 96') בעניין זה. כאמור, פסק הדין חלוט וההוצאות סבירות. הסכום נכון להיום הוא 7,673 ₪. אשר על כן, על הנתבע לשלם לתובע 1 סכום זה, כשהוא נושא ריבית והצמדה כדין, (אם הסכום אכן שולם ע"י התובע 1 לנתבע) מתאריך התשלום של התובע מס. 1 ועד לתשלום בפועל. לענין יתרת הסכומים הנתבעים,- הדבר היחיד הרלבנטי הוא שכר הכונס והוצאות שפסק השופט לויט ב- 10/6/93 והוא 16,936 ₪. הסכום נכון להיום הוא 42,668 ₪, הוא ישולם ע"י הנתבע לתובע מס. 1 וישא ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל. (2) אובדן השליטה בחברת ויטקס בשל העברת 51% מהמניות לשריונית (להלן: "העברת השליטה") בנגזרת מכך טוען התובע להקטנת חלקו בעוגת הרווחים שהשיגה חברת ויטקס מאז העברת השליטה ועד ליום הגשת התביעה. התובע טוען כי כניסתה של שיריונית לשותפות נכפתה עליו ועל שאר התובעים. לונדנר מעיד בעניין זה: "שותפות עם הספק, במקרה זה, היא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. הספק מעוניין למכור כמה שיותר דלתות כי הוא מרוויח 100% על מחיר המכירה מהספק, אבל במכירה של דלתות בפולין הוא מרוויח בגובה חלקו. דבר שני, יש ניגוד אינטרסים מוחלט לזה שהוא יודע בדיוק את כל הנתונים של העסק, כי הוא שותף ואז אני לא יכול לבוא בטענות". (עמ' 82 שורה 13). לטענתו, שווי הנזקים שנגרמו לו בשל כניסתה של שריונית כשותפה, נאמד ב-4.4 מליון ₪ נכון ליום הגשת התביעה. סכום זה מורכב מהמניות שהועברו לשריונית בסך 2.3 מליון ₪ (כ-35% מ-6.5 מליון ₪ ששווה החברה) ו-2.1 מיליון ₪ שחולקו לשריונית כדמי ניהול ודיבידנדים. חוו"ד המומחה מטעם התובעים, שהציג נתונים אלו, אמינה על בית המשפט. התרשמתי שהחבירה בין התובעים ובין שריונית הייתה חבירה מרצון שפעלה לטובת האינטרסים של כל הצדדים. ההשפעה של פרסום הליך הפש"ר שננקט כנגד לונדנר על מהלך זה הייתה שולית, אם בכלל. התובעים נקלעו לקשיי נזילות, אשר בגינם היתה להם בעיה להעמיד בטחונות מתאימות לשריונית. קשיים אלו היוו קטליזטור ליצירת השותפות. אך אין להם ולפעולתו הפסולה של הבנק ולא כלום. חשוב לזכור, כי כל שעשה הבנק היה להגיש בקשה לפש"ר - בקשה שנדחתה על הסף. לונדנר לא הוגדר כפושט רגל בשום שלב של הפרשה. היחסים בין לונדנר ובין רמי שביט, מנכ"ל שריונית, היו יחסיים קרובים. בס' 30 לתצהירו העיד לונדנר על טיב היחסים: "האשראי שניתן לנו על ידי חוסם (הכוונה לשריונית - ד.פ.) נבע כולו מהיכרות קודמת עימי". ובהמשך (בס' 31 לתצהירו) הוא העיד: "במסגרת יחסי האמון ששררו ביני לבין חוסם, קיבלתי אשראי פתוח מחוסם לצורך רכישת הדלתות ונהנתי מתנאי אשראי של שוטף + 90, ללא בטחונות. האשראי היה בהיקפים של עשרות ואף מאות אלפי דולרים. יצוין כי, למיטב ידיעתי, תנאי אשראי אלה לא ניתנו ע"י חוסם לאף גוף אחר שהחזיק בזיכיון דומה, מטעמה - מצב שאין טוב הימנו כדי להמחיש את המהימנות הרבה והאמון המלא שרחשה חוסם לי, הן במישור האישי והן במישור העסקי". גם שביט עצמו העיד על יחסי האמון ועל כך כי הוא ראה את הליך הכינוס כהליך זמני: "גם הוא וגם אני לא רצינו להפסיק את הפעילות זו לא היתה סיטואציה של חברות. מצד שני אני הערכתי את האדם כבנאדם ואני הבנתי שזה הולך להיות הליך זמני, כלומר זו הייתה תחושתי". (עמ' 6 שורה 6 לפרוטוקול). "כל העסק היה בנוי על אמון מסוים שבסה"כ הוא הצדיק את עצמו. הבסיס היה אמון". (עמ' 6שורה 18לפרוטוקול). היחסים הטובים מעידים כאלף עדים על שותפות מרצון ולא על חבירה מתוקף איום. במסגרת יחסי אמון כה קרובים ודאי יכול לונדנר להסביר לחברו, את הנסיבות הפסולות של הגשת הבקשה הפש"ר. לחילופין יכלו הצדדים למצוא דרכים אחרות להבטיח את האשראי - לדוגמא בטחונות בנקאיים. אם לא עשו כך היה זה מחמת רצונם לחבור לשותפות אסטרטגית בין שתי החברות, ללא קשר למכשלות זמניות. בקהילה העסקית מוכרות דרכים סבירות להגדלת הביטחון לתשלום תמורות עסקיות, נוכח חשש לאשראי. על דרכים אלו לא נמנית מטבעם הרגיל של הדברים חבירה עסקית. ככלל, ניתן בקלות לראות את ההגיון הכלכלי שמאחורי שיתוף היצרן על ידי הזכיין. הכניסה לשותפות מביעה אמון בתובעים ובעסקיהם. התיזה שמציגים התובעים כי יצירת השותפות היתה על רקע חוסר אמון ופקפוק באיתנות הכספית שלהם, נראית בלתי סבירה. לאור מכלול העדויות והנסיבות שהובאו בפני בית המשפט ברור כי השותפות בין הצדדים קמה מתוך ראיית הנולד, וצפיית רווחים גדולים בשוק הפולני. ראייה נכונה מאחר ושיתוף הפעולה עם שריונית גרמה להישג כלכלי לתובעים. טענת התובעים כי היו מצליחים באותה מידה גם ללא יצירת השותפות הינה ספקולטיבית ולא הוכחה בכל דרך. לונדנר טוען כי השותפות עם שריונית נכפתה עליו. דא עקא, בזמן הרלוונטי היה בידיו סכום כסף נכבד אשר איפשר לו, אילו רצה, ליתן ערבויות אישיות כנגד האשראי שניתן לו, ללא כל צורך בויתור על מניותיו בחברת ויטקס. מחקירתו של לונדנר עלה כי הליכי פשיטת הרגל ננקטו כנגדו, לאחר מכירת מניותיו בחברת שף תמורת מליון דולר. כמפורט בחוזה המכר מיום ה-15 בספטמבר 92' (נספח י לתצהירו של שלמה זיו), עד ליום 13 באוקטובר 92', עובר לפרסום המודעה בעיתון בעניין הליך הכינוס, כבר שולמו לידיו כ-879,134$. סכום זה, אפילו לאחר העברת 590,000 ₪ (כ-236,000$) לחשבון אביו (כאמור בדו"ח הביניים מטעם הכונס הזמני נספח כא' לתצהירו של שלמה זיו), הותיר בידי לונדנר, סכום מכובד, אשר אפשר לו ליתן ערבויות בנקאיות בשיעור שנדרש, להבטחת האשראי בשנת 92' ובשנת 93'. לא נדרשו אז בטוחות משמעותיות, הואיל וחוב העבר היה מצומצם. האשראי בסוף שנת 92, לא הגיע ל-50,000$ (נספח א' לתצהיר שביט). גם בחוזה, נספח ב' לתצהיר שביט, דובר רק על ערבות בנקאית בסך 120,000$. מלוא סכום זה היה כאמור בידיו של לונדנר. ביום ה-13 באוקטובר 92', קיבל לונדנר 594,134$ ע"ח המניות. הסכום הופקד על ידו בחשבון שאת פרטיו סירב למסור בעת הדיון בתואנה כי 'אינו זוכר'. אין ספק כי אפילו אם כדבריו השתמש בכסף לשיפוץ ביתו, נשארו בידיו עדיין סכומים נכבדים אשר היו מאפשרים מתן ערבות בנקאית בשיעור הנדרש, קרי, בסכום של 120,000$, הנקוב בחוזה, אשר ביטא את מירב הפעילות הצפויה. מעצם העובדה שהיו בפני לונדנר שתי אופציות להבטחת האשראי - האחת העמדת ערבויות כספיות והשנייה חבירה עסקית - אנו למדים כי מתוך בחירה ורצון חופשי הוא בחר את אשר בחר ולא מתוך כפייה או אילוץ. בחירתו של לונדנר שלא לספק ערבות בנקאית, חרף האמצעים הכלכליים שעמדו לרשותו סותרת את הטענה כי השותפות העסקית נכפתה עליו כאמצעי להבטחת האשראי. החלטה על שיתוף פעולה אסטרטגי לא מקבלים כלאחר יד. זוהי פעולה הדורשת מחשבה משני הצדדים. העיד שביט, מנכ"ל שריונית: "ש. מספטמבר 92 התחלתם להכין את החברה המשותפת? ת. כן. היו שיחות. זה היה לאט לאט. זה לא היה מיד בספטמבר. זו היתה סיטואציה של שיחות, מס' מפגשים שבהם החלטנו להקים חברה ולפתור את הבעיה. לשנינו היתה בעיה. הוא גם רצה להמשיך את הפעילות בפולין ולפתח אותה". (עמ' 7 שורה 22 לפרוטוקול). ניכר מדברים אלו כי המגעים בין הצדדים והחשיבה על הליכה משותפת, התנהלו בין הצדדים עוד קודם לנקיטת הליכי הכינוס ועוד בטרם נמכרו המניות שהחזיק לונדנר בחברת שף. המגעים התנהלו כבר במהלך ספטמבר 92' כאשר ברור שכדי שירקמו שיחות על שיתוף אסטרטגי מעין זה על הצדדים לחשוב על כיוון זה עוד קודם לכן. רק בסוף חודש ספטמבר, ביום ה-23 בספטמבר 92', הגיש הבנק בקשת נושה למתן צו כינוס כנגד לונדנר. צא ולמד - החשיבה והדיונים לקראת שותפות התקיימו בכל מקרה, והגשת בקשת נושה למתן צו כינוס יכול וזירזה את המהלכים אך לא יצרה אותם או הובילה להם. חיזוק לכך שהמגעים התנהלו עוד קודם להגשת הבקשה על ידי הבנק, עולה מעדותו של שביט כי הדיונים בדבר הקמת החברה החדשה, התנהלו בפגישות שקיים עם לונדנר בחברת שף. הואיל ומעדותו של לונדנר (עמ' 66 שורה 15 לפרוטוקול) אנו יודעים כי כבר בחודש אוג' 92, הפסיק לשבת במשרדי שף, אין מנוס מהמסקנה, כי הדיונים בדבר הקמת חברה חדשה התנהלו, ולו בחלקם, עובר לחודש אוג' 92'. דהיינו חודשיים לפני הגשת הבקשה לכינוס. יתר על כן במהלך ניהול תיק פשיטת הרגל הגיש לונדנר בקשות רבות לצורך סילוק הליכי פשיטת הרגל או השהייתם. באף אחת מן הבקשות לא טען לונדנר במפורש כי שריונית כופה עליו יחסי שותפות מחמת הליכי הכינוס. מן המקובץ עולה כי חלקה של פעולת הבנק ביצירת השותפות היה שולי, אם בכלל. מכאן, שאין כל משמעות לבקשת התובעים לפיצויי בעבור נזק שלא נגרם ועל בית המשפט לדחות ראש נזק זה, וכך אני קובעת. (3) פגיעה בשמם הטוב של התובעים ופגיעה במוניטין שלהם, אי מימוש עסקאות פוטנציאליות התובעים עותרים לקבל מליון ₪ בגין ראשי נזק אלו. לגבי התובעים 2 ו- 3 התביעה נדחתה כמפורט לעיל. לונדנר העיד על הנזק שנגרם לו: "ההשפעה שהיתה, היתה לא רק מצד שביט (מנכ"ל שיריונית -ד.פ.), אלא מהרבה גורמים. נגרם לי נזק גדול." (עמ' 65 שורה 18). ועוד הוא מוסיף: "נאלצתי לשרוד ונגרמו לי נזקים שאינני יכול להוכיח...". (עמ' 71 שורה 15). "היו אנשים שפחדו להיכנס איתי לשותפות". (עמ' 73 שורה 16). ובאופן ספציפי יותר כי: "היתה לי פגישה עם מישהו בנושא יבוא של שעונים לארץ...ולכן ברגע שגיליתי לו (אודות הליכי פשיטת הרגל - ד.פ.) הוא הפסיק איתי את הדיונים". (עמ' 78 שורה 29). אלה דברים עמומים שלא ניתן להסיק כל מסקנה מהם בגין אי מימוש עיסקאות פוטנציאליות. נותרה טענתו על עגמת הנפש והפגיעה שנגרמה לו: "בבי"ס של ילדי היו שמועות בעניין זה, וגם בעניין זה שאני עומד להתגרש מאישתי. הייתי איש עסקים מכובד, בעלים של חברה שייבאה סחורות במיליוני דולרים לארץ וממעמד זה הפכתי להיות במעמד של פושט רגל. זה דבר שקשה לתאר עד כמה שהוא קשה". לונדנר נוטה בדבריו להפריז במרכזיותה של פעולת הבנק בהשפעה על משפחתו ועסקיו בתוך המסכת הכללית והלא נעימה מטבעה של יחסי נושה-חייב. התרשמתי כי טיעוניו של לונדנר מוקצנים. הוא מנסה לקשור את כל סבלו לפעולתו הפסולה של הבנק ולא היא. סבלו של לונדנר בא לו בראש ובראשונה מפני שלא השכיל לשלם את חובותיו בזמן. פעולתו של הבנק, שלא הייתה במקומה, הוסיפה לסבלו של לונדנר, ברם לא הייתה הסיבה המרכזית לסבל. אינני מקבלת את טיעוניו של מר לונדנר כאילו כל צרותיו וכאביו באו לו רק בשל פעולת הבנק. לונדנר עצמו נהג לאורך כל הפרשה בצורה ספקולטיבית, תוך שנדמה כאילו הוא מנסה להתחמק מתשלום חובותיו. כאשר באים אנו לנתח את הסבל ועגמת הנפש שנגרמו ללונדנר, בהקשר לפעולתו הפסולה של הבנק, עלינו להפריד בין הנזק שנגרם לו מעצם הפעולה ובין הסבל שנגרם לו כתוצאה מחובותיו הכספיים הכבדים לבנק. באיזון בין שני גורמים אלו בית המשפט התרשם כי האחרון הוא הדומיננטי. מכאן, צא ולמד - פיצויי בגין עגמת הנפש יינתן ללונדנר רק בעבור הנזק שגרמה לו פעולתו של הבנק. לונדנר לא יזכה לפיצויי בעבור כך שהבנק "רדף" אותו ובצדק למען השבת חובותיו. לאורך כל מסכת טיעוניהם לא הצליחו התובעים להוכיח נזק קונקרטי שנגרם להם כתוצאה מפעולת הבנק. יחד עם זאת, מטבעו של עולם, פרסום כי אדם פשט את רגלו אינה מטיבה עימו. נזק מסוג זה, קשה לכמתו. גם אם אין אובדן של עסקה ספציפית, סביר להניח כי פרסום מסוג זה עלול להרחיק ממנו עסקאות פוטנציאליות חדשות, שהיה עשוי התובע לרקום. הליכי פשיטת הרגל התארכו ונמשכו כ- 4 שנים. במהלכם הוטרח התובע מס. 1 לבית המשפט. דיונים מסוג זה וכל הנלווה אליהם, ובנסיבות שתוארו אכן גורמים לסבל. פרסום גם כן אינו מטיב. משפחתו של התובע מס. 1 לא תבעה, ולכן אתייחס לסבלו ולעוגמת הנפש שלו. לאור כל האמור לעיל אני קובעת, שעל הנתבע לשלם לתובע מס. 1 בראש פרק זה סכום של 250,000 ₪. הסכום נכון ליום פסה"ד וישא ריבית והצמדה כדין. נוסף לכך הנתבע מחויב לשלם לתובע מס. 1 שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪ + מע"מ. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. התובעים זכאים בנוסף גם להוצאותיהם, אותם ישום הרשם. פיצוייםפשיטת רגל