בקשת נאמן למכירת משק

להלן פסק דין בנושא בקשת נאמן למכירת משק:

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

מבוא
1.     בפנינו ערעור על שלוש החלטות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ורדה אלשיך) בתאריך 7.3.01, בתיק פש"ר 1238/98 (בש"א 29838/00), בהן הוחלט לאשר את בקשת הנאמנה על נכסי המערערים למכירת משקם למשיבים 4, וכן בקשת רשות ערעור של כפר הנגיד - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן : "המושב") בתחומו נמצא משק החייבים, על החלטות בית משפט קמא מיום 5.11.03 ומיום 20.11.03, בהן חויב המושב לקיים אסיפת חברים, בה יועלו כל הנימוקים הנוגעים לקבלת משיבים 4 לחברות, ובתום האסיפה תיערך הצבעה גלויה ותינתן החלטה מפורטת ומנומקת.

רקע עובדתי

2.     המערערים, דוד והדסה בן בסט (להלן: "המערערים"), הם בני זוג המחזיקים מזה זמן רב במשק חקלאי ונחלה בכפר הנגיד (להלן "המשק"). המערערים נקלעו לקשיים כספיים, ובתאריך 27.12.98 ניתן נגדם צו כינוס נכסים לבקשת בנק דיסקונט. בתאריך 29.8.99, הוכרזו המערערים כפושטי-רגל, ומשיבה 1, עו"ד רהב עין דר, מונתה כנאמנה על נכסי המערערים (להלן "המשיבה" או "הנאמנה"). היקף חובותיהם של המערערים לנושים עמד ערב הגשת הסיכומים על סך של כ-900,000 $.

     במסגרת הליכי פשיטת רגל עתרה תחילה הנאמנה להתיר לה לנקוט הליכים למכירת המשק, בו נמצא גם בית מגוריהם של המערערים. בבקשתה ציינה הנאמנה כי שוויו של המשק, נכון ליום הגשת הבקשה, נע בין 750,000$ ל-800,000$, וכי הוא משועבד לנושה מובטח, בנק לאומי למשכנתאות, הוא משיב 3. הנאמנה הוסיפה וציינה, כי על פי הערכתה התמורה נטו מעסקת המכירה, לאחר ניכוי החוב למשיב 3 בסך 137,000 $, תסתכם בסכום של 400 עד 500 אלף דולר (סעיף 13 לבקשה). יצוין, שכבר אז העלו המערערים הצעה, אם כי לא מוגדרת, לפדות את הנחלה בסכום הנטו שיוותר אם תבוצע מכירה כפויה (ראה עמ' 8 לפרוטוקול). בתאריך 24.10.00, החליט בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, להתיר לנאמנה לפרסם הזמנה להציע הצעות ולקיים התמחרות.

     בתאריך 26.11.00 קיימה המשיבה, בהשתתפות המערערים, תהליך של התמחרות בו נטלו חלק 8 מציעים, ובסיומו זכתה הצעתם של משיבים 4, אללוף בלהה ומשה (להלן: "הקונים"), בסכום של 865,000$. בעקבות כך, הגישה המשיבה לבית משפט קמא בקשה לאשר את מכירת המשק לקונים. המערערים התנגדו לבקשה זו משני טעמים: ראשית, הם טענו כי בקשת המשיבה לא נתמכה בתצהיר, והגשתו של זה דרושה לנוכח קיומה של מחלוקת עובדתית באשר לסכום התמורה נטו אשר יוותר לחלוקה בין הנושים. שנית, להשקפת המערערים, פעלה הנאמנה בחוסר תום לב כאשר לא מיצתה את הדרכים להגיע להסדר עמם. לטענתם, הם גייסו כספים בעזרת בתם ובני-משפחה אחרים כדי לפדות את המשק בסכום השווה לתמורה-נטו העשויה להתקבל עבורו, היינו, הסכום המוצע על ידי הקונה במכירה כפויה לאחר ניכוי מסים ותשלומי חובה אחרים החלים על עסקה מסוג זה.

החלטות בית המשפט המחוזי- שלב א'

3.     באשר לתצהיר קבע בית המשפט, כי הנאמנה לא הייתה חייבת להגישו כדי לתמוך בבקשתה, וגם אין לאפשר את חקירתה על ידי בא כוח המערערים, הואיל ואין מדובר בבקשה רגילה למתן הוראות, אלא בבקשה לאישור מכר, לאחר שקוימו כל ההליכים עליהם הורה בית המשפט. עוד נקבע, כי ככלל אין בעל תפקיד חייב בהגשת תצהיר, וכזהו הנאמן בהליכי פשיטת רגל, למעט אותם מקרים בהם מתגלעת מחלוקת עובדתית שבעטיה לא ניתן לדון בבקשה ללא חקירה ודרישה, ובלשון ההחלטה:

"ככלל אין בעל תפקיד חייב בהגשת תצהיר. וכאשר צריך לחול על יוצא מן הכלל יש מקום שתתגבשנה עובדות ויתגבש מצב בו התצהיר הוא צורך בילתו לא ניתן לדון בבקשה. אני מסכימה עם טיעוניה של ב"כ הכנ"ר כי כאשר המחוקק רוצה לחייב בעל תפקיד בהגשת תצהיר, הוא ידע לעשות זאת והראיה דוגמת סעיף 166 לפקודת פשיטת הרגל - כאשר נאמן מגיש דו"ח כספי וצריך לתמוך את בקשתו ואת הדו"ח בתצהיר".
          
     בית המשפט הוסיף והפנה לכך שבקשת הנאמנה נתמכה בחוות דעת של שמאי באשר לערכו של המשק, וכן לכך שהתמורה אשר הוצעה בהתמחרות, גבוהה ב-25% מהערכת השמאי.

4.     בהמשך, דחה בית המשפט את התנגדות המערערים, ואישר את מכירת המשק לקונים תמורת סכום של 865,000$. נקבע, כי בפקודת פשיטת הרגל אין הוראה המאפשרת לחייב לפדות את נכסיו בסכום נמוך מההצעה הגבוהה ביותר, וקבלת בקשתם של המערערים תביא לסרבול ואף לסיכול מכירת נכסיהם של חייבים בהליכי פשיטת רגל, הואיל ותמיד תתגלענה מחלוקות באשר לשווי הנכס נטו, ובלשון ההחלטה בעמ' 30:

"המונח 'סכום נטו' זר בכלל לפקודה, לטעמי אין מקום שיכנס בדלת האחורית למקום שלא נכנס בדלת הראשית. קבלת טענה מסוג זה או גישה זו היא סוף פסוק למכירת נכסי חייבים. הרי תמיד יתעורר וויכוח מה שווי הנכס נטו שיוותר, כיצד מחושב הסכום נטו שיוותר, איזה סכומים לגיטימי שינוכו, ואילו לא ניתן לנכות. לעולם לא יוכל עוד בית המשפט מבלי לנהל דיונים ארוכים על פי תקופות ממושכות לממש נכסי חייבים. יותר מכך, וזאת עלינו לזכור יש נכסים שמעצם טיבם הם נכסים מתכלים, נכסים פסידים, ומי ישא בהפסדים הללו אם בסופו של דבר יאושר המכר אחרי שנים רבות? אין ספק שקבלת גישה כזו תפתח פתח לכל חייב לסכל את הליכי המכירה של נכסיו ואם במקרה הנדון אנו מדברים על בית מגורים, הרי שאין שום סיבה בעולם שהטענות הללו לא תועלנה מאוחר יותר גם כנגד נכסים אחרים".


5.     לנוכח כל אלה, החליט בית המשפט, כאמור, לדחות את טענות המערערים ולאשר את מכירת המשק, ובעקבות כך הגישו המערערים ערעור לבית משפט זה (ע"א 2000/01). ביני לביני, ובעוד הערעור מתברר, החליט וועד המושב להעביר את ההכרעה בבקשה לאשר את מועמדות הקונה לאסיפה הכללית של המושב, וזו החליטה לדחות את הבקשה ללא נימוקים, לאחר שקיימה הצבעה חשאית. ערעור שהגיש הקונה נדחה על ידי האסיפה ביום 12.6.02. כבר עתה יצוין, כי לא הנאמנה ולא הקונה ניסו לתקוף את החלטת המושב במסגרת הליך משפטי.


     בעקבות כך, ולאחר שחלפו מספר חודשים, הגישה הנאמנה, על דעתם של החייבים, הנושה המובטח - בנק לאומי למשכנתאות, וילדיהם של החייבים, בקשה למתן הוראות, בה הודיעה כי הגיעה להסכם פשרה עם החייבים שאם יאושר ימנע את הצורך למכור את משקם של החייבים. בהתאם להסכם זה, המקובל על כל הצדדים למעט הקונה, עתידים החייבים לשלם סכום של 325,000$ לסילוק תביעות הנאמנה ביחס לבית בלבד, ובכפוף לכך שתישמרנה זכויותיו של בנק לאומי כנושה מובטח. לנוכח האמור, עתרה הנאמנה לביטול ההסכם עם הקונה, ואת בקשתה נימקה באלה: ההסדר שגובש מקובל על כל הנושים; וועד המושב לא שינה מהחלטתו הדוחה את בקשת הקונה להצטרף למושב; הקונה התרשל משלא טרח לתקוף את החלטת המושב.

     הקונה התנגד לבקשה, ואילו כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) הביע את הדעה, כי לא הוכח שבהצעת החייבים גלום יתרון משמעותי לנושים, ועל כן הציע להורות לנאמנה לנקוט באמצעים הדרושים לעמידה על המכר, בכפוף לחיוב הקונים להצהיר כי הם מוותרים על זכותם לבטל את ההסכם ולעמוד ברף מינימאלי של 325,000$, אשר יעמדו לטובת הנושים הבלתי מובטחים.

החלטת בית המשפט- שלב ב'
6.     לאחר שקיים דיון בו נכחו הצדדים לרבות נציג מטעם המושב, החליט בית המשפט ביום 5.11.03 כי "אין מקום לאשר לעת עתה את הסדר הפשרה בין הנאמנה לחייבים ... זאת, בכפוף לעמידת הקונים בתנאים המועלים בסוף תגובתו של כונס הנכסים הרשמי" (ההדגשה במקור), לאמור, ויתור על הזכות לביטול ההסכם ועמידה ברף מינימאלי של 325,000$, אשר יעמדו לטובת הנושים הבלתי מובטחים. כן הורה בית המשפט למושב לקיים במועד שלא יאוחר מ-10 ימים מיום החלטתו, אסיפת חברים חדשה בה יועלו הנימוקים הנוגעים לקבלת הקונים כחברים, וכי תיערך הצבעה גלויה בסופה תינתן החלטה מפורטת ומנומקת. בית המשפט הבהיר לעניין זה, כי "שקילת אינטרס החייבים לפדות את ביתם או העלאת טיעון כנגד הקונים בשל היותם 'חליפם' של החייבים הינו בגדרה שיקול זר ופסול" (ראו ההחלטה בעמוד 55). למסקנה זו הגיע בית המשפט לאחר שמצא כי בנסיבות העניין עולה חשד כבד, כי החלטת אסיפת המושב מקורה בשיקולים פסולים, שמטרתם היתה לכפות על הנאמנה ועל בית המשפט את רצונם של החייבים לפדות את הנכס. באשר לאינטרס הנושים לקבל את כספם בהקדם קבע בית המשפט כדלקמן:

"אכן, הנושים, אשר לטענתם הם ולטענת הנאמנה, עייפו מהמתנה בת שנים ארוכות ומשפע ההליכים שנוקטים החייבים בכדי 'לדחות את הקץ', העדיפו להתפשר עם החייבים ולזכות בסכום פחות, אך מיידי ובלא סיכון. אלא שהסכמה זו, אין בית המשפט יכול לאשרה, מקום שהיא באה על חשבונו של צד ג' תם-לב, כל זאת תוך 'הלבנה' ומתן גושפנקא של החלטה תמוהה, אשר לא בכדי מסתתרת מאחורי 'הזכות שלא לנמק', וחזקה עליה כי באה לסכל את הדין. לו היה בית המשפט נותן יד לכך, היה מעביר את המסר, כי חייבים המתגוררים במושב 'מחוסנים' מפני מימוש נכסיהם. אין צורך להאריך בדברים על השפעת מסר זה הן על התנהגות חייבים פוטנציאלים כאלו, והן על הסיכוי כי בעלי תפקיד הממונים להם יוכלו למצוא קונים אשר יחפצו 'להכניס את ראשם' אל מצב דברים אשר כזה".

      בעקבות החלטה זו פנתה ב"כ הקונים לבית המשפט בבקשה "להבהרת החלטה", במסגרתה הודיעה כי שולחיה לא יוכלו לעמוד בתנאים המועלים בסוף תגובתו של הכנ"ר. במיוחד אמורים הדברים לעניין העמידה ברף מינימאלי של 325 אלף דולר שיועמדו בכל מקרה לרשות הנושים הבלתי מובטחים, הואיל ולדעת הקונים משתמע מעמדה זו כי ההסכם עליו חתמו שונה לרעתם על ידי העלאת המחיר עליו הוסכם בין הצדדים.           

הטענות בע"א 2000/01
7.     בערעורם בפנינו טענו החייבים במספר מישורים. ראשית, הם שבים ומלינים על כך שבית משפט קמא לא מחק את בקשת הנאמנה שלא נתמכה בתצהיר, ולחלופין, נכון היה לחייבה להגיש תצהיר כדי לאפשר למערערים לחקור אותה על המידע וההערכות עליהם התבססה בקשתה לאישור המכירה. המערערים סבורים עוד כי גם בעל תפקיד כמו הנאמנה אינו פטור מהגשתו של תצהיר, אלא אם נקבע בדין אחרת, וזה אינו המצב במקרה הנוכחי.

     בנוסף, מלינים המערערים על כך שבית משפט קמא לא אפשר לבא כוחם לטעון לעניין חישוב תשלומי החובה הכרוכים בעסקת המכר, ובכך נשללה מהם זכותם להוכיח את חוסר ההיגיון והעדר התועלת בבקשה למכור את משקם במכירה כפויה.

     לגופו של עניין טענו המערערים, כי טעה בית משפט קמא עת קבע כי בהליכי פשיטת רגל לא פתוחה בפני חייבים האפשרות לפדות את בית מגוריהם ב"סכום-נטו". על פי השקפתם, קביעה זו נטולת היגיון, הואיל ופדיון הנכס עשוי להעשיר את קופת הנושים לפחות באותו סכום שהיה מופקד שם במכירה כפויה. יתרונו הנוסף של פדיון זה הוא בכך, שלא יהיה צורך לעקור את החייבים מביתם. ועוד נטען, כי בבסיסה של פקודת פשיטת רגל טמון איזון בין אינטרס הנושים לבין אינטרס החייב, ואף שידו של הנושה על העליונה, אין מקום לזנוח כליל את החייב ובני משפחתו, מקום שהדבר אפשרי, כדי לאפשר להם לשקם את חייהם. החייבים טענו עוד, כי אסור שהאינטרס להימנע מהתדיינות ממושכת, יגבר על זכותם לחיות בכבוד.

הטענות בבר"ע 10858/03

8.     כאמור, עתר המושב לקבלתה של רשות ערעור לבית משפט זה ובפיו מספר טענות, שהעיקרית שבהן היא כי מעולם לא היה צד להליכים בפני בית משפט קמא, וממילא נשללה ממנו הזכות לטעון את טענותיו לפני קבלתה של ההחלטה מיום י' בחשוון תשס"ד (5.11.2003). לעניין זה הוסיף המושב וטען, כי בתאריך 24.6.2003, חמש שנים לאחר פתיחתם של ההליכים, אמנם הורה בית המשפט לקיים דיון אליו יוזמן גם המושב, אולם אין חולק כי הזמנה זו לא שוגרה למושב, ומזכיר המושב אשר נכח בדיון עשה זאת רק משום שהנאמנה הודיעה לו, ערב הדיון בבית המשפט, על קיומו. לנוכח כל אלה טען בא-כוחו של המושב, כי אין די בהזמנת נציג המושב לדיון כדי שהמושב יהפוך לצד בהליכים, ולאור מחדל זה לא ניתן להוסיף ולקיים את ממצאו של בית המשפט המחוזי לפיו פעלו חברי האסיפה בחוסר תום לב ומשיקולים זרים. לבסוף טען המושב, כי התערבות בית המשפט בהחלטתו היתה שגויה, הואיל והיא עומדת בניגוד לתקנון האגודה ופקודת האגודות השיתופיות, ומכל מקום לא היה מקום להורות למושב לדון פעם נוספת בעניינם של הקונים, לנוכח הודעתם של אלה כי הם אינם מוכנים לעמוד בתנאי הסף אותם קבע בית המשפט.

דיון

9.     בפקודת פשיטת הרגל והתקנות שהותקנו על פיה, לא כלול הסדר סטטוטורי מכוחו רשאי חייב שהוכרז פושט רגל, לפדות את בית מגוריו על ידי תשלום מה שהוגדר כ"סכום נטו". השאלה היא איפוא, אם די בחסר זה כך כדי לחסום את דרכם של המערערים, או שמא נכון לומר כי קיימת דרך אחרת, המשתלבת במטרותיה של פקודת פשיטת רגל, מחד, ומאפשרת להושיט סעד למערערים, מאידך. אם התשובה על שאלה אחרונה זו תהיה חיובית, יהיה צורך לבחון אם ניתן לקבוע מנגנון אשר יאפשר שומה של אותו "סכום-נטו".

באשר למסגרת הנורמטיבית - משהוכרז חייב פושט רגל, מוקנים נכסיו לנאמן, והם ניתנים לחלוקה בין נושיו (ראה סעיף 42 לפקודה), והכוונה לכלל נכסיו של החייב למעט אלה המפורטים בסעיף 86 לפקודה. באשר לבית מגוריו של החייב, בכך עוסק סעיף 86א':

"86א. הגנת בית המגורים [תיקון: תשמ"ג]

(א) היו כלולים בנכסי פושט הרגל מקרקעין המשמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לפושט הרגל, לבן זוגו או לבני משפחתו הגרים עמו, רשאי בית המשפט להורות שלא יימכרו אלא אם הוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לפושט הרגל, לבן זוגו ולבני משפחתו הגרים עמו, מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.

(ב) בית המשפט רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת.

(ג) הוראות סעיף זה אינן חלות על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם, ואין בהם כדי לפגוע בדינים אלה".

     בסעיף 86א' נתן המחוקק ביטוי לרצונו להבטיח לחייב ולתלויים בו (אשר לרוב לא חטאו ביצירת החוב) קורת גג לראשם, וסעיף תאום שנוסחו כמעט זהה הוא סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967. כאן המקום לומר כי סעיף 86א' אינו זר לתכליתה של הפקודה, הואיל וזו אמנם נועדה לסייע לנושים לגבות את כספם, אך גלום בה גם רצון לאפשר למי שכשל מבחינה כלכלית לחזור ולתפקד כאדם בעל כבוד עצמי. בדרך זו ניתן למנוע מחייב את הצורך להיות סמוך על שולחנה של הקופה הציבורית, ואפשר גם שהוא יוכל בעתיד לפרוע את אותם חובות שידו קצרה מלפרוע אותם היום (ראו דבריו של כב' הנשיא ברק בזיקה לחוק ההוצאה לפועל, ברע"א 4905/98 פרופסור יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו ואח', טרם פורסם). עמדו על כך גם ד"ר שלמה לוין וד"ר אשר גרוניס בספרם "פשיטת רגל", מהדורה שניה, ירושלים תשס"א עמ' 23:

"הדין העמיד לרשות הנושה את הכוח לנקוט בהליכי פשיטת רגל על מנת להשיג את המטרות הנזכרות. עם זאת מיועדים הליכי פשיטת-רגל גם לשרת את האינטרסים של החייב, חדל הפרעון. חייב כזה הנרדף על ידי נושיו בלשכת ההוצאה לפועל, עשוי להיקלע, לפעמים שלא בטובתו, למצבים המקשים עליו לתפקד וקיים אינטרס חברתי לאפשר לו, בנסיבות מתאימות, לחזור לפעילות כלכלית נורמלית, תוך שמיטת חובותיו, במלואם או בחלקם, בתנאים או ללא תנאים".

     
     דברים דומים בזיקה לסעיף 86א', וכן לשאלת האיזון בין האינטרסים הנוגדים של הנושים ופושט הרגל, אמרה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 3295/94 גיל פרימינגר נ' חווה מור פד"י נ(5), 111, עמ' 117-118:

"לכאורה בא סעיף 86א לאזן בין האינטרס של החייב לבין זה של הנושה. הראשון לא יישאר ללא קורת גג, אבל גם לא יישאר בתוך בית המגורים העומד למכירה, אלא יפנה אותו כדי לאפשר מכירתו על ידי הנושים ויקבל תחליף בדיור או בכסף, לאו דווקא שווה ערך ושווה מידות לבית הנמכר... יש בהסדר הקבוע בסעיף 86א לפקודה, כדי לשמור על כבודו של החייב על ידי הענקת קורת גג לראשו, ועם זאת יש בו כדי לדאוג לנושים שקניינם נפגע וכספם נלקח לבלי שוב".


     אכן, ככלל נכסי מקרקעין במדינת ישראל הם בעלי ערכים כלכליים גבוהים, והפקעתם, לרבות בית מגורים, מידי החייב והעברתם לנושים, עשויה במקרים רבים לקדם את תהליך פירעון החובות כברת דרך של ממש. יחד עם זאת, הותרתו של החייב בלא כלום וללא קורת גג, יוצרת בעיה סוציאלית קשה אשר עלולה להוות נטל כבד על החברה. הבעיה מחריפה במקרים בהם לחייב בני משפחה וילדים התלויים בו, אשר להם אין יד ורגל בחובות אליהן נקלע ראש המשפחה. אך מעבר למשמעות הסוציאלית, הבית אינו רק קורת גג. לבית מגוריו של אדם יש ערך מיוחד היוצר זיקה חזקה בין הבית לבעליו. אדם משקיע בביתו מזמנו ומרצו, ובין קירותיו טמונים זיכרונות עליהם הוא מתרפק בשעות קשות כמו בשעת שמחה; לביתו של אדם יש קדושה בעיניו, הוא כבודו ומבצרו, בו הוא מפתח את אישיותו ואת זהותו, ובו הוא מוצא את חירותו ופרטיותו, ושם הוא חש אדון לעצמו (ראו דבריו של השופט מ' חשין על זיקת האדם לנחלת אבותיו - בג"צ 2390/96, 360/97, 1947/97 יהודית קרסיק ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פד"י נה(2) עמ' 625, 673; וכן בג"צ 2739/95 מחול נ' שר האוצר, פד"י נ(1), 309, 319).

     לנוכח כל אלה היה המחוקק הישראלי ער לקושי הטמון במכירה כפויה של בית מגורים, ורגישותו בעניין זה התבטאה במספר הוראות חוק, שהבולטת בהן היא הוראתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר-1977:

"33 (א) החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתא או בפשיטת רגל... יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר לדורות החדש".


     אמנם, על הסעיף נמתחה בקורת הן בפסיקה והן בספרות (ראה ע"א 3295/94 (פרשת פרמינגר) הנ"ל, עמ' 119 ואילך; וכן אוריאל פרוקצ'יה, "דיני פשיטת הרגל והחקיקה האזרחית בישראל", 1986, עמ' 92 ואילך; אוריאל רייכמן, "בעל מקרקעין ההופך לדייר מוגן - הצורך בשינוי הדין", עיוני משפט ט' (תשמ"ג), עמ' 121). עם זאת, הביקורת התמקדה בדרך בה בחר המחוקק להגן על בית מגוריו של החייב ובהיקפה של הגנה זו, אך לא על הצורך בה. יפים לעניין זה דבריו של רייכמן, שם בעמ' 157:

"בעוד שלהגנה על בית המגורים של החייב טעמים מוצדקים הרי שלדרך בה מושגת מטרה זו בסעיף 33 פגמים משמעותיים. השימוש ברעיון הדיירות הסטאטוטורית עלול לעיתים לקפח את החייב ובמקרים אחרים את הנושים. היותו של החייב חשוף ללחצים בהליכי פשיטת הרגל, מחד, וחוסר קריטריונים המצמצמים את היקף ההגנה, מאידך, הם הגורמים לתוצאה זו".


10.     סעיף 86א' לפקודת פשיטת הרגל חל במקרים בהם אין תחולה לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר (ראה פרשת פרימינגר הנ"ל), ומטרתו היא, כאמור, ליצור מנגנון שיאזן בין השיקולים השונים העומדים ביסודם של דיני פשיטת הרגל. מחד, הוא נועד לסייע לנושים להשיב להם לפחות חלק מכספם, ומאידך, הוא מבקש לדאוג לצרכיו החיוניים של פושט הרגל, ובראש וראשונה שלא יוותר ללא קורת גג לראשו. הסעיף אינו קובע קריטריונים לעניין השיקולים אותם אמור בית המשפט לשקול בבואו להורות על מכירת בית המגורים, ואין הוא קובע מהם הקריטריונים לעניין הסידור החלוף שהוא, כאמור, תנאי לביצועה של מכירה כפויה. מכאן, שסעיף 86א' העניק לבית המשפט שיקול דעת רחב בכל הנוגע להפעלתו, שהרי פושטי הרגל אינם עשויים מקשה אחת, ונסיבותיו של המקרה האחד אינן דומות בהכרח לנסיבותיו של המקרה האחר (ראו דבריו של השופט צ' א' טל ברע"א 7700/95, נגולה שחר ואח' נ' סמי חזן פד"י נ(1), 338, עמ' 344-345). וכך לדוגמה יש תמי לב שמעדו, ויש אחרים שהגיעו לאן שהגיעו לאחר שרימו וגזלו את כספם של הבריות; יש ופושט הרגל אחראי לפרנסתם של קטינים, ויש שחי הוא בגפו. ברע"א 7700/95 הנ"ל מנתה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן אמות-מידה העשויות לסייע לבית המשפט בהכרעתו בסוגיית הסידור החלוף:


"ברוח האמור בפסקי הדין שדנו בסוגיה ניתן למנות מספר קריטריונים לעניין הסידור החלוף. אין זו רשימה סגורה ומחייבת, אלא רשימה גמישה ומנחה: יש לבדוק אפשרות להגיע לסילוק החוב בדרך פחות דרסטית ממכירת בית המגורים של החייב, את יכולת המשפחה להשיג קורת גג לאחר שדירתה תימכר; את מקורות הכנסתה ואת הרכוש והאמצעים העומדים לרשותה; את יכולתה להיעזר במקורות מימון חיצוניים לרכישת דירה אחרת; את גודל המשפחה ואת צרכיה ההווים והעתידיים; את הנסיבות האישיות המיוחדות של החייבים; את היחס בין גודל החוב שאמור להגבות מדמי מכירת הדירה לעומת גובה הפיצויים או עלות הסידור החלוף שהחייב צריך לדאוג לו, את היחס בין סכום החוב שייגבה מתמורת הדירה לבין סכום העודף עד מלוא מחירה שיישאר בידי החייב לרכישת סידור חלוף. יש לתת את הדעת לכך שהסידור החלוף אינו חייב להינתן בדירה ב'עין' ואין הוא חייב להיות תואם את הדיור המוחלף על-ידיו, לא בגודלו, לא ברמתו ולא בטיב הזכות הנרכשת. האיזון בין שיקולים אלה ואחרים, כולם או חלקם, לבין זכותו של הנושה לגבות את חובו יקדמנו לקראת התוצאה הראויה בכל מקרה ומקרה". (ההדגשה הוספה).


11.     הנה כי כן, הסדרת החוב תוך הימנעות מעקירת פושט הרגל מביתו, הנה אחד השיקולים, ולהשקפתי מהראשונים במעלה, שעל בית המשפט לשקול בטרם יחליט על מכירה כפויה של בית מגורים. השאלה היא כמובן, אם לאור האמור עד כה נכון לאפשר לפושט הרגל לפדות את בית מגוריו גם בדרך של תשלום "סכום הנטו" שבו היתה עשויה קופת הנושים לזכות במכירה כפויה. כדי להשיב על כך יש לבחון את האינטרסים השונים העשויים להיות מושפעים מהחלטה ברוח זו:

     א) פדיון במחיר נטו מול אינטרס הנושים - האם עניינם של הנושים עלול להיפגע כתוצאה מהצעת פושט הרגל לפדות את בית מגוריו "במחיר נטו"? סבורני שיש להשיב על שאלה זו בשלילה, שהרי בסופו של יום יופקד בקופת הנושים לפחות אותו סכום שהיה מתקבל לו בוצעה מכירה כפויה, בבחינת זה נהנה וזה לא חסר. יותר מכך, אפשר שהסכום אשר יתקבל בדרך זו יהיה אף גדול יותר, הואיל והפדיון על ידי החייב עתיד לחסוך את ההוצאה הכרוכה במימון דיור חלוף לפושט הרגל ולבני משפחתו הגרים עמו.

     ב) אינטרס פושט הרגל ובני משפחתו - נדמה שאין צורך לומר כי "פדיון נטו" עשוי לשרת את עניינו של פושט הרגל ובני משפחתו, שהרי בדרך זו תימנע עקירתם מבית מגוריהם, והיא יכולה לשמש מנוף לשיקומו הכלכלי של פושט הרגל, דבר שימנע את האפשרות שהוא ייפול נטל על הקופה הציבורית.


     ג) שיקולים מערכתיים - במציאות החברתית בה אנו חיים, נראה כי רק לעיתים רחוקות יימצאו בני משפחה או אחרים שיהיו מסוגלים ומוכנים לתרום לפושט הרגל מכספם כדי שיפדה את בית מגוריו. לפיכך, נכון גם לומר, כי נדירים הם המקרים מן הסוג של המערערים שבפנינו, כאשר בתם נרתמה לחלצם ממצוקתם על ידי מכירתו של ביתה-שלה. דברים אלה נאמרים לנוכח העובדה לה אני ער, שהדרך ליישום "פדיון נטו" של בית מגורים, עלולה להיות כרוכה בקשיים, וביניהם אלה שמנה בית המשפט המחוזי: ראשית, לבית המשפט אין את הכלים להעריך את התמורה נטו שאמורה להגיע לידי הנושים לאחר השלמתה של עסקת מכר לקונה פוטנציאלי, הואיל והדבר כרוך בתחשיבי מס מורכבים ותשלומים שהם פונקציה של הצדדים לעסקה, לנסיבותיה ולסוגה. שנית, אפשר שתהליך בירור סכום התמורה נטו יארך זמן רב, וגורם זה, במיוחד בנכסים מתכלים, עלול לפגוע גם בקופת הנושים וגם ביכולתו של פושט הרגל לעשות שימוש באותם נכסים כדי לקדם את פירעון חובותיו. שלישית, בית המשפט לא יהיה פטור מלהעריך את עלותו של הדיור החלוף, הואיל ואת הסכום הזה יש להפחית מסכום התמורה אשר תתקבל במכירה כפויה. רביעית, בית המשפט יצטרך להורות תמיד על קיום התמחרות, כדי להגיע למחיר המרבי אותו ניתן להשיג עבור בית המגורים. חמישית, "פדיון נטו" על ידי פושט הרגל, עלול להרתיע קונים פוטנציאלים מלהציע הצעות, עקב החשש שבסוף הדרך ולאחר שהזוכה הוציא הוצאות, יציע פושט הרגל לפדות את בית מגוריו.

     אולם חרף אותם קשיים, נראה כי לא יהיה זה נכון לקבוע שלעולם אין לאפשר לפושט רגל לפדות את בית המגורים, אדרבא, על פי השקפתי, ולנוכח הוראתו של סעיף 86 א', במקרים הראויים יש לאפשר זאת. כפי שציינתי, העובדה שסוגייה זו מובאת להכרעתו של בית המשפט לעיתים רחוקות, מכהה מעוצמתם וממשקלם של אותם קשיים. גם האפשרות שאומדן סכום התמורה העשוי להתקבל ממכירת הנכס לקונה פוטנציאלי עלול להיות משימה קשה, היא אינה בלתי אפשרית, שהרי חוות דעתו של שמאי מקרקעין עשויה לתת לכך מענה ברמה סבירה. באשר לחיובים אותם יש לנכות מסכום התמורה, החשובים לענייננו הם אלה המוטלים על המוכר, והרי זהותו של זה וההקלות או ההנחות להן הוא זכאי בשיעורי המס ידועות, ועל כן יכול מומחה מטעם בית המשפט (ואפשר השמאי עצמו) להעריך אותם חיובים ללא קושי מיוחד.

     ד) שיקולים הכרוכים בעניינו של הקונה שזכה בהתמחרות - נקודת המוצא היא כי הקונה פעל בתום לב כאשר ביקש לרכוש זכויות בממכר, ועל כן ראוי הוא להגנה. הגנה זו על הקונה משרתת שיקולים שבמדיניות משפטית, לפיהם יש לעודד קונים פוטנציאליים להשתתף במכירות פומביות על מנת שיוצעו הצעות שאינן נופלות משווי הנכס הנמכר. עמד על כך בית משפט זה בע"א 555/71 אמסטרדמר נ' מוסקוביץ, פד"י כו(1) 793, 800, בו נדון מקרה של אשת-חייב אשר ביקשה לבטל הליכי מכירה בהוצאה לפועל של מקרקעין ממושכנים של בעלה בהם לא השתתפה, לאחר שהוכרז על קונה:


"טובת החייבים שנכסיהם מוצעים למכירה פומבית דורשת, שמציעים רבים ישתתפו במכירה, כדי שיציעו מחירים שאינם נופלים מהשווי של הנכס. דבר זה לא יושג, אלא אם המציע יידע, שתוך זמן קצר יוברר, אם הוא זכה בנכס, והוא לא יהיה צפוי לאחר מכן לסכנה, שהמכירה תבוטל. אם ניקח לדוגמא את המקרה שבפנינו, הרי קבלת טענות המערערת תגרום עוול למשיב, כי ברור, שכעת הוא לא יוכל לרכוש בכספי מקרקעין לפי המחירים שהיו קיימים בעת המכירה הפומבית... המשיב לא עשה דבר שיצדיק גרימת עוול כזה, ומאידך למערערת היתה הזדמנות להזדרז במאמציה לרכישת הנכס ולהשיג את הכספים הנחוצים לכך, לפני שהתקיימה המכירה הפומבית או לפני שניתנה ההחלטה על הכרזת המשיב כקונה. על כן, הן מבחינת המדיניות הכללית והן מבחינת נסיבות מקרה זה, אין אני סבור שייעשה צדק אם נקבל את טענות המערערת". (וכן ראו ר"ע 338/83 חפציבה חברה לבנין עבודות ופיתוח בע"מ נ' ישראל גפני ואח', פד"י מא(3), 449 , 459-460).


12.     זכייתו של מציע בהליך מימוש נכסים, לעולם תהיה טעונה אישורו של בית המשפט. אישור זה אינו פורמאלי, ועל בית המשפט לתת את דעתו לכלל השיקולים והאיזונים העומדים ביסודה של פקודת פשיטת הרגל, ובכללם: טובת הנושים, טובתו של פושט הרגל, והנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון, וביניהן נסיבות הקנייה, זהות הקונה, ומהות הנכס הנמכר. עם זאת, בית המשפט יהא נוטה לקיים את תוצאות המכרז, ולפיכך התערבותו תהיה נדירה ומצומצמת, ובלבד שהשתכנע כי ההליכים נערכו כדין ו"לא דבק בהם פגם של מעשה מרמה או פסול הנובע מפגיעה בכללי הצדק הטבעי" (כלשון ע"א 640/77, הקולג' האמריקאי בירושלים נ' כונס הנכסים הרשמי, לא פורסם; וכן ראו את דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 509/00 אילן לוי ואח' נ' ראובן מ' ברכה עו"ד ואח', פד"י נה(4), 410, 428).

     עם זאת, רוב המקרים בהם נקבע העיקרון של הגנה על אינטרס הקונה, היו מקרים בהם הוגשה הצעה מאוחרת על ידי צד שלישי אשר לא השתתף במכרז, ובמובן זה המקרה הנוכחי שונה. עוד לפני שבית המשפט התיר למשיבה להזמין הצעות, כבר אז העלו המערערים את הצעתם לפדיון "במחיר נטו", ועל הצעה זו, כשהיא נתמכת בתחשיבים ובחוות דעת של שמאי, הם חזרו כאשר ביקשה המשיבה לאשר את המכירה לקונים. דא עקא, הצעה זו לא נבחנה לגופה, אף שאפשר והיה בה השילוב הרצוי מנקודת השקפתו של הדין - העשרתה של קופת הנושים בסכום המרבי, ומניעת נישולם של המערערים מביתם (ראו לעניין זה את דבריו של השופט ד' בר-אופיר בע"א (תל-אביב-יפו) 1961/01 הרב אהרון פולמן נ' עו"ד ישי בית און, תק-מח 2001(2), 1435, 1437). זאת ועוד, בענייננו, וכאמור במהלך בירור ערעורם של החייבים, הגיעה הנאמנה עם החייבים לידי הסדר פשרה המקובל על כל הצדדים למעט הקונים, במסגרתו הסכימו הנושים לקבל לידיהם סכום של 325,000$ נטו ובכך תתיתר התוצאה הקשה לפיה תימכר באופן כפוי נחלתם של החייבים. הסכם זה מבטא הגשמה של האינטרסים העיקריים העומדים ביסוד פקודת פשיטת הרגל ואותם כבר מנינו: ההגנה על הנושים מבלי להפוך את החייב ובני משפחתו לנטל על הציבור. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח הודעתם של הקונים מיום 20.11.2003, לפיה אין הם יכולים להתחייב, כדרישת בית המשפט המחוזי, להבטיח כי לטובת הנושים הבלתי מובטחים יעמוד סכום של 325,000 $ לפחות.

     זאת ועוד, בעניינם של הקונים קשה להצביע על נזק של ממש העלול להיגרם להם אם יאושר הסדר הפשרה לפדיון המשק. מכירתן של הזכויות במשק הותנתה מלכתחילה בקבלת הסכמתו של המושב, הסכמה שלא זו בלבד שלא ניתנה, אלא שגם ערר שהוגש על החלטת הסירוב, נדחה. מכאן, שאף אם היה ערעור זה נדחה על ידנו, לא היו יכולים הקונים להשלים את רכישת הזכויות במשק, והם היו נדרשים לנקוט בהליכים משפטיים נוספים, במידה ויש בידם עילה לחייב את המושב לקבלם כחברים. דברים אלה מביאים אותי לטענות שהעלה המושב בבקשתו למתן רשות לערער. על אף שהמסקנה אליה הגעתי מייתרת, הלכה למעשה, את הדיון בבקשת המושב, נדמה כי אין מנוס מהקביעה שטענות המושב בדין יסודן. המושב לא צורף, לא כל שכן הוזמן, כדין להליכים, הוא לא היה מיוצג בעת הדיון באופן ראוי, ונוכחותו של הנציג מטעמו שהוזמן ערב הדיון ממש, אין בה לרפא פגמים אלה.


13.     מסקנתי מכל האמור היא כי דין הערעורים להתקבל, באופן שיאושר ההסכם שנחתם בין המערערים לנאמנה, ותבוטל החלטת בית המשפט המחוזי המחייבת את המושב לכנס בשנית את האסיפה הכללית לדיון בעניים של הקונים.

     בנסיבותיו של ערעור זה אני מציע כי נימנע מפסיקתן של הוצאות.


ש ו פ ט
                    
הנשיא א' ברק:

     בדומה לחברי השופט א' א' לוי, סבור אני כי יש לקבל את הערעור ברע"א 10858/03. כן מסכים אני כי יש לאשר את הסדר הפשרה שנחתם בין המערערים בע"א 2000/01 לבין המשיבים 1 ו-3 (ביום 29.12.2002).

     המערער ברע"א 10858/03 - כפר הנגיד מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: המושב) - חוייב על-ידי בית המשפט המחוזי לכנס אסיפה כללית חדשה בה תינתן החלטה מפורטת ומנומקת לעניין קבלת הקונים כחברים במושב. החלטה זו אינה יכולה לעמוד. ההחלטה ניתנה במסגרת בקשה למתן הוראות מטעם הנאמנה, לאישור הסדר הפשרה. המושב כלל לא היה בעל דין בהליך זה. הקונים, מצידם לא נקטו בכל הליך משפטי לתקיפת החלטת המושב. הליך אישור הסדר הפשרה אינו המסגרת המתאימה לתקיפת התנהלות המושב, בפרט כאשר הדבר נעשה ביוזמתו של בית המשפט מבלי שסעד זה נתבקש על-ידי מי מבעלי הדין. מכאן שיש לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי, המחייבת את המושב לקיים דיון מחודש בעניין הקונים.

     באשר לאישור הסדר הפשרה, בית המשפט המחוזי קבע (ביום 5.11.2003) כי אין מקום לאשר לעת עתה את הסדר הפשרה בין הנאמנה לחייבים, זאת בכפוף לעמידת הקונים בתנאים המועלים בסוף תגובתו של כונס הנכסים הרשמי. הקונים הודיעו (ביום 20.11.2003) כי לא יוכלו לעמוד בתנאים הנזכרים. הקונים לא ביקשו לערער על ההחלטה. במצב דברים זה, נוכח ביטול ההחלטה בעניין המושב ונוכח עמדת הקונים, התוצאה המתבקשת היא אישור הסדר הפשרה. יצוין, כי אישור הסדר הפשרה ראוי בעיני גם לגופו. ההסדר משרת את האינטרסים של הנושים והחייבים. ההסדר מוסכם על כל הנושים וכמו כן הוא מייתר את הליך המכירה הכפויה של בית המגורים של החייבים. באשר לאינטרס הקונים, אלה הצהירו בהסכם המכר כי הם יודעים שרכישת המשק כפופה לאישור המושב. הקונים לא נקטו בהליכים משפטיים לתקיפת החלטת המושב שלא לאשר את חברותם במושב. בנסיבות אלה, רשאית הנאמנה לבטל את ההסכם , ללא תשלום פיצוי (סעיף 8.ג. להסכם).

     לאור מסקנתנו בדבר אישור הסדר הפשרה, אין צורך להידרש לסוגיה המרכזית שהועלתה בפנינו, שעניינה החלטת בית המשפט המחוזי לאשר מכירה כפויה של בית המגורים של החייבים, תוך דחיית בקשת החייבים לפדות את הבית ב"סכום הנטו". לאור הסדר הפשרה שהושג בין בעלי הדין, אין עוד נפקות מעשית לסוגייה זו וניתן להשאירה לעת הזו בצריך עיון.

ה נ ש י א

השופט א' ריבלין:

     הריני מצטרף למסקנתם של חבריי השופט א' א' לוי והנשיא א' ברק, כי יש לאשר את הסכם הפשרה שנחתם בין המערערים בע"א 2000/01 לבין המשיבים 1 ו-3. זאת, הן משום שהקונים לא ביקשו לערער על החלטת המושב והן משום שאישור הסדר הפשרה ראוי לגופו אף מבלי להידרש לסוגיית פדיון המשק במחיר נטו. אני סבור גם, כחבריי, כי יש לקבל את הערעור ברע"א 10858/03.

ש ו פ ט

     הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פסילת נאמן

  2. חוזה נאמנות

  3. תפקידי הנאמן

  4. צירוף נאמן להליך

  5. רכישת דירה בנאמנות

  6. בקשת נאמן למכירת משק

  7. נאמנות קונסטרוקטיבית

  8. אחריות נאמן למעוקלים

  9. חובת הנאמנות של הבנק

  10. בקשת נאמן לתפוס נכסים

  11. בקשת נאמן להעביר כספים

  12. בקשת נאמן למכור מקרקעין

  13. חוק הנאמנות, תשל"ט-1979

  14. הפקדה לחשבון נאמנות פרטי

  15. בקשה לשחרור כספי נאמנות

  16. העברת חשבון נאמנות מעו"ד

  17. מינוי נאמן בהנפקה של אג''ח

  18. חובת דיווח על כספים בנאמנות

  19. הפרת חובת נאמנות הבנק כלפי ערב

  20. חובת נאמנות עו"ד כלפי בית המשפט

  21. חובת הנאמנות של הבנק כלפי הלקוח

  22. תקנות עניני צדקה (הנאמן הציבורי), 1947

  23. חובת נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית

  24. בקשה למתן הוראות בעניין חלוקת כספי נאמנות

  25. פסק דין בערעור בגין תביעת חוב שנדחתה על ידי הנאמנה

  26. זכות הנאמן לשיפוי הוצאותיו - סעיף 8(ב) לחוק הנאמנות

  27. לטענת המערער הנאמן התעלם מהמסמכים שצורפו לתביעת החוב

  28. אישור בית המשפט המחוזי כבית משפט של פירוק לעניין כספים המופקדים בנאמנות

  29. תקנות מס הכנסה (חישוב רווח ההון החייב בקרן נאמנות סגורה), התשנ''ה-1995

  30. בערעור על הכרעת הנאמן נטען כי פירש לא נכונה את ההסכמים שנחתמו עם העירייה

  31. תקנות מס הכנסה (חישוב סכום אינפלציוני במכירת יחידה בקרן נאמנות), התשס''ג-2003

  32. תקנות מס הכנסה (ייעוד הכנסה לנהנה יחיד תושב חוץ וקביעת רווח הון בנאמנות מיועדת), התשס''ח-2008

  33. תקנות מס הכנסה לעניין תיקון שומת הכנסת הנאמן וקביעת רווח הון בידיו בעקבות חלוקה לנהנה תושב חוץ

  34. המועד להגשת ערעור על החלטת נאמן אשר דוחה בקשת להארכת מועד להגשת תביעת חוב קבוע בתקנה 76(ד) לתקנות

  35. תקנות מס הכנסה (קביעת שיעור מס להכנסות מסוימות של קרן נאמנות חייבת ושל קרן נאמנות מעורבת), התשס''ג-2003

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון