העיקרון הכללי הוא, שנושה זכאי להיפרע מנכס של החייב המצוי בבעלות משותפת רק כדי חלקו היחסי של החייב בנכסים. להלן פסק דין בנושא עיקול נכס בבעלות משותפת: פסק דין 1. המבקשת ובעלה, המשיב 2 (להלן - המשיב), מכרו את ביתם (להלן - הבית) לזוג טלמור (להלן - הקונים), תמורת הסך של 403,000 דולר (להלן - התמורה). עד כה, שילמו הקונים על חשבון התמורה סך של 347,773 $ כמפורט להלן. המשיב חייב כספים למשיבה 1 (להלן - המשיבה) בשל ערבות שנתן לטובתה על חובותיה של חברת יעקב סבח ובניו בע"מ (להלן - החברה). המשיבה פתחה תיק הוצאה לפועל כנגד המשיב, ובמסגרתו עיקלה סך של 119,422 ₪, המגיעים למשיב מאת הקונים (להלן - הסכום המעוקל). המבקשת טוענת כי הסכום המעוקל שייך לה, מתוקף זכותה לקבלת מחצית התמורה, ולאחר, שלטענתה, המשיב כבר נטל למעלה ממחצית התמורה, שהוא זכאי לה, והיא מבקשת בתובענה זו להצהיר על זכותה הנטענת ולהורות על ביטול העיקול. 2. העיקרון הכללי הוא, שנושה זכאי להיפרע מנכס של החייב המצוי בבעלות משותפת רק כדי חלקו היחסי של החייב בנכסים (ע"א 75/79 אברהמי נ' ישראלי ואח', פ"ד לב(2) 216, 222 - 223). המשיבה אינה חולקת על עיקרון זה ועל חלותו במקרה דנן (סעיף 12 לסיכומיה), אך טוענת, כי המבקשת כבר נטלה את מחצית התמורה, שהיא זכאית לה, ואף מעבר לכך. למעשה, אין גם מחלוקת עובדתית בין הצדדים באשר לאופן שבו כבר חולקה התמורה שכבר שולמה, והויכוח הוא על הפרשנות המשפטית שיש לתת לאותה חלוקה. 3. וכך, התברר, חולקה התמורה עד כה: א. סך של 103,000 דולר שולם במעמד ההסכם, ביום 24/3/05 (להלן - סכום א'). סכום זה שימש את המשיב לשם כיסוי חובותיה של החברה לנושים שונים. ב. סך של 15,000 דולר שולם לידיו של ירון סבח, בנם של המבקשת והמשיב, כאשר הוא מציין באישור, עליו חתם, כי הסכום מתקבל עבור אביו, המשיב (להלן - סכום ב'). לא הוברר למה שימש סכום זה. ג. סך של 104,773 דולר הועבר לבנק לאומי לשם סילוק משכון שהוטל על הבית להבטחת חובותיה של החברה (להלן - סכום ג'). ד. סך של 70,000 דולר שולם לידי המבקשת ביום 27/10/05 (להלן - סכום ד'). ה. סך של 55,000 דולר שולם לידי המבקשת ביום 12/12/05 (להלן - סכום ה'). 4. המחלוקת הפרשנית שבין הצדדים נוגעת (בעיקר) ליחוס סכום א' שכיסה, כאמור, את חובות החברה לנושים שונים וסכום ב' שסילק את המשכנתא על הדירה, ובעצם שימש, גם הוא, לסילוק חובה של החברה לבנק לאומי. המבקשת טוענת כי סכומים אלה צריך ליחס אותם למשיב, כיון שלא הגיעו לידיה. המשיבה טוענת כי יש ליחסם גם למבקשת וגם למשיב, מפאת תורת השיתוף שבין בני זוג. 5. הצדק עם המשיב. חזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג חלה גם על חובותיהם של בני הזוג, שנוצרו תוך ניהול החיים המשותפים והקשורים לנכסים עסקיים ששימשו לפרנסת בני הזוג (ע"א 677/71 דוד נ' דוד, פ"ד כו(2) 457, 463; ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פ"ד מו(5) 661). המבקשת העידה (עמ' 2), כי היא עקרת בית, וכי התפרנסה תמיד מהעסק של בעלה, המשיב (הגם, שהוסיפה שהוא "רימה" אותה, מבלי לציין במה וכיצד). כיוון שכך, הרי שהסכומים א' ו-ג' פרעו גם את חובותיה של המבקשת, מכח אותה חזקת שיתוף, ויש ליחסם גם למשיב וגם למבקשת. נוסף לכך, סכום ג' שימש לפרעון המשכנתא שהיתה על הבית, שהמבקשת היתה בעלת מחצית הזכויות שלו, וגם מבחינה זו ניתן ליחסו למשיב ולמבקשת גם יחד. 6. מעבר לכך, וגם ללא אותה חזקת שיתוף, הסכימה המבקשת, למעשה, לעשיית אותם שימושים שנעשו בסכומים א' ו-ג' גם מחלקה בתמורה. כיוון שהסכימה לכך, אין דין הסכומים הללו שונה מכל סכום ששולם למבקשת עצמה, והיא עשתה בו שימוש, מרצונה, לכל צורך אחר. הסכמתה של המבקשת לשימוש שנעשה בסכום א' נובעת מכך, שהוא שולם במעמד חתימת הסכם המכר, עליו חתמה, על פי האמור בהסכם (סעיף 6(א)(1)). גם אם נבקש לדייק ולומר, כי הוא לא שולם ממש באותו מעמד, אלא בסמוך לאחר מכן, שלא בנוכחותה של המבקשת, כטענתה (סעיף 12 לתצהירה), לא יעלה על הדעת, שהיא לא היתה מודעת לכך, סביר להניח מראש. הסכמתה של המבקשת לשימוש שנעשה בסכום ג' נובעת מהעובדה הפשוטה, שהיא חתומה על ההסכם שנעשה בהקשר זה (נספח ד' לתצהיר המבקשת), תוך שהיא "מאשרת ומסכימה לאמור לעיל וביחוד לויתור הטענות כמפורט בהסכם זה" (עמ' 6). 7. ככלל, אינני מאמין לגירסתה של המבקשת שכביכול לא ידעה על השימושים שנעשו באותם כספים. היעלה על הדעת, שלא תברר מה נעשה בכל הכספים שהתקבלו מאז החתימה על ההסכם ועד למועד הראשון שבו שולם סכום כלשהו לידיה, במשך כ-7 חודשים? אמנם, יתכן, שכפי שהיא ובעלה העידו, מעורבותה לא היתה רבה, והיא גילתה פסיביות בכל המתרחש. אך זאת ניתן לפרש רק כמתן הסכמה לכל מעשיו של המשיב, ונזכיר כי גם בניהם ליוו את המשיב בפעולותיו. 8. סכומים א' ו-ג' עולים לסך של 207,773 דולר. סכומים אלה שולמו, על פי המסקנה דלעיל, למבקשת ולמשיב גם יחד. גם אם נייחס את סכום ב' כולו כסכום ששולם למשיב לבדו, הרי, נמצא, שמחצית יתרת התמורה "השייכת" למבקשת לאחר הפחתת הסכום הנ"ל עומדת על סך 97,613.5 דולר (2 : (207,773 - 403,000)). כאמור לעיל, המבקשת כבר נטלה על פי גירסתה שלה (סעיפים 12.5, 12.6 לסיכומיה) סך העולה על אותה מחצית: 125,000 דולר (סכומים ד' ו-ה'). 9. הנובע מהאמור הוא, שהסכום המעוקל אינו "שייך" לחלקה של המבקשת בתמורה, אלא לחלקו של המשיב. מבחינה זו, אין לתת משקל כלשהו לעמדתו של המשיב, שבעדותו (עמ' 9) תמך בתביעתה של המבקשת, אפילו תוך הכחשת הסכומים שעל פי המבקשת הם הגיעו אליה, ומניעיו להעיד כך ברורים. 10. בקשה שהגישה המבקשת להרחיב את הסעד המבוקש בתובענה גם על סכום אחר שעוקל בתיק הוצל"פ אחר נענתה, למרות התנגדותה של המשיבה, בתנאים של תשלום הוצאות והפקדת ערבויות נוספות. ההוצאות לא שולמו והערבויות לא הופקדו. ממילא, על פי המסקנה האמורה לעיל, המבקשת, כאמור, לא היתה זכאית למתן הסעד המבוקש על כל סכום נוסף. 11. התוצאה: התובענה נדחית. הצו הזמני מבוטל. המבקשת תשלם למשיבה 1 שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ והוצאות משפט בסכום כולל של 1,500 ₪.מקרקעין משותפיםבעלותעיקול