ערעור על דחיית תביעה נגד בנק לאומי

להלן פסק דין בנושא ערעור על דחיית תביעה נגד בנק לאומי:

פסק דין

השופט עודד גרשון:

1.     לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט שמעון שר) בת.א. 5356/00 מיום 25/3/04 אשר לפיו נדחתה תביעתו של המערער כנגד בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - "בנק לאומי" או "הבנק") וכנגד רשם המשכונות.

הערעור הוא על דחיית התביעה כנגד הבנק בלבד.

2.     השתלשלות העניינים

א.     בחודש אוגוסט 1996 רכש המערער רכב משא תומך מס' רישוי 2499900 (להלן - "הרכב") מאת גב' מיכל חלק (להלן - "מיכל") אשר הייתה רשומה במשרד הרישוי כבעלים של הרכב.

ב.     לצורך מימון הרכישה נטל המערער הלוואה מבנק מרכנתיל דיסקונט על סך 154,008 ש"ח, כנגד רישום משכון לטובת בנק מרכנתיל דיסקונט אצל רשם המשכונות.

ג.     ביום 1/10/96 נתפס הרכב על ידי בנק לאומי כזוכה בתיק הוצאה לפועל בגין חוב של מר שלומי חלק (להלן - "שלומי").

הסכסוך שבין הצדדים הוא באשר לזכויותיהם הסותרות של המערער ושל בנק לאומי ברכב.

ד.     המערער הגיש לבית משפט השלום בעכו תובענה על דרך של המרצת פתיחה שבה עתר לקבלת פסק דין אשר יצהיר כי הרכב הינו בבעלותו היחידה והבלעדית, כי רכב זה נקי מכל חוב, עיקול ו/או שעבוד לטובת הבנק וכי אין לבנק כל זיקה ו/או זכויות ברכב ועל כן תפיסת הרכב שבוצעה ביום 1.10.96 על ידי הבנק במסגרת תיק הוצל"פ 02-07786-92-2 (לשכת הוצל"פ חיפה) נעשתה שלא כדין ובניגוד לחוק (כך תוארה התביעה בפסק דינו של כבוד השופט חטיב במסגרת ה"פ 197/96).

התביעה שבתיק ה"פ 197/96 נדחתה ביום 30/7/98 על ידי כבוד השופט האשם חטיב. בפסק הדין נכתב, בין היתר:

"ב"כ המבקש (המערער בתיק שלפנינו. ע.ג.) טען כי המשיב מס' 3 (הבנק. ע.ג.) נהג ברשלנות בכל הקשור לעניין המשכון הנ"ל, וגרם לכך כי המבקש יוטעה להאמין כי המשכון בוטל. אין בטענה זו של רשלנות כדי לבטל את זכותו של המשיב ברכב כבעל משכון שהינה זכות קניינית. יתכן ובידי התובע עילה לתביעה נזיקית ע"פ עילת הרשלנות, בין אם נגד המשיב מס' 3, ובין אם נגד משרד הרישוי, ואיני מביע דעה בעניין זה, אולם לא בכך עסקינן בתובענה זו. ואין באלה כדי להביא לדחייתה של זכות המשכון של המשיב מס' 3 מפני זכותו של המבקש, שאין חולק כי הוא קנה את הרכב מבלי שידע כי על הרכב רובץ משכון לטובת המשיב, אולם משבחר המבקש שלא לבדוק את מצב הרכב מבחינת רישום משכונות, במוסד היכן שהרישום של המשכונות מתנהל על פי דין, נטל המבקש על עצמו סיכון, ואין לו אלא להלין על עצמו". (פיסקה 9 לפסק דינו של כבוד השופט חטיב).

המערער לא הגיש ערעור על פסק הדין האמור.

ה.     לאחר האמור לעיל קם המערער והגיש לבית משפט השלום בעכו את התביעה שבת.א. 5356/00 כנגד הבנק ורשם המשכונות, בגין רשלנות (זוהי התביעה נשוא הערעור שלפנינו).

     בתביעתו עתר המערער לחייב את הבנק ואת רשם המשכונות "ביחד ולחוד" לשלם לו סך של 230,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. הסכום האמור מורכב משני חלקים:

(1)     סך של 200,000 ש"ח בשל כך שכתוצאה ממעשי ומחדלי הנתבעים הפסיד המערער את הכנסתו בסך של כ-24,000 ש"ח לחודש ועקב כך "נכנס לקשיים כספיים שמנעו ממנו עמידה בהחזר תשלומי ההלוואה במועדם. כתוצאה מן האמור, התובע נשא בריבית פיגורים, כך שסכום ההלוואה הגיע לסך של למעלה מ-200,000 ש"ח, דבר המסביר את העובדה כי ההלוואה טרם הוחזרה במלואה עד היום".

(2)     סך של 30,000 ש"ח בשל עגמת הנפש הרבה שנגרמה למערער עקב ההליכים המשפטיים הקודמים שנוהלו, אי הנוחות ונזק לא ממוני.

ו.     המערער טען בתביעתו כי עקב ניהול התובענה שבה.פ. 197/96 הנ"ל ובמהלך ניהול התובענה, נתבררו לו העובדות שלהלן:

(1)     הרכב היה בבעלותו של מר שלומי חלק ונרשם על שמו החל מיום 28/10/93.

(2)     ביום 19/12/93 מושכן הרכב לטובת הבנק והמשכון נרשם אצל רשם המשכונות בחיפה.

(3)     במקביל לרישום המשכון אצל רשם המשכונות ו"מעבר לנחוץ" רשם הבנק את המשכון גם במשרד הרישוי והערה מתאימה נרשמה ברשיון הרכב.

(4)     ביום 17/3/94 הוציא הבנק מכתב הממוען למשרד הרישוי הנושא את הכותרת "שינוי שעבוד רכבים" ובו הודיע הבנק כי "מר חלק שלמה פתח חברה ע"ש צפריר אספקת מספוא בע"מ" וביקש -

"(...) לשנות את השעבוד שנרשם לטובתנו ברכבים כדלקמן ולהעבירם על שם החברה.

משא תומך עם מנוף מתוצרת סקניה מספר רישוי 2499900 (...)".

     המערער טען בתביעתו כי אין הוא יודע אם המכתב האמור שוגר בפועל למשרד הרישוי, אם נתקבל אצל משרד הרישוי וכיצד טופל.

(5)     לפי הנטען בכתב התביעה -

"ביום 12/9/94 בנק לאומי שיגר למשרד הרישוי ו/או מסר בידי שלומי מכתב ו/או מסמך אחר בו הוא מבקש ו/או מאשר ביטול השיעבוד על הרכב. מצ"ב ומסומן "11".

עם קבלת המכתב, מכתב הרישוי מחק את "השיעבוד" שהיה רשום בספריו על הרכב".

(6)     לאחר שהשעבוד לטובת בנק לאומי נמחק מן הרישום במשרד הרישוי, העביר שלומי חלק את הרכב למיכל חלק ביום 4/10/94 וזו מכרה את הרכב למערער, באמצעות שלומי חלק כמיופה כוחה, ביום 29/8/96.

ז.     אין מחלוקת על כך שגם לאחר שהמשכון לטובת בנק לאומי נמחק מרישומי משרד הרישוי נותר המשכון רשום לטובת הבנק אצל רשם המשכונות.

ח.     המערער טען בתביעתו כי הבנק התרשל בפעולותיו ובמחדליו אשר הובילו למחיקת השעבוד שהיה רשום במשרד הרישוי על הרכב, מבלי ששעבוד זה נמחק אצל רשם המשכונות. בשל רשלנות זו נתאפשרה העברת הבעלות ברכב לידי מיכל, אחותו של החייב שלומי, אשר מכרה את הרכב למערער.

3.     הכרעתו של בית המשפט קמא (ככל שהיא נוגעת ליחסים שבין המערער לבנק)

     בית המשפט קמא דחה את תביעתו של המערער.

לצורך הדיון המשפטי הניח בית המשפט קמא כי אכן קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הבנק כלפי המערער, אך קבע כי אף שהבנק נהג "בקלות ראש" אין לומר כי הפר את חובת הזהירות הקונקרטית. בלשונו של בית המשפט קמא:

"אני נכון לקבל כי מגוף כמו בנק יש ציפייה גבוהה יותר מאשר מגוף אחר, חלש אשר עוסק בענייני משכונות וכספי אדם חדשות לבקרים. משמע, הבנק לא הקפיד הקפדה יתרה בבדיקת כל המעשים אשר ביצע בכל סוגיית רישום המשכון ושינוי הבעלות, אך כאמור, לא הגיע למצב שבו התנהגותו גרמה לתובע את הנזק לו הוא טוען.

לאו דווקא מכוח דיני השתק הפלוגתא, אלא מכוח דיני הקשר הסיבתי. ביהמ"ש קבע, וקביעה זו לא נסתרה בערכאת ערעור, כי מעשי הבנק לא הביאו לידי כך שהתובע (היינו, המערער שלפנינו. ע.ג.) יוכל לומר "זוכה אני" מבחינה קניינית מול מחדלי הבנק.

התובע, על אף הנזק הרב שסבל, לא יכול להטיל את האשם לפתחו של הבנק שעה שבכל מעשה אשר נבחן מהבחינה המשפטית מגיעים למסקנה כי לא רכש זכויות ברכב, ואם לא רכש זכויות, הכיצד ניתן לומר כי נגרם לו נזק כלשהו?!

לו הבנק היה גורם לכך שהתובע היה מאבד מזכויותיו, אזי ניתן היה לומר כי קיים קשר סיבתי בין התנהגותו של הבנק ובין נזקיו.

עד כמה שהדבר מכביד, נראה כי התובע נפל קורבן לזוג אשר הוליכו אותו בכחש ולא מחדלי הבנק הם אשר גרמו לו לנזק".
(עמ' 5-6 לפסק דינו של בית המשפט קמא).
     
4.     טענות המערער     

א.     המערער טען כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי התנהגות הבנק מהווה התנהגות בקלות ראש שלא הגיעה לכדי הפרת חובת הזהירות.

ב.     המערער הוסיף וטען כי בית המשפט קמא שגה בקובעו כי אין קשר סיבתי בין מעשי הבנק ומחדליו לבין נזקי המערער.

     המערער טען כי גם אילו היה בודק אצל רשם המשכונות, לא היה מגלה כלל את דבר קיומו של המשכון שנרשם לטובת הבנק. זאת, משום שמשכון זה נרשם על פי התקנות הישנות לפיהן נרשמו המשכונות על פי שמות החייבים בלבד. מאחר והרכב נקנה מידי מיכל חלק ולא מידי שלומי חלק (שהוא החייב של הבנק אשר על שמו נרשם המשכון), הרי שלא ניתן היה לגלות את דבר קיומו של המשכון.

ג.     כן טען המערער כי בית המשפט קמא טעה בקובעו שהמערער לא רכש זכויות כלשהן ברכב.

ד.     המערער טען כי "הערכאה קמא נכשלה ביישום הלכות הרשלנות החדשות על נסיבותיו של המקרה".

5.     טענות המשיבה

א.     המשיבה באמצעות באת כוחה המלומדת עו"ד גב' מורן קגן - סיגל, טענה כי הבנק פנה בשעתו למשרד הרישוי וביקש כי המשכון שנרשם לטובתו יועבר על שם חברת צפריר אספקת מספוא בע"מ (להלן - "החברה") לכשירשם הרכב בבעלות החברה, וכך בלבד. ואולם, טען הבנק -

"(...) דא עקא כי משרד הרישוי עקב טעות מחק את רישום המשכון בעקבות המכתב כאמור (...)".

ב.     הבנק הוסיף וטען כי במסגרת המרצת הפתיחה הנ"ל קבע בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט חטיב) כי הבנק לא ביקש כלל ממשרד הרישוי לבטל את המשכון הרשום לטובתו על הרכב.

     הבנק הוסיף וציטט מדברי כבוד השופט חטיב בפסק דינו שם קבע כי "המחיקה (על ידי משרד הרישוי) נעשתה מתוך טעות גרידא".

ג.     הבנק טען שקביעותיו העובדתיות החלוטות הנ"ל של בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט חטיב) מהוות השתק פלוגתא "מה גם שבדיון אשר התקיים ביום 12.3.03 בפני בית המשפט קמא הסכימו הצדדים כי ניתן יהיה להסתמך על פסק הדין בתביעה ההצהרתית ועל בסיסה של הסכמה זו ניתנה הסכמת הבנק לויתור על חקירות ולהגשת סיכומי טענות בכתב בשאלת החבות (…)".

ד.     הבנק טען כי אף המערער מודה בכתב הערעור כי בעקבות המכתב הנ"ל מחק משרד הרישוי את השיעבוד. לדבריו, מפסק דינו של כבוד השופט חטיב עולה כי "מחיקת רישום המשכון ברישומי משרד הרישוי נעשתה עקב טעות - רשלנות של משרד הרישוי. ברי אם כן, כי תרופתו של המערער הינה בתביעה כספית כנגד משרד הרישוי אשר מחק את רישום המשכון בטעות".

ה.     הבנק טען כי אין מחלוקת על כך שרישום המשכון אצל רשם המשכונות, להבדיל ממשרד הרישוי, "היה שריר וקיים בזמן הרלוונטי לרכישת הרכב על ידי המערער וכי (…) המערער כלל לא טרח לבדוק ברשם המשכונות אפשרות קיומו של משכון הרובץ על הרכב".

ו.     בהתייחסה לטענות המערער המסתמכות על נספח 11 לכתב התביעה (המסמך מיום 12/9/94) טענה עו"ד קגן כי -

"לאחר תפיסת הרכב על ידי הבנק, המציא החייב (היינו, שלומי חלק. ע.ג.) למערער את נספח "11" לכתב התביעה אשר כותרתו "משכון כלי רכב במשרד הרישוי" ובו צויין שמו של החייב ושמה של החברה. הואיל ומסמך זה לא היה בידו של המערער עובר לרכישת הרכב, ברי כי לא הסתמך ולא יכול היה להסתמך על מסמך זה וממילא לטענת המערער בוטל רישום השיעבוד על ידי משרד הרישוי עוד בחודש מרץ 1994".

ז.     הבנק טען כי "עניינו של המערער הינו מול החייב (היינו, שלומי חלק. ע.ג.) ו/או חלק מיכל אשר הטעו את המערער והוליכוהו שולל הכל מתוך כוונה להונות את המערער ולהתעשר על חשבונו, ולחילופין כנגד משרד הרישוי אשר מחק בטעות את רישום המשכון בספריו וגרם עקב כך לטעותו של המערער. לא ידוע לבנק כי הוגשה מטעם המערער תביעה כנגד החייב ו/או חלק מיכל ותביעתו של המערער כנגד הבנק ו/או רשם המשכונות אינו אלא נסיון, שאין ליתן לו יד, להיפרע מ"כיס עמוק" הנזקים אשר גרמו החייב וגב' חלק מיכל למערער".

ח.     הבנק טען כי צדק בית המשפט בקובעו כי לא הוא, הבנק, שגרם לנזקיו של המערער וכי המערער נפל קורבן לזוג אשר הוליך אותו בכחש.

ט.     הבנק טען כי המערער מבקש להטיל על הבנק חובות אשר זכרן לא בא בדין. לטענת הבנק, הוא לא הפר כל חובה שהיא למערער.

6.     דיון

א.     לאחר עיון בטענות באי כוח הצדדים ובמכלול נסיבות הענין, נראה לי כי מן הדין לדחות את הערעור, אם כי דרכי שלי שונה מן הדרך בה הלך בית המשפט קמא.      
ב.     בעמוד 5 לפסק דינו כתב בית המשפט קמא כי "לצורך הדיון המשפטי, אניח כי קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הבנק כלפי התובע".

     כשלעצמי אני סבור כי בנסיבות הענין שלפנינו לא היתה קיימת כל חובת זהירות מושגית של הבנק כלפי המערער. הואיל וכך, הרי שממילא גם לא היתה מוטלת על הבנק כל חובת זהירות קונקרטית.

     להלן אבהיר את דברי.

ג.     מהשתלשלות העניינים למדנו כי הבנק מעולם לא ביקש למחוק את רישום השיעבוד מפנקסיו של משרד הרישוי. הבנק ביקש להעביר את רישום השיעבוד משמו של שלומי חלק לשמה של החברה. רק מחמת טעותו של משרד הרישוי נמחק השיעבוד מפנקסיו.

     אין מחלוקת על כך שהשיעבוד אצל רשם המשכונות נותר בעינו.

     אכן, הבנק לא פעל לתיקון טעותו הנ"ל של משרד הרישוי. ואולם, מהי תוצאת אי עשייתו של הבנק בנסיבות אלה? לדידי, אין כאן אלא התנהגות של בעל דין שלא שמר על זכויותיו שלו. כשלעצמי אני סבור שאי שמירתו של הבנק על זכויותיו שלו לא יצרה כל חבות כלפי המערער.

     אינני רואה כיצד מחדלו האמור של הבנק לפעול לתיקון טעותו של משרד הרישוי מקימה עילת תביעה כלשהי של המערער כנגד הבנק. כשלעצמי אני סבור כי בעלי הדברים דידו של המערער הם מר שלומי חלק, גב' מיכל חלק ומשרד הרישוי אשר על פי הטענה מחק את השעבוד בטעות כאמור לעיל.

ד.     בנסיבות אלה, תמהני על מה נסמכה קביעתו של בית המשפט קמא על דבר קיומה של חובת זהירות מושגית של הבנק כלפי המערער.

     אכן, במקרים רבים רוחש הפרט אמון מיוחד לבנק (כל בנק שהוא), מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים ורואה בו גוף מעין ציבורי ולעיתים הוא נוטה שלא לנקוט אמצעי זהירות מצדו להקדים פני נזק אפשרי אפילו יש בכוחו לעשות כן: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נגד נתן צבאח ואח', פ"ד מח(2) עמ' 573.

     ואולם, במה דברים אמורים?

     ביחסים שבין בנק ללקוח.

     אין מחלוקת על כך שהמערער בענייננו לא היה לקוח של הבנק. יתרה מכך, הבנק לא פעל כאן כגוף ציבורי כלל וכלל.

בענייננו פעל הבנק כדי להבטיח את זכותו ע"י רישום שעבוד כנושה פשוט, כמוהו כאחרון הנושים. בנסיבות העניין אין כל הצדקה להתייחס לבנק באופן שונה מכפי שהיינו מתייחסים לכל נושה אחר בסיטואציה דומה. העובדות כפי שהונחו בפני בית המשפט קמא לא הצביעו על נסיבות המצדיקות התייחסות שונה כלפי הבנק לעומת התייחסות שלה היה זוכה כל נושה אחר.

כשלעצמי אני סבור שהטלת אחריות מושגית על נושה שהוא בנק, רק בשל כך שהוא בנק, וללא כל זיקה לשירות שנתן או שאמור היה ליתן למערער, מרחיבה את גדר אחריותו של הבנק הרבה למעלה מן הצורך. זאת, למרות שאף אני סבור שבנק הינו גוף ציבורי שעליו מוטלות חובות מוגברות ביחסיו עם לקוחותיו.     

ה.     הואיל ולשיטתי לא חלה על הבנק אחריות מושגית כלפי המערער, ממילא לא חלה עליו אחריות קונקרטית.

ו.     אין מחלוקת על כך שהמערער לא בדק את רישומי רשם המשכונות. לפיכך, לדידי, אין כל נפקא מינא לעובדה שאילו היה עורך בדיקה אצל רשם המשכונות לא היה מוצא את המשכון משום שהמשכון היה רשום על שמו של שלומי חלק בעוד שהוא רכש את הרכב ממיכל חלק.

7.     אחרית דבר

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, לו דעתי הייתה נשמעת, היינו דוחים את הערעור ומחייבים את המערער לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך כולל של 6,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

     
עודד גרשון, שופט

השופט י. גריל:     
א.     עיינתי בחוות דעת חברי המלומד כב' השופט ע. גרשון, אך לצערי לא אוכל להצטרף לדבריו.
למען שלמות התמונה, אחזור בקצרה על עיקרי האירועים הרלוונטיים, הצריכים לעניין.

  1.      ביום 19.12.93 מושכן הרכב, נשוא הדיון, במשכון רשום ברשם המשכונות על שמו של הבנק. הרכב היה בבעלותו של מר שלומי חלק החל מיום 28.10.93.
  2.      ביום 17.3.94 הוציא הבנק מסמך הממוען למשרד הרישוי אשר נושאו היה "שינוי שעבוד רכבים" בו ביקש הבנק לשנות את השעבוד שנרשם ברכב ולהעבירו על שם החברה בע"מ החדשה של מר חלק, שנפתחה זה מכבר.
  3.      ביום 12.9.94 שיגר בנק לאומי למשרד הרישוי באמצעות מכתב (או לחלופין הוציאו למר שלומי חלק מכתב), בו הוא אישר (או אולי ביקש) את ביטול השעבוד על הרכב.
  4.      בהתאם לבקשה זו מחק משרד הרישוי את השעבוד.
  5.      ביום 4.10.04 העביר שלומי חלק את רישום הרכב במשרד הרישוי על שמה של אחותו - מיכל חלק.
  6.      במהלך חודש אוגוסט 1996 סיכמה מיכל באמצעות אחיה למכור את הרכב למערער.
  7.      אין חולק כי בעת כריתת ההסכם בין הצדדים, לא הופיעה כל מגבלה במשרד הרישוי המונעת את העברת הרכב.
  8.      לשם השלמת העסקה, קיבל המערער הלוואה מבנק מרכנתיל והרכב מושכן לטובת הבנק והבעלות עליו הועברה על שמו של המערער, כל זאת ביום 29.8.96.
  9.      ביום 1.10.96 נתפס הרכב על-ידי הבנק כזוכה בתיק הוצאה לפועל שנפתח כנגד מר שלומי חלק.


ב.     אפרט להלן את השאלות שלטעמי צריכות לעניין, ושאותן יש לבחון בהתייחס לפלוגתא העומדת לדיון והיא: האם הוכחו בענייננו יסודותיה של עוולת הרשלנות?

השאלה האחת היא האם קיימת חובת זהירות מושגית, אשר תחייב, כעניין נורמטיבי, בנק הפועל בכובעו כנושה, בעל זכות שעבוד לרכב, לנקוט פעולות בדיקה והקפדה על רישום שביצע הבנק, לטענתו, "מעבר לנחוץ" במשרד הרישוי, כל זאת כדי להגן לא רק על עצמו אלא גם על אינטרסים של אחרים, שאינם בהכרח לקוחותיו, העלולים להיפגע בהיעדר רישום כזה.
חברי כב' השופט ע. גרשון, סובר בחוות דעתו כי התשובה לכך היא שלילית.

               השאלה השנייה, שתישאל כמובן רק אם אגיע למסקנה, שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית היא, הינה: האם בנסיבות הספציפיות של העניין מתקיימת חובת הזהירות הקונקרטית והאם קיים טעם סביר אחר, בין טעם שבמדיניות משפטית, ובין טעם הנעוץ בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, השולל את הצורך לצפות את הנזק שאירע בנסיבות נשוא הדיון.

במסגרת בחינתה של שאלה זו עשויים אנו להגיע גם למסקנה שעל אף שדמעיקרא לא הייתה מוטלת על הבנק חובת רישום השעבוד במשרדי הרישוי, הרי שמשעה שרשם הבנק את השעבוד לטובתו מוטלות עליו חובות בדיקה ופיקוח על התנהלות ותקינות הרישום.
               
               בהנחה שאף תשובה אחרונה זו היא בחיוב, נגיע לשאלה השלישית, והיא: האם אכן הופרה חובת הזהירות בענייננו. ולבסוף, השאלה האחרונה היא: האם קיים קשר סיבתי בין "מחיקתו" של השעבוד מרישומי משרד הרישוי לבין נזקו של המערער.
על שאלה זו, כאמור, השיב בית-משפט קמא בשלילה (עיינו עמ' 5 סיפא לפסק דינו של ביהמ"ש קמא).

          כל זאת כשערים אנו לעובדה שהמערער לא בדק כלל את הרישום ברשם המשכונות, ומכאן הטענה שעובדה זו ניתקה את הקשר הסיבתי המשפטי בין "מחיקת" השעבוד לבין הנזק.

          עוד יש ליתן את הדעת על הטענה, כי התנהלותו של המערער בענייננו, מצביעה על אשמו התורם הואיל והמערער לא התעניין בבדיקת הנתונים ברשם המשכונות, מהם, כך נטען, יכול היה לעמוד על כך שהרכב נשוא העיסקה משועבד.
     
ג.     תחילה נפנה לשאלה האם קיימת חובת זהירות מושגית בין הבנק לבין צדדים שלישיים שעלולים להיפגע מפעולותיו. כב' השופט ע' גרשון כותב בחוות דעתו (פיסקה ד') כי התשובה לכך היא שלילית. לטעמו, העובדה כי בין הבנק לבין המערער לא התקיימו יחסי בנק-לקוח שוללת את קיומה של חובת הזהירות המושגית בענייננו.
אין בידי להצטרף למסקנה זו.
עיון בפסיקת בתי המשפט השונים, במהלך השנים, מלמדת על מגמה הנוטה להרחיב את הטלת חובת הזהירות על הבנקים השונים (עיינו לעניין זה: א' פורת "דיני נזיקין" ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב-תשנ"ג (תשנ"ד) 337; שם, בעמ' 343).
ראוי להוסיף, שבמקרים לא מעטים הוכרה אחריותם הנזיקית של בנקים מכוח עוולת הרשלנות, גם כלפי אלה שאינם לקוחותיהם.
כותבת כב' השופטת (בדימוס) ש. נתניהו בע"א 168/86 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' לה כודיאר בע"מ ואח' פ"ד מב(3) 77 (להלן: "פרשת כודיאר"):

"... לבנק יש מעמד מיוחד ונכבד בחיי המסחר ובין התפקידים שהוא ממלא גם בצוען של עסקות שונות בין לקוחות שלו לבין צדדים אחרים. שקולי מדיניות משפטית אינם מכוונים לעבר שחרורו של בנק מחובת זהירות כלפי אותם צדדים. להיפך הם מדברים בעד הטלת חובה כזו כלפי אלה שהוא יכול לצפות שיפגעו כתוצאה מרשלנותו..." (הציטוט הובא במקור בע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל מיום 4/11/04. (ההדגשות שלי - י.ג.)

דברים אלה אושרו בדנ"א 10512/04 בנק פועלי אגודת ישראל נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל מיום 15/01/05. וכן עיינו בהפניות שם באשר לחובת הזהירות המושגית המוטלת על בנק כלפי מי שאינם לקוחותיו: ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' לויט ואח' פ"ד נא(4) 591 (להלן: "עניין לויט"); רע"א 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח נ' בנק דיסקונט פ"ד נא(4) 464; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה נ' עוואד ואח' פ"ד מד(1) 422).

בפרשת כודיאר האמורה, קבע בית-המשפט את רשלנותו של בנק בשל חוסר זהירות בה נהג כלפי צד שלישי, צד אשר לא היה לקוחו של אותו הבנק.
בעניין לויט האמור, נקבעה חובת זהירות של בנק למסירת מידע נכון על אודות מצבו הכספי של לקוחו גם כלפי לקוח של בנק אחר.
נראה לי שדברים אלה מדברים בעד עצמם ואין צורך להרחיבם יתר על המידה.
תחימתה של חובת הזהירות המושגית, תיעשה ככלל, תוך התחשבות בצורך הבסיסי בהגנה על רכושו של אדם, וזאת אל מול הצורך להבטיח את חופש פעולתם של האנשים הפועלים בחיי היום יום (לעניין זה עיינו בדברי כב' הנשיא, השופט א. ברק בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, בעמ' 123).

שקילתם של איזונים אלה בענייננו, ובייחוד שקילתה של העובדה, כי פיקוח על רישומי השעבודים במשרד הרישוי, והפיקוח על הפעולות הנדרשות, אובייקטיבית, אינו כרוך במאמץ מיוחד (תעיד על כך העובדה כי הבנק מרצונו החופשי, כך טענתו, רשם את השעבוד במשרד הרישוי), מביאה למסקנה שקיימת חובת זהירות מושגית בין הבנק לבין צדדים שלישיים.

ד.     האם בנסיבות המקרה רובצת על הבנק חובת זהירות קונקרטית?
בהקשר זה צריכה להישאל השאלה, האם היה יכול הבנק, לצפות בנסיבות המקרה, את נזקו של המערער והאם היה צריך, כעניין שבמדיניות שיפוטית, לצפות נזק זה.
נראה לי שגם התשובות לשאלות אלה הינן בחיוב. יש להדגיש: הרישום במשרד הרישוי, וכך גם בדיקת נכונות תוכנו, משרת בראש וראשונה את אינטרס הרושם, המאותת במעשיו כלפי העולם על דבר קיום זכויותיו, ומונע במעשיו "תאונות משפטיות", וכל זאת כאמור בעלות כספית מזערית.
רישום השעבוד במשרד הרישוי איננו פעולה, הטומנת בחובה מאמץ מיוחד, היא מגינה הן על רושם השעבוד המבטיח את זכויותיו והן על הציבור הרחב - ציבור רוכשי המכוניות.
למניעת ספק אסביר: אין כוונתי לומר שקיימת חובת זהירות אשר מחייבת בנקים, כעניין נורמטיבי, לבצע רישומים כפולים, דהיינו, הן ברשם המשכונות והן במשרד הרישוי.
גם אין כוונתי לומר שקיימת חובה על הבנקים לוודא את תקינות אופן ניהול הרישומים של משרד הרישוי או של רשם המשכונות.
חובתו של הבנק מתמצה, לעניות דעתי, בחובה לנקוט את כל המאמצים הסבירים והמעשיים לבדיקת תקינות פעולותיו שלו, ובייחוד את בדיקת פעולותיו שלו העשויות לעמוד לעיון הציבור על-פי חוק. חובה זו מתגבשת לטעמי גם מעקרון תום הלב.

יפים לענין זה הדברים שנאמרו על פי דעת הרוב ברע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח', פ"ד נ"א (4) 464:

”גם אם אין הרישום קונסטיטוטיבי אין חולק על חשיבותו. הרישום יוצר מאגר מידע בידי רשות, ועליו מסתמכים רוכשי רכב כדי לוודא בעלותו של המוכר ברכב הנמכר בטרם ירכשוהו. עיקולים ושעבודים נרשמים על הרכב במשרד הרישוי ומתאפשר מעקב אחר חובות של בעלי כלי הרכב והחלפת הבעלות בהם. ברישום יש כדי לתרום בעקיפין למלחמה בנגע הגניבות של כלי רכב. לפיכך, גם אם אין הרישום בגדר אקט קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי, חשיבותו רבה, ולרישום העברת בעלות ברכב מוקנה מעמד מיוחד שאין להעברתם של מיטלטלים אחרים, וראוי שהרשויות המוסמכות תיתנה את הדעת לנושא זה המצריך בדיקה והסדר.
יהי אשר יהי המצב הרצוי, נראה לי כי כיום אין רישום הרכב במשרד הרישוי מהווה אקט קונסטיטוטיבי של העברת הבעלות אף שחשיבותו רבה ואף שרישום הנעשה שלא כראוי תוך התרשלות עלול להעמיד עילת תביעה למי שהסתמך עליו, כנגד הגורמים המטפלים ברישום. כך בענייננו." (דברי כב' השופטת ט. שטרסברג-כהן בעמ' 473 לפסק הדין, ההדגשה שלי - י.ג)

לענין האפשרות לקיומה של רשלנות בין הבנק לרוכשים פוטנציאליים עיינו עוד בע"א 716/72, זהבה רוזנשטרייך נ. חברה א"י לאוטומובילים בע"מ, פ"ד כ"ז (2) 709, וכן בדברי כב' השופט ש. ברלינר ב-ע"א (חיפה) 1733/00, הייב חאלד נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ, סניף שלומי ואח', מיום 23.5.01 (פורסם באתר נבו) פיסקה 9 לפסק הדין, צורף לכתב הערעור.
במובן זה ענייננו הוא פשוט יחסית. הואיל והבנק כבר רשם את השעבוד, גם אם רישום זה היה "מעבר לנחוץ". כל אשר היה על הבנק לעשות, הוא להקפיד ולבדוק האם דרישותיו בכל הנוגע לשינוי רישום המשכון במשרד הרישוי, אכן בוצעו, אם לאו. בדיקה זו, אין חולק שאינה כרוכה במאמץ מיוחד.
אוסיף שלא מצאתי בטיעוני המשיב (הבנק), טיעון שיבהיר מדוע לא נעשתה בדיקה שכזו. לא הועלתה טענה שלא היה ניתן לעשות זאת, או לחילופין, שקיים טעם אחר שיש בו כדי לשכנע, מדוע לא בדק הבנק, כפי שהיינו יכולים להעלות על דעתנו שיעשה, האם אכן התבצע שינוי הרישום כבקשתו. כל אלה, לטעמי, מוליכים אותנו למסקנה כי בענייננו התקיימה חובת הזהירות הקונקרטית בין הבנק לבין המערער.
ה.     האם בנסיבות העניין הפר הבנק את חובת הזהירות כלפי המערער?
באי כוח הבנק טוענים בהרחבה, בתשובתם לערעור, שבשעה שאין, ומעולם לא הייתה, מוטלת על כתפם, חובת רישום המשכון במשרדי הרישוי, גם אין להטיל רשלנות על הבנק מחמת אי-מילוי חובה אשר כלל איננה קיימת בדין.
לפחות בגדרו של הערעור שלפנינו, נראה לי שבאי כוח הבנק אינם חלוקים על כך שאילו הייתה מבוצעת בדיקה פשוטה על-ידי הבנק -בדיקה אשר הייתה מגלה כי הוראות הבנק בדבר שינוי השעבוד לא בוצעו, והיה מתבצע תיקון של רישום זה, הרי שה"תאונה המשפטית" נשוא ענייננו היתה, קרוב לוודאי, נמנעת.
עם זאת חלוקים ב"כ הבנק ביחס לשאלה המשפטית אם ההחלטה להימנע מביצועה של בדיקה שכזו היתה רשלנית מחמת היעדר חובת הרישום מלכתחילה.
אין בידי לקבל טענות אלה של הבנק.
שוו בנפשכם רופא המציע למטופל טיפול רפואי אשר הינו "למעלה מן הצורך" ו"מעבר לדרוש". לימים מתברר שאותו טיפול היה רשלני וגרם נזק למטופל. במצב דברים שכזה, האמנם תישמע טענתו של הרופא כי דרך פעולתו היתה "לא לצורך", ו"מעל הנדרש" ולכן אינו נושא באחריות לנזקי המטופל?
משבחר הבנק לנקוט בדרך פעולה מסוימת, אין בהטלת החובה עליו לנהוג בדרך סבירה וזהירה משום הטלת הכבדה שיש בה כדי לשבש את פעילותו.
משבחר הבנק לרשום את השיעבוד במשרד הרישוי, וכן לשנותו מאוחר יותר, הוא לא השתחרר מן החובה להמשיך ולכלכל את צעדיו בזהירות, כל זאת בדומה לחובות המוטלות במסגרת פעולותיו השוטפות של הבנק (עיינו בדברי כב' השופטת ד. דורנר ע"א 99 / 3056 רועי שטרן נגד המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, מיום 4.2.2002 (פורסם באתר נבו), שם נקבע כי גם כאשר מאמץ בית-החולים פרקטיקה חדשה, אין הוא משתחרר מן החובה להמשיך ולהביא בחשבון בכל הכרעה טיפולית את מכלול השיקולים המקצועיים העומדים לרשותו).
יכול שבנקודה זו, יהיו רבים שיאמרו כי דרישה מן הבנק לרשום את כל שעבודיו הן ברשם המשכונות והן במשרדי הרישוי היא דרישה בלתי סבירה, אך סבורני שלא ניתן לחלוק על כך כי דרישה מן הבנק להקפיד ולוודא את תקינות פעולות הרישום אותן ביצע, היא דרישה לגיטימית וסבירה המשרתת נכונה את האינטרס של כל הצדדים במחלוקת זו שבפנינו, וכן את האינטרס הציבורי.
אין מחלוקת כי בענייננו, הבנק, לא ביצע בדיקה שכזו, למרות פשטותה והקלות בה ניתן היה לבצעה, ולכן, כך אני סבור, הפר הבנק את חובת הזהירות כלפי המערער.
חשוב לציין, את חלוף הזמן מאז יצאו תחת ידו של הבנק המסמכים הרלוונטיים (17/3/94 ו- 12/9/94) ועד ליום שבו נמכר הרכב למערער (29/8/96). עינינו הרואות, אפוא, כי במשך כשנתיים כמעט החזיק הבנק במשרד הרישוי ברישומים מוטעים אשר את שינויים, כמו גם את רישומם המקורי, הוא יזם.
כב' השופט ע' גרשון בחוות דעתו (פיסקה ג' לחוות הדעת), ציין, כי אנו למדים מהשתלשלות העניינים ש"הבנק מעולם לא ביקש למחוק את רישום השיעבוד מפנקסיו של משרד הרישוי" אלא רק "ביקש להעביר את רישום השיעבוד משמו של שלומי חלק לשמה של החברה".

על מסקנה זו, בהעדרן של ראיות השוללות אותה, אינני חולק.

יחד-עם-זאת, חלוף הזמן האמור, שממועד הוצאת דרישת הבנק המורה לבצע את השינוי ברישום המתנהל במשרד הרישוי, ועד מועד קרות ה"תאונה המשפטית", מקבל משנה תוקף לאור העובדה כי ניתן להניח ברמה גבוהה של וודאות בנסיבות העניין כי הבנק ידע על כך שהרישום לא בוצע כבקשתו.

עיון במסמך שיצא מידי הבנק ביום 12/9/94 (עיינו: נספח 11 לכתב התביעה המופיע גם כנספח 5 לכתב הערעור) אשר כותרתו הראשית היא אמנם כפי שציין חברי: "מישכון כלי רכב במשרד הרישוי", אך המשך כותרתו היא "ביצוע ביטול מישכון רכב" (ההדגשה שלי - י.ג.), מלמדנו, כי הבנק ככל הנראה ידע, או היה צריך לדעת על כך, שבוצע ביטול במקום שינוי (עיינו בעיקר בתחתית אותו המסמך בהאי לישנא: "ביטול המישכון בוצע במשרד הרישוי" (ההדגשה שלי - י.ג.).
ידע או היה צריך לדעת - ולא בדק או ווידא במשרד הרישוי שהשיעבוד הועבר על שם החברה בע"מ החדשה של מר חלק, וכן לא פעל הבנק כדי לתקן את הטעות שנעשתה. כל זאת במשך כשנתיים ימים שקדמו ל"תאונה המשפטית" נשוא הדיון.
גם אם נאמר שהבנק לא ידע בפועל על הטעות שנעשתה ברישום הרי שלכל הפחות היה צריך לחשוד שנעשתה טעות זו או אחרת ברישום. חשד זה די בו לצורך ביסוס חובת הבנק לחקור בדבר הנסיבות ולברר את אשר אירע (לעניין זה עיינו בהרחבה בדברי כב' הנשיא השופט א. ברק בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן פ"ד מ"ז (5) 31 בעמוד 64)

טענות הבנק לפיהן הומצא מסמך זה למערער רק לאחר תפיסת הרכב (עיינו בהרחבה בציטוט שהביא חברי בפיסקה ו' לחוות דעתו), מועילות לבנק רק אולי לעניין טענה בדבר הסתמכות אפשרית של המערער על מסמך זה, אך הן אינן מועילות לו לעניין ידיעת הבנק אודות מצב הרישום באותה העת במשרדי הרישוי.

מבלי להביע דעה לעניין זה, ומבלי לקבוע מסמרות, אינני שולל את אפשרותו של הבנק לנסות להיפרע ממשרד הרישוי על שלא בוצעו דרישותיו כהלכה במשך תקופה זו, אך משלא צורף משרד הרישוי לתביעה זו, ומשלא שוגרה כנגדו הודעת צד ג' מטעם הבנק, מנוע אני מלחוות דעתי בסוגיה זו.
ישאל השואל: מהי הדרך האופרטיבית שמתווה חוות דעתי זו? משמע - מה יהא על הבנק לעשות, יום למחרת פסק הדין, ברצותו להבטיח את ביצוע פעולותיו במשרד הרישוי?

על כך אפנה לסעיפים מס' 5 (9) ומס' 5 (10) לשטר המישכון (מישכון מיטלטלין) שנחתם ביום 9.12.1993 בין הבנק לבין חלק שלמה (עיינו בנספח 8 לתיק המוצגים מטעם הבנק), ובעיקר לסעיף 5 (9) ב', הקובע כי במקרה שהרכוש הממושכן הוא כלי רכב שטרם נרשם אצל רשות הרישוי המתאימה בישראל, חלה על הממשכן החובה למסור לבנק - לא יאוחר מאשר תוך 48 שעות מרישומו של כלי הרכב האמור במשרד הרישוי - מכתב חתום על ידי משרד הרישוי בו יאשר אותו משרד , כי רשם לפניו, וברשיון הרכב של כלי הרכב האמור, הערה מתאימה בדבר מישכונו לבנק, ולהציג בפני הבנק את רשיון הרכב האמור, כשרשומה בו ההערה הנ"ל.

עינינו הרואות שסעיפים אלה מתווים דרך פעולה שלעניות דעתי מבטיחה את בדיקת תקינות הפעולות המבוצעות במשרד הרישוי. הדרך היא, וכך גם יכול היה לפעול הבנק בענייננו, הטלת החובה על הממשכן לחזור ולמסור לבנק את האישורים על הפעולות שביצע, וזאת בתוך פרק זמן קצוב.

יישומה של דרך זו בענייננו, היה בה, לטעמי כמובן, כדי למנוע, בוודאות קרובה, את אשר אירע.
ו.     האם מתקיים הקשר הסיבתי בין אי בדיקת נכונות רישום השעבוד במשרד הרישוי, לבין הנזקים שנגרמו למערער?
ביהמ"ש קמא בפסק דינו סבר כי: "שעה שבכל מעשה אשר נבחן מהבחינה המשפטית מגיעים למסקנה כי לא רכש זכויות ברכב, ואם לא רכש זכויות, הכיצד ניתן לומר כי נגרם לו נזק כלשהו ?!)" ומכאן הסיק: ש"לא מחדלי הבנק הם אשר גרמו לו לנזק". אולם ביהמ"ש קמא הוסיף וקבע כי לדידו "לו הבנק היה גורם לכך שהתובע היה מאבד מזכויותיו, אזי ניתן היה לומר כי קיים קשר סיבתי בין התנהגותו של הבנק ובין נזקיו".
עמדתו של כב' בית המשפט קמא איננה מקובלת עליי.
כשלעצמי סבורני שלא יכולה להיות מחלוקת לגבי העובדה שאילו היה הבנק פועל כהלכה, מקפיד ומוודא, שדרישותיו הרישומיות ממשרד הרישוי אכן מקוימות, הרי שלא היה המערער רוכש את הרכב, והיה נמנע נזקו.
גם אם מגיעים אנו למסקנה, כפי שהגיע אליה כב' השופט ה. חטיב בפסק דינו בענייננו, לפיה אין למערער זכויות קנייניות ברכב, הרי שאין הדבר גורע מיכולתו של המערער לתבוע בגין נזקיו עקב אבדן הזכויות הללו, או נזקים אחרים שנגרמו לו כתוצאה מן הרשלנות.
לענין קיומו או אי-קיומו של הקשר הסיבתי, היה על בית-המשפט קמא לבחון האם התנהגותו של המערער, שלא בדק את הרישום ברשם המשכונות, או לחלופין, דרך התנהלותו של משרד הרישוי, או פעולתם של מוכרי הרכב, אכן מנתקות, ביחד או לחוד, את הקשר הסיבתי המשפטי שבין אי בדיקת שינוי הרישום במשרד הרישוי, לבין נזקו של המערער.
התשובה לשאלה זו (בדבר ניתוק הקשר הסיבתי) לעניות דעתי היא שלילית. השכל הישר וההגיון מלמדים אותנו שאם היה הבנק מקפיד ומוודא את נכונות הדברים אשר רצה לרשום, היה המערער מגלה את דבר קיומו של השעבוד. היש מי שיטען כי למרות שהיה המערער רואה את דבר קיומו של השעבוד עדיין היה רוכש את הרכב ?
בד בבד עם הקשר הסיבתי-עובדתי עלינו לבחון גם את קיומו של הקשר הסיבתי-משפטי.
באי כוח הבנק בטיעוניהם סוברים כי מחיקת רישום המשכון במשרד הרישוי נעשתה עקב רשלנותו של משרד הרישוי - רשלנות המהווה גורם זר ומנתקת את הקשר הסיבתי משפטי.
אין בידי לקבל טענה זו.
"הקשר הסיבתי לא ינותק רק משום שאחד הגורמים לנזק היה מעשה של אחר שנעשה ברשלנות חמורה, בפזיזות או אף במתכוון. אלא היסוד המכריע באשָם נקבע על-פי תכונותיו, שבעטיין מוטלת החבות, ותכונות אלה ניתן לאתר על-פי מבחנים המשקפים שיקולים של מדיניות והם מבחן השכל הישר, מבחן הסיכון ומבחן הצפיות." (ע"א 8199/01 עיזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' מירו פ"ד נ"ז(2) 785, בעמוד 791)
נזקיו הנטענים של המערער בענייננו, נופלים לטעמי בתחום הסיכון שיצרה התנהגות הבנק. הבנק צריך היה לצפות שכתוצאה ממחדלו יכול וייגרם הנזק. טעות ברישום על-ידי פקיד במשרד הרישוי, על פי מבחני ההגיון והשכל הישר, איננה בגדר מאורע טבע בלתי רגיל או מעשה רצוני של אחר המנתק את הקשר הסיבתי, ונמצאנו למדים כי לפי כל המבחנים המקובלים, אכן מתקיים הקשר הסיבתי בין מחדלו של הבנק לבין נזקיו הנטענים של המערער.
אדגיש: התרשלותו של המערער אשר לא בדק את הרישום ברשם המשכונות, לוקה באשם תורם משמעותי לנזק אשר אירע לו, אולם התנהגותו כשלעצמה אינה מנתקת את הקשר הסיבתי. כך היא גם רשלנותו של משרד הרישוי.
ז.     המבחן העקרוני לשיעור החלתו של האשם התורם הינו מבחן חלוקת האחריות, ובלשונו של בית המשפט העליון:
"על בסיס גישה עקרונית זו תיעשה חלוקת האחריות בין המזיק לבין הניזוק, הנושא באשם תורם, על-פי המבחן של 'מידת האשמה'. עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי, אשר נדון לפני בית המשפט, אם כי לעתים ייזקק בית המשפט למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר". (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1), 72, בעמ' 81) להפעלת מבחן זה בסוגיית אשמו התורם של לקוח מול בנק עיינו בע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עווד, פ"ד מד(1) 422)

את מידת אשמו של המערער בענייננו, אם תישמע דעתי, הייתי מעמיד על שיעור של 50%.
אשם זה מתגבש בשל העובדה כי למעשה קיים רישום מקביל הלא הוא הרישום ברשם המשכונות, המאפשר בדיקה לבחינת השאלה האם הרכב שועבד כבר קודם לכן.
המערער טוען שגם אילו היה מעיין בפנקסי רשם המשכונות לא היה עולה בידו לאתר את המשכון הרשום על שם הרכב הואיל והמשכון נשוא הדיון נרשם על-פי תקנות הרישום הישנות ולפיהן ניתן היה לבדוק ולחפש משכונות רק על-פי שם החייב.
טוען המערער שהעברת הבעלות ברכב במשרד הרישוי, מבלי לדאוג לעידכון פרטי המשכון אצל רשם המשכונות, יצרה מצב, שגם אם היה המערער מברר את מצב הרכב אצל רשם המשכונות, הרי שבדיקתו לא הייתה מעלה מאומה.
איני מקבל טענתו זו של המערער.
אין ספק כי ביום בו רכש המערער את הרכב היה המשכון שריר וקיים. טענותיו של המערער נטענות כיום כחוכמה לאחר מעשה, וזאת בשעה שהמערער לא טרח כלל לבדוק את רישומי רשם המשכונות. (עיינו בדבריי ביהמ"ש קמא בעמ' 6 לפסק הדין).
ככל שיש פגם, כטענת המערער, ביכולות החיפוש והחתכים ברישומי רשם המשכונות באותה התקופה, הרי שאלה בוצעו על-פי הוראות החוק שקבעו את מתכונת הרישום והחיפוש ברישומי רשם המשכונות באותה התקופה, ואין הבנק נושא באחריות לכך.
למעלה מן הצורך אציין את סעיף 5 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967, המורה לרשם לנהל ספר משכונות אשר בו יירשמו, בין היתר, הפרטים הנוגעים למשכון, וכן סעיף 15 לחוק זה המעניק לאדם את הזכות לעיין בספר המשכונות, אשר גם בו יכול היה המערער לחפש את המשכון.
מכאן הדרישה כלפי המערער, ולאורה ייבחן גם אשמו התורם. חובתו של המערער היתה לנקוט מאמצים סבירים לליקוט מידע העומד לרשות הציבור לפי החוק, וזאת לא עשה המערער בענייננו.
ח.     בטרם סיום, ברצוני להוסיף מספר מילים.
לא נעלמה מעיניי העובדה שבתי המשפט, לאורך השנים, נמנעו מלהטיל חובה פוזיטיבית לרישום שיעבודים במשרד הרישוי. גם אני בחוות דעתי זו אינני מתיימר לעשות כן. סבורני כי משימה זו היא במסגרת תפקידו של המחוקק, אשר לטעמי ראוי שיסדיר סוגיה זו, הואיל והיעדר החובה לבצע רישום זה של שיעבודים במשרד הרישוי יש בה כדי לפגוע בציבור רוכשי המכוניות פגיעה קשה, בעודם תמי לב, שאינם מודעים לצורך לבדוק את רישומי הרכב הנקנה אצל רשם המשכונות.

ואולם, ענייננו, לטעמי, וכפי שהסברתי לעיל, הינו פשוט יחסית, הואיל והמדובר הוא בבנק אשר נטל על עצמו לרשום את משכונותיו במשרדי הרישוי, ועל כך יעידו מעשיו.

שוכנעתי שפועלו זה של הבנק לא היו למליצה ולתפארת אלא משרת הוא נאמנה את האינטרסים הפרטיים שלו, ובכך גם כתוצאת לוואי יוצא הציבור נשכר.
פעולתו זו של הבנק ברושמו את שעבוד הרכב במשרד הרישוי, פעולה ברוכה היא אשר ראוי לדבוק בה, לטעמי לפחות, כסטנדרט קבוע ומחייב.

יחד עם זאת דרשו רבותינו: "המתחיל במצווה אומרים לו גמור", וכך צריך היה לנהוג במקרה שבפנינו, וגם אם אכן כטענתו של הבנק, פעולותיו היו "מעבר לנחוץ", היה צריך הבנק לבצעם בצורה סבירה וראויה, ומשלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו.

לאור כל האמור, אם תישמע דעתי, הייתי מציע לחברתי הנכבדה ולחברי הנכבד, לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, ולקבוע כי הבנק-המשיב נושא בחבות כלפי המערער בגין הנזקים שנגרמו למערער עקב העיסקה נשוא הדיון, בכפוף לאשמו התורם של המערער בשיעור של 50%.
הייתי גם מציע לחבריי כי נורה על החזרת הדיון לכב' בית המשפט קמא לקביעת גובה הנזק שנגרם למערער (בכפוף לאשם התורם כמצויין לעיל).
כמו כן הייתי מציע לחייב את המשיב לשלם למערער שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, בצרוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. כן הייתי מחייב את המשיב לשלם למערער את אגרת הערעור בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מן המועד בו שילם המערער אגרה זו ועד הפרעון בפועל.
                              



                         י. גריל, שופט
                     (אב"ד)
               
                              
השופטת ר.חפרי-וינוגרדוב:
1.     העובדות הצריכות לעניין כפי שסיכם אותן בית משפט קמא הן כדלקמן:
החל מ- 28.10.93 היה הרכב הנדון, רכב משא תומך מ.ר. 2499900, בבעלות שלומי חלק.

ב- 19.12.93 מושכן הרכב במישכון רשום לטובת בנק לאומי ברשם המשכונות סניף חיפה, משכון שנרשם גם במשרד הרישוי.

ב- 17.3.94 הוציא בנק לאומי מסמך הממוען למשרד הרישוי נושא כותרת "שינוי שיעבוד רכבים" בו ביקש הבנק לשנות את השיעבוד שנרשם לטובתו על הרכב הנ"ל ורכבים נוספים.

ב- 12.9.94 שיגר בנק לאומי למשרד הרישוי מסמך בו ביקש ואישר ביטול השיעבוד על הרכב.

משרד הרישוי מחק את השיעבוד שהיה רשום בספריו על הרכב.

מ- 4.10.94 עד 28.8.96 היה הרכב בבעלות הגב' מיכל חלק.

ב- 29.8.96 מכרה מיכל חלק את הרכב לתובע כאשר במועד זה לא הופיע כל מגבלה במשרד הרישוי המונעת את העברת הרכב.

לצורך ביצוע הרכישה, נטל התובע הלואה מבנק מרכנתיל דיסקונט וכבטחון להשבתה נרשם ברשם המשכונות משכון על הרכב לטובת בנק מרכנתיל.

בעלות התובע ברכב נרשמה במשרד הרישוי ב- 29.8.96.

ב- 1.10.96 נתפס הרכב על ידי בנק לאומי כזוכה במסגרת תיק הוצל"פ שפתח נגד שלומי חלק.

התובע עתר לבית המשפט השלום בעכו (ה.פ. 197/96) לקבלת פסק דין הצהרתי לפיו, בין היתר, הרכב הינו בבעלותו היחידה והבלעדית, תובענה שנדחתה בידי בית משפט השלום בעכו (כב' השופט חטיב) ב- 30.7.98 תוך שבית המשפט קובע כי המשכון שנרשם על הרכב ב- 19.12.93 לטובת בנק לאומי היה שריר וקיים ביום בו רכש המבקש את הרכב וזכותו של הבנק עדיפה על זכותו של התובע כדי גובה החוב להבטחתו נרשם משכון.

ב- 28.11.00 הוגשה התביעה הנוכחית לבית משפט השלום בעכו כנגד משרד המשפטים/רשם המשכונות ובנק לאומי לישראל בע"מ בעילת רשלנות על פי פקודת הנזיקין.

2.     בפסק דינו של בית משפט קמא (כב' השופט שר) נדחתה התביעה תוך שבית המשפט מניח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הבנק כלפי התובע. בית המשפט היה בדעה כי הגם שהבנק נהג בקלות ראש לא הגיע זו כדי הפרת הזהירות הקונקרטית. גם התביעה כנגד רשם המשכונות נדחתה.

     על פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו שעיקרו בשאלת חבותו הנזיקית של הבנק המשיב.

3.     חברי, כב' השופט גרשון, היה בדעה כי לא קיימת כל חובת זהירות מושגית של הבנק כלפי המערער שלא היה לקוחו וסובר כי יש לדחות את הערעור.

     דעתו של חברי, אב בית הדין השופט גריל, שונה, לגישתו קיימת חובת זהירות מושגית ואף חובת זהירות קונקרטית של הבנק כלפי המערער, חובת זהירות שהופרה.

     את התרשלותו של הבנק מוצא חברי בכך כי משבחר הבנק לרשום את השיעבוד במשרד הרישוי ולשנותו מאוחר יותר לא השתחרר מן החובה להמשיך ולכלכל את צעדיו בזהירות, כלומר, להקפיד ולוודא את תקינות פעולות הרישום שביצע, בדיקה שלא בוצעה במקרה זה למרות הפשטות והקלות הכרוכות בכך.

     חברי מציין כי מאז הוציא הבנק את המסמכים למשרד הרישוי במרץ וספטמבר 94 ועד לרכישת הרכב על ידי המערער בסוף אוגוסט 96 עברו כשנתיים ימים במהלכן הרישומים במשרד הרישוי היו מוטעים, רישומים שהבנק יזם.

4.     מסקנתי היא כמסקנתו של כב' השופט גריל.

     מקום שהבנק נטל על עצמו, בהעדר חובה חוקית לעשות כן, לרשום את דבר קיום המשכון אצל משרד הרישוי, ב- 17.3.94 פנה אל משרד הרישוי וביקש לשנות את השיעבוד שנרשם ולהעבירו על שם חברה שפתח החייב חלק שלמה, ולאחר מכן, ב- 12.9.94, פנה למשרד הרישוי וביקש ואישר ביטול השיעבוד על הרכב, היה עליו להיות ער לכך שמי שיזדקק לרישום במשרד הרישוי עשוי להסתמך על המופיע ברישום זה.

     בכך נוצרו יחסי קרבה או שכנות המטילים על הבנק חובת זהירות קונקרטית כלפי הנזקק לרישום, במקרה שלנו, המערער.

     הסוגייה של חשיבות נכונות הרישום במשרד הרישוי, גם מקום שאין חובה חוקית לבצע רישום, איננה חדשה. בעניין ע"א 86/89 מדינת ישראל נ' בנק הפועלים בע"מ פד"י מ"ד (2) עמ' 726, בעמ' 730 מציין כב' הנשיא שמגר כי הגם שהחוק אינו כולל חובה של רישום משכונות על רכב אצל רשות הרישוי הרי, גם בהעדר הוראה חוקית בעניין זה נרשמים משכונות ועיקולים לרוב במשרד הרישוי והפנייה למקור מידע זה עשויה להיות מועילה גם בהעדר חיקוקכ כנ"ל. מוסיף כב' הנשיא: "אין צורך להוסיף כי הזדקקות למידע הנ"ל חשובה לכל מי שמבקש לרכוש רכב, בין דרך עיסוק ובין באופן פרטי או למשכן רכב לכל מי שמתכוון להטיל עיקול..." (עמ' 730).

     בעניין רע"א 5379/95 סהר חברה לבטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פד"י נ"א (4) עמ' 464 בעמ' 473 מציינת כב' השופטת שטרסברג כהן כי "גם אם אין הרישום קונסטיטוטיבי אין חולק על חשיבותו. הרישום יצר מאגר מידע בידי רשות, ועליו מסתמכים רוכשי רכב כדי לוודא בעלותו של המוכר ברכב... עיקולים ושיעבודים נרשמים על הרכב במשרד הרישוי ויתאפשר מעקב אחר חובות של בעלי כלי הרכב והחלפת הבעלות בהם..."

     גם בהעדר חובה חוקית לביצוע הרישום במשרד הרישוי, מקום שהבנק הקפיד על קיום רישום כזה, ובצדק, היה עליו להמשיך ולעקוב אחר ביצוע הוראותיו בעניין שינויים שביקש לבצע ברישום.

     משלא המשיך ועקב, נוצרה תקלה שהתובע ניזוק ממנה, שכן, הסתמך על הרישום כפי שאכן סביר היה שיעשה.

     במצב זה, אכן הופרה חובת הזהירות הקונקרטית שחלה על הבנק כלפי התובע.

     מסכימה אני גם כי נכון להטיל על התובע אשם תורם. לדעתי נכון להעמיד את רשלנותו התורמת של התובע על שיעור של שליש בלבד.

5.     משכך, למעט בעניין שיעור הרשלנות התורמת, מצטרפת אני למסקנתו של אב בית הדין.

                                   

                                   ר.חפרי-וינוגרדוב, שופטת

התוצאה מכל האמור לעיל היא שהוחלט ברוב דעות השופטים י. גריל ו-ר. חפרי-וינוגרדוב (כנגד דעתו החולקת של השופט ע. גרשון), לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, ולקבוע כי הבנק -המשיב נושא בחבות כלפי המערער בגין הנזקים שנגרמו למערער עקב העיסקה נשוא הדיון.

התיק מוחזר לכב' בית המשפט קמא לקיום דיון לקביעת גובה הנזק שנגרם למערער.

המערער ישא בתרומת רשלנות בשיעור של 50%, לפי חוות דעתו של אבה"ד, וזאת בהתאם להוראת סעיף 80 (ב) של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (באין רוב לדעה אחת בענין אזרחי).

בהתאם לדעת הרוב ישלם המשיב למערער שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
בנוסף, ישלם המשיב למערער את אגרת הערעור בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מן המועד בו שילם המערער אגרה זו ועד הפרעון בפועל.

הפקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי המזכירות לידי ב"כ המערער, עבור המערער.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון