הוכחת ערבות אישית לחברה

להלן פסק דין בנושא הוכחת ערבות אישית לחברה: פסק דין 1. השאלה העיקרית במחלוקת בתובענה זו, היא האם הוכח כי הנתבעים 1-2, ערבו באופן אישי לחובותיה של הנתבעת 3 אל התובע? 2. התובע הינו בעל עסק לביצוע ויצור של שלטי פרסום. 3. הנתבעת 3 (להלן: "הנתבעת"), חברה בע"מ, עסקה, כשהיתה פעילה, במתן שירותי פרסום. 4. הנתבעים 1-2, בעל ואישה, הינם בעלי מניות ומנהלים בנתבעת. 5. התובע תובע בתובענה זו את הנתבעים, יחד ולחוד, תביעה כספית בסכום של 52,494 ₪, נכון ליום הגשת כתב התביעה בתאריך 4.4.04, אשר המקור להיווצרותו הוא שלוש הזמנות שהזמינה הנתבעת ממנו כדלקמן: הזמנה מס' 2548, מיום 27.1.03 על סך, כולל מע"מ, של 15,092.2 ₪ (להלן: "עבודת קנטוני"). הזמנה מס' 2561, מיום 12.3.03 על סך, כולל מע"מ, של 4,130 ₪ (להלן: "עבודת אחוזת רימון"). הזמנה מס' 2576, מיום 23.3.03 על סך, כולל מע"מ, של 50,570.08 ₪ (להלן: "עבודת "אגדים"). את שלוש ההזמנות הנ"ל נכנה להלן: "ההזמנות". טפסי ההזמנות וחשבוניות המס צורפו כנספחים א-ד3 לת/1 (תצהירו עדותו הראשית של התובע). 6. לטענת התובע, הנתבעים שילמו לו על חשבון סכומי העבודות המפורטות בסעיף 5 לעיל, כספים על חשבון, באופן שיתרת החוב, נכון ליום 1.6.03 (היום שנועד לביצוע התשלום המקורי), היה סך של 51,792 ₪, שבשערוך ליום הגשת התביעה הינו סך של 52,494 ₪ (סעיפים 54 ו- 60 לת/1). 7. הנתבעת מודה כי התובע ביצע את ההזמנות, ומודה גם בסכומי חשבוניות המס שצורפו כנספחים ד1-ד3 לת/1 (אין הכחשה של ההזמנות ושל החשבוניות בתצהירי ההגנה), למעט טענת קיזוז אודות עבודת קנטוני, כפי שמופיעה בסעיף 15 לכתב ההגנה (אליה נתייחס בהרחבה להלן). 8. כאמור, עיקר המחלוקת בין הצדדים היא שאלת ערבותם האישית של הנתבעים 1-2 (להלן: "הנתבעים") לחובה של הנתבעת, אשר נתבע בתובענה זו. לשאלה זו משמעות נכבדה לאור העובדה כי הנתבעת, נכון להיום, היא חברה חדלת פרעון. טענות התובע בשאלת הערבות האישית של הנתבעים. 9. התובע מבסס את טענתו, לערבותם האישית של הנתבעים, על מס' נימוקים כדלקמן: א. מנסיונו העסקי בעבר עם הנתבעת, היה ידוע לו כי הנתבעת מתקשה לעמוד בתנאי התשלום ובמועדם (ס' 15 לת/1). על כן, בעיסקאות נשוא תובענה זו, עמד על כך שהנתבעת 1 תערוב אישית לתשלום ההזמנות, והנתבעת 1 הסכימה לכך (ס' 17 לת/1). ב. לא רק שהנתבעת 1 הסכימה להיות ערבה אישית להזמנות נשוא כתב התביעה, אלא אף הסכימה בפני התובע לחתום על ערבות אישית בכתב לתשלום (ס' 18 לת/1). ג. בכל מקרה הנתבעת 1 חתמה על ערבות אישית על גבי טפסי ההזמנות, כיוון שליד מקום חתימתה סומנה כוכבית (*) שבסמוך אליה בואר כי משמעותה היא - "התחייבות אישית". ד. עם תחילת העיכוב בתשלומים נשוא ההזמנות דנן, התחייבו הנתבעים לא אחת בע"פ לתובע, כי ידאגו אישית לקבל את כל המגיע לו בגין העבודות נשוא התביעה. הנתבעת 1 אף העלתה התחייבות זו על הכתב, כפי שעולה מנספח ה' לת/1 (ס' 22 לת/1). ה. הנתבעת 1 מסרה שיקים לתובע בגין ביצוע העבודות נשוא התביעה, בתאריכי פרעון מאוחרים לתאריכי הפרעון הנקובים על גבי ההזמנות, והתובע הסכים לכך רק לאחר קבלת התחייבות נוספת של הנתבעת 1 בפניו, לערוב אישית לתשלומם של השיקים האמורים, אותם הגדיר התובע בת/1 כ"שיקים הראשונים" (סעיף 34 לת/1). ו. בהסכם שנחתם בין התובע לנתבע 2, אשר העתקו צורף כנספח ז' לת/1, התחייב האחרון להעביר לפקודת התובע ששה שיקים אישיים של הנתבעת 1 או שלו, על סך כולל של 11,792 ₪ (ס' 37 לת/1). טענות הנתבעים לשלילת ערבותם האישית. 10. ראוי לציין כבר כעת כי הנתבעים שוללים מכל וכל את ערבותם האישית בנדון, וטוענים כי כל פעולתם בנושא ההזמנות ותשלומן, נעשו בשמה של הנתבעת בלבד. בנדון טענה הנתבעת 1 כי כל קשריה עם התובע היו בשמה של הנתבעת כחברה בע"מ, ומעולם, ולאורך כל השנים שבהן התקיים קשר מסחרי בין הנתבעת לתובע, לא ביקש התובע, לא התנה, לא בעיסקה זו ולא באחרת, ולא ברמז דק את עניין הערבות האישית או ההתחייבות האישית של הנתבעים אליו (ס' 3 לנ/2). 11. באשר לטענות התובע, המפורטות בסעיף 9 לעיל, טוענים הנתבעים כדלקמן: א. הנתבעת 1 מעולם לא התחייבה אישית בע"פ בפני התובע להיות ערבה לפרעון חוב ההזמנות (ס' 5 לנ/2, תצהיר עדותה הראשית של הנתבעת 1). ב. הנתבעת 1 מעולם לא התחייבה בפני התובע לחתום על כתב ערבות אישית בכתב. ההיפך הוא הנכון - כשהתבקשה הנתבעת 1 ע"י התובע לחתום על ערבות אישית על גבי השיקים שמסרה לתובע בשם הנתבעת, סירבה לעשות כן. כמו כן, סירבה הנתבעת 1 לחתום על כתב ערבות אישית כפי שנשלח אליה במצורף למכתבו של התובע אליה מיום 29.6.03. סירובה זה מלמד כי לא רק שלא התחייבה בע"פ לערוב אישית לחובות הנתבעת בגין ההזמנות, אלא סירבה אף לחתום על כתב התחייבות או ערבות בנדון (ס' 11 ו- 16 לנ/2). ג. באשר לחתימה על טפסי ההזמנה במקום המסומן בכוכבית, הרי הנתבעת 1 הבינה את סימון הכוכבית כסימון מקום החתימה ותו לא. כך היה נהוג בעבודה השוטפת שבין התובע לנתבעת. בכל מקרה, חתימתה של הנתבעת 1 בסמוך לסימון בכוכבית על טפסי ההזמנה, נעשתה בשם הנתבעת ובמסגרת תפקידה של הנתבעת 1 בנתבעת. מציינת גם הנתבעת 1 שעל שתיים מתוך טפסי ההזמנה (נספחים א' ו- ג' לת/1), אף הוספה חותמת הנתבעת לחתימתה של הנתבעת 1, ורק על טופס הזמנה אחד, בסכום הקטן יותר מתוך סכומי ההזמנות (נספח ב' לת/1), לא הוספה החותמת לחתימתה של הנתבעת 1, אך זה נעשה בטעות (ס' 6-9 לנ/2). ד. ההמחאות הדחויות שניתנו לתובע, בהסכמתו, ניתנו עקב מצב כספי קשה אליו נקלעה הנתבעת, עקב אי תשלום חובות של לקוחותיה שלה. זה גם הרקע להוצאתו של המכתב נספח ה' לת/1, אשר נכתב על נייר מכתבים של הנתבעת, וגם אין בו כל התחייבות או ערבות אישית של הנתבעת 1 אל התובע כפי שטוען התובע (ס' 21 לנ/2). ה. ההסכם שצורף כנספח ז' לת/1 בוטל ע"י התובע, ולכן אינו יכול לתבוע מכוחו (ס' 19 לנ/3). בכל מקרה, אין הכוונה להמחאות אישיות של הנתבעים, אלא אפשרי אף המחאות אישיות של לקוחות הנתבעת (עדותו של הנתבע 2, עמ' 14 לפרו' ש' 25; עמ' 15 לפרו' ש' 14-18). דיון והכרעה בשאלת ערבותם האישית של הנתבעים. 12. לאחר שבחנתי, שקלתי ועיינתי בראיות הצדדים ובטיעוניהם בפניי, סבורני כי לא הוכח לי ע"י התובע שהנתבעים התחייבו לו באופן אישי לפרוע את חוב ההזמנות בכל שלב משלבי הקשר העסקי ביניהם, החל ממועד רישום ההזמנות ועד למועד הגשת כתב תביעה זה. כמו כן, שוכנעתי כי החתימה בסמיכות לכוכבית (*) שבהזמנות, אינה בגדר כתב התחייבות או ערבות אישית. טעמיי יפורטו להלן. 13. התחייבות בעל-פה. א. כאמור, טוען הנתבע, כמפורט בס' 9(א) לעיל, כי הנתבעת 1 התחייבה בפניו בע"פ, כי תהיה ערבה לביצוע ההזמנות נשוא כתב התביעה. כפי שגם ציינו בס' 9(א) לעיל, היה התובע מודע (מנסיון עבר), עובר לביצוע ההזמנות, כי הנתבעת מתקשה לעמוד בתנאי התשלום ובמועדם. על כן, דרש וגם קיבל את ערבותה האישית בעל-פה של הנתבעת 1 כבר בעת ביצוע ההזמנה, והנתבעת הסכימה לכך (ס' 16-17 לת/1). ללא קבלת התחייבות כנ"ל, ציין התובע כי לא היה מתקשר עם הנתבעת לביצוע שלוש ההזמנות (ס' 19 לת/1). ב. מנגד, כאמור, עומדת גירסת הנתבעת 1 כי מעולם לא התחייבה אישית, לא לכתחילה ולא בדיעבד, לפרעון חוב הנתבעת נשוא כתב התביעה. ג. היות וחלוקות הדעות כאמור, ומדובר בגירסה מול גירסה, אבחן את חומר הראיות שבפניי, ואראה גירסתו של מי מסתדרת יותר עם חומר זה. ד. ההזמנות בוצעו ע"י התובע בין החודשים 02/03 עד 04/03 (עדותו של התובע עמ' 4 לפרו' ש' 18-24). תשלומן היה צריך להתבצע, כפי שרשום בחשבוניות (נספחים ד1-ד3 לת/1) שוטף + 30 יום. היינו, בין התאריכים 13.6.03 - 21.6.03. ביום 1.7.03, משלא קיבל התובע את התמורה מהנתבעת, שלח מכתב אל "דינה - חברה דינב", נושא כותרת "תשלום יתרה", שתוכנו, בקטע הרלבנטי לנו, הוא כדלקמן (נספח ז1 לנ/2): "ביום 29.6.2003 נפגשנו במשרדך ומסרת לי שני שיקים בסך 50,570.08 ₪ המכסים את חובך. השיקים ניתנו לחודש ספטמבר 2003 למרות שעפ"י סיכום התשלום במזומן היה צריך להיות לא יאוחר מה- 30.6.2003. לידיעתך הסכמתי לפנים משורת הדין לקבלת שיקים דחויים ובתנאי שתחתמי על התחייבות אישית. מאחר ולא הסככמת לעשות זאת אני רואה אותך כמי שאינה מוכנה להתחייב שהשיקים יפרעו ...". מהציטוט הנ"ל עולות שתי נקודות בצורה ברורה: 1. הנתבעת 1 לא היתה מוכנה לחתום על התחייבות אישית לתובע. 2. התובע לא מזכיר במכתב זה את ההתחייבות בע"פ הנטענת שניתנה לו ע"י הנתבעת 1, עובר לרישום ההזמנות וביצוען. התובע מודה כי אכן מכתב זה נשלח ונחתם על ידו (עמ' 5 לפרו' ש' 26). כשנשאל התובע האם לא עולה מהמכתב שלא היתה הסכמה מצד הנתבעת 1 להיות ערבה בערבות אישית, השיב - "אני לא עו"ד ואני לא מתנסח בצורה הכי נכונה. היא יודעת מצויין שהיא היתה ערבה לחוב הזה והיא אמרה לי את זה בכל שיחה. ככל שראיתי שהיא מושכת אותי כך התעקשתי יותר ויותר כדי שהיא תחתום על זה" (עמ' 6 לפרו' ש' 4-7). כשנשאל העד מדוע לא ציין במכתב זה, אשר מוען לכאורה גם אל הנתבעת 1, את דבר התחייבותה האישית בע"פ לפרעון ההזמנות, השיב - "אני מפנה לנספח ה1 שנשלח. אני חושב שזה נשלח לפני 1.7.03" (עמ' 9 לפרו' ש' 29-30). כשאני בוחן היטב את נספח ז1 לנ/2, הוא המכתב ששלח התובע אל הנתבעים 2-3, מתקשה אנוכי שלא לראות, כי עולה ממנו ברורות, הסתייגותה או סירובה של הנתבעת 1 מלהתחייב אישית לפרעון חובות ההזמנות. אמנם נכון כי בנספח ז1 דובר על חתימה על מסמך התחייבות אישית, אולם הנחה סבירה היא כי מי שהתחייב בע"פ יסכים לחתום על התחייבות בכתב. בכל מקרה, אותה התחייבות בע"פ נטענת, לא צויינה באופן תמוה ומפתיע ע"י התובע במכתבו הנ"ל. הרי לגירסת התובע, התחייבה לו הנתבעת 1 לא פעם ולא פעמיים, אלא כגירסתו בכל שיחה שהיתה ביניהם, את דבר התחייבותה האישית. טבעי הוא כי יצויין הדבר במכתבו זה של התובע, אשר עוסק בסירובה של הנתבעת 1 לחתום על התחייבות בכתב. חסר זה במכתבו של התובע מחזק את גירסת הנתבעת 1 כי לא התחייבה בפניו בע"פ לערוב לחובותיה של הנתבעת הנובעים מההזמנות. ברצוני גם לציין שלא ראיתי בנספח ה' שנשלח מאת הנתבעת 1 (על נייר מכתבים של הנתבעת) אל התובע כל התחייבות אישית. מקובלים עליי בנדון דבריו של ב"כ הנתבעים בסעיף 20 לסיכומיו, כי מסמך זה אינו מדבר על ערבות כלשהי, אלא מהווה דרך של התבטאות ביחסי מסחר, שבמסגרתם מתכתבים המנהלים באופן אישי כמייצגי האורגן "ואין לצפות על הקפדה באמירה כזו או אחרת, שמא ימתין הצד האחר לשעת כושר, על מנת לתופסו בהתבטאות ספציפית... על מנת לטעון לחיוב אישי" (לנספח ה' נתייחס בהרחבה גם להלן). ה. כאמור, התובע הציג תמונת מצב כלכלית או כספית בעייתית של הנתבעת עובר לביצוע ההזמנות. זאת גם הסיבה שדרש לקבל התחייבות בע"פ מראש של הנתבעת 1 לתשלום ההזמנות. בהמשך, אף ביקש התובע להחתים את הנתבעת 1 על התחייבות בכתב, דוגמת זו המופיעה בנספח ה' לנ/2 (עדותו של התובע עמ' 5 לפרו' ש' 4), אשר נשלחה לנתבעת 1 לאחר ביצוע ההזמנה הראשונה, אך טרם אספקתה (עדותו של התובע עמ' 5 לפרו' ש' 24). בסופו של עניין, סופקה ההזמנה הראשונה בתאריך 5.2.03, ואף סופקה ההזמנה השניה ביום 23.3.03, ואף סופקה ההזמנה השלישית בחודשים אפריל-מאי 2003, והנתבעת 1 לא חתמה על ההתחייבות (לגבי מועדי האספקה, ראה עדותו של התובע עמ' 5 לפרו' ש' 18-21). התובע גם לא ידע לומר לאשורו, מתי נשלחה ההתחייבות לראשונה אל הנתבעת 1, אלא מעריך כאמור כי ההתחייבות נשלחה לאחר ביצוע ההזמנה הראשונה אך טרם אספקתה, ויתכן שאף שלח את אותה התחייבות יותר מפעם אחת (עמ' 5 לפרו' ש' 23-25). כשאני בוחן את גירסתו זו של התובע, קשה לי שלא להבחין בחולשתה. התובע העיד מפורשות כי ניסה להשיג התחייבות בכתב מהנתבעת 1, כיוון שלא הסתפק בהתחייבות בע"פ שניתנה לו (עמ' 5 לפרו' ש' 12-13). אך ראה זה פלא, דורש התובע מהנתבעת 1 התחייבות בכתב טרם ביצוע ההזמנה הראשונה, אך מספק את ההזמנה הראשונה למרות שהנתבעת 1 לא חתמה על ההתחייבות. באופן תמוה ומפליא גם מספק את ההזמנות השניה והשלישית ללא כל סייג, ומבלי שתהא בידו התחייבות בכתב מהנתבעת 1. התנהגות תמוהה זו של התובע תומכת ברורות בגירסת הנתבעת 1 כי מעולם לא נתנה התחייבות בע"פ לתובע להיות ערבה אישית לפרעון חוב ההזמנות. בכל מקרה, התנהגות תמוהה זו של התובע לא תומכת בגירסתו אלא מחלישה אותה. ו. כאמור, הנתבעת 1 סירבה לחתום על התחייבות אישית בכתב. הנתבעת 1 סירבה גם לחתום על נוסח של התחייבות אישית שהוטבעה על גבי שיקים שמסרה לתובע, והמוזכרים במכתב נשוא נספח ז1 לנ/2 (צילומי השיקים צורפו כנספח ז2 לנ/2). התנהגותה זו של הנתבעת 1 עולה בקנה אחד עם גירסתה כי לא התחייבה בע"פ בפני התובע, עובר לרישום ההזמנות או לאחריהן, לפרעון סכומן, ומהווה כאמור חיזוק לטענתה. ז. מכל האמור לעיל, אני קובע כי התובע לא עמד בנטל הראייה המוטל עליו, להוכחת התחייבותה בע"פ של הנתבעת 1 כלפיו, לפרעון חובות ההזמנות של הנתבעת. מן הראוי בנדון להזכיר את דברי ביהמ"ש בע.א. (מחוזי-ת"א) 1011/01, ניצולת הקרטל בע"מ ואח' נ' דניר דננברג בע"מ ואח' (פורסם באתר האינטרנט של נבו), כי "על אף שמסמך בכתב אינו נדרש ליצירתה של ערבות כתנאי קונסטיטוטיבי, יש מקום לדרוש קיומו של מסמך בכתב כאמצעי להוכחתה של הערבות או ראייה פוזיטיבית אחרת מעבר לדברים בע"פ שהועברו" (דבריה של כב' השופטת אסתר קובו שם). לשון אחרת - כשנטענת טענת ערבות או התחייבות בע"פ ללא כל מסמך בכתב או ראייה פוזיטיבית אחרת, יש לבחון טענה זו מאד בזהירות. כאמור, במקרה דנן, בחנתי טענתו זו של התובע בזהירות רבה, ולא שוכנעתי כי ניתנה התחייבות בע"פ כאמור. ח. כל הטענות בדבר התחייבות בע"פ לפרעון שלושת ההזמנות הנ"ל, נטענו ע"י התובע כלפי הנתבעת 1 בלבד ולא כלפי הנתבע 2, וראיות התובע גם כוונו כלפי הנתבעת 1 בלבד. משכך, גם לא הוכח לי ע"י התובע כי הנתבע 2 נתן לו התחייבות בע"פ לפרעון חובות הנתבעת הנובעות מההזמנות. התחייבות אישית מכח "כוכבית" (*). 14. כפי שציינו בסעיף 9(ג) לעיל, טוען גם התובע כי הנתבעת 1 חתמה על ערבות אישית להבטחת תשלום ההזמנות נשוא כתב התביעה, בכך שחתמה במקום המיועד ל"חתימת המזמין", כשבסמוך למקום זה סומנה כוכבית (*), כשמתחת למקום זה פורשה הכוכבית כהתחייבות אישית. כך זה נראה על גבי טופס ההזמנה: חתימת המזמין: * * התחייבות אישית היות והנתבעת 1 חתמה בכל שלושת טפסי ההזמנות במקום המיועד ל"חתימת המזמין", כאשר התובע סימן כוכבית (*) סמוך לחתימת המזמין, כי אז, כך טוען התובע, יש לראות בחתימתה כהתחייבות אישית לפרעון סכום ההזמנות. 15. כפי שציינו בסעיף 11(ג) לעיל, הנתבעת 1 מכחישה זאת, ומציינת כי הבינה את סימון הכוכבית (*) כהדרכה לסימון מקום החתימה, ולא מעבר לכך (ראה בהרחבה שם). 16. דיון והכרעה. א. סעיף 3 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, קובע לאמור כי: "הערבות נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה או בהתחייבותו של הערב שהודעה עליה ניתנה לנושה...". היינו, על חוזה הערבות חלים הכללים הרגילים הנוגעים לעצם יצירת הקשר החוזי וגמירות דעתם של הצדדים לו. לשון אחרת, יחסי הערבות אינם נוצרים מהרהורי הלב של הנושה, אלא יש צורך להוכיח כי הערב התכוון או גמר בדעתו לחתום כערב. לעניין זה ראה: רוי בר-קהן, עו"ד, דיני הגנת הערב, עמ' 121-123, נבו הוצאה לאור. בע.א. (מחוזי-ת"א) 1011/01 המוזכר לעיל, קיבל ביהמ"ש את קביעותיו הנ"ל של עו"ד רוי בר-קהן בספרו, תוך הדגשה כי יש לנהוג בכובד ראש בעת בחינת התנאים להתקיימותו של חוזה ערבות. היינו - יש לבדוק ולבחון בכובד ראש את קיומה של הכוונה ו/או גמירות הדעת לחתום כערב. ב. כשמחתימים ערב על כתב ערבות או כתב התחייבות המיועדים לשמש ככאלה, דוגמת כתב ההתחייבות עליו רצה התובע להחתים את הנתבעת 1 (נספח ה' לנ/2), תנוח דעתנו כי אם חתם הערב על מסמך כנ"ל, התכוון או גמר בדעתו לערוב בהתאם לכתב ההתחייבות. מאידך, כש"מגניבים" התחייבות אישית באמצעות סימון של כוכבית (*), ובאותיות קטנות, גורם לנו הדבר להסיק, או לפחות גורם לנו לספק ניכר, כי החותם, ובמקרה דנן הנתבעת 1, לא שם לב ו/או לא התכוון ו/או לא גמר בדעתו לחתום כערב להזמנות הנ"ל. בסיטואציה מעין זו, משכנעת יותר גירסתה של הנתבעת 1, כפי שפורטה בסעיף 11(ג) לעיל, כי חתמה בסמוך לכוכבית (*), בחושבה שהכוכבית מיועדת לסמן את מקום החתימה, זה ותו לא. טענתה זו של הנתבעת 1 מתחזקת לאור העובדה כי התובע נהג לעתים לסמן בכוכבית את מקום החתימה המיועד, במסמכים ששלח לנתבעת. למשל, נספח ה' לנ/2, המהווה את כתב ההתחייבות. במקום המיועד לחתימת הלקוח, סימן התובע כוכבית (*) כסימון למקום החתימה בלבד. כך גם למשל נספח ו' לנ/2, המהווה תעודת משלוח שנשלחה מאת התובע לאגדים חברה לבניין בע"מ. גם שם סימן התובע בכוכבית (*) את מקום החתימה, כשמשמעותה היא סימון מקום החתימה בלבד. בכל מקרה, כאמור, לא ניתן להסיק על גמירות דעת או כוונה לחתום כערבה מצד הנתבעת 1 לפרעון ההזמנות, מחתימתה בסמוך למקום שסומן בכוכבית (*). במקרה דנן ניתן אולי לומר כי ההיפך הוא הנכון - על ההזמנות נספח א' ו- ג' ל- ת/1 חתמה הנתבעת 1 במקום המיועד ל"חתימת המזמין" שסומן בכוכבית, בצירוף חותמת הנתבעת. אם אכן היתה לה כוונה לחתום כערבה, לא היתה צריכה להוסיף את חותמת הנתבעת. עצם הוספת החותמת מחזקת את גירסת הנתבעת 1, ומשכנעת אותי, כי סברה שסימון הכוכבית מלמד על סימון מקום החתימה. (אמנם על ההזמנה נספח ב' לת/1 חתמה הנתבעת 1 ליד המקום המיועד ל"חתימת המזמין", שבסמוך לו סומנה כוכבית, ללא חותמת הנתבעת. אולם שוכנעתי מטענתה כי מדובר בטעות בלבד, ללא כל כוונה לקבל על עצמה התחייבות אישית כלשהי). ג. לאור כל האמור לעיל, סבורני כי התובע לא עמד בנטל הראייה המוטל עליו, להוכיח כי הנתבעת 1 חתמה על ההזמנות בסמוך לכוכבית, תוך כוונה או גמירת דעת לשמש כערבה או לקבל על עצמה התחייבות אישית כלשהי. 17. נספח ה' לת/1. א. סבור התובע כי מנספח ה' לת/1 ניתן להסיק את התחייבותה האישית של הנתבעת 1. ב. נספח ה' לת/1 נרשם בכתב ידה של הנתבעת 1 על נייר מכתבים של הנתבעת, ונשלח לתובע. תוכנו כדלקמן (נספח ה' צורף לת/1 לא בשלמותו, אלא רק עמ' 2 למסמך זה): "מאחר ואלו לא הסכומים היחידים שלא קיבלתי... להזכירך... קנטוני לא שילם כ- 87,000 ₪ + העלויות שנגרמו לי ולקוחות אחרים חוגגים גם ומכאן הסברתי לך שקשה לנו ובכל מקרה נעביר את התשלומים הדחויים. 3. בנוסף, הפניתי אותך ללקוח לקבלת עבודה חדשה וגדולה ושתקבל ממנו ישירות את העבודה כולל מקדמה שתהווה אף היא חלק מהתשלום מאחר והנושא רציני/מיידי (העמלה שלי תישאר אצלך). הלקוח אמין! תשאל עליו! אז מה אני יכולה עוד לעשות לעומת אחרים שבורחים מתשלום? 4. כחברה הייתי שמחה אם תקבל את כל המגיע לך מזומן + בונוס... "דינה" ". ג. כבר ציינתי בסעיף 13(ד) לעיל כי אין במסמך זה כל התחייבות אישית של הנתבעת 1 כלפי התובע לפרעון חוב ההזמנות, ואני מפנה לדבריי שם. אוסיף ואומר שבוודאי שממסמך זה לא עולה גמירות דעת ו/או כוונה מצד הנתבעת 1 לשמש כערבה, הנדרשים כדי לראות בו כמסמך ערבות. ד. מכאן כי אין מקום לקבל את טענת התובע שניתן לראות בנספח ה' לת/1 ככתב התחייבות של הנתבעת 1. 18. קבלת שיקים עם תאריכי פרעון מאוחרים. א. כאמור, טוען התובע כי הסכים לקבל מהנתבעת שיקים לפרעון מאוחר מהמוסכם רק לאחר קבלת התחייבות בעל-פה נוספת של הנתבעת 1 בפניו לערוב אישית לתשלומם (סעיף 9(ה) לעיל). ב. סבורני כי התובע לא הוכיח טענתו זו, זאת לאור כל מה שציינתי בסעיף 13 לעיל. 19. ההסכם מיום 9.9.03 נספח ז' לת/1. א. כפי שציינו בסעיף 9(ו) לעיל, טוען התובע כי בהסכם שנחתם בינו ובין הנתבע 2 ביום 9.9.03, התחייב הנתבע 2, בין היתר, להעביר לתובע "6 המחאות שהסך הכולל שלהן 11,792 ₪. המחאות אלו אישיות (או אחרות אם יוסכם). ההמחאות יועברו לדהאן בתוך שבוע". לטענת התובע, מהסכם זה נובע חיובם האישי של הנתבעים לסך של 11,792 ₪. ב. בתצהיר עדותו הראשית טוען הנתבע 2 כי ההסכם בוטל ע"י התובע בעצמו, ולכן לא יכולה לקום מכוחו כיום כל ערבות אישית שלו ו/או של הנתבעת 1 (סעיף 19 לנ/3). ג. בחקירתו הנגדית הוסיף הנתבע 2 נימוק נוסף מדוע אין לראות בהסכם הנ"ל כמחייב אותו ו/או את הנתבעת 1 אישית לסכום של 11,792 ₪, כיוון שלטענתו ההסכם לא מחייב כי ההמחאות תהיינה אישיות שלו ו/או של דינה, אלא אפשר שיהיו גם המחאות אישיות של לקוחות (עמ' 14 לפרו' ש' 25; עמ' 15 לפרו' ש' 14-18). ד. ב"כ התובע סברה במהלך הדיון כי תשובתו של הנתבע 2, המפורטת בסעיף קטן ג' לעיל, מהווה הרחבת חזית. לטענתה, טענה זו לא נטענה בכתבי הטענות ו/או בתצהירים, והעלאתה במהלך החקירה הנגדית מהווה הרחבת חזית אסורה. לאחר ששקלתי את הטענה, סבורני כי אין צורך שאכריע בה, כיוון שבכל מקרה אינני מקבל את טענת הנתבע 2 כי אין הכוונה להמחאות אישיות שלו ו/או של הנתבעת 1. ההסכם האמור מדבר בלשון ברורה כי יועברו 6 המחאות אישיות ע"י הנתבע 2, ומלשון ההסכם עולה ברורות כי הכוונה היא להמחאות אישיות של הנתבע 2 (ואולי גם של הנתבעת 1). אולם קשה לקבל כסבירה את טענת הנתבע 2 כי הכוונה גם להמחאות אישיות של לקוחות. אם זו היתה הכוונה, מן הראוי כי היתה נרשמת כך במפורש. להזכיר, מי שניסח את ההסכם האמור היה הנתבע 2 (עדותו עמ' 15 לפרו' ש' 13). משכך הוא יש להפעיל בנדון את כלל הפרשנות האומר כי יש לפרש חוזה נגד המנסח, ולפרש את ההסכם האמור כגירסת התובע, וכנגד גירסתו של הנתבע 2. חיזוק למסקנתי זו אני מוצא בעובדה כי בכתב ההגנה ובתצהירי ההגנה לא הועלתה הטענה כי אין הכוונה דווקא להמחאות אישיות של הנתבעים 1-2, אלא הועלו שלוש טענות אחרות, כפי שנפרט להלן. סביר להניח כי אם אכן התכוונו הצדדים כי אין חובה כי 6 ההמחאות תהיינה של הנתבעים 1 או 2 דווקא באופן אישי, היה נימוק זה נרשם בריש גליה בכתב ההגנה ובתצהירי ההגנה. משלא נעשה כן, כאמור, המסקנה היא - כי לא לכך התכוונו הצדדים בהסכם הנ"ל. ה. כאמור, לנתבעים שלוש טענות הגנה כנגד טענת התובע לחיובם האישי בסך של 11,792 ₪, כדלקמן: 1. מכתב (נספח ח2 לת/1) ששלח התובע אל הנתבעים ביום 29.9.03 (20 ימים לאחר מועד חתימת ההסכם נספח ז' לת/1) ובו ציין כדלקמן: "ביום 9.9.2003 נחתם הסכם ובו התחייבתם לשלם תוך 7 ימים סך של 11,792 ₪ בששה שיקים אישיים. נכון להיום הדבר טרם נעשה... על כן אני מציע לכם ובאחרונה ללא דיחוי וללא כל תנאים מוקדמים, לשלם את היתרה בסך 11,792 ₪ ובמקביל יימסר השיק בסך 25,000 ₪ לדוד כמוסכם. במידה והדבר לא ייעשה עד ליום 1.10.03 אני רואה עצמי פועל בכל דרך לגיטימית להשיב את כספי ומבחינתי כאילו לא היה בינינו כל הסכם...". היות וכאמור לא הועברו ששת השיקים האישיים אל התובע, יש לראות את ההסכם כאילו בוטל ע"י התובע, באופן שאיננו מחייב יותר את הנתבעים. 2. בהסכם מיום 9.9.03 התחייב, בין היתר, התובע להעביר לידי מר דוד ישראלי בתוך 72 שעות מיום החתימה על ההסכם, המחאה שנמשכה לפקודתו מחשבונה של הנתבעת בבנק לאומי (שיק מס' 5004369 לפרעון ביום 8.9.03, שחוללה עקב היות החשבון מוגבל - להלן: "ההמחאה"). היות והנתבע לא עמד בחובתו זו, ובעצם הפר את ההסכם, הנתבעים לא העבירו את שש ההמחאות האישיות. 3. מס' ימים לאחר החתימה על ההסכם מיום 9.9.03, הוריד התובע את שלטי קנטוני ולקח אותם אליו. להזכיר, את שלטי קנטוני התקין התובע עפ"י הזמנה מס' 2548 (ראה ס' 5 לעיל), ומחיר ביצוע עבודה זו נתבע גם בתובענה זו. לטענת הנתבעים, פעולתו זו של התובע נעשתה מאחורי גבם, ולמרות שידע כי הנתבעים מנהלים נגד קנטוני הליכים לגביית החוב עבור אותם שלטים ממש, והם אף עיקלו את השלטים הנ"ל. גם בגין פעולתו זו לא מסרו הנתבעים את שש ההמחאות האישיות עפ"י ההסכם מיום 9.9.03. ו. נימוק א' של הנתבעים. כאמור טוענים הנתבעים כי ההסכם מיום 9.9.03 בוטל ע"י התובע במכתבו אל הנתבעים מיום 29.9.03, כמפורט בהרחבה לעיל. עיינתי היטב במכתבו של התובע אל הנתבעים מיום 29.9.03 (נספח י"א לנ/2) ושוכנעתי כי מכתב זה מהווה הודעת ביטול של ההסכם, שהרי לא הועברו לתובע עד ליום 1.10.03 שש המחאות אישיות ע"י מי מהנתבעים. תוכן מכתבו של התובע, שצוטט לעיל, מלמד כי במקרה כזה מצהיר התובע כי "מבחינתי כאילו לא היה בינינו כל הסכם". היינו - מבטל את ההסכם, כשמכתבו מהווה הודעת ביטול. להזכיר - ס' 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, קובע כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה... ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה אורכה לקיום החוזה - תוך זמן סביר לאחר שחלפה האורכה". תוכן מכתבו זה של התובע ברור דיו, כדי להבין ממנו שרצונו היה לבטל את החוזה אם עד ליום 1.10.03 לא יעבירו הנתבעים (או מי מהם) את 6 ההמחאות האישיות לידיו. מכתבו זה גם נשלח לנתבעים תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על הפרת ההסכם על ידם. כאמור, במקרה דנן נתן התובע לנתבעים הזדמנות למלא את חלקם בהסכם עד ליום 1.10.03 (ראה הציטוט לעיל), אך הנתבעים לא עמדו באורכה זו. במקרה כזה יש לומר כי הודעת ביטול מותנית דוגמת זו שניתנה ע"י התובע לנתבעים, הנותנת למפר הזדמנות לתיקון המעוות והכוללת התראה כי אם לא יפעל כך יתבטל החוזה, מהווה הודעת ביטול נאותה (ראה ג.שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 561). משכך הם פני הדברים יש לומר כי החוזה בוטל כדין ע"י התובע. הנתבעים לא מסתייגים מביטול זה, ובכתבי טענותיהם, כמו גם בסיכומיהם, מנפנפים הם בהודעת ביטול זאת כמחייבת, וכתירוץ לאי-מילוי חלקם בהסכם למסירת שש המחאות אישיות לתובע. סבורני כי צודקים הנתבעים בטענתם זו. החוזה בוטל ע"י התובע. משכך, איננו יכול מכוחו לחייב את הנתבעים או מי מהם (כשהכוונה לנתבע 2) בחיוב אישי כלשהו. לא יתכן מחד - לשלוח הודעת ביטול להסכם, ומאידך - לטעון כי מכח אותו הסכם שבוטל יש להטיל על הנתבעים או מי מהם חיוב אישי בשיעור של 11,792 ₪. די היה לי בנימוק ראשון זה של הנתבעים כדי לדחות את טענת התובע לחיוב אישי של הנתבעים או מי מהם בשיעור של 11,792 ₪. אולם אבחן גם את שני הנימוקים האחרים. ז. נימוק ב' של הנתבעים. כאמור, הנתבעים טוענים כי היות והתובע לא מילא חלקו בהסכם, להעביר את ההמחאה לידיו של מר דוד ישראלי תוך 72 שעות, ממילא לא מילאו הם את חלקם להעביר את 6 ההמחאות האישיות, כיוון שלטעמם מדובר בחיובים שלובים. כאמור, המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא האם מדובר בחיובים שלובים (כגירסת הנתבעים), או שמא מדובר בחיובים עצמאיים (כגירסת התובע). דעתי היא, כדעת התובע, כפי שגם סוכמה בצורה ממצה בעמ' 2 לסיכומי התובע, כי מדובר בשני חיובים עצמאיים ולא שלובים. חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מכיר באפשרות קיומם של חיובים שלובים בחוזים. סעיף 43(א)(2) קובע כי "המועד לקיומו של חיוב נדחה - אם תנאי לקיום הוא שיקויים תחילה חיובו של הנושה - עד שקויים אותו חיוב". שאלת הקשר בין חיובי הצדדים, האם הם שלובים זה בזה או עצמאיים זה מזה, היא שאלה של פרשנות החוזה העולה לדיון בהתחקות אחר רצון הצדדים לו. עפ"י גישת הפסיקה יחול דין השילוב רק כאשר הדבר עולה מכוונת הצדדים (ראה ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 468). באשר לפרשנות חוזה הכלל הוא כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה..." (סעיף 25(א) לחוק החוזים, (חלק כללי)). אומד דעתם של הצדדים משתמעת בראש ובראשונה מתוך לשון החוזה. במקרה דנן צודקת ב"כ התובע כשמציינת בסיכומיה כי לשון החוזה ברורה. חיובו של התובע להפקיד את ההמחאה מופיע בסעיף 2(ד) להסכם, בעוד אשר חיובו של הנתבע 2 לתת שש המחאות אישיות מופיע בסעיף 3 להסכם. מילוי חלקו של הנתבע 2 בהפקדת ההמחאות האישיות איננו שלוב ואיננו מותנה בהפקדת ההמחאה ע"י התובע בידיו של מר דוד ישראלי. בע.א. 765/82, אלתר ואח' נ' אלעני, פד"י ל"ח (2), 701, ציין ביהמ"ש כדלקמן: "... יקל על ביהמ"ש להכריז על תנאי מסויים בחוזה כחיוב שלוב כאשר הצדדים טרחו והביעו כוונתם זו במפורש. קשה יותר לעשות כן כאשר ביהמ"ש מתבקש לקרוא לתוך הסכם תנאים שאינם מופיעים בו במפורש ולפרשו מעבר לאמור בו... מי שחפץ בהתניית חבותו בקיום חיובו המקביל של רעהו, יטיב לעשות אם יאמר דברו מפורשות בהסכם ויטרח להבהיר את כוונתו האמורה". במקרה דנן, מי שניסח כאמור את ההסכם הוא הנתבע 2. לו רצה כי החיובים הנ"ל יהיו שלובים, היה צריך לנסח זאת בצורה ברורה ומפורשת. משלא עשה כן, לא נותר לנו אלא לראות בחיובים כחיובים עצמאיים. נימוק נוסף לפרשנות זו הוא כלל הפרשנות נגד מנסח ההסכם, שגם מכוחו ניתן לומר כי יש לפרש את החיובים כעצמאיים ולא שלובים. (להשלמת התמונה יצויין כי בישיבת ההוכחות, בתאריך 26.12.04, נמצאה ההמחאה בתיק של התובע המתנהל אצל באת כוחו, והוא הגישה לביהמ"ש כראייה אשר סומנה ת/2). ח. נימוק ג' של הנתבעים. הנימוק השלישי של הנתבעים הוא הורדת שלטי קנטוני ולקיחתם ע"י התובע. לטענת התובע, הוא הוריד את שלטי קנטוני עפ"י בקשת בעל הנכס, ובתמורה הוא קיבל כ- 4-5 פרוז'קטורים בעלות כוללת של כ- 1,500 ₪ (עמ' 8 לפרו' ש' 10-13; וכן ראה נספח ט' לת/1, אישורו של בעל הנכס). לתצהירו צירף התובע מכתב ששלח ביום 23.12.03 לעו"ד יהודה לוי, ב"כ הנתבעים דאז (נספח י' לת/1), בו מודיע כי השלטים של קנטוני ברשותו באחסנה, ובמידה והנתבעת מעוניינת בשלטים אלה, הרי היא מוזמנת לקחתם לא יאוחר מיום 30.12.03, אך במקביל גם לקיים את ההסכם מיום 9.9.03. הנתבע 2 אישר כי ידע בשלב המאוחר לפירוק השלטים, כי התובע מאחסן את השלטים אצלו בעסק. זה היה כשבועיים עד שלושה לאחר שהשלטים הוסרו בפועל (עמ' 17 לפרו' ש' 15-18). כששקלתי את טיעוני הצדדים בנדון, שוכנעתי כי התובע פעל בנדון בתום לב. היינו - הוא הסיר את שלטי קנטוני לפי בקשת בעל הנכס, כפי שבא לידי ביטוי בנספח ט' לת/1, ולא ביוזמתו הוא. גם שוכנעתי (ולא הוכח לי אחרת) כי נכונים הם דברי התובע כי "אילו היו באים (הנתבעים - ח.ש.) לקחת אותם הייתי נפטר מהם בחפץ לב. הם בסה"כ חתיכת פח עם חומר גלם שאי אפשר להשתמש בו. אי אפשר למחזר פח שעולה כמה שקלים ולמכור אותו בתור שלט חדש" (עדותו של התובע עמ' 8 לפרו' ש' 22-25). אני גם מאמין לתובע כי הודיע מבעוד מועד, וטרם הסרת השלטים, לנתבעים כי יוריד את השלטים עפ"י בקשת בעל הנכס, וכי הנתבע 2 אמר לו שישמור את השלטים אצלו כיוון שיש לו דיון משפטי מול הבעלים של קנטוני בסביבות חודש נובמבר 2003, ועד אז שישמור התובע את השלטים אצלו בעסק (עדותו של התובע עמ' 7 לפרו' ש' 25-30). לשון אחרת - אינני רואה בנימוק זה של הסרת שלטי קנטוני משום טעם מספיק לנתבעים (או ליתר דיוק לנתבע 2) שלא לקיים את חיוב מסירת שש ההמחאות האישיות. כאמור, התובע נתן לנתבעים אפשרות לבוא ולקחת את השלטים, ובמקביל גם להשאיר בידיו את שש ההמחאות האישיות. הנתבעים בחרו שלא לעשות כן. ט. לסיכום ייאמר כי אלמלא הייתי רואה במכתבו של התובע מיום 29.9.03 (נספח י"א לנ/2) משום הודעת ביטול ההסכם מיום 9.9.03, הייתי רואה לנכון לחייב את הנתבע 2 (ואותו בלבד כיוון שרק הוא חתום על ההסכם) באופן אישי בתשלום של 11,792 ₪ (נומינלית) לתובע. שני הנימוקים האחרים של הנתבעים לא שיכנעוני כאמור לעיל. דא עקא, שהתובע, בפזיזות ואולי גם באי שקילת התוצאות עד הסוף, מיהר לבטל את ההסכם מיום 9.9.03, ובכך למעשה "ירה לעצמו ברגל" ושמט מתחת ידיו את טענת החיוב האישי של הנתבע 2 לסך של 11,792 ₪. טענות נוספות של התובע נגד הנתבעים. 20. בסיכומיו טען התובע גם טענות נזיקיות במישור האישי נגד הנתבעים. לטענתו, הנתבעים 1-2 עוולו כלפיו באופן אישי עוולות אזרחיות ולכן קמה ועולה אחריותם האישית מכח דיני הנזיקין. 21. הנתבעים בסיכומיהם טוענים כי טענת האחריות האישית של הנתבעים מכח דיני הנזיקין מהווה הרחבת חזית, שכן זו לא נטענה בכתבי הטענות, לא נדונה כלל וממילא לא הוכחה. 22. דעתי בנדון כדעת הנתבעים. בכתבי הטענות לא נטענה טענת אחריותם האישית של הנתבעים מכח דיני הנזיקין. לכן גם לא נשמעו הוכחות בנקודה זו, וממילא לא הוכחה ע"י התובע חבותם האישית של הנתבעים 1-2 מכח דיני הנזיקין. 23. על כן, את טענת האחריות האישית של הנתבעים מכח דיני הנזיקין, אני דוחה כיוון שמהווה הרחבת חזית אסורה בסיכומים, וגם לגופו של עניין, כיוון שלא הוכחה. טענת קיזוז. 24. טוענים הנתבעים כי היות ושלטי קנטוני הוסרו ע"י התובע, ממילא יש לנכות מסכום חובה של הנתבעת את עלות הזמנת עבודת קנטוני בשיעור של 15,092 ₪ (ראה סעיף 5 לעיל). 25. סבורני כי דין טענה זו להידחות מהטעם שהוזכר בסעיף 4 לסיכומי התובע על-פיו פירוק השלטים נעשה בעיתוי בו לשלטים כבר לא היה משקל לגבי חובת תשלום העבודה שבוצעה, ואף לגבי חובת התשלום של מזמין השלטים (קנטוני) כלפי הנתבעת. מעבר לכך, גם לא הוכח לי ע"י הנתבעים מה שווי חומרי הגלם של השלטים, שכן לא יעלה על הדעת לקזז את מלוא עלות העבודה כפי שהוזמנה ע"י הנתבעת מהתובע בעבור קנטוני. להזכיר, וכפי שכבר ציינו לעיל, התובע טוען כי השלטים שהורדו היו חסרי כל ערך מבחינתו כחומרי גלם. בנדון די אם נזכיר את ע.א. 579/85, אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י מ' (2), 765, שם ציין כב' הנשיא שמגר כי "טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנקבע במסגרתה ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליה היא מבוססת". בתנאי זה לטענת הקיזוז לא עמדו כאמור הנתבעים דנן. סוף דבר. 26. א. משנדחתה טענת הקיזוז כאמור לעיל, ובהעדר טענות הגנה אחרות כנגד סכום התביעה, אני מקבל התביעה נגד הנתבעת 3 (בלבד), ומחייב נתבעת זו לשלם לתובע את סכום התביעה בשיעור של 52,494 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הגשת התביעה בתאריך 4.4.04 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. אני מחייב את הנתבעת 3 לשאת בהוצאות המשפט של התובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום הוצאתן בפועל ועד ליום התשלום המלא בפועל, ובצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 7,500 ₪ ומע"מ כדין. 27. א. אני דוחה את התביעה נגד הנתבעים 1-2. ב. התובע ישא בהוצאות המשפט של הנתבעים 1-2, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום הוצאתן בפועל ועד ליום התשלום המלא בפועל, ובצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 5,000 ₪ ומע"מ כדין. ערבות אישיתערבות