ייעוץ כושל בניירות ערך

להלן פסק דין בנושא ייעוץ כושל בניירות ערך: פסק דין התובע הגיש תובענה נגד הנתבעים, בה עתר לחיובם בתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו עקב ייעוץ כושל ברכישת ניירות ערך, רכישה שאירעה בחודש פברואר 1994. בחודש אפריל 1992, חתם התובע על הסכם לפתיחת חשבון פקדון משמרת ניירות ערך אצל הנתבע 1. התובע ביצע מאז עסקאות שונות של רכישת קרנות, אופציות ומניות. לטענתו, עקב מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים, כפי שיפורטו להלן, נגרם לו חסרון כיס, בסך כולל של 264,311 ₪. התובע תובע סעד הצהרתי לפיו עסקאות רכישת האופציות שנערכו למול הנתבעים יוכרזו כבטלות, וכן תובע לחייב את הנתבעים להעביר לידיו את הסך האמור. התובע אף ביקש לקבוע, על פי שיקול דעת בית המשפט, את סכום הפיצוי המגיע לו בשל עוגמת הנפש, הזעזוע והמתח הנפשי שנגרמו לו באשמת הנתבעים. אלו העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת 1. בחודש דצמבר 1988 פתח התובע חשבון עו"ש שמספרו 409-863084 אצל הנתבע 1 (סעיף 5 לתצהיר התובע, סעיף 3 לתצהיר הנתבעת 4). בחודש אפריל 1992 חתם התובע על הסכם לפתיחת חשבון פקדון משמרת ניירות ערך (סעיף 8 לתצהיר התובע). טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעים. התובע רכש מאז, במספר הזדמנויות, ניירות ערך שונים (לפי הפרוט שבסעיפים 9, 12, 14, לתצהיר התובע, המגובים בטפסי הנתבע 1 המסומנים ח, ט ולא נטען אחרת על ידי הנתבעים). בחודש ינואר 94 נרכשו על ידי התובע קרנות נאמנות מסוג "מגזר פיננסי" בסך של 23,231.70 ₪ (נספח יב' לתצהיר התובע). ביום 10.2.94 נרכשו על ידי התובע (בנתבע 1) אופציות של בנק לאומי, בסך של 28,039.50 ₪ וביום 21.2.94 הוסיף התובע ורכש אופציות מסוג זה בסך של 17,340 ₪ (נספח יד' לתצהיר התובע) (להלן: "האופציות"). ביום 31.7.94 פקעו האופציות של התובע, בסך של 45,379 ₪, בלא שנתקבלה תמורה עבורן. טענות התובע 2. במקביל למסכת העובדתית שנטענה מפיו, התובע טען בפניי שפע טענות כנגד הנתבעים. התובע שטח בפניי את השתלשלות האירועים אשר הביאה אותו להשקיע בבורסה, טען טענות מרובות ונתן הסבריו בנוגע לגורמים אשר הביאו לנפילת הבורסה ביום 7.2.94, ועוד הרחיב את הדיבור אודות ידיעותיהם ומדיניותם של הנתבע 1 בפרט והבנקים בישראל בכלל ביחס לנושא זה. לאחר העיון בטענות התובע ובמוצגיו ולאור טענות הנתבעים במהלך ניהול התיק, הן בכתבי הגנתם והן בעת החקירות, לא מצאתי לנכון להתייחס אלא לטענות הנקודתיות אשר קושרות את התובע והנתבעים יחדיו מבחינה עובדתית והן בעלות טעם משפטי ממשי. הטענות הרלוונטיות לענייננו יפורטו להלן. 3. הנתבע 1 פנה בינואר 94 לתובע בהצעה לפתוח חשבון השקעות, בו ינתן לתובע אשראי בריבית נמוכה במיוחד לצרכי רכישת ניירות ערך וקרנות נאמנות של הבנק, כנגד שיעבוד תיק ההשקעות בלבד וללא בטחונות נוספים (נספח א' לכתב התביעה). משכך, סבר התובע כי המדובר בהצעה טובה ורווחית מבחינתו, שאינה נושאת סיכון. 4. התובע היה חסר ניסיון ממשי בהשקעה באופציות ולא ידע את ההבדל שבין אופציות למניות. התובע היה תלוי תלות מוחלטת בנתבעים, ובנכונותם לספק לו אינפורמציה המהותית לצרכי הרכישות. התובע נתן אמון מלא בנתבעים ולא שאל, חקר, בירר או בדק את נושא הרכישות (סעיף 28 לתצהיר התובע). לתובע לא הייתה סיבה לחשוש או לחשוד בייעוץ שקיבל מהנתבעת 4, שכן בכירי המערכת המשפטית "התגייסו" להציל את הבנקים על גב המשקיע הקטן והציגו בעיתונות מצגים ברוח דומה (סעיף 14 לכתב התביעה, סעיף 28,29 לתצהיר התובע, נספח טו'). לאור זאת, מפנה התובע אצבע מאשימה לעבר הנתבעים אשר הפרו את חובות הנאמנות והזהירות כלפיו וגרמו לו נזקים בשל רשלנותם ו/או מחדליהם ו/או חוסר מיומנותם, הכל כמפורט להלן. 5. רכישת קרן הנאמנות "מגזר פיננסי" בינואר 94 נתבצעה באופן לא תקין, ובלא שהוסבר או נאמר לתובע קרנות נאמנות מהן, מהו טיב הסיכון הכרוך בהשקעה בהן ומהו האינטרס שעמד לנתבע 1 כבעל עניין בקרנות (שהיו מקבוצת קרנות "דקלה" שהנן קרנות של הנתבע 1). הקרנות מוגדרות בנתבע 1 כ"עסקה בעלת סיכון מיוחד". התובע לא הוחתם על טפסי אזהרה מיוחדים המפרטים את טיב הסיכון הכרוך בהשקעה בקרנות הנאמנות ואת אינטרס הנתבע 1 בהשקעה, זאת בניגוד להוראות חוזר ני"ע 17/93 (נספח יג' לתצהיר התובע). לתובע לא היה צורך בקרנות, והשקעתו בהן נעשתה אך לאור מחדלי הנתבעים דלעיל, שגרמו לתובע להאמין כי המדובר בהשקעה סולידית שאינה נושאת כל סיכון. לו היו הנתבעים מגלים לתובע את כל האמור דלעיל, כפי שהם מחויבים, היה נמנע מלהשקיע בקרנות, מפסיק לאלתר את מעורבותו בבורסה ולא היה מקיים את עסקת רכישת האופציות בהמשך. כך היה נמנע מהתובע הנזק הנאמד בתביעה זו (סעיפים 19 ,20 ו-21 לתצהיר התובע). כאן המקום להדגיש כי התובע לא תבע דבר בגין רכישת קרן הנאמנות. 6. רכישת האופציות ביום 10.2.94 נעשתה לאחר נפילת הבורסה (ביום 7.2.94) ולאור המלצותיה החמות של הנתבעת 4, לפיהן לא כדאי למכור אופציות קיימות אלא לקנות נוספות, שכן לאורך זמן מחירן צפוי לעלות. אלמלא מצגים אלו לא היה התובע מבצע את ההשקעה (סעיפים 9, 10 ו-11 לכתב התביעה; סעיף 24 לתצהיר התובע). 7. רכישת האופציות ביום 21.2.94 נתבצעה אף היא לאור המלצותיה של הנתבעת 4, לפיהן לא כדאי למכור אופציות קיימות אלא לקנות נוספות, שכן לאורך זמן מחירן צפוי לעלות, כנציגת הנתבע 1 ומפיו. הנתבעת 4 הבטיחה לתובע כי ינתן לו אשראי לרכישת אופציות נוספות בלא בטחונות מצידו, וכך היה. האופציות נרכשו, שכן התובע האמין בבטיחות העסקה ברווחיותה ובאחריות הבנק לה, בשל היעדר הצורך בביטחונות לאשראי שנתקבל עבורה (סעיפים 12, 13 ו-14 לכתב התביעה; סעיפים 25, 26 לתצהיר התובע). 8. הנתבעים יחד ולחוד (לפי ההקשר) הפרו את חובת הגילוי וחובת הזהירות, הציגו מצג רשלני, עשקו, הטעו, הציגו מצגי שווא, הפרו את חובות האמון והנאמנות, ניהלו משא ומתן בחוסר תום לב ופעלו בניגוד גמור למצגיהם והתחייבויותיהם. בנוסף - הנתבעים הפרו את מנהג הבנקאים ו/או את הדרך בנקאית מקובלת, הפרו את נהלי הבנק, הוראות בנק ישראל והוראות הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ. התובע הוסיף והכביר טענות פרטניות כלפי כל אחד ואחד מהנתבעים, אשר אל הרלוונטיות שבהן אדרש במידת בצורך בהמשך. טענות הנתבעים 9. הנתבעים כפרו בהאשמות שייחס להם התובע וטענו כי דין התביעה כנגד הנתבעים 2, 3 ו-4 להידחות על הסף, מחמת היות נתבעים 2 ו-4 פקידי הבנק ופעלו ככאלו ומחמת שנתבע 3 אינו אישיות משפטית כלל (סעיף 2 לכתב ההגנה). 10. הנתבע 1 לא הפנה לתובע הצעה לפתוח חשבון השקעות בו ינתן לתובע אשראי בריבית נמוכה במיוחד לצרכי רכישת ניירות ערך וקרנות נאמנות של הבנק, כנגד שיעבוד תיק ההשקעות בלבד וללא בטחונות נוספים. הצעת הנתבע 1 הייתה לניהול חשבון השקעות בהטבות מסוימות (סעיף 3 וסעיף 4.ה. לכתב ההגנה). 11. התובע הינו מנהל חשבונות ותיק ומנוסה, בעל ידע כללי וחשבונאי רב ביותר, משקיע ותיק בשוק ההון ומשקיע בכמות אדירה של השקעות בעלות סיכון גבוה ביותר. לתובע השכלה, ניסיון, ידע רב ופעילות רבה בשוק ההון. כל פעילות השקעתית נעשתה מטעם התובע ומשיקוליו שלו, בלא שנזקק לייעוץ כל-שהוא, בלא שפנה לקבל ייעוץ מהנתבעת 4 ובלא שקיבל בפועל כל ייעוץ מהנתבעת 4 לרכישת מניות כלשהן. התובע חתם על כל הטפסים הנדרשים על פי כל דין (סעיפים 4 ו-6 לכתב ההגנה). עם זאת, בלא שבוצע ייעוץ כלשהו, לא היה צורך בהחתמת התובע על מסמכי אזהרה. 12. התובע ביקש כי יאושר לו אשראי לטווח קצר. הדבר נעשה נגד בטחונות מלאים תוך בדיקת כושר ההחזר של התובע. הבדיקה הוכיחה עצמה, שכן התובע אכן פרע את האשראי (סעיף 9 לכתב ההגנה). 13. התובע ידע היטב מהי אופציה מנייתית וכי יש לה מועד פקיעה ותוספת מימוש (סעיף 12 לכתב ההגנה). 14. הנתבעים הכחישו באופן גורף את כל טענות התובע בדבר ידיעת הנתבעים אודות הסיכון אשר היה טמון בתיק ההשקעות שלו בפרט ובהשקעות בתקופה הרלוונטית בכלל, את טענות התובע לפיהן הרכישות וההשקעות בוצעו אך ורק לאור מצגי השווא של הנתבעת 4 ואת הטענות אודות מחדלי הנתבעים לפעול על פי כל דין ובהתאם לדרך הבנקאית המקובלת. הנתבעים קָבלו אודות כלליות וסתמיות הטענות אשר הפריח התובע. דיון 15. תביעה זו, שעניינה השקעות התובע באופציות בלא שבסופו של יום ניצלן, הוגשה כשהיא כוללת טענות רבות, מגוונות ונרחבות מטעם התובע. היא תיארה מסכת עובדתית ענפה ונרחבת, המתפרשת לאורכי ולרוחבי המערכת הבנקאית בישראל כולה. טענות רבות אשר שטח התובע כלל אינן רלוונטיות לליבון המחלוקת ואף מרחיקות לכת בתוכנן. טענותיו הרבות של התובע אודות מצב הבורסה, מצב המערכת הבנקאית כולה בשנים 1993-1994 והאווירה הכללית אשר שרתה בקרב הציבור בזמנים אלו, אינם מקימים, לכשעצמם, עילת תביעה נגד הנתבעים, כל עוד לא יוכח כי הנתבעים כשלו מלמלא חובותיהם על פי הדין והנוהג בקשר לעסקאות הספציפיות אותן ביצע התובע. על כן, יש לתחום את גדרי המחלוקת לנסיבות שתי ההשקעות (להלן: "ההשקעות") אשר ערך התובע בחודש פברואר 1994 אשר הן שבבסיס עילת התביעה (סעיף 18 לכתב התביעה). 16. משכך, אינני מוצא טעם לדון בנסיבות רכישת קרנות הנאמנות "מגזר פיננסי" בינואר 94 שהיו מקבוצת קרנות "דקלה" שהנן קרנות של הנתבע 1. מעבר לנדרש אציין, כי טענת התובע לפיה לא היה לו כל צורך בקרנות, והשקעתו בהן נעשתה אך לאור מחדלי הנתבעים דלעיל, שגרמו לתובע להאמין כי המדובר בהשקעה סולידית שאינה נושאת כל סיכון, אינה רצינית, אינה מבוססת וממילא אינה רלוונטית. זו דעתי אף לגבי טענת התובע לפיה במידה והנתבעים היו מגלים לו את הסיכון שבקרנות, כפי שהם מחויבים, היה נמנע מלהשקיע בקרנות, מפסיק לאלתר את מעורבותו בבורסה, לא היה מקיים את עסקת רכישת האופציות בהמשך והיה נמנע מהתובע הנזק הנאמד בתביעה זו. אינני יכול להיתמם ולסבור כמות התובע. התובע עשה עלי רושם של אדם ששקל את המצב בטרם החליט איך להשקיע כספו. גם אם התובע חזר וטען שהוא סמך על הנתבעת 4, שהייתה כל הזמן בת הפלוגתא שלו במו"מ שהתנהל, אינני סבור כי כך היה באמת. מתוך היכרותי עם חומר הראיות ועם התובע, כפי שנצטיירה דמותו שעה שהעיד בפניי, לא יהא זה מופרך להניח שהתובע ידע כי המלצת הנתבעת 4 להשקיע בקרנות איננה לשם שמיים וכי תצמח טובה לבנק אם ישקיע בהן. 17. חשוב לציין, כי אין לתובע טענה כאילו הוא נכפה לבצע פעולה כזאת או אחרת או כי בוצעו פעולות בניגוד לדעתו - אלא רק כי האמין להבטחות האופטימיות שניתנו לו, והתבדה. מול הקושי הזה של התובע, יש להביא בחשבון גם כי קיימות חובות של הנתבעים כלפי התובע כלקוח, הנובעות הן מדיני החוזים, פקודת הנזיקין [נוסח חדש], חוק השליחות ו חוק הבנקאות (שירות ללקוח) עליהן הצביע התובע (השוו פסקה 3 לפסק הדין בת"א (ת"א) 77482/96 לוי נגד הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ, (טרם פורסם. ניתן ביום 17.3.98)). 18. אחר שבחנתי את הראיות שהונחו בפניי, אני סבור כי התובע לא הוכיח שהנתבעים הפרו אחת או יותר מן החובות עליהן הצביע התובע. בפרט, לא הוכיח התובע את העילה העיקרית בענייננו, והיא קבלת ייעוץ רשלני מן הנתבעים. יתר על כן, אני מסופק אם התובע כלל קיבל ייעוץ מהנתבעים. זאת ועוד. אף לו קבלתי טענה מטענותיו של התובע אודות טיב הייעוץ אשר כביכול ניתן לו, אין אני רואה כי קיים קשר סיבתי הדוק בין הייעוץ לבין הנזק הנטען והכל כמבואר להלן. 19. ביום 10.2.94 נרכשו על ידי התובע אופציות בסך 28,039.50 ₪ וביום 21.2.94 התובע רכש אופציות בסך 17,340 ₪. להלן אבחן אם רכישות אלו בוצעו בנסיבות על פי הנוהל והדין, היינו האם נתקיימו התנאים הנדרשים לקיומן של עסקאות מסוג זה. לאור הממצאים, ניתן יהא לקבוע אם אכן נתקיימו ראשי הנזק להם טוען התובע: טענה חוזית לפיה פעלו הנתבעים בחוסר תום לב ודרך מקובלת בניהול מו"מ לקראת חוזה על פי סעיף 12 לחוק החוזים, התשל"ג - 1973, ובחוסר תום לב ודרך מקובלת בקיום החוזה על פי סעיף 39 לחוק החוזים; הפרה של חוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ"א - 1981, הוראותיו וכלליו; הפרת כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (ייעוץ להשקעות), התשמ"א - 1981; הפרת חובת הזהירות המוטלת על הנתבעים מכוח סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכן אחריות הרובצת על הנתבע 1 מכוח דיני השליחות. 20. כידוע, יחסי הכוחות בין הבנק ללקוח אינם שווים. הבנק הינו גוף גדול בעל חוסן כלכלי, ניסיון, אנשי מקצוע וגישה רחבה למידע, בעוד שמולו ניצב הפרט, שפעמים רבות חסר את כל התכונות הנ"ל. המחוקק ראה לנכון להגן על הפרט במערכת יחסים זו וחוקק את חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981 (להלן: " חוק הבנקאות"), על פיו חלה על הנתבע חובת הגילוי, כאשר חובה דומה חלה עליו גם מכח סעיף 12 לחוק החוזים, המחייב אותו (את הנתבע) לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. חובת זהירות וחובת תום הלב של הבנק נובעות מהעובדה שבנק הינו גוף מעין ציבורי עליו מוטלות חובות מיוחדות (השוו ת"א (ת"א) 2759/98 יעקובי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ. טרם פורסם, ניתן ביום 9.6.04). 21. אמת הדבר, היותו של אדם מומחה או בקיא ברזי מערכת המניות והאופציות, אין בה כדי לגרוע מאחריות הבנק (ובענייננו הנתבעים) לבצע גילוי נאות, בו הם מחויבים מכוח הדין. הדבר עוגן במספר פסקי דין עליהם אף הצביע התובע. עם זאת, ידוע כי היקף החובה ו"רמת הנאמנות" הנדרשים מהנתבעים, אינם קבועים. הם משתנים ממקרה למקרה ומושפעים הן מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, הן מהפעולות המבוצעות על ידי הלקוח והן מהלקוח עצמו ונסיבותיו האישיות. אין ספק כי עת מדובר בלקוח שאינו בקיא ואינו מעורה בתחום הפיננסי, היקף חובת הנאמנות גדל (פרשת יעקובי לעיל). אלא, שלא כך בענייננו. 22. טרם אבחן אם נתקיימו התנאים הנדרשים לקיומן של העסקאות אשר ביצע התובע, אבקש לעמוד על טיבו וטבעו של התובע. התובע תיאר עצמו בתקופה הרלוונטית להשקעות, באלו המילים: "ביום 10.2.94 התובע שהיה חסר ידע ונסיון ממשי בתחום ולא היה מודע לגורמים שהביאו לקריסת הבורסה..." (סעיף 10 לכתב התביעה) וכן אמר, בהתייחס לפתיחת חשבון פקדון משמרת ניירות ערך אצל הנתבע 1 באפריל שנת 92 כי "הדגשתי בפניה (קרי: בפני הנתבעת 4. מ' י') שמעולם לא השקעתי קודם לכן בבורסה ואני חסר ידע ונסיון לחלוטין בתחום"... (סעיף 7 לתצהיר). לעומת זאת, טענו הנתבעים אחרת. לגישתם, התובע כמנהל חשבונות ותיק ומנוסה הינו בעל ידע כללי וחשבונאי רב ביותר. לתובע השכלה, ניסיון, ידע רב ופעילות רבה בשוק ההון. התובע משקיע ותיק בשוק ההון ומשקיע בכמות אדירה של השקעות בעלות סיכון גבוה ביותר. מעבר לכך, טענו הנתבעים כי כל פעילות השקעתית באמצעות הנתבע 1 נעשתה מטעמי התובע ומשיקוליו שלו, בלא שנזקק לייעוץ כל-שהוא, בלא שפנה לקבל ייעוץ מהנתבעת 4 ובלא שקיבל בפועל כל ייעוץ מהנתבעת 4 לרכישת מניות כלשהן. 23. להוכחת טענתם, הביאו בפניי הנתבעים מגוון עובדות, שעלו ובאו מתוך דברי התובע בפרוטוקול הדיון ומתצהיר עדותו הראשית. כך, בין היתר, הצביעו הנתבעים על הנקודות הבאות: התובע הינו יועץ מס במקצועו. בין השנים 1988-1994 היה הוא בעל משרד להנהלת חשבונות וייעוץ מס. התובע ניהל חשבון השקעות בבנק הפועלים, שם מכר ורכש ניירות ערך ואופציות (גם של בנק לאומי בסך של מעל 200,000 ₪). התובע עסק בקניית ומכירת ניירות ערך גם באמצעות הנתבע 1 בטרם רכש האופציות. התובע הפסיד בניירות ערך וכן באופציות (של בנק לאומי) טרם שביצע את ההשקעה באופציות. 24. לאור כל זאת, מקובל עליי כי לכל הפחות, ובלשון המעטה, התובע לא היה בור גמור (כטענתו) בענייני הבורסה. זאת עלה אף מגרסת התובע עצמו. התובע עשה עלי רושם של אדם חשדן ששקל את המצב בטרם החליט כיצד להשקיע כספו. מתוך התרשמותי מן התובע, כפי שנצטיירה דמותו שעה שנחקר בפניי, יכולתי לקבוע כי התובע הבין כי מדובר בהשקעות אשר כרוך בהן סיכון, הפעיל שיקול דעת עצמאי בכל הפעולות אשר בוצעו בתיק ההשקעות שלו וכל ההחלטות נעשו בידיעתו ובהסכמתו. משכך, לכל היותר יש לבחון האם עומדת לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעים בגין ייעוץ רשלני. עם זאת, אביע דעתי אף לעניין טענת חוסר תום הלב אותה העלה התובע, הכל כפי שיבואר להלן (השוו פרשת לוי הנ"ל, פסקה 5 לפסק הדין). חוסר תום לב במשא ומתן 25. התובע עתר להצהרה לפיה עסקאות רכישת האופציות יוכרזו כבטלות. רק במקרים נדירים מתקבלת תביעה מסוג זה, שכן הפעולות נעשו בידיעתו. בקשת התובע יכולה להיות בעוכריו. על שלילת תוקפן המשפטי של פעולות אשר ביצע בנק בידיעת ובהסכמת לקוחו, עמדה בהרחבה השופטת רונן בפרשת רוני הנ"ל, כהאי לישנא: "קבלת עמדת המבקש משמעותה לתת למעשה שלילת תוקפן של פעולות שבוצעו בידיעתו ובהסכמתו. כפי שיובהר להלן, אין די בטענות שלו שתוצאתן הינה ביטול ההסכם שלו עם הבנק, שכן תוצאה של ביטול הינה השבה - ובענייננו - השבת ההלוואות אשר ניתנו למבקש, כפי שהבנק תובע. למותר לציין כי התוצאה של שלילת תוקף משפטי של פעולות שבוצעו בידיעה הינה תוצאה קיצונית, שיש לאפשר אותה, לדעתי, רק בנסיבות קיצוניות." (ההדגשה במקור. מ' י'). השופטת רונן הביעה דעתה שיש לקבוע כי קיים חוסר תום לב של הבנק שהינו במידה קיצונית דיה על מנת לשלול את תוקפן של פעולות הבנק או פעולות התובע (שם, בפסקה 8 לפסק דינה). לא כך המצב בענייננו. 26. במאמרה של פרופ' ג' שלו "תום לב במו"מ" משפטים ז' (תשל"ו) 118, עומדת המחברת המלומדת בהרחבה על נושא גילוי פרטים במהלך מו"מ. וכך נכתב (שם, בעמוד 138): "דיון בסוג המקרים בהם מתבטא העדר תום לב באי-גילוי פרטים במהלך משא ומתן מחייב, גם הוא, משימה שהינה כמעט בלתי אפשרית ... חובת הגילוי משתרעת רק על פרטים (מידע, מסמכים) מהותים, החיוניים להחלטת המתקשר השני האם להכנס לחוזה ובאלו תנאים, ורק על פרטים כאלה שהמתקשר השני לא יכול היה להשיגם בעצמו. ביסוד הסובייקטיבי של חובת הגילוי משתקף הסייג הנוסף המוטל בה: אין החובה צומחת אלא כאשר יודע הצד עליו מוטלת חובת הגילוי, כי המתקשר השני אינו יכול להשיג את הפרטים החיוניים להכרעתו בכוחות עצמו. היקפה של חובת הגילוי משתנה על-פי מהות העיסקה ונסיבות הענין ....שאלות הנשאלות במהלך המשא ומתן עשויות להרחיב את היקף החובה, בעוררן את הכרת הצד כלפיו נטענת חובת הגילוי לאי-ידיעת השואל את הפרטים החיוניים להחלטתו: בהעדר הכרה כזו אין לראות פגם מוסרי באי-הגילוי, וטענת העדר תום לב לא תצלח". 27. התובע טען כי לא ידע "אופציה" מהי (עמוד 22 שורה 3 וכך עולה אף מתצהירו). התובע הודה כי לא שאל, לא בירר, לא חקר ואף לא בדק זאת למול הנתבעת 4 (עמוד 22 שורות 4-6 וכן סעיף 28 לתצהירו), ולמעשה, בכך לא הקים כל חשד מצידה לבורותו הנטענת. כאמור, שאלות הנשאלות במהלך המשא ומתן עשויות להרחיב את היקף חובה הגילוי, בעוררן את הכרת הצד כלפיו נטענת חובת הגילוי לאי-ידיעת השואל את הפרטים החיוניים להחלטתו. בהעדר הכרה כזו אין לראות פגם מוסרי באי-הגילוי וטענת העדר תום לב לא תצלח. 28. על התנהגות כגון זו לה טוען התובע, היינו סימוכין מוחלט עד עיוור על דברי פקידת הבנק, עמד בהרחבה ובביקורתיות השופט פדר בת"א (כפ"ס) 6537/96 (המ' 2897/97) בנק הפועלים בע"מ- סניף טירה נ' פדילה (לא פורסם. ניתן ביום 4.2.98): "המבקש הינו אדם מהיישוב, וככזה, ידע גם ידע שההימורים בנ"ע - סיכון רב בצידם. לפיכך, עד שהמבקש בא בטרוניה לבנק, בשל הפסדיו בשוק ההון, ראוי לו שיבחן את התנהגותו שלו - לסמוך על תכנון ההימור הבורסאי של אדם אחר. פשיטא היא, שהמבקש לא יכול לסבור, כי פעילות זו בנה"ע, רק רווחים בצידה והיא נטולת כל סיכונים.... מן המפורט לעיל עולה, כי הנתבע, הסכים ונתן הרשאתו הכללית, לאותו ואסים (פקיד הבנק שם. מ' י') לנהל עבורו את ההשקעות בנ"ע, וגם אם הנתבע לא היה בקי בפרטי הפעולות שנעשו ע"י פקיד הבנק, הייתה לו ידיעה מלאה על שהתרחש בחשבונו. ודאי, שלא ניסה לבטל את הפעולות שביצע חברו, ואסים. יש להניח כי המבקש סמך יותר על שק"ד, מאשר על ידיעותיו שלו עצמו, בשוק ההון. בין כך ובין כך, הנתבע היה מודע לפעילות האמורה וסמך באופן כללי על פקיד הבנק. מכל מקום - ביכלתו היה למנוע את הפעולות בנ"ע, אלא שלא עשה כן. מי שמעדיף את שיקול דעתו של זולתו, ויהא מי שיהא, לרבות פקיד בנק, נוטל על עצמו גם את האחריות לכישלון בשוק ההון, ואת חובתו - הנגזרת מכך - לשאת ביתרת החוב שעלולה להיווצר בחשבונו, כתוצאה מפעילות לא מוצלחת שכזו. לעניין זה, אין לדידי, כל נפקא מינה, בין אם המבקש היה בר אורין בשוק ההון, אם לאו. אם היה כזה - לא היה נזקק לשירותים הלוקים (בדיעבד) של פקיד הבנק. ואם לא היה כזה, וסמך על זולתו - רכש את הסיכוי לקבל את הדבש, כמו גם את הסיכון לעוקץ תשלום החוב. כללו של דבר, הנתבע תלה את תקוותו בפקיד הבנק וברי שידע, כי הוא נוטל - ובמודע - סיכון בהשקעותיו." (ההדגשות שלי מ' י'). 29. ודוק. לטעמי, פרשתנו שונה מהמתואר לעיל. אני סבור כי לא רק שהתובע היה בעל ידיעות ומושגים נרחבים (דיים) מעולם הבורסה וההשקעות, אלא גם לתובע היה מושג "אופציה" מהי, כבר ולכל הפחות, משנת 93. אני מסיק זאת מדבריו הבהירים והמפורטים, עת נחקר אודות פעילותו בבנק הפועלים (עמוד 18 שורות 21-24, עמוד שורות 1-4): "מספטמבר 93 ואילך התחילה פעילות ענפה. הציעו לי להשקיע 150,000 ₪ באופציה שלא בוצעה. היא הציעה לי את האשראי לרכישה ואני הסכמתי. היא גם הבטיחה לי שהעסקה הזאת תניב רווחים שיכסו את ההפסד ממניות קניאל שהיה בבנק הבינלאומי אלרון ועלית. שלושת המניות שהייתה בהן ירידת ערך, ניגשתי למנהלת ההשקעות בבנק הפועלים כדי להתייעץ איתה האם למכור ולקנות את האופציה כי הייתה הודעה בעיתון על פרסום הנפקה של בנק לאומי. היא הציעה לי למכור את המניות בהפסד, היא אמרה לי שהאופציה תעלה והרווח שיהיה לי מהאופציה יכסה גם את ההפסדים ממכירת המניות..." לא רק זאת, אלא שבכך, הלכה למעשה, הודה התובע כי ניהל עובר לרכישת האופציות, פעילות ענפה בניירות ערך כולל אופציות והנפקות. יתר על כן. התובע הודה כי במעמד רכישת האופציות הוא היה כבר "מופסד" באופציות מאותו סוג, שרכש בבנק הפועלים, כדבריו (עמוד 20 שורות 18-20 לפרוטוקול): "ש: באותו מעמד שבאת לרכוש עוד אופציה בבנק הבינלאומי, אמרת שאתה מופסד באופציה של בנק לאומי? ת: כן " אף מידת ההגיון והשכל הישר מורה אותי לחשוב כי התובע, שהיה בעת הרלוונטית לרכישת האופציות בגיר כבן 35, בוגר הנהלת חשבונות וייעוץ מס ובעל משרד עצמאי להנהלת חשבונות ולייעוץ מס, ידע אופציה מהי. כפי שנשאל וענה פשוטות, בחקירתו הנגדית (עמוד 21 שורות 20-23 לפרוטוקול): "ש: אתה יכול להגיד בעברית פשוטה מה פירוש המילה אופציה? ת: אפשרות" לאור כל האמור לעיל, לא נותר כל ספק אודות נכונות המסקנה אליה הגעתי. 30. בענייננו, נרכשו האופציות ע"י התובע בסמוך לפגישתו עם הנתבעת 4. למעשה, אף אם קיבל התובע מידע מן הנתבעת 4, כטענתו, התובע יכול היה לברר את פרטי האינפורמציה שקיבל, עם בנקאי אחר או כל אדם אחר. אינני יודע בוודאות אם התובע אמנם שאל בעצת אנשים נוספים אך מאומה לא מנע ממנו לעשות זאת (השוו ת"א (ת"א) 2009/81 חוגי ואח' נגד הבנק הבינלאומי ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 29.11.84) וכן ע"א 22/85 חוגי ואח' נגד הבנק הבינלאומי ואח' , פ"ד מא(4) 65. 31. שונה היה המצב אילו הגעתי למסקנה שהנתבעת 4 נתנה לתובע אינפורמציה בלתי נכונה, אך כפי שציינה ג' שלו "תשובה לא נכונה מפקיעה את הדיון מתחום אי-הגילוי ומעתיקה אותו אל תחום ההצהרות הרשלניות או אל תחום ההטעייה". אלא, שלא זה המצב בענייננו. רשלנות, הטעיה 32. התובע טוען כי הנתבעים חיזרו אחריו על ידי שליחת הצעות מפתות, ופגישות שנערכו בסניף הבנק, תוך הבטחת הקלות, הטבות ותשואות חיוביות לתובע אם יחליט להפקיד את כספיו כאמור. אין אני יכול לקבל טענות גורפות אלו, משלא גובו דיין בראיות, ואף הוכח על ידי הנתבעים כי היו לא-מדוייקות, בלשון המעטה. כך, לאחר עיון במכתב אשר נשלח לתובע בינואר 94 והוא מציגו כ"הצעת הבנק לפתיחת חשבון השקעות" (מוצג יא') מצטיירת תמונה אחרת מזו שבחר להציג התובע. קיבלתי את טענת הנתבעים לפיה פנייה זו אינה אלא הצעה לניהול חשבון השקעות בהטבות מסוימות (סעיף 4 ה. להגנת הנתבעים) ובכך אין כל פסול. 33. הן בכתב התביעה והן בסיכומי התובע, מוזכרים בהרחבה 'חיזוריה' והפצרותיה של הנתבעת 4 אחר התובע, על מנת שישקיע את כספיו כפי שהשקיע. כאמור לעיל, על הנתבעים, מתוקף תפקידם והחובות המוטלות עליהם, לנהוג בהגינות וביושר כלפי לקוחותיו, וזאת במיוחד אם יש ניגודי אינטרסים בינו לבינם. בפרשת יעקובי האמורה התייחסה השופטת אחיטוב לחובות הבנק (הנתבעים) בזו הלשון (בפסקה 4 לפסק דינה) : "אין במטרות הנתבעים, כגון השאת רווחים, לגרוע מחובות אלו, ואין בהן הצדקה לפגוע בדרך זו או אחרת בפרט העומד מולו. דא עקא, אין בדברים אלו לאמור כי אסור לו לבנק, או למי מנציגיו, לנסות לשכנע לקוחות להפקיד בידיו את כספיהם ובכך להגדיל את היקף עסקיו. אל לנו לשכוח, כי במקביל לחובות המוטלות עליו (על הנתבע) על פי חוק, הרי שהשאת רווחים היא מטרתו העיקרית, ובלעדיה אין לו זכות קיום". (ההדגשות שלי מ.י.). 34. אף לו הייתי מקבל את טענות התובע המלין אודות השכנוע אשר ספג מהנתבעים, ובייחוד מהנתבעת 4, אין בהן כדי לחייב את הנתבעים בחבות אוטומטית. באשר לנקודה זו, גרסה השופטת אחיטוב כהאי לישנא: "אינני רואה כל פסול בהתנהגות הנתבע או מי מנציגיו. כאמור, זהו חלק בלתי נפרד מתפקיד עובדיו, ואף ניתן היה לבוא בטענות אל מנהל הסניף וסגנו במידה ולא היו עושים כל שניתן, במסגרת החוק כמובן, להרחיב את עסקיו (של הנתבע)" אם כן, במידה ועמדו הנתבעים בנדרש מהם על פי החוק, אין כל פסול במעשיהם, כפי שנעשו. אחר שבחנתי היטב את טענות התובע, לא הגעתי לכלל מסקנה כי הלה הוכיח אחרת. 35. תחילה, יש להתייחס לעובדה כי התובע ידע היטב לספר, מה אמר לנתבעת 4 בעת ניהול המו"מ עמה, ומה זו ענתה לו. הנתבעת 4 הצהירה בפניי כי זכרונה אינו עומד לה, וכי אין היא יכולה לשחזר במדוייק את פרטי השיחות שניהלה עם התובע בשל הזמן הרב שחלף מאז (סעיף 10 לתצהירה, עמוד 45 שורות 1-2, 12 עמוד 48 שורה 14 ,19 לחקירתה הנגדית). כך גם הצהיר מר יוסף, מנהל הסניף דאז (בסעיף 3 לתצהירו). שני המצהירים טענו בפניי כי אין זה סביר לצפות מהם כי יזכרו את תכני השיחות כאמור. טענה זו עוגנה בפסה"ד בת"א (ת"א) 1771/97 בנק דיסקונט נגד פרוסט פלסט שותפות רשומה ואח' (צורף כנספח לסיכומי הנתבעים). 36. אני מקבל את טענת הנתבעים. מצאתי לנכון להביא את דברי השופט דר בע"א (חי') 4034/99 בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח נגד אמסטרדם ואח', דינים מחוזי כרך לב (6) 959), המתייחסים לסיטואציה בה נפגשים פקיד הבנק מזה והלקוח מזה, ומחליפים ביניהם דברים: "אנו נתקלים לעתים קרובות בטענות המועלות על ידי עדים כלפי ממלאי תפקידים עמם נוצרו קשרי עבודה, חד - פעמיים או שוטפים ביחס לארוע, שהוא חלק משגרת עבודתם של אותם ממלאי תפקידים. כוונתי לקשרי עבודה עם עובדי בנקים ועובדי מדינה, רופאים בחדרי מיון ובמרפאות, שוטרים וכיוצא באלה. מצד אחד, ניצב ממלא התפקיד ועושה מלאכתו. רופא בחדר מיון רואה עשרות או מאות חולים ופצועים מדי יום או שבוע. מן הצד האחר ניצב אדם שנפצע בתאונה ומגיע לחדר מיון. אם מצבו הרפואי לא השפיע על ערנותו ויכולת הזכירה שלו, הוא עוקב אחר כל המתרחש ביחס אליו, הוא ממוקד בעצמו ובטיפול הניתן לו. פקיד בנק מאמת עשרות או מאות חתימות ביום או בשבוע. מי שפונה לבנק כדי לחתום שם על הסדר הלוואה או כתב ערבות, ואינו עושה זאת דרך שגרה, עושה פעולות החורגות משגרת יומו, ולכן זוכר אותן היטב גם אחר כך. הוא עשוי לזכור את מראה פני הפקיד או הפקידה, ואמירות שנאמרו בעת החתימה. שוטר רושם עשרות דו"חות ויותר מדי יום או שבוע. מולו, נהג שנתפס פעם אחת או לעתים נדירות, כולו נרגש (או זועם) וכל שניה נחרטת בזכרונו. לגבי הפצוע בחדר המיון, חותם המסמכים בבנק או הנהג נגדו נרשם דו"ח, זה ארוע חד-פעמי או נדיר, לא שגרתי, והוא נוגע לו אישית. הייחוד שבמפגש והשייכות האישית לנושא ולמעמד, מחדדים את החושים ומקלים את זכירת האירועים. אם נטען לרשלנות רפואית, להבטחות של עובד הבנק או לאמירות של השוטר רושם הדו"ח, קל לטוען לציין פרטים כיון שהוא זוכר אותם. מכאן קלה הדרך "לזכור" את ההתרחשויות ולומר "הרופא עשה..." "השוטר לא ראה..." "הפקיד אמר ...". גם אם הדברים לא התרחשו כך או לא התרחשו כלל. חלק מן העיוות עשוי לנבוע מזכרון "סלקטיבי" וחלק עשוי להיות שקר במפגיע, הנאמר בהנחה שהצד השני לא יזכור את הפרטים ולא יוכל להפריך את הטיעון." (ההדגשות שלי מ.י.) ובהמשך נאמר: "העד קביצל עובד בבנק לאומי. שגרת יומו כוללת אימות חתימותיהם על מסמכים של הבנק, ובכלל זה מסמכים של בנקים אחרים, כמו בעניננו. כיצד ניתן לצפות שהעד קביצל יזכור את הנסיבות המדוייקות של אימות חתימה שנעשה לפני כ-15 שנים? באותה מידה לא ניתן לצפות מעו"ד לוי שיזכור את הדברים, והוא אמר זאת במפורש". כך בדיוק בענייננו, לא ניתן לצפות מן הנתבעת 4 או מכל נתבע אחר, לדלות מן הזכרון דין ודברים שהוחלפו עם לקוח אחד מתוך מאות (ואולי אלפים) שישבו בפניו לפני למעלה מעשור, כפי שהמשיך השופט דר ואמר: "העובדה שהם אינם זוכרים את ההתרחשויות היא טבעית וברורה לחלוטין - לא ניתן להציב מול העדר הזכרון הספציפי שלהם את האמירה של המשיבה לפיה לא היו הדברים מעולם, להדיח "שמא" בפני "ברי" ולהעדיף אמירה הנעשית בבטחון עצמי על פני חוסר זכרון, רק משום ההבדל בהצגת הדברים על ידי העדים. אילו עסקנו בשני עדי ראיה לתאונה, זה אומר: המכונית נסעה כשהרמזור בכוונה אדום ושני אומר: איני זוכר איזה אור דלק ברמזור, היה מקום להעדיף את העד הזוכר על פני מי שאינו זוכר. אבל זה לא המצב בעניננו. אנו עוסקים בעדות של מעונינת בדבר הטוענת ששני עדים פעלו, בתחום עיסוקם, בניגוד לכללים על פיהם הם חייבים לפעול ועל פיהם הם נוהגים לפעול". 37. מעדיף אני את גרסת הנתבעים על פני גירסת התובע, אשר כאמור לעיל, יש חשש שהיא "מגוייסת" ולו בתום לב. אני מקבל את הצהרת הנתבעת 4 אודות מדיניות עבודתה, לפיה היא מסבירה לכל לקוח אשר פועל בניירות ערך אודות הסיכונים שנלקחים בהשקעה בבורסה וכי כך בוודאי גם הסבירה לתובע (סעיף 10 לתצהירה). גרסתה זו של הנתבעת 4 לא נסתרה ועמדה בעינה אף לכל אורך חקירתה הנגדית (עמוד 40 שורות 9, 13-14 עמוד 41 שורות 21-22 עמוד 45 שורות 10, 12-13 ,16 עמוד 48 שורות 14-15 לפרוטוקול). 38. אינני יכול לקבל את טענת התובע לפיה ביצע את ההפקדות אך ורק על סמך המצגים (המטעים) שהעלתה הנתבעת 4 בפניו, שכן לא מצאתי כל ראיה שתתמוך בטענה זו. יתרה מזו, מתוך החקירות הרבות נצטיירה תמונה ברורה לפיה התובע הגיע לסניף הנתבע האמור מרצונו החופשי, במטרה לרכוש אופציות וקיבל החלטות לבדו להפקיד את כספיו כפי שבחר לעשות ( סעיף 11 לתצהיר הנתבעת 4, עמוד 42 שורות 1-3 לפרוטוקול). 39. יתר על כן. לצורך רכישת האופציות (של בנק לאומי) בחר התובע למכור קרנות נאמנות של הנתבע 1 עצמו (עמוד 20 שורות 1-3). מהלך זה הינו בברור כנגד אינטרס הנתבע 1. אני מקבל את טענת הנתבעים לפיה אין זה סביר שמי מהנתבעים, המתפקדים כעובדי הנתבע 1, ימליץ בפניי התובע או ישכנעו לנקוט מהלך של הגדלת השקעה באופציה, אשר גרם למכירת קרנות של הנתבע 1. 40. אף את יתר הטענות שהעלה התובע, לא מצאתי לנכון לקבל. חלקן מחמת אי רלוונטיות, והיתר, לפי שהנתבעים לא היו מחויבים לעמוד בחובות להן טען התובע. כך למשל, אין הנתבעים מחויבים לערוך בדיקות מוקדמות שיכלו להצביע על חוסר הבנת התובע בתחום (סעיפים 30-32 לתצהיר עדות התובע) בייחוד לאחר שהוברר כי התובע לא העלה כל שאלה מצידו בנושא, ולאור התרשמות הנתבעים (והתרשמותי) כי המדובר בתובע בעל הבנה באופציות (עמוד 42 שורות 1-12). 41. הנתבעים לא היו מחויבים למנוע מהתובע את רכישת האופציות ולא הייתה להם סיבה למנוע את רכישתן על ידי התובע. אני מקבל את ההסברים הפשוטים, הברורים וההגיוניים שנתנה לכך הנתבעת 4 בחקירת הנגדית (עמוד 43 שורות 4-7) : "ש: העובדה שב- 10.02.94 את הזהרת אותי, זה לא סיבה מספקת למנוע את מימון הפעולה שמפניה הזהרת? ת: כשאדם בא מראש עם הודעה שיש לו סכום גדול באופציות ומבקש לקנות אצלנו בסכום קטן יחסית את אותה אופציה, אז אין סיבה למנוע" ועוד הסבירה הנתבעת 4 (בעמוד 47 שורות 7-9): "ש: את טוענת שהזהרת אותי מפני הסיכונים. יש לך הסבר למה לא דרשת ממני למכור את האופציות? ת: תאר לך שהאופציה הייתה עולה" 42. התובע הלין כי האשראי אשר ניתן לו, ניתן בלא שינתנו ערובות מספקות כנגדו. הנתבעים טענו כי באופן כללי, אי-קבלת בטחונות מספקים הינה עניינם ולא עניין המסור לתובע. אף שמוצא אני טעם בדברים אלו, אין אני סבור כי כך היה בענייננו, כפי שיבואר להלן. אני מקבל את טענת הנתבעים לפיה למרות שהנתבעים נתנו לתובע אשראי, אין זה מסיר ממנו את אחריותו לאופי הפעילות ולתוצאותיה. בע"א (ת"א) 2745/99 שעשוע נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ, (דינים מחוזי, כרך לג(8) 747) מצינו: "עם כל הצער שבדבר על תוצאותיו הכואבות, אין זה המקרה בו המערער יכול למצוא מזור לאסונו בבנק. אמנם המערער היה לקוח של הבנק ואכן היה זה הבנק שהעניק לו את האשראי ששימש אותו בפעילותו הכלכלית בבורסה לניירות ערך שהביאה לאבדנו הכלכלי. אולם, האחריות לאופי הפעילות ולתוצאותיה רובצת לפתחו של המערער עצמו. אין מדובר בענייננו בפעולה מטעם הבנק או מי משלוחיו החורגת מד' אמותיו של הדין בכל הנוגע להתנהגותם של בנקים. יותר מכך, אף אם נאמר כי מקובלת עלינו הגישה המרחיבה את קשת חובות האמון המוטלות על בנקים והרואה בהם כגופים "מעין ציבוריים", כפי שבאה לידי ביטוי בכתיבה האקדמית: (מיכל רובינשטיין ובעז אוקון "הבנק כ'סוכנות חברתית'" ספר שמגר - מאמרים (חלק ג', תשס"ג) 819), עדיין לא מצאנו כל פסול בהתנהגות הבנק שתחייב בחינה של אחריותו לאסונו הכלכלי של המערער. יודגש, וכאן העיקר, כי לא מצאנו כל רמז קל או ראשית ראיה להתנהגות פסולה של הבנק או למניפולציה כלשהי מצדו. לעניין זה קבע בית המשפט קמא כי "הפעילות נעשתה על דעתו וביזמתו, החשבון שימש אף לצרכים אחרים, ואחריותו של המשיב לנפילתו הכלכלית של המבקש בחשבונות לא הוכחה, ולו אף לכאורה." (שם, בסעיף 8) ומסקנתו זו מקובלת עלינו ונתמכת בחומר הראיתי שבתיק. אשר על כן, סברנו, כפי שסברה גם השופטת קמא, כי דין בקשתו של המערער להעניק לו רשות להתגונן להידחות". אני נכון להניח כי נתינת אשראי (בלא בטוחות) ללקוח, לכשעצמה, אין בה כדי להסיר ממנו את אחריותו לאופי הפעילות ולתוצאותיה, כל עוד מדובר במתן אשראי שניתן לראותו כסביר. כוונתי היא לאשראי שניתן לאחר שנשקלו השיקולים הרלוונטים ונתקבלה החלטה מושכלת לתיתו, שכן כאמור, גם על הנתבעים מוטלת החובה לפעול בהגינות ובמקצועיות. כך היה בענייננו. 43. על ההתנהגות הנדרשת מבנק הנותן ייעוץ ללקוחו, עמדה השופטת נתניהו בפרשת חוגי האמורה (שם, בעמוד 70), באמרה: "ההתנהגות הסבירה לצורך הסקת מסקנות בדבר רשלנות אינה נמדדת לפי רמת התנהגותו ומיומנותו של בעל המקצוע המעולה והמומחה ביותר בנושא אלא לפי אמת המדה של הנוהג המקובל והרגיל. הרשלנות גם אינה נמדדת לפי התוצאה שלאחר מעשה אלא לפי סבירותה בעת מעשה, קרי בעת מתן היעוץ (ראה: ע"א 101/85 מנסור נגד עירית נצרת - טרם פורסם; Stafford and Ano. v. Conti Community Services Ltd. [1980] 1 All. E.R. 698 , 691)" האמור חל אף על מתן אשראי - השוו ת"א (י-ם) 17507/95 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' בן זקן, דינים שלום, כרך יח, 656. לאחר ששמעתי את עדי התביעה מחד ואת עדי ההגנה מאידך ולאחר שעיינתי ובחנתי הראיות והטיעונים ושקלתי כל אלו היטב, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הוכיח טענתו בדבר רשלנות הבנק וכי פעילותו של הבנק הייתה סבירה בעת מעשה, לאמור, בעת מתן האשראי. במה דברים אמורים? 44. לאחר פיזור מסך הטענות והעובדות שנשטחו בפניי, עולה, כי הלכה למעשה לצורך רכישת האופציות קיבל התובע אשראי בסך של 20,00 ₪ (סעיף 26 לתצהיר התובע. כך עולה גם מחקירתו של עד ההגנה מר יוסף, בעמוד 36 שורות 3-4 לפרוטוקול). לאחר שקראתי בעיון רב את תשובות הנחקרים בנקודה זו, לא מצאתי לנכון להתערב במדיניות הנתבע 1 במתן האשראי האמור לתובע. תשובות הנחקרים הניחו את דעתי כי לא נפל פגם בהתנהלות הנתבעים שעה שניתן לתובע האשראי בסך האמור, ובנוסף, לא הוכיח התובע אחרת. הנתבעים העידו כי טרם מתן האשראי לתובע, בדקו את תיקו, שקלו את התנהלותו ויכולתו להשיב את הכספים וידעו כי יש בידי התובע להשיבם. למעשה, כל מקבל משכורת קיבל אשראי שכזה קל וחומר בעל משרד לייעוץ מס (דברי מנהל הנתבע 3, העד יוסף, בעמוד 35 שורות 1-6 לפרוטוקול). וכך אמר מר יוסף בחקירתו הנגדית: "עצם העובדה שרואים שלאדם יש כספים בקופת הגמל, רואים שזה אדם שיש לו כסף. אדם שיש לו תעודה של יועץ מס, בעל משרד, אי אפשר לומר שבלתי אפשרי לתת לו 20,000 ₪" (עמוד 34 שורות 9-11) "20,000 ₪ זה סכום סביר לאדם שמנהל משרד להנהלת חשבונות" (שם, בשורה 22) ובהמשך לכך אמר: "ש: כל הזמן אמרת שנתת לי 20,000 ₪ ולא 2,000,000 ₪. לטענתך, נתת לי סכום קטן. 20,000 זה סכום קטן בשנת 94? ת: זה סכום סביר. כשאני מסתכל מה מקצועו של הלקוח, מה הוא עושה, במה הידע שלו, אני רואה האם בתיק היו בעיות עם הלקוח, אז אני יודע מה הסכום הסביר. אני חושב ש- 20,000 ₪ מתן אשראי לאדם בעל תעודת יועץ מס, יועץ לאחרים, מנהל חשבונות, 20,000 ₪ זה סכום סביר" (עמוד 36 שורות 3-8) 44. טענת התובע לפיה לא הייתה לו ידיעה אודות קיומו של מועד לפקיעת האופציות, אף היא איננה מהימנה בעיניי. התובע ידע גם ידע אופציה מהי בעת הרלוונטית (ראו סעיף 28 לעיל). התובע אף הודה בעצמו כי עובר לרכישת האופציות, ניהל פעילות ענפה בניירות ערך כולל אופציות והנפקות (עמוד 18 שורות 21-24, עמוד שורות 1-4). התובע הודה כי במעמד רכישת האופציות הוא היה כבר "מופסד" באופציות מאותו סוג, שרכש בבנק הפועלים (עמוד 20 שורות 18-20 לפרוטוקול). התובע קיבל הודעה על מועד פקיעת האופציות כבר ביום 6.7.94, ועל כך אין חולק (נספח ל"ז לתצהיר התובע). לאור השכלתו, כישוריו, מקצועו והתנהלותו של התובע איני יכול להיתמם ולקבל את טענת התובע האמורה. 45. אף איני יכול לקבל את טענת התובע, המלין על שהנתבעים לא מכרו את האופציות שלו טרם פקיעתן, על דעתם שלהם. מנהל הנתבע 3, מר יוסף, הסביר בפניי ברורות את הטעם לכך, ואני מקבלו. וכך אמר מר יוסף (בעמוד 35 שורות 20-24 ובעמוד 36 שורות 1-2): "ש: .... יש לך הסבר מה היו המניעים של הבנק שלא למכור את האופציות שנותרו במכירה יזומה לפחות לכסות את יתרת החובה בחשבון? ת: ההתלבטות בין למכור נייר ולהנציח הפסד מסוים, לבין להמתין אולי יחול שינוי שיחזיר לו את ירידת הערך, זאת התלבטות של כל אדם יום יום. אם הייתי מוכר ולמחרת הבורסה עולה, הוא היה מבקש ממני את ההפרש. אם לא מכרתי, הוא מבקש ממני את אותו הפרש. אני נמצא במצב של דילמה, וההחלטה היא רק של הלקוח". (ההדגשות - שלי. מ' י') 46. מכל המקובץ וכאמור לעיל, אף כי מוטלות על הנתבעים חובות שונות כלפי לקוחותיו וביניהם התובע, הן מכח פסיקה והן על פי חוק הכוללות בין השאר את חובת הנאמנות, הגילוי, תם הלב וכיוצא באלה כללי התנהגות, לאחר שקילה קפדנית של הראיות, רואה אני לקבוע, כי לא הוכח במידה הנדרשת שהנתבעים לא עמדו במלוא חובותיהם אלו בכל הנוגע לעניינו של התובע. אין בידי התובע ראיות כלשהן לחזק את טענותיו בדבר "חוסר תום לב" או "מצג שווא" וכיוצ"ב מצד הנתבעים. אף כי התובע הביא מוצגים למכביר, הלכה למעשה כל תביעתו וטענותיו מתבססים בעיקרם על עדותו היחידה וזו מוכחשת בכל תוקף ולא במעט נסתרת הן על ידי מנהל הסניף - מר יוסף והן על ידי הנתבעת 4. 47. אף כי רבים מספור פסקי הדין בהם נאמר שאין הבורסה מדע מדויק, מבקש אני לשוב ולהזכיר למניח מטבעותיו בה, את שעליו לדעת. למטבע ההשקעות שני פנים - מחד, משתקף לו הסיכוי לרווח - והוא נוצץ ומפתה, ובשלו נמשכים רבים להשקיע בבורסה. מאידך, צידו השני של המטבע אינו כה זוהר, אלא דהוי משהו - זהו הסיכון, אשר נלווה תמיד לכל השקעה והוא חלק אינהרנטי ממנה. אין לזלזל בו ואין להקל בו ראש. עם הסיכון נגררת החובה לשאת בהפסדים - לו יגרמו. הכל כפי שהיטיב לתאר השופט פדר בפרשת פדילה האמורה, בעמוד 8 להחלטתו: "אין כל ספק, כי הפעולות בשוק ההון, בוצעו על ידי פקיד הבנק, בהסכמתו ובהרשאתו של הנתבע. הוסף לכך, שלא יעלה על הדעת, כי פעולות של רכישת ני"ע בבורסה, הן פעולות שנועדו להצלחה בלבד. ברי, וכולי עלמא לא פליגי, שאין קבלני הצלחה לפעולות הנעשות בבורסה. לעיתים המטוטלת עולה - ועמה הרווח, ולעיתים המטוטלת יורדת - ועמה הרווח, ולעיתים המטוטלת יורדת - ועמה, החובה לשאת בהפסדים שנגרמו." (ההדגשות שלי. מ' י') 48. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ + מע"מ, להיום. דיני חברותשוק ההון / ניירות ערך