הצעה ללקוח בבנק לקנות ניירות ערך

השאלה אשר עמדה בפני בית המשפט הייתה - מהו המצב כאשר בנק מציע ללקוח לרכוש ניירות ערך מן הסוג שיש לו עניין בהם?
האם ניתן להציע הצעה כזו בלא להכריז על האינטרס הנוגד של הבנק? האם ניתן להכשיר עסקה בה הבנק מעמיד אשראי בסכומי כסף גבוהים, למעשה ללא כל בטחונות, לצורך השקעה בניירות ערך שיש לבנק עצמו עניין בהם?
כיצד יש לפרש את נכונות הבנק לראות השקעה באותם ניירות ערך כבטוחה מספקת לעצם ההלוואה?


להלן פסק דין בנושא הצעה ללקוח בבנק לקנות ניירות ערך:

פסק דין

מבוא
1.      ערעור וערעור נגדי על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט בעז אוקון, כתוארו אז), בת.א. 60373/96 מיום 10/6/99 ומיום 17.7.00 (פסק הדין ניתן בשני חלקים), שהפחית מחובם של המערערים, למורת רוחו של הבנק - המשיב, אולם לא ביטלו לחלוטין, למורת רוחם של המערערים. בסופו של דבר פסק בית המשפט כי על המערערים לשלם לבנק - המשיב סך של 364,749.08 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 10.6.99 וכן הוצאות משפט בסך 9,124 ש"ח בצירוף הפרשים ובתוספת שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח.

העובדות ופסק הדין של בית משפט השלום :
2.      המשיב, בנק איגוד לישראל בע"מ, הוא תאגיד בנקאי. המערערים, בני הזוג דוד ואלה וינטרוב, לקוחות של הבנק (להלן: "המערערים"), ניהלו חשבון בסניף רחובות של הבנק - המשיב (להלן: "הבנק" או "המשיב"). החשבון התנהל על פי הסכמים שונים שהשתכללו בין הצדדים, וביניהם הסכם לניהול חשבון, מיום 20.11.89 והסכם תנאי אשראי כלליים מיום 29.10.89. בחשבון נוצרה יתרת חוב. המערערים לא פרעו את החוב והבנק הגיש נגדם תביעה בסדר דין מקוצר (סד"מ). המערערים הגישו בקשת רשות להתגונן, שנתמכה בתצהירו של דוד וינטרוב (להלן: "המערער"), בה טענו, בין היתר, כי יש לפטור אותם מיתרת החוב לבנק, שכן עיקרו של החוב נבע מאשראי שהועמד להם על ידי הבנק ובאמצעותו לצורך רכישת ניירות ערך בקרנות נאמנות "פסגות על" ו"פסגות מאה" (להלן: "הקרנות" או "פסגות").קרי, הרכישה בוצעה על פי עצתו של הבנק ובעידודו. בסופו של דבר התבררה הרכישה, למרבה הצער, ככישלון. לגישת המערערים, עצת הבנק היתה נגועה ומוטה לטובתו. הבנק היה מצוי בניגוד עניינים בעת מתן ההצעה בהיותו קשור לקרנות אלה. לאחר זמן התגלו גם אי סדרים חמורים בניהול קרנות הנאמנות, אי סדרים אשר היו נמנעים אילו נקט הבנק בצעדי הפיקוח המתחייבים. לדעת המערערים, התמוטטות שערי ניירות הערך של קרנות הנאמנות היתה תוצאת אי הסדרים, ומכאן שהפסדיהם נגרמו בשל מחדלי הבנק.

3.      בעקבות טענות אלה ניתנה למערערים רשות להתגונן. המערער הודיע כי תוגש על ידו חוות דעת לצורך אישוש ההפסדים הנטענים על ידיו. בית המשפט קבע כי "מעבר להשלמה זו ישמשו התצהירים שהוגשו עדויות ראשיות מטעם הנתבעים". הנתבעים הגישו חוות דעת מטעמם, אך במהלך הדיונים התייתר הצורך בבחינתה. בישיבת יום 30.6.98 הוסכם כי "אם בית המשפט יקבל את טענות ההגנה או חלק מהם, יהיה רשאי למנות מומחה כדי ליישם את המשמעויות המספריות של פסק הדין". עוד הוסכם כי עדות המומחה מטעם בית המשפט תיחשב לעדות יחידה.

נציין כי המערער אף ביקש לזמן את המפקח על הבנקים. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט ביום 15.12.97. מנוסח הבקשה עלה כי עדות המפקח נועדה לבסס תיזות כוללניות מהסוג של ניהול "מסע שיווק אגרסיבי של קרנות הנאמנות מקבוצת פסגות" בסניפיו של הבנק, להבדיל ממסירת עובדות המתייחסות לפרשה מסוימת זו כמו למשל, האם המערערים נחשפו למסע שיווק כזה. נקבע כי במהלך הדיון ניתן יהיה להתייחס פעם נוספת לשאלה זו, אם יהיה בכך צורך. לאחר שמיעת הראיות התחוור, שעדות זו לא היתה נחוצה.

4.      על מנת לעמוד על טענות המערערים נדרש בית המשפט לגרסאות השונות של הצדדים ולבחינת השאלה האם "בחשבון אחרון" ניתן היה לייחס לבנק פעולות המשליכות על חבותם של המערערים. פעולות הרכישה של ניירות ערך של קרנות "פסגות" עמדה במרכז הבחינה של בית המשפט, בהיותן חוד החנית לטענות המערערים.

פעולות כאלה נעשו בשתי הזדמנויות. רכישה אחת התבצעה בפברואר 1993, אחרת - בדצמבר 1993. לאור חשיבות שתי הפעולות הללו נדרש בית המשפט לתארן ולבחון השלכת כל אחת מהן על חיובי המערערים.

הרכישה הראשונה - חודש פברואר 1993 - ביום 7.2.93 הקצה הבנק למערערים הלוואה בשיעור של 150,000 ש"ח. לגרסת המערערים, הם ביקשו הלוואה בשיעור של 50,000 ש"ח בלבד, אולם הונחו על ידי הבנק לבקש במקביל אשראי נוסף בסך של 100,000 ש"ח שיושקע על פי הנחיות יועץ ההשקעות בבנק, מר משה ברוד (להלן: "ברוד" או "היועץ ברוד"). היועץ ברוד המליץ למערערים להשקיע במניות מסוימות, אשר בסופו של דבר כשלו.
יודגש כי בית המשפט קבע שאין כל צורך להכריע בסוגיה זו מאחר והשתלשלות העניינים היתה כזו, שעוד בטרם נפלו המניות, בהן השקיעו המערערים בעצת היועץ ברוד, הם כבר משכו את הכסף והשקיעו אותו בניירות ערך אחרים בהתאם למידע, שקיבל המערער מחבר. הבנק לא הערים כל קושי על מהלך זה. אשר על כן, נפסק כי אף אם הותנתה מלכתחילה הקצאת האשראי בהשקעה בניירות ערך מסוימים (של קרן "פסגות"), הרי שהיא הוסרה תוך זמן קצר בלא שנגרם למערערים נזק של ממש, לפיכך קבע בית המשפט כי אין להטיל על הבנק את האחריות בכל הנוגע להשקעות אלו.

הרכישה השניה - חודש דצמבר 1993 - בחודש דצמבר פנה היועץ ברוד אל המערער והציע לו לרכוש ניירות ערך של "פסגות" בשווי של 50,000 ₪. לצורך זה הוא היה נכון להציע למערער אשראי, אשר יאפשר את הרכישה. פניה זו של היועץ ברוד אל המערער היתה במסגרת מבצע כולל של הבנק. הבנק בחר לכנות פניות מסוג זה בשם "ייעוץ" או "עצה". בית המשפט קבע, כי מאפייני הפעולה של הבנק היו כדלקמן: הבנק הציע ללקוח ביוזמתו לרכוש ניירות ערך, ולצורך כך הקצה אשראי בריבית נמוכה, שניתן בתנאים מועדפים. ניירות הערך עצמם שימשו ביטחון להלוואה. אגב פעולה זו שידר הבנק "סינגלים" (אותות) ברורים של אמון בהשקעה והיה מוכן לראות בה ביטחון עיקרי. בעניין זה פעל הבנק על בסיס האינטרס העצמאי שלו. הוא נרתם למשימה וניסה להרחיב את עסקיו. בית המשפט מצא להדגיש כי אף אם הבנק ניסה לעטוף את ההצעה באינטרס של הלקוח הפעולה נעשתה מכיוון שלבנק אחוזים מסוימים ב"פסגות".

5.      בית המשפט המשיך והדגיש, כי פעולת ההשקעה החלה לפי יוזמת הבנק אולם המערער לא קיבל את הצעת הבנק כמות שהיא. הבנק הציע למערער לבצע השקעה של 50,000 ₪ בלבד, ואילו המערער היה זה שביקש להגדיל את שיעור ההשקעה ולהעמידה על 500,000 ₪. פעולה זו בוצעה לאחר שהתייעץ עם יועץ ניירות הערך בחברת "סהר", מר אבי אהל (להלן: "היועץ המקצועי"), שלא היה קשור לבנק. היועץ המקצועי היה פעיל בחשבון ניירות הערך של המשיב לכל אורך הדרך. בית המשפט מצא לציין כי המערער לא רכש רק ניירות ערך בהנפקות אלא השתתף באופן פעיל במסחר בניירות הערך, גם בגדרו של השוק המשני בבורסה ופעולותיו אלו נעשו ללא קשר עם עובדי הבנק.

לטענת הבנק, כאשר החלה ירידה בשווי תיק ניירות הערך של המערער, פנה הבנק אל המערער והציע לו למכור את ניירות הערך על מנת להקטין את נזקיו, אולם המערער סירב. מנגד טען המערער כי היה זה דווקא הבנק אשר מנע ממנו לממש את השקעותיו בזמן מוקדם יותר.

בית המשפט לא קיבל טענה זו וקבע כי ביום 26/4/94 הוצע למערער למכור את תיק ניירות הערך שלו, ואילו היה זה המערער שביקש להמתין שלושה חודשים. כאשר רק ביום 1/7/94 החל המערער למכור את מניותיו ב"פסגות" ובתוך כך המשיך לרכוש בתמורה ניירות ערך אחרים ספקולטיביים יותר.


6.      בהמשך בוחן בית המשפט את הסוגיה בכללותה באמצעות דיון ממצה במספר סוגיות משנה: ראשית נבחן מעמדו של הבנק כנאמן. בית המשפט מזכיר מושכלות ראשונים לפיהם הבנק חייב בחובת נאמנות כלפי לקוחותיו וכלפי הציבור בכללותו. מעמדו של הבנק, כוחותיו ויתרונותיו מטילים עליו אחריות מיוחדת. על הבנק מוטלים חובות מיוחדים אשר נועדו לטפל גם במצבים, בהם הבנק נתון במצב של מעין "נאמנות כפולה". מצב המתרחש עת טובת הלקוח אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הישיר של הבנק בהטבת רווחיו. או אז עדיין שומה על הבנק להעדיף את טובת הלקוח. אשר על כן, לגישת הפסיקה, מסע שיווק בין לקוחות בנוגע לאינטרס עסקי של הבנק, החבוי במסווה של עצה, הוא מסע פסול. הפגם מתעצם בהתחשב בעובדה, שנגישות הבנק אל הלקוח ואל פרטיו מקודמת לצורך אינטרס של הבנק. בית המשפט ציין, כי הוא ער לאבחנה שבין בנק לבנק להשקעות, עם זאת סבר כי לעניין חומרת האיסור של טשטוש התחומים לא היתה להבחנה זו משמעות רבה. עסקינן באיסור גורף החל על נאמן. בהמשך הביע בית המשפט עמדתו כי הגיעה העת שהבנקים יניחו ללקוחותיהם ויוציאו אותם אל מחוץ לטריטוריה, בה משמשים בערבוביה אינטרסים של הבנק ושל הלקוח. בכל מקום בו הבנק מייעץ לאדם לרכוש ניירות ערך, שיש לו עניין בהם על פי יוזמה של הבנק, מן הראוי שהבנק יאמר זאת בצורה ברורה. במקרה דנן פעל הבנק בדרך הפוכה ובכך, לגישת בית המשפט, הפר את חובתו כנאמן.

7.      הסוגיה הבאה בה דן בית המשפט נגעה לשאלת שיווק עצות הבנק כמצג שווא. בעניין זה מציין בית המשפט כי "הצעה" יכול שתעלה את שאלת האחריות הנזיקית בעילה של מצג שווא רשלני ובעילה של מרמה. לשתי עילות אלה יסוד משותף - מצגי שווא שהסבו נזק כלכלי טהור. בנוגע לאחריות מסוג זה, מזכיר בית המשפט, כי פותחו מבחני צפיות מיוחדים, אשר ניזונים מהמצב המיוחד שמשלב "מילה" שהובילה ל"נזק" כלכלי, בלשונו של בית המשפט. בהמשך מציין כי בגדרן של שתי העוולות נדרש קיומו של נזק שנגרם כתוצאה מן ההסתמכות. וכי ההבדל המרכזי בין שתי העוולות מקורו ביסוד הנפשי הנחוץ לצורך הטלת אחריות. במצגי שווא רשלניים די ברשלנות בעוד שעוולת התרמית מבוססת על יסוד נפשי חמור הרבה יותר - בבחינת כוונה.

בית המשפט סבר, כי התקיימו היסודות של כל אחת מהעוולות. לגישתו, אופן השיווק של הבנק את ניירות הערך, תוך כדי שהוא נותן תנאים מעולים ללקיחת אשראי להשקעה ובמקביל מסתיר את האינטרס הכלכלי, שיש לו בכך, מקפל בתוכו מצג שווא הן בעצם יצירת האשליה, כי מדובר בעצה, והן בעצם ההנחה העומדת בבסיסו, כי סיכוני העסקה לעומת סיכוייה הם זניחים. העובדה שהמצג נעשה על יסוד אמונה של המציג (הבנק), לפיה לא יגרם נזק לניצג (הלקוח), אינו מוציא את המצג מתחולת העוולות של מצג שווא רשלני או כוזב. יתרה מכך, קיימת חשיבות רבה גם למידת האמון שיש לנציג (הלקוח) במוסר המצגים (הבנק). נהיר, כי מצגים הנמסרים על ידי הבנק נעשים באווירה של אמון ולעתים אף תלות. לפיכך, אי גילוי עלול ליפול גם למצג כוזב (ולא רק למצג רשלני), כך בית המשפט.

8.      מסקנתו של בית המשפט היתה אם כן, כי למערער, נערך מצג שווא על ידי הבנק. אולם על מנת שהעוולה הנזיקית תתקיים, נדרש גם להוכיח את יסוד ההסתמכות של הניצג (הלקוח) על המצג (של הבנק). בנקודה זו ציין בית המשפט כי המערער ביקש להציג עצמו כבובה על חוט, שטולטלה לפה ולשם על פי רצון הבנק. אולם, בית המשפט לא קיבל תיאור ציורי זה. לדידו, לא זה היה המצב. המערער היה אף הוא שחקן ראשי, לפחות ביחס למהלך הסופי. השאלה היתה, האם היה בכך לשלול את יסוד ההסתמכות? לגישת בית המשפט, התשובה על כך לא היתה פשוטה. לדידו, לפער המשמעותי בין הסכום שהוצע על ידי הבנק לבין הסכום שהוא התבקש לשחרר היתה השלכה על מידת ההיתפסות של הבנק על מצגיו. בלשונו של בית המשפט: עניין אחד הוא סיכון שניטל ביחס למצג המתייחס להלוואה של 50,000 ₪ ועניין אחר הוא מצג המתייחס להלוואה של 500,000 ₪. אליבא דבית המשפט, העובדה, כי שינוי שיעורי העסקה נעשה לאחר יעוץ עצמאי הכביד גם הוא על הצדקת ההסתמכות. כך גם פעילותו המאוחרת של המערער, סירובו למכור את ניירות הערך והתמדתו בהחזקתם חיזקו את ההנחה, כי לא ניתן היה להטיל עליו את האחריות למהלכה הכולל של השקעה זו. לפיכך, הסיק בית המשפט שיש לומר, כי ההסתמכות נותרה סבירה עד לגבולות הצעת הבנק. מכאן מסקנתו הנוספת לפיה, המערער מופטר מההפסדים הנוגעים לאותו סכום של השקעה שהגיע כדי 50,000 ₪. לשון אחר, העובדה, כי המערער ביקש "לעשות קופה" ניתקה את הקשר הסיבתי בין המצג לבין העיסקה שבוצעה בפועל. מנגד הבנק גם הוא אינו זכאי להחזר ההפסדים שנגרמו למערער לאחר ירידתן של המניות, שהוא עצמו, באמצעות שלוחו, המליץ למערער לקנות. זאת מאחר וכל השקעתו האדירה של המערער היתה מבוססת על ה"עצה" ועל המצג שהציג לו הבנק. לכן המסקנה האופרטיבית של בית המשפט היתה כי החל ממועד חיסול תיק ההשקעות הבנק לא היה זכאי אלא להפרשי הצמדה וריבית בשל החוב שנצבר בחשבון.

9.      הסוגיה הבאה בה דן בית המשפט נגעה לטענת המערער, כי קרנות הנאמנות של "פסגות" נוהלו על ידי חברה בשם "פסגות מנהל קרנות נאמנות לאומי איגוד בע"מ". מנהל ההשקעות של החברה היה אחד בשם רגב (להלן: "רגב"). אותו רגב עמד למשפט פלילי והורשע בגין עבירות חמורות בקשר למילוי תפקידו כמנהל ההשקעות בחברה. על יסוד דברים אלו סבר המערער, כי יש לפטור אותו מחובתו לבנק, שכן האחרון התרשל בפיקוח על פעילותן של "פסגות" ועקב כך התדרדר שער ניירות הערך שלה.

בית המשפט קבע לעניין זה, כי המערער לא צלח בהוכחת אף לא אחת מיסודות טענתו - הוא לא הראה, כי היה בידי הבנק לקיים הליכי פיקוח על הקרנות. הוא לא הראה, כי הבנק התרשל בקיום אותם הליכים, והוא אף לא הראה, כי נפילת שערי ניירות הערך של הקרנות נבעה מפעילותו הלא תקינה של רגב. יותר מכך, בית המשפט מציין כי אף בעדותו לא עלה בידי המערער לבסס את הטענות הכוללניות והמעורפלות שהעלה בתצהירו בעניין זה. אשר על כן נקבע, כי לא ניתן לקשור אל הבנק פעילות שנעשתה בחברה אחרת, אישיות משפטית שונה מן הבנק. עוד נקבע, כי לא ניתן לחייב את הבנק ברשלנות באי הפעלת אמצעי פיקוח בלא להניח תשתית עובדתית.

     בסופו של דבר קבע בית המשפט כי בכל הנוגע לאותו חלק באשראי המגיע לכדי 50,000 ₪, יש לפטור את המערער מחבותו לבנק. וכי סכום החוב הנוגע ליתרת הסכומים ישולם על ידי המערער לבנק אולם הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית בלבד החל מיום 12/7/94. סכום החוב הסופי אשר חושב, כאמור וניתן לו תוקף של פסק דין היה 364,749 ₪.
בהערת אגב יש לציין, כי פסק דינו של בית המשפט הורכב משני חלקים: חלק עקרוני המדבר באופן עריכת החישובים וחלק אופרטיבי המדבר בחישובים ממש.

הערעורים:
10.      כאמור, לפנינו שני ערעורים אשר על כן, נפתח בע"א 2855/00, הוא הערעור הראשון, ערעורם של בני הזוג וינטרוב, (להלן: "המערערים"), ב"כ המלומד, עו"ד שמחוני, התמקד בערעורו במספר נקודות עיקריות, נפרטן.

11.      לגישת עוה"ד, טעה בית המשפט בקובעו, כי הפרת חובת האמון מצד הבנק אינה גוררת סעד של ביטול העיסקה בכללותה. ב"כ המערערים מסתמך בעניין זה על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 3654/97 קרטין נ' עתרת ניירות ערך (2000) בע"מ, פ"ד נג (3) 385, שם נקבע כי מנהל תיק השקעות שהפר את חובת האמון חב ב"פיצויי ביטול", שהם למעשה שיטת פיצויים עונשית, לפיה חוזר הלקוח למצבו ערב ההשקעה, כאשר מוחזר לו ההפרש בין מחיר ההשקעה לבין מחירה לאחר גילוי ההפרה. בית המשפט העליון ציין בפסק הדין, כי הבסיס הרעיוני למתן הסעד של פיצוי בביטול נעוץ ברצון להרתיע את אלה הפועלים כנאמני הציבור מלפעול בדרך פסולה. בהסתמך על רציונאל זה וכחלק מאותה גישה הרתעתית ציפה ב"כ המערערים כי בית המשפט ינקוט בסעד של "פיצויי ביטול" כמעין איתות, אשר יזהיר את הבנקים מלפעול תוך ניגוד עניינים ותוך הפרת חובות האמון כלפי הלקוחות.

12.     עוד טוען עוה"ד, כי שגה בית המשפט בקביעתו כי ניתן לפרק בצורה מלאכותית את העסקה שבין הצדדים לשתי עיסקאות. ב"כ המערערים מדגיש, כי אין כל מסמך נפרד אשר בגינו נקשרה עיסקה בסך 450,000 ₪. וכי ההשקעה בסך 500,000 ₪ במקום בסך של 50,000 ₪, שהוצעו מלכתחילה, אינה אלא ביטוי למידת ההסתמכות על המצג שהוצג למרשיו באשר לסיכוניו הזניחים של נייר הערך.

13.      עוה"ד ממשיך וטוען לעניין בדיקת הביניים שביצע מרשו באמצעות יועץ חיצוני, כי הייעוץ המקצועי אינו אלא בחינת תנאי המימון והערבויות הנדרשות, אין הוא אמור לכלול את בחינת סדרי הפיקוח הפנימיים של הבנק ולכן אין לקבלת הייעוץ כל רלוונטיות לשאלת האחריות. יותר מכך, בהיעדר יכולת מעשית מצד היועץ לבדוק את אמיתות המצג שהציג הבנק למערערים, אין בייעוץ שניתן להם כדי לשלול את הסתמכותם על המצג ולנתק את הקשר הסיבתי בין המצג לבין הנזק שנגרם.

14.      עוד נטען כי שגה בית המשפט בקביעתו, כי ברצונו של המערער "לעשות קופה" יש לראות כניתוק של הקשר הסיבתי ולהביא לחלוקת האחריות, כפי שזו נקבעה בפסק הדין. עוה"ד טוען, כי אין לייחס למרשו אשם תורם בכך שביקש להגדיל את סכום ההשקעה מאחר והדבר נעשה על בסיס אותה עסקה נטולת סיכון שהוצעה לו על ידי הבנק. יתרה מכך, הבנק נטל על עצמו סיכון במידה שווה ביחס לעסקה בסך 500,000 ₪ בעצם העובדה כי לא העלה דרישות נוספות על אלה שהוצגו למערערים מלכתחילה, קרי הפטור המוחלט מביטחונות כלשהם.

15.     אשר לחיוב המערערים בהוצאות ושכ"ט עו"ד גורס ב"כ המערערים, כי לאור העובדה שבית המשפט נעתר רק למחצית סכום התביעה של הבנק, הרי שלא היה מקום לפסוק הוצאות משפט ושכ"ט כפי שנפסקו בפועל. לכך מוסיף עוה"ד עובדה נוספת לפיה, חלק לא מבוטל מטענות מרשיו התקבל על ידי בית המשפט ולכן, בכל הכבוד, היה על בית המשפט למצוא דרך לקזז את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בין בעלי הדין, כך עוה"ד.

16.      לסיום נטען כנגד החיוב בריבית לתקופה שבין 10.6.99 לבין 11.5.00 וכנגד אופן צבירת הפרשי ההצמדה והריבית. כאמור, בית המשפט פסק, כי הבנק זכאי להפרשי הצמדה וריבית גם בגין תקופה זו. אולם, ב"כ המערערים מציין, כי בתקופה האמורה נדחה ביצועו של החלק האופרטיבי של פסק הדין מחמת מחדלו של הבנק, אשר לא המציא חישובי הפרשים שנצטווה להגיש. בנסיבות אלו לא היה מקום לחייב את המערערים גם בגין תקופה זו, כך עוה"ד. כן נטען, כי טעה בית המשפט כשקבע, כי הפרשי ההצמדה והריבית יצורפו לקרן החוב מדי שלושה חודשים. דרך הצבירה המתבקשת היא אחת לשנה כאמור בסעיף 7 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1962.

17.      מנגד ב"כ הבנק המשיב, עו"ד דולב, בערעורו שלו (ע"א 2882/00) (להלן: "הבנק") ובתגובה לערעור בני הזוג וינטרוב גורס, כי ערעורם של בני הזוג אינו נצמד לעובדות הפרשה הנדונה ועוסק בתיזות כלליות. בהמשך מתייחס עוה"ד המלומד לטענות המערערים בדבר מצג רשלני או כוזב, הפרת חובת אמונים מצד מרשו ואשם תורם. לגישתו, שגה בית המשפט בהתייחסו לאחריות מרשו להפסדים בגין חלק האשראי המגיע לכדי 50,000 ש"ח. ב"כ הבנק מסיים את טיעוניו בסוגיית החיוב בהוצאות ובשכ"ט עו"ד ובסוגיית החיוב בריבית לתקופה שבין 10.6.99 לבין 11.5.00 ואופן צבירת הפרשי ההצמדה והריבית.

18.      למעשה ב"כ הבנק מלין בערעורו על שני נושאים: האחד, התערבות בית המשפט בשיעור הריבית בנוגע לחובם של המערערים, בני הזוד וינטרוב. לגישתו, טעה בית המשפט עת באקט עונשי קבע כי החוב ישא ריבית והפרשי הצמדה בלבד. השני, קביעתו של בית המשפט ביחס לאחריות מרשו להפסדם של המערערים בגין חלק האשראי בסך 50,000 ש"ח.

19.      להלן נפרט ביתר הרחבה את עיקר טענות הבנק.

לשיטת ב"כ הבנק, המערער וינטרוב ניסה להצניע את תפקידו המרכזי של יועץ ההשקעות העצמאי ("היועץ המקצועי") בהחלטה לקחת אשראי מהבנק הגבוה פי עשר מהסכום המקורי שהוצע לו. עוה"ד מדגיש, כי בבית המשפט הוכח ואף נקבע כי היועץ המקצועי היה פעיל בחשבון ניירות הערך של המערערים לכל אורך הדרך והוקנה לו ייפוי כוח לפעול בשם המערערים. גם לאחר ההשקעה המשיך אותו יועץ מקצועי ליטול חלק פעיל בקבלת ההחלטות בעבור המערערים עד כי עת החלה ירידה בשווי תיק ניירות הערך של המערערים סירב המערער להצעת הבנק למכור את ניירות הערך על מנת לצמצמם את נזקיו וטען, כי יועץ ההשקעות המקצועי שלו יעץ לו להמתין ולא לממש את השקעתו, שכן לדעתו בטווח של שנה יעלה שווי התיק שלו מעבר לסך החבות בבנק. מעורבותו של היועץ המקצועי והדרך העצמאית בה ניהלו המערערים את חשבונם מנתקים את הקשר הסיבתי בין התנהגות הבנק לבין הנזק שנגרם למערערים, כך עוה"ד המלומד.

20.      טענה נוספת מפי ב"כ הבנק עניינה בפסק הדין בעניין קרטין. המערער וינטרוב ביסס את טיעונו בערעורו בנוגע לתוצאת הפרת האמונים על פסק הדין בעניין קרטין, אולם, לגישת ב"כ הבנק, אין הנדון דומה לראיה. ראשית, בעניין קרטין נקבע, כי החובות של היועץ או מנהל תיק ההשקעות כלפי הלקוח נקבעות בעיקר על ידי מידת השליטה הנתונה לראשון בביצוע ההשקעות מטעם האחרון. במקרה של עניין קרטין נקבע, כי מנהל תיק ההשקעות שלט שליטה מלאה וישירה בחשבונות הבנקים של משפחת קרטין. בתיק נשוא הערעורים, לעומת זאת, קבלת הייעוץ החיצוני ומה שבא בעקבותיו, שוללת מניה וביה את השליטה של הבנק - המשיב או עובדיו בחשבון המערערים. שנית, נטען לעניין שיטת הפיצויים בה יש לנקוט, כי בית המשפט העליון בעניין קרטין, קבע כי ניתן לבחור בין שלוש שיטות הפיצויים השונות, שפורטו בעניין קרטין, על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. בית המשפט העליון לא קבע את השיטה המחמירה כשיטה בלעדית. אשר על כן, לגישת עוה"ד, אין כל מקום ליישם את שנקבע בנסיבות החמורות של עניין קרטין על התיק נשוא הערעור.

21.      לגבי חיוב בהוצאות ושכ"ט עו"ד גורס ב"כ הבנק, כי העובדה שבית המשפט קמא פסק לבנק הוצאות כאילו זכה במשפט היא הנותנת כי בית המשפט אכן סבר שהבנק הוא שזכה במשפט. זאת לאור העובדה, כי בחלק העקרוני של פסק הדין קבע, כי יש לקבל 90% מתביעת הבנק, וכי המערערים הם אלה שצריכים לשאת ברוב הסיכון הכרוך בעסקה (50,000 אל מול 450,000). אין כל בסיס, אפוא, לטענת המערערים, כי היות שהבנק זכה רק במחצית התביעה בפועל יש להפחית את הוצאותיו. ההפך הוא הנכון - טענתם רק ממחישה את הטעות שבהתערבות בית המשפט בשיעור הריבית המוסכם ועל כך ערעור הבנק בע"א 2882/00, כך עוה"ד המלומד.


דיון :     
22.      ראשית יש לשבח את השופט המלומד על פסק דינו הראוי, הכולל ניתוחים משפטיים מלומדים, אשר סוקרים את הדין המצוי והרצוי הן במשפט ארצנו והן במשפט האנגלו - אמריקאי. הגדיל לעשות השופט המלומד עת הציג בפסק דינו גישה מתקדמת הבאה להרחיב את היקף חובות הגילוי של הבנקים בהסתמך על התווית הפסיקה המנחה של הערכאה העליונה.

23.      שנית יש לחזור ולהדגיש, כי מרבית תביעת הבנק - המשיב נתקבלה אולם נקבע, כאמור, כי סכום החוב ישא הפרשי הצמדה וריבית בלבד החל מיום 12.7.94 וכי המערערים פטורים מן החבות שלהם לגבי חלק האשראי המגיע כדי סך של 50,000 ש"ח מתוך האשראי שהעמיד לרשותם הבנק המשיב. כנגד אלה יוצא ב"כ הבנק המשיב ואילו ב"כ המערערים מצדו מלין על קבלתה של מרבית התביעה כנגד מרשיו.

פתח דבר :
24.      השאלה אשר עמדה בפני בית המשפט היתה שאלה משפטית טהורה והיא מהו המצב כאשר בנק מציע ללקוח לרכוש ניירות ערך מן הסוג שיש לו עניין בהם? האם ניתן להציע הצעה כזו בלא להכריז על האינטרס הנוגד של הבנק? האם ניתן להכשיר עסקה בה הבנק מעמיד אשראי בסכומי כסף גבוהים, למעשה ללא כל בטחונות, לצורך השקעה בניירות ערך שיש לבנק עצמו עניין בהם? כיצד יש לפרש את נכונות הבנק לראות השקעה באותם ניירות ערך כבטוחה מספקת לעצם ההלוואה?

25.     לגישת הבנק, הלקוח פעל על פי שיקול דעתו העצמאי. הוא לא נכפה. תפקידו של הבנק התמצה בהעמדת אשראי. אלא שטיעון זה לא התקבל על ידי בית המשפט. הדבר מעורר את שאלת היחס שבין חובות האמון המוטלות על הבנק והמחייבות אותו להזהיר את הלקוח לבין שוניות המציאות הכלכלית של רדיפת הרווח (ראו: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ"ד מח (2) 573; דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן כיורש, פ"ד מז (5) 31; רע"א 5379/95 סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח', פ"ד נא (4) 464; ע"א 636/89 כחולי נ' בנק ברקליס, פ"ד מה (3) 265 וע"א 1/75 בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ נ' יצחק ורחל הרשקו, פ"ד כ"ט (2) 208, 211). טיעון זה אף אינו מקובל עלינו.

26.     הכלל הוא שהבנק אינו יכול להציע ללקוחותיו לבצע פעולות שיש לו עניין בהן, אלא אם כן נאמר במפורש ללקוח כי הבנק הוא בעל עניין, והוא פועל לטובת עצמו ולא לטובת הלקוח. מתכונת אחרת, שאין בה אזהרה מפורשת ומתלווים אליה אמצעי שיווק או פיתוי, היא פסולה. היא מטילה על הבנק את האחריות לכישלון ההשקעה. זו היתה המסקנה של בית המשפט. נקדים ונאמר כי זוהי גם מסקנתנו שלנו.

27.      כידוע הבנקים ממלאים תפקידים ציבוריים רבים, וחלקים מן המשפט הציבורי חלים עליו, כמו גם על חברות ביטוח; הבנקים מוחזקים כגופים מקצועיים ומיומנים ביותר; לבנקים כלים, כישורים ואמצעים טכניים שאינם מצויים אצל יחידי הציבור; הבנקים גובים טבין ותקילין כנגד שירותיהם; לקוחות נותנים אמון מיוחד בבנקים ובפקידיהם, אותם לקוחות סומכים על הבנקים ועל צוותיהם מהמנהל הבכיר ועד לפקיד הזוטר [ראו: פרופ' אריאל פורת "אחריותם של בנקים בגין רשלנות - התפתחויות אחרונות" ספר השנה של המשפט בישראל - תשנ"ב-תשנ"ג (פרופ' א' רוזן-צבי עורך, תשנ"ד) 324].
אמנם יש אמת בטענה הנשמעת מפי נציגי הבנקים לפיה יש להישמר מפני הקפדת-יתר על האינטרס של הלקוחות לבל תיפגע פעילותו השוטפת של הבנק. אולם באותם המקרים בהם הבנק חורג מן הנוהג המקובל נדרש בית המשפט להקפיד הקפדה יתרה ולהחיל על הבנקים את אותם כללי המשפט הציבורי הבאים להבטיח את התנהלותו התקינה של המסחר הבנקאי ולשמור על האזרח הקטן - הלקוח, המשקיע, ששם אמונו בבנק. בכל הנוגע לייעוץ השקעות, שהרי בכגון דא עסקינן, צופן בחובו עיסוק זה סיכונים רבים, וכשמדובר בסוג העסקאות הנדונות בתיק זה, בפרט (לעניין ייעוץ השקעות ראו פרופ' ריקרדו בן-אוליאל "דיני בנקאות - חלק כללי" (סאקר, תשנ"ו - 1996). מדובר בעסקאות שבהן כרוכים שיקולים מיוחדים ומחמירים שהרי הבנק הינו בעל עניין, מעבר לתפקידו הפורמלי כבנק לכל דבר ועניין.

בנקודה זו ראויים דבריו של בית המשפט בעניין נשוא הערעור, המקובלים עלינו, לפיהם:

"הפעילות הייעוצית של הבנקים בשוק ההון, תוך שילובה בכוחם בהענקת אשראי, נמשכת מזה זמן. לקשיי הנאמנות הכפולה היכולה להיווצר בגדרה, יש אפקט של רעם מתגלגל. קולו של הרעם נשמע רחוק ומזמן, אך קולו החד משמעי קרא לתמורה. הבנקים אינם יכולים לשלב את מקורות האשראי שבידיהם עם פעילות כזו, כאשר היא נועדה לקדם מטרות שלהם בשוק ניירות הערך. כאשר הם נוהגים כך עליהם לומר זאת בקול רם, ובאופן ברור. עליהם לציין את קיומו של ניגוד העניינים. לא כך היה כאן. (ע' 36 לפסק הדין קמא)

זוהי בעצם הרחבת חובת הגילוי המצופה מן הבנק.

     דיון בטענות הצדדים:

28.     לאחר הקדמה זו ודברי הפתיחה נפנה לדון בטענות הצדדים כפי שמצאנו לאחדן לצורך הדיון דכאן:

ראשית נבהיר כי מסקנתו של בית המשפט שאין יסוד להטלת אחריות על הבנק בכל הנוגע להשקעות המערערים בפברואר 1993, היא הרכישה הראשונה (ע' 6 לפסק הדין קמא), מקובלת עלינו.

29.      כעת לרכישה השניה היא הרכישה שנעשתה על ידי המערערים בחודש דצמבר 1993. בעניין זה מציין בית המשפט כי -

"פעולת ההשקעה החלה, אם כן, לפי יוזמה של הבנק. ואולם, הנתבע (המערער) לא קיבל את הצעת הבנק כמות שהיא. הבנק הציע לנתבע (למערער) לבצע השקעה של 50,000 ש"ח בלבד. הלקוח (המערער) היה זה שביקש להגדיל את שיעור ההשקעה ולהעמידה על 500,000 ש"ח. משה ברוד (מנהל מחלקת עו"ש והשקעות בסניף הבנק) מסביר כי פעולה זו של הנתבע נעשתה לאחר התייעצות עם יועץ ניירות ערך בחברת סהר ניירות ערך, שלא היה קשור לבנק. אומר משה ברוד (תצהיר, ס' 9):

'במהלך חודש דצמבר 93', פניתי לנתבע 2 (המערער) והצעתי לו לרכוש קרנות נאמנות בסך 50,000 ש"ח. הנתבע 2 (המערער) ביקש שהות להתייעץ עם יועצו ולאחר שחזר אלי ביקש לרכוש קרנות בשווי של 500,000 ש"ח, מכיוון שלדעת היועץ אין טעם ברכישה קטנה של 50,000 ש"ח, ורק ברכישה בסכום גדול יוכל לראות רווחים גדולים, אשר אולי יוכלו להחזיר לו את ההפסדים במניות 'אדאקום' שרכש מספר חודשים קודם לכן." (ההבהרות אינן במקור). (עמ' 10 לפסק הדין של בית משפט השלום).

דברים אלה זוכים לתמיכה גם בעדות מנהל סניף הבנק מר יאיר פינצ'י (פרוטוקול עמ' 9, ש' 27):

"אני כעת מדבר על דברים מידיעתי האישית: אחרי שהציעו לו 50,000 ש"ח לקרנות, הוא אמר שהוא רוצה להתייעץ עם היועץ שלו. זה נאמר גם לי.
ש. מה היו המילים שלו?
ת. הוא אמר - תן לי לחשוב על זה, על ה 50,000, אני אתייעץ ואני אחזור אליך."

הדברים אף זוכים לאימות נוסף בעדותו של המערער עצמו, אשר בתצהירו טען אמנם כי הרכישה כולה בוצעה ביוזמת הבנק זאת מבלי להזכיר, ולו במילה, התייעצות עם יועץ בלתי תלוי בבנק. ואולם, במהלך עדותו מאשר המערער כי ייעוץ כזה אכן התבצע. הוא אומר כי סכום ההשקעה נקבע לאחר ייעוץ זה. להלן הדברים מפי אומרם (פרוטוקול עמ' 24 ש' 2):

"ש. למה לקחת את ההלוואה הזאת?
ת. כדי לעשות קופה. הבנק פנה אלי והציע לי הצעה יוצאת מגדר הרגיל, תיאר את היתרונות של פסגות, הציע לי תנאי אשראי טובים מאוד והבטיח שאין בעיה לחדש את האשראי מדי חצי שנה ושקרנות לוקחים לזמן ארוך, כיוון שהסיכוי להרוויח בקרנות הוא בין 8 ל10%-. תוך כדי האינטראקציה שלי עם היועץ ועם מר ברוד, הגענו לסכום של 500,000 ש"ח שיכסה גם את האובר וגם יהיה ההשקעה בקרנות שהוצעו…"

לאור כל הדברים לעיל מסקנת בית המשפט היא כי -
המערער "מבקש "לעשות קופה". לשם כך הוא מתייעץ עם יועץ עצמאי. למעשה, חלקו של היועץ המקצועי בפעולת הרכישה, כפי שהוא נשמע בפי הנתבע (המערער), איננו מלא. היועץ המקצועי היה פעיל בחשבון ניירות הערך של הנתבע (המערער), לכל אורך הדרך. ליועץ זה, אבי אהל, הוקנה ייפוי כוח לפעול בשם הנתבעים (המערערים), וזאת ביום 10.1.94 (תצהיר יאיר פינצ'י, ס' 23). עוד קודם לכן היה הנתבע (המערער) פועל לפי הנחיותיו (תצהיר משה ברוד, סע' 5). הנתבע (המערער) עצמו מאשר כי הוא לא פעל, אלא על פי עצתו של אבי אהל. אומר הנתבע (פרוטוקול עמ' 26, ש' 2):

"ש. לגבי מר אבי אהל - הוא שימש כיועץ לניירות ערך?
ת. כן, בסהר, למיטב ידיעתי לא היה לו קשר לבנק איגוד. רק הקשר שאני יצרתי לו.
ש. הפעילות שלך בשוק ההון נעשתה רק באמצעותו?
ת. לא. רק בעזרתו, אך תמיד ביוזמתו של ברוד שהיה מתקשר, מספר על ההנפקה, הייתי מתקשר לאבי אהל והוא היה מייעץ לי. לא פעלתי בלי ייעוצו."
(ע' 11 לפסק הדין קמא)

והדברים מדברים בעד עצמם. יותר מכך, ממשיך בית המשפט ומציין כי -

המערער "מאשר כי לא היה פועל אלא על פי ייעוצו של אותו אבי אהל. ואולם, אפילו תיאור זה יש בו משום הצנעת חלקו של היועץ בפעולותיו של הנתבע (המערער). הנתבע מתאר את היועץ כיועץ בדיעבד. היזמה להשקעות היתה של משה ברוד. עיון בתיק ניירות הערך של הנתבע (המערער) מעלה כי לדברים אלה אין בסיס. הנתבע (המערער) לא רכש רק ניירות ערך בהנפקות, אלא השתתף באופן פעיל במסחר בניירות הערך, גם בגדרו של השוק המשני בבורסה, ופעולותיו אלה נעשו ללא קשר עם עובדי הבנק (עדות יאיר פינצ'י, פרוטוקול ע' 9, ש' 4 ואילך)." (עמ' 12 לפסק הדין קמא)

אשר על כן מסכם בית המשפט כי -

"הצעת הרכישה מקורה ביוזמה של הבנק. היתה זו פעולת שיווק ממשית, המונעת מצרכיו של הבנק. לא היתה כאן עצה שהתבקשה, אף לא עצה שהיה בה צורך ללקוח. הבנק יצר "אווירה של שיווק קרנות", במטרה "להרחיב עסקים". עם זאת, תוכן ההצעה התייחס להשקעה של 50,000 ש"ח בפסגות." (עמ' 12 לפסק הדין קמא).

30.     עד כאן חלקו של הבנק, אולם מכאן והלאה חלקו של המערער, אשר מנתק כליל את אחריותו של הבנק, שכן העלאת סכומי ההשקעה היתה פרי החלטה עצמאית של הראשון.

"לעניין זה, השימוש של הנתבע בביטוי 'אינטראקציה' הוא ניסיון להמעיט בחלקו של הייעוץ המקצועי הבלתי תלוי, שהוביל להחלטתו של הנתבע (המערער). אני מקבל את דברי פקידי הבנק לפיהם הצעת הבנק התייחסה לרכישת ניירות ערך של פסגות בשווי של 50,000 ש"ח. היה זה הנתבע, אשר על בסיס העצה העצמאית ביקש לכפול ב-10 את ההשקעה. ממצא זה, מתבקש נוכח העובדה שהנתבע (המערער) לא הזכיר את דבר העצה העצמאית בתצהירו כלל, וגילה טפח, תוך הסתרת טפחיים, רק בחקירתו הנגדית. יתר על כן, הנתבע בחר שלא להעיד את יועצו, אבי אהל, הגם שהדיון נדחה על מנת לאפשר שמיעת עד זה" (פרוטוקול עמ' 26, ש' 14). (עמ' 12 לפסק הדין קמא).

עיניינו הרואות - היוזמה יוזמת הבנק היא, ההחלטה המהותית החלטת המערער היא, ורובה ככולה נשענת על עצת היועץ החיצוני של המערער. אשר על כן, משתנה ההצעה של הבנק עד כי הופכת היא להצעה עצמאית של המערער הזוכה בקיבול אופטימלי - ללא בטוחות - מן הבנק. ולא די באלה, ההצעה החדשה כה שונה מהצעת הבנק והיא נשענת כל כולה על עצת המומחה החיצוני עד כי הצעתו של הבנק כמעט נמחקה כליל וזה האחרון יצא בעור שיניו מן התמונה.

למסקנה זו, לה שותף כמובן גם בית המשפט קמא יש השלכות על מספר מטענות הצדדים. נפרט זאת בהמשך הדברים.

ברם, בנסיבות דנן אין אנו מוצאים כל עניין להידרש לעניין התניית שירות בשירות על ידי תאגיד בנקאי (לעניין זה ראו ספרם של ד"ר א. וינרוט וב. אדלשטיין "התניית שירות בשירות על ידי תאגיד בנקאי" (הוצאת שואב).

30.     המערערים טענו כי הפרת חובת האמון מצד הבנק עליה אין חולק גוררת סעד של ביטול העסקה בכללותה ולעניין זה הם מפנים לעניין קרטין. הבנק מאבחן את העניין דנן מעניין קרטין. בנקודה זו אנו תמימי דעים עם ב"כ הבנק.

בע"א 3654/97 קרטין ואח' נ' עתרת ניירות ערך (2000) בע"מ, פ"ד נג (3) 385, 397 - 398 נקבע כי:

"יצוין, כי ההיקף המוחשי של חובת הנאמנות המוטלת על שלוח אינו זהה בכל המקרים. הוא תלוי בטיב היחסים בין השולח לבין השלוח. בהקשר של השקעות בניירות ערך, החובות של הסוכן, היועץ או מנהל תיק ההשקעות כלפי לקוחו נקבעות בעיקר על ידי מידת השליטה הנתונה לראשון בביצוע ההשקעות. ככל ששליטתו רבה יותר, כך האמון הניתן לו גדול יותר ואתו גדלה חובת הנאמנות המוחשית כלפי לקוחו."

בעניין קרטין נקבע כי החובות של היועץ כלפי הלקוח נקבעות באמצעות מידת שליטתו בביצוע ההשקעות מטעם הלקוח. בנסיבות עניין קרטין נפסק כי מנהל תיק ההשקעות שלט שליטה מלאה וישירה בחשבונות של בני משפחת קרטין. בעוד בתיק שלפנינו, קבלת הייעוץ החיצוני, ומה שבא בעקבות אותו הייעוץ, שוללים את שליטת הבנק או מי מטעמו בחשבון של המערערים.

31.      המערערים יוצאים חוצץ כנגד הקביעה כי הייעוץ החיצוני ביטל את אחריות הבנק. בנקודה זו נטען גם כנגד ניתוק הקשר הסיבתי. מנגד הבנק יוצא כנגד חיובו ב - 50,000 ש"ח.

בנקודה זו אין לנו אלא להפנות שוב לקביעות בית המשפט:

"ראינו כי לנתבע (המערער) נערך מצג שווא. בהתחשב ביחסי הצדדים ובטיב המניע של הבנק היה זה מצג שווא שהבנק אדיש לגבי דיוקו ומידת ההסתמכות של הנתבע (המערער) עליו. עם זאת, הנתבע (המערער) ערך בדיקה משלו. בדיקה זו לא הסתיימה באימוץ הצעת הבנק כפי שהיא. הנתבע (המערער) העדיף להגדיל את שיעור ההשקעה פי עשרה. לפעולה זו של הנתבע (המערער) יש משמעות. הנתבע (המערער) המבקש להציג עצמו כבובה על חוט, שטולטלה לפה ולשם על פי רצון הבנק, היה שחקן ראשי, לפחות ביחס למהלך ההשקעה הסופי. היה זה הוא נתן לעסקה את צביונה הסופי, לאחר בדיקה עם יועץ בלתי תלוי."





כעת ישאל השואל: האם יש בכך כדי לשלול את ההסתמכות הסבירה?

"התשובה לשאלה זו אינה פשוטה. נראה כי ההסתמכות נשללת עד גבול מסוים. העסקה אשר בוצעה לבסוף היתה דומה מבחינת המנגנון - אשראי לרכישת ניירות ערך, ללא בטחונות נוספים - לעסקה המוצעת. ואולם הפער המשמעותי בין הסכום המוצע לבין הסכום שהתבקש יש בו כדי להשליך על מידת ההתפסות של הבנק על מצגיו. עניין אחד הוא סיכון שניטל ביחס למצג המתייחס להלוואה של 50,000 ש"ח, ועניין אחר הוא מצג המתייחס להלוואה של 500,000 ש"ח. העובדה כי שינוי שיעורי העסקה נעשה לאחר יעוץ עצמאי מכביד גם הוא על הצדקת ההסתמכות. גם פעילותו המאוחרת של הנתבע (המערער), סירובו למכור את ניירות הערך והתמדתו בהחזקתם אינם מלמדים על התנערות מן העסקה כמכלול (לעיל, סעיף 21), ומחזקים את ההנחה כי לא ניתן להטיל על הבנק את האחריות למהלכה הכולל של השקעה זו.

עם זאת, ביסוד העסקה עומדת יוזמה של הבנק. יוזמה זו היתה כרוכה מראשיתה בהפרת חובות אמון. עצם הפנייה, הפיתוי והשידול, בעטיפה של עצה "לטובת הלקוח" היו נגועות. על כן ניתן לומר כי ההסתמכות נותרה סבירה עד לגבולות הצעת הבנק. מכאן שהנתבע (המערער) מופטר מההפסדים הנוגעים לאותו סכום של השקעה שהגיע כדי 50,000 ש"ח. העובדה שהנתבע (המערער) ביקש "לעשות קופה", מנתקת את הקשר הסיבתי בין המצג לבין העסקה שבוצעה בפועל, אך אינה יכולה לשחרר את הבנק מאחריותו לאותו חלק בעסקה אשר היה נגוע בפעולה יזומה של הבנק. אך השפעת הפעולה הנגועה של הבנק אינה נעצרת בתחנה זו. עם התמוטטות ערך ניירות הערך ניטלה גם ההצדקה לעצם העמדת האשראי במחיר שנקבע לו מלכתחילה. 'מחיר' זה היה מבוסס על הנחת עבודה ביחס למידת הביטחון שניתן ליחס לתיק ניירות הערך ו"זולות" האשראי שכנגדו. הנחת עבודה זו היתה תוצאת המצגים העקיפים, הסיגנלים. עם "חיסול" תיק ההשקעות פקע הטעם העומד ביסוד "עסקת החבילה", בה הוקצה אשראי כנגד רכישת מניות מסויימות. על כן, החל מאותו מועד לא זכאי הבנק אלא להפרשי הצמדה וריבית בשל החוב שנצבר בחשבון." (ע' 30 - 31 לפסק הדין קמא)

יש לציין כי לאותה תוצאה מגיע בית המשפט גם באמצעות הכללים של אשם תורם.

32.      עוד נטען כי פירוק העסקה לשניים הינו מלאכותי ושגוי. אין בידינו לקבל טענה זו בנסיבות העניין. כך גם לגבי טענת המערערים כנגד הריבית לתקופה שבין 10.6.99 - 11.5.00 וכנגד אופן צבירת ההפרשים.

33.      אשר לשאלת ההוצאות לעניין זה הלכה היא כי -
"כלל גדול נהוג היה בידי בית-משפט זה מימים ימימה, - והוא שלא להתערב בשיקול דעתן של הערכאות האחרות לעניין פסיקת ההוצאות, רק לעתים רחוקות מאד, אם באשר נפלה בפסיקת ההוצאות טעות משפטית ואם באשר נתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת". (ע.א. 378/78 פד"י ל"ג(1) 509, 510).

"משנפל בהחלטתה של הערכאה הראשונה פגם יסודי או טעות, יסודית בשיקול הדעת בקביעת ההוצאות, הרי דינו של ערעור על ההוצאות בלבד, כדין כל ערעור אחר בו נדרשת התערבות של בית-המשפט לערעור" (ראה לדוגמא ע.א. 600/67 פד"י כ"ב(2) 485; ע.א. 406/80 פד"י ל"ו(4) 417), ו"בית משפט לערעורים אינו נמנע מלהתערב בפסיקת ההוצאות על-ידי בית-משפט של הערכאה הקודמת כאשר ברור שנפל משגה בפסיקתה והמשגה הוא ממשי" (ע.א. 762/76 פד"י ל"ב(2) 500, 502).
(ע"א 77/85 חברת חשמל מחוז ירושלים בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לט (2) 592).
בעניין שלפנינו לא מצאנו כי נפלה טעות משפטית בנוגע לפסיקת ההוצאות. כאמור, מצויים אנו בתחום בו מתחם שיקול הדעת המוקנה לערכות הדיוניות בקביעת סכום ההוצאות הוא גדול ביותר. בנסיבות אלה ולמרות תחושת המערערים אנו סבורים כי אין להתערב בשאלת ההוצאות. נוסיף כי בפני בית המשפט היתה פרוסה התמונה בכללותה - הן תוצאת התביעה והן התנהגות הבנק לה ייחד בית המשפט מלים רבות - והוא מצא בכל זאת לפסוק כפי שפסק, בעשותו כן הפעיל בית המשפט את שיקול דעתו ואין כל טעם המצדיק את התערבותנו בו.

34.     הבנק מצדו התמקד בשני אלה: התערבות בית המשפט בשיעור הריבית בנוגע לחוב ושאלת אחריות הבנק להפסד ה - 50,000 ש"ח. לטענת ב"כ הבנק הייעוץ המקצועי מנתק את הקשר הסיבתי.

את שתי הטענות אין בידינו לקבל. הן התערבות בית המשפט בשיעור הריבית והן קביעתו לעניין אחריות מרשו להפסד הסכום של 50,000 ש"ח בדין יסודן. לעניין אחרון זה אין לנו אלא לחזור ולהפנות לפסקה מס' 30 לפסק דיננו. נראה לנו, כי טוב היה עושה הבנק לו כלל לא היה נדרש לטענה הנוגעת במישור אחריותו של הבנק, שהרי פסק הדין קמא אינו חוסך תיאורים בכל הנוגע להתנהלות הבנק בפרשה ולולא התערבות היועץ החיצוני היה בית המשפט מטיל את מלוא כובד האחריות לכל הסכום על הבנק.

סיכום:
35.     בנסיבות אלה, מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט לפיה בכל הנוגע לאותו חלק באשראי המגיע לכדי 50,000 ש"ח, שהושקע על פי יוזמת הבנק ובהמלצתו, יש לפטור את המערערים מחבותם לבנק. סכום החוב, הנוגע ליתרת הסכומים, הוא פרי פועלם של המערערים עצמם, בחריגה מן ההצעה שהוצעה על ידי הבנק ועל כן הם חבים בו, אולם הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית בלבד החל מיום 12.7.94.

אחרית דבר:
36..      אכן תוצאת הדיון הינה דחית ערעורי הצדדים שניהם, ברם עדיין מלווה אותנו תחושה לא קלה של דאגה מהתנהלות הבנק בעניין דנן ולולא תרומתו המכריעה של המערער לכישלון השקעותיו לא היינו מהססים מלהטיל את מלוא האחריות על הבנק או אז גם היינו נותנים דעתנו ליישום ההלכה שנפסקה בעניין קרטין.

סוף דבר:

37.     הערעורים נדחים. בשים לב לתוצאה זו אנו מורים כי לא יינתן צו להוצאות בערכאתנו זו.

     הערבון יוחזר למערערים.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק ניירות ערך

  2. רשימת השימור בבורסה

  3. מס על הפסד מניירות ערך

  4. הפסדים באופציות מעו''ף

  5. ייעוץ כושל בניירות ערך

  6. עורך דין בתחום שוק ההון

  7. עבירת הנעה לרכוש ניירות ערך

  8. היתר לעשיית עסקה בניירות ערך

  9. תביעה ייצוגית בדיני ניירות ערך

  10. הצעה ללקוח בבנק לקנות ניירות ערך

  11. תביעה להחזר הפסדים בשוק ההון במט''ח

  12. צו מס הכנסה (קביעת בורסה), התשס"ד-2004

  13. תקנות ניירות ערך (חיתום), התשס''ז-2007

  14. תקנות ניירות ערך (חיתום), התשנ''ג-1993

  15. חוק ניירות ערך (הוראת שעה), התש"ן-1989

  16. תקנות ניירות ערך (הצעת רכש), התש''ס-2000

  17. תקנות ניירות ערך (סדרי דין), התשל''א-1970

  18. צו ניירות ערך (חברת רישומים), התשס"א-2001

  19. תקנות ניירות ערך (מאשר חתימה), התשס''ג-2003

  20. תקנות ניירות ערך (אגרה שנתית), התשמ''ט-1989

  21. תקנות ניירות ערך (הבנק העולמי), התשס''ה-2005

  22. צו מס הכנסה (קביעת ניירות ערך זרים), התשנ"ב-1992

  23. דין הכנסה שמקורה בנייר ערך שנרכש בעסקת מכירה בחסר

  24. אישור כללי ורשיון להנפקת ניירות ערך והצעתם לציבור

  25. תקנות ניירות ערך (ניירות ערך מיוחדים), התשס''ט-2008

  26. תקנות ניירות ערך (מסירת הודעות לרשות), התשמ''ד-1984

  27. תקנות ניירות ערך (דוחות כספיים שנתיים), התש''ע-2010

  28. תקנות ניירות ערך (פרסום מודעות בעיתונים), התשס''ח-2008

  29. תקנות ניירות ערך (חתימה ודיווח אלקטרוני), התשס''ג-2003

  30. תקנות ניירות ערך (הצעת מדף של ניירות ערך), התשס''ו-2005

  31. תקנות ניירות ערך (שיתוף פעולה עם רשות חוץ), התש''ס-2000

  32. תקנות ניירות ערך (אגרה שנתית) (הוראת שעה), התשס''ה-2005

  33. תקנות ניירות ערך (אגרה שנתית) (הוראת שעה), התשס''ח-2008

  34. תקנות ניירות ערך (אגרה שנתית) (הוראת שעה), התשס''ז-2007

  35. תקנות ניירות-ערך (דו''חות תקופתיים ומיידיים), תש''ל-1970

  36. צו ניירות ערך (ביטול מחיר מרבי) (הוראת שעה), התשנ"ה-1995

  37. תקנות ניירות ערך (הודעה משלימה וטיוטת תשקיף), התשס''ז-2007

  38. תקנות ניירות ערך (אופן הצעת ניירות ערך לציבור), התשס''ז-2007

  39. תקנות ניירות ערך (הודעה על תוצאות ההצעה שבתשקיף), תש''ל-1969

  40. תקנות ניירות ערך (תנאים להצעה על פי תשקיף מדף), התשס''ו-2005

  41. צו ניירות ערך (הגבלת מתן אשראי למקבל אשראי יחיד), התשמ"ח-1988

  42. צו מס הכנסה (קביעת תקופה לגבי ניירות ערך מסחריים), התשנ"ב-1992

  43. תקנות ניירות ערך (פרטי מסמך רישום, מבנהו וצורתו), התשס''א-2000

  44. תקנות ניירות ערך (סדרי דין לענין תובענה ייצוגית), התשנ''ב-1991

  45. צו מס הכנסה (פטור ממס על ריבית לבעל נייר ערך מסחרי), התש"ן-1990

  46. תקנות ניירות ערך (עסקה בין חברה לבין בעל שליטה בה), התשס''א-2001

  47. תקנות ניירות ערך (אגרת בקשה למתן היתר לפרסום תשקיף), התשנ''ה-1995

  48. תקנות ניירות ערך (פרטי מתאר הצעת ניירות ערך לעובדים), התש''ס-2000

  49. תקנות ניירות ערך (פרטים לענין סעיפים 15א עד 15ג לחוק), התש''ס-2000

  50. צו מס הכנסה (שיעור המס על רווח הון במכירת נייר ערך זר), התשנ"ב-1992

  51. תקנות ניירות ערך (הצעה פרטית של ניירות ערך בחברה רשומה), התש''ס-2000

  52. תקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים של תאגיד חוץ), התשס''א-2000

  53. תקנות ניירות ערך (קביעת תקופת רישום למסחר בבורסה בחו''ל), התשס''א-2000

  54. תקנות ניירות-ערך (פרטי התשקיף וטיוטת תשקיף - מבנה וצורה), התשכ''ט-1969

  55. תקנות ניירות ערך (סייג לענין המניות הבנקאיות שבהסדר) (הוראת שעה), התשנד-1993

  56. כללים בדבר סדרי טיפול בדוחות על פי תקנות הצעה פרטית ותקנות עסקה עם בעלי שליטה

  57. תקנות ניירות ערך (סייג לענין המניות הבנקאיות שבהסדר) (הוראת שעה), התשנ''ד-1994

  58. תקנות ניירות ערך (תקופה להגשת הזמנות לניירות ערך המוצעים בתשקיף), התשס''ו-2005

  59. תקנות ניירות-ערך (פרטי תשקיף של קרן להשקעות בנאמנות, מבנהו וצורתו), התש''ל-1969

  60. צו ההגנה (כספים) (הגבלת העברתם של ניירות ערך והמצאת דינים וחשבונות), תשכ"ב-1962

  61. תקנות ניירות ערך (מועדי הגשת הודעה של בעל ענין או נושא משרה בכירה), התשס''ג-2003

  62. צו מס הכנסה (פטור ממס על ריבית או על דמי ניכיון לבעלי נייר ערך מסחרי), התשנ"ב-1992

  63. תקנות ניירות ערך (כללי דיווח על היערכות לפתרון בעיית באג 2000) (הוראת שעה), התשנ''ט-1999

  64. צו מס הכנסה (הקלת מס במכירת איגרת חוב הנסחרת בבורסה מחוץ לישראל) (הוראת שעה), התשס"ג-2003

  65. תקנות ניירות ערך (אגרת טיפול בהקצאת ניירות ערך בחברה רשומה שהוצעו שלא לציבור), התשנ''ט-1998

  66. צו מס הכנסה (קביעת תמורה, תשלום או רווח הון ממכירת נייר ערך או מעסקה עתידית כהכנסה), התשס"ג-2002

  67. חוק להגברת התחרות ולצמצום הריכוזיות וניגודי הענינים בשוק ההון בישראל (תיקוני חקיקה), התשס"ה-2005

  68. תקנות ניירות-ערך (פרטי תשקיף של קרן להשקעות בנאמנות שנוסדה מחוץ לישראל, מבנהו וצורתו), התש''ל-1970

  69. תקנות מס הכנסה (חישוב רווח הון במכירת נייר ערך הנסחר בבורסה, מילווה המדינה או יחידה בקרן נאמנות), התשס''ג-2002

  70. תקנות מס הכנסה (שיעורי מס מיוחדים לענין מי שהחזיק בנייר ערך זר לפני יום רישומו למסחר בבורסה מחוץ לישראל), התשס''ד-2004

  71. תקנות מס הכנסה (ניכוי מתמורה, מתשלום או מרווח הון במכירת נייר ערך במכירת יחידה בקרן נאמנות או בעסקה עתידית), התשס''ג-2002

  72. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון