עיכוב בשחרור מניות

להלן פסק דין בנושא עיכוב בשחרור מניות:

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

מבוא

1.     זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת רות אור), שניתן בת.א 1124/99, ובו נדחתה תביעת המערערת, חברת Data Systems & Software Inc. (להלן: "המערערת"), לחייב את המשיב, בנק דיסקונט (להלן: "המשיב" או "הבנק") בכל אלה: לפצותה על נזקים שנגרמו לה כתוצאה מעיכוב בשחרורן של מניות שהיו בבעלותה, להצהיר על בטלות ערבות שניתנה על ידה, ולהורות על הפסקת עיכובן של מניות השייכות לה והמוחזקות בידי המשיב.

רקע עובדתי

2.     המערערת היא חברת אחזקות אמריקאית העוסקת בהקמתן של חברות בתחום ההי-טק והחזקתן. במשך תקופה ארוכה הייתה המערערת לקוחה של המשיב, ואת חשבונותיה ניהלה בסניפו שבבני-ברק. אותה עת כללו אחזקותיה של המערערת כ-76% ממניות חברת Decision System Israel LTD (להלן: "מניות דיסיז'ן"), ואותן היא הפקידה בחשבון ניירות ערך שפתחה אצל המשיב.

     עתיר בע"מ (להלן: "עתיר") היא חברה ישראלית שאת מניותיה רכשה המערערת בשנת 1992. במספר הזדמנויות העמידה המערערת לרשות הבנק ערבויות להבטחת אשראי שניתן לעתיר, ואשראי זה עמד בחודש יולי 1995 על סך 322,000$. משנזקקה עתיר בחודש אוקטובר 1995 לאשראי נוסף בגובה של 100,000$, שיעבדה המערערת לטובת הבנק את מניות דיסיז'ן שבבעלותה. במרוצת הזמן נזקקה עתיר לאשראי נוסף מהבנק לצורך ביצוען של עסקאות למכירתן של מערכות וציוד מטרולוגיים לצבאות יוון ובלגיה (להלן "עסקת בלגיה" ו"עסקת יוון"). המערערת הסכימה לערוב גם להלוואות אלו, תוך שהיא מתנה, כך לטענתה, כי ערבותה הפעם נועדה להבטיח את האשראי לעסקאות אלו בלבד, ולא את כלל חובה של עתיר לבנק. כן נטען, כי הוסכם שהתמורה אשר תתקבל מעסקאות אלו תשמש, בראש ובראשונה, לפירעונן של אותן הלוואות. הטפסים עליהם חתמה המערערת לצורך יצירת הערבות היו אומנם טפסי ערבות סטנדרטים, אך לטענתה ידע הבנק והסכים לאותה תניה.

     בסוף שנת 1997 ביקשה המערערת לסחור במניות דיסיז'ן, שכאמור הופקדו בחשבון ניירות הערך המשועבד לטובת הלוואה בסך 100,000$ שניתנה לעתיר. לשם כך, ביקשה המערערת מהבנק לאפשר לה להעביר מניות אלו לחשבונה בבנק הפועלים, והמשיב התנה את הסכמתו בהפקדת סכום של 100,000$, אותו הפקידה המערערת ביום 22.4.98. חרף זאת השהה המשיב את העברתן של המניות, ובחודש אוגוסט 1998 הוא ביקש לקבל אישור לפיו מוסמכים נושאי המשרה במערערת, מר קאופמן ומר מורגנשטרן, לתת הוראות בשמה. דרישה זו נראתה תמוהה בעיני המערערת, הואיל ועד אז ניתנו לא אחת הוראות לבנק על ידי שני אלה, אולם כדי לאפשר את שחרורן של המניות מסרה המערערת את האישור הנדרש. לאחר כחודש היתה בפיו של הבנק דרישה נוספת, להציג לו אישור אפוסטילי בדבר זכויות החתימה, וגם לכך נענתה המערערת ביום 10.11.98. לאחר כשבועיים (ביום 23.11.98) הודיע הבנק על נכונותו לשחרר את המניות, אולם הוסיף כי הוא מותיר בידיו את חלקן כבטוחה לחובה של עתיר בסך של 383,000$ שנוצר בעקבות "עסקת בלגיה". לצורך כך עכב הבנק 1,600,000 ממניות דיסיז'ן, ששוויין אותה עת היה, על פי גרסת המערערת, כ-1,031,017$. לבסוף, העביר המשיב את יתרת המניות לבנק הפועלים, והוא עשה זאת ביום 10.12.98.

3.     בכתב התביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים טענה המערערת, כי לעיכוב בשחרורן של המניות לא היתה כל הצדקה, הואיל והבנק היה חייב לעשות זאת כבר ביום 22.4.98, כאשר הפקידה את הסכום של 100,000$ שהיו אמורים לשמש תחליף לשעבוד המניות. עוד הוסיפה המערערת וטענה, כי גם עיכוב חלק מהמניות על ידי הבנק בשל "עסקת בלגיה", לא היה מוצדק. על פי גרסה זו, "עסקת בלגיה" נבנתה כ"מעגל סגור", היינו, כל התשלומים מצבא בלגיה היו אמורים לשמש לכיסוי האשראי שניתן לעתיר למימון עסקה זו (כ-600,000$). בדיעבד התברר כי התקבולים בגין עסקה זו היו כ-1,050,000$, ועל כן היה בהם די לפרעון ההלוואה שניתנה לעתיר בשלמותה, אולם בפועל השתמש הבנק בחלקה הארי של התמורה כדי לפרוע חובות אחרים של עתיר, בעוד שאת ההלוואה בגין "עסקת בלגיה" הקטין לסכום של 383,000$ בלבד. על פי השקפת המערערת, פעל הבנק בניגוד למוסכם ביניהם ותוך עריכת שינוי מהותי בחיוב הנערב, דבר המפקיע את תוקפה של הערבות.

     המערערת טענה עוד, כי מחדלי המשיב בעכבו את שחרור המניות גרמו לה נזק כספי, ולעניין זה היא תמכה את טיעונה בחוות דעתו של מומחה, פרופ' ד' לבהרי. לגרסתה, את נזקה ניתן לחלק לשניים: ראשית, ירידה בערך המניות כתוצאה מהחזקתן על ידי הבנק כאשר כבר לא היה זכאי לכך, היינו, ירידה מסכום של כ-7.5 מיליון דולר שהיה שווי המניות ביום 22.4.98, עד סכום של כ-3.6 מילון דולר בלבד, שוויין בעת שהן הועברו בפועל על ידי הבנק. שנית, נזק בגין אובדן עסקה חלופית. על פי גרסת המערערת, אם היו המניות המשועבדות עומדות לרשותה כבר בחודש אפריל 1998, הייתה יכולה להשיג אשראי כנגד שעבודן, ובדרך זו לממן את רכישת מניותיה של חברת טאור סמיקונדוקטור בע"מ (להלן: "טאור"). לעניין זה אוסיף, כי המערערת מחזיקה ב-60% ממניות מחברת "טאואר הולדינגס" המחזיקה ב-40% ממניות חברת טאור. לעניין זה נטען עוד, כי אם היתה המערערת מוכרת את מניות טאואר בדצמבר 1998, היתה העסקה מניבה רווח של כ-1,500,000$.

     בפיה של המערערת היתה עתירה לסעדים נוספים: הצהרה כי ערבותה בקשר עם "עסקת בלגיה" בטלה ומבוטלת, ושלבנק אין זכות עיכבון על מניות דיסיז'ן.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.     בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בטענותיה של המערערת, ודחה אותן אחת לאחת. ככלל, מצא בית המשפט, כי הבנק פעל באופן סביר וראוי בעניינה של המערערת. באשר לפרשת מניות דיסיז'ן, קבע בית המשפט, כי לא הוכח שהוצגה בפני הבנק דרישה לשחרור המניות כבר בשנת 1997, והדבר נעשה רק בתאריך 22.4.98 בד בבד עם הפקדת הסכום של 100,000$. לאחר שהופקדה הערבות החלופית, המתין הבנק לביול שטר הערבות החדש, והליך זה התעכב עד ליום 30.7.1998. בית המשפט המחוזי התקשה לקבוע מי מבין הצדדים היה אמור לבצע את הביול, אולם הסיק מהאיחור ומנסיבות העניין כי גם למערערת לא אצה הדרך לשחרר את המניות.

     את דרישת הבנק לקבלת אישור מעודכן על זכויות החתימה בשם המערער, הגדיר בית משפט קמא כ"דרישה שאיננה בלתי סבירה". גם בדרישה לקבלתו של אישור אפוסטילי לא מצא בית המשפט פגם, הואיל והוא אימץ את הסברו של המשיב לפיו נמצא הבדל ניכר בחתימתו של מי ששיגר את האישור המעודכן בדבר זכויות החתימה, עו"ד שלדון קראוס, בהשוואה לחתימות קודמות שלו שהיו בידי הבנק. בית המשפט הוסיף וקבע, כי האחריות להמצאתו באיחור של האישור האפוסטילי היה על המערערת, ולפיכך סיכם באומרו:

"הן הבנק והן ה[המערערת] התרשלו בטיפולם בנושא שחרור מניות דסיז'ן; וכי מבלי לגרוע מחובת בנק לפעול בזריזות הראויה - דבר שלא עשתה (כך!) במקרה זה - הרי התנהגות [המערערת] בנדון, ובעיקר מחדליה לאורך כל התקופה - שידרו לבנק של[מערערת] לא אצה הדרך לסיים את הטיפול בבקשתה" (ראו עמוד 20).

5.     באשר לפרשת הערבות המתייחסת ל"עסקת בלגיה", דחה בית המשפט את טענת המערערת לפיה יוחדה הערבות שנתנה לעסקה זו בלבד, מאחר ותנאי זה לא הופיע בכתב הערבות, ובלשון בית המשפט (ראו עמוד 26): "גם מי שאיננו משפטן ואיננו בקי 'באותיות הקטנות' של מסמך משפטי - יכול להיווכח מיד שמסמך הערבות איננו כולל את הפרט החשוב האחד שהתובעת, לכאורה, הייתה מעוניינת בו, לאמור את ייחוד הערבות לעיסקת בלגיה" (ההדגשה במקור). לנוכח עובדה זו מסקנתו של בית המשפט היתה שערבות המערערת לחובות עתיר היתה כללית, ובאשר לעובדה כי הכספים שהתקבלו מבלגיה לא שימשו רק לכיסוי האשראי שניתן למימון עסקה זו, קבע בית המשפט, כי טרונייתה של המערער צריכה להיות מופנית כלפי מיכאל נעמן, מנכ"ל עתיר, הואיל והעברת הכספים לאפיקים אחרים נעשתה על פי הוראותיו לבנקים בישראל ובבלגיה.

     חרף האמור עד כה, לא זנח בית המשפט המחוזי את סוגיית הנזק, והוא קבע כי המערערת כשלה גם בהוכחתו של רכיב זה בתביעתה. נקבע, כי המערערת לא גילתה עניין ברכישת מניותיה של חברת טאור או חברה אחרת, והיא לא הצביעה על החלטה כלשהי של הדירקטוריון שלה בדבר כוונת רכישה כזאת, על אף שעמדו לרשותה מקורות מימון אחרים. בית המשפט דחה גם את טענת המערערת בדבר נזק שנגרם לה כתוצאה מירידת שערן של מניות דיסיז'ן, הואיל וגם לעניין זה לא הובאה בפניו ראיה אשר היה בה לשכנע כי אין מדובר בחוכמה שלאחר מעשה ושמטרתה אחת, ליצור עילת תביעה כנגד הבנק.

הטענות בערעור

6.     המערערת מעלה בערעורה שורה ארוכה של טענות כנגד ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, ועיקרן אלה:

     א) באשר לפרשת מניות דיסיז'ן, טענה המערערת, כי עיון בתצהירו של ח' זאורבך, מנהל סניף הבנק בתקופה הרלוונטית, מלמד, כי כבר בחודש נובמבר 1997 היא ביקשה מהבנק לשחרר את המניות. המערערת טענה עוד, כי היא אמנם לא סמכה את תביעתה על אותו מסמך, אולם יש במסמך זה כדי ללמד על התנהלות הבנק ועל הסחבת המכוונת שנקט בשחרור המניות.

     ב) לחלופין, על הבנק הייתה מוטלת חובה לשחרר את המניות ביום 22.4.98 או בסמוך למועד זה, בעקבות סיכום שהושג בין הבנק למר קאופמן, נציג המערערת, לפיו יבוטל השעבוד על המניות לאחר הפקדת הסכום 100,000$.

     ג) הקביעה לפיה שחרור המניות עוכב בשל אי-ביול מסמך השעבוד של הערובה החלופית הנה שגויה, הואיל וגם הבנק לא טען זאת. זאת ועוד, גם אם נושא הביול היה רלוונטי, לא הוכיח הבנק מי היה אמור לבצעו, דבר הפועל לחובתו מכוח הוראות סעיף 50 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ה-1965, הקובע כי הנטל להוכיח כי נכס עוכב כדין, רובץ על מעכבו.

     ד) הגם שבית המשפט עמד על רשלנותו של המשיב בטיפול בשחרור המניות, הוא טעה בכך שקבע כי המערערת חטאה ברשלנות תורמת, הואיל וקביעה זו לוקה בשניים: ראשית, משום שאינה נכונה לגופה, שכן המערערת פנתה מספר רב של פעמים אל בנק; ושנית, משום שחובת הבנק לשחרר את המניות הנה חובה הסכמית שהבנק נטל עליו כאשר הסכים להמיר את שעבוד המניות בפיקדון כספי בסך 100,000$.

     ה) לא הייתה הצדקה לדרישה להציג אישור חתימה ולאחריו גם אישור אפוסטילי, הואיל ולא אחת מילא הבנק אחר הוראות שניתנו לו להעביר סכומי כסף לחשבון חיצוני, ואף סכומים העולים על שווי המניות, מבלי שהעברה זו לוותה בדרישה מהמערערת להציג אישור על זכויות החתימה. כך או כך, גם לאחר שנמסר אחרון האשורים לא מיהר הבנק להסיר את השעבוד מעל המניות.

     ו) באשר לערבות ל"עסקת בלגיה", חזרה המערערת וטענה, כי די היה בראיות שהביאה כדי ללמד שערבות זו יוחדה לאותה עסקה בלבד, ולפיכך, משהתקבלו התקבולים ששוויים עלה במידה ניכרת על סכום החוב, פקעה הערבות מאליה.

     ז) לעניין הנזק טענה המערערת, כי היא הוכיחה גם אותו. להשקפתה, די בהוכחת העובדה כי שערן של המניות ירד, כדי לחייב את הבנק לשאת בהפסד זה. ובאשר לעובדה כי היא לא מכרה את מניות דיסיז'ן גם לאחר שהשעבוד הוסר, טענה המערערת, כי משנוכחה כי לא תוכל לקבל בתמורה למניות את מה שהיתה יכולה לקבל בחודש אפריל 1998, העדיפה לרכוש את מניות הציבור ולהפוך את החברה לחברה פרטית.

     ח) המערערת מלינה על כך שבית המשפט קמא דחה את טענתה בדבר אובדן עסקה חלופית. להשקפתה, בתביעות לפיצוי בגין מניעת רווח, רמת ההוכחה הנדרשת היא ראיות לכאורה לביצוען של השקעות אלטרנטיביות, ואת הנטל הזה היא הרימה. לעניין זה נטען עוד, כי יו"ר המערערת, מורגנשטרן, הנו גם יו"ר חברת טאור, ומאחר והוא ידע כי קיים פער בין שער השוק של מניית חברת טאואר למצבה הנזיל, סבר כי על המערערת לרכוש מניות אלה עקב הכדאיות שבעסקה. משעיכב הבנק את שחרור מניות דיסיז'ן, נאלצה המערערת לוותר על עסקה זו.

תגובת המשיב

7.     המשיב טען, כי לא הוכחה עילה אשר תצדיק התערבות בממצאיו של בית משפט קמא, הואיל ואלה מושתתים בעיקר על התרשמותו מהראיות שהובאו בפניו. הבנק חזר על קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה היתה זו המערערת שבעטיה נגרם השיהוי בשחרור המניות, עקב כך שהשהתה את ביול כתב הערבות ואת שיגור האישורים בדבר זכויות החתימה. ובכלל, היא נמנעה מלברר את מצב הטיפול בעניינה, ומכך ניתן להסיק כי לא אצה לה הדרך לשחרור המניות. באשר לנזק נטען, כי זה לא הוכח כלל, מאחר ולא הוצגה ראייה שיש בה ללמד על רצונה של המערערת למכור את מניות דיסיז'ן ולרכוש מניות של חברה אחרת במקומן. הבנק הדגיש עוד, כי אף שלמערערת ולחברות שבהחזקתה היו סכומי כסף ניכרים ונזילים, נותרו אלה ללא שימוש במהלך התקופה הרלוונטית, ודי בכך כדי לסתור את טענתה בדבר "עסקאות כדאיות" אשר החמיצה.

דיון

פרשת עיכוב שחרור מניות דיסיז'ן

8.     ביסוד ערעור זה עומדות השגותיה של המערערת על ממצאים שבעובדה אשר נקבעו בערכאה הדיונית. לפיכך, ניצבת בפני המערערת משוכה גבוה, לעתים כמעט בלתי-עבירה, בדמותה של ההלכה לפיה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים המתבססים על התרשמותה של הערכאה הדיונית ממהימנותם של העדים המופיעים בפניה (ע"א 245/86, חסיד בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 640; ע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1), 662; ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4), 749). עם זאת, גם נקבע, כי התערבותו של בית משפט שלערעור מותרת מקום "שקיימות נסיבות מיוחדת, העולות מן ההקשר או מן התוכן של העדויות והמצדיקות התערבותה" (ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון ואח', פ"ד לח(4), 141, 150). בע"א 497/84 ביטון נ' אמר ואח', פ"ד מא(1), 673, 678, הוסיף בית המשפט ואמר: "עת משתיתה הדרגה הראשונה את פסק דינה על שיקולים שבהיגיון גרידא - להבדיל מקביעת מהימנות הראיות ועדויות בעלי הדין - חופשית ערכאת הערעור לבחון, אם אותם שיקולים עומדים במבחן הנסיבות". כפי שאבהיר בהמשך, דעתי היא שהמקרה הנוכחי נמנה על אותם מקרים בהם התערבותנו בממצאיה העובדתיים של הערכאה הראשונה מותרת ואף נדרשת.

9.     המסגרת הנורמטיבית החולשת על היחסים בין בנק ולקוח, מורכבת מפסיפס של נורמות משפטיות, שבעיקרן הן בעלות אופי חוזי. בבסיס יחסים אלה עומדים התנאים וההסכמות שגיבשו הצדדים לצורך הסדרת יחסיהם. אולם ההסדרים החוזיים אינם חזות הכל, הואיל והבנקים כפופים לחובות נוספות שבעיקרן שאובות הן מ חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. בנוסף לאלה, חלות על הבנק חובות שמקורן בדיני הנזיקין (ע"א 6799/02 יולזרי משולם ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ - סניף בורסת היהלומים ואח', טרם פורסם; ע"א 6899/97 פניה פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל ואח' (טרם פורסם); ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מט(1) 369). עיקרן של חובות אלו הוא בדרישות מוגברות של תום לב וגילוי נאות של הבנק כלפי לקוחותיו, ובאשר להיקפן וביטוין המעשי של אותן חובות, כל אלה נקבעים על פי נסיבותיו של כל מקרה (ראו ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח ואח', פ"ד מח(2), 573; ע"א 1548/96, בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח' (טרם פורסם); ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1998) בע"מ ואח', פ"ד נד(2), 145).

10.     המערערת ביססה את תביעתה על עילה חוזית, היינו, במהלך חודש אפריל 1998 הוסכם בינה לבנק כי היא תפקיד סכום של 100,000$ אשר ישמש כבטוחה בגין הערבות שנטלה על עצמה לחובותיה של עתיר, ובתמורה יסיר הבנק את השעבוד שרבץ על מניות דיסיז'ן, שאף הן היו משועבדות עד אז כבטוחה לחובותיה של עתיר. הבנק לא חלק על קיומו של הסכם זה, והראיה הטובה ביותר לכך היא תצהירו של חיים זאורבך שהוגש לבית המשפט המחוזי. עם זאת, טען הבנק, כי עד למחצית חודש יולי 1998 לא דרשה המערערת להעביר את המניות לבנק האחר, וגם אז לא ניתן היה לבצע את ההוראה, הואיל והמערערת לא מיהרה למלא אחר דרישות הבנק להציג אישור עדכני בדבר זכויות החתימה מטעמה. טיעון זה זכה לאמונה של השופטת המלומדת של בית משפט קמא, שהוסיפה ואמרה, כי גם אי-ביולו של כתב הערבות החדש במועד, תרם לעיכוב בהסרת השעבוד והעברת המניות לבנק הפועלים. סבורני כי טיעון זה של הבנק והנמקה זו של הערכאה הראשונה אינם עומדים במבחן הביקורת, ולהלן אבהיר את דברי:

     א) ביום 22.4.98 העבירה המערערת לחשבונה אצל המשיב את הסכום של 100,000$, ובאותו מועד נחתם כתב הערבות על ידה, אולם עובדה היא כי הסרתו של השעבוד התעכבה עד ליום 4.8.98. בית המשפט המחוזי התקשה לקבוע על מי היתה מוטלת החובה לבייל את מסמך הערבות, אולם גם אם תאמר כי חובה זו רבצה על שכמה של המערערת, אתה תוהה מדוע לא הציג הבנק בפניה דרישה ברוח זו עד לסוף חודש יולי 1998, והרי זה המעט שניתן היה לדרוש ממנו מכוח חובת תום הלב בה הוא חייב בביצועו של חוזה (ראו סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). האפשרות האחרת היא, כמובן, שהאחריות לביול היתה מוטלת על הבנק (כפי שלבסוף הוא עשה בפועל), וההיגיון מחייב שכך הוסכם ולו מן הטעם הפשוט שעד לפסק דינו של בית משפט קמא, לא העלה הבנק כלל את טענת "אי-הביול" כסיבה שגרמה לעיכוב בהסרת השעבוד והעברתן של המניות.

     ב) משנופלת טענת "אי-הביול" כסיבה לשיהוי בהסרת השעבוד, נותרת טענתו האחרת של הבנק בדבר אי-הבהירות בכל הנוגע לזכויות החתימה של נציגי המערערת. וכאן המקום לשוב ולהדגיש, כי החתימה על כתב הערבות וכן הפקדת הסכום של 100,000$, נעשו כבר ביום 22.4.98, כאשר להסכם הערבות צורפה גם החלטתו של דירקטוריון המערערת המאשר פעולה זו. לפיכך, ואם אכן עוררו החתימות על אותו מסמך ספקות, אתה מצפה כי הבנק יפנה למערערת במועד החתימה עצמו או לכל המאוחר ימים ספורים לאחר מכן, ויבקשה להשלים את החסר ולהבהיר את הטעון הבהרה. ועובדה היא שהבנק לא נהג כך, ואת ההבהרות והאישורים לעניין זכויות החתימה הוא דרש רק במהלך חודש אוגוסט 1998. יתרה מכך, אם סוגיית זכויות החתימה אכן עוררה ספקות בלבם של אנשי הבנק בכל הנוגע להעברתן של המניות, אתה מצפה כי הבנק ישהה מאותם טעמים גם את רישום השעבוד על הפיקדון בסך של 100,000$ בסוף חודש יולי 1998, ואת הסרת השעבוד מעל מניות דיסיז'ן ימים ספורים לאחר מכן. אולם עובדה היא שהוא לא נהג כך, ועל כורחך אתה תוהה אם אין זו ראיה מובהקת לכך שהימנעותו של הבנק מלהעביר את המניות נבעה ממניע אחר. ולא למותר להוסיף, כי ההעברה אותה נתבקש הבנק לבצע, היתה העברה מחשבונה של המערערת אצלו לחשבונה בבנק אחר, והעברה מסוג זה על פי השקפתם של מומחים לדבר, הנה פעולה חסרת נפקות כלכלית וממילא גם חסרת סיכון מנקודת ראותו של הבנק. כך או כך, נדמה כי אין לך ראייה טובה יותר לכך שדרישת הבנק הנוספת היתה מופרכת, מאשר העובדה כי בחודש 22.10.97 ביצע הבנק העברה באותם תנאים ממש בין שני חשבונות של המערערת, בסכום נכבד של 2.7 מיליון דולר, ומבלי שאיש מטעמו ביקש לוודא את זכויות החתימה בשם המערערת.

     ג) כאמור, אחרון האישורים אשר נדרש על ידי הבנק הומצא לו על ידי המערערת במהלך חודש נובמבר 1998, ובעקבות כך נדמה היה כי לא נותרה עוד סיבה לעכב את העברתן של המניות, וברוח זו הודיע גם הבנק במכתבו מיום 23.11.98 ("אנו מעבירים את ניירות הערך המופקדים בפקדונכם הנ"ל לבנק הפועלים"). אולם המציאות שבה וטפחה על פני המערערת, הואיל ונדרש לבנק כחודש נוסף (עד ליום 10.12.98) כדי למלא את הבטחתו זו.

     ד) גם את טענת הבנק (אותה אימץ בית המשפט המחוזי), ולפיה לא אצה הדרך למערערת להסרת השעבוד והעברת המניות, התקשיתי לקבל. לעניין זה די להפנות לשני מכתבים ששיגר יעקב קאופמן לבנק בשמה של המערערת, האחד מיום 12.7.98, והאחר מיום 16.7.98, ובזה האחרון הוא אמר את אלה:

"למרות פניות חוזרות ונשנות, הבנק טרם הסיר את השעבוד על מניות DSI שברשות חברת DSSI המופקדות בחשבונה בבנק ומונעת השימוש והעברתן מהחשבון. בזה הבנק גורם נזק לחברת DSSI בשני מישורים, הפסד הזדמנויות עסקיות הנובעות ממניעת יכולתה לעשות שימוש במניות הנ"ל והפסד תשואה והזדמנויות עסקיות הנובעות מהעברת ה-100,000$ שנעשה בתיאום מראש עם הבנק ואשר אין להם כיום כל שימוש.
התנהגות זו של הבנק מזיקה ובלתי חוקית.
אנו דורשים הסרת שעבוד הבנק על חשבון ניירות הערך של החברה והעברת כל ניירות הערך ... באופן מיידי...".

     אותה התכתבות נמשכה גם לאחר שהשעבוד הוסר, הואיל והבנק לא מיהר להעביר את המניות, ולעניין זה ראו את מכתביו של קאופמן מהימים 19, ו-26 בנובמבר ו-9 בדצמבר 1998 (מוצגים 17, 18 ו-20 במוצגי המערערת), בהם חזר והתריע בפני הבנק מפני הנזק הנגרם למערערת עקב אי-העברתן של המניות.

     לסיכום האמור בסעיף זה, דעתי היא כי התמונה המצטיירת מכל אותן עובדות שפרטתי, ואשר חלקן הארי למעשה אינו שנוי במחלוקת, שונה בתכלית מהתמונה אשר הצטיירה בעיניה של הערכאה הדיונית כפי שהדברים באו לידי ביטוי בפסק דינה. להשקפתי, השהה הבנק שלא כדין ובחוסר תום-לב את הסרת השעבוד ממניות דיסיז'ן, וגם לאחר שעשה זאת בתחילת חודש אוגוסט 1998, הוסיף להערים מכשולים בדרכה של המערערת בטרם העביר את חלקן של המניות לבנק הפועלים, ועל כן הוא בבחינת מי שהפר את ההסכם עם המערערת.

11.     שיהוי בהסרת שעבוד ממניות ואי-העברתן לבנק אחר על פי דרישת הלקוח, עלולים להיות כרוכים בנזק, ומי כבנק מסחרי אמור לדעת זאת, שהרי ערכן של המניות עלול לרדת בעודן מעוכבות אצלו שלא כדין. יתרה מכך, הבנק אמור היה גם לדעת שכאשר הוא מונע את המניות מבעליהן, אפשר שהוא מונע ממנו גם מלעשות בהן שימוש על דרך של מסחר או שעבוד. כך בדרך כלל, והדברים נכונים בבחינת קל וחומר למקרה שבפנינו, הואיל ומתוך הראיות שהובאו עולה כי המערערת התריעה בפני הבנק ושבה והתריעה, בכתב ועל-פה, על הנזקים הנגרמים לה בגין הדרך בה הוא נוהג במניות.

     השאלה הנוספת היא, כמובן, אם הוכיחה המערערת את גרימתו של נזק בפועל. לעניין זה שתי עובדות אינן שנויות במחלוקת: האחת, מאז יום 22.4.98, הוא המועד שבו היה על הבנק להסיר את השעבוד, ועד ליום בו הוסר השעבוד בפועל (4.8.98), עלה ערכן של מניות דיסיז'ן משער של 470 לשער של 540. אולם מאז אותו יום ועד להעברתן של המניות לבנק הפועלים, חלה ירידה משמעותית, עד שביום 10.12.98 עמד השער על 268. שנית, בעקבות החלטתה של המערערת לרכוש את מניות דיסיז'ן שבידי הציבור, חזר שערן ועלה, ואף מעבר לזה שהיה ביום 22.4.98. לאור כל אלה סבר בית המשפט המחוזי כי המערערת אינה זכאית לסעד, ואת מסקנתו נימק כך:

"מאחר שבפועל התובעת [המערערת] לא מכרה אף מניית דיסיז'ן אחת במשך כל התקופה - בין סמוך לפני אפריל 1998 ובין בכל תקופה שהיא אחרי אפריל 1998, וגם לא לאחר ששוחררו לה כל מניות דיסיז'ן - ממילא לא נגרם לה שום נזק ממשי עקב ירידת ערך המנייה בתקופה מסוימת".

     כאמור, טענה המערערת, כי לולא עוכבו המניות בידי הבנק, היתה יכולה למכור אותן ולקנות מניות של חב' טאואר או מניות אחרות, ומשהדבר נמנע ממנה נגרם לה נזק. את האפשרויות הללו הגדיר בית המשפט המחוזי כספקולציות, הואיל ולא הוצגה בפניו החלטה כלשהי של דירקטוריון המערערת לרכוש מניות טאואר, ובכלל: "בפועל לא הציגה התובעת ראיה כלשהי כי היא קנתה מניות טאואר כלשהן, או מניות אחרות כלשהן הנסחרות בנאסד"ק מחשבים בתקופת העיכוב, ומכרה אותן בתום תקופת העיכוב, תוך הצבעה קונקרטית על הרווח הממשי שהיה לה מפעולה זו, מה שיכול היה להעיד על הפסד ממשי שהיה נגרם לה עקב העובדה שלא שוחררו לה מניות דיסיז'ן" (בלשון פסק הדין, בעמוד 23).

     כנגד מסקנותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיית הוכחתו של הנזק, טענה המערערת את אלה:

     א) מכוח ההלכה הפסוקה, המועד החשוב לקביעת הנזק במקרה של נכס שעוכב שלא כדין, הוא מועד שחרור הנכס. לפיכך, גם אם שערן של המניות עלה לאחר הסרת השעבוד, אין בכך כדי לגרוע מזכאותה של המערערת לקבלתו של סעד.

     ב) המערערת הוכיחה כי לאחר שחרור המניות היא ניסתה למוכרן, ואף ניהלה משא ומתן עם שני גופים מסחריים.

     ג) לעלייה בשערן של מניות דיסיז'ן בעקבות החלטתה של המערערת לרכוש את מניות הצבור אין כל רלבנטיות, באשר העלייה היא תולדה של הצעתה. יתרה מכך, החלטתה של המערערת לרכוש את מניות הציבור לא באה לעולם, אלא בעקבות אי-יכולתה להשיג עבור המניות שבידה מחיר אשר יתקרב לערכן בחודש אפריל 1998.

     ד) אכן, המערערת לא הציגה ראיות לכך שקנתה מניות נוספות בתקופת העיכוב של מניות דיסיז'ן. אך מכך אין ללמוד שהטענה בדבר כוונת הקנייה היתה בגדר ספקולציה, הואיל ואותה כוונה לא מומשה רק משום שמימון הקנייה היה אמור להתבצע בדרך של מכירת מניות דיסיז'ן, ואת זאת מנע הבנק. המערערת הוסיפה וטענה שבהעדר אמצעי מימון גם לא היה מקום לכנס את הדירקטוריון שלה לקבלת החלטה לרכישת מניות טאואר.

     ה) מורגשנטרן הוא גם יו"ר הדירקטוריון של טאואר, ומשהבין כי נמנע מהמערערת, עקב התנהגות הבנק, מלרכוש את מניות טאואר, הוא הביא הצעה בפני הדירקטוריון של האחרונה לרכשו את מניותיה, והתקבלה החלטה ברוח זו, וגם בכך יש כדי להוכיח כי הטענה בדבר כוונת המערערת לרכוש מניות של טאואר אינה קלוטה מן האוויר.

     ו) גם את הטענה לפיה יכלה המערערת להשתמש במקורות מימון חלופיים לרכישתן של מניות טאואר אין לקבל, הואיל והוכח באמצעות הדו"חות הכספיים לשנת 1998 כי המערערת סבלה אותה עת מבעיות בתזרים המזומנים שלה, שאף אילץ אותה למכור נכסים כדי לממן חלק מפעילויותיה.

     טענות אלו של המערערת אותן פרטתי, הן בחלקן הארי טענות שבעובדה שלהוכחתן הובאו ראיות, אולם מפסק דינו של בית המשפט המחוזי נעדר דיון בהן, וממילא גם לא ברור על מה סומך בית המשפט את אותן מסקנות לפיהן לא נגרם למערערת נזק בגין עיכוב מניות דיסיז'ן על ידי הבנק. אפשר שניסוח פסק הדין בדרך זו נבע מהשקפתו של בית המשפט כי אין מדובר בהפרת הסכם ועיכוב שלא כדין, ולכל היותר מדובר בהתרשלות הדדית של המערערת והבנק אשר אינה מקימה עילה המזכה בסעד. אולם לאור התוצאה אליה הגעתי, ולפיה הפר הבנק את ההסכם עם המערערת, ובהעדר ניתוח מפורט ומעמיק של הראיות, חוששני שאין בידי הכלים להכריע בשאלת הוכחתו של הנזק בכלל, ושיעורו בפרט. במצב זה, וחרף התמשכותם של ההליכים, נראה כי אין מנוס מהחזרת הדיון בסוגיות אלו להשלמה בפני בית המשפט המחוזי.

פרשת ערבות בלגיה

12.     המערערת טענה כי ערבות זו שניתנה ביום 1.2.96, יוחדה מלכתחילה ל"עסקת בלגיה" בלבד, ובשעתו היא סיכמה עם עתיר כי ההכנסות מהעסקה יופקדו בחשבונה של האחרונה, ובדרך זו יפקע תוקפה של הערבות. לטענת המערערת, הציע המשיב לעתיר להעביר את תגמולי "עסקת בלגיה" לחשבון אחר שלה, מבלי להודיע על כך למערערת חרף היותה ערבה לעסקה, ובדרך זו גרם לה נזק רב. כאמור, טען הבנק כי ערבות "בלגיה" על אף הכינוי לו זכתה, הינה ערבות שלא יוחדה לעסקה מסוימת, ויעיד על כך הניסוח הכללי שלה.

     השגותיה של המערערת בעניין זה אף הן השגות על ממצאים שבעובדה, אולם בניגוד לשאלת הפרתו של ההסכם בסוגית מניות דיסיז'ן, לא מצאתי הפעם כי הוכחה עילה להתערב בממצאיה ומסקנותיה של הערכאה הראשונה בקשר עם "ערבות בלגיה". עיון בנוסחה של ערבות זו אינו מעלה, ולו ברמז, כי היא יוחדה ל"עסקת בלגיה" בלבד. נהפוך הוא, ניסוחה של הערבות אינו מותיר מקום לספק באשר לכלליותה, ועל כן רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע (ראו עמוד 27 לפסק הדין) כי טענותיה של המערערת בעניין זה, וככל שהן מתייחסות לסיכום בעל-פה שהושג בטרם חתימת הערבות, הן בבחינת טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב אשר מכוח סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני אין מקום לייחס להן משקל (ראו ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מט(1), 369, 389; י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, עמוד 1104). ההיגיון העומד ביסודו של כלל זה הוא, שכאשר סיכום כלשהו בין הצדדים מתועד בכתובים, ההנחה היא כי הוא נותן ביטוי נאמן למוסכם ביניהם. לא נעלמה מעיני נטיית ההלכה הפסוקה לצמצם את פרשנותו של כלל זה, על ידי קביעת חריגים רבים לו. ברם, המקרה שבפנינו אינו נמנה על אותם חריגים, הואיל ומותר היה להניח כי לו היה ממש בטענה בדבר ייחוד הערבות, היתה טורחת המערערת, חברה בעלת ניסיון רב בתחום זה, לעגן סייג זה בכתובים.

     זאת ועוד, בבסיס עילת תביעתה של המערערת, עומדת הטענה כי לאור ייחודה של הערבות ל"עסקת בלגיה", הרי מרגע שהופקדו בבנק תקבולי העסקה, לא היה רשאי הבנק להציע לעתיר להעביר תקבולים אלה לחשבונות אחרים שלה, מבלי ליידע על כך את המערערת. אלא שטענה זו נדחתה בבית משפט קמא משנקבע כי העומדים בראש המערערת, מורגנשטיין וקאופמן, ידעו כי תקבולי "עסקת בלגיה" הגיעו זה מכבר לידי עתיר. בית המשפט קבע כי גרסתם של אנשי המערערת לעניין זה, הנה בלתי סבירה בעליל, ובלשון פסק הדין בעמוד 32:

"מאחר שאני מאמינה בכושר העסקי של מורגנשטיין וקאופמן, באינטליגנציה שלהם, בהשכלה שלהם, ובשכל הישר שלהם - אני נאלצת לקבוע כי הם אינם דוברים אמת בטענתם שלא ידעו מה קורה עם תקבולי בלגיה, וכי טענה זו הועלתה רק בדיעבד כדי לנסות להסביר מדוע לא עשו דבר כשהתברר גובה החוב של עתיר בנושא עסקת בלגיה".


     מסקנתו זו של בית המשפט קמא, סבירה ומבוססת כדבעי בחומר הראיות, ולפיכך לא מצאתי מקום להתערב בה, ומשכך דינו של הערעור בפרשת "ערבות בלגיה" להדחות.

13.     לסיכום הדיון בערעור זה אני מציע לחברותי לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע ל"עסקת בלגיה". מאידך, אני מציע לקבל את הערעור ולבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בסוגיית עיכוב המניות ואי-העברתן כדרישת המערערת. אני מוסיף ומציע כי נקבע שהמשיב הפר את ההסכם עם המערערת ועל כן הוא אחראי לנזקיה, באם יימצא כי אלה הוכחו. לצורך כך יוחזר הדיון להשלמה בפני בית המשפט המחוזי, אשר מתבקש לשוב ולפסוק בסוגיית הנזק תוך התייחסות לראיות שהובאו בפניו. בית המשפט המחוזי יהיה רשאי להסתפק בראיות שהובאו עד כה, ולחלופין, יהיה רשאי להתיר לצדדים להביא ראיות נוספות אם ימצא כי יש מקום לכך.

     לעניין ההוצאות - אני מציע כי יבוטל החיוב שהושת על המערערת בערכאה הראשונה, ובאשר להוצאות בהליך שבפנינו, סבורני כי נכון יהיה להימנע מפסיקתן לאור השילוב הנובע מקבלת חלקו האחד של הערעור ודחיית חלקו האחר.
     

ש ו פ ט

השופטת (בדימ') ד' דורנר:

     אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת א' פרוקצ'יה:

     אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

     הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. צו הקצאת מניות

  2. צו העברת מניות

  3. כתב העברת מניות

  4. מכירת מניות בחסר

  5. הסכם רכישת מניות

  6. עיכוב בשחרור מניות

  7. מס במכירת מניות עובד

  8. הכרה בבעל מניות כעובד

  9. הצהרה על בעלות במניות

  10. קניית 100% מהון המניות

  11. פיצוי על אי רישום מניות

  12. העברת מניות ברשם החברות

  13. בקשה לרכישת מניות עצמית

  14. בקשה להכריח למכור מניות

  15. אופציות על מניות לעובדים

  16. שינוי אחריות בעלי המניות

  17. סכסוך בין אחים בעלי מניות

  18. סחטנות המיעוט - בעלי מניות

  19. תביעה אישית נגד בעל מניות

  20. עסקת מכר מניות - החזר כספי

  21. שווי עסקה סוגי מניות שונים

  22. הצהרה על מפרט הצעת רכש למניות

  23. עילת תביעה אישית - בעלי מניות

  24. אחריות בעל מניות לליקויי בניה

  25. פגמים בכריתת חוזה להעברת מניות

  26. זכות סירוב ראשונה לרכישת מניות

  27. התנגדות למכירת חלק ממניות החברה

  28. תביעה נגד בעל מניות בחברה בפירוק

  29. קיפוח בעל מניות בחתימה על מסמכים

  30. סכסוך בין קבלנים על בעלות במניות

  31. חיוב בעל מניות להשקיע כספים בחברה

  32. הסכם לרכישת מניות טעות בכדאיות העסקה

  33. תביעת בנק נגד בעל מניות שחתם על ערבות

  34. צו הפיטורין בענין הוצאות הון מניות, 1943

  35. תביעה לקבלת בעלות על מניות שהוחזקו בנאמנות

  36. פסק דין הצהרתי זכאות לסעדים וזכויות של בעל מניות

  37. חוק היטל על הזמנת יתר בהנפקת מניות, התשמ"ג-1982

  38. תביעה למתן סעד הערכה של שווי מניות שהוצע בהצעת רכש

  39. צו החברות (הודעה לבעלי-מניות מתנגדים), תשט"ו-1955

  40. האם בעת כריתת הסכם המניות לא התקיימו יחסים מיוחדים ?

  41. חוק המניות הבנקאיות שבהסדר (הוראת שעה), התשנ"ד-1993

  42. תקנות מס הכנסה (ניכוי מהתמורה במכירת מניות), תשכ''ד-1964

  43. כללי מס הכנסה (הקלות מס בהקצאת מניות לעובדים), התשס"ג-2003

  44. טענה כי בשל מעשיהם ירד באופן דרסטי ערך המניות המוחזקות בידי הציבור

  45. תקנות החברות (הוכחת בעלות במניה לצורך הצבעה באסיפה הכללית), התש''ס-2000

  46. תקנות מס הכנסה (קביעת אגרה בעד בקשת אישור העברת נכסים והחלפת מניות), התשס''ג-2003

  47. הוראת המניות הבנקאיות שבהסדר (הוראת שעה) (מינוי ועדות אחרות ותקופת כהונתן), התשס"ו-2005

  48. הוראת המניות הבנקאיות שבהסדר (הוראת שעה) (מינוי ועדות אחרות ותקופת כהונתן), התשס"ג-2003

  49. הוראות המניות הבנקאיות שבהסדר (הוראת שעה) (מינוי ועדות אחרות ותקופת כהונתן), התשס"ט-2009

  50. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון