להלן פסק דין בנושא הפסקת אשראי על ידי הבנק: פסק דין זוהי תביעה לתשלום 550,000 ₪ בגין נזקים אשר לטענת התובעים נגרמו להם בשל הפסקת אשראי ע"י הבנק הנתבע . התובעת מס' 1 ( להלן: החברה) הינה חברה העוסקת בייצוא ושיווק פרחים לחו"ל,התובעים 2 ו-3 הינם אחים ובעלי מניות בתובעת ובתקופה הרלוונטית לתביעה,כיהנו כמנהלי התובעת. בסמוך לאחר הקמתה,בשנת 1986 , פתחה וניהלה החברה חשבון בסניף תל מונד של הנתבע, שהינו תאגיד בנקאי. בתאריך 24.10.86 חתמה החברה על הסכם תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי מס' 73700/58 .בתאריך 22.11.87 חתמו התובעים 2 ו-3 ,על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום להבטחת סילוק כל חובותיה של החברה לבנק ( מוצג 2 למוצגי הנתבע) ובמסגרת האובליגו של החברה נלקחו בחשבון חשבונותיהם האישיים של מנהליה . אין מחלוקת בין הצדדים באשר למסגרת האשראי המאושר שניתנה לחברה בחשבונה הנ"ל בתקופה הרלוונטית, בשנים 91-92 ,אשר עמדה בחודש יוני 91 על 60,000 ₪ , בחודש יולי 91 90,000 ₪ ובחודש ספטמבר 91 ואילך 80,000 ₪. בתאריך 23.2.92 כתוצאה מסירוב הנתבע לכבד צ'קים שנמשכו על ידה הוגבל חשבונה של החברה ומכאן התביעה שבפניי. התובעים טוענים כי הסיבה להפסקת האשראי הפתאומית בחשבון החברה, ביום 17.2.92, קשורה לחקיקתו הצפויה בכנסת של חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי ,התשנ"ב -1992 ("חוק גל") . ובכך לגרסתם הפר הנתבע את חובותיו כלפיהם. התובעים תומכים טענותיהם בעובדה כי בפועל נהנתה החברה במשך שנים ממסגרת אשראי שהיתה גבוהה פי כמה מן המסגרת המאושרת הרשומה והעמדת אשראי גבוה מן המסגרת הרשומה נעשתה בהסכמתו המלאה של הנתבע, בין במפורש ובין מכללא ובין על דרך התנהגות ,ולכן התנהלו עסקי החברה בהסתמך על הסכמה ו/או למצער המצג בדבר הסכמה, כי הבנק ימשיך ויאפשר לחברה לנצל אשראי מעל למסגרת המאושרת ולאור זאת טוענים התובעים כי מצב חשבונה של החברה בפברואר 92 לא הצדיק את ביטול האשראי ו/או סירובם של הצ'קים שגרמו להגבלת החשבון. להשקפתם לא היתה לבנק כל עילה לנהוג כך , הן משום חובות תום הלב והנאמנות המוטלות עליו והן על פי ההסכמים בין הצדדים. ולכן ניתן להסביר את התנהגותו שהיתה נטולת כל הגיון עסקי של הנתבע ביחס לחשבון, רק על רקע חקיקתו הצפויה של "חוק גל " . לעומתם טוען הנתבע כי החריגות הגבוהות והמתמשכות ממסגרת האשראי, פער הביטחונות אשר הלך וגדל באובליגו כתוצאה מהגדלת יתרת החובה והחריגה מהאשראי בחשבון העו"ש, הם שהובילו אותו למסקנה כי חשבון החברה נמצא ברמת סיכון גבוהה וכדי לא להגדיל את החריגה ממסגרת האשראי בחשבון העו"ש, והאובליגו הכולל, נאלץ שלא לכבד צ'קים נוספים , וכפועל יוצא הוגבל החשבון. הטענות המקדמיות טענת ההתיישנות הנתבע טוען כי דין התובענה להידחות מחמת התיישנות ,וזאת מכוון שעל פי גרסת התובעים עצמם עילת התביעה הנה ביטול האשראי והפסקתו ועילה זו נוצרה בתאריך 17.2.92 ולכן היה על התובעים להגיש את תביעתם לכל המאוחר עד ליום 16.2.99 שהוא המועד בו בפועל הסתיימה תקופת 7 שנות ההתיישנות, בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות , התשי"ח- 1958. לעומתו גורסים התובעים כמפורט בסיכומי בא כוחם כי : א. ביום ה- 16.2.99 הוכרזה שביתה במערכת בתי המשפט וננקטו עיצומים בגינם נמנע מהתובעים להגיש את התובענה באותו מועד. תקופת השביתה מהווה מועד שאינו נמנה במניין על פי תקנה 5 לתקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל ( סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים ), התשמ"א- 1981 ומיד לאחר סיום השביתה הוגשה התביעה. ב. ביום ה- 16.2.99 נשלח כתב התביעה בדואר רשום לבית המשפט, בהתאם להוראות תקנה 7 לתקנות בית המשפט ולשכות ההוצאה לפועל ( סדר דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים) התשמ"א - 1981. בצדק טוען ב"כ הנתבע כי כדי להרים את נטל ההוכחה באשר לשביתה ותחולת התקנות בתאריכים הנטענים , היה על התובעים להביא ראיה שאכן במועד המדובר התקיימה שביתה. יתרה מכך תקנה 7 (א) לתקנות השביתה קובעת הוראות המאפשרות הגשת מסמכים לבית המשפט בתקופת השביתה בבש"א 2108/99 עזבון המנוח שמואל נ' אלינא אוריאלי תק על 2000 (1) 486 נאמר " בהודעות פורטה דרך הגשת מסמכים בדואר רשום , הנחשבת כהמצאה לבית משפט . כאשר ההודעה מציעה דרך חילופית להגשת כתבי בית -דין , לא ניתן להסתמך עליה כבסיס לפטור מהגשה במועד." אך התובעים לא הביאו כל ראיה או תצהיר מטעמם כי אכן ביום ה- 16.2.99 נשלח כתב התביעה בדואר רשום כפי שהם טוענים, אציין כי לתגובת המשיבים אשר הוגשה לבית המשפט בתאריך 17.6.99 לא צורף הנספח אשר לטענתם הינו העתק אישור קבלת הדואר הרשום ולכן לא עמדו בנטל הדרוש. לאור האמור לעיל נראה לכאורה כי דין טענה זו להתקבל והתביעה אכן התיישנה אך למרות האמור לעיל , מטעמי זהירות החלטתי לדון גם בתביעה לגופה וויתור ומניעות הבנק הגיש שלוש תביעות בסדר דין מקוצר כנגד התובעים: בתאריך 1.2.94 הגיש הנתבע כנגד התובעים תביעה בסד"מ ( ת.א. 1369/94) בגין יתרת חובה בסך 35,659.78 ₪ בחשבון שניהלה החברה אצל הנתבע, ואשר התובעים מס' 2 ו-3 ערבו לפרעונה . בתאריך 17.2.94 הגיש הנתבע כנגד התובע מס' 2 ואשתו דורית תביעה בסד"מ ( ת.א 1716/94) בגין יתרת חובה בחשבונם הפרטי בסך 20,324.30 ₪. בתאריך 9.3.94 הגיש הנתבע כנגד התובע מס' 3 תביעה בסד"מ ( ת.א.1716/9) בגין יתרת חובה בחשבון שניהל בסניף של הנתבע בגין יתרת חובה בסך של 35,659 ₪ . במקביל ניהלו הצדדים מו"מ והגיעו להסכמה דיונית לפיה יגישו סיכומיהם לתיק או לחילופין,באם יצלח המשא ומתן ,יוגש הסכם הפשרה לאישור בית המשפט . המו"מ בין הצדדים התארך והצדדים נמנעו מהגשת סיכומי טענותיהם .עקב כך, ניתנו פסקי דין בשלוש התובענות.אך לאחר מכן חתמו הצדדים על הסכם פשרה שאושר ע"י בית המשפט , ולבקשת הצדדים ,בוטלו פסקי דין שניתנו במסגרת שלוש התובענות. בתאריך 1/9/96 פתח הנתבע בהליכי הוצאה לפועל כנגד התובעים, ובמקביל הגישו התובעים ביום 18/5/94 המרצת פתיחה (הפ 257/97 ) למתן פסק דין הצהרתי לפיו הסכם הפשרה בטל . כתוצאה מאירועים אלו חדשו הצדדים את המו"מ וביום 13.11.98 חתמו על הסכם פשרה ( להלן הסכם הפשרה מס' 2 ) לסילוק סופי של מלוא חובם של התובעים לבנק. לטענת הנתבע, כבר בהסכם הפשרה הראשון ויתרו התובעים על הטענות המהוות בסיס לתובענה זו ( הטענה כי הנתבע הפר בחוסר תום לב וברשלנות את התחייבותו להעמיד אשראי לחברה) ולכן הם מנועים להעלות עניין זה בשנית. לגרסת הנתבע בתחילתו של המו"מ , אשר נוהל בעיקר בין מנשה לעו"ד פישר , העלה מנשה את הטענה בדבר הפסקת האשראי והנזקים אשר נגרמו לחברה בגין אותה הפסקה, ורצונם של התובעים להגיש תביעה שכנגד ולקזז את סכום הנזק מהסכומים אשר עליהם לשלם. אולם בסופו של דבר ,הגיעו הצדדים לידי הסכמה מפורשת כתנאי מקדים למו"מ לפיה יוותרו התובעים על תביעותיהם וטענותיהם כנגד הבנק, כמו גם על הדרישה להעברת החוב למשקם ,ומנגד הסכים הבנק לבוא לקראת התובעים הן ביחס לגובה החוב והן בהסדר התשלומים לפירעונו .לביסוס טענה זו הציג הנתבע מכתבים שהוחלפו בין הצדדים במהלך המו"מ ואת תצהירו של עו"ד פישר (מוצג 26 למוצגי הנתבעים ) והתובעים מצדם הגישו את תצהירו של התובע מס' 3 . לאחר שעיינתי בהסכם הפשרה ובנסיבות שקדמו לחתימתו נחה דעתי כי דין הטענה להידחות ב ע.א 6726/98 רן אריאב נ. משה כהן דינים עליון כרך נז 742 דנה כב' השופטת פרוקצ'יה בדרך בה מתחקה בית המשפט אחר אומד דעתם של הצדדים: " בגיבושו של אומד דעת הצדדים משמשים בערבוביה נתונים הבאים מפנים החוזה ומחוצה לו, התחקות אחר אומד דעת הצדדים נעשית בשני מישורים, ואם תרצו , בשני מעגלים הנעים זה בתוך זה בזרימה דו כוונית : מעגל פנימי שענינו בחינת גוף הטקסט ומעגל חיצוני שענינו בחינת הנסיבות החיצוניות האוצלות על משמעות הטקסט ומאירות את המטרות היעדים והאינטרסים שהצדדים ביקשו להגשים" לא ניתן להסיק מהסכם הפשרה כי התובעים ויתרו על טענותיהם המשמשות בסיס לתובענה זו הנתבע מבסס טענתו על סעיף 3 ו' לטיוטות הסכם הפשרה אשר נוסח ע"י בא כוחו: " הנתבעים מצידם מאשרים את סכומי התביעות ומוותרים מראש על כל טענה בקשר לסכום התביעה ולעובדות הכלולות בכתבי התביעה ." נראה כי העדרו של סעיף זה מהנוסח הסופי של הסכם הפשרה מלמד כי התובעים נתנו דעתם עליו והתכוונו לתוצאה הנובעת מהשינוי ולכן יש לייחס חשיבות לעובדה כי התובעים לא הסכימו לכלול את הסעיף בהסכם הסופי , ולפרש את הסכם הפשרה לאור התיקון שנעשה. במקום סעיף 3 ו' שהושמט באו סעיפים 1 א' ו-ב' אשר הופיעו בהסכמי הפשרה וקבעו "הנתבעים מאשרים בזה: כי היתרות של חשבונותיהם , הלוואותיהם, ערבותם וחובותיהם האחרים לנתבע מכל מן וסוג שהם , ליום 8/6/94 כפי שמופיעים מכתב התביעה בתיק לעיל הוא בסך ... וכי הצדדים יהיו מנועים מלכפור בשיעור החוב כאמור. לצורך הסכם הפשרה מוסכם על הצדדים כי החוב כולל ריבית אשר חושבה כיאות עד ליום 8/6/94 . הצדדים יהיו מנועים מלכפור בשיעור הריבית ו/או אופן חישובה ו/או זכות הבנק להיפרע את הריבית כאמור . ד. הנתבעים מאשרים בזאת כי חוק גל אינו חל עליהם בגין החוב בחשבון נשוא תביעה זו והנתבעים יהיו מנועים מלפנות בעתיד מכל סיבה שהיא למשקם להיכלל בהסדר על פי חוק גל בקשר לחשבון נשוא התביעה." טיעונו של הנתבע אינו מתיישב עם נוסחו של ההסכם אשר מחזק את המסקנה כי הסכם הפשרה כלל ויתורים הדדים שהצדדים טרחו לפרטם באופן ברור ומדויק . כך ויתרו התובעים על טענות הגנה מכוח חוק גל , ועל האפשרות לכפור בסכום החוב .ומנגד ויתר הנתבע על פירעון חלק מיתרת החוב. יתר על כן , אין חולק כי כבר בתחילתו של שלב המו"מ הראשון בין הצדדים הבהירו התובעים כי בכוונתם לתבוע את הבנק, עם זאת גם הסכם הפשרה השני שנחתם לא כלל סעיף המונע הגשתה של תביעה זו, וזאת להבדיל מהנתבע אשר בסעיף 2 להסכם מצהיר כי הוא מסלק באופן סופי ומוחלט את כל התביעות והטענות העומדות לו כנגד התובעים. המסקנה המתבקשת היא כי התובעים עמדו בתקיפות לכל אורך הדרך על רצונם לתבוע את הבנק ושמרו על זכות זו. לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות את טענת המניעות . השתק עילה עוד טוען הנתבע להשתק עילה , המונע מהתובעים הגשתה של תביעה זו. הנתבע סומך טענתו על תביעה שהוגשה ע"י התובעת לבית משפט השלום בנתניה למתן סעד הצהרתי לפיו הסכם הפשרה בטל. לטענת הנתבע מטרת התביעה הנ"ל היתה לאפשר לתובעת לתבוע בגין העילות המושתקות , נשוא התביעה שבפני. לגרסת הנתבע משנדחתה התביעה למתן פסק דין הצהרתי מנועים עתה התובעים על פי כללי השתק העילה לשוב ולהגיש את התביעה הנוכחית . בע. א 296/66 247 קלוזנר נ' שמעוני פד"י כב' (2) 561 בעמ' 583 מול האות ז' נאמר: " מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה ע"י בימ"ש מוסמך , שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם אם זו מבוססת על עילה זהה..." לא מצאתי כי יש מקום לקבל את טענתו זו של הנתבע. בתביעה לסעד הצהרתי טענו התובעים כנגד הפרתו של הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים (למותר לציין כי הסכם הפשרה אשר נחתם אינו דן בסוגיות עליהן מושתתת תביעה זו). פסק דינו של כב' השופט י' גלין מתייחס לבקשת ביטולו של הסכם הפשרה בעקבות פעולות שנעשו לאחר חתימתו של ההסכם. בנוסף, בפסק הדין אין כל התייחסות לשאלת הפרת הנתבע את הסכם האשראי, או הפסקת האשראי על ידו. עסקינן בעילות תביעה שונות הן במסכת העובדתית, שכן התביעה לסעד הצהרתי מתייחסת לאירועים שהתרחשו בשנת 94 ואילו עילת התביעה שבפני מתייחסת לאירועים שהתרחשו עד פברואר 92, והן ביחס לזכות שנטען כי נפגעה. אשר על כן סבורני כי לא זו בלבד שאין בפסה"ד קביעה פוזיטיבית ביחס לעילות הנטענות אלא שסוגיות אלו שבין התובעים לנתבעים לא נבחנו כלל. השתק פלוגתא הנתבע טוען כי הטענות בדבר ביטול האשראי בחוסר תום לב ו/או ברשלנות ו/או תוך הפרת הסכם או התחייבות ,הועלו ע"י התובעים כבר בבקשות רשות להגן שהוגשו מטעם התובעת מס' 1 .לטענת הנתבע, בעצם הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין הוכרעו גם השאלות העובדתיות הנוגעות לטענות אלה וחרף העלאתן , התקבלה תביעת הנתבע ומכאן כי העילות המושתקות נידנו ונדחו , ולכן מנועים התובעים מלשוב ולעלותן שכן חל עליהן הכלל של השתק פלוגתא.לא מצאתי כי בהסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין יש כדי ליצור מעשה בית דין המונע את קבלת התובענה , אומנם בבקשת הרשות להתגונן הועלו גם טענות אלה , אך הנושא לא הוכרע , והסכם הפשרה אינו כולל הוראה המונעת את העלאת העניין בשנית. באשר לפן ההסכמי שבפסק הדין שבהסכמה , נקבע בע.א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' ורדה שרייבר פ"ד מז (2) 441 : "נוכח אופיו החוזי המובהק של פסק הדין בהסכמה,אך טבעי הוא כי פרשנותו תיעשה בהתאם לכללי הפרשנות הרגילים החלים על הסכמים. כלל היסוד בכגון דא מעוגן בהוראת סעיף 25 (א) לחוק החוזים ( חלק כללי ) תשל"ג - 1973 המורה כי-' החוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו- מתוך הנסיבות.'" ההליך שבמסגרתו הגיעו הצדדים להסדר הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין לא גודר את המחלוקת בין התובעים לנתבע ואינו מתייחס כלל לשאלת הפסקת האשראי. בהעדר התייחסות מפורשת בפסק הדין , השאלה שיש לברר היא אילו מבין הפלגותאות שהועלו בכתבי הטענות נקבעו לגביהן מפורשות ממצאים בפסק הדין , ואילו מביניהן , אף שלא נקבע לגביהן ממצא מפורש , היו אומנם נחוצות. טיבו של ההליך במסגרתו הושג הסכם הפשרה הינו הליך להסדרת חובם של התובעים , הליך זה לא נועד לבירור התחייבותו של הבנק ולכן פסק הדין שהושג במהלכו לא יכול לקבוע לעניין זה. כאמור בהחלטתי, בשאלת המניעות, בחינת הסכם הפשרה מעלה כי אין בו התייחסות לטענות התובעים בתביעה זו ובהעדר התנאה נוספת בהסכם הפשרה לא ניתן להסיק מכללא כי זו היתה כוונת התובעים ועובדה זו מתיישבת הן עם הנסיבות והן עם ניסחו של הסכם הפשרה . " הצדדים מודיעים בזאת לכב' בית המשפט כי מבלי להודות באיזה מטענות הצדדים כלפי משנהו " בעוד שסעיף 2 בהסכם הפשרה הראשון מציין כי הנתבע מסלק באופן סופי ומוחלט את כל התביעות והטענות העולות מכתב התביעה אין הוא כולל סעיף זהה ביחס לתובעים. המחלוקת שהסכם הפשרה בא לפתור נגעה בשאלת פירעון האשראי שהעמיד הנתבע לתובעים ההסכם לא נזקק לשאלה ולא הכריע האם לבנק קיימת חובה כלפי התובעים להמשיך ולהעמיד להם אשראי והאם היא הופרה אשר על כן אני סבורה כי אין לקבל את הטענה של השתק פלוגתא. התביעה לגופה התובעים טוענים לקיומו של הסכם לפיו הבנק איפשר להם משיכת יתר מעל למסגרת האשראי המאושרת , עד לסכום של 120,000 ₪. (כלומר חריגה של 40,000 מעל המסגרת המאושרת) אולם אינם מפרטים את נסיבות ההסכמה כשם שאינם מציגים ראיה להסכם בכתב או בע"פ , ואינם מציינים את משך ההסכם, יתרה מכך ההסכם הנטען חורג ממסגרת האשראי המאושרת שאינה שנויה במחלוקת. העובדה כי הוחזרו שיקים במהלך כל התקופה , ברמות שונות של חריגות , מוכיחה אף היא כי לא היה הסכם למתן אשראי מעבר לסכום המאושר , ומחזקת את הגרסה לפיה כל חריגה נשקלה לגופה. לאחר שהגעתי למסקנה כי לא הוכח קיומו של הסכם שנכרת בין התובעים לנתבעים המאפשר חריגה קבועה בסכום משמעותי, נשאלת השאלה האם, מתן אשראי מעבר למסגרת , לאורך זמן, מהווה אינדיקציה להגדלת המסגרת, או שמא מדובר בויתור ואורך רוח של הבנק ולא ניתן להסיק מכך כי הבנק ויתר על המסגרת המקורית? בהסכם תנאי ניהול החשבון עליו חתמה התובעת נקבע בסעיף 3 (א) (מוצג מס' 1 לתיק המוצגים של התובע): " הבנק לא יהיה חייב לתת או לחדש את האשראי ויהיה רשאי , בכל עת , להפסיק את מתן האשראי או להקטין את סכומו , בלי לתת ללקוחות הודעה מוקדמת על כך ..." לאור האמור לעיל נראה כי אין מדובר בחובה, אלא בזכות של הלקוח לפנות לבנק ולבקש אשראי , כאשר הבנק רשאי לקבל הבקשה למתן אשראי או לדחותה . בהתאם ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א -1981 מחויב תאגיד בנקאי במתן שירותים בנקאיים ללקוחו סעיף 2 (א) ל חוק הבנקאות קובע: " לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי - סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים ... אולם אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח" מן הסעיף הנ"ל עולה , כי גם במסגרת דיני הבנקאות אין מוטלת על הבנק חובה ליתן אשראי, כפי שהובהר בפסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל פ"ד לז (2) 673 בע"מ 683: "אותה 'זכות ' לקבל אשראי לא היתה אלא 'זכות' לפנות מדי פעם אל הבנק בבקשה לקבל אשראי , כשהבנק חופשי היה , לפי המוסכם עמו, להיעתר לה או לדחותה .. ללקוח אין כל חזקה על כספי הבנק , ואין לו כל זכות קנויה לקבל הלוואות עד סכום מסוים." הפסקת מתן האשראי ללקוח הינה זכות חוזית המוקנית לבנק ולכן גם אם כיבד הבנק בעבר משיכות יתר של החברה אין בכך כדי ליצור מצידו של הבנק מחויבות לכבד או להסכים למשיכת יתר פלונית , ועומדת לו הזכות החוזית לסרב למתן אשראי נוסף. העובדה שהבנק כיבד משיכות יתר בעבר אין בה כדי להוכיח שינוי בהסכם בין הצדדים והתחייבות של הבנק כי על אף המותנה במפורש בהסכם ניהול החשבון ,הוא מקבל על עצמו לכבד כל דרישת תשלום של החברה . על כך נאמר בעניין "אלתית" " דוקא אותה זכות לבנק להכריע לגבי כל משיכת יתר אם לכבדה אם לאו , מחייבת את המסקנה ,שאשור משיכות יתר מסוימות , אפילו כל משיכות -יתר,אין בו לגרוע מזכות הבנק , שלא להסכים למתן אשראי על פי משיכת יתר פלונית." לאור האמור לעיל עולה כי על פי הדין ועל פי ההלכה הפסוקה העובדה שבנק נכון לאפשר משיכות יתר, אפילו כל משיכות היתר, אין בה כשלעצמה כדי לשלול ממנו את הזכות החוזית לסרב למשיכת יתר פלונית. יתרה מזו , עצם השימוש שעשה הנתבע בזכות החוזית המוקנית לו בהסכם תנאי ניהול החשבון, אין בה כשלעצמה חוסר תום לב בע"א 158/80 מנחם שלום נ' מנחם מוטה פ"ד לו(4) 793 נאמר ע"י השופט שמגר: " עמידה על זכות מפורשת המוסכמת בין הצדדים , ומה גם כאשר מדובר על זכות שאיננה חבויה בין השיטין ,או על פרשנות מלאכותית של מלה זו או אחרת בחוזה , אינה כשלעצמה בגדר פעולה נעדרת תום לב . הדרישה לקיום התחייבות מפורשת עליה הסכימו הצדדים אינה יכולה להיחשב כשלעצמה להעדר תום לב רק בשל כך שהדרישה לקיום ההתחייבות גורמת נזק לצד המפר או מביאה תועלת לנפגע." התנאי על פיו רשאי הבנק להגן על אינטרס עסקי לגיטימי ,באמצעות הזכות להחליט , אם ומתי ליתן הלוואה נוספת ללקוחו הינו תנאי סביר ביחסים בין בנק ללקוחו , כפי שנקבע בעניין " אלתית" : "הזכות ששומר לעצמו הבנק אם להסכים למשיכת יתר פלונית , הנה במסגרת שיקול הדעת , שמבקש הבנק לשמור לעצמו לעניין מתן הלוואות .כך, למשל , במסגרת דאגתו להבטיח לעצמו את החזרת כספי ההלוואה - אשראי, שהוא נותן ללקוח ובנוסף לביטחונות שידאג באופן רגיל לקבל , חשוב לו לדעת לאור מצב חובו של הלקוח לו, לצורך איזו מטרה מוצאים הכספים , אותם ילווה ללקוח . על ידי כך יוכל להעריך את הסיכויים של הלקוח להחזירם לו, כשיהיה חייב בכך. אינטרס זה של הבנק הינו אינטרס עסקי לגיטימי, ואיני רואה על שום מה יתערב בית המשפט , וישלול מהבנק זכות זו , לה הסכים הלקוח בחוזה מפורש , המחייב ביחסיו עם הבנק ." אציין כי למרות האמור לעיל אין הבנק רשאי לנהוג באופן שרירותי ולשנות את תנאי האשראי ללא סיבה וזאת בשל חובת הנאמנות וחובת תום הלב של הבנק כלפי לקוחו . ועל כן מוטל עלי לבדוק את נסיבות סרובו של הבנק להמשיך ולכבד שיקים של התובעת . החלטתו של הבנק שלא לכבד את הצ'קים אשר הובילו להגבלה הינה תוצאה של -מצב החשבון , ולכן אין לראות בהפסקת האשראי לחשבון על ידי הבנק משום פעולה בחוסר תום לב , ובנסיבות האמורות אין לתובעת להלין אלא על עצמה . התובעים טוענים כי במהלך חודש פברואר , היה מצב חשבון התובעת טוב יותר ביחס לתקופות הקודמות הן מבחינת רמות יתרות החובה , הן מבחינת מצבת הבטוחות שהעמידה התובעת ,ולהוכחת גרסתם הם מצביעים על כך כי במהלך חודש פברואר קטנה יתרת החובה בחשבון התובעת ,והסתכמה ב-130,000 ש"ח לעומת יתרות חובה של 190,000 ₪ בחודש קודם. דין טענה זו של התובעים להידחות,האירועים שקדמו להגבלת החשבון מעידים כי חשבונה של החברה לא התנהל לשביעות רצונו של הבנק , אשר ציפה כי התובעים יקטינו ויכסו את יתרות החובה בחשבון לאור התחזיות שהציגו בפניו ,אך בפועל יתרות אלו הלכו וגדלו, במהלך החודשים יוני עד-ספטמבר 91 לא כובדו ע"י הבנק 9 משיכות בסך כולל של 53,711 ש"ח כשיתרת החובה בחשבון נעה בין 148,000-143,000 קרי חריגה של למעלה מ- -60,000 ש"ח ממסגרת האשראי המאושרת. .מתוך חשש שמא יוגבל חשבונה ביקשה התובעת הלוואה אשר תופקד במלואה בחשבון העו"ש , כבטוחה להלוואה הציעה את ערבות החברה לביטוח סחר חוץ (להלן: הבסס"ח) בתאריך 1.10.91 העמיד הבנק לחברה הלוואה בסך 70,00₪ (להלן: ההלוואה הראשונה) אשר תמורתה הופקדה במלואה בחשבון העו"ש. "הפקדה" זו הפחיתה את החריגה בחשבון החברה מיתרת חובה של כ-195,000 ₪ ליתרת חובה של כ-125,000 ₪ אלא שהחברה המשיכה למשוך כספים וחזרה לרמות חריגה גבוהות שאינן מגובות בבטחונות וכתוצאה מכך במהלך החודשים נובמבר 91-ינואר 92 סרב הבנק לכבד 5 שיקים והוראת קבע שהסתכמו ב- 56,065 ₪ (כיוון שיתרת החובה עמדה על 170,000 ₪ אילו כיבד הבנק את המשיכות היתה יתרת החובה בחשבונה של חברה עוברת את הסכום של 200,000 ₪) בתאריך 2.1.92 לאחר שלא כובדו 5 שיקים של החברה נשלחה אליה הודעה לפני הגבלת החשבון ומיום 2.1.92 ועד ליום 16.1.92 סורבו עוד 3 שיקים בסך כולל של 18,954 ₪ בשלב זה כאשר שני שיקים מפרידים בינה לבין הגבלתו של חשבונה נטלה החברה הלוואה שגובתה בערבות הבסס"ח הבנק העמיד לחברה הלוואה בסך 68,585.02 אשר הועברה לחשבון העו"ש שלה ובכך הוקטנה החריגה מיתרת חובה של 197,000 ₪ ל-130,000 ₪ ( מוצג 15 למוצגי התובעים) וגם הפעם במקום לצמצם את יתרת החובה ,ולהקטין את החריגות המשיכה התובעת במשיכות ושוב הגדילה את יתרת החובה. לאור המגמה של הגדלת החריגה אשר אינה מכוסה בבטחונות ובמטרה למנוע מהבנק סיכון וחשיפה לאשראי שאינו מגובה בבטחונות מתאימים סרב הבנק לכבד , בתאריך 23.2.92 ,שלושה שיקים שסכומם כ- 20,000 ₪ (במועד החזרת הצ'קים היתה החברה ביתרת חובה של 135,000 ₪ , אילו כובדו הצ'קים היתרה בחשבון היתה מגיעה ל- 155,000 ש"ח) לאור האמור לעיל הגעתי למסקנה שאין ממש בטענת התובעים לפיה מצב חשבונה של החברה היה טוב יחסית לתקופות קודמות שהרי צמצום החריגה מיתרת חובה של 190,000 ₪ ל130,000 ש"ח היה תוצאה של הלוואה שהבנק העמיד לחברה ב- 29.1.92 . כמו כן אין לקבל את הטענה כי מצבת הבטוחות שהעמידה התובעת היתה גבוהה יותר. טענה זו איננה מתיישבת עם העובדה כי ערבויות הבסס"ח שימשו לצורך בטוחה להלוואות אשר קיבלה התובעת להקטנת החריגה בחשבון העו"ש ולא להגדלת האשראי,מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה שמסגרת האשראי לא עודכנה ולא שונתה בעקבות מצבת הביטחונות . כפי שעולה מעדותו של מר יצחקי פקיד בסניף הנתבע (עמ' 67 שורה 10-13 לפרוטוקול מיום 14/12/01) "ש: מה היתה המטרה של ערבות בסס"ח ? האם זה לא היה מיועד להשיג אשראי נוסף לחברה? ת: ההלוואה הזו וערבות הבסס"ח ניתנה לחברה אך ורק להקטין את החריגות ... ההלוואות האלה מול ערבות בסס"ח ניתנו להקטין את השוטף שהיה בחריגה גבוהה מאוד" סרוב הבנק לכבד צ'קים שהובילו להגבלתו של החשבון נובע מכך שהחברה המשיכה במגמת החריגה הגבוהה מעבר למסגרת האשראי המאושרת ,ללא בטחונות מתאימים גם לאחר שניתנו לה שתי הלוואות . על שיקולי הבנק העיד מר בן שלום מנהל הסניף בתקופה הרלוונטית אשר תאר את החריגות המתמשכות שאינן מגובות בביטחונות , העמדת הבנק בפני עובדות מוגמרות מבלי לפנות בבקשה מסודרת וללא התייעצות עם מנהל הסניף וכן התייחס לעובדה כי מדובר בחשבון "רע" כרוני . " השאלה אחוז החריגה. השאלה לאורך זמן ואחוז החריגה . זה הקריטריונים שמראים על רמת החשבון שנמצא בסיכון. החשבון של פרחי דורית היה בחריגה מתמשכת ובימי חריגה מתמשכת ובאחוזי חריגה מאוד גבוהים בשנים 91 ו-92 מעל המקובל והצפוי"( שורה 17-22 עמ' 21 לפרוטוקול מיום 7/12/00) ובהמשך " כל יום היה נותן שיקים , היה קובע לנו עובדות , לא היה מתייעץ אם אכבד לו את השיקים או לא, קונה ממגדלים אחרים, והוא נותן בתקופה שאני זוכר שיקים מפה ועד הודעה חדשה מבלי ליידע את מנהל הסניף . אח"כ היה בא ויושבים שעות איזה שיקים אפשר להחזיר , הכל כדי שיכול למשוך וכך זה נמשך וגדל , הוא משך אותי" ( שורה 6-10 עמ' 25 לפרוטוקול מיום 7/12/00 ) ובהמשך "קורה מצבים שאתה יודע שאדם נמצא בעונה , יש מצבים שאתה אומר שהוא בעונה ויכנסו תמורות , נחכה . באתי איתו במו"מ , הצעתי לו לקחת ערבויות בביטוח סיכוני סחר חוץ . אתה אומר אולי מצב החשבון ישתפר... יודעים שאם תגביל אתה לא תראה את הכסף . אז אתה שואל , זו דילמה קשה. לא שאני רוצה להגביל, לא רוצים להגביל אף אחד כי יודעים מה יקרה בפועל , אבל אצלו לא ידעתי כל יום הגיעו שיקים ולא ידעתי מה יהיה עם השיקים והוא קנה וקנה . מישהו אישר לך לקנות עוד ועוד? הבנק יממן אותך על סמך העבר שהיה לך 100,000? הוא מנהל את הבנק? הוא קובע לי עובדות ואח"כ בא אלי ואומר שנדבר הוא ידע מה מצבו וידע שאני די בדילמה כי רציתי את הכסף שיחזור לבנק" ( שורה 17-21 עמ' 27 לפרוטוקול מיום 7/12/00) ובהמשך עמ' 37 " המערכת לא עובדת רק במספרים . גם כשהחזרתי זה היה בשיקול דעת ולא בשרירות לב ואטימות , אבל באיזשהו שלב הבנתי שהוא גורר אותי, הוא גרר אותי עד שהייתי מקבל על הראש מההנהלה שלי .באיזשהו מקום אמרתי זהו.. כל השיקים שהחזרנו החזרנו מהסיבה שהחשבון היה רע וגרר אותנו . " בסעיף 20 לתצהיר עדותו הראשית של מנהל הבנק " לחברה לא ניתנה כל אופציה לקבלת כל אשראי מלבד מסגרת האשראי המוסכמת הקבועה בסך 80,000 ₪ ומלבד להלוואות , ולפיכך היה עליה , בעיקר לאחר שכבר הועמדו שתי הלואות לחזור ליתרת חובה בחשבון אשר אינה עולה ואף יורדת ממסגרת האשראי המוקצית." החריגה של החברה מהאשראי המאושר היתה בסכומים משמעותיים ומשלא חל שינוי במגמה זו לא היה הבנק חייב ליטול על עצמו סיכון והיה רשאי להפסיק את מתן האשראי . אוסיף כי לא מצאתי תמיכה לגרסת התובעים בעדויות אשר הציגו התובעים כדי להוכיח קיומה של מדיניות שנבעה מחוק גל כך למשל עדותו של מר מיסוט אשר נקב בשמם של חקלאים שלטענתו הופסק להם האשראי אך לא ידע מה היה מצב חשבונותיהם שעה שהופסק האשראי.( פרוטוקול מיום 7.11.2000 עמ' 69 שורות 1-7 ) ש בימ"ש: אתה יודע מה היה מצב החשבון שלהם כשהפסיקו להם את האשראי ? מה היה מצב הבטוחות ? ת: הם היו בחובה ש בימ"ש: בכמה בחובה ביחס לבטוחונות שלהם? ת: לא זוכר ולא יודע . ש בימ"ש: היו להם בטחונות ? איזה בטחונות היו להם? ת: לא זוכר . לא יודע גם. כך גם באשר לעדותו של העד שעטל יצחק שהעיד על הפסקת האשראי בחשבון של אחיו , ג'ק שעטל והודה כי אינו יודע מה היתה יתרת החובה בחשבון של אחיו . עוד יצוין כי הנתבע לא ביטל את מסגרת האשראי ב-23.2.92 .הנתבע ציפה כי חרף ההגבלה תמשיך התובעת להפקיד בחשבונה את תקבוליה ולכן התובעים לא נדרשו לפרוע מיידית את מלוא חובם לנתבע ,אך התובעים הפסיקו להעביר את התקבולים ותמורות המכירה ורק ב- 30.3.92 כחודש ימים לאחר שהוגבל החשבון ומסגרת האשראי הקיימת לא חודשה הופסק האשראי לחשבון החברה. הוכחת נזק לאור מסקנתי כי לא הוכחה אחריותו של הנתבע דין התובענה להידחות . עם זאת, למעלה מן הדרוש אציין כי התובעת לא יצאה ידי חובתה גם בהוכחת שיעור הנזק . ההלכה היא כי אין די בהוכחת הנזק כשלעצמו , על התובעים להוכיח אף את שיעורו של הנזק הנתבע. נטל ההוכחה מוטל על כתפי התובעים להוכיח כי בעקבות אותו 'מחדל' אכן נגרם להם נזק בגובה סכום התביעה , נזק שהבנק חב בהשבתו.במסגרת חובה זו ,היה על התובעים להניח את התשתית העובדתית לקביעת שיעור הנזק . הירידה בהיקף המחזורים התובעים טוענים כי המחזורים העסקיים של החברה שהגיעו לממוצע של כ- 600,000 $ לשנה, קודם לביטול האשראי ,הצטמצמו לכדי 120,000 $ בממוצע בעקבות ביטול האשראי. לטענתם בשל צמצום המחזורים העסקיים הוסבו לחברה הפסדים כספיים ו/או מניעת רווח בסך 285,000 $ בכדי להוכיח טענה זו היה על התובעים להציג ראיות ביחס למחזור הממוצע ערב המחדל ולאחריו וההפסד שסבלו כתוצאה מאותה ירידה התובעים לא הציגו כל מסמך או מאזן אשר יש בו כדי לתמוך בטענתם. יצוין כי לא היה לתובעת כל קושי להוכיח את העובדות התומכות בגרסתה ע"י הצגת מאזניה שהרי מדובר בחברה בע"מ ואין ספק כי נמצאים בידיה כל המסמכים הדרושים. העובדה שהתובעים בחרו שלא להציג אף מאזן או כל מסמך אחר,שיש בו כדי להוכיח את העובדות הנטענות מביאה למסקנה כי מסמכי הנהלת החשבונות שלה לא היה בהם כדי לסייע לגרסתה. בע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד (4) 595, עמ' 602-693 נאמר ע"י כב' השופט מלץ: " יש לזכור כי ההלכה היא כי: ' כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו , ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו" מסקנה זו אף מתחזקת לאור העובדה כי כל אשר הציגו התובעים על מנת להוכיח את טענתם בדבר שיעור הנזק היה תצהירו של התובע מס' 2 אשר נעדר כל חישוב או פירוט ולא צורף אליו כל מאזן דו"ח חישוב או כל מסמך אחר שיש בו לתמוך בטענותיהם של התובעים גם בסיכומי התשובה מטעם התובעים בהם שבו וטענו כי עמדו בחובת הפירוט של הנזקים שנגרמו להם הסתפקו בהפניה לתצהיר העדות הראשית של התובע מס' 2 למרות שבתצהיר נאמר כי אין בו די כדי להבהיר את שיעור הנזק "התייחסות פרטנית לשיעורי ההפסד מצויה בניתוח המאזנים של החברה. לצורך כך ביקשתי מרו"ח של החברה להכין חוות דעת לעניין זה." ( סעיף 53 עמ' 8 לתצהירו של התובע מס' 2) חוות דעת זו, מעולם לא הוגשה כשם שלא הוגשו מאזנים או כל מסמך היכול לתמוך בטענתם. יתרה מכך, בעדותו של התובע מס' 2 נתגלעו סתירות בין האמור בתצהירו לבין תשובותיו בחקירה הנגדית ובעוד שבתצהירו טען התובע כי המחזורים העסקיים של החברה שהיו בסימן עלייה צומקו בעקבות ביטול האשראי ( עמ' 7 סעיף 53 לתצהיר ) בחקירתו הנגדית הסתבר כי אין הדבר כך ( פרוטוקול מיום 7.11.00 עמ' 10 שורות 17-18) "ש: ז"א כמעט שני מיליון ₪ מחזור מכירות, בשנת 88. ת: כן נכון ש: וזה יותר גבוה מאשר מחזור המכירות בשנת 90 . נכון וזה יותר גבוה ממחזור המכירות בשנת 91 , נכון? ת: כן . אבל.." גרסתו איננה מתיישבת גם עם המאזן שהוצג ע"י הנתבע ( מוצג נ/4) אשר מלמד כי מחזור המכירות לשנת 1998 היה גדול יותר מאשר ב- 1990 ו-1991 . גם טענת התובעים כי עד להפסקת האשראי החברה הראתה רווח תפעולי ,איננה נתמכת בכל מסמך או ראיה, ואף נעדרת פירוט מינימלי באשר לתקופות הנטענות שעור ה'רווח' הנטען ומה השלכתו של אותו רווח תפעולי על הרווח נטו שנותר בידי החברה. ובעדותו בפני הובהרה מגמת הניסוח העמום בתצהיר "ש: אתה אומר פה, בתצהיר שלך : 'בשנת 90 היה היקף מחזור של החברה בסך מליון וחצי ש"ח - מה היה הרווח שלך בגדול בשנת 90? ת: אנחנו מדברים פה על רווח תפעולי? ש: אני שואל אותך . אתה אומר לי , מליון וחצי אלף ש"ח . כמה מזה נשאר לחברת 'פרחי דורית' בסוף, בשורה תחתונה? הרווח הנקי . ת: לא זה לא הולך ככה. יש פיתוחים שווקים. בהמ"ש : בשורה התחתונה - כשהגשת הצהרה למס הכנסה , היה רווח או לא היה ? ת: לא היה רווח בשורה התחתונה." ( עמ' 8 שורות 21-28, עמ' 9 שורות1-6 פרוטוקול מיום 7.11.00 ) אובדן הרווח בשנת 1992 גם באשר לראש נזק זה, לא הרימו התובעים את נטל ההוכחה המוטל עליהם ולא הצליחו להוכיח את שיעור הנזק. התובעים לא צירפו ולו מסמך אחד שיש בו להוכיח את שיעור הרוח עובר למחדל הנטען ואילו עסקאות הפסידו לאחריו בסיכומיהם ציינו התובעים את היקף מחזור המכירות של החברה "על פי המאזנים" של השנים 1990- 1995 מאזנים אלה מעולם לא הוצגו, אף הטענה בסיכומי התובעים כי תימוכין לנזקים שנגרמו לחברה ניתן למצוא בערבויות הבסס"ח אינה מועילה, שהרי אין בהם כדי להוכיח את שיעור הרווח בפועל,מכיוון שלא הוכח כי התחזיות אכן התממשו בפועל. המאזן לשנת 88 ( מוצג נ/ 4 ) מגלה כי בשנת 87 היה לתובעת הפסד תפעולי של 2,966 ₪ מתוך הכנסות בשיעור כולל העולה על מליון ש"ח . בשנת 88 היה לתובעת רווח תפעולי של 74,266 ש"ח אך הכנסותיה היו 20,000 ש"ח בלבד.ואילו הרווח התפעולי לו טוען תובע מס' 2 בתצהירו לא הוכח בהיעדר כל פירוט או ביסוס ראייתי , כמו גם אי הצגת חישוב או מסמכים לעניין הממוצעים הנטענים. משלא הוצגו ראיות להוכחת טענות התובעים לא נותר לי אלא לקבוע כי נטל הראיה בדבר הירידה בהיקף המחזורים לא הוכחה.והתובעים לא הוכיחו שאכן היתה מגמה של עליה במחזורים העסקיים של החברה לא לפני ולא אחרי המחדל הנטען. אציין כי התובעת היא שמחזיקה במסמכים כגון דו"חות לביטוח לאומי , מס הכנסה וכיוב' הירידה במספר העובדים לטענת התובעים בשנים שעד 1992 העסיקה החברה 14 עובדים ומרביתם פוטרו בעקבות ה 'מחדל' . גם טענה זו חסרת פירוט מינימלי כגון באיזו סוג של עובדים מדובר : קבועים או עונתיים ומה הכוונה במושג" בשנים שעד 92" האם העובדים הללו הועסקו מהקמתה של פרחי דורית , שהרי אם התשובה חיובית, הטענה עומדת בסתירה לאמור במכתב סיכום עונת היצוא 89-90 ( מוצג נ/5) הכולל את רשימת העובדים ממנו עולה שסה"כ הועסקו על ידי התובעת 8 עובדים ( כולל התובעים מס' 2 ו- 3) גם כאן התובעים לא הגישו אף לא ראשית ראיה לביסוס טענה זו . ושוב יצוין כי לא היה לתובעים שום קושי להוכיח את טענתם . והימנעות התובעים מהצגת הראיה הרלבנטית מעלה את החשש שאילו הוצגו ספרי החברה היתה גרסתם נסתרת . הירידה במספר הלקוחות עוד טוענים התובעים כי טרם המחדל, כללה רשימת הלקוחות של פרחי דורית 25 לקוחות. גם בעניין זה, למרות שלא עמד בפני התובעת שום מכשול להוכחת עובדה זו, לא הוצגה שום ראיה באשר למספר הלקוחות הנטען כגון חשבונית קבלה מאזן או כל מסמך שיש בו לאשר את גרסתם. נהפוך הוא מוצג נ/1 שהנו פניה למשקם בתאריך 7.2.94 חתומה ע"י התובע מס' 2 בשם התובעים מצהיר התובע מס' 2 כי ערב ה'מחדל' היו לחברה 9 לקוחות . על סוגיות אלה נשאל התובע מס' 2 בחקירתו הנגדית "ש: אתה אומר בסעיף 50 לתצהירך ' טרם הפסקת...' אתה מפרט את רשימת כל הקניינים למה לא צרפת מסמך אחד שמראה שבפועל הקניינים האלה היו של החברה? ת: חשבתי שכל התצהיר הזה הוא תצהיר דיון בבקשה שלהם. אני לא כל כך הייתי מאורגן באופן אישי לארגן את הניירת הזו אבל אלה דברים, הם לקוחות שמופעים במכתבי האשראי של בל"ל . זו לא המצאה . אלה לקוחות שמופעים והבנק הכיר אותם. לא צרפתי אותם כי אני לא התארגנתי בזמן ,חשבתי שהדיון היום יהיה בבקשה ולא בהוכחות." ( שורות 5-13 עמ' 15 לפרוטקול מיום 7.11.00 ) אחזור ואציין כי התובעים לא הגישו בשום שלב גם לאחר אותו מועד אפילו בדל של ראיה שיש בה כדי לתמוך בגרסתם זו. ובהמשך, החקירה הנגדית נשאל התובע לפשר הסתירה בין תצהירו ל נ/1 : "ש: אני מפנה למכתב שלך למשקם, בעמוד 3 למכתב נ/1 . רשום בשורה 6 ' כדי להבהיר את התמונה...' אתה אומר שעבדתם עם 9 לקוחות . איפה אמרת אמת? ת: הם אמת. הלקוחות שלי הם רשימת לקוחות שאני עובד איתם באותה תקופה עבדתי עם 9 באופן סדיר ושותף. ש: למה ציינת 25? ת: אלה הלקוחות שלי. עם אותם לקוחות ספציפיים באותם ימים שעצרו את האשראי היו לי 9 לקוחות." ( שורות 14-21 עמ' 15 פרוטוקול מיום 7/11/00) פוטנציאל המכירות התובעים טוענים כי אלמלא המחדל היו עסקי החברה מתפתחים ומכפילים עצמם תוך זמן קצר. וזאת לאור העובדה כי בשנת 1993 נפתח בפני יצואני הפרחים הישראלים שוק נוסף, המזרח ארופאי שהיה "רעב" לפרחים. ולכן אם עד 1992 הגיעה החברה בנקל למחזור של 1,500,000 ₪ יכולה היתה להכפיל את המחזור בשנת 93 ולהגדילו באופן משמעותי בשנים הבאות.גם כאן לא הרימו התובעים את נטל הראיה וטענתם נעדרת כל פירוט וביסוס, כגון היקפו של אותו שוק , אילו מדינות הוא כולל אילו כמויות מדובר ,מהו הבסיס להערכתם כי דווקא בידי התובעת היה עולה להכפיל את מחזורי המכירות,וכמובן לא הוכחה האפשרות של התובעת, לייצא לאותו שוק. למותר לציין שלא הוצגה כל ראיה חיצונית באשר להיקף היצוא של יצרנים אחרים לאותו שוק. באשר לטענת התובעים כי הנתבע לא חקר את התובע מס' 2 על תצהירו ועל כן יש לקבל את האמור בתצהיר כאמת לכאורה לתוכנו.אני סבורה כי הכלל המוזכר לעיל אינו יכול לחול בעניינו שהרי התצהיר עצמו כאמור לוקה בחסר ואין בו כדי להרים את הנטל הנדרש מצד התובעים על כך נאמר בע"א 16/89 ורדים חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ, פד"י מה (5) 729,735 : "המשיבה צודקת בטענה כי הימנעותו של התובע מניצול זכותו לחקור אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין למצוא בו מעיקרו . דהינו, בעוד שיש בחקירה על התצהיר כדי להוסיף או להבהיר פרטים לטובתו של צד זה או אחר, הרי באין חקירה כזו עומד בפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה , ולו בדוחק , נגד התביעה ." יתרה מכך התובע מס' 2 נחקר על תצהירו חקירה נגדית ובנקודות רבות סתר את האמור בתצהירו כמו כן התובע התבסס על מסמכים ותחשיבים שכלל לא צורפו ומשכך הם פני הדברים אין זה מתפקידו של הנתבע להיכנס בעובי הקורה, ולברר על בוריים דברים אשר לא הוכחו ואין בהימנעות ב"כ הנתבע לשאול על כל סעיפי התצהיר כדי להשלים את החסר בו כפי שפורט לעיל. לאור האמור לעיל החלטתי לדחות את התביעה . התובעים ישלמו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 8% + מ.ע.מ מסכום התביעה, סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. אשראיבנק