לקוח בנק הופתע לקבל הודעה מאת הבנק כי זוכה חשבונו בטעות, בסכום של 181,522$ הבנק טען כי על התובע למסור לידו בחזרה את מלוא הכספים המצויים עתה בחשבונו. להלן פסק דין בנושא זיכוי חשבון בנק בטעות: פסק דין כללי: זוהי תביעה כספית מיום 13.6.99 בגין הסך של 250,000 ₪. מלכתחילה הוגשה התביעה על ידי מר קדר, כנגד הבנק. הבנק הגיב בתביעה נגדית משלו, ביום 25.7.99. סכום התביעה שכנגד עומד על סך של 478,271 ₪, נכון ליום הגשתה. התביעה החלה להתברר בפני מותב אחר, אשר מסיבות בריאותיות לא יכול היה להשלים את שמיעת הראיות. בהסכמת הצדדים, ומכח סמכותי לפי תקנה 177, לתסד"א תשמ"ד-1984, המשיכה שמיעת הראיות בפני. לא ראיתי מניעה כי אשמע את המשך הראיות, ואפסוק בדין, הגם שבשעתי הייתה לי מעורבות עם סניף הבנק הנתבע. מתוך זהירות, הבאתי עניין זה בפני הצדדים ולשמחתי אף הם לא ראו מניעה כי המשך ההוכחות לתובענה זו ייעשה בפני. בהקשר זה, אני מפנה לפרוטוקול ישיבת יום 1.5.03. התביעה הראשית: לשם הנוחיות, נתייחס לתובע/נתבע שכנגד, בלשון "תובע" בלבד. נתייחס לנתבע/תובע שכנגד, בלשון "נתבע" בלבד. עמדת התובע הובאה בכתב התביעה המתוקן מיום 14.3.00. התובע, ניהל חשבון בסניף הבנק הנתבע שמספרו 376230, וייקרא להלן ולשם הנוחיות: "החשבון". החשבון נפתח בשנת 1990. במרוצת השנים בוצעו לתוכו הפקדות שונות. בשנת 1997 הפסיק התובע פעילות בחשבון, וחידש אותה בשנת 1998. בחודש אוגוסט 1998 בוצעה הפקדה של 80,000 ₪ בחשבון. בחודש אוקטובר 1998 בוצעה הפקדה של 170,000 ₪ בחשבון. שני הסכומים הופקדו בפק"מ. ביום 25.5.99, הופתע התובע לקבל הודעה מאת הבנק הנתבע, כי לדעתו זוכה חשבון התובע בטעות, בסכום של 181,522$ ארה"ב כערכם בש"ח, בין השנים 1997-1996. לתובע התברר, מאמצעי התקשורת ומשמועות, כי פקיד בבנק, מר דוד רוט, מעל, לטענת הבנק, בכספים. אותו פקיד עשה פעולות שונות בחשבונות של לקוחות הבנק כדי לחפות על מעשיו, כך שמע התובע. התובע האמין כי הבנק ניסה, שלא בצדק, לייחס פעולות של אותו פקיד גם לחשבון שלו. לדידו, הכסף כספו הוא. טוען התובע, כי אין שחר לטענת הבנק בדבר הפקדות לא ראויות, שנעשו בחשבונו.התובע טוען, כי אינו מצוי ברזי החשבון והסתמך על הנתונים אותם קיבל, בעל פה ובכתב מפי עובדי הבנק, אודות מצב החשבון. לגירסתו, הוא הקפיד לשמור על מאזן כספי זהיר ולא ביצע משיכות, אלא לאחר שברר אצל פקידי הנתבע אודות מצב החשבון, וקיבל אסמכתאות לנכונות היתרות. זהו רקע התביעה. התביעה לוותה גם בהגשת בקשה להגשת צו מניעה זמני, שיאסור על הנתבע לבצע דיספוזיציות בכספים, שהופקדו בחשבונו של התובע. זוהי בש"א 121452/99. ביום 12.8.99, הוכרעה הבקשה, כי על מנת לשמור על המצב הקיים ומתוך איזון שבין זכויות שני הצדדים, יש לאסור על הבנק לחלט את כספי הפיקדון המופקדים בחשבונו של המבקש, ומאידך להתיר לבנק לעכב את הכספים הללו בחשבון, עד למתן פסק דין בתיק העיקרי. המצב הקיים הוא איפוא, כי כספי התובע נותרו מעוכבים בחשבון ולא נמשכו משם על ידי מי מן הצדדים. יש להכריע בשאלה מיהו שזכאי לאותם כספים. מנגד, גורס הבנק הנתבע כי הכספים בחשבון אינם ממקורותיו של התובע, וכי מקורם הפקדות פסולות ואסורות. אלו כספים שהופקדו בחשבון ע"י פקיד הבנק שסרח. לפי הבנק,התובע ידע או שהיה עליו לדעת כי ההפקדות אינן פרי השקעות נבונות, אלא הן פרי מעשים לא כשרים. לכן גורס הבנק כי על התובע למסור לידו בחזרה את מלוא הכספים המצויים עתה בחשבונו, שמקורם ההפקדות של שנת 1998. עד כאן באשר להגנה בתביעה שכנגד. עוד דורש הבנק, בתביעה שכנגד, כי התובע ישלם את תמורת הכספים שהוזרמו לחשבונו בעבר, אותם כבר משך. עמדת הנתבע: הנתבע טוען, כי הכספים המצויים בחשבונו של התובע, לאו רכושו הם. לשיטתו של הנתבע, הסתבר לבנק, לאחר חקירה ודרישה, כי בחשבונו של התובע הופקדו שלא כדין סכומים עצומים, שאינו זכאי להם כלל ועיקר. התובע מילא פיו מים, ולא התריע בפני הגורמים המוסמכים בבנק אודות ההפקדות הגדולות שבוצעו בחשבונו יש מאין. המקור לאותן הפקדות, הוא פקיד הבנק לשעבר, מר דוד רוט, אשר נטל מחשבונות של לקוחות אחרים בסניף והפקיד אצל לקוחות שונים ובהם התובע. לטענת הנתבע, הסכומים שהועברו לחשבונו של התובע, הגיעו לסך כולל של 181,522$ ארה"ב. זהו סכום שלא עמד בקנה מידה סביר, לכספים שהתובע עצמו הפקיד ממקורותיו. לטענת הנתבע, התובע ידע או שהיה עליו לדעת, כי ההפקדות הללו אינן שייכות לו, והיה עליו לתקן את המעוות. מאחר והתובע לא עשה זאת, נאלץ הבנק לפעול בדרך משפטית, לאחר שהמעשה נתגלה. הנתבע ביקש לקזז את הכספים אשר נמצאו בחשבון התובע, כנגד הסכומים שהופקדו שם כל השנים. הנתבע מציין כי גם לאחר הקיזוז האמור, עדיין תיוותר יתרת חוב לזכותו. זוהי הגנת הנתבע כנגד התביעה. הנתבע סבור כי, אין מקום למנוע ממנו לקזז את הכספים המצויים בחשבון התובע, באשר אינם שייכים כלל לתובע, אלא ללקוחות אחרים של הנתבע. התביעה הנגדית, נועדה לאפשר לנתבע לבצע את הקיזוז האמור, ואף להוסיף עליו את יתרת החוב בגין הכספים שהופקדו בחשבון בעבר, שלא כדין, על ידי אותו מר רוט. העדויות: נבחן תחילה את העדות המרכזית מצד התביעה, עדותו של מר מאיר קדר, התובע. עדות זו נשמעה בפני המותב הקודם, אשר נדרש לתיק. התובע הצהיר, כי ניהל חשבון בסניף הנתבע, חשבון זה שימש אותו בעיקר כחשבון חיסכון והשקעות. מקור הכספים בחשבון הוא תמורת דירה שמכר התובע, לטענתו, וכן כספי תגמולים שקיבל ממקום עבודתו. לגירסתו, בסעיף 3 לתצהיר, חשבון זה נועד להוצאות מיוחדות כגון: נישואי ילדיו. לגירסתו, בסעיף 4 לתצהיר, הוא הפקיד סכומים גבוהים בחשבון הזה, מעבר ל-100,000 $. עוד אוסיף כי, הכספים בחשבון נוהלו עבורו על ידי פקיד הבנק, מר דוד רוט. אותו פקיד הבטיח לו, שהוא בקי בהשקעות ומשקיע את הכסף בצורה זהירה, שתיתן תשואה מקסימלית. ראה סעיף 5 לתצהיר. התובע גורס, כי לא ידע לקרוא את דפי החשבון, ואת משמעות ההודעות בדבר פעולות בניירות ערך. את המעקב אחר הקורות בחשבון, הוא ביצע באמצעות פניה לאותו פקיד, מר דוד רוט. הפקיד הוא זה שדיווח לו מהן היתרות בחשבונו ואף מסר לו פתקים ידניים בעניין זה, ראה סעיפים 7-6 לתצהירו. התובע מדגיש כי לא היה מודע לחלק מהפעולות, שבוצעו בחשבונו. רק במהלך הדיונים התברר לו, למשל, כי ביום 29.8.93 קיבל בחשבון אשראי בסכום של למעלה מעשרה מליון שקל. מעולם לא היה מסכים ליטול אשראי כזה, מיוזמתו. כך לפי סעיף 8 לתצהירו. התובע מוסיף ואומר, כי בשנת 1997 הוא הפסיק פעולות בחשבון. החשבון היה לא פעיל בתקופה של כחמישה עשר חודשים. בשנת 1998, הוא חידש פעילות בחשבון והפקיד בו כספים ממקורות שאינם קשורים לכספים הקודמים שהיו בו. ראה סעיפים 13-12 לתצהירו. ההפקדות ה"חדשות" של 80,000 ₪ מאוגוסט 1998, ושל 170,000 ₪ מאוקטובר 1998, הם איפוא של כספים שאינם קשורים לפעילות בנקאית קודמת, לגירסתו. הוא מסכם את דבריו באומרו כי כל פעולותיו בחשבון נעשו בתום לב. אין שחר לגירסת הבנק, בדבר הפקדות מוטעות של כספים שאינם מגיעים לו. גם אם נעשו פעולות בחשבון שלא בידיעתו, הם באחריות הבנק ולא באחריותו. הבנק מסר לו מאזנים אודות מצב החשבון, בתום כל שנה. המאזנים אישרו את נכונות היתרות והבנק מנוע כעת מלטעון כנגד הנתונים שהוא עצמו מסר, ושהתובע הסתמך עליהם. התובע נחקר על תצהירו, בישיבת יום 3.5.01, בפני כבוד השופטת דליה מארק-הורנצ'יק. התובע אדם מבוגר וחולה. ראה עמוד 21 לפרוטוקול שורות 13-12. הכנסתו החודשים בשנים 1998-1996 עמדה על 3,000 ₪ בחודש, נטו. ראה עמוד 21 לפרוטוקול, שורות 17-16. המקור לכספים בחשבון, היה לטענתו בדיון, מתמורת עבודה וכן תמורת מכר דירה, סך הכל למעלה מ-100,000$. ראה עמוד 21 לפרוטוקול, שורות 26-24. התובע טען, כי לא השתמש בכספים בחשבון זה למחייתו. לגירסתו, ביצע בחשבון חיסכון וכן קניית ומכירת ניירות ערך. ראה עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 4-1, שורות 15-13. כאשר הוצגו בפניו דפי חשבון בנק לשנים הרלוונטיות, מיום 1.8.87 עד ליום 31.8.99 (נ/1), טען העד כי אינו יכול להביע דעה, שכן אינו מבין את הכתוב וממילא נדרש תמיד לפרשנות של הפקיד. ראה עמוד 23 לפרוטוקול, שורות 16-13. בא כוחו של התובע, התמרמר על כך שהדפים, אשר נתבקשו מראש לצורך הכנת חוות דעת, לא נמסרו מראש, אלא לעד בשלב בו ניצב כבר על דוכן העדים. ראה עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 23-21. מחקירתו של עד זה עלה, כי פעילות ניירות ערך בחשבון החלה באופן אינטנסיבי, עם הגעתו של מר דוד רוט לסניף המדובר. אמנם גם קודם לכן היו, לטענתו, פעולות של ניירות ערך בחשבון, אך פעולות אלה היו בהיקף מינורי. ראה עמוד 24 לפרוטוקול, שורה 16. גם מהפקיד הקודם הוא קיבל הסברים בעל פה, אודות הנעשה בחשבון, שכן לא הבין, לטענתו, את הכתוב במסמכי הבנק. ראה עמוד 25 לפרוטוקול, שורות 2-1. כאשר נשאל העד מנין לדעתו צצו בחשבונו סכומים גבוהים כגון 133,635 ₪, ביום 9.12.96, השיב העד כי: "מה שאני יודע שזה מה שהיה לי." ראה עמוד 27 לפרוטוקול, שורה 4. מתשובה זו עלה, כי העד ברר לפני ביצוע כל משיכה, אם אכן זה הסכום שרשום בחשבון, ולאחר שהתברר לו כי הסכום אכן מופיע שם, הוא ביצע משיכה. העד לא התייחס בתשובתו לשאלה כיצד הגיע הסכום לתוך החשבון. הוא התעניין רק בזכותו למשוך את הסכום מתוכו. גם בנוגע להפקדה נוספת, של 77,687 ₪, מיום 22.1.97, נשאל העד: "מאיפה חשבת שהכסף הגיע אם לא הייתה אף פעולה בחשבון של מכירת ניירות ערך או פח"ק?", אזי העד אמר: "אמר לי מט"ח הפקיד. כל הזמן אמר לי מט"ח. אני לא מספר לך סיפורים. אני ניזונתי מהפקיד, שהוא אמר לי שהכסף שלך מושקע, לכן לא הייתה תנועה בחשבון. אמר לי תתפלל שנצליח." ראה עמוד 29 לפרוטוקול, שורות 10-4. התובע גרס, לאורך כל חקירתו, כי מר דוד רוט, פקיד הבנק, ביצע פעולות עסקיות בחשבונו. מהות הפעולות לא היתה ברורה לו והפקיד הרגיע אותו לגבי היתרה והפעולות שבוצעו. ראה עמ' 30 לפרוטוקול שורות 10-12: "...ההשקעות היו בכל הכיוונים, כל פעם שהייתי אצלו הוא היה מסתכל במחשב ואמר לי אני מסתכל כמה יש לך יתרה במט"ח ואז הייתי מושך את הכסף". העד הציג את עצמו כמי שאינו מבין כלל במונחים בנקאיים. למשל לא ידע לומר מהם ניירות ערך, מהו פח"ק, מה הקשר בין ריבית לבין ניירות ערך ומה הקשר בין השקעה במט"ח לבין ניירות ערך. ראה עמ' 30 לפרוטוקול למטה. התובע אמר כי לא רק דוד רוט פעל בחשבונו, אלא גם "סגני מנהלים שחתמו לי על הפתק" עמ' 31 לפרוטוקול שורות 10 - 13. זוהי הגרסה שעברה כחוט השני לאורך כל עדותו של התובע. לגרסתו הוא רק בירר כמה כספים יש בחשבונו, ולאחר שהפקיד הודיע לו מה היתרה, הוא ביצע משיכות. כיצד צמחה היתרה, זאת לא טרח לברר. ראה למשל עמ' 31 לפרוטוקול שורות 21-22:" גם עכשיו אמרתי לך שלא חשבתי ואני לא מבין בזה. אני שאלתי את הפקיד והוא כיוון אותי בדיוק הכל. הפקיד הוא דוד רוט". הקשה פרקליט הבנק בע"מ' 31 שורה 26: "לא שאלת אותו מה פתאום אתה אף פעם לא קנית מט"ח. על כך באה התשובה הפשטנית בע"מ' 32 שורות 1-2: "לא מבין בזה. לא שאלתי אותו. רק שאלתי כמה יש ביתרה. מדי פעם שבאתי להוציא את הכסף, ביררתי כמה יש לי יתרה והוצאתי". העד הכחיש מכל וכל, כי מר דוד רוט, פקיד הבנק, הפקיד כספים בחשבונו כמתנה. הוא הכחיש כי הפסיד כספים והשקעות בבנק. עם זאת אישר כי אמר למר דוד רוט שחסר לו כסף וכי הוא זקוק לממון על מנת להשיא את ילדיו. ראה עמ' 33 לפרוטוקול שורות 21-27. לגבי הסכום של 41,000 דולר שהופקד בחשבונו, גילה העד חוסר הבנה מופלא באשר למקורותיו. ראה עמ' 35 לפרוטוקול שורות 7-10: "ש. הכסף הזה 41,000 דולר נלקחו מחשבון של אדם אחר והועברו לחשבונך, לא מכרת ניירות ערך ולא היה לך מט"ח באותה תקופה. ת. אני יודע דבר אחד. מה שהוצאתי לאחר בירור עם הפקיד, זה הוצאתי. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה". בהמשך כאשר נשאל העד "למה אתה חושב שהכסף הזה נכנס לחשבונך" עמ' 25 שורה 27. הוא השיב בפשטות בע"מ' 36 לפרוטוקול שורה 1 "כי מגיע לי". חקירתו של העד ממשיכה בפני כב' השופטת דליה מארק- הורנצ'יק בישיבת יום 15.4.02 וברוח הדברים נשמרה. העד חזר והדגיש כי ידע מה היתה היתרה בבנק ולפי זה ביצע את משיכות הכספים. למשל בע"מ' 45 לפרוטוקול שורות 16-18: "אני לא יודע. אני ידעתי את היתרה בבנק וזה הכל. את הסכום הסופי תמיד ידעתי. בגלל זה שאלתי אותו ומה שהוא נתן לי אני האמנתי בו. הוא הסתכל במחשב ועשה כמה פעולות ונתן לי תוצאה וכן האמנתי לו. לתאוריה כי מר רוט זיכה את חשבונו בכספים לא לו, אמר: "אני לא מאמין בזה, לא היה דבר כזה כי הוא הסתכל במחשב ואמר לי כל פעם את היתרה. לא הוצאתי את הכסף בפעם אחת, אלא בכמה פעמים". עמ' 46 לפרוטוקול שורות 1-2. כאשר אומת העד עם סכומים וכספים ושוב חזר הסכום של 41,000 דולר שעלה בישיבה הקודמת וכן נושאים אחרים, גילה את חוסר ההבנה לכאורה באשר למקורות הכספיים. גם לשאלת בית המשפט האם מר רוט הכשיל אותו בעת שהוציא 85,500 ש"ח לאחר שזיכה אותו בסכום של 83,000 ש"ח, נתן התובע תשובה פשטנית: "אני באמת לא יודע". עמ' 52 לפרוטוקול שורות 16-18. עד אותו שלב נשמעו הראיות בפני המותב הקודם. מנקודה זו ואילך עבר התיק להתברר בפני. מר דוד רוט פקיד הבנק, התייצב לעדות, לאחר דחיות רבות ואמתלות שונות החל משירות מילואים וכלה במצב בריאות. העד הגיע בסופו של דבר לדוכן העדים רק לאחר שהוצא נגדו צו הבאה. העד נחקר בחקירה ראשית ואף בחקירה נגדית. יצויין כי העד ביקש להזהר בעדותו על מנת שלא יפליל עצמו חלילה. זאת לאור העובדה שבעקבות המעשים המיוחסים לו, ננקטו נגדו הליכים פליליים. בהחלטתי מיום 30.10.03, הוריתי כי על עדותו של מר דוד רוט בתיק הנוכחי, יחול חסיון, עפ"י הוראות סעיף 47 (ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971. העד מר רוט ביקש למזער את חלקו ואת תפקידו בסניף הבנק הרלוונטי. לדבריו היתה מעליו שורה של ממונים, סגן מנהל הבנק, מנהל הסניף, מנהל האזור והמנכ"ל. עמ' 66 לפרוטוקול באמצע. העד גרס כי האירועים נשוא תביעה זו הם כבני 9 שנים והוא אינו מעורה בהם. עמ' 66 לפרוטוקול באמצע. עוד טען כי עברו לקוחות רבים תחת ידיו במשך שנים והוא אינו זוכר ספציפית את ההשקעות אותן ביצע עבור תובע זה. ראה עמ' 68 לפרוטוקול באמצע. ברם, בהמשך עדותו, נזכר כי השקיע בתיק של מר קדר פעילות יותר מאשר אצל אחרים. לדבריו, מר קדר נהג לצלצל אליו כ-15 פעמים בשבוע. לגבי נוהל עבודתו, העיד מר רוט, כי למרבה הפלא העבודה בצורה שלא היתה מתועדת כדבעי: "אם זה היה בניירות ערך, אז פחות. היה לחץ בזמנים. העברנו במחשב ולא שמרנו העתקים. נכון שלא תמיד היו לנו מסמכים. אולי זה לא נכון לעשות, אבל כך היה עקב הלחץ". עמ' 68 לפרוטוקול למטה. העד לא זכר אם חשבון המעבר של הבנק עמד ביתרות גבוהות של חובה כתוצאה מפעילותיו שכן ההנהלה לא פנתה אליו בעניין זה. כמו כן ציין כי הפעולות לא לוו במסמכים אלא נעשו מול מחשב הבנק משום שרובן היו תוצאה של פניות טלפוניות. עמ' 69 לפרוטוקול באמצע. העד, למרבה הנוחות, גרס כי אין לו כל אסמכתא מתועדת לקבלת הוראה - שכן ניתנה בטלפון. אין לו כל אסמכתא לביצוע הפעולה - שכן הרישום במחשב לא מצא ביטוי בכתב. לטענתו לא היתה חברות אישית בינו לבין התובע. הוא הכיר אותו במסגרת הבנק בלבד. עמ' 70 לפרוטוקול באמצע. לגרסתו מר קדר הגיע לבנק לעתים תכופות, מדי יום יומיים וקיבל ממנו דפי יתרה. הוא העריך כי העד התמצא בניירות ערך, אם כי לא ידע לומר באיזו רמה של ידע. עמ' 70 לפרוטוקול למטה. לטענתו, לא זכר את ענייניו האישיים של מר קדר. לכן לא זכר אם הוא אמר לו, כי הוא זקוק לכסף לצורך נישואי ילדיו. השאלה האם מר רוט פעל כעין "רובין הוד", שלקח מן העשירים שבלקוחות הבנק, והזרים את הכספים לעניים שבלקוחות הבנק, נבלמה ע"י פרקליט הבנק עמ' 71 לפרוטוקול באמצע. בניסוח מחודש, נשמעה העדות כך: "ש. יכול להיות שנתת לקדר כספים מחשבונות של אנשים אחרים? ת. יכול להיות שהעברתי כספים לחשבונות של אחרים. זה לא היה מחשבונות של אנשים אחרים אלא מחשבון מרכזי. למר קדר ספציפית אני לא זוכר אם נתתי. הרישומים שמורים בבנק. ש. לדעתך היתה סיבה שתתן לו. ת. עשיתי זאת בעקבות לחץ, הוא אמר לי אני צריך ואני חייב. נכנסתי למערכת של סיווגים שלא הייתי צריך לעשות וזה נעשה. אני לא זוכר בדיוק אבל זה נעשה" ראה עמודים 71 - 72 לפרוטוקול. מר רוט גרס כי מצבו הכלכלי של מר קדר אינו ידוע לו וההשקעה הכספית המקורית החלה אצל פקיד אחר. לדבריו, מר קדר הפעיל עליו המון לחץ לא באיומים אלא לחץ נפשי ורגשי. עמ' 73 לפרוטוקול באמצע. בע"מ' 74 לפרוטוקול למעלה אמר רוט מפורשות: "אני אומר לך שהעברתי לקדר כסף מהחשבון המרכזי. סימן שהוא קיבל כסף שהוא לא שלו". לגבי תום לבו של קדר, אמר העד בע"מ 74 לפרוטוקול: "לא ידוע לי אם נכנס בתום לב. קדר אמר שההשקעות שלו יהיו סולידיות. גם אם אתה לא מבין בניירות ערך שהשקעת שקל במשהו סולידי, אתה לא תבקש כל חודש כספים פי עשר. ותבין לבד אם זה היה בתום לב או לא". ובהמשך בע"מ' 75, התייחס העד לכספים שנכנסו לחשבון קדר ולמסמכים שנמסרו שם: "אני לא זוכר. יכול להיות שזה אחד הדברים הלא יפים שעשיתי, שזה כסף שעבר מהחשבון המרכזי אליו. אני לא זוכר". יצויין כי תשובות רבות שניתנו מפיו של עד זה, הכילו את התיבות "לא זוכר" או "לא ידוע לי". גם במהלך החקירה הנגדית, לא זכר העד את התאריכים של ההעברות ושל הפעילות. הוא לא זכר מקרים ספציפיים, לא זכר את הפעילות שהיתה, אם היתה למר קדר בחשבונו. ראה עמ' 76-77 לפרוטוקול. לגבי ההשקעה במט"ח אמר העד כי היו השקעות של ניירות ערך מחו"ל, אם כי לא זכר האם דברים אלו נאמרו מפיו גם למר קדר. זוהי מסכת עדויות התביעה. מטעם ההגנה העידו בישיבת יום 17.3.04 פקידי הבנק מר חיים שפרבר והגב' איריס פיש. מר שפרבר, מסר תצהיר מתוקף תפקידו כמנהל מחלקה באגף הביקורת של הבנק הנתבע. עפ"י גרסתו בתצהיר, נמצא כי חשבונו של מר קדר אצל הבנק, זוכה שלא כדין בשנים 1996-1998 בסך כולל של 181,000 דולר ארה"ב, כל זאת ע"י פקיד הבנק, מר דוד רוט. ראה סעיף 2 לתצהירו. הכספים בהם זוכה חשבונו של קדר היו כספים של לקוחות אחרים בסניף שהועברו בין ישירות ובין דרך חשבון המעבר של הבנק. לאחר שהבנק גילה את הזיכויים שלא כדין אשר בוצעו בחשבון קדר, ביקש הבנק להשיב את המצב לקדמותו ע"י חיוב חשבונו באותם סכומים. לאחר ביצוע החיוב, עומד החשבון ביתרת חובה. ראה סעיפים 3-5 לתצהירו. מר שפרבר מעיד באופן נחרץ כי לאחר בדיקה של אגף הביקורת של הבנק, חשבון קדר זוכה במטבע חוץ בסכומים אשר מקורם אינו כספים של מר קדר. ראה סעיף 14 לתצהירו על נספחיו. הוא מצרף לתצהירו תצלומי דפי חשבון ובהם מסומנים הזיכויים הבעייתיים. לדידו מאחר ולא היתה לתובע קדר, כל פעילות במטבע חוץ, היוו זיכויים אלו המופיעים בדפי החשבון, את פעילות המט"ח היחידה בו. ראה סעיפים 15 - 19 לתצהירו. מר שפרבר מוסיף כי פעילות ניירות הערך שבוצעה בחשבון קדר לא הביאה לרווחים. הרווחים התקזזו עם ההפסדים. לכן, אין מקור כספי לזיכויים בחשבון למעט מקורם בחשבונות אחרים. ראה סעיפים 28-32 לתצהיר. מר שפרבר, מבקש להזין בתצהירו את טענת התובע כי לא ידע על ההפקדות הבעייתיות בחשבונו. לשיטתו דפי החשבון שיקפו היטב את העובדה שהחשבון זוכה שלא כדין וכן שיקפו עובדה זו, הודעות הבנק שנשלחו לתובע בזמן אמת ואשר הוא דאג לשומרן אחת לאחת. לגרסתו, התובע ידע אפוא או היה עליו לדעת כי החשבון מזוכה שלא כדין. ברם, הוא עצם עיניו והעדיף שלא לחקור את פשר הזיכויים האלו, אלא לעשות בכספים אלו שימוש עד תום כאילו היו שלו. ראה סעיף 42 לתצהירו. חקירתו הנגדית של שפרבר על התצהיר קויימה כאמור בישיבת יום 17.3.04. העד נחקר על דו"ח הביקורת משנת 2000 שהוכן על ידו מתוקף תפקידו באגף הביקורת הפנימית של הנתבע. העד הסביר כי הוכן דו"ח כללי וכן הוכנו דוחות ספציפיים למספר לקוחות. ראה עמ' 82 לפרוטוקול באמצע. העד הוסיף כי לא היה דו"ח הפקת לקחים מיוחד מהמקרה, אך יש דו"ח פרטני מכל לקוח. העד אמר כי מר רוט נטל כספים מלקוחות מסויימים והעביר אותם במתנה ללקוחות אחרים. בדו"ח שנערך ניתנו המלצות לגבי סכומים שהועברו לחשבונות שונים שלא כדין. ניתנה המלצה של אגף הביקורת, אלו חשבונות יש לחייב ואלו פעולות הפקדה יש לבטל. עמ' 83 לפרוטוקול באמצע. מר שפרבר העיד נחרצות "הפעולות הבלתי כשרות שנעשו לאורך השנים נעשו ע"י רוט". ראה עמ' 83 לפרוטוקול למטה. עדותו של מר שפרבר, גודרה בגדרות רבות. דו"ח הביקורת של הבנק לא הוגש כראייה, עקב טענת הבנק לחסיון. התנגדויות רבות קטעו את רצף החקירה, עד שבית המשפט נאלץ לעמוד בפרץ וראה החלטתי מעמודים 84-85 לפרוטוקול. מבעד למסננת ההתנגדויות, הצלחנו לשמוע מפיו של עד זה כי לדעתו מר דוד רוט עשה טעויות. כי ניתן לבצע שינויים גם לאחר שהמאזן הסופי כבר ניתן. כי חלק גדול מהפעולות שבוצעו בחשבון קדר, כולל הזיכויים במט"ח, נעשה ללא מסמכים. כי לא דיבר באופן אישי עם מר קדר וכי לא זכור לו חד משמעית, ההסבר שמר רוט נתן בנוגע להעברות הכספים לחשבון קדר. ראה עמ' 85 לפרוטוקול למטה. העד שפרבר אמר כי כל פעילותו של רוט לא היתה נורמלית, ולכן ההשערה כי הוא הפקיד בחשבונו של קדר סכום של 180,000 דולר אינה מופרכת. כאשר התבקש העד שפרבר, לנקוב בשם של לקוח נוסף שקיבל סתם כספים ממר רוט, הוא התחמק בתשובה "יש לי הרבה לקוחות כאלה" עמ' 86 לפרוטוקול באמצע. בדו"ח הביקורת היו 250 לקוחות ובהם מר קדר. העד נשאל: "האם נכון שחלק מהבעיה של הביקורת היתה האפשרות של רוט לעבוד במחשב ולכן לא יכולתם לעקוב אחר הפעילות". על כך השיב העד: "אין לי אפשרות להסביר למה הוא לא נתפס עד היום". עמ' 88 לפרוטוקול למטה. בהמשך חקירתו הסביר העד את אופן הפעולות הפסולות של מר דוד רוט וכיצד ביצע באמצעות חשבון מעבר, המרת מט"ח שלא היה קיים כלל ועיקר. לדידו לאו דווקא חשבון המעבר הוא שאפשר לרוט לבצע פעולות ללא פיקוח. בנוסף למר שפרבר, העידה גם הגב' איריס פיש, סגנית המנהלת של סניף הבנק הרלוונטי. מתצהירה של הגב' פיש, עלו קולות דומים לקולות שהיו בתצהירו של מר שפרבר, כולל אותם ציטוטים מתוך דפי מסמכי פתיחת החשבון. היה שימוש באותן מטבעות לשון. ככלל עלה מתצהירה של הגב' פיש כי הכספים בחשבונו של מר קדר, לאו כספם הם והוא ידע או היה עליו לדעת זאת. עוד נטען כי הוא קיבל הודעות בזמן אמת אודות כל הנעשה בחשבונו וכי ידע כי בתקופה בה ביצע החלק הארי של הזיכויים הכספיים, לא בוצעה כל פעילות ניירות ערך בחשבונו של קדר. ראה סעיף 20 לתצהירו. הגב' פיש נחקרה בחקירה נגדית על תצהירה בישיבת יום 17.3.04. היא העידה כי עבדה בסניף הבנק הרלוונטי כשלוש שנים. בעדותה אמרה: "רוט הציג לקדר מצג שקרי. הפעילות לא היתה במט"ח" עמ' 92 לפרוטוקול למטה. העדה נשאלה: "האם ידוע לך שהבנק הכיר בכך שלא צריך להטיל את האחריות למעלליו של רוט על שכם הלקוחות". התנגדות שהעלה פרקליט הבנק בשאלה זו נדחתה בעת שהעדה שהתה מחוץ לאולם. לאחר שחזרה העדה, התברר כי אינה יודעת דבר אודות מה שקרה ללקוחות האחרים ותוצאות ההליכים עמם. בכך תמה מסכת עדויות ההגנה. מסקנות עובדתיות מן המקובץ לעיל, הגעתי למסקנות העובדתיות כדלקמן: מרבית היתרות החיוביות, בחשבונותיו של מר קדר, בתקופה הרלוונטית לתביעה, מקורה בהזרמת כספים פסולה שהזרים לחשבונו מר רוט. אין המדובר ברווחים שצמחו למר קדר כתוצאה מפעולות השקעה כאלה ואחרות. מדובר בכספים שפקיד הבנק רוט, כ"רובין הוד" מודרני, נטל מחשבונות לקוחות אחרים של הבנק, והפקידם בחשבונו של מר קדר. אלה כספים שמר קדר לא היה זכאי להם מלכתחילה, שכן לא הגיעו לחשבונו כתוצאה מפעילות בורסאית או השקעות במט"ח. בשנת 1997 הפסיק התובע פעולות בחשבון, והחשבון לא היה פעיל בתקופה של כ-15 חודשים. אני סבורה עם זאת, כי הפסקת הפעילות, לא גרמה למר קדר להתעשר בפתאומיות. גם ההפקדות הנוספות בחשבון 80,000 ש"ח מאוגוסט 1998 ו-170,000 ש"ח מאוקטובר 1998, מקורן לא מכספים עצמאיים של מר קדר אלא גם כן כתוצאה מהפקדות שביצע לחשבונו פקיד הבנק רוט. הפקדות שמקורן הזרמות פסולות של כספי אחרים לתוך חשבונותיו. שאלת המפתח היא האם מר קדר ידע או היה עליו לדעת, שאין הוא רב - מג בענייני כספים, וכי מדובר בכספים שמקורותיהם פסולים. נלווית לכך שאלה נוספת והיא מידת אחריותו של הבנק לאשר אירע, ואופן הפיקוח שהיה עליו להפעיל על פקידו הסורר מר רוט ועל האופן שבו שלח ידו בחשבונות לקוחות הבנק, בין לחיוב ובין לשלילה. הכרעה אמנם, עדותו של מר קדר נשמעה כאמור בפני מותב אחר, אך מר קדר נכח בכל הדיונים שהתקיימו גם בפני ובאופן לא פורמלי שמעתי גם את קולו. התרשמותי היא כי מר קדר אינו כה תמים כפי שהוא ניסה להציג את עצמו. הוא ניסה להציג את עצמו כיהודי זקן וחולה, נטול כל הבנה בענייני כספים. בפועל, הבנתו של מר קדר אינה פחותה מזו של האדם הסביר. אין המדובר בשוטה, אשר מטבעות זהב הומטרו על ראשו מלמעלה, והוא לא הבין ולא ידע דבר. גשם הנדבות הזה, שהרווה את חשבונו של מר קדר, היה ממקור כספי מובהק. מר קדר היה אמור להבין, והתרשמתי כי אכן היה לו יסוד לחשד, שהכספים אינם פרי פעילות בנקאית כשרה. יחד עם זאת, מר קדר לא היה חייב לחפור ולהעמיק מעבר למה שעשה. מר קדר העיד בפני כי פנה אל פקיד הבנק שטיפל בכספים שלו, הלא הוא מר רוט. הוא שאל את מר רוט בקשר לנעשה בחשבונו ומר רוט השיב לו כי הכל כשורה ואף נתן בידו פירוט יתרות של מצב החשבון. בנסיבות אלה, מר קדר אינו חייב להיות צדיק יותר מהאפיפיור וללכת לחפש לעצמו בעיות. כאשר מר קדר כלקוח, פונה לפקיד הבנק ומברר עמו את פשר היתרות שצמחו לפתע בחשב ונו ואותו פקיד שהוא שלוח של הבנק לכל דבר ועניין מרגיעו במילים שהכל בסדר ואף מוסר לידיו אסמכתאות בדמות דפי יתרות חיוביות, די בכך כדי להוציא את מר קדר הלקוח ידי חובה. מר קדר אינו חייב לשמש תחליף ליחידת הביקורת הפנימית של הבנק המזרחי המאוחד בע"מ, ללכת ולהוקיע פקידי בנק סוררים. הלקוח רשאי בהחלט לטעון, כי חל כאן עקרון ההסתמכות. הוא פנה לפקיד הבנק, קיבל ממנו אישור בדבר מצב החשבון החיובי ודי בכך. מבחינתו הוא הסתמך על דברי פקיד הבנק שאמר לו כי כתוצאה מפעולות השקעה מופלאות כאלה ואחרות, צמחו הכספים בחשבונו כבמטה קסם. הסתמכות זו, מפקיעה את חבותו של הלקוח. אין להטיל על הלקוח חובה מעל ומעבר למידת הסבירות. גם לקוח אשר חושד כי בחשבונותיו נעשו פעולות פסולות, יוצא ידי חובתו לאחר בירור עם הגורם המוסמך ובענייננו זהו פקיד הבנק, יועץ ההשקעות, מר רוט. הלקוח אינו חייב להרעיד את אמות הסיפים של הבנק בדרישה לחקור מעבר לכך. הסבירות נותנת, כי אילו היו היתרות בחשבונו של מר קדר הופכות ליתרות חובה ולא ליתרות זכות, הוא היה מבצע חקירות מקיפות יותר. בכך אין כדי לגרוע מהיקף המינימלי של חובה המוטלת עליו אשר אותה מילא על דרך של פנייה לפקיד הבנק. כבר אמר כב' השופט ברק (כתוארו אז) בתיק בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה פד"י ל"ה 2 עמוד 834,817 , בדונו בחובת תום הלב, המוטלת על כל מאן דהוא, כי אין לדרוש הפרזה לכאן או לכאן. על בני אדם לנהוג זה בזה בתום לב. לא כזה של זאבים, אך גם לא כזה של מלאכים. הבנק מבקש כאן מלקוחו, תום לב של מלאך. זאת אינני משיתה על שכמו של מר קדר. מבחינת חובת תום הלב של אנשים רגילים, פעל מר קדר כנדרש ומילות ההרגעה של פקיד הבנק, מר רוט, מספיקות לצורך כך. כאנלוגיה למר קדר הלקוח ולאופן התנהגותו, אני מבקשת להפנות לדברי בית המשפט העליון בע"פ 4336/96 מדינת ישראל נגד שמחה דיניץ פד"י מ"א 5 עמוד 97. אמנם שם היה מדובר בהליך פלילי אך התביעות העקרוניות שם יפות גם לענייננו. המשיב מר דיניץ, אדם נשוא פנים ובקי בהלכות העולם הזה, שימש כיו"ר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית. הוגש נגדו כתב אישום, ובו יוחסו לו עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין תשל"ז - 1977 וכן עבירה של מרמה והפת אמונים לפי סעיף 284 לחוק הנ"ל. נטען כי מר דיניץ השתמש בכרטיס אשראי שנמסר לו ע"י הסוכנות לצורך תשלום הוצאותיו לתפקיד בחו"ל, לצרכים פרטיים. עוד נטען כי מר דיניץ השתמש בכרטיס האשראי של רשת חנויות לבגדי גברים בשם סימס שלא כדין ויצר מצב כוזב כי בגדי גברים שרכש באותה חנות היו לצורך תפקידו. בית המשפט העליון סבר כי מר דיניץ פעל בתום לב. הוא אימץ את תביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד לפיהן מר דיניץ "לא הבחין בעובדה שחשבונו הפרטי אינו מחוייב בגין הוצאותיו בסימס. כזכור, תמיהה דומה הועלתה בקשר לאישום הראשון, אך זו נדחתה בידי השופט קמא , אשר קיבל את טענתו של דיניץ כי לא נהג לבדוק את תלושי המשכורת שלו, ולא טיפל באופן אישי במרבית ענייניו הכספיים". דברי כב' השופט תאודור אור בפסקה 55 של פסק הדין שם. אם מר דיניץ, אדם ששימש בתפקיד הנכבד של יו"ר הסוכנות היהודית וחזקה עליו כי הוא מבין דבר אחד או שניים במסמכים בנקאיים, לא היה אמור לעקוב אחר חשבונותיו הפרטיים ואחר אופן כניסת ויציאת כספים מחשבונו, מה לנו כי נעמיס דרישה כזו על שכמו של אדם מן הישוב, פנסיונר קשיש שבקיאותו הבנקאית פחותה פי כמה? אכן, עניין זה מביאני לשאלת אחריותו של הבנק. הבנק ביקש כאמור לגלגל את הכדור למגרשו של הלקוח. אולם טוב יעשה הבנק אם יתבונן תחילה במראת עצמו. מה עשה הבנק ומה עשו פקידיו כדי למנוע דליפת כספים לאורך שנים מחשבונות לקוחותיהם? כאשר פקיד בנק, מועל בכספים ונוטל מחשבונות לקוחות, הבנק אחראי כלפי אותם לקוחות. המקרה דנן מורכב יותר שכן פקיד הבנק, לפחות עפ"י טענתו, לא נטל את הכספים הללו לכיסו אלא העביר מחשבונות של בעלי יכולות לחשבונות של מעוטי יכולת. מהעדויות ששמעתי עלה כי אין המדובר בפעילות חד פעמית אלא בפעילות שנמשכה לאורך שנים. הפקיד הבעייתי, מר הוט, הפקיד כספים לא רק לתוך חשבונותיו של מר קדר אלא גם לתוך חשבונות של לקוחות אחרים, שמצא אותם ראויים לחסדים פיננסיים כאלו. הבנק בדק או שהיה אמור לבדוק את עצמו. מנגנוני הביקורת הפנימית של הבנק נוצרו כדי למנוע תקלות מסוג זה. אולם הבנק התנגד בתוקף, לחשיפת דו"ח הביקורת הפנימית שחובר אצלו, אודות הפרשה הרלוונטית. הבנק טען לחסיון בנקאי. בית המשפט, כב' השופטת מארק - הורנצ'יק, קיבל את הטענה. הבנק חסה בצל החסיון ונמנע מלחשוף את קלונו במסגרת תיק בית המשפט. כאשר נשאלו פקידי הבנק אודות הסדרים אליהם הגיע הבנק עם לקוחות אחרים ש"נהנו" מחסדיו של הפקיד רוט, הם התחמקו מתשובה ישירה ובפועל הסתירו מידע מבית המשפט. לא זכרו ולא ידעו את אשר נעשה. ראה עדותה של הגב' פיש עמ' 92 לפרוטוקול מיום 17.3.04 עד עמוד 93. פקידת הבנק טענה כי לא ידעה כיצד נגמרו תיקים אחרים שהתנהלו בהקשר לאותה פרשה. 250 לקוחות היו מעורבים בפרשה, ואיש מפקידי הבנק שהובאו על ידו להעיד בתיק זה,לא ידע את שמם ואת תוצאות עניינם ?אתמהה. הבנק במפגיע, התחמק מהתעמתות ישירה עם אחריותו שלו לפעילותו של הפקיד רוט. הבנק הסתיר מידע על התנהלותו במקרים דומים וכן את דו"ח הביקורת הפנימית. לא בכדי נתקנו כללי הבנקאות (הביקורת הפנימית) התשנ"ג-1992. כללים אלו היו אמורים להיות נר לרגלי הבנק, והיה מקום להשמיש אותם מראש, ולא בדיעבד. הבנק אינו יכול לרחוץ בנקיון כפיו. המצב שנתהווה, לפיו לתוך חשבון של לקוח הוזרמו כספים במשך שנים, והלקוח הסתמך על המצגים לפיהם חשבונו ביתרת זכות, הוא באחריות הבנק. אילו היה הבנק ממלא את תפקידו כדבעי ומפקח נכונה על פקידו ועל מעשיו, לא היינו מגיעים עד הלום. כיצד ייתכן לדרוש מאדם בתביעה שכנגד, שיחזיר לידי הבנק סכום מכובד של כ-478,271 ש"ח שכבר אינם בידיו? אותו אדם קיבל את הכספים, בגלל מחדל של הבנק, והרשה לעצמו לבזבז אותם, בגלל מחדל של הבנק שהציב פקיד בעייתי והקנה לו סמכויות. ברי, כי פקיד הבנק מר רוט חרג מהרשאתו. לא ייתכן כי הבנק ביודעין הציב פקיד שישלח ידו בחשבונות הלקוחות כראות עיניו. בין לחיוב ובין לזיכוי. גם כך על הבנק מוטלת אחריות לפעולותיו של מר רוט לא רק כלפי הלקוח שחוייב אלא גם כלפי הלקוח שזוכה. ראה בספרו של המלומד ריקרדו בן-אוליאל "דיני בנקאות" חלק כללי הוצאת האוניברסיטה העברית תשמ"ו - 1996 בעמוד 95: "לא מן המנע כי בשל רשלנות מצד הבנק בעניין הפיקוח שעליו להטיל על פעולות העובדים, ייוצר מצג, שבו פעולה של עובד במהלך עבודתו היא פעולה תקינה. במצב שכזה לא ניתן אלא לקבוע כי הבנק ישא באחריות על פעולת עובדו". בע"א 422/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נגד החברה הישראלית לביטוח משנה בע"מ פד"י מ"ה 5 עמוד 32 הוכר קיומם של יחסי שליחות בין הבנק לבין הפקיד. גם במקרה שבו הפקיד חרג מתחום ההרשעה שקיבל, הוכרה הנטייה להטות את כפות המאזניים לעבר הטלת חבות על הבנק. כפי שאמר כב' השופט ש.לוין שם בעמוד 47: "הטעם לדבר הוא, בעיקרו, שהבנק נתפס במערכת היחסים הכוללת בינו לבין לקוחו כצד החזק שבידיו הכלים המתאימים להגן על עצמו מפני מעשי חריגה של עובדיו... כשבאים אנו לברר מהי החובה החלה על הצד השלישי לבדוק אם לפקיד הבנק יש הרשאה או מה היקפה, מן הראוי שיוכל הצד השלישי לסמוך על הצהרותיו של השלוח שבידיו מקורות המידע בעניין הרשאתו". דברים אלו יפים גם לענייננו. הלקוח מר קדר הוא הצד החלש במערכת היחסים הזו. חשבונו היה נתון בידי פקיד הבנק. במקרה זה זהו מר רוט שעשה בו כרצונו. העובדה שמר רוט ביצע הפקדות לתוך החשבון, זיכויים ולא חיובים, אינה גורעת מעצם האחריות שיש לבנק על מעשהו. מר רוט כפקיד הבנק הוא שלוח של הבנק כלפי הלקוח. כאשר הלקוח פונה לפקיד וזה מספק לו הסברים מרגיעים לכאורה, יוצא הלקוח מידי חובתו. הבנק שהוא הצד החזק, אמור להפעיל מערכת ביקורת פנימית ראוייה כדי למנוע מעשים אלו. אם מערכת הביקורת לא פעלה בצורה תקינה, על הבנק לתבוע את המגיע לו מידי אנשיו שלו ולא מידי הלקוח. ללקוח אין כלים לתפוס פקידי בנק מועלים וסוררים. כלים אלו ניתנו לבנק ואם לא עשה בהם כהלכה כמו שצריך, אין לו אלא להלין אלא על עצמו. כמו כן אני מפנה ל"ספר השנה של המשפט בישראל" תשנ"ב - תשנ"ג בעריכת המלומד אריאל רוזן צבי בהוצאת הפקולטה למשפטים אוניברסיטת ת"א בשיתוף לשכת עורכי הדין, למאמרו של המלומד דר' אריאל פורת. דר' פורת אמר שם בעמוד 337: "המגמה המודרנית היא הרחבת אחריותם של בנקים ושחרור הלקוח ממטלות שאין הציבור יכול לעמוד בהן" ובהמשך בעמוד 338 : "סביר שהסיכון לחריגה מן ההרשעה יוטל על נותנה, ולא על הצד השלישי אשר לא ידע את פרטיה... בית המשפט סבר כי למרות זאת, ואף עפ"י שהטלת האחריות על הבנק תוסיף לו נטל לבחון במקרים מסויימים פעולות הנחזות על פניהן ככשרות - מן הראוי שהנטל ייפול על כתפיו... ביחסים שבין הלקוח לבין הבנק, כאשר שניהם רשלניים או כאשר שניהם אינם רשלניים, אין כל סיבה להעדיף את הבנק ולהטיל את האחריות לנזק על הלקוח". בפרשת כחולי נ. בנק ברקליס דיסקונט ערעור אזרחי 636/89 פד"י מ"ה (3) עמוד 265, וכן בהמשכה, דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ. פרוסט פד"י מ"ז (5) 40,31 דן בית המשפט העליון בשאלה, מי ישא בתוצאות המרמה, הבנק או הלקוח. הפעם הרמאי לא היה עובד של הבנק, אלא עורך דין בעל מוניטין שפעל בחשבון עפ"י ייפוי כוח כללי. לימים הסתבר, כי עורך הדין עשה שימוש בלתי נאות בייפוי הכוח הכללי. בית המשפט העליון, סבר כי על הבנק מוטלת אחריות גם במקרה זה שבו פעולותיו של הצד השלישי בחשבון הלקוח, נחזות על פניהן, כפעולות בהרשאה, הגם שלמעשה אינן כאלה. קל וחומר בענייננו, כאשר הפעולות הבלתי כשרות, לא בוצעו ע"י שולחו של הלקוח, אלא ע"י פקיד הבנק, מר רוט. מלומדים שונים חיוו דעתם, כי יש לקרוא אל תוך החוזה, שבין הבנק לבין לקוחו, תנאי מכללא, לפיו לבנק יש אחריות במקרה של מרמה וגניבה המבוצעות ע"י עובדיו. ראה חיבורו של המלומד ג. טדסקי "על מהות הפיקדון הבנקאי" ספר זוסמן, תשמ"ד 1984, בעמוד 209. גם כאשר הלקוח, קיבל מהבנק כספים לתוך חשבונו, אין להטיל עליו חבות. אם מדובר בטעות חד-פעמית שתוקנה תוך יום -יומיים - ניחא. אך כאן מדובר בהזרמות כספיות לאורך שנים, והלקוח הסתמך על הבטחות הפקיד, עשה שימוש בחלק מהכספים וראה בהם חלק ממצובת רכושו. סיכומו של דבר, מכל הטעמים הללו, אני מוצאת כי אין להשית אחריות על שכם הלקוח, וכי על הבנק לספוג את הנזק הכספי. הלקוח לא נהג בעצימת עיניים מכוונת, אלא ביצע בדיקה אצל שלוח הבנק ולאחר שזה הפיס דעתו, כי כל ההפקדות נעשו כדין, אין לדרוש מהלקוח חובת זהירות מוגברת. חובת הזהירות המוגברת, מוטלת על שכם הבנק דווקא. הבנק לא עמד במילוי חובה זו. הוא לא בדק כהלכה את פקידו. מנגנון הביקורת הפנימית שלו לא הופעל כהלכה. כתוצאה מכך, התאפשרו פעולות פסולות בחשבונות של לקוחות שונים, ואני מוצאת בכך דופי. האחריות לכספים שהופקדו בחשבון מר קדר, מוטלת על שכם הבנק בלבד. מר קדר קנה קניין בכספים אלו, לאחר שהופקדו בחשבונו. מר קדר הסתמך על הכספים שהופקדו בחשבונו. הוא אף הוציא חלק מהם לצרכיו השונים, כגון מימון נישואי ילדיו. בנסיבות אלה יש להחיל את עקרון ההסתמכות, ולקבוע כי הכספים שהופקדו לחשבונו של מר קדר, הם הכספים שהוא רכש בהם בעלות. אשר על כן, אני דוחה את התביעה הנגדית שהגיש הבנק. אשר לתביעה שהגיש מר קדר, לכספים המוצהרים בחשבונו, הם כספיו, אני סבורה שלאחר שהכספים הללו הופקדו בחשבונו, ולאחר שמר קדר קנה בהם קניין בהיותם רשומים על שמו, אין להוציא את בלעו מפיו, ולהחזירם לידי הבנק. אין המדובר בסכום ששהה בחשבון יום או יומיים, אלא בכספים שהופקדו שם חודשים ושנים. מר קדר הסתמך כבר על כספים אלה, כחלק מהמערכת הכספית הכוללת של רכושו. זהו המצג שהוצג בפניו, על ידי הבנק, או יותר נכון ע"י הפקיד מר רוט, אשר שימש לצורך כך כשלוח הבנק. משכך, אני מקבלת את התביעה הראשית. ניתן בזה פסק דין הצהרתי הקובע כי הכספים בחשבון הרשום על שמו של מר קדר, הם כספיו, וכי אין לחייבו בהשבה. סיכום: מן המקובץ לעיל, מתקבלת התביעה הראשית. ניתן בזאת פסק דין הצהרתי לפיו הכספים המופקדים בחשבונו של התובע, בבנק המזרחי המאוחד בע"מ, סניף חברון, שמספרו 376230, הם רכושו של התובע והוא רשאי לנהוג בהם מנהג בעלים, לכל דבר ועניין. התביעה שכנגד, נדחית בזה. אני מחייבת את הבנק לשלם לתובע הוצאותיו בהליך הנוכחי, בסך של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ, ריבית והצמדה כחוק, מהיום ועד יום התשלום בפועל. חשבון בנקבנק