התנגדות להתראת פשיטת רגל

להלן החלטה בנושא התנגדות להתראת פשיטת רגל:

החלטה

מונחת בפני התנגדותם של החייבים (להלן: החייבים) להתראת פשיטת רגל, אשר הומצאה להם מידי הנושה בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק). טעמי ההתנגדות הינם:

א.      ציון סך חוב בלתי נכון.
ב.      אי עמידה של הבנק בחובות המוטלות על נושה בלתי מובטח.
ג.     פעולה בחוסר תום-לב תוך העלמת עובדות מהותיות מבית המשפט.

הבנק מכחיש את הנטען ועותר לדחיית ההתנגדות. לאחר שהונחו בפני ההתנגדות, תשובת הבנק ותגובות לתגובות, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות עשיית שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים, וכך אני עושה.

עובדות המקרה

1.     בין הצדדים נטושה מערכת מורכבת של סכסוכים, אשר עיקרה נוגע לתביעות שהגיש הבנק כנגד חברה שהיתה ברשות המשיבים. הבנק אומד חובה של חברה זו במעל ל-14 מיליון ₪, אלא שמטעמים השמורים עמו, תביעתו הועמדה על סכום של 4.7 מיליון ₪. אין חולק, כי ההליכים לא נסתיימו, ואין בידי הבנק פסק דין כנגד החברה.

2.     ביום 2.1.01 הוצאו לחייבים התראות פשיטת רגל, וזאת על בסיס פסק דין בסדר דין מקוצר שניתן בהעדר הגנה כנגד החייבים עצמם ביום 3.9.97 בידי כב' הרשם צ' דגן.

3.     ביום 16.4.01, שלחו החייבים הודעה, כי הם חולקים על תקפות ההתראות, וזאת בין היתר בשל טענתם כי הסכום המצויין בהתראה אינו נכון.

טענות החייבים

4.     הגשת ההתראות דנן, בנסיבות העניין, הינה שימוש לרעה בהליך, וחוסר תום-לב, מכל הנימוקים הבאים:

א.     הבנק מסתיר מבית המשפט כי גבה באופן עצמי סכומים בני מאות אלפי ₪, באמצעות קיזוז תוכניות חיסכון ומימוש קופות גמל. כמו כן, טוענים החייבים כי הבנק מסרב להעביר לידיהם פירוט הסכומים שנגבו, ואף לא הפחיתם מסכום ההתראה.

ב.     ממסמכי הבנק עולה כי יתרת החוב, אף לשיטת הבנק, אינה יכולה לעלות על כמה עשרות אלפי שקלים. הבנק אינו מדווח מהו סכום החוב הנכון, ובכך מונע פרעונו.

ג.     הבנק העלים מבית המשפט כי הוא נושה מובטח, המחזיק בשעבוד על מקרקעין השווים למעלה משלושה מיליון דולר. חלקו של הבנק בתמורה גבוה בהרבה מסכום החוב הנטען. שעבוד זה נוצר ונרשם לאחר פסק הדין נשוא התראת פשיטת הרגל.
הבנק, בהתנהגותו, הפר את הוראות סעיף 8 לפקודה, והעלים דבר היותו נושה מובטח, ולכן דין בקשתו להדחות.

5.     הסכום הנקוב בהתראות נשוא ההתנגדות דנן הינו 756,656 ₪ בצירוף ריבית, וסכומים נלווים בסך פחות מ 40,000 ₪. אלא, שהבנק גבה בפועל מן החייבים כספים רבים, בשווי מאות אלפי שקלים, שעשויים היו להביא את יתרת החוב לסכום נמוך ביותר. הבנק מסרב להעביר לחייבים פירוט הסכומים שנגבו. זאת, למרות פניות חוזרות ונשנות של החייבים. בדרך זו, העלים וסיכל הבנק את האפשרות לפרוע את החוב. כמו כן, לא קוזזו סכומים אלו מסכום התראת פשיטת הרגל. לחייבים ידוע (אף כי המסמכים בידי הבנק), על הסכומים הבאים:

א.     הבנק גבה, לפי הודאה כתובה מטעמו, סכום של 348,127 ₪.

ב.     סכומים בסך מאות אלפי שקלים אשר שימשו כבטוחה, במסגרת קופות חסכון וגמל, אשר נפדו לאחר התביעה.

6.     התאם לדף חשבון מיום 1.9.98, נפרעו סכומים נוספים בסך 159,382.82 ₪. המשיבים מעירים כי בהתאם לדף חשבון זה, עמד החוב באותה תקופה על 388,000 ₪ בלבד. יוצא, כי לאחר מימוש קופות הגמל, יכולה היתה יתרת החובה לעמוד על סכום של עשרות אלפי שקלים בודדים בלבד. כמו כן, תוהים החייבים מה עלה בגורל סכומים נוספים אשר שימשו כבטוחה בחשבונות אלו. החייבים טוענים כי הבנק העלים את העובדה כי סכומים אלו נגבו, ומנסה לגבותם בשנית, וזאת שלא כדין. יוצא, כי החייבים חולקים בתום-לב על יתרת חובם, ולכן דין ההתראה להתבטל.

7.     בידי הבנק ערובה, נכסי נדל"ן של החייבים, אשר שוויים, לפי הצעות אחרונות שהתקבלו, כ-3 מיליון דולר. חלקו של הבנק בתמורה הצפויה הינה מעל מיליון דולר. מכך עולה כי ישנה סיבה כפולה לבטל את התראת פשיטת הרגל:

א.     הבנק העלים מבית המשפט את דבר היותו נושה מובטח.
ב.          הבנק מחזיק בבטוחה העולה בהרבה על יתרת החוב.

8.     על הבנק היה לפעול על-פי הוראות סעיף 8 לפקודת פשיטת הרגל, המחייב נושה מובטח לציין זאת בבקשתו, ולבחור באחת מאלו: לציין כי הוא מוכן לותר על הערובה, או ליתן אומדן שוויה כדי שזה יקוזז בעתיד מתביעת חובו. משלא עמד בכך הבנק, חטא בחוסר תום-לב אשר די בו כדי לדחות את בקשתו.

9.     החייבים חפצו מאז ומעולם לפרוע את חובם, אולם הבנק סיכל זאת. המניע לכך נעוץ בהליכים משפטיים אחרים המתנהלים בין הצדדים, במסגרתם עומדים החייבים על זכויותיהם. הבנק מנסה לעקוף זאת על-ידי הליך פשיטת רגל שלא כדין. הבנק אילץ את החייבים לנהל אחריו "מרדף" בן שנתיים אף כדי לקבל עדכון על אודות חובותיהם.

תגובת הבנק

10.     יתרת החובה בתיק ההוצל"פ נשוא ההתראה עומדת על מעל מיליון ₪. סכום זה, הינו לאחר הקטנת קרן בעקבות מימוש תוכניות החסכון של החייבים.
מאחר והחוב עולה על קרן פסק הדין זכותו של הבנק לזקוף את התשלומים על חשבון הריבית.

11.     כמו כן, די בכך שלאחר הקטנת החוב עדין נמוך החוב בהתראות מ"הסכום המגיע למעשה", אשר הינו יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל, כדי שעילת התנגדות זו תדחה.

12.     לחלופין: גם אם נפל פגם בכך שלא צויינו הסכומים, הרי שמדובר בהליך בפשיטת רגל, ובסמכות בית המשפט לתקן פגמים פורמליים בהליך, וזאת לפי סעיף 238 לפקודת פשיטת הרגל.

13.     החייבים טועים בקריאת דפי החשבון; החוב ביום 31.8.98 לא היה 388,000 ₪ בלבד, אלא היה קיים חוב נוסף בגין יתרת אשראי בפיגור בסך 458,000 ₪, כך שיתרת החוב הכוללת היתה 846,000 ₪. דבר זה מופיע בבירור בתחתית דף החשבון.

א.     הבנק מודה, כי ביום 1.12.98, הפקידו החייבים שיק בסך 326,223 ₪.
ב.          כמו כן, הופקד מספר ימים לאחר מכן סכום של 21,904 ₪.

14.     גם לאחר קיזוז סכומים אלו, מגיע החוב, נכון לתאריך 29.10.01, לסכום של מעל
מיליון ₪.

15.     לא נמנע מידע מהחייבים. החייבים יכולים היו, בכל עת, לפנות לסניפים הרלוונטיים ובתמורה לעמלה הרגילה לקבל את כל המסמכים אשר ביקשו. אמנם, הבנק קיבל פניות של החייבים, אולם לפי הבנת המצהיר מטעם הבנק, לא חלה על הבנק כל חובה להמציא לחייבים פירוט העולה בבירור מדפי החשבון שנמסרו להם.

16.     הבנק אכן הינו נושה מובטח, אולם חלקו בתמורה, אף אם לא יהיו חיובי מס כלשהם, הינו לא יותר מ 1.3 מיליון דולר.
מאידך גיסא; כפי שרשום בשטר המשכנתא ובתצהיר הבנק, החובות המובטחים במשכנתא אינם אך ורק חובות החייבים, אלא גם חובות חברת כץ, אשר החייבים הינם בעלי מניותיה. חובות אלו עולים על 14 מיליון ₪ נכון ליולי 2001.

17.     אין לבנק פסק-דין כנגד החברה, וגם אם היה לו כזה, הרי מאחר וכנגד פושט רגל קיימת אפשרות לביטול הענקות והעברות, הרי הבנק בחר לזקוף את התשלומים שיקבל לזכות חובה של החברה, ואין בכך חוסר תום-לב.

18.     לסעיף 8 לפקודת פשיטת הרגל אין תוקף בשלב ההתראה, אלא אך ורק בשלב הבקשה לצו כינוס. ההתראה אינה אלא אמצעי ליצירת מעשה פשיטת רגל. כשם שנושה רשאי שלא להגיש בקשה לצו כינוס גם אם עשה החייב מעשה פשיטת רגל, אין חובה על נושה לציין פרטים על דבר בטוחתו.

19.     אין כל חובה על נושה לנקוט הליכי הוצאה לפועל או למצותם. מכאן נובע, כי אין עליו כל חובה לממש נכס ממושכן טרם ינקוט בהליכי פשיטת רגל. זכותו של הנושה לנקוט בכל הליך הנראה לו למען גביית חובו. הוראות הפקודה אינן באות לפגוע בצבר התרופות המוקנות לנושה.

תגובת החייבים לתגובת הבנק

20.     בתשובת הבנק אין כל מענה אמיתי להיקף הבטחונות הנזילים שמומשו, ולהוכחות החד-משמעיות אשר ספקו המתנגדים בתחום זה.

21.     בתצהירו, איזכר הבנק אך ורק שני תשלומים אשר שולמו לזכותו. אלא, שמתדפיס ההוצאה לפועל עולה כי המשיב גבה סכום נוסף של 318,826 ₪, אשר הצטרף לתיק ההוצל"פ אך ורק ביום 14.8.01, למרות שנגבה סמוך למתן פסק הדין. זאת, גם על רקע המנעות הבנק ממתן תשובה ללא פחות מ-8 מכתבים של החייבים בעניין סכום החוב.

22.     מעובדות המקרה עולה, כי המשיב מימוש סכומים של 750,000 ₪ לפחות, וזאת במועדים הסמוכים למתן פסק הדין נשוא ההתראה. עולה מכך, כי סכום החוב האמיתי אמור להיות קטן משמעותית מהנקוב בהתראה.

23.     כמו כן, סכום החוב הנוסף הנטען בבקשת הבנק הינו פרי העברות שעשה הבנק בין החשבונות, אשר צוברים בצורה זו כפל ריבית.

24.     לאור זאת, תמוהה מאד טענת הבנק כי ההבדל בסכומים אינו אלא "פגם פורמלי" שמן הראוי כי בית המשפט יתקנו. זאת, אף לאור העובדה שהבנק מעלים מבית המשפט את העובדה כי הינו נושה מובטח!

25.     טענת הבנק כי תמורת המגרש נועדה לכסות חובות של החברה הינה חסרת תום-לב. חברת כץ תעשתיות תשתית בע"מ היתה חברה ציבורית, והחייבים היו בה בעלי מניות.
מאידך גיסא, המשכנתא נעשתה לאחר מתן פסק הדין כנגד החייבים, ונועדה גם כדי לכסות את חובותיהם האישיים, ככל שנותרו כאלו.

א.     שטר המשכנתא מציין במפורש כי החייבים משעבדים את הנכס לטובת חובותיהם האישיים, כמו גם לטובת חובות החברה. לכן, אין הבנק יכול, לפי שיקול דעתו המוחלט, ליחס את הסכומים שיתקבלו אך ורק לחברה.

ב.     מעצם רישום המשכנתא, זמן קצר לאחר מתן פסק הדין כנגד החייבים, עולה אומד-דעת ברור של הצדדים לפרוע בדרך זו את החוב פרי פסק הדין, ככל שישאר חוב, לאחר פרעון הבטחונות הנזילים.

26.     לא זאת, אלא אף זאת; חובות חברת כץ שנויים במחלוקת, ומנוהלים בגינם הליכים משפטיים כבר שנים רבות. הבנק מודה במפורש כי אין בידו פסק דין כנגד החברה. זאת ועוד, תביעת המשיב כנגד החברה הינה על סך של 4.7 מיליון ₪ בלבד, ולא 14.3 מיליון, אשר מוזכרים בתגובת הבנק כ"חובה" של החברה כלפיו. מכך נובע, כי אף אם היה זוכה הבנק בסכום זה, הרי היה נותר בידו סכום של 1.3 מיליון ₪ בערך מתמורת הנכס הממושכן, סכום העולה בהרבה על החוב, אף לשיטת הבנק.

27.     מעבר לכל האמור לעיל, גבה הבנק מהחייבים סכומים רבים נוספים, אשר ניתן וראוי לשייכם לטובת פרעון החוב:

א.     מכירת השלד הבורסאי של חברת כץ תעשיות בע"מ, בסך של 600,000 דולר.

ב.     סכום של 350,000 ₪, אשר שולמו בנוסף על-ידי רוכש השלד הבורסאי בגין רכישת חובות של חייבים לחברה.
ג.     כספים אשר התקבלו בתקופת הקפאת ההליכים של החברה בתקופת הכינוס, בה שותף הבנק באחוז ניכר, בסך של כ 4 מיליון ₪.

ד.     הבנק היה נושה מובטח על ציוד שבבעלות החברה בשווי של כ 4 מיליון דולר, וכן לפריטים נוספים אשר נמכרו בסכומי עתק.

28.     הבנק הינו בעל "יד קלה" עד מאד על ההדק, בכל הקשור לנקיטת הליכים פוגעניים ביותר בזכויות החייבים, כגון הליכי פשיטת רגל. זאת בניגוד לערכם הרב של ערכי כבוד האדם וחירותו - סתירה אותה מבקש הבנק לישב בדרך של "תיקון פגמים פורמליים"! הבנק נמנע מפרעון חובו בדרך הוגנת, ובמקום זאת מנסה לפגוע בחייבים בדרך החמורה ביותר הקיימת - פתיחת הליכי פשיטת רגל.

29.     אי לכך, מבקשים החייבים כדלקמן:

א.     עיכוב ההליכים וחיוב הבנק להודיעם מיידית מהי יתרת החוב.

ב.     ליתן לחייבים פרק זמן כדי לשלם את חובם, אם קיים כזה.

ג.     להורות לבנק ליחס את יתרת החוב לכספים הרבים שכבר נגבו על ידו או לאלו שהוא עתיד לקבל בגין מכירת הנכס.

ד.     להורות על ביטול התראות פשיטת הרגל.

תגובה נוספת של הבנק לתגובת החייבים

30.     אמנם הבנק הוא נושה מובטח, אולם הוא זכאי לבקש התראת פשיטת רגל ולבית המשפט אין שיקול דעת בעניין זה (כך!).

31.     הבנק מודה, כי בנוסף לשני הסכומים שאוזכרו בתגובתו קיזז תוכניות חסכון וקופות גמל, אשר אין הוא מציין את שוויין. לטענת הבנק, לאחר מכן עמד סכום החוב השוטף על 388,000 ₪, וסכום החוב על יתרת אשראי בפיגור על 488,000 ₪.

32.     הבנק מודה, כי לאחר הגשת ההתנגדות התברר, כי תיק ההוצאה לפועל לא עודכן, ולא הוקטנה הקרן. נעשה דיווח בדיעבד, לפי ערך תוכניות החסכון ביום הקיזוז. אלא, שלפי תדפיס ההוצל"פ, עלה החוב על קרן חוב פסק הדין, גם לאחר שנלקחו בחשבון כל הסכומים שגבה הבנק בכל דרך שהיא.

33.     הבנק מודה, כי גבה סכומים גדולים, בסך מאות אלפי שקלים, אולם לטענתו מדובר בטיפה בים לעומת חובות החייבים והחברות שבבעלותם.

34.     החייבים מתעלמים מכך כי החוב נושא ריבית בנקאית מירבית, ולכן אין להתייחס לסכומי החוב בערכים נומינליים. אמנם הבנק לא עדכן את בא-כוחו בדבר כל סכומי הגביה שגבה, אלא שאם היו החייבים טורחים לשלם את חובם הפסוק כפי שהיו צריכים לעשות, היתה הטעות מתגלה.

35.     החייבים הערימו קשיים גדולים על מימוש נכס המקרקעין. הנכס עתיד להמכר בסכום של 2.45 מיליון דולר, אולם עקב עלויות נלוות רבות, חלקו של הבנק לא יעלה על 400,000 דולר. הבנק בוחר לזקוף את התמורה דנן על חשבון חובה של החברה, בגינו אין בידיו פסק דין.

36.     הבנק מודה כי סכום המשכנתא מכסה את כל חובות החייבים, אולם לא נאמר בשטר כי חובה על הבנק לזקוף את התקבולים דווקא לחובם האישי של החייבים.
הבנק טוען כי בהעדר תצהיר, אין להתייחס לאף טענה של החייבים בעניין אומד-דעת הצדדים בעת חתימת הסכם המשכנתא.

37.     הבנק שולל את טענת החייבים, כי סכום חובם הכולל שנוי במחלוקת;

א.     פסק הדין נגד החייבים ניתן בהעדר הגנה, קרי, החייבים אינם חולקים על חוב זה, ואף אינם כותבים מדוע הינם חולקים על החובות. הבנק טוען כי לא ניתן לטעון כי החובות שנויים במחלוקת, בלא לאמת זאת בתצהיר.

ב.     הבנק תבע את החברה אך ורק על 4.7 מיליון ₪, משום שהעריך כי לא יוכל להפרע ממנה בסכום גבוה יותר. אולם החוב האמיתי גבוה הרבה יותר.

ג.     מעצם טיבו של משכון עולה כי הבנק רשאי לזקוף את התקבול ממכירתו לזכות חובות החברה, אף אם אין בידו פסק-דין נגדה. זאת, לשיטת הבנק, אף על סכומי חוב אשר לא נתבעו במסגרת העמדת התביעה על 4.7 מיליון ₪!

38.     הבנק לא יקבל כדיבידנד מקופת הכינוס של החברה יותר מסכום של 684,000 ₪. גם בגין ציוד החברה, לא יזכה הבנק, נטו, ליותר מ 500,000 ₪.

עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי;

השאלות העומדות לדיון והמסגרת הנורמטיבית;

39.     הבקשה דנן מורכבת, למעשה, משני "ראשים" בהם יש להכריע בכדי לקבוע האם זכאי הבנק, בנסיבות המקרה, לפתוח בהליכי פשיטת רגל כנגד החייבים:

א.     השאלה העובדתית אודות סכום החוב האמיתי והתאמתו לאמור בהתראה. ממנה נגזרת "תת שאלה" האם אין ההתראה פסולה בשל פגמים שנפלו בה והקשורים לסכום המגיע לבנק למעשה.

ב.     השאלה המשפטית לענין מעמד הבנק כנושה מובטח, והשפעת מעמד זה על יכולתו לפתוח הליכי פשיטת רגל. זאת, תוך התחשבות בשני אלו:

(1)     האם הוטלה על הבנק, באופן מלא או חלקי, החובה לפעול בהתאם להוראות סעיף 8 לפקודת פשיטת הרגל. אם כן, יהיה מן הראוי לדון בשאלת השפעת אי עמידתו, בכך, על ההליך.

(2)     האם, מהותית, משפיעה היות הבנק בעל בטוחה (אשר אף לשיטתו עולה בערכה בהרבה על חובם של החייבים), על יכולתו לנקוט בהליכי פשיטת רגל, זאת תוך שימת לב לנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה.

40.     אין עסקינן בשאלות נפרדות זו מזו, אלא בסוגיות הכרוכות זו בזו, המשתלבות שתיהן בנסיבות המקרה, הקשורות קשר בל-ינתק לסכסוכים הנוספים בין הצדדים ונדונים עדיין בהליכים משפטיים אחרים. סוגיות אלו מעוררות שאלות רבות-משקל הקשורות לדיני הפתיחה בהליך פשיטת רגל, וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

כמו כן, כרוכות סוגיות אלו בקשר הדוק למעמדו המיוחד של הבנק כגוף מעין ציבורי. לעניין מעמדו זה של הבנק, קבע בית המשפט העליון בע"א 5893/91 בנק טפחות נ' צבאח, כדלקמן:

"בסיס האיזון במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח הוכר על ידי בית המשפט העליון כ"מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוכש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפסים כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שלרשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב. הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים יחודיים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט... מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעים הטכניים, ורואה בו מעין גוף ציבורי, נוטה הוא לעיתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצדו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו בכוחו לעשות כן. מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו, מוטלות על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל".

41.     זאת ועוד; במקרים רבים, ה"אמון" אשר רוחש הציבור לבנק, וחוסר הרצון (או היכולת) של הצד השני לחוזה לנסות ולהתערב בפרטיו, אינו נובע אך ורק מכישוריו היחודיים של הבנק או בשל היותו סמכות מקצועית, אלא מסיבה פשוטה יותר; יכולתו של הבנק להכתיב את רצונו לצד השני לחוזה באמצעות חוזים אחידים. מן המפורסמות הם, כי חוזים אלו נעשים כל-כולם בידי באי-כוחם של הבנקים, וכל מטרתם הינה להגן על הבנק ולשפר את מעמדו היחסי כצד לחוזה. זאת, גם ובמיוחד על-ידי הטלת מרבית הסיכונים הכרוכים בקשר החוזי על הצד שכנגד. צירוף של מושכלה זו עם העובדה כי במקרים רבים, ימצא המתקשר כי מרבית הבנקים מכתיבים תנאים דומים ביותר בחוזים אלו, הופך את ה"רצוניות" שבקשר החוזי בין הבנק ללקוח במקרים רבים ל"פרי רצון חופשי" בדיוק כפי שהקשר בין האדם לרשויות המס, לדוגמא, הינו קשר רצוני המשקף את אוטונומיית הרצון החופשי של המתקשר. הברירה העומדת בפני לקוח, אפילו הוא לקוח "מתוחכם" יחסית, המבקש לנהל חשבון דביטורי עבור חברה, כי תנאי האשראי, ובמיוחד הסנקציות הקבועות בצידם, עשויים להיות כמעט אחידים, והברירה העומדת בפניו הינה לחתום עליהם לפי רצון הבנק, או שלא לנהל עסקים כלל.

42.     דומה כי סיבה זו, אף יותר מהאמון בכישוריו המקצועיים של הבנק, מהווה בסיס ותשתית למעמדו המעין-ציבורי והחובות המוגברות המוטלות עליו כתוצאה מכך. לעניין זה, אין הבדל עקרוני בין הלקוח הקטן ללקוח העסקי. אמנם, נקבע בהלכה הפסוקה כי במקרה של לקוחות מתוחכמים, חל פיחות מסויים ברמת החובות המוטלת על הבנק. אלא שאין בכך, בשום פנים ואופן, כדי לשנות את מעמדו העקרוני כבעל מעמד מעין-ציבורי, ואת עצם קיומה של חובות מוגברות, אשר עומדות באופן מובהק מעל לרמה הנדרשת מצד רגיל לחוזה מסחרי.
זאת ועוד; כאשר בלקוח "מתוחכם" עסקינן, הרי שהחובה הפוחתת היא בעיקרה חובת הזהירות המוגברת של הבנק. זאת, בשל היות הצד שכנגד בעל ידע ואמצעים טכניים העולים באופן ניכר על אלו של הלקוח ה"קטן". אלא, שאין בכל זאת בכדי לשנות, או אף להפחית את חובת תום הלב המוגברת של הבנק, אשר נגזרת פחות מהיותו בעל הידע העדיף, ויותר מהיותו בעל כח המיקוח העדיף, המאפשר לו להכתיב את רצונו למתקשרים עמו באמצעות חוזים אחידים. שיקול זה עומד כתשתית יסודית בבסיסו של כל דיון ביחסים בין בנק ללקוח, בין אם הלה הינו לקוח קטן או מתוחכם, אדם פרטי או חברה.

43.     אם כך הם פני הדברים במערכת היחסים הרגילה שבין פרטים סולבנטיים, הרי כך הוא, מכח קל וחומר, כאשר דן בית המשפט בפתיחתם של הליכי פשיטת רגל. אין צורך להרבות מילים על פגיעתם הקשה של הליכי פשיטת רגל בזכויות החייב, המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. פגיעה זו עולה מעל ומעבר לפגיעה בזכות הקניין גרידא של החייב, הכרוכה במימוש רכושו.
מן המושכלה הכללית, שאת החקיקה יש לפרש לפי רוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עולה כי על בית המשפט לנקוט זהירות בנוגע להליכי פשיטת רגל. במיוחד, יש להקפיד ולבדוק כי הנושה פותח ההליך מונע בידי הגנה על אינטרס מהותי ומוצדק משל עצמו, כעמידה על פרעון חוב שהחייב אינו משלמו. זאת, להבדיל מהפעלת הליכי פשיטת הרגל כאמצעי טקטי, כגון הפעלת לחץ על החייב להכנע לרצון הנושה בהליכים אחרים, אשר אינם קשורים בפרעון החוב נשוא הליך פשיטת הרגל, או נסיון להרתיעו מלעמוד על זכויותיו, במקום בו מקנה החוק לחייב זכויות.

44.      כך הם פני הדברים בפתיחה בהליך פשיטת רגל, ודין זה אינו משתנה אף כאשר אין עסקינן, עדיין, בבקשה למתן צו כינוס נכסי החייב, אלא "אך ורק" בהליך המקדמי של מתן התראת פשיטת רגל. לעניין זה התייחסתי בעבר במסגרת החלטתי בבש"א 17884/01, רפאל פריינטה נ' פניציה אמריקה-ישראל (זכוכית שטוחה) בע"מ, כדלקמן:

"התראת פשיטת רגל וההתנגדות לה הינם "שלב הפתיחה" הנפוץ ביותר של הליכי פשיטת הרגל. זאת, באשר אם ניתנה לחייב התראת פשיטת רגל בלא שהתנגד לה, או שהתנגדותו נדחתה, הרי מתגבש נגדו בכך מעשה פשיטת רגל חלוט - וזאת בין אם הוא מודה בחובו הנטען או שאינו מודה בו, ובין אם מתנהלים בין הצדדים הליכים בערכאות אחרות בעניין היחסים הכספיים ביניהם, או שאין עוד הליכים כאלו.
משהגיע חייב לשלב זה, הרי שבדרך-כלל "נסללת דרכו" אל צו הכינוס, אשר הדיון בו, לעיתים קרובות מאד, הופך להיות פורמאלי גרידא (להבדיל, למשל, מבקשות צו כינוס בשל מעשי פשיטת רגל אחרים). לכל היותר עשויה המחלוקת, על נכונות תביעות החוב, להתחדש בעת בדיקת תביעות החוב על-ידי הנאמן בפשיטת רגל, אם וכאשר ממונה לחייב כזה. מסיבה זו, אין להתייחס לשלב התראת פשיטת הרגל בקלות ראש, כ"שלב מקדמי" בלבד אשר אין בו, לכשעצמו, נזק ממשי לחייב. נהפוך הוא: לעיתים קרובות מאד, מוכרע גורל החייב לשבט או לחסד דווקא בשלב "מקדמי" זה".
(ההדגשות במקור - ו.א).

     מושכלה זאת מתחזקת עוד יותר לנוכח ההחלטה בפש"ר 1970/00, זהריר יצור יהלומים נ' בנק איגוד בע"מ, ממנה עולה כי התראת פשיטת רגל הינה "דרך המלך" של פתיחת הליכי פשיטת הרגל, בעוד יתר מעשי פשיטת הרגל הינם בגדר חריגים, או תרופות שנועדו לקדם פני מצבים ספציפיים המייתרים שימוש במכשיר ההתראה, או מצדיקים טיפול דחוף בדרך אחרת בכדי למנוע את הברחת נכסי החייב או המלטותו מהדין.
תובנות אלו גרמו לנטיה הולכת וגוברת בפסיקה, להעביר או לייחס חבויות ושיקולים השמורים לכאורה לשלבים מאוחרים יותר בהליך גם לשלב מקדמי זה של התראת פשיטת רגל וההתנגדות לה. זאת, כדי לעשות צדק ולמנוע עיוות דין מן החייב, וכן כדי למנוע המשך מיותר של הליכים עקרים מתוכן, שאין בהם אלא כדי לבזבז את זמנם של הצדדים, לסרבל את ההליך ולפגוע בחייב בצורה שאינה מתחייבת מצרכיו הלגיטימיים של הנושה בפרעון חובו.

45.     אין בדברים אלו בכדי לגרוס, כי חל "קיצוץ" במידת דאגתו של בית המשפט לזכויותיו המהותיות של הנושה, שעיקרן גבית חובו באופן הוגן ויעיל, או ביכולתו למצות את הדין עם חייב חסר תום-לב, המשתמט מפרעון חובותיו בלא הצדקה. נהפוך הוא. כשם שמן הדין להקפיד עם הנושה על כך כי לא יהפוך את הליך פשיטת הרגל לנשק טקטי כדי לשלול מהחייב זכויות המוקנות לו כדין, כך מקפיד הדן עם החייב, לבל יהפוך את ההתנגדות להתראת פשיטת רגל ל"נשק טקטי" שמטרתו לסרבל את הליך פשיטת הרגל ולהערים קשיים בלתי מוצדקים על הנושה. במיוחד, יש להקפיד לבל תהפך ההתנגדות להתראת פשיטת רגל לדרך לשוב ולהעלות לדיון עניינים שכבר נדונו והוכרעו, או לנסות ולכפות על הנושה פשרה שלא כדין, תוך מתן פרשנות בלתי-נכונה לעקרון תום הלב. כך נאמר בעניין זה, בין היתר, בבש"א 15382/01, אפל נ' פריניר:

"עקרון העל הבסיסי, אותו יש לשקול בכל דיון בהתנגדות להתראת פשיטת רגל, הינו העקרון היסודי של "חובות יש לשלם, לאלתר ובמלואם". מהותה של התראת פשיטת רגל אינה הזמנה למשא ומתן אודות החוב או הסכסוך המשפטי בין הצדדים אשר קדם לפסק הדין שקבע כי קיים חוב. התראת פשיטת רגל כשמה כן היא - התראה לחייב כי עליו לשלם את חובו במלואו, ולאלתר, אחרת יחשב למי שעשה מעשה פשיטת רגל. בדרך זו, מספקת התראת פשיטת הרגל לנושה מכשיר משפטי פשוט יחסית להפעלה, המקנה בידו הוכחה משפטית מוגמרת המעבירה את החייב מהתחום "הסולבנטי", אל תחילת הליכי פשיטת הרגל" (הדגשות אינן במקור - ו.א).

     לעניין זה ראה גם בש"א 12488/00, יגאל קורן נ' לה-מור חברה למסחר בע"מ, וכן בש"א 22257/01, יורמן נ' קרני. כמו כן, שב והודגש בכל הזדמנות העקרון, כי אין החייב זכאי, בדרך-כלל, להעזר בהתנגדות להתראת פשיטת רגל בכדי לאלץ את הנושה להתפשר עמו על תשלום חלקי של חובו. זאת, מעצם העקרון של "חובות יש לשלם, לאלתר ובמלואם". מושכלה זאת אינה משתנה אף אם הנושה הינו בנק.

46.     המסקנה מכל האמור לעיל הינה מגמתו של הדין ליעל את הדיון בהתראות פשיטת רגל, ולאזן בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים, זאת תוך כך שהן הנושה והן החייב מנועים להפוך את ההליך ואת הזכויות המוקנות להם מכוחו לנשק טקטי שמטרתו להשיג מטרות זרות להליך פשיטת הרגל, או לכרסם בזכויותיו המהותיות של הצד השני. כל זאת, תוך יעול הדיון, והמנעות ממתן אפשרות לאחד הצדדים לעכבו או לפתוח מחדש עניינים שנדונו והוכרעו תוך שימוש-סרק בהליכים פרוצדורליים. בכך, משתלבת גישה זו במגמתו הכללית של הדין, להכריע בהתדיינויות משפטיות, ככל האפשר, לפי איזוני אינטרסים ושקילת המהות, תוך המנעות ככל הניתן ממתן משקל יתר לפרוצדורה פורמלית. זוהי התשתית הנורמטיבית שעל בסיסה יש לדון בסוגיות ובבעיות העולות במסגרת הדיון דנן.

המחלוקת אודות סכום החוב הנקוב בהתראה

47.     חלק ניכר מהמחלוקת בין הצדדים סב אודות ההתאמה בין סכום החוב הנקוב בהתראת פשיטת הרגל לבין ערך החוב למעשה.
החייבים טוענים כי נפלו פגמים מהותיים בדרך חישוב החוב ועדכון תדפיסי ההוצל"פ אשר שימשו בסיס לחישוב החוב. בין היתר, טוענים החייבים כי לא קוזזו מסכום ההתראה סכומים גדולים אשר שילמו על חשבון חובם. מוסיפים החייבים וטוענים, כי הבנק סרב לעדכנם כראוי על אודות שיעור חובם האמיתי, ובכך סיכל את פרעונו. החייבים מצרפים לבקשתם מכתבים רבים אשר שלחו באי-כוחם אל הבנק, אשר לטענתם לא נענו.
הבנק, מאידך גיסא, טוען, אף כי הוא מודה כי נפלו פגמים בדרך חישוב החוב, כי סכום החוב האמיתי עולה על הנקוב בהתראת פשיטת הרגל. כמו כן, טוען הבנק כי לא חלה עליו חובה להתייחס למכתבי החייבים, לנדב או לפרש עבורם מידע אשר ניתן, לשיטתו, ללמוד מדפי החשבון.

48.     דומה, כי מעבר למחלוקת העובדתית בתחום זה, עולה כי גם אם תתקבל גרסת הבנק, או מרביתה, הרי שרב הסתום על הנגלה בכל האמור להתנהלות הבנק בכל האמור בפרשה זו. גם לשיטת הבנק עצמו, הוא לא טרח לעדכן את תדפיסי ההוצל"פ, אלא באיחור רב, ואי לכך נפלו בהם שיבושים ושגיאות, אשר חלקם לא תוקן אלא לאחר שהוגשה התראת פשיטת הרגל.

מתגובת הבנק עצמו עולה, כי סכומים גדולים אשר נגבו מהחייבים, חלקם באמצעות קיזוז שביצע הבנק על דרך סעד עצמי מכספי החייבים, לא עודכנו במועד בתדפיס ההוצאה לפועל, ואף לא דווחו לבא-כוחו המלומד של הבנק, טרם הגיש את התראת פשיטת הרגל. וכך טוען המצהיר מטעם הבנק (!) בעניין זה:

"מאחר והסכומים שנגבו בגין תוכניות החסכון לא נגבו באמצעות ב"כ הבנק, לא היה הבנק ער לכך שעליו לעדכן את ב"כ הבנק בעניין זה (!). יחד עם זאת, אם היו החייבים משלמים את חובם הפסוק, כפי שחייבים צריכים לעשות, היתה הטעות מתגלית"

הבנק מודה, למעשה, כי הסכום הנקוב בהתראה אינו מייצג את ערכו האמיתי של החוב, ואף אינו מכחיש, כי החייבים חולקים על חישוביו בעניין זה. אלא, שהבנק טוען כי סכום החוב הינו עצום, ועולה אף על הנקוב בהתראה עצמה. מסיבה זו, מבקש הבנק כי אעשה שימוש בסמכותי לפי סעיף 238 לפקודת פשיטת הרגל, קרי, אתייחס לשגיאות בהתראת פשיטת הרגל כאל "פגם פורמלי" שבסמכותי לתקנו.

49.     אלא שדומה, כי בא-כוחו המלומד של הבנק מתעלם בעמדתו זאת מכמה נושאים עקרוניים שבדין, אשר זה המקום לדון במשקלם ובהשפעתם על ההליך נשוא הבקשה.

חוסר-סדר בתדפיס ההוצאה לפועל, אשר יוצר אי-בהירות לעניין מימדי החוב, חורג בהרבה מ"פגם פורמלי" גרידא. זאת במיוחד כאשר עסקינן בחוב גדול וצובר ריבית, אשר על חשבונו נפרעו סכומים רבים ושונים, מהם על-ידי החייבים עצמם ומהם על-ידי הבנק בדרך של סעדים עצמיים.
מסיבה זאת, חלוף הזמן אינו "עניין נייטראלי" או מעוט חשיבות, אשר יש להתעלם ממנו אם וכאשר נעשה תיקון בדיעבד של סכום החוב. זה אינו יכול לרפא תמיד את הפגם, וזאת משום שלחלוף הזמן ישנה נפקות מכרעת; עסקינן בחוב הצובר ריבית בנקאית מירבית, המתפיחה את החוב בקצב מסחרר. תשלום של מאות אלפי שקלים, אשר יכול בנקודת פלונית לסגור את החוב כמעט כליל, עלול, שנה אחת לאחר מכן, להתברר אך ורק כסכום אשר אין בו עוד תרומה משמעותית לסגירת החוב, באשר זה תפח, והבנק מנצל את זכותו לזקוף את התשלום אך ורק על חשבון הריבית העצומה ההולכת ועולה.

מצב זה, המלווה בחוסר בהירות לגבי הסכומים שנגבו או שמגיעים לבנק, גורם לסיכון כי החוב יצא מכלל שליטה, ולא ניתן יהיה לפרעו, אף לא באמצעות הזרמת סכומי עתק, באשר כל סכום שיוזרם לתוכו יבלע בריבית, "ולא נודע כי בא אל קרבו".
מן הראוי להדגיש כי מצב זה אינו פוגע אך ורק בחייב. מצב זה עשוי לפגוע פגיעה אנושה אף בנושים אחרים של החייב, אשר אינם נהנים מיתרונות כגון אלו. זאת, הן נושיו של החייב בעודו סולבנטי, הפועלים נגדו בהוצאה לפועל, והן ובייחוד נושיו של החייב חדל הפרעון, אם וכאשר ידרדר הלה לכדי הליכי פשיטת רגל. נושים אלו עשויים למצוא עצמם מול בנק אשר לא די כי הקנה לעצמו חלק ניכר מנכסי החייב טרם פשיטת הרגל, וזאת בלא שסך חובו יפחת, אלא שהוא ניצב מול יתר הנושים בפשיטת רגל, כאשר הוא תובע סכום אסטרונומי, אשר כל קשר בינו לבין ערך החוב המקורי מקרי בהחלט. פרעון סכום זה מנכס י פושט הרגל נעשה, בהכרח, על חשבון יתרת הנושים, אשר יוצאים לא פעם וידיהם על ראשם.

50.     אין ספק, כי יכולתו זו של הבנק, להכתיב ריבית מסחררת ו"אוכלת כל" באמצעות חוזים אחידים מוקנה לו בדין. אלא, שנוכח פגיעתה הקריטית הן בחייב והן בצדדים שלישיים אשר אין ביכולתם להתגונן מסיכון זה, מן הראוי להטיל על הבנק, למצער, חובת הגינות ושקיפות גבוהות, אשר יוכלו לסייע בפרעון החוב ומניעת תפיחתו המוגזמת, זאת לפחות כאשר עסקינן בחייב בעל נכסים אשר מימוש הגון שלהם יכול היה למזער את הנזק.
לעניין זה, חובת הגילוי ושיתוף הפעולה המוטלת על הבנק הינה גבוהה ביותר. כאשר שבים החייב ובא כוחו, פעם אחר פעם, ודורשים לדעת מהו ערך החוב, ומה ערך הנכסים אשר מימש הבנק. על הבנק להשיב בלא שיהוי, ועל תשובתו זו להיות כנה, מפורטת ובהירה. קל וחומר, שאין הבנק יכול להתעלם באופן חוזר ונשנה מתחנוניו של החייב, ולצאת ידי חובתו בטענה לקונית שבדיעבד, כאילו יכול היה החייב להבין את כל הדרוש לו מדפי החשבון. זאת, כאשר נסיבות המקרה מוכיחות כי הבנק לא טרח לעדכן כראוי אף את תדפיסי ההוצאה לפועל! מן המפורסמות הוא, כי דפי חשבון אינם מכילים מידע מלא וממצה. זאת, למצער, כשמדובר במערכת יחסים מורכבת וגדושת תמיהות וסכסוכים כבנסיבות המקרה דנן, כאשר אף תדפיסי ההוצאה לפועל לא עודכנו במועד, וסכומים גדולים אשר שולמו נותרו "בערפל". יתר על כן; אין מדובר במכתב בודד אשר שלח החייב, אלא בסדרת מכתבים, אשר אף לא אחד מהם זכה להתייחסות ראויה והולמת.
מכל האמור לעיל עולה, כי הבנק לא יכול היה להסתגר בשתיקה וחוסר התייחסות, כאילו אין עסקינן אלא בחוב זעיר הנושא ריבית נמוכה, ולא בחוב עתק תופח במהירות, היכול לבלוע את כל נכסי החייב ולפגוע פגיעה אנושה אף בנושיו האחרים.

51.     מכל האמור לעיל יוצא, כי נסיבות המקרה, ובמיוחד סכום החוב, סוג הריבית ואי הבהירות ששררה לגבי סכומים גדולים ומשמעותיים אשר שולמו על חשבון החוב, הטילה על הבנק חובת זהירות והגינות מוגברות, אשר חייבוהו לשתף פעולה בלא שיהוי, בלב שלם ושקיפות מירבית עם החייבים בכל האמור בנסיונם לאמוד את חובם ולפרוע אותו. בנסיבות המקרה, לא עמד הבנק בחובה זאת.

זאת ועוד; דומה כי את התנהגות הבנק במקרה דנן הנחה מניע נוסף אשר מן הראוי לעמוד עליו, זאת בשל מעמדו המרכזי בהבנת הפרשה נשוא הבקשה דנן. וכך הסביר המצהיר מטעם הבנק, בסעיף 8 לתצהירו השני אשר הוגש לפי הוראת בית משפט זה;

"אני מסכים כי הבנק גבה מאות אלפי ש"ח, אולם סכומים אלו הם טיפה בים לעומת חובות החייבים והחברות שבבעלותם"

דומה כי משפט זה, קצר ככל שיהיה, הינו המפתח ליחסו של הבנק כלפי החייבים לאורך כל הפרשה. אף כי אין חולק שהבנק מעולם לא קיבל פסק דין כנגד החברה שבבעלות החייבים, למרות ההליכים המשפטיים המתנהלים ביניהם מזה שנים (דבר המעיד כאלף עדים על היות חוב החברה כלפיו שנוי במחלוקת), התיר הבנק לעצמו לערבב את חובה הנטען של החברה עם חובם האישי החלוט של החייבים, והתייחס אליהם, שלא כדין, כמקשה אחת. מכאן, ככל הנראה, נבעה גישתו של הבנק, אשר התייחס לתשלומים שגבה על חשבון החוב כאילו הינם "סכומים זניחים", גישה החוזרת כחוט השני לאורך כל כתבי טענותיו. על רקע זה, באה אף טענת החייבים כי כל מטרת הבנק, בהתראת פשיטת הרגל דנן, הינה להפעיל עליהם לחץ הנוגע להליך העיקרי, שם תובע הבנק מהחברה 4.7 מיליון ₪, אולם טוען כי חובו האמיתי עולה על 14 מיליון. לנפקותה של מחלוקת זו עוד אחזור בהמשך, אולם מכל שנאמר עד כה, נובעת מסקנה ברורה: הפגמים אשר נפלו בהליך פשיטת הרגל בו פתח הבנק לא היו פורמליים, אלא מהותיים, ויורדים לשורשו של עניין.

52.     ההלכה הפסוקה התייחסה לא פעם בעבר לחשיבות נכונותה של התראת פשיטת רגל, וקבעה כי אף שבית המשפט לא יתפס לפגמים טכניים, הרי אי-דיוק בסכום החוב, קל וחומר המנעות הנושה מקיזוז תשלומים שנעשו מהסכום המגיע לו לטענתו בהתראת פשיטת רגל, הינם פגם מהותי, אשר דינו לפסול את ההתראה. כך, למשל, נידון עניין זה בבש"א 10300/01, יקותיאלי נ' בנק דיסקונט בע"מ, אשר דן ביכולת בית המשפט לתקן התראה שהסכום הנקוב בה עולה על המגיע למעשה.
שם נקבע במפורש, כי התראה אשר הסכום הנקוב בה עולה על המגיע למעשה, תפסל על פניה, וזאת במיוחד אם הנושה הוא בנק, אשר הגשת התראות פשיטת רגל הינה מעשה של יום ביומו עבורו.

הרציונל להלכה זו הינו פשוט ומובן; התראת פשיטת רגל, אמנם, נועדה בעיקר כדי לשמש לנושה מכשיר נוח, קל ויעיל להקים חזקת חדלות פרעון של חייב סרבן, ולהעבירו באחת מ"התחום הסולבנטי" אל תחום דיני פשיטת הרגל (לעניין זה, ראה ההחלטה בפרשת אפל נ' פריניר). אולם זאת אינה מטרתה היחידה של ההתראה. להתראת פשיטת רגל ישנה אף מטרה נוספת, חשובה לא פחות, והיא העמדת החייב, בדייקנות ובהגינות, על מצבו הפיננסי, תוך הבהרה איזה סכום הוא נדרש לשלם כדי לפטור עצמו אחת ולתמיד מעולו של הנושה.
התראת פשיטת רגל, הנוקבת בסכומים לא נכונים או לא מדוייקים, וזאת בעיקר תוך ערוב חובות שאין לנושה פסק דין בגינם, ו/או חובות אשר הנושה אינו יכול בשלב זה לייחס לחייב אישית, מפרה ופוגעת במטרה חשובה זו, ואי לכך דינה להתבטל. זאת במיוחד, כאשר מעורב בהתראה זו אלמנט נוסף והוא ריבית בנקאית מירבית.

53.     מעבר לדרוש, יוער לעניין זה, כי ריבית בנקאית מירבית ו"אוכלת כל" אינה 'תופעת טבע' אשר אין אחריה ולא כלום. היא אינה גזירת גורל, אשר נוחתת מעצמה על הצדדים וכופה עצמה עליהם כ"כח עליון". ריבית בנקאית היא מוסד משפטי הקבוע בחוק וכפוף הן לחוקים הספציפיים אשר יצרו אותה, והן ובמיוחד לעקרונות היסוד של השיטה, הכוללים את העקרון המלכותי של תום הלב. שיטת המשפט הישראלית הכירה, מזה זמן רב, בחובות מיוחדים ומוגברים של תום-לב הנובעות מיחסי כח-כפיפות. הלכה זו הוחלה במפורש, בין היתר, אף על נושה מובטח בענין פש"ר 466/93 גרבש נ' שלף. בודאי, אם כך, שאין לפטור ממנה בנק המכתיב בחוזים אחידים ריבית פיגורים מירבית, וזאת מכח של קל וחומר: בנק זה אוחז בכח רב המסוגל לפגוע אנושות לא רק בחייב, אלא אף ביתרת נושיו, אשר לא היו צד להסכמים מולו, ואין ביכולתם להתגונן מפני אותה ריבית הגורמת לסכום החוב לתפוח במהירות מסחררת.

כאשר עסקינן בריבית מירבית, אין מנוס מן התובנה, כי הסכום אותו מכנה הבנק "סכום החוב", חורג בהרבה מן התרופות הרגילות הנוגעות להפרת חוזה:

א.     אין עסקינן בסעד של אכיפה, שכן אכיפה היתה נותנת בידי הבנק אך ורק את סכום הקרן של החוב, בתוספת הפרשי הצמדה, שהם ערך הכסף אשר מגיע לו בזכות. אותו הדין יחול גם בנוגע לסעד של ביטול והשבה.

ב.     אין עסקינן אף בסעד של פיצויי נזק, שכן דרכם של בנקים במקרים אלו הינה לתבוע את הריבית המירבית כדבר מובן מאליו. אף אם היה הבנק מוכיח את נזקיו, ספק גדול אם היו נזקים אלו מסוגלים לגרום לחוב לעלות מעלה-מעלה בקצב של סדרה הנדסית.

ג.     באותה מידה, אין יכולת להבין את ריבית הפיגורים המירבית לפי דיני עשיית העושר. מדין זה, יכולה לנבוע ריבית, שהיא היכולת לעשות שימוש בכספו של הנושה בזמן שהוא מצוי, שלא כדין, בידי החייב. אלא, שאין חולק כי שימוש סביר כלשהו בכסף לא יתן בידי הנושה או החייב תשואה כה גדולה, אשר קשר אמיתי בינה לבין ריבית ריאלית איין.

54.     דומה, כי מהותה האמיתית של ריבית הפיגורים המירבית הינה סעיף של פיצויים מוסכמים, אשר מכתיב הבנק למתקשרים איתו בחוזים, וזאת לפי כוח המיקוח העדיף שלו, ויכולתו להכתיב רצונו בחוזים אישיים המייצגים בעיקרו של דבר את האינטרס הבנקאי. זאת, בתוספת לעובדה כי כמעט ולא ניתן לנהל חברה בלא אשראי בנקאי, זאת בעוד תניות אלו של פיצוי מוסכם זהות או כמעט זהות בחוזיהם של הבנקים כולם.

בשל נסיבות אלו, ובלא לקבוע מסמרות בעניין, יתכן מאד כי פיצוי מוסכם זה, לפחות כאשר הוא עומד מול עניינים של נושים אחרים, עשוי במקרים המתאימים להיות כפוף לסמכותו של בית המשפט לפי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), אשר לשונו כדלקמן:

"(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים ( להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

טוב היה הבנק עושה לו נתן דעתו למושכלות אלו, טרם יטען לזכות חובקת-כל לעשות כרצונו בשל אותה ריבית מירבית אשר בחר לגבות על חובו. אלא, שאין כל צורך להכריע בעניין זה בנסיבות המקרה דנן. די לקבוע, כי הצירוף בין ריבית מירבית, משמעותם של הליכי פשיטת רגל לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ורמת ההתנהגות המוטלת מניה וביה על בנק ביחסיו עם הלקוח, מחייבת את הבנק לרמה גבוהה של שקיפות והגינות. ברמה זו לא עמד הבנק בנסיבות המקרה דנן.
משמעות היות הבנק בעל בטוחה בנסיבות המקרה דנן

55.     אין חולק, כי הבנק הינו נושה מובטח על מקרקעין, אשר חלקו של הבנק בסכום מימושם, וזאת אף אם ניקח תחזית נמוכה ביותר המופיעה בכתבי בית הדין של הבנק, עולה בהרבה על סכום חובם האישי של החייבים. במקרה דנן, קיימות בין הצדדים שתי מערכות יחסים, אשר המקרקעין המשועבדים קשורים אליהם:

א.     החוב האישי, הבלתי שנוי במחלוקת, נשוא ההתראה דנן.

ב.     חובה הנטען של חברת החייבים, אשר הבנק מעמידו על 14 מיליון ₪, בעוד בפועל נתבעו 4.7 מיליון ₪. בעניין זה אין לבנק, אף לשיטתו, פסק דין חלוט, והעניין עודו נמצא בהליכים משפטיים סבוכים.

56.     טרם אגש לפתרון הסוגיה המרכזית העומדת על הפרק, יש מקום להתייחס, במילים מספר למשמעות העמדת תביעת הבנק על 4.7 מיליון ₪ בלבד. לפי טענת הבנק, אין נפקא מינא לכך לעניין המשכון, אשר לגביו רשאי הוא להתייחס לחובה של החברה כעומד על 14 מיליון ₪. לעניין זה, טוען הבנק כדלקמן:

א.     הסיבה כי הפחית את סכום התביעה הוא הערכתו כי לא יוכל להפרע מהחברה את מלוא סכום חובו.

ב.     טיבו המיוחד של משכון הוא כי אין הנושה האוחז בו נזקק לפסק דין על מנת לממשו על חשבון חובו.

57.     ואלו הם סעיפיו של חוק המשכון, הרלוונטיים לסוגיה נשוא הדיון דנן:

"2(א) הוראות חוק זה יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון

16. מימוש המשכון

א) לא קויים החיוב במועדו, רשאי הנושה לממש את המשכון.

17     . דרכי המימוש
מימוש המשכון יהיה על פי צו בית המשפט, אולם -
(1) במשכון שיש לגביו בדין אחר הוראות מיוחדות לענין זה יהיה המימוש בהתאם לאותן הוראות;
(2) במשכון שהופקד כאמור בסעיף 2) 4) או שנרשם כאמור בסעיף 3) 4) יכול שהמימוש יהיה על פי צו ראש ההוצאה לפועל"

יוצא, כי נושה רשאי אכן לממש את המשכון בהוצאה לפועל, אף בהעדר פסק-דין חלוט לזכותו, וזאת כטענת הבנק. אלא שעולה השאלה, האם בנסיבות המקרה דנן, אין "בדין אחר" הוראות מיוחדות לעניין. דומה, כי דין אחר זה הינו תקנות סדר הדין האזרחי, הדנות בפיצול סעדים. וזו לשונן של תקנות 44 ו-45, הנוגעות לענייננו:

"44. תובענה תכיל מלוא הסעד

(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה;אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט.

(ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה.

45. מי שלא תבע סעד אחד מרבים

מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".

58.     המשמעות של תקנות אלו, כי מי שהעמיד את סכום תביעתו בגין עילה אחת, כגון חוב אשר חבה לו לטענתו חברה פלונית, על סכום פחות מערכו המלא לטענתו, זאת בלא להגיש בקשה מנומקת לפיצול סעדים, חל לגביו האמור בתקנה 44(ב), והוא מנוע מלהגיש תובענה נוספת בעניין זה. וכך נאמר בעניין זה בספרו של ד"ר זוסמן "סדר הדין האזרחי", בעמוד 166:

"לפיכך קבע המחוקק כלל, והצמיד לכל חיוב רק זכות תביעה אחת, שאם השתמש בה הנושה ותבע - ואין נפקא מינא אם תבע את כל המגיע לו או את מקצתו בלבד - מיצה את כל זכותו ואינו יכול לתבוע עוד".

מוסיף ד"ר זוסמן ז"ל וקובע, כי דין התביעה על היתרה, אם תוגש בעתיד, להפסל.

מלשון התקנות ומהותן, כמו גם מדעתו של ד"ר זוסמן משתמע כי אובדן אותה זכות הינו מהותי, ולא פרוצדורלי גרידא. הזכות מוצתה, ויתרתה אינה קיימת עוד. דברים אלו יפים ואף מתחייבים מן ההגיון גם במקרה כי לרשות התובע עומד משכון. לא יתכן מצב בו תובע שעצם נשייתו מוטלת במחלוקת, יעקוף בדרך זו את האיסור על פיצול סעדים. אמנם, משכון מקנה ביד בעליו, בתנאים מסויימים, את הזכות לסעד עצמי, אולם אין הוא מקנה בידו יכולת לחמוק מבירור משפטי בדבר עצם חובו ואת הזכות ל"דין עצמי". אם וכאשר החוב שנוי במחלוקת, ומתנהלים הליכים משפטיים בגינו, הרי התקרה בה יכול הנושה לזכות, מבחינת הדין המהותי, הינו סכום תביעתו במלואו. סכומים אשר לא נתבעו, ולא נתבקש לעניינם פיצול סעדים, הינם סכומים שבעל הדין וויתר עליהם, ועילתם פקעה. אי לכך, חל עליהם האמור בסעיף 15(א) לחוק המשכון:

"חדל החיוב, יפקע המישכון".

תוצאה אחרת, תכפיף שלא כדין את הדין המהותי לאמצעי הפרוצדורלי. משכון מקנה לבעליו יתרון דיוני שאין הוא חייב לתבוע בגין עילה הקיימת בידו, בכדי שיוכל לפרוע את חובו. אולם, משאין עילה קיימת, אין המשכון יכול להקימה לתחיה. לכן, משויתר הבנק על יתרת חובו הנטען, והעמיד תביעתו על 4.7 מיליון ₪ בלבד, אין הוא יכול להשמע בטענה כי לעניין המשכון, עומד חובו האמיתי על סך 14 מיליון. יוצא מכך, כי הדין עם החייבים, באשר יתכן מאד כי אפשרי הדבר, כי מימוש הבטוחה יכסה הן את חובם האישי והן את חובה הנטען של החברה.

59.     אלא, שבנסיבות המקרה נחה דעתי כי קיימים פגמים נוספים הקשורים לבנק בכל האמור לנשייתו המובטחת, אשר די בכוחם כדי לפסול את ההתראה.

סעיף א' להסכם המשכון שנחתם בין הצדדים זמן קצר יחסית לאחר פסק הדין נשוא החוב האישי, קובע כדלקמן לעניין החובות נשוא המשכון:

"הממשכנים מתחייבים בזה, לשלם לבנק את כל הסכומים המגיעים או שיגיעו לבנק מאת כץ פנחס ו/או כץ משה (החייבים - ו.א), ואו כץ תעשיות תשתית בע"מ..."

כמו כן, כולל הסכם המשכון ערבויות של החייבים לחובות אחרים, אשר לגביהן לא עלו טענות במסגרת בקשה זו. אין חולק, כי חובה של החברה עודו שנוי במחלוקת, בעוד חובם של החייבים הינו חלוט.

60.     לעניין זה, מעלה הבנק את הטענות הבאות:

א.     טענת סף: בהעדר תצהיר, מנועים החייבים מלהעלות כל טענה לעניין אומד-דעת הצדדים לחוזה, ויש לקבל בלא עוררין את פרשנות הבנק.
דין טענה זו להדחות על פניה. קיום ההסכם, נוסחו והנסיבות האופפות אותו אינם שנויים במחלוקת עובדתית כלשהי. כל שנותר לבירור הוא אומד-דעת הצדדים המשתמע מאותן נסיבות מוסכמות. עיננו הרואות כי מדובר בשאלה מובהקת של פרשנות חוזה, אשר נסמכת כל-כולה על שאלות משפטיות, הגיון משפטי שמהותו הסקת מסקנות מהעובדות המוסכמות, ושאלות של מדיניות כללית ועקרונות יסוד של השיטה. בעניין זה, אין להעדר תצהיר נפקות כלשהי, וצר לי כי הבנק מצא לנכון לנסות ולחסום את הבירור המהותי בדרך זו.

ב.     לגופו של עניין: זכותו הקניינית של הבנק ודיני המשכון מקנים לו זכות לשיקול דעת מוחלט, בכל הנוגע למיהות החיוב לגביו יזקוף את תמורת המשכון. הבנק ניצל את זכותו, ובחר לזקוף אותו אך ורק לחובות החברה. זאת בעיקר בשל האפשרויות הרבות המקנים לו דיני פשיטת הרגל.

61.     עתה, מן הדין לגשת לענין פרשנותו הראויה של הסכם המשכנתא. ואלו הן העובדות הרלוונטיות למחלוקת הפרשנית שבין הצדדים:

א.     המשכנתא, לפי נוסחה, נועדה להבטיח חובות של שני גופים שונים: החייבים והחברה. רק במקרה הראשון, קיים חוב חלוט לטובת הבנק.

ב.     מועד עשיית המשכנתא: סמוך לאחר מתן פסק הדין האישי, כנגד החייבים.

ג.     נוסח המשכנתא, כאשר בסדר הנשיה המובטחת על-ידי השעבוד מופיעים, ראשונים ברשימה, שמות החייבים, ורק לאחר מכן שמה של החברה.

ד.     משמעות חלוף הזמן עד לבירור המשפטי של חובות החברה, בעוד חובם של החייבים עצמם נושא ריבית בנקאית מירבית.

ה.     היותו של הבנק הצד השולט על נוסח הסכם המשכון, קרי המנסח, מעצם מעמדו העדיף בכח מיקוח. למצער יאמר, כי עסקינן בחזקה עובדתית בעלת משמעות הנובעת מהגיון החיים, אשר על הבנק הנטל לסתור אותה. דבר זה לא נעשה במקרה דנן.

62.     דומה, כי כל הנסיבות העובדתיות הבלתי שנויות במחלוקת האופפות את הסכם המשכנתא מביאות למסקנה אחת ויחידה: פרשנות החוזה בדרך מקובלת ובתום-לב מביאה לכך כי הבנק מחוייב להשתמש בפרעון המשכנתא, קודם כל ובלא שיהוי, לפרעון חובם האישי של החייבים. דבר זה נלמד הן מנוסח המשכנתא והן ממועד עריכתה. בכדי לסתור זאת, היה על הבנק להתנות על כך באופן מפורש ודווקני. משלא עשה כן, בשל מעמדו העדיף כבעל השליטה בחוזה, יש לפרש תנאי זה כנגדו.

נימוק נוסף, המביא לאותה תוצאה, היא משמעות חלוף הזמן, אשר כפי שכבר ציינתי בראשית דברי, אינה עובדה "נייטראלית", אלא נסיבה רבת חשיבות, אשר הבנק הוא הנשכר ממנה, וזאת בלשון המעטה.

בעוד חוב החברה, השנוי במחלוקת, מתברר בהליכים, הרי חוב החייבים צובר ריבית מסחררת. פירוש שטר המשכנתא לפי דרכו של הבנק יביא לתוצאה הבלתי צודקת, לפיה תנתן בידו הזכות ללחוץ על החייבים שלא כדין שלא לעמוד על זכויותיהם בהליך הנוגע לחובות החברה (אשר אין ספק כי סכום המחלוקת במסגרתו גדול ורב-משמעות הרבה יותר משאלת החוב האישי). זאת, משום שאם יעמדו החייבים על זכותם, יוכל הבנק להתעלם מן הבטוחה במסגרת חובם האישי, לגרור אותם להליכי פשיטת רגל, וכך לחבל למעשה ביכולתם לנהל את ההליך המשפטי הנוגע לחובות החברה. "תנועה מעגלית" זו יכולה היתה לחבל, שלא כדין, בזכות החייבים ליומם בבית המשפט בכל הנוגע לחובות חברתם. תוצאה כזו נוגדת את עקרון תום הלב, פוגעת בזכויות יסוד ואין להשלים עמה.
לא זאת, אלא אף זאת; חזקה על צד סביר לחוזה, אשר משכן נכס משלו זמן קצר לאחר שניתן נגדו פסק דין אישי, הינה כי מטרתו למנוע את מרוץ הריבית ואת תפיחת החוב, כמו גם את הסכנה כי יפתח נגדו הליך פשיטת רגל. זאת, בטרם יפרע חובה של ישות משפטית מלאכותית הקשורה אליו, אשר עודו שנוי במחלוקת, ואין הוא יכול, לעת-עתה, לפגוע בזכויותיו האישיות במידה כזו.

מנגד, הנזק האמיתי הצפוי לבנק מקבלת פרשנות החייבים אינו גדול. גם אם יזכה בסופו של יום במלוא סכום תביעתו כנגד החברה, הרי יעמוד לזכותו חוב גדול המורכב משני חיובי משנה. העובדה כי סכום זה או אחר נגבה על חשבון אחד מחובות המשנה ולא על חשבון השני אינה מקימה נזק ריאלי (להבדיל אולי מ'הפסד' היכולת לנפח את החוב על-ידי ריבית פיגורים מירבית) אשר עומד בקנה אחד מול הנזק הצפוי לחייבים, אם לא יזכו ליומם בבית המשפט.

63.     לא זאת, אלא אף זאת; זכותו של הבנק פרי חוק המשכון, ככל זכות כפופה לעקרון תום הלב, ולעקרונות היסוד של השיטה, כולל שמירה על הזכויות פרי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אלו מקבלות משנה תוקף ועוצמה כאשר עסקינן בגוף בעל מעמד מעין-ציבורי, דוגמת בנק.

הליך פשיטת רגל הינו, בלא ספק, אחד ההליכים החמורים ביותר בתחום המשפט האזרחי. הוא פוגע, במידה רבה מאד, ברוב זכויותיו הבסיסיות של החייב אם לא בכולן. מכאן נגזר, ששימוש בהליך זה שלא לצורך, כאשר קיימת לנושה דרך סבירה לזכות בחובו, הינו שימוש פסול בזכות, הנוגד את עקרונות היסוד של השיטה ואת עקרון תום הלב. קל וחומר שכך הוא הדבר בנוגע לשימוש טקטי בהליך, אשר כל מטרתו למנוע את החייב מלעמוד על זכויות המוקנות לו בדין. הלכה זו חזרה ונשנתה פעמים רבות בפסיקתו של בית משפט זה, ואין כל סיבה לחזור עליה פעם נוספת.

אמנם, הבנק טוען, באופן לקוני, כי קיים יתרון מהותי עבורו מנקיטה בהליך פשיטת רגל, אולם מעבר לטענה כללית זאת, לא היה בדבריו מאומה לעניין זה. יאמר, כי אין די בטענה לקונית על יתרון עתידי צפוי עבור הנושה כדי לעמוד, בנסיבות המקרה דנן, אל מול הפגיעה רבתי בזכויות החייב הצפויה לו מהליך פשיטת הרגל. כל זאת, כאשר הסכום שיקבל הבנק ממימוש המשכון עולה בהרבה על חובו האישי של החייב!

מסיבה זו, ובנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, מן הדין לפסוק כי הדין הספציפי של דיני פשיטת הרגל וכבוד האדם גוברים על הדין הכללי של "הזכות" הנובעת מחוק המשכון. זאת, גם ובמיוחד לאור נסיבות החוזה ופרשנותו, אשר כל כולן מצביעות לרעת הפרשנות הנטענת על-ידי הבנק.

מכאן, שפרשנותו הנכונה וההגונה של החוזה דנן הינה, כי על הבנק להשתמש בדמי מימוש המשכון, ראשית כל, לפרוע את חובם האישי של החייבים אשר אינו שנוי במחלוקת, ורק את יתרתו יוכל לזקוף לחובות החברה, אשר טרם הבשילו לידי פסק דין לזכות הבנק.

64.     בנסיבות המקרה דנן, אין צורך לפסוק ולקבוע מסמרות בשאלת תחולתו העקרונית של סעיף 8 לפקודת פשיטת הרגל על התראת פשיטת רגל. אמנם, ספק אם נושה המבקש התראת פשיטת רגל חייב לעמוד בדווקנות בסימן ד' לתקנות פשיטת הרגל הנובע מסעיף 8 לפקודה, אולם קשה לקבל את הגישה, לפי פטור נושה מובטח, כלל ועיקר, מציון עובדת קיום בטוחתו וערכה המשוער. זאת, גם ובמיוחד על רקע הנטיה ההולכת וגוברת לראות בהליך התראת פשיטת הרגל לא הליך פורמלי-מקדמי בלבד, אלא "דרך המלך ושער הכניסה" המהותי לתחום חדלות-הפרעון, על כל המשתמע מכך לגבי החייב. בנסיבות המקרה, כאמור, ניתן להשאיר סוגיה זו בצריך עיון.

65.     עולה מכך, כי דין ההתנגדות להתקבל, וזאת מכל אחד ואחד מן הטעמים אשר פורטו בהרחבה במסגרת החלטה זו. לא ניתן לסיים החלטה זו, בלא לשוב ולצטט את האמור בפסק-דין בנק טפחות נ' צבאח, בכל האמור למעמדם ולחובות המוטלות על הבנקים ביחסיהם כלפי הלקוח:

"בסיס האיזון במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח הוכר על ידי בית המשפט העליון כ"מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוכש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפסים כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שלרשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב. הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים יחודיים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט... מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעים הטכניים, ורואה בו מעין גוף ציבורי, נוטה הוא לעיתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצדו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו בכוחו לעשות כן. מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו, מוטלות על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל".

הבנק לטעמי, חרג משמעותית מכל האמור והמשתמע מחובות אלו, וזאת תוך אדישות לחייבים ולזכויותיהם, כפי שבארתי בהרחבה לעיל, והן למעמדו המעין-ציבורי. אי לכך, ישא הבנק בהוצאות החייבים, בש"ט עו"ד בסך 45,000 ₪ + מע"מ, צמוד מהיום ועד ליום קיזוז הוצאות אלו מקרן חובם של החייבים, כפי שנפסקה זאת בהחלטתו של כבוד הרשם דגן. הקיזוז יבוצע לא יאוחר מ-14 יום מהיום.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה זה פשיטת רגל ?

  2. התנגדות לפשיטת רגל

  3. פסקי דין פשיטת רגל

  4. פשיטת רגל של מובטל

  5. פשיטת רגל בגלל סמים

  6. פשיטת רגל בגלל מרמה

  7. כשלון עסק פשיטת רגל

  8. חוב בהליך פשיטת רגל

  9. ביטול הליך פשיטת רגל

  10. דחיית בקשת פשיטת רגל

  11. בקשת חייב לפשיטת רגל

  12. פשיטת רגל של בני זוג

  13. ביטול הענקה בפשיטת רגל

  14. בקשה נוספת לפשיטת רגל

  15. פשיטת רגל - העדפת מרמה

  16. פשיטת רגל בגלל חוב לבנק

  17. סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל

  18. התנגדות להתראת פשיטת רגל

  19. חוב חצי מיליון פשיטת רגל

  20. העברת מקרקעין בפשיטת רגל

  21. פשיטת רגל בגלל ניהול כושל

  22. התנגדות הכנ''ר לפשיטת רגל

  23. סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל

  24. בקשה לשלוח התראת פשיטת רגל

  25. בקשת למתן הוראות בפשיטת רגל

  26. ביטול העברת דירה בפשיטת רגל

  27. סעיף 71 ב לפקודת פשיטת הרגל

  28. זכות הקיזוז בדיני פשיטת רגל

  29. ביטול החלטות נאמן בפשיטת רגל

  30. סיבות לדחיית בקשה לפשיטת רגל

  31. סעיף 71 (ב) לפקודת פשיטת רגל

  32. פשיטת רגל בשל כישלונות עסקיים

  33. מסירה כדין של התראת פשיטת רגל

  34. דוגמא להכרזה על חייב פושט רגל

  35. חתימה על ערבות לפני פשיטת רגל

  36. דחיית בקשה להכרזה על פשיטת רגל

  37. פשיטת רגל בגין ביטול היתר בניה

  38. התנגדות הכנ''ר לבקשת פשיטת רגל

  39. דוגמא לבקשה שהתקבלה לפשיטת רגל

  40. פשיטת רגל בגלל נסיבות משפחתיות

  41. תקנות פשיטת הרגל, התשמ''ה-1985

  42. פשיטת רגל בגלל מלחמת לבנון השניה

  43. הברחת נכסים של חייב בפשיטת רגל

  44. סתירת גרסת החייב בפשיטת רגל בחקירה

  45. פיצויים בגין הגשת בקשה לפשיטת רגל

  46. אי שיתוף פעולה עם חוקרים של הכנ''ר

  47. ניצול לרעה של הליכי משפט בפשיטת רגל

  48. אי שיתוף פעולה מצד החייב בפשיטת רגל

  49. ביטול הענקה של הורה לבנו בפשיטת רגל

  50. הארכת מועד להגשת תביעת חוב בפשיטת רגל

  51. תקנות פשיטת רגל (אגרות), התשמ''ה-1985

  52. פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם-1980

  53. תביעות שהוגשו על פי סעיף 128 לפשיטת רגל

  54. אי העברת מסמכים של חייב בהליך פשיטת רגל

  55. חוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל, התשמ"ג-1983

  56. כמה אחוזים מקבל נאמן בפשיטת רגל בבית המגורים ?

  57. סעיף 18ה' לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התש"ם – 1980

  58. צו מס הכנסה (קביעת שכר עובדי פושט רגל או חברה בפירוק כהכנסה), תשל"ב-1971

  59. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון