כתב ערבות בלתי מוגבלת

להלן פסק דין בנושא כתב ערבות בלתי מוגבלת:

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

מבוא

1.     אלה הם ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא ע' קמא), בו נתקבלה תביעתו של בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ (להלן: "משיב 1") לחייב את המערער (להלן : "המערער") לשאת בחובותיה של חברת ירושלים תור חיפה 95 בע"מ (בפירוק ) (להלן: "משיבה 3" או "החברה"), מכוח כתב ערבות בלתי מוגבלת עליו הוא חתם.

רקע עובדתי

2.     מתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי אביא להלן את תמציתן של העובדות הדרושות להכרעתנו.

     בתחילת שנות ה-90 ניהל המערער במשותף עם אבא גליקמן (להלן: "גליקמן"), עסק של סוכנות נסיעות בשם ירושלים תור נסיעות ותיירות בע"מ. לעסק זה היו שני סניפים, האחד בירושלים והוא נוהל על ידי המערער, והאחר בחיפה, ואותו ניהל גליקמן. בתאריך 1.11.94 מכר המערער את זכויותיו בעסק המשותף, וגליקמן בחר להקים חברת נסיעות חדשה, היא משיבה 3.

     לצורך פתיחת עסקו החדש נדרש גליקמן לקבל רישיון להפעלתו של משרד נסיעות, רישיון המותנה בהמצאתה של ערבות בנקאית לארגון התעופה הבינלאומי (IATA). מאחר וגובה הערבות הנדרשת נקבע גם על פי הוותק של המשרד, פנה גליקמן למערער וביקשו להירשם כמנהלה של החברה, במטרה להקטין את סכום הערבות. המערער נעתר לבקשה זו, ובעקבות כך הוקצו לו 199 מתוך 200 מניות החברה, ובמניה הנותרת החזיק גליקמן. באוקטובר 1997 פנה גליקמן למערער וביקשו לחתום על כתב ערבות לחשבון שפתחה החברה אצל משיב 1, וגם לבקשה זו הוא נעתר, ובתאריך 17.10.97 חתמו הוא וגליקמן על כתב ערבות מתחדשת אשר לא הוגבלה בסכום.

     בהמשך, נטלה החברה הלוואות רבות ממשיב 1, ובנוסף לוותה מהבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "משיב 2" או "הבנק הבינלאומי"), סכום של 200,000 דולר. דא עקא, עם תחילת פעילותה נקלעה החברה לקשיים, שבסופו של יום הביאו אותה להליכי פירוק. משיב 1, אשר חשש כי החברה לא תעמוד בפירעון חובותיה, שיגר לה דרישה לפירעון מיידי, חרף העובדה כי טרם הגיע מועד פירעונן של חלק מההלוואות, וזאת בהסתמך על סעיף 17 לחוזה הדביטורי שביניהם. משנכנסה החברה להליכי פירוק, פנה משיב 1 לערבים, המערער וגליקמן, בדרישה לתשלום החוב שהצטבר בחשבונה של החברה.

     בשנת 1998 הגישו משיבים 1 ו-2 לבית המשפט המחוזי בירושלים, תובענה בסדר דין מקוצר נגד החברה, המערער וגליקמן, בעקבותיה ביקשו הנתבעים וקיבלו רשות להתגונן. נוסיף, כי במהלך בירור התובענה ניתן פסק דין חלקי כנגד נתבעת נוספת, חברת א.ר.י.ת יזמות וניהול תיירות בע"מ, שאף היא ערבה לחובותיה של החברה, לאחר שזו חזרה בה מהגנתה.

המחלוקת שהועמדה להכרעתו של בית המשפט המחוזי

3.     גרסת הבנקים בפני בית משפט קמא היתה, כי האשראי אשר ניתן על ידם לחברה הסתמך על מצג שווא של העומדים בראשה, ולפיו מדובר בחברה איתנה בעלת ביטחונות רבים. מנגד, טען גליקמן, כי המשיבות הפרו את חובת תום הלב שלהן, ואת חובות האמון שהן חבות כלפי החברה, כאשר העניקו לה אשראי אף שהביטחונות שהיו מצויים בידיה לא הספיקו לכך. כן נטען, כי הדרישה לפירעון מיידי, זמן קצר לאחר מתן האשראי, היא שגרמה לקריסתה של החברה.

     המערער, אשר הצטרף לטענותיו של גליקמן בדבר תרומתם המכרעת של הבנקים להתמוטטות החברה, העלה טענות רבות משלו. על פי גרסתו, חרף החזקתו במרבית מניותיה של החברה, הוא לא היה שותף בניהולה, ולמעשה שימש "איש קש" במטרה לסייע לגליקמן בסוגיית הערבות ל-IATA. הוא הוסיף, כי הוא כלל לא בא במגע עם הבנקים, לא עודכן בהלוואות שנטלה החברה, ולא ידע דבר על פעולותיו של גליקמן. כן נטען, כי המערער שסבר שהוא חותם על "ערבות פורמאלית", הוטעה על ידי משיב 1 כאשר זה לא גילה לו בעת החתימה על הערבות, כי חשבון החברה נמצא ביתרת חובה. המערער הוסיף וטען, כי מקצת מחובה של החברה נובע מהתניית שירות בשירות, האסורה מכוח סעיף 7(א) ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. טענה נוספת שהיתה בפיו של המערער התבססה על גרסתו לפיה הוחתם על כתב הערבות בסניף המשיבה 1 בירושלים ולא בחיפה, וזאת בניגוד להוראות המפקח על הבנקים. באשר לתביעתו של משיב 2 בגין הלוואת מט"ח שנטלה החברה, טען המערער, כי הוא ערב לחובות החברה כלפי משיב 1 בלבד, ולא כלפי משיב 2. לבסוף, העלה המערער טענה גם כלפי גליקמן, לפיה גם הוא תרם להתמוטטות החברה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.     בית המשפט דן תחילה בטענותיו של גליקמן, והחליט לדחותן אחת לאחת. נמצא כי עדותו של גליקמן מלאת סתירות ולוקה בחוסר תום לב בכל הנוגע להתנהלותו ופעילותו מול הבנק. נקבע, כי חומר הראיות מעלה בבירור שגליקמן הציג בפני הבנק מצג שווא, לפיו החברה בראשה עמד הנה חברה איתנה אשר יכולה לעמוד בהתחייבויותיה, בעוד שלאמתו של דבר "מצבה הכלכלי הקשה של החברה החל הרבה זמן לפני כן, כפי שמודה גליקמן בעדותו" (ראו עמוד 8 לפסק הדין). בית המשפט הדגיש כי אין לייחס למשיבים 1 ו-2 את האחריות לקריסתה של החברה, וכי מחדליה של החברה עצמה הם שהובילו אותה למצב אליו נקלעה. ועוד נמצא, כי חשבונותיה של החברה בבנקים אחרים היו אף הם ביתרת חובה, וכי קודם להליך הנוכחי כבר ניהלו חברות תעופה שונות הליכים משפטיים נגדה. עוד נקבע, כי מטרת פתיחת החשבון אצל משיב 1 היתה לגלגל חובות, היינו, לכסות באמצעות אשראי שמשיב 1 יעניק לה את חובותיה בבנקים אחרים, וכן את גירעונותיה של חברת ירושלים תור נסיעות ותיירות בע"מ, שהייתה בבעלותם של המערער וגליקמן. הגם שבית המשפט קבע כי התנהגות הבנקים הייתה לקויה משנתנו אשראי גדול לחברה מבלי לערוך בדיקה מעמיקה באשר למצבה הכלכלי, נקבע כי אין בקיומו של מחדל זה כדי לשמש לגליקמן ולחברה פתח מילוט מערבותם. לאור האמור, החליט בית המשפט לדחות את טענותיו של גליקמן ולקבל את התביעה נגדו. גליקמן לא ערער על פסק הדין.

     באשר למערער - טענתו כי שימש "איש קש" נדחתה אף היא. בית המשפט היה ער לטענה, שהוכחה, לפיה לא היה המערער שותף או מעורב בעסקי החברה מעבר לחתימתו כערב עם פתיחת החשבון. עם זאת, נקבע, כי אין בכך כדי לסתור את הגדרתו של המערער כבעל עניין בחברה. את מסקנתו זו סמך בית המשפט על כך שהמערער החזיק בחלקן המכריע של מניות החברה; הוא חתום על מספר מסמכים הקשורים לחשבונה של החברה בבנק המזרחי; הוא חתום על תזכיר ההתאגדות והתקנון, וכן על כתב ערבות מתמדת להבטחת כל חוב של החברה מול בנק המזרחי. כך או כך, הוסיף בית המשפט וקבע, כי "עצם העובדה כי אהרנשטם היה 'שותף שקט' ולא היה מעורב כלל בעסקיה של הנתבעת [החברה] אינה יכולה לפטור אותו מערבותו כלפיה. אף אם נניח לטובתו של אהרנשטם כי הוא פעל כ'איש קש'. דא עקא, טענת 'איש קש' איננה טענת הגנה מפני ערבותו של הערב. כלום יכולים אנשים לחתום על ערבות ואחר כך תישמע מפיהם הטענה שהיו אנשי קש, ולכן אין לראותם כערבים? טענה זו יש לדחות" (עמוד 15 לפסק הדין).

5.     גם הטענה לפיה לא עדכנו הבנקים את המערער ביחס להלוואות שניתנו לחברה, ובכך הפרו את חובת תום הלב והאמון כלפיו כערב, נדחתה. לעניין זה נקבע, כי הבנקים לא ידעו ולא היו אמורים לדעת את מעמדו האמיתי של המערער, ומשכך, לא הוכח כי התנהגותם לקתה בחוסר תום-לב. טענת אחרת של המערער שנדחתה, התייחסה להשקפתו לפיה חטא הבנק כלפיו בכך שלא גילה לו במועד חתימת הערבות, כי החשבון נמצא ביתרת חובה, ובכך גרם לו לחשוב כי חתימתו על הערבות היא עניין פורמאלי בלבד. נמצא כי המערער חתם על שני כתבי ערבות, ואת הראשון שבהם הוא שיגר בדחיפות, בפקס, ביום 15.10.97, ערב חג הסוכות, תוך התחייבות לסור לבנק ולחתום על כתב ערבות נוסף בתום החג. חתימה כפולה זו נעשתה על ידי המערער כדי לאפשר לחברה להעביר בדחיפות כספים לחברת אל-על, ועל פי ממצאו של בית המשפט המחוזי, ידע המערער בעת שחתם על כתב הערבות כי העברת הכספים לחברת אל-על תיצור יתרת חובה בחשבונה של החברה. בית המשפט הוסיף, כי גם אם הבנק לא היה מודיע למערער על מצב החשבון, לא היה בכך כדי לאיין את כתב הערבות, הואיל ואין מדובר בערב רגיל, זר לחשבון, כי אם בערב שהוא מנהלה הרשום של החברה ובעל עניין בה, וככזה חזקה עליו כי ידע את מצב חשבונה.

6.     טענה נוספת בה התגונן המערער, התבססה על גרסתו לפיה חטא משיב 1 בהתניית שירות בשרות, בניגוד לסעיף 7(א) ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. על פי גרסה זו, הציבה משיבה 1 לגליקמן תנאי למתן אשראי לחברה, היינו, שיפקיד אצלה חסכונות בסכום של 1.1 מיליון ש"ח, סכום אשר מומן באמצעות הלוואה שנתן הבנק לחברה. גרסה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי לאחר שנמצא, בהתבסס על עדותם של גליקמן ומנהל הסניף של משיב 1, יוסי כהן, כי התקיים ביניהם שיתוף פעולה רצוני. נקבע כי גליקמן ביקש להעביר את פעילותו העסקית למשיב 1, הואיל והובטחו לו תנאים משופרים. אותה עת היו לו בבנק לאומי חסכונות ופיקדונות אישיים, ומנגד, יתרת חוב בסכום של למעלה מ-919,000 ש"ח. במצב זה החליט גליקמן, על דעתו של יוסי כהן, כי במקום ליטול הלוואה ממשיב 1 כדי לכסות את החוב בבנק לאומי, מוטב לפרוע חוב זה באמצעות הפיקדונות והחסכונות שהיו מופקדים בבנק לאומי, ובמקביל לפתוח תכנית חיסכון באותם ערכים אצל משיב 1, כדי שזו תשמש בטוחה להלוואה שניתנה לחברה. ביחס לטענה זו בדבר התניית שרות בשירות, הוסיף בית המשפט והפנה לכך שטענה דומה לא נשמעה מפיו של מי שהיה במגע שוטף עם הבנק, גליקמן.

     בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המערער לעניין המקום בו נחתמה הערבות. נקבע, כי החתימה על הערבות אמנם נעשתה בירושלים, ובניגוד למתחייב מהוראות המפקח על הבנקים, אולם אין בכך כדי להביא לבטלות הערבות, הואיל והחתימה בירושלים נועדה רק כדי להקל על המערער.

7.     באשר לטענת המערער לפיה מעולם לא ערב להלוואות החברה כלפי משיב 2, הבנק הבינלאומי, טענה זו נתקבלה. לעניין זה נקבע, כי ערבותו של המערער הייתה כלפי משיב 1 בלבד, ובלשון פסק הדין בעמוד 29:

"לא ניתן לגזור התחייבות של אהרנשטם כלפי הבנק הבינלאומי מכתב הערבות שעליו חתם ... במבוא לכתב הערבות צוין כי הערב אחראי לחובות החייבת [הנתבעת בתובענה זו], עקב חובות החייבת כלפי בנק פאג"י, והלא ברור כי החוב בגין ההלוואה במטבע חוץ הנו כלפי הבנק הבינלאומי ולא כלפי בנק פאג"י. יתירה מזו, בנק פאג"י אינו יכול להסתמך על סעיף 28 לכתב הערבות שמתיר לבנק פאג"י להעביר את זכויותיו לאחר, שכן אין מדובר כאן בזכויותיו של בנק פאג"י. הטענה כי הכסף הופקד בחשבונה של הנתבעת ... אינה ממין העניין. חבותו של אהרנשטם אינה יכולה להיגזר מהרשאה לבצע עסקאות במטבע חוץ או עסקות אחרות על-ידי הבנק הבינלאומי בסניפיו של בנק אחר. צריך להראות פעילות של מי שמבקשים לחייבו בחבות מסוימת, כגון משיכות ואשראים. אהרנשטם לא היה ערב לאשראי שקיבלה החברה כמו שהיה גליקמן. בענין זה לא היתה לאהרנשטם ידיעה ולא ענין".

הטענות בערעור

8.     המערער סבור כי בית המשפט המחוזי לא נתן את דעתו על מרבית טענותיו, ועל כן הוא בבחינת מי שלא היה לו יומו בבית המשפט. להלן תמצית הטענות:

     א) על פי השקפת המערער, נכון היה לאמץ את גרסתו בדבר היותו איש-קש, הואיל וגרסה זו נתמכת בעדותם של שני בעלי מקצוע, שבמהימנותם לא היה מקום לפקפק, רואה החשבון של החברה, מר ליכטר, והחשב, מר קמחי. באשר לקביעתו של בית המשפט כי איש-קש אינו מופטר מערבותו, טען המערער, כי טענה מסוג זה הוא כלל לא העלה בפני הערכאה הראשונה. לגרסתו, כל שעתר לו היה שבית המשפט ישים לנגד עיניו את טענתו בדבר היותו איש-קש, שעה שהוא בא לבחון את טענותיו המהותיות האחרות, וביניהן אלו: חובת האמון שחב לו משיב 1 בכל הנוגע להצגת מצב חשבונה של החברה עובר לחתימתו על הערבות; תרומתו של משיב 1 להתמוטטות החברה; שיתוף הפעולה בין מנהלו של סניף המשיב, יוסי כהן, לגליקמן, שיתוף פעולה שהוגדר כלוקה בכוונות הונאה וגזילה.

     ב) מתוך הראיות עולה כי כבר בעת שהמערער חתם על הערבות, עמדה בחשבון החברה יתרת-חובה בסך של 192,500 ₪, ונתון זה לא הובא לידיעתו. לטענת המערער, חובת הבנק להודיע לערב על יתרת החשבון בעת החתימה על הערבות, מעוגנת ב חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, והתוצאה של אי-גילוי היא שלילת הבסיס לערבותו בגין חובות אשר נוצרו טרם חתימתו וגם לאחריה. המערער סבור כי תוצאה זו מתחייבת מההלכה שנפסקה בע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מט(1), 369. לטענת המערער, לאי-הגילוי בעת החתימה על כתב הערבות, מתווסף מחדל של אי-גילוי בכל הנוגע להלוואות שנטלה החברה לאחר שערב לה, ולעובדה ששיקים רבים שלה לא כובדו. לטענתו, לאי-גילוי זה משמעות רבה הואיל ולו ידע על הידרדרות החברה וההלוואות הרבות שנטלה, היה ממהר לבטל את ערבותו.

     ג) המערער סבור כי בית משפט קמא שגה בקביעתו לפיה הוא ידע על הדחיפות בהעברת הכסף לחברת אל-על (פסקה 27 לפסק הדין), הואיל ומסקנה זו אינה נסמכת על ראיות כלשהן. לטענתו, החתימה הדחופה על כתב הערבות, ערב חג הסוכות, נבעה מכך שהיו אלה דווקא פקידיו של משיב 1 שהאיצו בו לעשות זאת בהקדם האפשרי, והיה זה חלק ממסכת של הטעיות שהיה קורבנן.

     ד) להשקפת המערער, הקביעה לפיה לא הוכחה התניה של שירות בשירות, הנה שגויה. הוא טען, כי שעה שגליקמן לווה סכום של 1.1 מיליון ש"ח מהחברה והפקיד סכום זה כחסכון אישי, הוא פעל כך הואיל והיה זה תנאי אותו העמיד משיב 1 למתן אשראי לחברה. משכך, לא נכון לתאר את האשראי ככזה שניתן בעקבות "שיתוף פעולה רצוני". כן נטען, כי גם אם היה שיתוף פעולה בין גליקמן למשיב 1, לא היה נכון לקבוע כי טענת המערער לעניין ההלוואה שנטל גליקמן צריכה להישמע רק בהתדיינות של המערער מולו. המערער סבור כי משיב 1 חטא בכך שאפשר לגליקמן ללוות כסף מהחברה לצרכיו האישיים, ועל כן הוא מנוע מלתבוע את החזר הסכום ממנו.

     ה) באשר להפרתה של הוראת המפקח על הבנקים, סבור המערער כי אין לראותה כהמלצה בלבד, אלא כהוראה שמטרתה להגן על הערב, וככזו יש להעניק להפרתה נפקות במישור היחסים בין בנק לערב. המערער הוסיף לעניין זה, כי גם בהנחה שאין בהפרה לבדה כדי לפגום בערבות, הרי שהיא מהווה חוליה נוספת בשרשרת הפגמים בהתנהלות הבנק - שרשרת המחייבת את בטלותו של כתב הערבות.

     ו) המערער סבור כי בית משפט קמא שגה בקביעתו לפיה הוא אינו פטור מחיובו, אף שמשיב 1 התרשל בכך שהעניק לחברה אשראי מבלי שהיו לה בטחונות במידה מספקת. לדעת המערער, גליקמן אכן מנוע מלהעלות טענות אלה לאחר שיצר מצג לפיו לחברה יש בטחונות מספקים, אך לא כך המצב ביחס למערער אשר בהתנהגותו לא נמצא פסול, ועל כן ראוי היה להבחין בין השניים.

     ז) המערער חזר על הטענה שהעלה גליקמן בהגנתו, לפיה משיב 1 תרם לקריסת החברה. זאת ועוד, נטען כי אין לקבל את מסמכי הבנק כראייה קבילה, הואיל והתגלו בהם טעויות רבות במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי. המערער הוסיף וטען, כי במקביל להליך אשר התקיים בבית המשפט המחוזי, גבה משיב 1 מהחברה כספים באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, אולם הוא לא טרח לתקן את סכום תביעתו.

     ח) טענתו היחידה של המערער אשר התקבלה על ידי בית המשפט קמא, היא זו הפוטרת אותו מחבות כלפי משיב 2. המערער סבור, כי גם בקביעה זו נתפס בית המשפט קמא לטעות, באשר משתמע ממנה כי מסכום התביעה, הכולל רכיבים של קרן וריבית, יש להפחית את קרן הלוואת המט"ח בלבד, בעוד שיש להפחית ממנו גם את הריבית אשר הצטברה בגין הלוואה זו. טענה נוספת מתייחסת לשיעור הריבית הנתבע על ידי משיב 1. המערער סבור כי בחוזה ההלוואה נקבעה ריבית שערורייתית ההופכת אותה לתניה מקפחת, ועל כן אין לתת לה תוקף במישור היחסים שבין החברה לערב. לטענתו, אין לחייבו בריבית גם לאור מחדליו של הבנק, בבחינת "אין החוטא יוצא נשכר". המערער סבור כי בית המשפט המחוזי שגה גם בכך שחייבו לשלם ריבית פיגורים גבוהה על התקופה בה התנהל המשפט. לטענתו, חיובו בריבית פיגורים בגין תקופה זו אינו מוצדק, במיוחד לנוכח העובדה שגרסתו לפיה הוא אינו חייב כלפי משיב 2 התקבלה.

טענות הבנקים בערעור שכנגד

9.     את הערעור שכנגד מפנים הבנקים כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין המערער ערב לחובות החברה כלפי הבנק הבינלאומי הראשון בסך של 190,000 דולר, וכנגד חיוב המערער בהוצאות בסכום של 50,000 שקלים בלבד.

      הבנקים טענו, כי במסגרת חשבונה של החברה אצל משיב 1, נחתמו על ידה מסמכים של הבנק הבינלאומי הראשון לשם קבלת הלוואת מט"ח בסך של 200,000 דולר. החתימה על ההלוואה באמצעות משיב 1 נעשתה כדין, ובהתאם לאישורו של בנק ישראל לפיו רואים את משיב 1 כסניף של משיב-2 לצורך עיסוק במטבע זר. כן נטען, כי הלוואת המט"ח הופקדה בחשבונה של החברה אצל משיב 1, והרי המערער הנו אחד הערבים בחשבון זה. ועוד נטען, כי הלוואת המט"ח נלקחה גם כדי לכסות חובות נוספים של החברה להם ערב המערער, ובין היתר, לכיסוי חובותיה של החברה הירושלמית שהייתה בבעלותו. לפיכך, סבורים המשיבים כי יש לראות במערער כמי שנהנה מהלוואת המט"ח באופן ישיר.

     טענתו של משיב 1 כנגד גובה ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו לטובתו היא כי סכום זה נמוך באופן משמעותי מהסכום שהמשיב זכאי לו, לאור העבודה שהושקעה בתיק זה, הזמן הממושך בהם התנהלו ההליכים, ושיעור חובם של המערער וגליקמן.

דיון

10.     שתיים מהסוגיות העיקריות המתעוררות בתיק זה עניינן במעמדו של אהרנשטם בחברה, וההשלכות שיש לכך על הערבות שחתם לטובת משיב 1. מחומר הראיות שהונח בפני בית-משפט קמא עולה, כי אהרנשטם, על אף היותו רשום כבעל מניות עיקרי וכמנהלה של חברת ירושלים תור חיפה, לא היה מעורב בעסקיה. על כך עמד בית משפט קמא בעמוד 15 לפסק הדין:

"עם זאת, המסקנה המתבקשת מן הראיות היא, כי אהרנשטם כמעט שלא היה מעורב בעסקי הנתבעת, לבד מהחתמתו כערב עם פתיחת החשבון ושליחת המכתב המתואר לעיל".


מסקנתו זו של בית משפט קמא, מבוססת כדבעי בחומר הראיות, ולא מצאתי מקום להתערב בה. רוב העדים בבית משפט קמא, לרבות מנהל סניפו של הבנק-המשיב, יוסי כהן, העידו כי לאהרנשטם לא הייתה מעורבות בניהול עסקי החברה, והוא לא בא במגע עם הבנק במהלך הרגיל של העסקים. רו"ח ליכטר אישר את הטענה לפיה רישומו של אהרנשטם כבעל מניות ומנהל, נועד להעמיד את המוניטין שלו לצרכיה של החברה, והוא נהג כך מטעמים של יחסי חברות עם גליקמן וללא קבלת תמורה או חלק ברווחי החברה. השאלה הנוספת היא כמובן, אם לממצא זה נודעת השלכה בכל הנוגע לערבותו של אהרנשטם כלפי הבנק. בא כוח המערער, אשר הגדיר את שולחו כ"איש קש", סבור כי בנסיבות המתוארות היתה מוטלת על הבנק חובה מוגברת כלפי המערער, ובעיקר החובה לעדכן אותו באשר למצבה העגום של החברה לה ערב. דא עקא, כדי להגיע למסקנה זו יש צורך לבחון תחילה אם הבנק ידע או שהיה עליו לדעת את מעמדו האמיתי של אהרנשטם בחברה, וחוששני שאת המשוכה הזו לא הצליח המערער לעבור. אהרנשטם היה רשום כמנהלה של החברה ומי שהחזיק במרבית מניותיה. בנוסף, אהרנשטם עצמו טרח ושלח ביום 30.11.1997 מכתב לבנק (צורף לתצהיר מטעם הבנק), ובו הסביר כי הוא מחזיק ב-90% ממניות החברה וכן שהוא בעל נכסים רבים, וכל זאת במטרה לשכנע את הבנק להמשיך ולהזרים כספים לחברה. לסוגיה זו נדרש בית משפט קמא בעמוד 16 לפסק הדין, באומרו:

"הנתבעים הציגו מצג לתובע, לפיו אהרנשטם הוא בעל המניות העיקרי ומנהל, וכך גם הזדהה אהרנשטם לפני הבנק. אמת נכון, שהבנק פעל מול גליקמן, אך בכך אין כדי לאיין את קיומו של אהרנשטם כמנהל וכבעל מניות. אין הבנק צריך לחקור ולדרוש בענין חלוקת העבודה בין מנהלי הנתבעת. אפשר שמנהל אחד ינהל את הענינים הכספיים, בעוד חברו ינהל את הענינים העסקיים של החברה, בלא צורך שיתייצב בבנקים. גליקמן היה מורשה חתימה בחשבון, ולא נדרש כי אהרנשטם יצרף את חתימתו לחתימתו של גליקמן כדי לתת תוקף לפעולה כספית. דפי החשבון של החברה לא נשלחו לגליקמן אלא לכתובתה של החברה (נספח ב' לכתב התביעה). אהרנשטם היה בעל חתימה בחשבון ויכול בכל עת לברר את מצב החשבון בשיחת טלפון פשוטה לתובע או לגליקמן. במקום זאת, העדיף אהרנשטם לסמוך על שותפו ובחר שלא לברר בחברה את מצב הענינים, ולפיכך אין לו להלין אלא על עצמו".


     לאחר שבחנתי וחזרתי ובחנתי את הראיות שהיו בפני הערכאה הראשונה, דעתי היא כי מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי נכונה היא ומבוססת היטב, ולא מצאתי כי הוכחה עילה להתערב בה. אכן, וכפי שעולה מעדותו של יוסי כהן, פעל הבנק בכל ענייניה של החברה מול גליקמן ולא מול המערער. עם זאת, אין באמור כדי לבסס ממצא לפיו ידע הבנק או שהיה עליו לדעת כי אהרנשטם הוא "איש קש בחברה". אדרבא, מטרת רישומו של המערער כבעל מניות ומנהל הרי נועד מלכתחילה כדי לטעת בלב הזולת את האמונה כי המערער נמנה על האורגנים בחברה, ובדרך זו להוסיף לתאגיד זה נופך של מהימנות. בנסיבות אלו מחייב ההיגיון, כי יוצרי המצג, המערער וגליקמן, יעשו הכול כדי שלא להפריכו, וכך נהג המערער בפועל במכתב ששיגר למשיב 1 בחודש נובמבר 1997, והדגש הוא על כך שגם בהמשך הדרך לא עשה המערער דבר וחצי דבר כדי להבהיר למשיב 1 כי מעמדו שונה מזה הנחזה מתוך הכתובים. לפיכך, משטפחו התוצאות העסקיות של החברה על פני המערער, מושתק הוא מלהתנער מתוצאותיו של המצג לו היה שותף. דוקטרינה זו של השתק מחמת מצג, בנוסף לקיומה העצמאי, שזורה היא בחיקוקים שונים במשפט הישראלי. כאלה הם לדוגמה סעיף 85(3) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"מ-1980, העוסק בבעלות נחזית של פושט הרגל בנכסי אדם אחר; סעיף 23(א) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975, המחייב את המתחזה כשותף בחובות השותפות; וסעיף 5 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967, המעניק לזוכה תם-הלב שרשם משכון על נכסים שהיו בחזקת צד ג', זכויות בנכסים אלה כאשר צד ג' יצר מצג לפיו הנכסים שלו. חשובה במיוחד לענייננו הוראתו של סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע:

"חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום-לב על קיום החוזה".

גם ביסודו של סעיף זה עומדת ההנחה לפיה צד שיצר מצג שווא, אינו יכול להתנער מתוצאותיו של מצג זה מקום בו צד ג' הסתמך עליו (ע"א 1679/01 משכן בנק הפועלים למשכנתאות נ' מרים שפייזמן ואח', פד"י נז(2), 145; מנחם מאוטנר, "יוצרי סיכונים" ו-"נקלעי סיכונים" - הגנתו של המסתמך על מצג הזולת בחקיקה האזרחית החדשה, משפטים ט"ז (תשמ"ו), עמוד 92; פרופ' ג' טדסקי, "חוזה למראית עין ודבר פסלותו", משפטים , כרך ח' עמוד 507). ובאשר לשאלת תחולתו של סעיף 13 בענייננו, זו מוסדרת בסעיף 61(ב) לחוק, הקובע כי הוראות חוק החוזים (חלק כללי) "... יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה".

11.     לא מצאתי ממש אף בטענת המערער לפיה הוטעה לחשוב בעת חתימתו על הערבות, כי החשבון נמצא ביתרת אפס, בעוד שבפועל היה החשבון ביתרת חובה של 200,000 ₪. טענה זו היא טענה עובדתית אשר נבחנה על ידי בית משפט קמא ונדחתה, ובלשון הערכאה הראשונה בעמוד 18 לפסק הדין:

...עוד ביום 7/10/1997 שלח אהרנשטם את תמונתו לתובע לצורך פתיחת החשבון ... כעבור זמן קצר מפתיחת החשבון נוצר צורך דחוף להעביר כספים לאל-על, וברי כי אהרנשטם היה מודע לצורך זה, שכן הוא מיהר לשלוח את כתב הערבות בפקסימיליה ולא המתין עד לפתיחת הבנק. אמת נכון, שעל גבי ת/2 מציין אהרנשטם כי יסור לבנק לחתום על הערבות, אולם זמן קצר לאחר מכן הוא שלח את המסמך החתום בידו, באמצעות פקס. שינוי זה בתוכניותיו ניתן אך לזקוף לזכות העובדה, כי יש צורך בהעברת כספים בדחיפות לאל-על.

עוד אציין, כי הודעה לערב על ערבותו בערבות בלתי מוגבלת (ת/1) נשלחה לחתימתו של אהרנשטם לירושלים ... ביום 15/10/1997, כשהיא נושאת את התאריך 7/10/1997. בהודעה זו נכתב כי יתרת החובה בחשבון היא אפס, ואהרנשטם חתם על הודעה זו. כאמור, מחומר הראיות עולה כי אהרנשטם ידע, כי תיווצר יתרת חובה בגין העברת הכספים לאל-על, ולכן אין לקבל את טענתו כי הוא הוטעה על ידי התובע 1 לחשוב כי יתרת החובה היא אפס" (ההדגשה במקור).

     גם ביחס למסקנה זו של הערכאה הראשונה לא מצאתי כי הוכחה עילה להתערבותנו. יתרה מכך, המסקנה האחרת אליה הגעתי, לפיה רשאי היה משיב 1 להניח כי אהרנשטם הוא בעל עניין בחברה, סותמת את הגולל גם על טענתו של המערער בדבר אי-ידיעת המצב בחשבון החברה ערב חתימתו על כתב הערבות. בנסיבות אלו לא היתה מוטלת על הבנק חובה לעדכן את המערער בפעולות שנעשו באותו חשבון, ואם התברר בדיעבד כי גליקמן עשה שימוש לרעה באמון שנתן בו המערער, אין לו למערער אלא להלין על עצמו, ולהפנות את השגותיו וטרונייתו כלפי גליקמן.

12.     כזכור, טען המערער כי משיב 1 התנה את מתן האשראי לחברה בכך שגליקמן יפתח חסכון בסכום של כ- 1.1 מיליון ש"ח. נטען, כי מפעולה זו נעדר היגיון כלכלי, הואיל והחיסכון מומן על ידי הלוואה שהעמיד משיב 1 לחברה, ובכך חטא בהתניית שירות בשירות, בניגוד לסעיף 7 ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א-1981. מתגובת הבנק עולה תמונה שונה. לגליקמן ואשתו היו פיקדונות בבנק לאומי בסכום של 841,501.97 ש"ח, וכן תוכניות חיסכון בסכום של 178,053.07 ש"ח. מנגד, בחשבונם של גליקמן ואשתו בבנק לאומי היה חוב בסכום של 911,223.22 ש"ח. לטענת משיב 1 אשר נתמכה בעדותו של גליקמן, התעניין זה האחרון בקבלת הלוואה ממשיב 1 לצורך פירעון חובו לבנק לאומי. אולם בעקבות התייעצות עם יוסי כהן, מנהל הסניף, הוחלט לפרוע את החוב באמצעות פיקדונותיו של גליקמן בבנק לאומי, ובד בבד לפתוח עבור גליקמן תכנית חיסכון אצל משיב 1 בסכום של 1.1 מיליון ש"ח, אותה תממן החברה והחיסכון ישמש בטוחה לאשראי שינתן לה. הסברים אלה היו רחוקים מלהניח את דעתו של המערער, אדרבא, הוא סבור כי שעה שמשיב 1 אפשר לגליקמן לממן תכנית חסכון באמצעות הלוואה שנטלה החברה, ומבלי שטרח לעדכן אותו כערב לחובות החברה, הפר הבנק את חובת הזהירות המוטלת עליו, הן כלפי החברה כלקוחה והן כלפיו כערב.

     באשר לטענה בדבר התניית שירות בשירות, היא נבחנה על ידי בית משפט קמא ולא נמצא לה בסיס. מעדותו של גליקמן עלה כי יוסי כהן שיתף עמו פעולה, וההחלטה לפתוח את תכנית החיסכון לא נתקבלה כתוצאה מלחץ שהופעל כלפיו, אלא מתוך נכונות הבנק לסייע לחברה. ממצא זה, אשר התבסס על עדותם של גליקמן ויוסי כהן, קיבל חיזוק בעובדה שגליקמן עצמו לא העלה כנגד התביעה שהוגשה גם נגדו טענה בדבר התניית שירות בשירות. על רקע זה מותר וצריך היה לתהות מהיכן שאב המערער את המידע בדבר אותה התניה שהתנה הבנק את מתן שרותיו, ותהיה זו גוברת שבעתיים לנוכח טענתו האחרת של המערער, לפיה היה "איש-קש" וממילא גם מי שלא יכול היה להיות מעורה במערכת היחסים שבין החברה למשיב 1.

     חרף האמור, לא אסתיר כי פרשת החיסכון שפתח גליקמן אצל המשיב, עוררה אצלי תהיות והתלבטויות לא מעטות, הואיל והתקשיתי לאמץ את מסקנתה של הערכאה הראשונה לפיה לא השתנה מצבה של החברה לרעה בעקבות נטילתה של אותה הלוואה. החוב בבנק לאומי לא היה חובה של החברה אלא חובו האישי של גליקמן, וממילא להחלטתו של האחרון לפרוע חוב זה באמצעות הלוואה שהתכוון ליטול ממשיב 1 או באמצעות חסכונותיו בבנק לאומי, לא היתה נגיעה לחברה ועל כן היא גם לא היתה אמורה לשפר את מצבה או להרע אותו. מנגד, ההיגיון מחייב, שכדי להבטיח אשראי שנתן משיב 1 לחברה, תכנית החיסכון לא היתה אמורה להיפתח על שמו של גליקמן, אלא דווקא בשמה של החברה. העובדה שגליקמן לא נהג כך, יש בה לכאורה לתמוך בטענה לפיה זה האחרון שלח את ידו בכספי החברה. השאלה היא כמובן אם בנסיבות אלו היתה מוטלת על משיב 1 החובה להביא לידיעת המערער את מהלכיו של גליקמן, וחוששני שהתשובה לשאלה זו היא שלילית.

     כאמור, לנוכח המצג שהציגו המערער וגליקמן, רשאי היה הבנק להניח כי המערער הנו בעל עניין ומנהל בחברה, וככזה הוא מודע לפעולות שנעשות בשמה. יתרה מכך, אין חולק כי גליקמן שהיה מנהל בחברה, היה מוסמך לבצע פעולות בשמה, ובנסיבות אלה מקובלת עלי ההשקפה לפיה רשאי היה הבנק להניח כי המערער ידע על פעילותו של גליקמן מולו, וכי זו נעשית על דעתו. סבורני, כי גם בנסיבות החריגות המתוארות בערעור זה, לא יהא זה נכון להטיל על הבנק את החובה לדאוג לאינטרסים של בעל מניות בחברה, מקום שהוא אינו דואג לעצמו. לבנק אין את היכולת לעמוד על טיב היחסים בין מנהלים ובעלי זכויות חתימה, במיוחד כאשר גליקמן ביצע בשם החברה גם פעולות נוספות, לעתים בסכומים נכבדים ביותר, והאם ניתן לדרוש מהבנק כי יעקוב גם אחר ייעודם של סכומים אלה וידווח על כך למערער? כך או כך, בסופו של דבר לא נגרם למערער נזק כתוצאה מפתיחת תכנית החיסכון, הואיל והכספים שהופקדו בתכנית חולטו על ידי משיב 1 ערב הגשת התביעה, ועל כן גם לא נכללו בחוב אשר נתבע על ידי הבנק. עיון במכתבי התראה אשר שוגרו על ידי משיב 1 לחברה ומנהליה עובר להגשתה של התובענה מלמד (ראו נספחים טז 3-1 לתצהירו של יוסי כהן), כי סכום החוב הנקוב בהם היה 3,522,000 ש"ח, בעוד שסכום התביעה עמד על 2,103,014.50 ש"ח. הפרש זה נבע, בין היתר, מחלוט הכספים בתכנית החיסכון אשר נפתחה על שם גליקמן (ראו לעניין זה גם סעיף 17(ב) לכתב התביעה).

13.     אף את הטענה לעניין המקום בו חתם המערער על כתב הערבות, סבורני כי יש לדחות. בסעיף 5(ג) לחוזר מס' 1494/06 של המפקח על הבנקים נאמר, כי "כאשר הערבות היא בלתי מוגבלת בסכום - ניתן לחתום על חוזה הערבות רק באותו סניף בו ניתן האשראי". אין ספק, כי תכליתה של הוראה זו היא הגנה על הערבים. הוראה זו באה להבטיח כי ערב החותם על ערבות מתמדת ובלתי מוגבלת בסכום, שמעצם הגדרתה היא ערבות עתירת-סיכונים, יעשה זאת בסניף הבנק המעניק את האשראי, כדי שיעמוד בפניו, וממקור ראשון, המידע המלא באשר לערבות. אומנם, בהוראות המפקח על הבנקים לא נקבעה סנקציה לעניין הפרתה של הוראה זו, עם זאת, לאור ההיגיון העומד ביסודה, אין לומר כי פועלה של הוראה זו מצטמצם אך למישור היחסים בין הבנק למפקח על הבנקים. כדי להגשים את תכליתה של ההוראה נכון לקבוע, כי בתנאים מסוימים הפרתה עלולה להשליך על תוקף הערבות, ולעיתים אף עלולה להביא לבטלותה, שכן הפרתה של הוראה זו יכולה על רקע נסיבותיו המיוחדות של מקרה נדון, להצביע על חוסר תום לב של הבנק כלפי הערב, הפרה של חובת הגלוי הנאות, וסטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש מהבנק כלפי לקוח, לרבות ערב. קיומן של נסיבות אלו כרוך בשאלה עד כמה הפרתה של הוראה זו פגעה ביכולתו של הערב להבין ולעמוד על תנאי הערבות, ועד כמה פגע הדבר ברצונו החופשי להסכים לערוב (ראו לעניין זה נרקיס ומור, חובות החלות על הבנקים, המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ תשס"ב 2002; ד' פלפל "חובת הבנק כלפי הערב", הפרקליט מא, 414, 421; ע"א 4580/90 בנק ירושלים לפיתוח נ' פניאן, תק-על 95(2), 1246). באשר למקרה שבפנינו, אין חולק כי המערער חתם על כתב הערבות בסניף הבנק בירושלים ולא בסניף חיפה שהעניק את האשראי. בכך לא פעל משיב 1 ברוח הוראת המפקח על הבנקים, אולם סבורני כי אף שהתנהגות זו אינה ראויה, אין בה, לבדה, כדי להביא לבטלות ערבותו של המערער. בא-כוחו של המערער מבקש לבחון הפרה זו על רקע הטענה בדבר היות שולחו "איש קש", ברם משטענה זו נדחתה, נכון לקבוע כי הפרה זו של הבנק על רקע היות המערער בעל מניות, מנהל ובעל עניין בחברה, מפחיתה מחומרת ההפרה של הוראת המפקח עד כדי הגדרתה כזניחה. זאת ועוד, הוכח כי המערער ידע בעת חתימתו על כתב הערבות, בירושלים, את מצבו של חשבון החברה (יתרת חובה בגין התשלום לחב' אל-על), ועל כן צדקה הערכאה הראשונה בקובעה כי אין המערער יכול להיבנות מהפרה זו.

14.     באשר להלוואה במטבע-חוץ שנטלה החברה מהבנק הבינלאומי הראשון - כאמור, קיבל בית המשפט המחוזי את גרסת המערער לפיה הוא לא ערב לחובות החברה כלפי הבנק הבינלאומי הראשון, הואיל וחבותו אינה יכולה להיגזר מהרשאה שקיבל הבנק הבינלאומי הראשון לבצע עסקאות במטבע חוץ בסניפיו של בנק אחר.

     מסקנה זו בדין יסודה. אין חולק, שלבנק הבינלאומי ניתנה על ידי בנק ישראל, הרשאה לנהל עסקים במטבע חוץ בסניפי בנק פאג"י. יחד עם זאת, בהתאם להרשאה זו הלקוחות הנדרשים לשירות זה הם לקוחותיו של הבנק הבינלאומי ולא לקוחות בנק פאג"י, ובלשון ההיתר מיום 22.9.1982:

"...אני מתיר לבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ... לנהל עסקים עם לקוחותיו בסניפי בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ בתנאים הבאים:

1. הפעולות במטבע חוץ יבוצעו על ידי עובדי בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ; האחריות לביצוע הפעולות תהיינה על ידי הבנק הבינלאומי.

2. הפעולות במטבע חוץ יבוצעו בטפסים של הבנק הבינלאומי ובכותרתם יודפס "הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ".


     הנה כי כן, בנק פאג"י לא היה אלא אכסניה בה התאפשר לבנק הבינלאומי לבצע עסקאות במטבע חוץ עם לקוחותיו, ועל כן משנטלה החברה הלוואה ממשיב 2, היא עשתה זאת כלקוחה של בנק זה בלבד ולא של משיב 1. והרי כתב הערבות עליו חתם אהרנשטם היה כלפי משיב 1 ולא בנק אחר זולתו, ומשכך הם פני הדברים, לא נמצאה בידי הבנק הבינלאומי עילה לתבוע את אהרנשטם, ועל כן בדין נדחתה תביעה זו נגדו.

     עניין זה מביא אותנו לטענת המערער בדבר טעות שנפלה בסעיף 48 לפסק הדין, שם נקבע כי יש להפחית מסכום התביעה את הסכום של 190,000$ בהתאם לשער היציג ביום מתן פסק הדין, בכל הקשור לחבותו של אהרנשטם בלבד. קביעה זו של בית משפט קמא לוקה מטבע הדברים בחסר, הואיל ויש להפחית לא את סכום הקרן בלבד, אלא גם את סכומי הריבית שהתווספו לה.

15.     לא מצאתי ממש בשאר טענותיו של אהרנשטם. טענותיו בדבר טעויות בחישוב סכומי הריבית נטענו באופן סתמי ומבלי שגובו בתחשיבים חלופיים או בראיות של מומחים, ומשכך אין תימה שבית המשפט המחוזי לא עסק בהן.

     התוצאה היא אפוא, כי דין ערעורו של אהרנשטם להתקבל בחלקו, באופן שפסק דינו של בית משפט קמא יתוקן בהתאם לאמור בפסקה 14 הנ"ל. דין הערעור שכנגד להידחות. לאור תוצאה זו, לא מצאתי מקום לחייב את מי מהצדדים בהוצאות.


ש ו פ ט

השופטת ד' ביניש:

     אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת מ' נאור:

     אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

     הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהי ערבות ?

  2. ערבות בדק

  3. ערבות לשטר

  4. נסיבות מיוחדות

  5. איך מבטלים ערבות ?

  6. ערבות אוטונומית

  7. חובת הודעה לערב

  8. ערבות אישית לחברה

  9. ערבות להסכם ליסינג

  10. עיכוב מימוש הערבות

  11. סעיף 5 לחוק הערבות

  12. סעיף 26 לחוק הערבות

  13. מיצוי הליכים נגד ערב

  14. סירוב לחתום על ערבות

  15. הכחשת חתימה על ערבות

  16. מימוש ערבות ללא התראה

  17. שינוי נוסח ערבות מכרז

  18. כתב ערבות בלתי מוגבלת

  19. ערבות בלתי מוגבל בסכום

  20. גמירות דעת בחוזה ערבות

  21. חוק הערבות, תשכ"ז-1967

  22. חתימה תחת מחאה על ערבות

  23. הוכחת ערבות אישית לחברה

  24. ערבות בחתימה על גב השיק

  25. ערבות להלוואה חוץ בנקאית

  26. הכחשת חתימה על ערבות לחברה

  27. שינוי תנאי ערבות ללא הסכמה

  28. תקנות הערבות, התשנ''ח-1998

  29. סירוב לחתום על ערבות אישית

  30. ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום

  31. הפקדת ערבות לפני קריסת חברה

  32. טענת זיוף חתימה על כתב ערבות

  33. חתימה על ערבות בסניף בנק אחר

  34. ביטול ערבות אישית בלתי מוגבלת

  35. חתימה על ערבות בלי לדעת עברית

  36. דחיית תביעה בשל אי הפקדת ערבות

  37. כתב ערבות מוגבל בזמן (למשך שנה)

  38. ערבות אישית של מנהל תפעול בחברה

  39. חשיבות ערבות אישית בחוזה עם חברה

  40. תביעה נגד משכיר בגין מימוש ערבות

  41. כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום

  42. חוק ערבויות מטעם המדינה, תשי"ח-1958

  43. ערבות המדינה להלוואה בחוק מימון מפלגות

  44. סעיף 5 לחוק הערבות - השפעת שינוי חוב על ערב

  45. נטען כי כתב הערבות בוטל בהסכמה עקב יציאה מניהול החברה

  46. תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (ערבויות להסכמים) תשט''ו-1955

  47. חוק עידוד החסכון, הנחות ממס הכנסה וערבות למילוות, תשט"ז-1956

  48. תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (ערבויות למילוות לנכים), תשי''ד-1954

  49. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון