להלן פסק דין בערעור בנושא פיצוי בגין מענק מדד: פסק-דין השופט א' מצא: ערעורים, מזה ומזה, על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' פלפל), ולפיו התקבלה בחלקה תביעת המערערת בע"א 6234/00 (להלן: ש.א.פ.) והבנק המשיב (המערער בע"א 261/01; להלן: הבנק) חויב לפצותה בגין "מענקי מדד" שהתייחסו לשתיים (מתוך שלושים) תכניות חיסכון, שלטענתה אילצה הבנק לפתוח אצלו, תוך שימוש באמצעי כפייה כלכלית והתניית שירות בשירות. תביעתה של ש.א.פ. לפיצויים בגין שתי תכניות החיסכון האמורות גופן, ובגין עשרים ושמונה תכניות חיסכון אחרות - שאף אותן, לטענתה, אולצה על-ידי הבנק לפתוח - נדחתה מחמת התיישנות. ש.א.פ. מלינה בערעורה על החלטת בית-המשפט המחוזי לדחות, מחמת התיישנות, את רוב חלקי תביעתה; ואילו הבנק משיג בערעורו על צדקת חיובו לפצות את ש.א.פ. בגין שני "מענקי המדד". העובדות 2. ש.א.פ. היא חברה קבלנית לבניין, שבזמנים הרלוואנטיים לפרשתנו נשלטה ונוהלה על-ידי האחים אהרון ודן פז (להלן: הבעלים). החל משנת 1976 הייתה ש.א.פ. בעלת חשבון חוזר-דביטורי בסניף חולון של הבנק, שבאמצעותו ניהלה את רוב עסקיה הכספיים. בשנת 1984 נקלעו עסקיה למשבר, אשר נמשך עד לשנת 1991. בין השנים 1984 ו-1988 - שהיו שנות משבר, ובעוד חשבונה של ש.א.פ. מצוי, לעתים מזומנות, בחריגה מגבולות האשראי שהבנק העמיד לרשותה - נפתחו (או חודשו) בבנק, על- שמות הבעלים, שלושים תכניות חיסכון שונות. הסכומים שהופקדו בהן הסתכמו בסך כולל של 536,142 ₪, ומעת פתיחתן שועבדו התכניות לטובת הבנק, להבטחת חובותיה של ש.א.פ. כלפיו. לקראת סוף שנת 1988 ביקשו הבעלים לפדות את כל תכניות החיסכון. בהתאם לבקשתם, נפדו התכניות, בזו אחר זו, בתאריכים שונים שבין 31.1.1989 לבין 30.4.1989. ואולם ביום 30.5.1989 זיכה הבנק את הבעלים בשני "מענקי מדד", בסך 965.69 ₪ כל אחד, וזאת בגין הפרשי הצמדה שהגיעו להם בגדר שתי תכניות החיסכון האחרונות, שנפדו ביום 30.4.1989. פדיון התכניות הניב סכום כולל של 969,131 ₪. חשבון ש.א.פ. זוכה ברוב הסכום, ואילו ביתרה זוכו חשבונותיהם הפרטיים של הבעלים. 3. ביום 11.12.1990 נערך בין ש.א.פ. לבין הבנק הסדר, שלפיו הסכים הבנק להעניק לש.א.פ. אשראי נוסף בתנאים מיוחדים. מטרת ההסדר, שנערך לבקשת הבעלים, הייתה להקל על ש.א.פ. להיחלץ מן המשבר המתמשך שבו הייתה נתונה. הסכמת הבנק להסדר הוכפפה לתנאים שונים. בין היתר הותנה ההסדר בכך ש"הבנק יקבל הצהרת הבעלים והחברה בקשר לאי תביעות כלשהן מהבנק". למילוי תנאי זה חתמו הבעלים למחרת היום (12.12.1990) - בשמם ובשם ש.א.פ. - על מסמך (להלן: כתב הוויתור) בו אישרו והצהירו כלהלן: אישור אנו הח"מ, ש.א.פ. בע"מ ובעלי המניות אהרון ודן פז מוותרים על כל טענה שהיא בהקשר להחזרי ריבית ולא תהינה לנו טענות כלשהן בקשר לפעולות שבוצעו ע"י הבנק. כן אנו מאשרים בזה כי כל פיקדון כספי ו/או תכניות חסכון ו/או פקדונות ני"ע ו/או קופות גמל, נפתחו עפ"י בקשתנו ושיקולנו ולא היוו תנאי למתן אשראים ע"י הבנק לחברת ש.א.פ. בע"מ ולבעלי המניות באופן אישי. בעקבות קבלת האשראי הנוסף, ש.א.פ. אכן הצליחה להיחלץ מן המשבר, ובשנת 1991 הסתמן המפנה שחזר והעלה את עסקיה על דרך המלך. 4. בינואר 1995, בעקבות החלטת אגף האשראים של הבנק להעבירה לחטיבת הלקוחות העסקיים, הודיעה ש.א.פ. לבנק על כוונתה להעביר את חשבונותיה לבנק אחר. תהליך העברת החשבונות הגיע לסיומו ביום 12.3.1996. במועד זה הפקידה ש.א.פ. בחשבונה בבנק המחאות בסכום כולל של 5,884,000 ₪. בכך כיסתה את מלוא יתרת החובה שעמדה בחשבונה; ובמעמד הפקדת ההמחאות ביטל הבנק את השעבודים שהוטלו לטובתו על נכסיה. בדיעבד הוברר, שכחצי שעה קודם להפקדת ההמחאות ולשחרור השעבודים, שנעשו בסניף הבנק בחולון, מסרו פרקליטיה של ש.א.פ. למחלקה המשפטית של הבנק (במשרדי הנהלתו המרכזית בתל-אביב) "הודעת קיזוז" מטעמה. בהודעה נטען, כי הבנק חייב לש.א.פ. סכום של 3,766,322 ₪; זאת בגין נזקים שנגרמו לה עקב אילוצה - שלא כדין וכתנאי למתן אשראי - לפתוח, בין השנים 1988-1984, את תכניות החיסכון. להלן נאמר, כי ש.א.פ. מקזזת את הסכום האמור כנגד חובה הנטען כלפי הבנק. כן נאמר בהודעה, כי לדרישת הבנק לקבלת כתב הוויתור - כתנאי להסדר האשראי - לא היה כל הצדק סביר מן הבחינה הבנקאית; כי בדרישה זו היה משום הפעלת כפייה כלכלית שלא כדין וניצול מצוקתם של ש.א.פ. ובעליה, ומכאן שכתב הוויתור הוא חסר תוקף ולכן בטל ומבוטל. סמוך לאחר מסירת הודעת הקיזוז, ובד בבד עם הפקדת ההמחאות לכיסוי חובותיה, מסרה ש.א.פ. לבנק מכתב האומר, כי בעקבות הפקדת ההמחאות על-ידה ובעקבות הודעת הקיזוז שהמציאה לבנק, צפויה להיווצר יתרת זכות בחשבונה וכי הבנק נדרש להעביר יתרה זו לפיקדון קצר-מועד שאותו תבקש לפדות תוך זמן קצר. משדחה הבנק את הודעת הקיזוז ואת הטענה בדבר בטלותו של כתב הוויתור, הגישה ש.א.פ. (ביום 30.5.1996) את תביעתה לבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי 5. ש.א.פ. טענה בתביעתה, כי הבנק התנה את היענותו לבקשותיה לאשראי בפתיחת תכניות חיסכון על-שמות בעליה. בכך אילצה, שלא כדין ותוך התניה אסורה של שירות בשירות, לפתוח תכניות חיסכון שלא חפצה בהן ושלפתיחתן לא הייתה הצדקה כלכלית. בפועל, טענה, הסבו לה התכניות נזק, שהתבטא בפער שבין הריבית החריגה שהבנק גבה ממנה על יתרות החובה שבחשבונותיה ולבין הריבית - הנמוכה ביחס - שבה זוכתה על הכספים שהופקדו על-ידה בתכניות החיסכון. כן טענה ש.א.פ., שבעליה נאלצו לחתום על כתב הוויתור עקב כפייה כלכלית שלא כדין שהופעלה כלפיהם על-ידי הבנק, וכי ביטלה את כתב הוויתור זמן סביר לאחר שכפייה זו פסקה. הבנק טען, כי תביעת ש.א.פ. התיישנה. לגוף העניין טען הבנק, כי ההחלטה לפתוח את תכניות החיסכון - כמו גם ההסכמה לחתום על כתב הוויתור - לא נכפו על ש.א.פ. ובעליה, אלא היו פרי רצונם החופשי ושיקול-דעתם העסקי. כתב הוויתור - הוסיף הבנק וטען - היה בגדר אמצעי לגיטימי להקטנת הסיכון הרב שנטל על עצמו בהסכמתו להסדר מיום 11.12.1990, ואלמלא הסכימו ש.א.פ. ובעליה לחתום על כתב הוויתור, לא היה הוא מסכים להעניק לש.א.פ. את האשראי הנוסף אשר, בסופו של-דבר, הביא לחילוצה מן המשבר ולחידוש פעילותה העסקית. 6. בית-המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את התביעה בחלקה. בית-המשפט קבע, כי תכניות החיסכון מומנו מכספים שנמשכו מחשבונה של ש.א.פ., ואף הוחזרו לחשבונה עם פדיון התכניות; וכי פתיחת התכניות, שמבחינת ש.א.פ. לא הייתה להן כדאיות כלכלית, נעשתה תחת אילוץ ועקב התניה אסורה של שירות בשירות. כן נקבע, כי דרישת הבנק לחתימת ש.א.פ. ובעליה על כתב הוויתור ניגעה בכפייה כלכלית. בית-המשפט הטעים שכתב הוויתור לא נועד לספק לבנק בטוחה לאשראי הנוסף שהובטח לש.א.פ. במסגרת ההסדר. מכאן שאף מבחינתו, כתב הוויתור לא היווה מרכיב כלכלי חיוני לכריתת ההסדר, ומטרתו היחידה הייתה להעניק לבנק, בחינת "תמורה לעבר", "ביטחון משפטי" מפני תביעות עתידיות. על רקע זה נתקבלה טענת ש.א.פ., שהודעתה על ביטול כתב הוויתור הייתה כדין. ברם, משלא ראה בית-המשפט קשר, בין פרשת תכניות החיסכון לבין פרשתו של כתב הוויתור, פסק לקבל - ביחס לרובה ועיקרה של התביעה - את טענת ההתיישנות שהעלה הבנק. בית-המשפט לא קיבל את עמדת הבנק, שאת תקופת ההתיישנות יש למנות מסוף שנת 1988 (המועד בו ביקשו בעליה של ש.א.פ. לפדות את תכניות החיסכון), ואף לא את טענת ש.א.פ. כי את תקופת ההתיישנות יש למנות אך ממועד סיומה של הכפייה הכלכלית, שלדידה הגיעה לסיומה רק ביום 12.3.1996 (המועד בו סילקה לבנק את יתרת חובה ומסרה לו את הודעת הקיזוז). בית-המשפט סבר, כי מירוץ תקופת ההתיישנות, ביחס לנזקים שנגרמו לש.א.פ. כתוצאה מפתיחת תכניות החיסכון, החל במועד בו הסתיים פדיונן של התכניות, באשר במועד זה הגיע לקיצו האילוץ הנובע מן ההתניה האסורה של שירות בשירות והשתכללה עילתה של ש.א.פ. לתבוע מן הבנק לפצותה בגין נזקיה. בית-המשפט דחה את טענת ש.א.פ., כי לעניין ההתיישנות יש לראותה כמי שגם לאחר מועדי פדיונן של תכניות החיסכון הייתה נתונה לכפייה כלכלית מצד הבנק. בית-המשפט קבע, כי התניית שירות בשירות הינה פעולה ממוקדת וחד-פעמית. התניה של מתן אשראי בפתיחת תכניות חיסכון באה אל קיצה במועד פירעונן של התכניות. במועד זה משתכללת עילת התובענה של הלקוח ומתחיל מירוץ תקופת ההתיישנות; ואם הלקוח בוחר להשהות את הגשת תביעתו, משום רצונו להמשיך ולהיזקק לשירותיו של הבנק, אין בחירתו מפסיקה את מירוץ תקופת ההתיישנות. ביישמו דין זה לפרשתנו קבע בית-המשפט, כי משבחרה ש.א.פ. להמשיך לפעול באמצעות הבנק עד לשנת 1996, אף שהתניית השירות נשוא תביעתה באה אל קיצה בשנת 1989, יש לקבל את תביעתה רק ביחס לשני סכומים ששולמו לה בגין תכניות החיסכון, בגדר שבע השנים שקדמו למועד הגשת תביעתה, והם שני "מענקי המדד" (בסך 965.69 ₪ כל אחד) ששולמו לש.א.פ. ביום 30.5.1989. בפסק-דינו הורה בית-המשפט לערוך תחשיב כלכלי של הנזק הריאלי שנגרם לש.א.פ., שאותו מייצגים שני הסכומים האמורים. אשר להודעת הקיזוז שמסרה ש.א.פ. לבנק זמן קצר לפני פירעון חובותיה, קבע בית-המשפט, כי במסירת הודעת הקיזוז פעלה ש.א.פ. שלא בדרך מקובלת ובתום-לב, ועל כן אין להודעה כל נפקות. טענות הצדדים 7. ש.א.פ. השיגה בערעורה על קביעת בית-המשפט המחוזי, שעל רוב חלקי תביעתה חלה התיישנות. לטענתה, משקבע בית-המשפט כי הבנק התנה את הענקת האשראי בפתיחת תכניות החיסכון על שם הבעלים, ומשהוסיף וקבע כי בדרישת הבנק לקבלת כתב הוויתור - כתנאי להסדר מיום 11.12.1990 - הייתה משום כפייה כלכלית, היה עליו אף לקבוע כי הכפייה הכלכלית, שבעטייה נאלצו בעליה להסכים לפתיחת תכניות החיסכון, הוסיפה להתקיים גם לאחר פירעונן של התכניות, וכפועל-יוצא מכך - כי מירוץ ההתיישנות להגשת תביעתה לבית-המשפט החל רק עם סיומו של מצב הכפייה. לדידה, מצב זה נמשך עד ליום 12.3.1996, באשר רק במועד זה - שבו ניתקה את יחסיה עם הבנק ומסרה לו את הודעת הקיזוז - השתחררה מן התלות המוחלטת בבנק, אשר בעטייה נאלצה להיכנע לתכתיביו. ש.א.פ. ביקרה את קביעת בית-המשפט, כי במסירת הודעת הקיזוז לבנק פעלה בחוסר תום-לב. לחלופין טענה ש.א.פ., כי את תקופת ההתיישנות יש למנות רק מהמועד שבו התבררו לבעליה מימדי הנזק שהבנק גרם לה. למצער - הוסיפה וטענה - היה על בית-המשפט לקבל את תביעתה ביחס למלוא ערכן של שתי תכניות החיסכון האחרונות (שערך הפדיון של כל אחת מהן הגיע לסך 38,684.27 ₪), ולא רק ביחס ל"מענקי המדד" שהתקבלו בגינן. 8. הבנק פתח את טיעונו בהתייחסות לכתב הוויתור. כתב הוויתור - טען - היה מרכיב כלכלי לגיטימי וחיוני בהסדר החוזי הכולל, שבגדרו הובטח לש.א.פ. אשראי נוסף בתנאים מועדפים. בכך נתן הבנק לש.א.פ. תמורה הוגנת להתחייבויותיה, לרבות ההתחייבות שקיבלה על עצמה בכתב הוויתור, להימנע מתביעות עתידיות נגד הבנק. על-כן אין לומר, שהסכמת ש.א.פ. לחתום על כתב הוויתור הייתה פרי של כפייה כלכלית שהבנק הפעיל כלפיה. הפסיקה הכירה בכפייה כלכלית, כבעילה להשתחררות מחוזה, רק בהתקיים נסיבות קיצוניות, ונסיבות כאלה אינן מתקיימות במקרה זה. הבנק הדגיש, כי ש.א.פ. לא השמיעה כל התנגדות או מחאה נגד התנאי שחייבה לחתום על כתב הוויתור; ומדברי עדיה במשפט עלה שהיא כלל לא ניסתה לבדוק אם עומדות לפניה דרכי פעולה סבירות אחרות - חלף ההסדר עם הבנק - כגון האפשרות להעביר את חשבונותיה לבנק אחר, או לחלוק את שליטת בעליה עם משקיע נוסף. עובדות אלו שוללות את טענת הכפייה. לטענת הבנק, הותרת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי על כנו תפגע קשות בתמריץ של גופים חזקים להגיע לפשרות עם צדדים חלשים מחוץ לבית-המשפט. לחלופין טען הבנק, כי גם אם יימצא שכתב הוויתור נחתם מחמת כפייה, הרי שמן הדין לקבוע שכפייה זו נפסקה זמן קצר לאחר מכן, כאשר ש.א.פ. שבה לאיתנה. לכן, הודעת ש.א.פ. על ביטולו של כתב הוויתור, שנמסרה לבנק יותר מחמש שנים לאחר המועד שבו חתמה עליו, ורק לאחר שסיימה למצות את כל ההטבות שהעניק לה הבנק במסגרת ההסדר, אינה יכולה להיחשב כהודעת-ביטול שנמסרה בתום-לב ובתוך זמן סביר. הבנק חזר בטענותיו על עמדתו בנושא ההתיישנות. לגישתו, המועד הקובע לסיום התניית השירות בשירות חל, לכל המאוחר, בסוף שנת 1988, בעת שבעליה של ש.א.פ. הורו לבנק לפדות את תכניות החיסכון. מכאן שאף את תקופת ההתיישנות יש למנות ממועד זה, ולא ממועד פדיונן של התכניות; ולא-כל-שכן, שאין למנות את מירוץ ההתיישנות ממועד תשלומם של "מענקי המדד", שחל כחודש לאחר מועד פדיונן של תכניות החיסכון האחרונות. לכן, טען הבנק, מן הדין לקבוע כי גם עילת התביעה שנסמכה על נזקי שתי תכניות החיסכון האחרונות התיישנה כולה. לגוף העניין השיג הבנק על צדקת קביעתו של בית-המשפט המחוזי, כי התנה את מתן האשראי לש.א.פ. בפתיחת תכניות החיסכון. לטענתו, כעשרים מתוך שלושים התכניות מומנו ממקורות עצמאיים של הבעלים, ולא מן האשראי שהוענק לש.א.פ., ומשום כך לא היה פגם בשעבוד התכניות האלה להבטחת מתן האשראי. לגבי יתר התכניות, הבנק לא חלק כי - מבחינתה של ש.א.פ. - פתיחתן לא הייתה כדאית. עם זאת טען, כי בפתיחת תכניות חיסכון על-שם הבעלים, והזרמת כספים לתכניות אלה מחשבונותיה של ש.א.פ., לא היה שום חידוש. כך נהגו בעליה של ש.א.פ. גם בעבר - אף בתקופות שבהן נקלעה ש.א.פ. למצוקה כספית - במטרה "להעמיס" על חשבונה את הוצאותיהם הפרטיות; וגם בכך יש כדי לשלול את הטענה כי התכניות נפתחו בשל התניית שירות בשירות. התניית שירות בשירות 9. סעיף 7(א) ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, קובע: התניית שירות בשירות 7. (א) לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי. התניית שירות שהלקוח מעוניין בקבלתו, בקניית שירות אחר שהבנק מעוניין למוכרו, עשויה להיות מוצדקת אם בין השירות המבוקש ולבין התנאי מתקיים קשר עסקי סביר. בהיעדר קשר כזה, התניית שירות בשירות מפרה את האיסור הקבוע בסעיף 7(א) ל חוק הבנקאות. הפרת האיסור מהווה עבירה, שהבנק וכן עובדיו עלולים להיענש עליה (סעיפים 10 ו-11 לחוק); ואם כתוצאה מאילוצו להיכנע להתניה האסורה נגרם ללקוח נזק, קמה לו עילה לתבוע את נזקו מן הבנק (סעיף 15 לחוק; ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נו(6) 493, 525; א' וינרוט וב' אדלשטיין, התניית שירות בשירות על-ידי תאגיד בנקאי (1996) 49 ואילך; מ' מזרחי "על התניית אשראי בנקאי בחיסכון בבנק" הפרקליט מג (1997) 347). 10. כאמור, הבנק חלק בערעורו על צדקת קביעתו של בית-המשפט המחוזי, כי פתיחת תכניות החיסכון על-ידי בעליה של ש.א.פ. הייתה פרי אילוץ שנבע מהתניית שירות בשירות. הכרעת בית-המשפט בנושא זה התבססה על קביעה עובדתית שבה, ככלל, אין בית-משפט שלערעור נוטה להתערב. עם זאת - ולמצער - מצאתי יסוד לפקפק בצדקת קביעתו של בית-המשפט המחוזי, שכל שלושים תכניות החיסכון שפתחו בעליה של ש.א.פ. בבנק בתקופה הרלוואנטית נפתחו עקב התניית שירות בשירות אסורה מצד הבנק. ייאמר מיד, כי להבחנה בין חלק מן התכניות לחלקן האחר נודעת משמעות לעניין ההכרעה בדבר היקף תחולת ההתיישנות, שלטענתו (המוצדקת) של הבנק, חוסמת את כל חלקי תביעתה של ש.א.פ. 11. בית-המשפט הביא בגוף פסק-דינו את רשימת תכניות החיסכון. הרשימה מונה עשרים-ושתיים תכניות חדשות ושמונה תכניות "המשך", היינו הארכת תוקפן של תכניות ישנות. ברשימה פורטו מועדי וסכומי הפתיחה (או החידוש) של כל אחת מהתכניות, מועדי וסכומי הפדיון של כל אחת מהן ומספרי החשבונות שזוכו בפדיון; וביחס לתכניות חדשות - גם מספרי החשבונות שמהם נמשכו הכספים שהופקדו בתכניות החיסכון. עיון ברשימה מגלה, כי ביחס לעשר מן התכניות החדשות קיים חוסר התאמה, בין מספרי החשבונות שמהם נמשכו הכספים במועדי הפתיחה לבין מספרי החשבונות שזוכו בסכומי הפדיון. בשישה מן המקרים נמשכו הכספים מחשבונותיהם הפרטיים של הבעלים, בעוד שבפדיון זוכה חשבונה של ש.א.פ.; בשני מקרים אחרים נמשכו הכספים מחשבונה של ש.א.פ., בעוד שבפדיון זוכו חשבונותיהם הפרטיים של הבעלים; ובשני המקרים הנוספים נמשכו הכספים מחשבון פרטי משותף של שני הבעלים, בעוד שבפדיון זוכה חשבונו הפרטי של אחד מהם. דעתי היא, כי נתונים אלה אינם מאפשרים לקבוע, ביחס לכל אחת ואחת מתכניות החיסכון, כי מומנה מכספי האשראי שהעניק הבנק לש.א.פ.; והלוא רק אם התשובה לשאלה זו היא בחיוב ניתן לקבוע כי המדובר בתכנית שמבחינתו של הבנק הייתה חסרת ערך בטוחתי אמיתי (ראו את דברי חברי השופט לוי בפרשת סריגי ציביאק, בעמ' 511-510). הנני נכון להניח (ולא בנקל) כי ספק זה איננו מתעורר ביחס לתכניות חיסכון חדשות, שעל-פי הנתונים המופיעים ברשימה מומנו מחשבונה של ש.א.פ. ושגם בפדיונן זוכה אותו חשבון. אך ספק זה בוודאי מתעורר ביחס לתכניות חדשות, שמומנו בכספים שהועברו אליהן מחשבונותיהם הפרטיים של הבעלים, או שבפדיונן זוכו חשבונות הבעלים. יש, לכאורה, יסוד להניח, כי לפחות ביחסיהם עם הבנק הקפידו בעליה של ש.א.פ. על הפרדה בין חשבונה לבין חשבונותיהם; וחוששני כי בית-המשפט המחוזי לא נתן את דעתו לשאלה כיצד ניתן ליישב את דבר חיובו (או זיכויו) של אחד החשבונות הפרטיים עם גירסת הבעלים שכל הכספים שהופקדו בתכניות החיסכון נמשכו מחשבונה של ש.א.פ.. לא למותר להוסיף, שביחס למקורות מימונן של תכניות ההמשך (במועדי פתיחתן) לא הובאו נתונים ברשימת התכניות שהובאה בפסק-הדין. בפדיונן של שמונה תכניות ההמשך זוכה אמנם חשבונה של ש.א.פ., אך לנוכח חוסר ההתאמה הקיים בין החשבונות שחויבו לבין אלה שזוכו במקרים האחרים, קשה להסיק מזיכוי חשבונה של ש.א.פ. בכספי הפדיון כי גם מימונן של תכניות אלו, במועדי פתיחתן, נעשה בכספים שנמשכו מחשבונה של ש.א.פ.. 12. דומה שגם השאלה אם התקיים מיתאם (קורלציה), בין המועדים בהם העניק הבנק אשראי לש.א.פ. לבין מועדי פתיחתן של תכניות החיסכון, לא זכתה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לליבון הראוי לה. מפסק-הדין עולה, כי בית-המשפט הסתפק בהצגת השאלה ובמתן תשובה לאקונית עליה. כדבריו: היש קורלאציה בין פתיחת החשבונות למתן האשראים? מהראיות שהובאו לעיל עולה תשובה חיובית, וכך אני קובעת. דא עקא ש"מן הראיות שהובאו לעיל" - שעל חולשתן כבר עמדתי - קשה להסיק כי ש.א.פ. אכן הוכיחה קיום מיתאם, כנדרש; ולמצער, למסקנה שהמיתאם הוכח כנדרש ביחס לכל תכניות החיסכון לא מצאתי אחיזה מספקת. כידוע, קיומו של מיתאם כזה מהווה יסוד מהותי בהגדרתה של התניית שירות בשירות. כדברי השופט אנגלרד: אין ספק כי חייבת להתקיים "קורלציה", מיתאם, יחס הדדי, בין שני השירותים. ללא יחס כזה אין התניית שירות בשירות ((ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, בעמ' 586; ההדגש הוסף - א' מ'). קיומו של מיתאם, כאמור, מהווה גם אחת האינדיקציות הראייתיות החשובות לביסוס הטענה בדבר התניית שירות בשירות. בהתייחסה לשני פניו של המיתאם - המהותי והראייתי - ציינה חברתי, השופטת ביניש: הקורלציה המתחייבת הינה קורלציה במובן המהותי, כלומר קיומו של קשר סיבתי בין פתיחת תכנית החיסכון או קבלת שירות אחר שהבנק מציע, לבין השירות המבוקש מלכתחילה על-ידי הלקוח. מבחינה ראייתית, קורלציה כזו יכול שתוכח על-ידי עדות ישירה של הלקוח על התניה כאמור, וכן על-ידי נסיבות חיצוניות, כגון סמיכות במועדים שבהם ניתנו שני השירותים או במקרה שבו מדובר על פתיחת תכניות חיסכון כתנאי להגדלת מסגרת אשראי - הוכחת זהות או קירבה גדולה בין הסכומים שהופקדו בתכניות לבין גובהה של מסגרת האשראי שאושרה בעקבות זאת; סממנים אלה המצביעים בדרך-כלל על קיומו של קשר בין שני סוגי השירות, הם בעלי ערך ראייתי, ואף הם תוארו בפסיקת בתי-המשפט תוך שימוש במושג קורלציה (ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, בעמ' 156). ודוק: סמיכות זמנים בין מועדי פתיחתן של תכניות חיסכון לבין מועדי הענקת האשראי עשויה אמנם להעיד, באורח נסיבתי, שהבנק אכן התנה את הענקת האשראי בפתיחתן של התכניות. אך נראה כי לרוב יידרש הלקוח להוכיח גם "מידת התאמה בין הסכומים הכספיים של השירות המותנה ובין השירות שהוא התנאי" (דברי השופט לוי, בפרשת סריגי ציביאק, בעמ' 512). זאת ועוד: ככלל, על דבר קיומו של מיתאם ראוי לבית-המשפט ללמוד מראיות אובייקטיוויות, שהנטל להביאן רובץ על שכמו של הטוען לקיום התניה אסורה. כדברי השופט אנגלרד בפרשת בוני התיכון: מאחר שברוב המקרים עומדת טענת הלקוח מול טענת הבנק, על בית-המשפט למצוא נסיבות אובייקטיביות לתמיכה בטענת הלקוח, הנושא בנטל השכנוע לקיום היסודות של ההתניה. - - - יש לזכור, כי אפשר שתחושתו של לקוח שהופעל עליו לחץ לנטילת שירות, כגון פתיחת תכנית חיסכון, נוצרת בדיעבד, לאחר בדיקה חוזרת של הכדאיות הכלכלית. במיוחד קיים חשש כזה כאשר הבדיקה מתבצעת לאחר הרעה ביחסים בין הבנק לבין הלקוח (בעמ' 586). על הזהירות המיוחדת שבה מוטל על בית-המשפט לנהוג, בבואו להכריע בתביעת לקוח נגד בנק, בעילה של התניית שירות בשירות, עמדה השופטת פרוקצ'יה: קביעת מימצאי העובדה לעניין התניית שירות פסולה עשויה להיות מושפעת מכך כי מדובר בקביעת מימצאים שנלוות להם תוצאות בתחום האזרחי והפלילי כאחד. הדבר מחייב בחינה באזמל ניתוח ראייתי חד בשים לב לתוצאות הנובעות מקביעת קיומה של התניה פסולה, השקולות להפרת החוק. --- הוכחת תניה פסולה ואי-סבירותה מוטלת על הטוען זאת, ועליו להוכיח התניית שירות בשירות על-ידי התאגיד הבנקאי, היעדר קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לקיום התנאי וקיומו של נזק בעטייה של ההתניה. --- כשמוגשת תביעת לקוח לאחר שנים רבות מאז אירעו האירועים נושא התביעה, עלול הבנק לעמוד בפני קושי להעלות גירסה מפריכה לעדות לקוח הן בשל עבור הזמן והיעדר תיעוד ביחס לשיחות ומגעים שבעל פה המתנהלים עם לקוחות, והן בשל התחלופה בכוח אדם וההיקפים הגדולים של העיסקאות המתבצעות, המקשים על זיכרון פרטים שלא הועלו על הכתב. במצבים אלה עשוי להיות כי גירסת יחיד של לקוח, גם אם אינה מופרכת על-ידי עדות חד-משמעית מצד הבנק, תצטרך להיתמך במקורות אובייקטיביים אשר יניחו בסיס לגירסת ההפרה (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971) (ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4) 721, בעמ' 734). חוששני שבפרשתנו לא דק בית-המשפט המחוזי די הצורך באיכות הראיות שעליהן ביסס את הכרעתו העובדתית, כי הבנק התנה היענות לבקשות האשראי של ש.א.פ. בפתיחת תכניות החיסכון על שמות בעליה. כבר הערתי בפתח הדברים, כי לפחות ביחס לחלק מתכניות החיסכון מצאתי יסוד לפקפק בצדקת ההכרעה. מחמת הזהירות החלטתי להימנע מהתערבות יותר מרחיקת-לכת בהכרעה העובדתית. בנסיבות העניין, התערבות כזאת אף אינה דרושה; שכן, גם בהנחה שביחס לחלק מתכניות החיסכון אמנם הוכחה התניית שירות בשירות, דין ערעורו של הבנק להתקבל. שני טעמים לדבר: האחד, שתביעת ש.א.פ. התיישנה; והשני, שכתב הוויתור חייב את ש.א.פ. להימנע מהגשת התביעה. התיישנות 13. התניית שירות בשירות אינה אלא אחד מביטויי הכפייה הכלכלית שבנק עלול להפעיל כלפי לקוחו, תוך ניצול לרעה של היתרון שיש לו בהסדרת יחסיו עם הלקוח, שתלותו בבנק מציבה אותו לעתים בפני הכרח לקבל את תכתיבי הבנק. עם זאת יש להבחין בין עילת התובענה, העשויה לקום ללקוח בגין נזק שנגרם לו כתוצאה מהתניית שירות בשירות, לבין העילה העשויה לקום לו בשל נזק שנגרם לו כתוצאה מכפייה כלכלית אחרת; שהראשונה, המיוסדת על הפרת איסור ספציפי ומוגדר היטב, נובעת מדינו המיוחד של חוק הבנקאות (שירות ללקוח), ואילו האחרת נובעת מדין הכפייה הכללי, כמשמעו בסעיף 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. אך מדין ההתיישנות החל על תביעה בגין כפייה חוזית, נגזר גם דין ההתיישנות של תביעה בגין התניית שירות בשירות. בהתייחסו למועד שבו מתחיל מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה בגין התניית שירות בשירות, אמר השופט אנגלרד, בפרשת בוני התיכון: ... באשר לסוגיית ההתיישנות, אפשר ללמוד עליה מדין הכפייה: המתקשר, שעליו נכפה החוזה, רשאי לבטלו תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה (סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי)). מכאן אפשר ללמוד כי גם לגבי הלקוח, שנכנע להתניית שירות בשירות, עילת תביעתו נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי ולא עם עשיית העיסקה. במילים אחרות, כל זמן שהבנק מתנה את העמדת האשראי לחברה בהמשך קיומן של תכניות החיסכון ובהמשך הפקדת כספים אליהן, מירוץ ההתיישנות טרם יחל (בעמ' 583). מן ההבחנה בין עילות-תובענה, בשל התניית שירות בשירות ובשל כפייה כלכלית בדרכים אחרות, לכאורה מתחייב כי גם תקופת התיישנותה של כל אחת מן העילות תימנה בנפרד. הבחנה זו עשויה לעורר קושי במקרים שבהם פסקה ההתניה של שירות בשירות, אך כפייתו הכלכלית של הלקוח נמשכת באמצעים אחרים שהבנק מפעיל כלפיו. כלום כפייתו באמצעים אחרים מפסיקה את מירוץ ההתיישנות להגשת תביעתו בשל התניית שירות בשירות? לכאורה המדובר בעילות-תובענה שונות, שמועדי שכלולן שונים; וממילא, גם המניין של תקופות התיישנותן חל במועדים שונים. הכלל הוא ש"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). כשהעילה היא עוולה, חל מועד זה ביום המעשה או המחדל המקים את העילה, ואם העילה היא מעשה או מחדל הנמשך והולך - היום שבו חדל המעשה או המחדל (סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). על יסוד זה נפסק, ביחס לתובענה שעילתה התניית שירות בשירות, כי "מירוץ ההתיישנות החל רק עם הפסקת התנאים להתניה" (פרשת בוני התיכון, בעמ' 584). אך מפסיקה זו לא עולה כי מירוץ התיישנותה של תובענה, כאמור, איננו מתחיל אם, חרף הפסקת התנאים להתניה האסורה, נתון הלקוח לכפייה כלכלית שמפעיל כלפיו הבנק בדרכים אחרות. כידוע, חוק ההתיישנות קובע דינים מיוחדים לגבי מקרים שבהם עילת התובענה היא תרמית או אונאה (סעיף 7 לחוק) ולגבי מקרים שבהם התובע לא ידע ולא יכול לדעת על קיום העילה (סעיף 8 לחוק). אלא שנסיבות מיוחדות כאלה לרוב אינן מתקיימות ביחס לתובענות מן הסוג הנדון בפרשתנו. שאלות לא-פשוטות אלו, שש.א.פ. ביקשה להעמיד להכרעתנו, אינן מתעוררות בפרשתנו. כפי שכבר צוין, בית-המשפט דחה את טענת ש.א.פ., שכפייתה הכלכלית על-ידי הבנק, שמלכתחילה באה לידי ביטוי בהתניית שירות בשירות, נמשכה (בדרכים אחרות) גם לאחר מועדי פדיונן של תכניות החיסכון. בית-המשפט אמנם קיבל את טענת ש.א.פ., כי בהתניית הסכמתו של הבנק להסדר הענקת האשראי (מיום 11.12.1990) בחתימת ש.א.פ. ובעליה על כתב הוויתור, היה משום כפייה כלכלית. אך מפסק-דינו עולה כי לא ראה יסוד לכרוך בין שתי הפרשיות; ואין תימה, שהלוא פרשת ההתניה של שירות בשירות פסקה, והעילה בגינה השתכללה, יותר משמונה-עשר חודשים קודם לדרישת הבנק לקבלת כתב הוויתור. עיון בחומר המצוי לפנינו אף לא מעלה, כי ש.א.פ. הביאה ראיות למעשה קונקרטי, שיש בו משום כפייתה הכלכלית, שננקט על-ידי הבנק, מאז הפסקת ההתניה שבעטייה אולצה, כטענתה, לפתוח את תכניות החיסכון, ועד לשלהי שנת 1990, עת נדרשו היא ובעליה לחתום על כתב הוויתור כתנאי להסכמת הבנק להסדר שמכוחו זכתה להענקת אשראי נוסף בתנאים מועדפים. טענתה היחידה הייתה, כי בשל המצוקה הכספית שבה הייתה שרויה, חששה שאם תתבע את הבנק בגין נזקי תכניות החיסכון, יפסיק הבנק להעניק לה את האשראי שכה נזקקה לו. אלא שבחששות סובייקטיוויים של הלקוח, מפני תגובתו האפשרית של הבנק על תביעה שתוגש נגדו, אין כדי להקים יסוד לקביעה בדבר קיומה של כפייה כלכלית. על-כל-פנים, ש.א.פ. - כעולה מהכרעתו העובדתית של בית-המשפט המחוזי - לא הוכיחה קיום נסיבות שמנעו ממנה להגיש את תביעתה נגד הבנק, עם פדיונן של כל תכניות החיסכון או סמוך לאחר מכן. 14. עמדתי לעיל על הנתונים שנכללו ברשימת תכניות החיסכון, שהובאה על-ידי בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו. חשיבות מיוחדת, לעניין היקף תחולת ההתיישנות, נודעת לעובדה, שבכספי הפדיון של שתי תכניות החיסכון האחרונות שנפדו (כאמור, ביום 30.4.1989), וכן ב"מענקי המדד" שהתייחסו לשתי תכניות אלו (שכאמור, הועברו על-ידי הבנק ביום 30.5.1989), זוכה חשבונם הפרטי של אחד הבעלים (אהרון פז) ורעייתו. אמנם, בעת פתיחתן (ביום 30.4.1984) מומנו שתי תכניות אלו בהעברה מחשבונה של ש.א.פ., אך העובדה שבכספי הפדיון לא זוכה חשבונה של ש.א.פ., אלא חשבונו הפרטי של אחד מבעליה, לכאורה סותרת את צדקת הקביעה כי אף תכניות אלו נפתחו עקב התניית שירות בשירות. על-כל-פנים, הואיל ולא ש.א.פ. היא אשר קיבלה את הכספים במועד פדיונן של שתי התכניות, נשמטת ההנחה שפתיחתן מעיקרא של תכניות אלו הסבה לה נזק. לעניין זה לא מצאתי התייחסות בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט אף לא נדרש לטענת הבנק, כי פתיחת תכניות חיסכון על שמותיהם, בכספים שניטלו מחשבונה של ש.א.פ., הייתה ממנהגם הרגיל של הבעלים. 15. בחינת סוגיית ההתיישנות על-פי שיטתו של בית-המשפט המחוזי, ואולם תוך התחשבות בנתונים שפורטו לעיל, מובילה בהכרח למסקנה, כי הדין עם הבנק בטענתו, שכל חלקי תובענתה של ש.א.פ. התיישנו. המועד האחרון שבו זוכה חשבונה של ש.א.פ. בכספי פדיון של תכנית חיסכון חל ביום 8.3.1989, ועל-פי שיטת בית-המשפט המחוזי מן הדין היה למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה. אך, לדידי, אף אלמלא הערתי כל שהערתי, שגה בית-המשפט המחוזי בקביעתו, כי המועד שבו התגבשה עילתה של ש.א.פ., שממנו יש למנות את מירוץ ההתיישנות, חל ביום 30.5.1989. במועד זה העביר הבנק, כזכור, את שני "מענקי המדד" שהתייחסו לשתי תכניות החיסכון שנפדו ביום 30.4.1989. אלא שהעברתם של "מענקי המדד" לא היוותה תנאי לשכלול עילתה של ש.א.פ., מה גם שעיתוי העברתם של "מענקי המדד" היה אקראי לחלוטין; כפי שנקל להסיק מן העובדה ש"מענקי המדד" בגין שתי תכניות חיסכון אחרות, שנפדו ביום 31.3.1989, הועברו על-ידי הבנק - גם הם לזכות חשבונם הפרטי של אהרון פז ורעייתו - ביום 28.4.1989, ולא בהכרח ביום האחרון של החודש העוקב למועד הפדיון. קשה אפוא לראות טעם משכנע לקביעה, כי מירוץ ההתיישנות לתובענת ש.א.פ. התחיל ביום 30.5.1989. אני סבור, כי על-פי המבחן שנקבע בפרשת בוני התיכון, מירוץ תקופת ההתיישנות החל במועד שבו אישר הבנק את בקשת בעליה של ש.א.פ. לפדיונן של כל תכניות החיסכון, מבלי להתנות את המשך האשראי בפתיחתן של תכניות חדשות. מועד זה חל, כזכור, בסוף שנת 1988; אך להסרת ספק אוסיף, כי גם בהתעלם מכל הערותיי דלעיל, הרי שתקופת ההתיישנות החלה, לכל המאוחר, במועד פדיונן של התכניות האחרונות, היינו ביום 30.4.1989. בין כך ובין כך, במועד הגשת תביעתה של ש.א.פ. (30.5.1996) חלה עליה התיישנות. כתב הוויתור 16. טעם נוסף לקבלת ערעורו של הבנק נעוץ בכתב הוויתור. העיון בכלל הנסיבות מעלה, לדעתי, שכתב הוויתור - שבקבלתו התנה הבנק את הסכמתו להסדר האשראי המוסכם מיום 11.12.1990 - היווה חלק מהסדר חוזי לגיטימי והוגן. על-כל-פנים נראה, כי בדרישת הבנק לקבלת כתב הוויתור לא התקיימו היסודות המחמירים שקיומם מהווה תנאי לקבלת טענה בדבר כפייה כלכלית. בנסיבות העניין, אף אין יסוד לראות את כתב הוויתור כפוגע בהוראותיו הקוגנטיות של חוק הבנקאות (שירות ללקוח). 17. סעיף 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי) קובע, כי "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה". הלכה מיוסדת היא, כי "לשון סעיף 17 היא רחבה מספיק כדי לכלול גם כפייה שהיא כלכלית בטיבה" (ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95, 100). אך על-פי ההלכה שנפסקה בע"א 1569/03 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, לא בנקל עשוי בית-המשפט להכיר בכפייה כלכלית כעילה מוצדקת לביטול חוזה. רק "כפייה או לחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם" (דברי השופט חשין בעמ' 719), והעומדים במבחן הכפול של "עוצמה" ו"איכות" (ראו דבריו בעמ' 721, שם) - או "לחצים כבדים, אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי" (דברי הנשיא שמגר בעמ' 740, שם) והמציבים את הצד התם במצב שבו אין לפניו כל ברירה סבירה אחרת בלתי אם להתקשר בחוזה - עשויים להקים עילה להשתחררות מחיוב חוזי. כן נקבע, בפרשת מאיה, שאם הצד התם קיבל ייעוץ משפטי, קודם שהסכים להתקשר בחוזה, הרי שככלל יהיה בכך כדי לשלול, ולפחות להחליש, טענה שהתקשר בחוזה עקב כפייה. הילכת מאיה הנחתה את פסיקת בית-המשפט במספר מקרים נוספים (רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1) 721, 726-725; ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1) 119, 129; ע"א 2299/99 שפייר נ' חברת דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 213, 238-235). כן ראו: ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים, כרך ב (תשנ"ג) 888 ואילך; ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 235-234). אמות המידה המכבידות, שנקבעו בפסיקה להכרה בקיומה של כפייה כלכלית, מתיישבות עם ההבנה שהתגבשה בעידן המודרני, כי דיני החוזים שוב אינם מגבילים את עצמם להסדרת התקשרויות רצוניות בין יחידים, אלא עוסקים במערכות יחסים נרחבות ומורכבות הרבה יותר של אינטראקציות כלכליות, חברתיות וציבוריות, שקיום רבות מהן כלל אינו מבוסס על חופש הבחירה החוזי במשמעותו הקלאסית. כאלה, בין היתר, הן מערכות היחסים החוזיות שמקיימים גופים כלכליים עתירי כוח - כמו בנקים, חברות-ביטוח ותאגידי ענק למיניהם - עם המוני הנזקקים לשירותיהם (ראו: א' זמיר, פירוש והשלמה של חוזים (1996) 113-87; ג' שלו "מה נותר מחופש החוזים" משפטים יז (1987) 465; ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים כרך א (תשנ"א) 65-45; א' ברק פרשנות במשפט - כרך רביעי: פרשנות החוזה (2001) 112-108). הבנה זו היא העומדת גם ביסוד המגמה הגורסת כי במקרים המתאימים לכך ראוי לבחון את תוקפו המחייב של החוזה, לא רק בעזרת המבחן הסובייקטיווי (רצונו החופשי של המתקשר), אלא גם - ולעתים בעיקר - בעזרת מבחן אובייקטיווי, היינו סבירות והוגנות תנאיו של החוזה. 18. אחת האינדיקציות האובייקטיוויות המרכזיות לקיומה של כפייה כלכלית בת-פועל משפטי היא מידת סבירותם והגינותם של תנאי החוזה. קיום תלות של צד אחד במשנהו מטיל על הצד החזק חובת-אמון מוגברת כלפי הצד החלש. כמי שבידו הכוח לעצב את תנאי החוזה כרצונו, נושא הוא בחובה לספק במסגרת החוזה גם את צורכי ההגנה על האינטרסים הלגיטימיים של הצד החלש. במלאו חובה זו יבטיח אף את האינטרס שלו לוודאות וליציבות משפטית. לכן, ככלל, חוזה שבאופן אובייקטיווי הינו הוגן וסביר איננו ניתן לביטול מחמת כפייה כלכלית. ניתן להשקיף על סוגיה זו גם במשקפיה של חובת תום הלב. החובה מוטלת על שני הצדדים: בניצול עמדת הכוח בה ניצב הצד החזק, להכתבת תנאים בלתי הוגנים ובלתי סבירים לצד החלש, יש משום חוסר תום-לב במשא-ומתן לכריתת החוזה; ואילו, מנגד, ניצולה של עמדת החולשה בה ניצב הצד החלש, לשם השתחררות בדיעבד מחוזה הוגן וסביר, מהווה חוסר תום-לב בקיום החוזה. נמצא כי השאלה העיקרית הטעונה הכרעה, כאשר צד מבקש להסתלק מן החוזה בטענה שהתקשר בחוזה עקב כפייתו על-ידי הצד השני, אינה אם לצד השני היה כוח להכתיב לו תנאי התקשרות כאלה ואחרים. השאלה העיקרית היא, אם החוזה על מכלול תנאיו הוא הוגן וסביר, במובן זה שגם עניינו של הצד החלש זכה בגדרו להגנה ראויה. בדרך כלל, כאשר ההתקשרות מותנית בוויתור הצד החלש על זכות שהייתה לו, די לברר אם החוזה "מפצה" את המוותר על ויתורו; משמע, שהחוזה מבטיח לו טובת הנאה סבירה וראויה בתמורה לוויתורו. 19. בית-המשפט המחוזי קבע, כי החתמת ש.א.פ. ובעליה על כתב הוויתור נעשתה בכפייה כלכלית מצד הבנק. בדרכו למסקנה זו נתן בית-המשפט את דעתו למצב שאליו נקלעה ש.א.פ. בשל קשייה: אלמלא הסכימה לחתום על כתב הוויתור, לא הייתה זוכה באשראי שהובטח לה במסגרת ההסדר; והואיל ובמצבה לא יכלה להעביר את חשבונותיה לבנק אחר, נמצא שדרישת הבנק דחקה אותה למצב שבו לא הייתה לה ברירה מעשית שלא לחתום על כתב הוויתור. כן ייחס בית-המשפט משקל לכך שלבנק לא היה אינטרס לגיטימי בקבלת כתב הוויתור; שלפי טיבו לא נועד לספק בטוחה לאשראי הנוסף שיינתן לש.א.פ., אלא אך להקנות לבנק "ביטחון משפטי" מפני תביעות שהבנק ראה בו מעין "תמורה לעבר". נראה לי שבית-המשפט הרחיק לכת מאוד בגיבוש קביעותיו. אכן נראה כי במועד כריתת ההסדר ש.א.פ. הייתה נתונה במצב של תלות מוחלטת בבנק, אך בקיומה של תלות בלבד אין כדי להוביל לביטול חוזה מחמת כפייה כלכלית. הכרה בצדקת הביטול מותנית בקביעה, שבדרישת הבנק לקבלת כתב הוויתור דבק פסול חמור; והכרעה בדבר קיומו של פסול כאמור מחייבת בחינת תנאי ההסדר החוזי שבגדרו נערך ונמסר. גם לסברת בית-המשפט המחוזי, שלבנק לא היה אינטרס לגיטימי לקבל כתב ויתור, שייעודו היחיד הוא להקנות "ביטחון משפטי" מפני הגשת התביעות, אני מתקשה להסכים. ככלל, אמנם, מוצדק להסתייג מן ההכרה בתוקפו של תנאי בחוזה, שלפיו מוותר אחד הצדדים על זכות תביעה הנתונה לו; ותנאי החוסם את דרכו של מתקשר לערכאות עשוי להיפסל מחמת היותו מנוגד לתקנת הציבור. הלוא "תקנת הציבור דורשת שהדרך אל בית המשפט תהיה פתוחה, כדי שבית המשפט יוכל לדון ולהכריע בסכסוכים משפטיים למיניהם...(ו)אין זה מתיישב עם תקנת הציבור שחוזה יעניק זכות ובו בזמן ימנע את מימוש הזכות" (דברי השופט זמיר בע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, בעמ' 874). על-כן, תנאי בחוזה, המונע מצד פנייה לערכאות בגין הפרה עתידית של החוזה על-ידי הצד השני, אינו יכול להיחשב כלגיטימי ודינו, ככלל, להיפסל (השוו: סעיפים 4(8) ו-5 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982; ורע"א 6450/01 שמחה אוריאלי ובניו, חברה להנדסה וקבלנות בע"מ נ' מכון טיפול בשפכי אשקלון, פ"ד נו(5) 769, 773). לא כן ויתור על זכות תביעה בגין הפרה מן העבר. ויתור כזה עשוי להוות חלק מפשרה הוגנת בין הצדדים. כן עשוי הוא להוות תנאי כשר במסגרת הסדר מוסכם, שמטרתו לאפשר פתיחת מערכת יחסים חדשה, המבטיחה לצד המוותר טובת הנאה המפצה אותו על הוויתור. 20. מן החומר המצוי לפנינו עולה, כי לש.א.פ. היו עניין ממשי וצורך חיוני להתקשר בהסדר. היא הייתה נתונה במשבר מתמשך ונזקקה להגדלת מסגרת האשראי שהבנק העמיד לרשותה. הבנק - במטרה לסייע לה להיחלץ מן המשבר - הסכים להעניק לה אשראי נוסף, בסכום העולה כדי שישה מיליון ₪ (בערכי הזמן הרלוואנטי), בלי שתידרש להמציא לבנק ביטחונות נוספים, וכן ויתר על זכותו להעמיד את חובה הישן לפירעון מיידי. אך הבנק התנה את הענקת ההטבות הללו בכמה תנאים, ובהם קבלת כתב הוויתור. בנסיבות העניין לא היה בדרישת הבנק משום שרירות, או ניצול לרעה של כוחו העדיף. בהסכמתו להסדר המיטיב עם ש.א.פ. נטל הבנק על עצמו סיכון לא מבוטל; ובנסיבות אלו אין לומר, כי דרישתו להסיר מעל דרכו חשש לטענות ומענות מצד ש.א.פ. לגבי חשבונות העבר הייתה בלתי סבירה. ש.א.פ. ובעליה קיבלו על עצמם למלא את תנאי הבנק, ובמסגרת זו גם חתמו על כתב הוויתור. בכך ויתרה ש.א.פ. על כל עילה שלטענתה עמדה לה נגד הבנק עד למועד חתימתה על כתב הוויתור, ובכלל זה גם על כל תביעה להחזר ריבית בגין פתיחתן של תכניות החיסכון. אך אין ספק שטובות ההנאה, שהבנק העניק לה במסגרת ההסדר המוסכם (וכן גם לאחר כריתתו), פיצו אותה על הוויתור. הגדלת מסגרת האשראי סייעה לה לשקם את עסקיה ותוך זמן קצר חל מפנה משמעותי לטובה במצבה; ומחברה המצויה על סף קריסה והתמוטטות חזרה והייתה לחברה פעילה ומצליחה. גם בהניחי, כי בזמן התקשרותה בהסדר לא עמדה לש.א.פ. חלופה מעשית סבירה לחתימה על כתב הוויתור (כמו מעבר לבנק אחר, גיוס משקיע נוסף וכדומה), לא מצאתי יסוד לומר כי בהתנהגות הבנק בשלב המשא-ומתן היו משום "כפייה או לחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם". על פני הדברים ניכר, כי מעיקרא היה המדובר בהסדר הוגן וסביר, וכפי שהתברר לגביו בדיעבד, ההסדר אף היטיב מאוד עם ש.א.פ. והביא במישרין לשיקומה. כן יש להטעים, כי לקראת התקשרותה בהסדר וחתימתה על כתב הוויתור נהנתה ש.א.פ. מייעוץ משפטי. אף בכך יש משום אינדיקציה להיעדרה של כפייה כלכלית. ולא למותר להזכיר, כי את טענתה שהתקשרותה בהסדר באה עקב כפייה העלתה ש.א.פ., לראשונה, רק לאחר שמיצתה עד תום את מלוא התועלת הכלכלית שהפיקה מן ההסדר. 21. סעיף 17 ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח) מחיל את הוראות החוק על יחסי בנק עם לקוחו "על אף כל ויתור או הסכם נוגד". נשאלת, אפוא, השאלה, אם אין לראות בכתב הוויתור - שבגדרו מחלה ש.א.פ., בין היתר, על טענותיה בדבר התניית שירות בשירות - משום "ויתור או הסכם נוגד", כמשמעו בסעיף 17 לחוק. שאלה זהה לזו נדונה בע"א 4644/91 משה כובשי חברת תובלה ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מט(1) 617; ודברי השופט ש' לוין, בדונו בשאלה האמורה, יפים לענייננו: שאלה אחרת היא אם יש בסעיף 17 ל חוק הבנקאות כדי למנוע בדיעבד בעד בנק ולקוחו לכרות ביניהם הסכם פשרה, שלפיו מוותר לקוחו של בנק על טענותיו לפי חוק הבנקאות כלפי הבנק. - - - סבור אני שאין לקבוע מראש מסמרות לעניין השאלה הכללית אם אפשרי הוא ויתור בדיעבד על "זכויות" הנובעות מהוראה קוגנטית, אלא יש לשקול לעניין זה שיקולים שבמדיניות החקיקה המיוחדת העומדת לדיון, ולא בהכרח יהיה פתרון בסוגיה אחת ישים בסוגיה אחרת. והנה, לעניין חוק הבנקאות נדרשים אנו לאזן בין שיקולים המכחישים זה את זה; מחד גיסא הייתה מגמת החוק להגן על הלקוח ("החלש") מפני הפעלה שרירותית של עוצמת כוחו של הבנקאי ("החזק") שלו על-ידי התניה בלתי הוגנת של שירות בשירות וכן להרתיע את הבנק בסנקציות אזרחיות ופליליות מפני הפעלה שרירותית של הכוח האמור; המגמה ההרתעתית האמורה כוחה יפה, במידה זו או אחרת, גם לגבי ויתור שבדיעבד ובעוצמה קטנה יותר לגבי הסכמי פשרה. מאידך גיסא מדובר בהוראות המגבילות את חופש ההתקשרות החוזית, שאין לפרשן, בהכרח, על דרך ההרחבה, והן עשויות להידחות מפני שיקולים אחרים המחייבים עידוד עריכת פשרות והסדרים מחוץ לכותלי בית המשפט בנושאים שכל כולם מצויים בתחום המסחרי המקובל. ... גם בעניין זה אפשריות שתי גישות: האחת מניחה שכל הסכם פשרה שנערך בדיעבד, שבו מוותר הלקוח, במפורש או מכללא, על טענותיו לפי חוק הבנקאות ושיש עמו גמירת-דעת, תופס ומחייב הוא, וגישה אחרת הבודקת את סבירותו של הסכם הפשרה לפי הנסיבות. איני צריך להכריע בין שתי גישות אלה, משום שנחה דעתי שגם לפי הגישה המחמירה יותר מבחינת הבנק, דין הערעור להידחות (שם, בעמ' 623-622). וראו גם: ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים, כרך א (תשנ"א) 128. 22. כפי שכבר ציינתי, כתב הוויתור בענייננו נחתם במסגרתו של הסכם הוגן וסביר. לפיכך, גם לי אין צורך להכריע בין שתי הגישות שהוצגו על-ידי השופט ש' לוין, ודי בכך כדי לדחות את הטענה שכתב הוויתור מנוגד לסעיף 17 ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח). לפנים מן הצורך אוסיף, כי הבחירה בגישה השנייה - שאינה מסתפקת בגמירת-דעת לשכלולו של הסכם פשרה שבו מוותר הלקוח על טענותיו לפי חוק הבנקאות, אלא דורשת כי הסכם הפשרה יהיה סביר בנסיבות העניין - מתיישבת ביתר-שאת עם תכליתו של סעיף 17 לחוק. הלוא ביסוד תכליתו של סעיף 17 ניצב השיקול הפטרנליסטי בדבר טובת הלקוח; וגם הקביעה, כי הסכם הפשרה חייב להיות סביר והוגן, מגשימה את תכלית ההגנה על הלקוח מפני כריתת הסכמי פשרה שירעו את מצבו. נמצא כי בחירה בגישה השנייה משולה להוספתה לסעיף 17 של התיבה: "אלא אם מדובר בוויתור או הסכם נוגד מאוחרים שאינם מרעים עם הלקוח"; ונראה כי בתוספת זו יש אך כדי להיטיב עם הלקוח. סוף דבר 23. דעתי היא, אפוא, כי יש לדחות את ערעורה של ש.א.פ. ולקבל את ערעור הבנק. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי יבוטל, ותביעתה של ש.א.פ. תידחה מחמת התיישנות וכן מפאת היותה מנוגדת לכתב הוויתור התקף שעליו חתמה. ש.א.פ. תשלם לבנק את הוצאות המשפט והערעורים, על-פי קביעת כבוד הרשם, וכן שכר-טרחת עורך-דין בשתי הערכאות בסך 50,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. בנקפיצוייםמענקמדדהתניית שירות בשירות