להלן פסק דין בנושא בקשה לביטול מימוש משכנתא: פסק דין א. מהות הבקשה זו בקשה לביטול מימוש משכנתא ולמחיקת ערב משטר משכון. הבקשה הוגשה ע"י המבקשת בעצמה לבימ"ש השלום, והועברה לבימ"ש זה. ב. עובדות רלוונטיות המבקשת הינה בת 71, גרושה, המתגוררות בדירה קטנה בת שני חדרים ברחוב ז'בוטינסקי 125 ב' ברמת גן. (להלן: "הדירה"). הכנסתה החודשית מסתכמת ב- 1,500 ₪ קיצבת ביטוח לאומי וכ- 1,000 ₪ נוספים פרי עמלה מעבודתה במשרה חלקית כמרכזנית "בבית הרופאים". המשיבה היא חברה בע"מ, שעיסוקה במתן הלוואות חוץ בנקאיות. מר נריה רייז, בנה של המבקשת המתגורר עמה בדירתה (להלן: "רייז"), פנה למשיבה בבקשה לקבלת הלוואה לצורכי פתיחת עסק. ביום 28.3.99 חתם רייז על בקשה לקבלת הלוואה מהמשיבה. הבקשה כללה התחייבות מצדו של רייז לתשלום 3,200 ₪ למשיבה, לצורכי מימון בדיקת התאמתו לקבלת הלוואה (נספח א' לתגובת המשיבה). במסגרת הבדיקות נשלח ביום 29.3.99 שמאי לביתה של המבקשת על מנת להעריך את שווי הדירה אשר הועמדה כבטוחה להלוואה. המבקשת נכחה בדירתה בעת ביקור השמאי. משמצאה המשיבה את נרייה רייז מתאים לקבלת הלוואה, חתמו המבקשת ובנה על הסכם (נספח ג' לכתב התשובה) עם המשיבה לפיו העניקה להם הלוואה על סך 250,000 ₪. מועד כריתת החוזה על פי לשון החוזה היה יום - 6.5.99. לצורך הבטחת ההלוואה הסכימה המבקשת למשכן את הדירה, כערובה להלוואה. לאחר חתימת הסכם ההלוואה סרה המבקשת, בהתאם להסכם ההלוואה, ביום 10.5.99, למשרדו של עו"ד יונתן מילר, עוה"ד של המבקשת, וחתמה על שטר המשכנתא (נספח ה' לכתב התשובה). באותו יום קיבלה המבקשת לידיה המחאה לפקודתה על מלוא סכום ההלוואה, סה"כ של 250,000 ₪ (נספח ו' לכתב תגובה). בטוחה נוספת להלוואה היתה סירה מדגם: SILVER LINE מס' רישוי 30640 שבבעלותו של נריה רייז. נרייה רז, בנה של המבקשת, הקים, בעזרת דמי ההלוואה, חברה ליבוא ומכירת מוצרי אבטחה בשם "סירנה מוצרי בטיחות - ייצור יבוא ושיווק" (להלן: "סירנה") שהיא עוסק מורשה הרשום על שמו. הכתובת של העסק היא גם כתובת הדירה נשוא בקשה זו. הלווה עמד בתנאי ההלוואה במשך כשישה חודשים, ברם לאחר מכן לא שולמה הריבית המנויה בחוזה בעבור החודשים דצמבר וינואר 2000. בשל כן, ביום 23.1.00 הועמדה ההלוואה לפירעון מיידי (נספח י' לתגובה). במכתב התריעה המשיבה בפני נריה רייז שבמידה והחוב לא יוסדר היא תפנה להוצאה לפועל למימוש הבטוחות, תוך שבעה ימים. עובר למכתב התראה זה פנתה המשיבה למבקשת בדרישה שהיא ובנה יסדירו את החוב, אולם הם לא עשו כן. (נספח ט' לתגובה). עם העמדת ההלוואה לפרעון מידי הוסיפה המשיבה לסה"כ החוב דאז, בהתאם לחוזה ההלוואה, סכומים נוספים כגון ריבית פיגורים, פיצוי מוסכם והוצאות שונות (נספח יא' לכתב התגובה). המשיבה עיכבה את מימוש המשכנתא והמבקשת ובנה העבירו לרשותה, במשך חודש מאי 2000, סכומים שונים על חשבון החוב (נספחים יב' - יד' לכתב התגובה): ביום 9.5.00 הועברו למשיבה 24,460 ₪ (נספח יב' לתגובה), ביום 21.5.00 הועברו 450 ₪ (נספח יג' לתגובה) וביום 28.5.00 הועברו 5,000 ₪ (נספח יד' לתגובה). התשלום האחרון היה ביום 28.5.00, לאחריו לא הועברו למשיבה יותר כספים. סה"כ הועברו למשיבה במשך תקופה של שנה כ - 60,000 ₪. סכום זה זהה לסכום כלל הריבית כפי שנקבעה בחוזה, עובר להפרה. ביום 13.7.00 שלח ב"כ המשיבה מכתב למבקשת ולבנה ובו אזהרה בדבר פנייה להוצאה לפועל תוך שבועיים ימים במקרה של אי פירעון החוב כולו, שתפח בינתיים, על הריבית והסכומים השונים שנוספו לו, לסה"כ של 458,500 ₪ (נספח טו' לכתב התגובה). ביום 27.11.00 נשלחה למבקשת ולבנה הודעה בדבר החלטת המבקשת לפנות להליכי כינוס נכסים ולפרעון החוב דרך הנכס הממושכן (נספח טז' לכתב התגובה). ביום 13.11.00 נפתח תיק ההוצאה לפועל לצורך פרעון החוב דרך מכירת הדירה הממושכנת (נספח יז' לכתב התגובה). בדיון בבש"א 2935/01 במסגרת תיק זה, בפני השופט זפט, הסכימו הצדדים על דרך פשרה לפיה יועברו למשיבה סכומים בסה"כ של הקרן בתוספת 11% שנתית כתנאי לעיכוב הליכי הוצאה לפועל, וצו הפינוי שהוצא למבקשת, עד למתן הכרעה בתיק העיקרי. המבקשת ובנה לא עמדו בתנאי הסכם ולא העבירו את הכספים הנדרשים. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות: - האם המבקשת היא בגדר לווה או ערבה? - האם מן הדין לבטל את מימוש המשכנתא ולמחוק את הדירה משטר המשכון? ד. האם המבקשת היא בגדר לווה או ערבה? הצדדים התנצחו באשר לסיווגה של המבקשת כערבה לחוזה או כלווה בעצמה. המבקשת נזכרת בחוזה עצמו כלווה לכל דבר, דמי ההלוואה הופקדו בחשבון הבנק שלה, חלק מתשלומי הריבית שולמו מחשבון הבנק של המבקשת, וכתובת העסק שעבור הקמתו נלקחה ההלוואה היא כתובתה של המבקשת. טענה המבקשת כי הסיבה שדמי ההלוואה הופקדו בחשבונה נבעה מרצונה לעזור לבנה, הלווה עיקרי, שאז לא היה ברשותו עדיין חשבון בנק. את העובדה שחלק מתשלומי הריבית שולמו מחשבונה היא הסבירה באופן דומה ובכך שביקשה לעזור לבנה ולחסוך לו דמי עמלה שונים. את העובדה שכתובתו של העסק היא כתובת הדירה של המבקשת, הסבירה האחרונה בכך שבנה גם הוא חי באותה הדירה. בעוד שנוסח החוזה מהווה אינדיקציה לסיווג המשפטי הנכון של מי מהגורמים הנזכרים בו הרי שהמבחן לסיווג פלוני כערב או כלווה הנו בראש ובראשונה מבחן מהותי הבוחן את חלקו בפועל של אותו אדם בעסקת ההלוואה. במקרה דנן ההלוואה ניתנה, מפורשות, כהלוואה לצורכי הקמת עסקו של נרייה רז, עסק שהנו בבעלותו הבלעדית. תפקידה של המבקשת בעסקה היה מתן ערבות ולא של לווה. אין הוכחה לכך שהמבקשת עבדה, ניהלה או התכוונה לגרוף רווחים כלשהם מהעסק. לפיכך הסיווג הנכון לחלקה של המבקשת בעיסקה הוא כערבה. בשולי הדברים אעיר, שלגופו של ענין הסיווג אינו כל-כך רלבנטי לענייננו, באשר על חייב לשלם; ואם יש לו ערב,- הוא נושא עמו בחוב ביחד ולחוד, ואם משכן הערב את דירתו,- ניתן לגבות מהבטוחה את החוב, ברמה העקרונית. ה. האם מן הדין לבטל את מימוש שטר המשכנתא ולמחוק את הדירה משטר המשכון? המשיבה טענה שבמועדי כריתת חוזה ההלוואה והסכם המשכנתה לא טרחו מר אדם גרוסמן, בעליה של המשיבה, ועו"ד יונתן מילר, עורך-דינה של המשיבה, להסביר לה ולפרט בפניה את פרטי החוזה ואת הנפקויות המשפטיות והעובדתיות הטמונות בו. בתצהירה העידה המבקשת: "החתימו אותי בלא לומר לי מה הם התנאים, לא הקריאו לי, לא ביקשו ממני לקרוא, מה גם שחתמתי לא היו עמי משקפי, והיו חייבים לכן להקריא לי, ואני חתמתי תוך אמונה כי מדובר בתהליך שאינו יכול לסבך אותי." (תצהיר המבקשת) לשאלת עו"ד מילר באשר לחתימת שטר המשכנתא שנערכה במשרדו העידה המבקשת: "אני מכירה אותך, עו"ד מילר. הייתי אצלך במשרד פעם אחת. אצלך במשרד חתמתי על מסמכים. ש. אני הסברתי לך שאת נותנת את הדירה שלך כביטחון להלוואה, נכון? ת. אני לא זוכרת את המילים המדויקות בהן השתמשת, אבל אני זוכרת שזה היה כערבות להלוואה. ש. אני לא אמרתי לך שאם בנך לא ישלם את ההלוואה יזרקו אותך מהדירה? ת. אני לא זוכרת שאתה אמרת לי את זה. לא אמרת את המילים האלה. אילו הוא היה אומר לי תקראי את החוזה, תקראי אותו יום יומיים, תביני! כלום לא נאמר לי. כשהגעתי למשרדו של עו"ד מילר נכחו; בני, מזכירתו של עו"ד מילר וע"ד מילר. אני זוכרת שישבו ודפדפו בחוזה ולא נאמר לי דבר. אצל עו"ד מילר במשרד חתמתי על החוזה." ובהמשך: "ש. האם נכון שחתמת אצלי על חוזה המשכנתא ולא על החוזה? ת. אם אומרים לי שחתמתי על מסמכי משכנתא, אני אומרת שאני לא קראתי ואני לא יכולה לדעת אם זה היה חוזה או משכנתא". עוד העידה העדה: " נאמר לי שכדי לזרז את קבלת ההלוואה זה רק טכני. מר גרוסמן אמר לי את זה. הוא אמר שזה כדי שהוא יקבל את הכסף יותר מהר. איזה אימא לא רוצה לעזור לבנה? לא תיארתי לי לעצמי שיהיה דבר כזה" (עמ' 4 לפרוטוקול) מדבריה של המבקשת עולה שהיא הוחתמה על מסמכים שונים מבלי שתוכנם בואר באוזניה ובעיקר תוך כדי הרגעתה שמדובר בעניין טכני בעיקרו ומבלי שהובהר לה הפוטנציאל ההרסני לחייה, הטמון בחתימתה. במונחים משפטיים המבקשת טוענת בעצם לטעות ו/או להטעיה ו/או לאי גילוי מידע רלבנטי בשלב של כריתת החוזה, עילות המגבשות סעד של ביטול התחייבויותיה בחוזה. כאמור, המבקשת חתמה על מסמכים בשני מועדים שונים, האחד היה מועד חתימת החוזה העיקרי, הוא חוזה ההלוואה, והשני מועד חתימת שטר המשכנתא. באשר לחתימת חוזה ההלוואה הכחיש מר אדם גרוסמן, שהיה נוכח בעת החתימה ושוחח אז עם המבקשת, את טענותיה. לדבריו הוא דווקא הסביר למבקשת את כל פרטי החוזה: " הם ישבו איתי בחדר הישיבות, הסבירו להם הכל, אני הסברתי להם הכל, אי אפשר שלא להבין." (עמ' 8 לפרוטוקול) באשר למישכון הדירה הוא העיד: "ש: אתה לא הסברת לה שבעצם מימוש המשכנתא יש סיכוי שהיא תישאר ללא קורת גג? ת: אני לא אמרתי שהיא תישאר ללא קורת גג. תפקידי לא להפחיד אותה. אני אמרתי לה שבמידה והם לא יעמדו בהחזר ההלוואה, נצטרך למכור את הדירה כדי להחזיר את החוב". (עמ' 9 לפרוטוקול). מכאן שלפנינו שתי גרסאות סותרות. טענתה העיקרית של המבקשת היתה שנאמר לה שחתימתה מהווה עניין טכני. מעיון בעדותה של המבקשת עולה שהיא כן הבינה שהיא חותמת על כך שדירתה תהיה כערבות להלוואה, על כך אין חולק. חתימתה של המבקשת על החוזה מהווה אינדיקציה לידיעתה את תוכן החוזה עליו היא חותמת, כיון שכך נטל הראיה לסתירת אינדיקציה זו מוטלת על כתפיה של המבקשת. כיון שמעדותה עולה שהיא הבינה שדובר במשכון הדירה כערבות להלוואה מכאן שהמבקשת לא עמדה בנטל להוכיח שהמדובר בטעות או בהטעיה או אי גילוי, ומכאן שלא הוכח שמתגבשות כאן עילות אלה לביטול החוזה, בכל הנוגע לעצם מישכון הדירה. עם זאת, עולה מתשובתו של מר גרוסמן, לשאלת ב"כ המבקשת, שהוא לא פירט ולא הסביר למבקשת, בעת כריתת החוזה, את סוגיית הוויתור על דיור חלופי: " ש. במסגרת האמירות שלך במשרד לגבי ההלוואה, אתה הסברת למבקשת שהיא חותמת על שטר משכנתא שבו היא בעצם מוותרת על ענין של דיור חלוף? ת. אני חושב שגם בחוזה היא ויתרה על דיור חלוף, אבל אינני בטוח. אני לא הסברתי לה על שטרי המשכנתא, פרט לזה שהיא חותמת עליהם. זה תפקידו של עו"ד מילר. אני הסברתי לה שהיא משעבדת נכס כנגד הלוואה. אני לא אתפלפל במונחים משפטיים כמו דיור חלוף, אני לא עו"ד." (עמ' 9 לפרוטוקול) באשר למועד כריתת שטר המשכנתא ולחילופי הדברים שהיו במשרדו של עו"ד מילר, בפני בית המשפט יש עדות אחת והיא עדות המבקשת. לעדותה, היא חתמה על השטר מבלי שנאמר לה דבר ומבלי שהוסברו לה נפקויות חתימתה. למדנו מעדותו של מר גרוסמן שאת ביאור ענייני הדיור החלופי הוא "השאיר" לעו"ד מילר. בהיעדר תצהיר מטעמו של עו"ד מילר, לסתירת טענותיה העובדתיות של המבקשת, טענות שהיא שבה וחזרה עליהם גם לשאלותיו של עו"ד מילר בעדותה בביהמ"ש, לא נותר לבית המשפט אלא להרכיב את התמונה העובדתית מהראיות המונחות לפניו. הדין הוא מן המפורסמות, פרסום זה יש לייחס למבקשת, ועל כל פנים אם הדין מעניק לה ארסנל זכויות במסגרת חוק ההוצאה לפועל ו/או חוק הגנת הדייר, אזי אם היא מוותרת על היותה דיירת מוגנת במכירה, למשל, או על דיור חלוף, יש צורך להסביר לה זאת במפורש. מהראיות עולה שהמבקשת, בחותמה על שטר המשכנתא ועל הסעיפים בחוזה ההלוואה שנגעו לשאלת הדיור החלוף, לא הועמדה ע"י נציגי המשיבה על הנפקויות של חתימתה. עם זאת עומדת עדיין למשיבה הטענה שעצם החתימה של המבקשת על החוזה ועל שטר המשכנתא מעידים על כך שהיא צריכה היתה להיות מודעת לתוכנם ושזכאית היתה המשיבה להסתמך על כך. דין טענה זו של המשיבה להידחות לנוכח תוכנו של החוזה. סעיף הויתור על זכות הדיור החלופי, הוא סעיף 16.2 לחוזה ההלוואה הקובע: "16.2 המלווה מסכים ומצהיר בזה שהוא לא יהיה מוגן ביחס לנכסים הממושכנים לטובת המלווה בכל דרך וצורה שהיא בין בדרך של משכנתא, או משכון ו/או משכון זכויות חזויות, ו/או בכך דרך אחרת וזאת כלפי המלווה לפי סעי, 33 מחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1972 וכל סעיפים אחרים מאותו חוק ו/או לפי חוק הוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967, סעיף 38 וסעיף 39 וכן סעיפים אחרים מאותו חוק ו/או לפי הוראות דין אחרות שתבואנה במקום ו/או בנוסף להוראות הנ"ל ו/או לפי כל חוק אחר, קיים או עתידי שעניינו הגנת הדייר או הוצאה לפועל." (נספח ג' לתגובה) אין חולק שאדם שאיננו משפטן איננו מבין מה הוא סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ומהם סעיפים 38 ו 39 לחוק ההוצאה לפועל. המשמעות של ויתור על ההגנה הטמונה בסעיפים אלו בלשון האדם הממוצע והסביר היא לקחת סיכון בדבר האפשרות "להיזרק לרחוב". המשיבה, דרך נציגיה מר גרוסמן ועו"ד מילר, לא פירטו בפני המבקשת את משמעות הויתור הנ"ל בלשון האדם הממוצע והסביר. חובה היה עליהם לדעת, שאין המבקשת מבינה בכוחות בעצמה, גם בהנחה שראתה את החוזה עובר לחתימתו, את משמעות הדברים ואת נפקות חתימתה. מאופן ניסוחו של הסעיף ברור שבנסיבות העניין חלה על נציגי המשיבה חובת גילוי ופירוט באשר לנפקויותיו, זאת מכוח חובת תום הלב במשא ומתן חוזי, הם גם היו צריכים לדעת שהמבקשת, שלא יוצגה ע"י עו"ד, אינה יכולה להבין את מהות הסעיף. במונחיו של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") עניינו כאן בטעות, הנובעת מאי מילוי חובת ההסבר והגילוי. סעיף 14 (א) לחוק החוזים קובע: 14. "טעות. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה" מעדותה של המבקשת עלה שהיא לא היתה מודעת לאפשרות של "היזרקותה לרחוב", אפשרות שהיתה ארוגה היטב בחוזה ההלוואה. בדיוק מפני סיכון זה באו חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל להגן. המבקשת הבינה שהיא חותמת על ערבות ומישכון אולם לא הבינה שהמשמעות של אותה חתימה היא הסכמה לאפשרות של אובדן קורת גג. המחוקק, בחכמתו צפה את אוזלת ידו והבנתו המשפטית של האדם הרגיל מן היישוב ולכן קבע בצורה פטרנליסטית מובהקת את ברירת המחדל לחוזים מהסוג בו עסקינן, כך שהם מגינים, ע"י הסעיפים הנ"ל, על אינטרס המשעבד, בכך שהם מבטיחים לו דיור חלוף או הגנת הדייר. הדין מחייב שויתור על אינטרס זה יעשה מפורשות, על מנת להבטיח שהממשכן את ביתו ומוותר על זכותו למגורים בו יהיה מודע היטב למשמעויותיו של החוזה עליו הוא חותם. בעוד שמבחינה פורמלית המבקשת חתמה בחוזה ההלוואה על ויתור כזה, הרי שעולה מהראיות שהיא לא היתה מודעת לנפקויות אותה חתימה, ןהמשמעות של אובדן הדירה לא היה ברור לה. אילו היתה המבקשת מבינה משמעות זו של סעיף 16.2 לחוזה ההלוואה ואילו הוא היה מבואר לה בשפה המובנת לה היא לא היתה מתקשרת באותו חוזה וכמו כן לא היתה חותמת על שטר המשכנתא. מסקנה זו עולה מפורשות מעדותה של המבקשת, שהניחה לדבריה שאין המישכון טומן סיכון כה חמור. טעות זו היוותה סיבה מכרעת, בלעדיה אין, להסכמתה לחתום על החוזה. בהיעדר הסבר או ביאור, וכפי שראינו מהראיות עולה שהסבר כזה לא היה, באשר למשמעות הויתור שבסעיף; לא יכולה היתה המבקשת, בנסיבות העניין, להבין את משמעותו. נציגיה של המשיבה, שנכחו במעמדי החתימה, צריכים היו לדעת שהמבקשת אינה מבינה את משמעות סעיף זה, המנוסח בשפה משפטית שאינה מובנית למי שאינו "דובר" אותה, ולא היתה מבינה אותו גם אילו קראה אותו במעמד כריתת החוזה, שכן שפתו אינה שפת הציבור הרחב וללא "תרגום" או הסבר הוא נותר סתום בפני הבריות. מחדלה זה של המשיבה, לא לבאר באוזני המבקשת את משמעות הסעיף, היא הפרה של חובת תום הלב במו"מ לשכלול חוזה. בשל היעדר חובת ההסבר למבקשת בחתימת החוזה ושטר המשכנתא, דין הויתור על הזכות למדור חלופי ו/או על זכויותיה מכוח דיני הגנת הדייר, עליו חתמה המבקשת, להתבטל. (ר' ע"א 551/89 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סדובניק (פ"ד מו(3), 158). עם זאת לא כך באשר לעצם הסכמתה של המבקשת להעמיד את דירתה כערבון כנגד ההלוואה. המבקשת העידה שהבינה והסכימה להעמיד את דירתה כערבון על ההלוואה, ומהסכמה זו אין ביכולתה להשתחרר. הפועל היוצא הוא שהמשיבה רשאית לפרוע את החוב מהנכס הממושכן, בכפוף לדיני הגנת הדייר וההוצאה לפועל. במסגרת הדיון וכדי לפתור את הסכסוך תוך איזון שאיפותיהם הלגיטמיות של שני הצדדים, מצאתי לנכון להתייחס למספר נקודות נוסף שלא הועלו בכתבי הטענות, וגם לא בסיכומי הצדדים. ו. האם רשאי בית המשפט, במקרה דנן, לתת סעד שלא התבקש בהמרצת הפתיחה? על פי רוב בית המשפט לא יעניק לבעל דין סעד אותו לא ביקש בכתבי טענותיו. הטעם לכך הוא שאין לחשוף את בעלי הדין האחרים לתביעה שלא היתה להם הזדמנות להשיב עליה ולהגיש ראיות לסתירתה, כמו כן אין לכפות על בעל דין סעד שלא חפץ בו. המשנה לנשיא השופטת בן פורת בע"א 253/84 - ישראל ספיר ו-2 אח' נ' פנינה ספיר (פ"ד מב(3) עמ' 14) קבעה: "האם מוסמך בית המשפט ליתן סעד שלא נתבקש לתיתו. דומה שהתשובה העקרונית לשאלה זו הינה חיובית. בע"א 359/79 אלחנני נ. רפאל פ"ד (ל"ה (1) 705, בעמ' 715) קובע השופט י. כהן כי "בדרך כלל העיקרון הוא שבית המשפט לא יפסוק לטובת התובע סעד אותו הוא לא ביקש. אולם ישנם מקרים אם כי אלה מקרים יוצאי דופן שביהמ"ש אף בשלב הערעור (ההדגשה לא במקור) נותן לתובע סעד שאותו לא ביקש אם הסעד נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי אשר נתבקש בכתב התביעה, וזה בדרך כלל בדרך של תיקון כתב תביעה אף בשלב של ערעור ולפעמים אף בלי צורך בתיקון כתב התביעה". הלכה זו אוזכרה בהסכמה בע"א 67/84 בכר נ. בכר פ"ד (ל"ח (3) 746, עמ' 769) לאמור: כי כלל נקוט בידינו כי אין ליתן לתובע סעד אותו לא ביקש. אך כלל זה אינו כלל מוחלט... ההלכות העולות במקובץ מפסקי הדין הנ"ל הינן כי בית המשפט יושיט סעד שלא נתבקש לתיתו אם כל העובדות הנחוצות לצורך הכרעה בענין אותו סעד, הובהרו למעלה מהנחוץ ואין טעם להמשיך בהתדיינות בין הצדדים. ללא נסיבות אלו תהווה הענקת סעד כאמור עילה להתערבות ערכאת הערעור כדי לקבוע אם בדידן נתקיימו תנאים אלו." (שם, עמ' 18) במקרה דנן עולה מסיכומי המבקשת שהיא חפצה שבית המשפט יידרש לבחינת טענותיה כנגד חוקיות ותקינות חוזה ההלוואה עצמו ולא יסתפק רק בבחינת הסעד אותו ביקשה מפורשת, שעניינו מחיקת המשכנתא; וגם לגופו של ענין, הבקשה לביטול משכנתא, גוררת מטבע הדברים תוצאה של אי ביטול על נילוותיו. מקום בו הוצגה מלוא מסכת הראיות הרלוונטית לביסוס טענה משפטית פלונית וסעד אלמוני אין קושי מעשי שבית המשפט יהיה זה שיעלה את אותה טענה וייתן את אותו הסעד מיוזמתו, שהרי מלוא הראיות הרלוונטיות הוגשו והמסכת העובדתית לגיבוש הזכות ו/או העילה המצדיקה לכאורה את הסעד גובשה. מלאכת סיווג 'ותרגום' אותה מסכת עובדתית לשפה המשפטית של עילות וסעדים היא מלאכתו של בית המשפט ואותה הוא יפעיל בהתאם לשיקול דעתו. במקרה בו עסקינן העלתה המבקשת טענות שונות כנגד תקינותו של חוזה ההלוואה, אולם בד בבד בכתב המרצת הפתיחה ביקשה רק את סעד מחיקת המשכנתא והערבות. עם זאת, באשר לסעדים שעניינם מחיקת מי מתניות חוזה על בסיס עילה מכוח דיני החוזים האחידים, שמבחן הקיפוח בו הנו מבחן אובייקטיבי, שאינו מחייב ראיות בדבר הכוונות או הציפיות הסובייקטיביות של הצדדים לחוזה, הוגשה מלוא המסכת הראייתית הנדרשת. לעניין הפריזמה העובדתית דרכה נבחנים דיני החוזים האחידים יפים דבריו של השופט א. ברק (כתוארו אז) בע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת נ' ליונל אריה (פ"ד מו(2), 464) וכן דבריו של השופט (כתוארו אז) מ. שמגר אותם מצטט השופט ברק בהחלטתו: "נקודת המבט של בית-המשפט אינה של כלל הלקוחות, אלא של לקוח אינדיבידואלי ואנונימי - העומד כביכול מאחורי מסך רולסיאני של בערות ("מסך הבערות")... אשר ימצא עצמו ניצב בפני תנאי בחוזה, אשר מקפח אותו. "אבן-הבוחן לעניין קיומו של קיפוח אינה טמונה דווקא במענה לשאלה אם מתקפחות זכויותיו של ציבור הלקוחות כולו או רק אלה של לקוח אינדיבידואלי זה או אחר; אך אבן-הבוחן היא כללית ואובייקטיבית ועניינה בכך אם נוצרה לגבי הלקוח סכנה-בכוח, כי ימצא את עצמו עקב התנאי המגביל בנסיבות שבהן תראה הערכאה השיפוטית משום קיפוח" (השופט שמגר בע"א 764/76 הנ"ל, בעמ' 120)." (שם, עמ' 526 מול האות ו'). לפיכך לא תהיה בבחינת העילות המשפטיות מכוח דיני החוזים האחידים משום פגיעה בזכותה של המשיבה להביא ראיות לסתירת טענות שהועלו כנגדה, שכן כל הראיות הרלוונטיות כבר הוגשו, נסיבות כריתת החוזה הובהרו, זהות הצדדים ויחסי הכוח בניהם ברורה, הידע המקצועי והמיומנות העסקית של הצדדים בהירה, הרקע הכלכלי לחוזה נהיר, נוסח החוזה הוגש כראייה ע"י המשיבה עצמה וכמו כן נסיבותיו הכלליות של חוזה מטיפוס זה הובהרו לבית המשפט. ז. האם חוזה ההלוואה חוזה אחיד הוא? חוזה ההלוואה שלפנינו הנו חוזה אחיד, תוכנו נקבע כולו על ידי המשיבה ומאופן ניסוחו עולה שהוא משמש את המשיבה כדרך קבע, בשינויים קלים שעיקרם "מילוי" פרטיו של הלווה והתאמת הטופס לכל עסקה קונקרטית, בעסקי ההלוואות כאחד מנתיבי ההלוואה הקבועים שהיא מציעה. כמו כן יחסי הכוח והדומיננטיות בין הצדדים במסגרת העסקה מלמדת על יחסי עסק - צרכן, מאפיין נוסף ממאפייניו של החוזה האחיד. כך גם היעדרו של כל מו"מ באשר לתנאי החוזה וכמו כן ההליך הקודם למתן ההלוואה בו הלווה נדרש להגיש מועמדות להלוואה, מועמדות הנבחנת, באופן חד צדדי, על ידי המלווה. ח. האם חוזה ההלוואה כולל תניות מקפחות? ההלכות באשר למבחן לסיווגו של חוזה ו/או תנייה בחוזה כמקפחים קובצו ונוסחו באופן ממצא ומאלף בפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א. ברק בע"א 294/91 - חברה קדישא גחש"א "קהילת נ' ליונל אריה (פ"ד מו(2), 464), שם קבע: "קיפוח" - מהו? התיבה "קיפוח" עמומה היא. היא משקפת ערך חברתי שלילי אשר תוכנו המשפטי חייב להקבע על-פי תכליתה של הנורמה המשפטית המעוגנת בתיבה זו….נראה לי כי תכליתו של חוק החוזים האחידים - כפי שהמאטריה בו הוא עוסק מצביעה - הינה למנוע חוסר הגינות ביחס החוזי הנובעת מכך שצד אחד לחוזה הוא הקובע את תנאיו בחוזים רבים ואינו מאפשר על כן משא ומתן ראוי ומתן ביטוי לרצונו של הלקוח. עמדה על כך השופטת בן-פורת בציינה כי מבחן הקיפוח "הוא מבחן ההגינות והסבירות" (ע"א 764/76 שמעוני נ. מפעלי רכב אשדוד (מ.ל.) בע"מ, פ"ד לא(122 ,113 (3). תנאי הוא מקפח אם יש בו הגנה על אינטרס (כלכלי או אחר) של ספק מעבר לנתפס כראוי בסוג זה של התקשרות. תנאי אינו מקפח אם הוא "נועד לשמור על האינטרס הלגיטימי והסביר של הספק" (השופטת בן-פורת בע"א 764/76 הנ"ל, עמ' 122). חוסר ההגינות של התנאי המקפח הוא בהגנת היתר שהוא נותן לספק לעומת הלקוח, "המצוי במצב כוח נחות" (השופט ויתקון בע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נ. נחמיאס, פ"ד כט(1) 63, 78). אכן, ה"קיפוח" שחוק החוזים האחידים אוסר עליו הוא קיפוח הנגזר מחוסר השוויון שביחסי הכוחות בין הצדדים…ואשר נוצר "בעיקרו על רקע היחסים הבלתי שווים בין הספק לבין לקוחו, היוצרים מעין תלות או העדר ברירה בהיזקקותו של הלקוח אל הספק" (השופט שמגר בע"א 764/76 שמעוני נ. מפעלי רכב אשדוד, פ"ד לא(3) 113 ,119). בבסיסו של ה"קיפוח" בחוק החוזים האחידים עומד הרצון למנוע "בליעת יתר" של הספק, כלומר הגנה על האינטרסים שלו מעבר לנתפס כראוי, וזאת בחוזה שבו הוא קובע את תוכן התניות. עניין לנו אפוא ב"יתרון בלתי הוגן באמצעות הכתבת תנאים" (השופט שמגר בע"א 1/79 מפעלים לניקוי יבש קשת בע"מ נ. היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד לד(3) 365, 371). יתרון זה נקבע על בסיס תפיסה כוללת של החוזה כולו, ועל רקע איתור מכלול החובות והזכויות הקבועים בו. 15. אמת המידה בדבר "תנאי מקפח" אינה בהירה. אין היא מקרינה מתוכה היא ועל רקע תכליתה, דימוי חד-משמעי באשר להיקף פריסתה. מטבע הדברים, שמוענק שיקול דעת שיפוטי נרחב באשר למהותו של הקיפוח. "המבחן בכללותו הוא כללי וסתמי למדי ומשאיר מקום נרחב לשיקול דעת בית-המשפט" (השופט י. כהן בע"א 1/79 מפעלים לניקוי יבש קשת בע"מ נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לד(3) 365, עמ' 369). אכן, בהיזקקו לדיבור "קיפוח" אצל המחוקק לבית-המשפט את התפקיד לצקת תוכן ערכי למה שנראה התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית בזמן נתון. זוהי הסמכה חקיקתית לחקיקה שיפוטית. בית-המשפט חייב לקבוע - על-פי הבנתו את טבע ההתקשרות בין הצדדים מזה ואת טבעם של ערכי החברה הישראלית מזה - אם ההתקשרות היא הוגנת, או שמא יש בה הגנה יתרה על האינטרסים של הספק. הבחינה היא דו-רמתית. ברמה האחת נבחנים יחסי הצדדים והאינטרסים הטיפוסיים שלהם. וברמה האחרת נבחנת תפיסתה החברתית של שיטתנו באשר להוגן ולסביר בסוג יחסים מסוים. עמד על כך השופט שמגר בציינו: "הקיפוח, הווה אומר, הפגיעה המהותית בזכויות של הלקוח, נמדד על-פי אמת-מידה מוסרית וחברתית" (ע"א 764/76 הנ"ל בעמ' 120). במקום אחר הוא הצביע על כך כי "השיקול המנחה עת באים לשלול חוסר הגינות או ניצול לרעה, הוא שיקול מוסרי או חברתי" (עח"א 1/79 הנ"ל, בעמ' 374). אכן, קביעת הקיפוח משקפת את האיזון הראוי אשר החברה הישראלית יוצרת בין שיקולים כלכליים, מוסריים וחברתיים. אין היא פרי השקפה כלכלית אחת. "תנאי הקיפוח" אינו מבטא חזון כלכלי זה או אחר. הוא מבטא תפיסה חברתית באשר להגון ולראוי ביחסים חוזיים אחידים (ראה עח"א 1/79 הנ"ל, שם). על כן, יש מקום לתנאי מקפח בכל סוג של "שוק". קיומו אינו מותנה ביחס מונופוליסטי בין הספק לבין הלקוח. "המבחן איננו אם הקונה המסוים חייב היה להיזקק לשירותיו הטובים של ספק ספציפי דווקא. אילו גרסנו כך, היינו מגבילים את תחולת הסעיף כמעט רק למונופולים, פירוש שהיה מסכל במידה רבה את מטרת המחוקק" (השופטת בן-פורת, בע"א 764/76 הנ"ל, עמ' 122) בדומה, קיומו של הקיפוח אינו מותנה בסוג מסוים של תניות (כגון, שחרור מאחריות בגין פגיעות גוף). הוא חל לעניין כל תניה שבחוזה אחיד, יהיה עניינה אשר יהיה." (שם, עמ' 526 - 527) ציטוטים נרחבים אלה לענין תנאי מקפח באו על רקע ההתקשרות החוזית שבין הצדדים: המדובר במבקשת שחתמה כערבה בחוזה הלוואה של בנה על סכום של 250,000 ₪ ובעקבות פיגור בביצוע התשלומים מצאה עצמה נדרשת להחזיר באמצעות הוצאת דירתה למכירה, לאחר תקופה של 14 חודשים מיום קבלת ההלוואה, סכום של כ - 458,500 ש"ח ₪, סכום שאינו כולל את 60,000 ₪ שכבר שולמו! פער עצום זה בין סכום ההלוואה לבין החוב, כמו גם הדרישה החוזית בדבר חתימה על שטרי חוב בסכום דמיוני, בנסיבות העניין, בגובה של 1,740,000 ₪, שנדרשה המבקשת לתת בעבור ההלוואה, חייבים להביא כל אדם בר-דעת להרים לא גבה אחת אלא גבותיים ולשאול כיצד יתכן כדבר הזה? התשובה לתהייה זו מופיעה, שחור על גבי לבן, בתניות חוזה ההלוואה שאת חלקן לא נותר אלא לכנות דרקוניות. אשכול התניות שבחוזה מגבש את הסכום השערורייתי אותו נדרש הלווה לשלם ואותו נדרשת המבקשת לפרוע באמצעות מכירת דירתה. להלן אמנה חלק מאותן תניות: תנאי ההלוואה הראשוניים, עובר להפרה, קבעו שהלווה נדרש לשלם במשך שנת ההלוואה כ - 5,000 ₪ מדי חודש, שהיוו את תשלום הריבית על ההלוואה. שיעור הריבית החודשית היה 1.96% והריבית השנתית על סה"כ ההלוואה הסתכמה לכן בכ - 23.5% מסה"כ סכום ההלוואה. סעיף 11 לחוזה ההלוואה קובע כי הלווה ייתן למלווה שטרות/המחאות חוב בכדי להקל את גביית החוב. סעיף 5.3 לנספח א' לחוזה מלמדנו שהסכום הכולל שהיה מנוי באותם שטרות חוב הוא 1,174,000 ש"ח, סכום הגבוה כמעט פי 7 מסכום ההלוואה! האם ציפתה המשיבה לרווח של 600% מעסקת ההלוואה? סעיף 8 קובע חלופות לריבית פיגורים יומית בשיעור גבוה, אחת החלופות היא ריבית שהיא לפחות פי 2.25 משיעור הריבית הכוללת שיפורסם ע"י בנק ישראל. סעיף 10 מתיר למלווה לתבוע את כל יתרת ההלוואה לפרעון מיידי בגין פיגור של תשלום יחיד, בהתאם לשיקול דעתה הבלעדי של המלווה. תביעה זו לפרעון מיידי מאפשרת גביית ריבית פיגורים יומית על כל החוב, כולל הקרן. כמו כן ההפרה מפעילה את סעיף הפיצוי המוסכם, הוא סעיף 24 לחוזה, הקובע פיצוי מוסכם בגובה של 50% מסכום ההלוואה בתוספת מע"מ! סעיף 16.2 הוא סעיף הויתור על זכויות הדייר המוגן של נותן הערבון. טבלת ההוצאות המצורפת לחוזה קובעת עלויות גבוהות, לפעולות והפרות שונות, המוטלות על הלווה, כגון 250 - 1000 ₪ לכל שאילתת מידע לגבי ההלוואה! 500 ₪ עבור התראה מטעם המלווה! ועוד מחירים שונים ומשונים בעבור הוצאות שונות. בנוסף על כל העלויות המנויות בטבלת ההוצאות קובע סעיף 24.3 שעל הלווה לשלם למלווה 1% מסכום ההלוואה בגין הוצאות ניהול שאינן כוללות כלל את הוצאות המימון של המלווה. חוזה ההלוואה קבע שבמשך שנת ההלוואה הראשונה ישלם הלווה למלווה סך של 60,000 ₪ ואכן כך עשה. ברם, בשל הפיגור בהעברת הסכומים בחצי השני של שנת ההלוואה הופעלו התניות הנ"ל בחוזה, שבאו בעקבות הדרישה לפרעון מיידי של ההלוואה. כך נוצר מצב שבעוד שפחות או יותר מלוא הסכום, פרט לקרן, שנדרש הלווה לשלם למשיבה לפי החוזה במשך תקופת ההלוואה כבר שולם, הרי שבשל הפיגור בתשלום תפח החוב, מעבר לקרן ול - 60,000 ה ₪ הריבית ששולמה, וגדל בעוד כ - 200,000 ₪ תוך חצי שנה מיום העמדת ההלוואה לפרעון מידי. חוזה הלוואה, שהנו חוזה אחיד, היוצר מציאות על פיה בשל פיגור בתשלום ריבית במספר חודשים, החוב גדל בכ - 200,000 ₪ וכן מוטל על הלווה חובה לפרוע את החוב באופן מיידי, הנו חוזה מקפח. חוזה כזה מקדם את האינטרס של המלווה, המגולם ביכולתו לגבות את החוב ולצבור רווח מההלוואה, מעבר לראוי. כדבריו של השופט ויתקון בע"א 285/73 לעיל: "חוסר ההגינות של התנאי המקפח הוא בהגנת היתר שהוא נותן לספק לעומת הלקוח, "המצוי במצב כוח נחות" (שם, עמ' 78). בעוד שדיני חוזים אחידים מתירים למלווה להגן על אינטרס השבת הלוואתו והבטחתה אין הם מאפשרים לו לעשות כן באופן מופרז ובלתי הוגן. החוזה דנן יכול היה להיות רווחי ובטוח בעבור המשיבה גם מבלי להיות דורסני ובלתי הגון ולטמון בו את הפוטנציאל לשעבוד הלווה ולחורבן חייו. במערכת המשפט הישראלית ישנן מגבלות על חופש החוזים בעיקר מקום בו קיים אי שוויון ביחסי הכוח בין הצדדים, כפי שקיים על פי רוב בחוזים אחידים. חירות החוזים ועיצוב העסקה אינם חירות הבזיזה! בעוד שדיני החוזים האחידים מעודדים עסקאות יעילות המקדמות את התועלת החברתית ואת תועלתם של הצדדים אין הם אמצעי לשעבודו ולמציצת דמו של הלווה ו/או הערב. במקרה דנן היה הלווה משול לאדם שנכלא בחול טובעני, הוא שוקע ואין לו מושיע. תנאי ההלוואה חוללו מציאות אבסורדית: בכדי להיחלץ מחובו, הלווה, אילו השיב את דמי ההלוואה שברשותו היה נותר חייב ממון שאין ביכולתו להשיב, ויחד עם זאת היה חסר את הממון הנדרש לעסקו, שרק הוא יאפשר לו לממן את יתרת החוב; לעומת זאת אילו בחר הלווה שלא להשיב את ההלוואה ולנסות להרוויח בעזרת הכסף שברשותו ממון נוסף על מנת לשלם את חובו, היה מוצא עצמו עומד מול חוב ההולך ותופח בקצב שאין ביכולתו להשיגו. מרגע שחוטא הלווה בהפרת חוזה ההלוואה הוא מוצא עצמו שוקע בחול טובעני כך שכל ניסיון להיחלץ ממצבו מקרב אותו יותר ויותר לטביעתו האימננטית. חוזה אחיד המורכב מתניות בהן טמון הפוטנציאל ליצירת מצב כגון זה מהווה ניצול לרעה של מוסד החוזה האחיד ונוגד את האיזון הראוי בין חופש החוזים לבין הגינות ותום לב. לא ניתן אלא לקבוע שחוזה ההלוואה מגן על האינטרס של המשיבה באופן דורסני ובלתי ראוי. אשר על כן אני עושה שימוש בסמכותי ומורה למחוק מחוזה ההלוואה שבין הצדדים התניות המקפחות הבאות: (1) ביטול סעיף הפיצוי מעבר לכך שסכום הפיצוי הקבוע והמוערך מראש בגובה של 50% בתוספת מע"מ מהווה קנס,- קשה להבין על מה מפצה סעיף פיצוי זה, לאור העובדה שריבית הפיגורים היא גבוהה ביותר, והריבית הראשונית על ההלוואה בעצמה מביאה עמה רוח נאה. נדמה ש"פיצוי" מוסכם בחוזה כגון זה, בודאי על רקע ההוצאות השונות המוטלות על המלווה, סעיפי הריבית הגבוה והבטוחות, איננו נדרש "כשוט" על הלווה למען ישיב את ההלוואה אלא מהווה הגנה בלתי הוגנת על האינטרס של המלווה ונתיב נוסף לגריפת רווחים. (2) צמצום החיוב השטרי תניית החוזה המחייבות מתן שטרות חוב על סכום הגבוה פי 7! מסכום ההלוואה, הנה בלתי הוגנת ומקפחת. שטר חוב בעבור סכום הדומה לגובה ההלוואה + הוצאות סבירות יכול לשמש את המלווה בגביית החוב ולהוות אמצעי יעיל והגון בשמירת האינטרס הלגיטימי של מלווה. ברם, במקרה דנן שטרי חוב בעבור סכומים גבוהים הרבה יותר אינם מהווים הגנה לגיטימית על האינטרס של הלווה ועולה מהם החשד שכוונותיו של המלווה היו להשתמש בהן ככלי לגביית החוב המופרך ולא להסתפק בהן לצורכי הגנה לגיטימית על האינטרסים שלו. אשר על כן ניתן יהיה לעשות שימוש בשטרי החוב עפ"י הוראות פס"ד זה בגובה ההלוואה + הוצאות סבירות כמפורט להלן, ולא מעבר לזה. (3) הוצאות בחוזה סעיפים שונים המטילים את מגוון הוצאות ניהול יחסי הלווה - מלווה על הלווה. גם תניות אלו הנן מוגזמות וחורגות מהצורך הסביר של מלווה לממן את הוצאותיו. מגוון התניות הנוגעות להוצאות מהוות אמצעי לגריפת ממון שחורג, לנוכח כל החוזה, אף מהאינטרס של "שוט" כלפי הלווה שידאג לסדר את ענייניו ולהשיב את חובו במועדים הנקובים בחוזה. החוזה מטיל על הלווה חובת תשלום סכום שהוא שווא ערך ל - 1% מסה"כ סכום ההלוואה עבור מימון הוצאות. כמו כן עלה מפירוט חובו של הלווה שכה"ט של עוה"ד המשיבה מוטל עליו, וכן גם שכרו של כונס הנכסים, במידה ואחד כזה ימונה, ועוד הוצאות רבות אחרות המנויות בטבלת המחירים הנספחת לחוזה. עוד נדרש הלווה לממן בראשית מערכת היחסים בין הצדדים גם את עלויות הבדיקה של בקשתו להלוואה בסה"כ 3,200 ₪. מגוון ההוצאות הנ"ל, שמוטלות על הלווה, לעיתים חופפות אחת את השניה, בד"כ הן מוגזמות וללא ספק חלקן, לאור מגוון תניות החוזה והנתיבים השונים שבו להגדלת החוב, הנן מקפחות וחורגות בסוגן ואף במחירים הנקובים בהם מהגנה לגיטימית על אינטרס המלווה. מכאן שמין הדין שרק סעיפי ההוצאות הבאים יוותרו על כנם: סכום שווה ערך ל 1% מסכום ההלוואה יוטל על הלווה לצורכי מימון הוצאות. הלווה ישלם הוצאות מימון שכרו של כונס נכסים, במידה וכזה אכן ימונה. בין ההוצאות המנויות בטבלת ההוצאות הנספחת לחוזה רק ההוצאות הבאות יוטלו על הלווה, בהתאם למחירים המנויים בטבלה: - הפקדת שיק דחוי. - החזרת שיק ללא כיסוי או החזרת שיק טכנית. - חיוב בהוראת קבע שלא בוצעה. (4) ריבית פיגורים שיעור ריבית הפיגורים היומית שביקשה המשיבה לגבות מהלווה, הינה גבוהה ביותר ועפ"י הבקשה למימוש משכנתא עומדת על ריבית דולרית יומית מצטברת בשיעור 0.11% לכל יום, החל מיום 1.5.00. שיעור זה צמוד לגובה ריבית הליבור של הדולר האמריקאי לשנה. זו ריבית מקפחת. חוק הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג - 1993 (להלן: "חוק הלוואות-חוץ") קובע בסע' 6 הגבלה על גובה ריבית הפיגורים שניתן לגבות בהלוואות מהסוג בהן עסקינן. ריבית הפיגורים, תחושב מחדש, לגבי הלוואה זו, בהתאם להוראות פסק-דין זה, ולא תעלה על זו הקבועה בחוק הלוואות חוץ. ט. סוף דבר "כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבט עבטו: בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה: ואם איש עני הוא לא תשכב בעבטו: השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה לפני יהוה אלהיך: לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך". (דברים כ"ד י'-יד'). בעוד שבמדינת ישראל ההלוואה בריבית מהווה כלי מרכזי וחיוני לקיומו של שוק עסקי בריא ומודרני הרי שערכיו של ספר דברים הם גם ערכינו כיום. אין ההלוואה מהווה אמצעי לעושק ואין שיעבוד נכס מהווה שעבודו של אדם. חובו של הלווה ייחושב מחדש בהתאם לחוזה ההלוואה כשהוא נטול התניות המקפחות הנ"ל, ועפ"י חוק הלוואות חוץ. כל צד ישא בהוצאותיו. משכנתאמימוש משכנתאמקרקעין