להלן החלטה בנושא בקשת נאמן למכור מקרקעין: החלטה מונחת בפני בקשה מטעם הנאמנת להורות על מכירת מקרקעין של החייבים. דומה בעיני כי עו"ד אליוביץ, ב"כ החייבים, אשר פועל ככל יכולתו לעשות את מלאכתו נאמנה, ערבב מעט את היוצרות בין טענת סף לבין טענות לגופו של עניין. ב"כ החייבים מבקש למעשה בדרך כזו או אחרת לגלגל את עול ההוכחה לטענותיו על הנאמנת. עמד על כך ובצדק עו"ד שטמר, ב"כ הנאמנת, הוא הפנה את תשומת ליבו של ב"כ החייבים ותשומת לב בית המשפט לעובדה כי אין מדובר כאן בבקשה למתן הוראות. מדובר כאן בבקשה לאישור מכר. אישור של מכר שמחירו של הנכס נקבע לאחר התמחרות שנערכה כדין. לדברים חשיבות גדולה ועמוד על כך בהמשך. כאמור, טוען ב"כ החייבים כי על הנאמנת היה לצרף תצהיר לבקשתה. אינני מסכימה עם עו"ד אליוביץ בעניין זה. במקרה הנוכחי, אין עסקינן בבקשה רגילה למתן הוראות, כפי שאמרתי לעיל, אלא בבקשה שבית המשפט יאשר את המכר לאחר שנתמלאו כל ההליכים הקודמים וכל ההחלטות הקודמות של בית המשפט. כיוון שנאמן איננו יכול להחליט על דעת עצמו אלא ששומה עליו לפנות ולבקש אישור מבית המשפט, כך פעלה גם הנאמנת. היא פנתה וביקשה כי בית המשפט יאשר את המכר. עו"ד אליוביץ טוען כי הנאמנת היתה צריכה לצרף לבקשה זו תצהיר. עם כל הכבוד לטענתו ולטיעוניו אינני מסכימה עימו וטעמים רבים. ככלל אין בעל תפקיד חייב בהגשת תצהיר. וכאשר צריך לחול על יוצא מן הכלל יש מקום שתתגבשנה עובדות ויתגבש מצב בו התצהיר הוא צורך בילתו לא ניתן לדון בבקשה. אני מסכימה עם טיעוניה של ב"כ הכנ"ר כי כאשר המחוקק רוצה לחייב בעל תפקיד בהגשת תצהיר, הוא יודע לעשות זאת והראיה דוגמת סעיף 166 לפקודת פשיטת הרגל - כאשר נאמן מגיש דו"ח כספי וצריך לתמוך את בקשתו ואת הדו"ח בתצהיר. נדמה לי שיש צורך ומקום לחזור מעט אחורנית ולהזכיר מדוע יש צורך בכלל בתצהיר. תצהיר בא בשל הצורך לתמוך עובדות שידועות למצהיר מידיעה אישית ככלי ראשון. אני ערה לעובדה כי ישנם מצבים כי מצהיר יכול להצהיר לפי מיטב ידיעתו. לא זהו המקרה שבפניי. רצונו של ב"כ החייבים ודרישתו לצירוף תצהיר באה למעשה בשל העובדה כי ביום 9.1.01 ניתנה על ידי החלטה לפיה ביקשתי תשובה מהנאמנת וכך אמרתי בהחלטתי: "יתכבד הנאמן ויפרט תוך 7 ימים מהו הסכום הצפוי להתקבל לקופת פשט"ר עקב המכירה, לפי גישתו..." בתשובה לשאלתי זו ולבקשת ההבהרה, הגישה הנאמנת תגובה ותגובתה זו והאמור שם לבקשתי, היא היא הורתה של טענתו של עו"ד אליוביץ בדבר הצורך בצירוף תצהיר ודבר רצונו לחקור את הנאמנת. נדמה לי שאני מתבקשת כאן לסבך הליך אשר כפי שהגדירה אותו ב"כ הכנ"ר הוא בקשה פשוטה של נאמן למכירת נכסי חייב בפשיטת רגל. הצורה לכך נקבעה בסעיף 148 לפקודת פשיטת הרגל. אמרתי "בקשה פשוטה" ואני ערה לעובדה שמבחינת החייבים אין מדובר בבקשה פשוטה. זוהי בקשה קשה, כואבת והרת גורל לחייבים. אלא שבית המשפט לא יכול בשלב כה מאוחר לנהוג בדרך שונה מזו המתחייבת על פי החוק. נדמה לי שהארכתי רוח עם החייבים בבקשה הזו ונתתי הזדמנויות לצדדים לנהל מו"מ. אני מוכרחה לומר ש"בדרך" הוצבו מכשולים נוספים לידי הנאמנת בדמות טענות כאלה ואחרות שהועלו לגבי זכויות בנכס של הבן, הכלה ואין ספק שהדברים האריכו את הדיונים אלא שאין בליבי על החייבים בעניין זה הם עשו את כל שביכולתם כדי למנוע ולסכל את המכר המתבקש כאן היום. עו"ד אליוביץ ער בטיעוניו להחלטה שניתנה על ידי ביום 10.4.00, החלטה שמחזיקה 32 עמודים ושאחד הנושאים בה היה נושא העדר תצהיר תומך לבקשה של מנהל מיוחד. כך אמרתי שם בהחלטתי ואני מוצאת לצטט זאת כאן באשר הדברים יפים ונכונים גם לענייננו. ראה פש"ר 350/97 בש"א 52600/99 עו"ד קאופמן המנהל המיוחד לנכסי החייבת רחל אלמן אלטרוביץ נ' בנק לאומי למשכנתאות ואח': "14. כאמור, לבקשה לא צורף תצהיר מטעם המבקש. תקנה 240 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, המכירה במעמדו של דין ספציפי, סעיפים 23, 139, 142א ו148- לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם1980- ותקנות; 2, 109, ו116- לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה1985-, מהווים את התשתית החוקית החלה בעניינו. ההלכה החלה בענייננו קובעת שההשלכה של העדרו של תצהיר התומך בבקשה הינה ראייתית אך, אין בכך כדי להשמיט את הקרקע תחת עצם הגשת הבקשה. הלכה זו מתבקשת לגבי הכנ"ר ונציגיו לאור נוסח תקנה 109 לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה1985- (ההדגשה שלי - ו.א.): "109. בקשות הכונס הרשמי לבית המשפט (א) בקשה של הכונס הרשמי לבית המשפט יכול שתהיה בעל-פה או בכתב ואף ללא תצהיר, וניתן לצרף אליה דו"ח של הכונס הרשמי; דו"ח כאמור יתקבל בידי בית המשפט כראיה לכאורה על תכנו. (ב) הכונס הרשמי רשאי לבקש מבית המשפט הוראות בכל ענין הנוגע למילוי תפקיד". סבורתני כי, הלכה זו, שהיא החלה אף בעניינם של מפרקי חברות על פי פקודת החברות, הולמת גם את עניינם של בעלי תפקיד בהליכי פשיטת רגל. (ההלכה לעניין בקשות בעלי תפקיד בפירוק תוארה ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 673/87 יחזקאל סלאח נ' דורון כוכבי, עו"ד, מפרק פרץ את איסר חברה לבניין והשקעות בע"מ (בפירוק), פד"י מג (3) 57 בעמ' 64, ומסוכמת בספרו של נשיא ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, השופט א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה חמישית, בעמ' 348). 15. סיכומו של דבר, לאור היות המנהל המיוחד בעל תפקיד בהליכי פשיטת הרגל, שמונה על ידי ביהמ"ש ושנתון לפיקוחו; לא היה מחויב המנהל המיוחד, בהגשת תצהיר כדי שבקשתו תידון לגופה. 16. מובן שלהעדר תצהיר ניתן משקל ראייתי. בעיקר מחליש העדר התצהיר, את טענות המבקש מקום בו ברור כי המבקש אינו יודע מידיעה אישית את העובדות הנטענות, ובעיקר מקום שהעובדות הנטענות אינן ניתנות להסקה מן הראיות המצורפות. ברם, המשיב בתגובתו הראשונה לא חלק על העובדות שנטענו ע"י המבקש או על מהימנות הנספחים לבקשה. דומה, כי המשיב סבר ובצדק, כי המחלוקת בינו לבין המבקש היא משפטית בלבד ואינה מיוסדת על אי-הסכמה עובדתית. סבורתני, כי מאז הגשת בקשה זו ועד לסוף חודש דצמבר 1999, לא הוצגה בפני ביהמ"ש מחלוקת עובדתית בין הצדדים. מתחזקת אני בדעתי זו נוכח העובדה שבמשך שישה חודשים ושני דיונים לא טרח מי מהצדדים לנסות ולערער את גרסתו העובדתית של הצד שכנגד, או לתקוף את מהימנות המסמכים שצורפו." עו"ד אליוביץ, בהיותו ער לקושי שהחלטה זו מציבה בפניו, מבקש לאבחן אותה אלא שנדמה לי כי אין מקום לאבחן את ההחלטה הזו מהמקרה שבפני או אם ארצה לומר זאת אחרת. הרי שהמקרה הנוכחי אינו מקרה שבו אני סבורה שיש לעשות אבחנה כלשהי. אני יכולה להעיד על עצמי כי לא אחת שיניתי את דעתי מהחלטות שנתתי אך לא זה המקרה. עו"ד אליוביץ ער גם לעובדה כי נושא התצהיר והצורך בו בבקשות מסוג זה, מסור לשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט צריך לבחון בכל אמת מידה שהיא אם יש מקום וצורך בתצהיר של הנאמנת במקרה הזה ואם יהיה תצהיר כזה, מה יעלה ומה יוריד התצהיר והאם יש בו כדי לסייע לנאמנת או לחייבים לבסס את גירסתם. החישובים עליהם מדבר עו"ד אליוביץ, אשר ברצונו לחקור את הנאמנת עליהם, אינם ידועים לה מידיעה אישית. זוהי אינפורמציה שהיא ליקטה ממקורות שונים, מקורות שפתוחים גם בפני החייבים. אני מפנה בעניין זה ביתר שאת לדברים שאמרתי בסעיף 16 להחלטתי הנ"ל שם דברתי על נושא הידיעה האישית של נותן התצהיר. החוק קובע כי הליכי פשיטת רגל נגד חייב מתמצים בסופו של דבר בכך שנכסיו נמכרים. כפי שכבר גם אמרתי לעיל מטבע הדברים כל חייב יעשה כל מאמץ כדי למזער לעצמו את הנזקים ובודאי כאשר הוא פושט רגל שממילא קרס עליו עולמו וביתר שאת כאשר מדובר במכירת בית מגוריו. אלא שכל אלה הם סיבות אנושיות שבית המשפט לא מתעלם מהם, אבל הם אינם יכולים להביא בכנפיהם להפיכת היוצא מן הכלל לכלל. ועד כדי כך מבקש עו"ד אליוביץ להפוך את היוצא מן הכלל לכלל, והוא מבקש לחילופין שיאפשר לחקור את הנאמנת כאן באולם גם בלי תצהיר. בעיני דומה הדבר להזמנת הנאמנת כעדה מטעמו. באשר הנאמנת לא הגישה תצהיר אי אפשר לחקור אותה על תצהירה והעלתה על דוכן העדים והעמדתה לרשותו של עו"ד אליוביץ, לחקירה, היא העלאת עד מטעמו. אינני יכולה לפטור עצמי שלא להתייחס ל- 3 פסקי הדין שהניח בפני עו"ד אליוביץ בנסיונו לשכנע אותי להפעיל את שיקול הדעת המסור לי ולחייב את הנאמנת בתצהיר. נדמה לי שפסקי הדין הללו אינם מעלים ואינם מורדים לענייננו ואולי אפילו מחזקים אותי בדעתי. אחד מפסקי הדין והוא פס"ד בענין מתן .י מערכות הוא ערעור על החלטתו של כב' השופט זפט מבית משפט זה בעניין סדרי דין ראויים בהליכי ביניים לרבות חקירה נגדית בנושא סעדים זמניים. לב ליבה של בקשה למתן סעד זמני הוא התצהיר. לא יעלה על הדעת שבקשה לצו מניעה זמני תוגש ללא תצהיר. הבקשה איננה בקשה אם איננה נתמכת בתצהיר. והתקנות קובעות זאת מפורשות. אשר לפס"ד בעניין יערי נ' סעדה שם מדובר במקרה של ביטול הענקה. גם נושא זה של ביטול הענקה שונה מהבקשה המונחת בפני באשר כל כולה של הבקשה לביטול הענקה נסמכת על עובדות. יצויין שגם במקרים של ביטול הענקה לא תמיד יש צורך בתצהיר. אני מוצאת להדגיש זאת על מנת שהחל מהדיון הבא לא תעלנה כדבר שבשגרה טענות כי יש לצרף תצהיר לבקשה לביטול הענקה. אלא שהמקרה של יערי נ' סעדה, ואינני מוצאת כרגע מקום וטעם להרחיב כיון שדבריה של חברתי, השופטת הכט, מפורשים ומפורטים דיים והמקרה שונה וחורג מהמקרים הרגילים. גם פסה"ד האחרון בעניין שמחון נ' הכנ"ר שונה באשר גם שם מסכים כב' השופט טרקל עם ההלכה השולטת בכיפה כי אין צורך בכל בקשה למתן הוראות, כדבר שבשגרה, לתמוך אותה בתצהיר. כל מקרה לנסיבותיו. אני מתחזקת בדעתי שאין צורך במקרה הנוכחי שאפעיל את שיקול הדעת שלי ואחייב את הנאמנת בהגשת תצהיר או כי אעמיד אותה לחקירה של עו"ד אליוביץ מטעם נוסף שאליו בא כוחה, עו"ד שטמר, העובדות, אם תרצה לקרוא להם כך, שבבקשת הנאמנת ובתגובתה נסמכים בחלקו לפחות גם על תגובת המשיבים. עו"ד אליוביץ עמד על כך כי כל רצונו לחקור את הנאמנת לעניין סכומי הכסף שיתקבלו ובשבסופו של יום יוותרו בקופת הנאמנות, אם יתבצע המכר. על כך, השיב עו"ד שטמר, ובצדק רב לטעמי, כי בעצם תשובת המשיבים רק מחזקת את טיעוניה של הנאמנת. אלא שעו"ד שטמר נכנס לגופה של הבקשה ואני אינני מתכוונת לעשות זאת בשלב מקדמי זה, אבל הדברים שיאמרו כאן להלן קשורים לטענת הסף שהעלה עו"ד אליוביץ. על מנת שבית המשפט יפעיל את שיקול דעתו ויחייב את הנאמנת במקרה הנוכחי להגיש תצהיר, הוא יכול, ולדעתי גם צריך, לעיין בתגובת המשיבים לראות היכן מונחת המחלוקת הלגיטימית והרצינית, אם מונחת כזו בכלל. אומר עו"ד שטמר ומפנה לסעיף 4.3 בתגובת המשיבים וגם לתגובות החייבים בבקשות אחרים. דווקא תגובה זו של המשיבים כמו תגובה בבקשה אחרת מצביעה על כך שאין כל צורך בדרישת תצהיר מטעם הנאמנת. בעבר אמרו החייבים כי ספק אם בגין הנחלה יתקבל סכום של 560,000$ אז לא דיברו ולא העלו ולו מילה אחת לעניין אם הסכום סביר, כמה יוותר ממנו בקופה, ועוד כאלה וכאלה עובדות. אז התמקדו רק "במלחמה" על הסכום. היום כשהנאמנת הצליחה למקסם ולהאדיר את התמורה המוצעת ולהגיע לסכום של 860,000$ או אז מנסים החייבים לטעון כי למרות הסכום הגבוה הזה תיוותר יתרה זעומה בקופה ועל מנת שיוכח בפני בית המשפט כי תשאר תמורה גבוהה כטענת הנאמנת, היא זו שצריכה להגיש תצהיר ולעמוד לחקירה. נדמה לי שהליכה בדרך זו מוליכה את הדברים עד אבסורד הוא, עד אבסורד הוא אמרתי בדבר הצורך או הכפיה על הנאמנת להגיש תצהיר. השמאי מטעם החייבים אמר בחוות דעתו כי יתרת שווי הזכויות שתיוותר תעמוד על הסכום של כ- 523,000$ על כך השיבה הנאמנת כי יתכן ותהיה אפשרות שתיוותר אפילו תמורה גבוהה יותר וזאת מכיוון שהיא מתעתדת כנראה עוד "להמתקח" - להגיש השגה לבדוק נושא מסים כאלה או אחרים. היא מבחינתה תנסה לעשות כל שביכולתה כדי להאדיר ולמכסם את התמורה. האם לצורך זאת יש מקום לחייב אותה בהגשת תצהיר?!! האם לצורך כך יש להעמידה לחקירה לרשותו של ב"כ החייבים?! הרי בפנינו מדובר בבקשה לאישור במכר הנתמכת בהערכת שמאי. והתמורה שמובטחת היום לקופה היא 25% מעל להערכת השמאי. האם זוהי סיבה לחייב את הנאמנת בהגשת תצהיר?! אין זה סוד כי ההליכים בבית משפט של פירוק או בבית משפט של פשיטת רגל הינם הליכים מעט "גמישים" יותר מאשר בתיקים רגילים. בית המשפט "משוחח" עם הצדדים הרבה יורת בתיקים מסוג זה מאשר בתיקים רגילים. דווקא בשל העובדה שהוא נותן את דעתו מחד גיסא למצב של פושטי רגל ולהיותם בני אנוש למרות שהסתבכו בעסקים, במצבם של בעלי מניות או עובדים כאשר מדובר בחברה בפירוק. לכן בצדק אמרה גם ב"כ הכנ"ר וגם ב"כ הנאמנת כי אם יתברר שבית המשפט זקוק וצריך לפרטים כאלה ואחרים, הנאמנת נמצאת כאן ובית המשפט יכול תמיד לשאול ולברר פרטים נוספים. אין זה אומר שבית המשפט צריך וחייב לעשות זאת. זהו מטבע הדברים גם המצב שכתוצאה ממנו אמרתי כי בית המשפט "משוחח" עם הצדדים בתיקים כאלה. וכבר ארע לא אחת שמתוך שיחה כזו או שהצדדים מצאו דרך להתפשר או שמשהו העלה סכום ובכך הסתיים העניין או שבית המשפט נתן את החלטתו. סוף דבר, שאני דוחה את טענת הסף ואינני מוצאת כל מקום לחייב את הנאמנת בהגשת תצהיר ולא מוצאת מקום לאפשר לעו"ד אליוביץ לחקור. ניתנה היום, י"ב באדר תשס"א, (7 במרץ 2001), במעמד הצדדים. אלשיך ורדה, שופטת עו"ד אליוביץ: אני מבקש להראות שהנתונים שהציגה הנאמנת גם בלי לחקור אותם ואשר לצערי הכנ"ר קנה אותם כחתול בשק מבלי לבדוק אותם אינם נכונים כלל ועיקר ועל כך אני מיצר. עו"ד שטמר: לגופה של בקשה אני מבקש לחדד; הטענה היחידה שמתוכה מתנגדים המשיבים למכירה היא שהם יפדו את המשק בסכום הנטו שיוותר מהמכירה. בטענה זו אין ממש משום הדין המהותי, לא מקנה לחייבים זכות לפדות בסכום נטו. מפנה לסעיף 1.2 לתשובה של החייבים. הנימוק השני בסעיף ב' שאין הצדקה לעקור נפשות הנושא הוא מוסדר בהוראות החוק שמאפשרות למכור את הנחלה והוא יותר מוסרי ואשר משפטי. בסעיף ג' אומרים החייבים שהם יערערו ולכן זה יקח הרבה זמן וזה איננו טיעון. בסעיף ד' אומרים החייבים שזכויות הילדים יפגעו אבל בית המשפט דחה בפסק דין את טענות הילדים. בסעיף ה' יש טענה של חוסר תום לב על אי ניהול מו"מ ואפשרויות אחרות. וכבר בית המשפט יודע שנוהל מו"מ אינטנסיבי והאפשרויות האחרות לא קשורות לתיק פש"ר אלא לחברה אחרת ולא לנאמנת. אם כך הטענה היחידה היא שאין טעם במכירה בגלל שהחייבים יפדו את המשק בסכום נטו. הדין המהותי מכיר בזכות של חייב או פושט רגל ליטול חלק מהליכי מכר על מנת שהוא יוכל להשוות את ההצעה הגבוהה ביותר שניתנת. אין בחוק כל הוראה שמאפשרת לחייב לפדות בסכום שונה מסכום ההצעה או בסכום נטו. הדברים ברורים גם במיוחד לאור תיק זה שממחיש את זה בשעה שיש בפני בית המשפט נתונים שונים ביחד לסכומי הנטו שיוותרו וזכותם של הנושים למצות את המכר ולמצות את הנסיון כמו שבית המפשט אמר למקסם ולהאדיר את התמורה עדיפה בהקשר זה על יכולת החייבים לטעון ביחס לסכום הנטו שיוותר. בעצם אם יש נתונים שובים בפני בית המשפט יש מחלוקת לגביהם לא קיימת זכות לפדות בסכום נטו. בענין זה גם זה ברור שלחייבים יש אינטרס להציג את סכום הנטו כסכום הנמוך ביותר שיוותר. לצורך עניין זה לעשות חישובים שונים ומשונים כדי להגיע לתוצאה הרצויה. מפנה לתגובה שהגישו החייבים בבקשה הקודמת שחוגגת היום שנה. שם צירפו 12 תחשיבים שונים. מה שאומר שאפילו הם לא יודעים ולא ידעו כמה יוותר ואפילו היום בתגובה הנוכחית יש בפני בית המשפט מספר תחשיבים. אפילו אם היה מקום ואני טוען שאין מקום להזקק לטענה של סכום נטו החייבים לא טרחו להגיב בבית המשפט איך הם ישלמו את הסכום, במזומן, בפריסה ל- 20 שנה. דבר אחרון; החייבים תכננו תוך כדי פדיון בסכום נטו להותיר בידיהם את הנחלה ולא לשלם את החוב לבנק לאומי למשכנתאות. הם מבקשים להמשיך ולשלם את תשלומי המשכנתא כסדרם. מדובר בסכום של כ- 4,000 ש"ח לחודש. המשמעות לגבי הנושים ברורה. הרי מכירת הנחלה איננה מסלקת את כל החוב ובעצם החייבים אמורים להמשיך ולשלם לאחר מכל לקופת הנושים כספים. יעלה על הדעת שכל חודש הם ישלמו 4,000 ש"ח עבור הנכס ובודאי יטענו לאחר מכן שצריך להתחשב בזה ביכולת שלם וזה על חשבון הנושים. אנו ממתינים כבר שנה המחיר שהושג הוא יוצא מן הכלל ואין כל סיבה לעכב את המכר. אנחנו מבקש לאשרו. עו"ד אליוביץ: טועה חברי בכך שהוא אומר שאין זכות לחייבים לפדות את הנחלה בסכום נטו. טיעון חברי לוקה מאחר ואיננו מבוסס על הוראות פקודת פשיטת הרגל ומאחר ויש קשר הגיוני מראשיתו ועד סופו. סעיף 178 לפקודה וסעיף 86 (א) רבתי ככלל דיני פשיטת רגל ובית המשפט של פשיטת רגל מצווה לשקול מצד אחד את האינטרסים של הנושים וגם את האינטרסים של החייבים ולא להביא לתוצאות אבסורדיות שמצד אחד הנושים לא יהנו ממהלך כלשהו ומצד שני החייבים נזקו נזק בלתי הפיך. אני מצפה שהנאמן יאמר שיש כבר קביעה של המינהל לגבי דמי ההסכמה. את הקביעה העברתי לחברי מבעוד מועד. לשאלת בית המשפט את הקביעה קיבלתי.... עו"ד שטמר: אני מבקש לעזור ולהצהיר בזה שאכן התקבלה שומה מעודכנת מהמינהל שכפופה להשגה ולערעור וסכומה כ- 243,217 ש"ח. זאת מבלי לפגוע בזכויותי. כנגד זה אותם 30,000$ של היטל השבחה שהחייבים התבססו עליהם ירדו בגלל אישור הוועדה שאין היטל השבחה. עו"ד אליוביץ: מפנה לסעיף 4 לחוו"ד השמאי - אני מוריד את היטל ההשבחה ומוסיף אותם לדמי ההסכמה, זה מתקזז. מ- 523,000$ יש משכנתא בסך 137,000$ וצרפנו על כך אישורים. זה לא במחלוקת. מס מכירה לא במחלוקת, 15,000$. מס שבח יש מחלוקת חברי טוען שניתן לאכוף על החייבים לשלמו. מס השבח עומד על 61,000$. מאחר ומדובר על נכס שנרכש ב- 91..... יש נתונים בלבד שמצויים במחלוקת: דיור חלוף..... שורת ההגיון, הצדק מחייבת שאם אחרי שמוכרים את הנחלה, ישארו 240,000$. אנחנו היינו מוכנים להציע על ידי גיוס של כל בני המשפחה מציעים 350,000$. הצענו יותר מ- 100,000$ מעבר לסכום שיוותר מהמכירה כאשר בית המשפט במסגרת סעיף 86 לפקודה רשאי "להפעיל" את שיקול דעתו האם למכור ובאילו תנאים.... צריך להיות הגיון כולל לכל המהלך של המכירה. כאן טמון הקשר בטיעון חברי. מה ההגיון לבצע הליך דרסטי של מכירה כאשר מכל ההליך הזה אחרי ניכוי דיור חלוף ושכ"ט הנאמנת יוותרו 240,000$ ואנחנו ....... המחלוקות הן לעניין דיור חלוף, מה יקבע ואם הולכים לפי קו טיעוניו שההגיון בכל המהלך הזה צריך להיות תועלת הנושים כן היום המקום להעריך מה גובה הדיור החלוף שיש לחשב כאן כיון שהוא לא יעבור לנושים. מה שיעבור לנושים היא התמורה לאחר הניכוי. לפי הפסיקה פסק דין אחד ש- 40% מתמורת מכירה ניתן לדיור חלוף. פסק דין שני ש- 20% מכל הכספים שהיו בקופת כינוס נתנו לטובת דיור חלוף. העקרונות של הפסיקה בענין נגולה ולפי פסקי הדין שאגיש איתן, נגולה, זועבי - תוצאות וההלכות הללו לנסיבות דנן, הרי שבניגוד לטענת הנאמנת בפירוט שהגישה לבית המשפט שיש להעניק לה דיור חלוף של 12,000$ הרי שטענה זו לא יכולה לעמוד כיוון שלפי ההלכות שהצגתי יש לדאוג לחייבים לדיור חלוף עד סוף חייהם כיוון שהם התגוררו בדירה בבעלותם ומאחר וטענה כמו זו של הנאמנת שמשמעותה שכעבור שנתיים יזרקו החייבים לרחוב ולא יהא להם היכן להתגורר בתום אותם שנתיים. הרי שטענה מסוג זה נוגדת את הפסיקה ואת סעיף 86 מביאה את מצב הדברים לידי אבסורד ולפיכך איננה יכולה לעמוד. בתחשיב שהצגנו ערכנו חישוב סביר הגיוני מה דיור חלוף שצריך לקבוע ואנו מבקשים שמסגרת תחשיב בית המשפט יקבע דיור חלוף רעיוני בסכום שהצגנו בפניו. אם תתקבלנה טענות הנאמנת כי את כל החישובים שאנו מציגים יש להתעלם מהם נשאלת השאלה במה תועיל מכירת הבית לטובת הנושים שהרי גם אם ימכר הבית אנחנו נגלה בעוד 3 שנים שהנושים קיבלו סכום נמוך הרבה יותר מאשר יכלו לקבל היום. החייבים נעקרו מביתם וכל כך למה אין תשובה. הנאמנת בפנייתה לבית המשפט מתבססת על עיסקה דומה בכפר הנגיד. העיסקה בוצעה בספטמבר 98, לפי החוזה בינם לבין אותם יוזרי...... כתוצאה מהנסיון למכור את המשק, תוצאה המכר לא תניב לקופת הנושים את הסכום שאנחנו מוכנים להציע פעם וחצי ממנו. בנסיבות אלה אני לא רואה איך שיקולי צדק, הגיון ושכל ישר יכול להביא להחלטה למכור את המשק, בשביל מה? לא שמעתי? התחשיב שהצענו של 240,000$ הוא מהכי ברור. מאז שמונתה נאמנת בתיק זה...... ראוי לסגור כאן את כל ההליכים בתיק זה. הנאמנת מונה מזה זמן רב. היא לא פעלה לקבל כספים מרשויות המס......... אנו מציעים היום לשלם לקופת הנאמנות 350,000$. זה ישולם ....... החלטה אינני מאפשר לטעון לעו"ד אליוביץ מעבר למה שאמר בתגובתו בכתב. תגובה שהוגשה ביום 25.12.00 וכבר ביום 2.1.01 הגיש ב"כ הנאמנת תגובה לדברים הללו. אם סבר שיש מקום לעשות כן ויש צורך בהעלאת טענות שלא נזכרו היה צריך להעשות זאת לא בדיון ולא בהפתעה לצדדים ולבית המשפט. אני חייבת לומר כאן ולהצטער על כך שנהגתי מנהג בית הלל במקרה הנוכחי. כיוון שיכולתי לאחר שלא נתקשו חקירות מטעם הנאמנת על התצהירים שהוגשו לנהוג על פי תקנה 241 וליתן החלטתה. למרות זאת סברתי שכיון שמדובר בב4קשה שתוצאותיה עלולות להיות קשות לחייבים נכון יהיה שאתן אפשרות לכל אחד מהצדדים במילים אחדות לחדד את טיעוניו. אלא שלצערי ב"כ החייבים פירש את הדבר כך כאילו נתנה לו אפשרות לפרוס את היריעה מחדש ולהעלות טענות שלא בא זיככן בכתבי הטענות. לכך אינני מוכנה להאריך ברוחי וליתן לו את האשפרות לעשות זאת. עו"ד אליוביץ למרות שביקשתי שיקצר טען למעלה מ- 35 דקות ואני סבורה שבתור מחוה ל"חידוד טענותיו" לא היה ראוי שבסופו של דבר אצטרך לכתב את הדברים הללו ולבקש ממנו שיאמר את משפט הסיום. החלטה זוהי בקשתה של הנאמנת על נכסי בן בסט הדסה ודוד לפיה מתבקש בית המשפט לאשר את הליך המכירה של משק החייבים כפי שתואר במושב כפר הנגיד וכן לאשר את המכר לקונה ספציפי. החייבים מנהלים מאבק, מוצדק מבחינתם, מזה זמן רב כנגד מימוש משקם בכפר הנגיד. במסגרת בקשה 29491/00 הוטל על הנאמנת לערוך התמחרות בכפוף לכך שתבהיר לכל המשתתפים בהתמחרות טרם המכירה כי עדיין לא קיבלה את אישור בית המשפט והמכירה תהא טעונה אישור בית המשפט. הליך התמחרות זה איפשר לבחון אל מול פני המציאות את טענות החייבים בדבר חוסר כדאיות בהליך המכר וכן כי התמורה שתתקבל תהא נמוכה ביותר. הנאמנת ערכה התמחרות בין מציעים שונים אשר בסופה זכתה ההצעה הגבוהה ביותר והיא בסך של 865,000$ הצעה זו גבוהה בסכום העולה על 200,000$ מהסכום אשר החייבים טענו, על בסיס הערכת שמאי, כי עשוי להתקבל מהמכירה. טענתם זו הועלתה טרם ההתמחרות. הנאמנת מבקשת היום לאור ממצאים אלה כי יאושר הליך המכירה והמכר לאותו קונה שהציע את הסכום של 865,000$. הצעת המציע פוקעת ב- 20 לחודש זה והנאמנת חושש כי קופת הנושים תפסיד כספים אם העיסקה לא תאושר קודם לכן. בדיון קודם שהתקיים הצעתי לצדדים כי ינסו לנהל מו"מ בסופו של דבר בישיבת התזכורת ביום 18.2.01 הובהר סופית כי אין הסדר ויהיה צורך לקיים דיון ולהזקק לבקשה. בשל פקיעת ההצעה ביום 20.3.01 זמנתי את הדיון, למרות העומס הגדול, להיום 7.3.01 ולכן גם ניתנת החלטתי בהקדם, קרי, עם תום הדיון. החייבים מתנגדים לאישור המכר וטוענים כי אין לפנות אותם מביתם מאחר והם מוכנים להציע את הסכום נטו שקופת פשיטת הרגל עשויה לקבל בעקבות המכר. הונחו בפני בקשת הנאמנת, תגובת החייבים, תגובת הנאמנת לתגובת החייבים, תגובת ב"כ הכנ"ר וכן הובאו בפני גם תגובתם של באי כח שני הבנקים. כפי שעולה הפרוטוקול הועלתה הבוקר טענה מקדמית על ידי ב"כ החייבים לעניין העדר תצהיר מטעם הנאמנת ולטענתו היה מקום לדחות את הדיון בהעדר תצהיר כזה, או לאפשר לו לחקור את הנאמנת. טענותיו נדחו ולענין זה ניתנה החלטתי הראשונה היום. לאחר שקראתי היטב את הבקשה והתגובות ולאור העובדה שלא נתבקשו על ידי הנאמנת חקירות המצהירים יכולתי למעשה להזקק ללשון תקנה 241 לתקנות סדרי הדין וליתן החלטתי. כפי שציינתי סברתי כי בשל אופיה של הבקשה והתוצאות החמורות העלולות לנבוע ממנה לגבי החייבים, יש מקום ליתן לכל אחד מהפרקליטים הנוכחים כאן לומר דברים אחדים בבחינת "חידוד" כתבי הטענות. לא סברתי ואני עומדת בדעתי כי יש מקום או היה מקום ליתן לצדדים להרחיב מעבר לכתבי הטענות שלהם, דבר שנעשה נסיון לעשות כאן היום, ולכן עם כל הצער נאלצתי לכתוב את החלטתי השניה שלעיל במסגרת הדיון כאן היום. אני מוצאת להתייחס ולו במילים אחדות לטרוניה שנשמעה מפיו של עו"ד אליוביץ כאילו בית המשפט מקפח את החייבים כאשר הוא איננו מאפשר להם להעלות בפני בית המשפט את הצעתם היום. אני סבורה כי תמיד יש מקום וראוי ונכון ליתן אפשרות לצדדים להגיע לפשרות ולהסכמות. אך אינני יכולה לקבל את הגישה ואת הדרך לפיה כאשר קבוע דיון בבית המשפט ולמעשה הגיע הרגע בו יש לנהל דיון וליתן החלטה, צצה לפתע מניעה כזו או אחרת על דרך של הצעה כלשהי של הרגע האחרון כדי למנוע את הדיון. לא לכך מתכוונים גם המקלים שבמקלים כאשר הם תומכים בדרך הפשרה והמו"מ. יאמר כבר כאן כי לו רצו החייבים להציע הצעה אחרת ולשפר את הצעתם הקודמת, יכולים היו לעשות זאת לא בשלב תשובתו של פרקליטם לטיעוני ב"כ הנאמנת. דבר זה ראוי היה שיעשה לפני הדיון. זוהי דרך, שאם אקבל אותה, פירושה דחיית הדיון פעם נוספת ולכך כאמור אני סבורה אין מקום בנסיבות הללו. טען ב"כ הנאמנת, עו"ד שטמר, כי החייבים מציעים לפדות את נחלתם בסכום נטו, ולכך אין לחייבים זכות. הוא הפנה אותי לעמ' 2 בתשובת החייבים לסעיף 1.2 בו למעשה מעלים החייבים את 5 הסיבות העיקריות בגינן יש לדחות את בקשת הנאמנת. סעיף 1.2ב. טוענים החייבים "אין הצדקה לעקור 5 נפשות מהמשק, על כל ההיבטים הכרוכים בכך." נושא "העקירה" מוסדר בחוק וכפי שהתבטא עו"ד שטמר הוא יותר מוסרי ממשפטי. סעיף 1.2.ג. טוענים החייבים "מכירה כפויה, תארך זמן, החייבים ישיגו כדין על החלטה המאשרת מכירה." אני סבורה שטענה זו מוטב אלמלא הועלתה. האם כוונת החייבים "להלך אימים" על בית המשפט בערעור לבית המשפט העליון? האם זוהי עילה רצינית לדחיית בקשת הנאמנת?!! סעיף 1.2.ד. טוענים החייבים "זכויות הילדים אבי ואושרית, יפגעו פגיעה בלתי הפיכה." ראוי לציין כי לעניין זכויות הילדים כבר נדחו טענות החייבים ובשלב זה אין בהן עילה כלשהי כדי לדחות את בקשת הנאמנת. צר לי שבעניין זה גם בתצהיר שצורף לתגובה "ממוחזרות" טענות שכבר נדחו על ידי בית המשפט וקבעו כי אין לבן זכויות בנכס. סעיף 1.2.ה. טוענים החייבים "הבקשה הוגשה בחוסר תום לב ויש לדחותה." חבל שנימוק זה נכתב כפי שנכתב ואולי לא היה מקום שהוא יכתב בודאי לא שינוסח כפי שנוסח. איך ניתן לומר על הבקשה הזו שהיא הוגשה בחוסר תום לב? איך ניתן לומר כי הנאמנת לא באה בדברים עם החייבים באשר לאפשרות פדיון המשק. הרי לשם כך נדחה הדיון הקודם שהיה קבוע בפני. אלא שהמו"מ הזה לא הבשיל לכדי הסכם והצעת החייבים נדחתה הן על ידי הנאמנת והן על ידי הנושים. הסעיף היחידי אשר לו הנאמר בו היה מדוייק, היה אולי יכול להוות עילה שבדוחק כנגד אישור המכירה, הוא סעיף 1.2.א. וכך הם טוענים: "החייבים יפדו המשק בסכום הנטו שיוותר מהמכירה." לא בכדי אמרתי עילה שבדוחק. בראש ובראשונה כיוון שלנושים עומדת הזכות שבחוק לבקש ולממש את נכסי החייב. עם זאת ולא ניתן להתעלם מכך, טענה זו איננה מבוססת על אדני חוק כלשהו. הדין המהותי מכיר בזכות חייב או פושט רגל להשתתף בהליכי המכר. זאת, כדי לאפשר לו להשוות הצעה משלו אל ההצעה הגבוהה ביותר שעומדת על הפרק. אין כל הוראה שמאפשרת לחייב לפדות את נכסיו בסכום נמוך מההצעה הגבוהה ביותר או בסכום נטו. המונח "סכום נטו" זר בכלל לפקודה, לטעמי אין מקום שיכנס בדלת האחורית למקום שלא נכנס בדלת הראשית. קבלת טענה מסוג זה או גישה זו היא סוף פסוק למכירת נכסי חייבים. הרי תמיד יתעורר ויכוח מה שווי הנכס נטו שיוותר, כיצד מחושב הסכום נטו שיוותר, איזה סכומים לגיטימי שינוכו, ואילו לא ניתן לנכות. לעולם לא יוכל עוד בית המשפט מבלי לנהל דיונים ארוכים על פי תקופות ממושכות לממש נכסי חייבים. יותר מכך, וזאת עלינו לזכור יש נכסים שמעצם טיבם הם נכסים מתכלים, נכסים פסידים, ומי ישא בהפסדים הללו אם בסופו של דבר יאושר המכר אחרי שנים רבות? אין ספק שקבלת גישה כזו תפתח פתח לכל חייב לסכל את הליכי המכירה של נכסיו ואם במקרה הנדון אנו מדברים על בית מגורים, הרי שאין שום סיבה בעולם שהטענות הללו לא תועלנה מאוחר יותר גם כנגד נכסים אחרים. זוהי גם כנראה הסיבה שהמחוקק לא מצא לנכון לאפשר דרך כזו של "פדיון נטו". ההפך הוא הנכון; זכות הנושים היא למצות את הליכי המכר וזכותם היא לנסות ולמכסם ולהאדיר את התמורה. המחוקק כפף על כן את פעולות המנהלים המיוחדים והנאמנים בעת ביצוע מכירות לפיקוח בית המשפט ולהוראותיו, וזאת כדי שבית המשפט יוכל לפקח על המכר וסבירות התמורה. במקרה הנוכחי, סבירות התמורה הוכחה חד משמעית דווקא מטעמם של החייבים. הם היו אלה שאמרו כי סכום של 560,000$ גם כן יתקבל בקושי. הם היו אלה שדיברו על סכום של 700,000$ ועל הפחתת הסכום עקב מימוש מהיר. כיצד מתיישבים דבריהם אלה עם העובדה שהיום מדובר על תמורה בסכום של 865,000$? צודק ב"כ הנאמנת כאשר הוא אומר כי גם אם יש ויכוח כזה או אחר על התמורה ועל הסכומים שיהא צורך להפחית מהתמורה, אין לחייבים זכות לפדות את נכסיהם בסכומי הנטו. הרי רק הגיוני הוא שאם תתקבל טענה כזו של החייבים כל האינטרס שלהם יצטמצם בנסיון למזער את הנטו, כדי להתאים אותו "לקופה" שבידיהם ושברצונם להציע תמורת הנכס. החייבים הגישו בתגובתם בבקשה הקודמת כ- 12 תחשיבים אפשריים שונים. גם היום בתגובתם ישנם כמה תחשיבים וכמה חלופות. האם זוהי דרך רצינית להוכיח את טענותיהם ולהתנגד לבקשה. אינני יכולה להתפלא על כך כי מבוקשם של החייבים הוא להשאיר בידם את הנחלה. אך אינני יכולה ליתן יד לכך כי החייבים ישארו בנחלתם, החוב לבנק לא יסולק, והם מבקשים להמשיך ולשלם משכנתא של 4,000 שקל לחודש. טוען עו"ד שטמר, ב"כ הנאמנת, כי מכירת הנחלה לא תסלק את מלוא החוב כי הם אמורים לשלם הלאה לקופת הנושים 4,000 ש"ח לחודש. אני חייבת לומר כי הצדק עם עו"ד שטמר בעניין זה. צודק גם עו"ד שטמר, ואני מסכימה איתו, כי האופציה היחידה העומדת לחייבים היא האופציה להשוואת המחיר למחיר המוצע. עו"ד אליוביץ, ב"כ החייבים, פתח היום את טיעוניו ואמר יש לחייבים זכות לפדות את נחלתם בסכום נטו וזאת על פי הוראות פקודת פשיטת הרגל וציין את סעיפים 178 ו- 86א לפקודה. אני חייבת לומר כי עיינתי בסעיפים הללו שוב ואינני רואה כיצד ניתן ללמוד זאת מתוך סעיף 178 וסעיף 86א. אשר על כן אינני יכולה להתייחס לטענה לפיה על פי הוראות פקודת פשיטת הרגל יש לחייבים זכות לפדות בסכום נטו את נחלתם. טענתו הנוספת כנגד טיעוני ב"כ הנאמנת היתה כי יש בטיעוניו כשל הגיוני מתחילתו ועד סופו. אני חייבת לומר שהקשבתי רב קשר הן לטיעוניו של עו"ד שטמר והן לטיעוניו של עו"ד אליוביץ ולא השכלתי ללמוד מהו הכשל ההגיוני. עו"ד אליוביץ, ב"כ החייבים, ניסה שוב ושוב לחזור אל עניין הסכומים שיהא מקום לנכותם מהתמורה שתתקבל. איש לא מתעלם מכך וגם הנאמנת לא מתעלמת מכך. בצדק סבורה הנאמנת כי יש סיכוי כי התמורה שתישאר בידה נטו, תהא עוד גבוהה מזו המצויינת על ידה וזאת לאור העובדה כי מתכוונת "להתמקח" עוד על הסכומים. כמו למשל יש לה זכות להשיג על השומה של מינהל מקרקעי ישראל. יש לה זכות לבדוק את עניין מס השבח ויש אפשרות ודרך לנסות ולהפחית את הסכומים. מעלה עו"ד אליוביץ טענה נוספת והיא נושא הדיור החלוף. אין ספק כי על פי הוראות החוק יש לחייבים זכות לדיור חלוף והחוק קובע כי הדיור החלוף יוענק להם כדירה, כפיצוי או בכל דרך אחרת. צודקת ב"כ הכנ"ר בעניין זה כשהיא אומרת כי העובדה שהמחוקק מאפשר למצוא דרך אחרת, מצביעה על כך כי העניין הוא נסיבתי, בין השאר על פי נסיבות החייבים שמבקשים את הדיור החלוף ולכן כל תקדים שיובא בענין זה לא מסייע לחייבים במאומה. צרכיהם שלהם יבדקו והם יהיו זכאים לקבל דיור חלוף רק על פי נסיבותיהם שלהם ולא נסיבותיו של מישהו אחר. דברים אלה אני מביאה כאן כתגובה לפסקי הדין שהציג ב"כ החייבים בנסיונו להצביע על האחוזים עבור הדיור החלוף מתוך כספי התמורה. דיור חלוף זה פונקציה של מספר הנפשות, של התנאים, ולכן אם הצדדים לא מגיעים לידי הסכמה בעניין זה בית המשפט יקיים דיון בעניין. בצדק נטען כאן, כי היום כל שמתבקש בית המשפט הוא לאשר את המכר ולא לפנות את החייבים. ב"כ הכנ"ר גם היא הגיבה לטענות שנטענו כאן אשר חלק מהן הבאתי לעיל, ולחלקן האחר אתייחס להלן; ב"כ הכנ"ר הסבה תשומת לב בית המשפט פעם נוספת כי הנושים מתנגדים לתמורה של 350,000$. זה המקום לציין כי הסכום של 350,000$ לא נזכר בשום מקום בתגובות שהוגשו לבית המשפט. זהו סכום שנזרק היום כאן לחלל האולם. יותר מכך שמעתי כאן היום באולם מפי ב"כ הבנק, עו"ד ברון, כי התשלום של 350,000$ הותנה במתן הפטר לחייבים ועל כך בודאי אין מקום לדבר היום. אין לחייבים זכות ולא עומדת להם כזו, למנוע מכירת נכסיהם בהליכי פשיטת רגל. אפילו אם עסקינן במכירת דירת המגורים שלהם. על פי סעיף 124 לפקודת פשיטת הרגל, עומדת לנאמן הזכות החוקית למכור את נכסי החייבים. לחייבים קמה הזכות רק לאמור בסעיף 86א והיא זכות לדיור חלוף. זכותם לדיור חלוף עומדת לנגד עיני הנאמנת ולנגד עיני ב"כ הכנ"ר ובודאי לעיני בית המשפט. הסיבה היחידה שיכולה להביא את בית המשפט להחליט שלא לאשר את המכירה בשל אי הכרעה בנושא הדיור החלוף היא במקרה שקיים חשש כי התמורה שתתקבל בגין המכירה או לחילופין התמורה שתיוותר לאחר ביצוע תשלומי החובה, לא תותיר סכום הוגן לדיור חלוף. לא זה המקרה שבפני. ברור, גם לב"כ החייבים, כי התמורה שתיוותר תספיק גם תספיק להסדיר את נושא הדיור החלוף. ב"כ הכנ"ר ביקשה מפורשות להתייחס לאחת מטענותיו של עו"ד אליוביץ, אשר אני מוצאת בהחלט מקום להתייחס אליה ואף להצטרף לדעתה. עו"ד אליוביץ טען כי ב"כ הכנ"ר קנה "חתול בשק" ולא בדק, לצערו של עו"ד אליוביץ, את הנתונים שהביאה לו הנאמנת. ב"כ הכנ"ר ביקשה להדגיש כי הכנ"ר לא בודק נכונות או אמיתות נתונים המובאים בפניו על ידי נאמן. ב"כ הכנ"ר בודק רק את סבירותם. אני מצטרפת בכל לב לדבריה אלה של ב"כ הכנ"ר. אם ב"כ הכנ"ר צריך לבדוק בעצמו את נכונות ואמיתות הנתונים שמביאים לו בעלי תפקיד, שנמצאים בפיקוח בית המשפט, והם ידו הארוכה של בית המשפט, איזה צורך והצדקה יש למינוי בעלי תפקידים בכלל?! ניתן למנות רק את הכנ"ר לכל התפקידים הללו ואז הוא יעשה את המלאכה מראשיתה ועד סופה. אין ספק שכוונת המחוקק לא היתה אלא להעביר את הסמכות הבדיקה והאימות לבעלי התפקידים ואת הביקורת לעניין סבירות פעולותיהם ותוצאותיהם לב"כ הכנ"ר. סוף דבר, אני מחליטה כי ההצעה העומדת היום לאישור היא הצעה טובה. היא עולה ב- 25% על הערכת השמאי. בדרך זו יוכלו הנושים לקבל חלק מחובותיהם. אני ערה לקושי של החייבים לקבל את התוצאה הזו, אולם זוהי תוצאה בלתי נמנעת בנסיבות שנוצרו ואני נעתרת לבקשה כפי שפורטה ברישא להחלטה זו. מקרקעיןנאמנות