אשראי בריבית נמוכה לרכישת קרנות נאמנות

להלן פסק דין בנושא אשראי בריבית נמוכה לרכישת קרנות נאמנות: פסק דין מה דינה של עיסקה בה מעניק בנק ללקוח, אשראי - בריבית נמוכה ובתנאים מועדפים, לשם רכישת נכסים פיננסיים (קרנות נאמנות)? האם המדובר בהתניית שירות בשירות, הפרת חובה נאמנות, הפרת חובה חקוקה - המביאות לידי בטלות העיסקה? אלה הן, בתמצית, השאלות העומדות להכרעה במשפט זה. 1. מבוא ביום 03/10/95 הוגשה התביעה, דנן בסדר דין מקוצר, בה נתבעו הנתבעים לשלם לבנק יתרת חוב בחשבונם בבנק, בסך של 76,854.63 ש"ח וכן ריבית על יתרת החוב בחשבון. ביום 05/10/95 הורתה הרשמת הנכבדה (ר' שלו-גרטל) על עיקול ברישום, מוגבל לסך של 85,000 ₪, על כספים המוחזקים על שם הנתבעים בחמש קופות גמל (המ' 8146/95). ביום 05/03/96 הסכימו ב"כ הצדדים שהעיקול הזמני ישאר בתוקפו וכי תינתן לנתבעים רשות להתגונן (המ' 1779/96, המ' 1778/96). בהתאם ניתנה לנתבעים רשות להתגונן כנגד התביעה והם הגישו כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד על סך 330,333 ₪. ביום 19/07/01 הגישו הנתבעים בקשה להשלים סיכומיהם, בשאלת החלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". התרתי הגשת השלמת הסיכומים. הנתבעים הגישו השלמת סיכומים ביום 30/08/01. התובע הגיש השלמת סיכומים ביום 30/09/01. 2. רקע עובדתי בשנת 1992 פרש הנתבע 1 לפנסיה מוקדמת מעבודתו כשכיר במוסד לביטוח לאומי וקיבל סכום של 100,000 ש"ח כפיצויים. מאז פרישתו עבד הנתבע בבית המרקחת הנמצא בבעלות אחותו. יצוין, כי לגבי אופי ומהות עבודתו חלוקים הצדדים. עו"ד ירון לוי, חברם של התובעים המליץ להם לפנות לגב' אסתר פרידמן, מנהלת מחלקת אשראי בסניף ראשי ירושלים של התובע, לשם פתיחת חשבון (להלן : הסניף הראשי). בחודש 12/92 פתחו הנתבעים חשבון בסניף ראשי של התובע והפקידו בו סך של 100,000 ש"ח. ביום 31/12/92 נטלו התובעים הלוואה בסך של 400,000 ₪. ההון העצמי של הנתבעים (100,000) וסכום ההלוואה (400,000), הושקעו בקרנות נאמנות של התובע ושועבדו לטובת התובע, בלא צורך בבטחונות נוספים (להלן: "ההלוואה הראשונה"). כעבור כשנה, בחודש 11/93, מכרו הנתבעים את תיק ההשקעות, פרעו את ההלוואה הראשונה בסך 400,000 ₪ ונותרו עם סך של 200,000 ש"ח. דהיינו רווח נומינלי של 100%. בסמוך לחודש 02/94 מונתה גב' פרידמן כמנהלת סניף תלפיות בירושלים של התובע. ביום 03/02/94 סגרו הנתבעים את חשבונם בסניף ראשי ופתחו חשבון בסניף תלפיות בירושלים (להלן : סניף תלפיות). התובע טוען כי הנתבעים עשו כן ביוזמתם וכי עמם עברו לסניף תלפיות עוד מספר חברים של עו"ד ירון לוי. הנתבעים טוענים כי פתחו החשבון בסניף תלפיות בעקבות לחץ של גב' פרידמן. ביום 01/05/94 חתמו הנתבעים על בקשת הלוואה בסכום של 800,000 ש"ח, לשם רכישת קרנות נאמנות של התובע, שישועבדו לטובת התובע, כאשר תשלום הריבית תלת-חודשי (להלן: "ההלוואה השניה"). יוצא אפוא שבעת מתן ההלוואה השניה, ההון העצמי של הנתבעים בסעיף תלפיות היה בסך 200,000 ש"ח בצירוף ההלוואה שניתנה בסך 800,000 ₪.מכאן שבאותה עת הכיל תיק ההשקעות של הנתבעים סך של 1,000,000 ₪. התובע טוען כי הנתבעים נכנסו לעסקאות ההלוואה בעיניים פקוחות, תוך הבנה של כל הסיכויים והסיכונים הכרוכים בכך. מאידך, טוענים הנתבעים כי שוכנעו ליטול ההלוואה, לאור שכנועים והבטחות של הבנק כי אין בכך כל סיכון, לאור נכונות הבנק להעמיד לרשותם הלוואה ללא כל בטחונות, ולאחר שהופעל עליהם מסע לחצים ושכנוע מצידה של גב' פרידמן. לאחר ירידת השערים בבורסה פנה התובע לנתבעים להקטנת תיק ההשקעות ו/או חיסולו, ואולם הם לא שעו להצעתו מטעמיהם. בתאריכים 01/02/95, 01/02/95, 09/03/95 נתנו הנתבעים הוראות מכירה של קרנות הנאמנות על סך של 50,000 ש"ח, 60,000 ש"ח, 60,000 ₪, בהתאמה (נספח י' לתצהיר אסתר פרידמן מיום 09/04/98). ביום 08/09/95 מכר התובע ניירות ערך של הנתבעים בסך של 461,210.99 ש"ח. לטענת הנתבעים, המכירה בוצעה שלא בהסכמתם ולא בידיעתם. 3. טענות התובע-הנתבע שכנגד א. לטענת התובע , הנתבעים הביעו רצונם לרכוש קרנות נאמנות תוך שידעו מהן קרנות הנאמנות שברצונם לרכוש, ועל כן לא היו מעונינים בייעוץ כלשהו. ב. התובע לא כפה ולא לחץ על הנתבעים ליטול הלוואות לצורך רכישת קרנות נאמנות, והם עשו כן מרצונם החופשי ותוך מודעות לסיכונים הכרוכים בכך. ג. "מכיוון שהעמדת האשראי ורכישת הקרנות היו השירות היחיד שקיבלו הנתבעים מהתובע, ומכיוון שהנתבעים לא ניצלו את שירותי הבנק מעבר לכך, הרי שאין בסיס לטענת התניית השירות בשירות. הנתבעים יכלו לסרב הן לקבלת האשראי והן להשקעה, אולם מפאת הרווחים הצפויים אשר עמדו לנגד עיניהם הם לא עשו כן" (ס' א 2 לסיכומי התובע). 4. טענות הנתבעים -התובעים שכנגד א. מנהלת אשראי של סניף ראשי, בו התנהל חשבון הנתבעים, הפעילה לחץ על הנתבעים שיעבירו את חשבונם מסניף ראשי לסניף תלפיות. ב. התובע לחץ על הנתבעים שישקיעו כספם בקרנות נאמנות כנגד מתן הלוואה נדיבה (800,000 ש"ח). בחודש 02/95, עם ורק לאחר ירידות השערים בבורסה פנה התובע לנתבעים בהצעות שונות לכיסוי אשר נטען ע"פ התובע כהפרשים או השלמות בין שווי ההלוואה לשווי תיק ההשקעות. הנתבעים העלו טענתם לעניין זה בפני התובע ומשלא נענו, התריעו כי יגישו תלונה למפקח על הבנקים ותביעה לבית המשפט. ואולם, התובע המשיך לפעול בחוסר תום לב תוך איום לפרוע באופן חד-צדדי את ניירות הערך של הנתבעים. ג. ביום 08/09/95 מכר התובע, על דעת עצמו וללא הסכמת הנתבעים את כל ניירות הערך שהיו בחשבון הנתבעים. מקורו של מרבית סכום התביעה הוא בריבית הגבוהה שהוטלה על ההלוואה. ד. הנתבעים, התובעים שכנגד, טוענים כנגד הנתבעת לעילות התביעה הבאות: רשלנות, מצג שווא, הפרת חובה חקוקה, התניית שירות בשירות (רכישת קרנות נאמנות של התובע במלוא סכום ההלוואה), הפרת חוזה והפרת חובת נאמנות. ה. לפיכך, התביעה שכנגד היא להחזר סכום ההשקעה ההתחלתי בסך של 200,000 ש"ח נכון ליום 11/93 וכן בגין הוצאות, טרחה ועוגמת הנפש. לחלופין, תובעים התובעים שכנגד את השקעתם הבסיסית בסך 100,000 ש"ח מיום 12/92. 5. תניית שירות בשירות סעיף 7(א) ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 1981 קובע לאמור "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי". האיסור על התניית שירות מהווה בעת ובעונה אחת עבירה פלילית, עוולה נזיקית ואף חוזה אסור (ע"א (מחוזי - ירושלים) 463/95 ע' 9 - להלן). מקורו של האיסור טמון במערכת היחסים המיוחדת הקיימת בין תאגיד בנקאי לבין ציבור לקוחותיו ובעמדות המיקוח השונות של הצדדים. האיסור נועד למנוע עקיפת החובה המוטלת על הבנק לתת שירותים שיוחדו רק לו, למנוע ניצול עמדת הכח של הבנק כדי לכפות על הלקוח, המצוי בעמדת מיקוח חלשה וזקוק לשירותי הבנק, קבלת שירות בנקאי שהוא אינו רוצה בו כתנאי לקבלת שירות שהוא זקוק לו, וכן מניעת עקיפת שיעור ריבית מירבי לאותם אשראים המצויים בפיקוח. (כב' השופטת א' פרוקצ'יה ע"א 463/95 (מחוזי - י-ם) בנק הפועלים בע"מ נ' עזרא לוי וערעור שכנגד פס"מ נ"ח (3) 145, 160); וכן ראו כב' הנשיא מ' אילן ת"א (מחוזי - ת"א) 1129/90 גרטנר צבי נ' בנק הפועלים בע"מ דינים מחוזי כו (7) 5, ס' 2.1). "שאלת היסודות לקיום התניית שירות בשירות העסיקה לא במעט את בתי המשפט המחוזיים. לכאורה, התגבשו שני זרמים שונים. לפי זרם אחד בפסיקה, הלקוח נושא בנטל להוכיח כי שירות ספציפי הותנה בנטילת שירות ספציפי אחר (ראה, למשל: ת"א (ת"א) 1692/91 חברה למסחר ולטקסטיל רמאל בע"מ ואח' נ' בנק אמריקאי ישראלי בע"מ (לא פורסם);ת"א (ת"א) 1129/90 גרטנר צבי נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם)). לפי זרם אחר בפסיקה,דומה כי די בהוכחה ששירות 'כללי', כגון העמדת קו אשראי, עשוי לעמוד בסכנה כי יתבטל, אם הלקוח לא ירכוש את השירות האחר, כגון פתיחת תכנית חסכון שהבנק חפץ ביקרה. ראה, למשל, ת"א (נצרת) 10824/90 בנק ערבי ישראלי בע"מ נ' עבדל כרים (לא פורסם); ת"א (י-ם) 143/91 בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ' אמפיסל נעימי יבוא ושיווק (1988) בע"מ ואח' (לא פורסם); המ' (חי') 2281/89 אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם). יצוין, כי הפסיקה מייחסת לעיתים חשיבות לשאלה נוספת, והיא: האם די בהוכחה כי לשירות האחר אין כל צידוק כלכלי, כדי שתוסק מעובדה זו המסקנה שהבנק התנה שירות בשירות? ראה, בהקשר זה, ת"א (י-ם) 143/91 בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ' אמפיסל נעימי יבוא ושיווק (1988) בע"מ ואח' (לא פורסם); ת"א (י-ם) 1245/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גולאר חבר' סינמטוגרפית בע"מ ואח' (לא פורסם) (להלן: 'פרשת גולאר'). נקודת המוצא לכל דיון חייבת להיות ההוראה הנזכרת בסעיף 7(א) ל חוק הבנקאות: 'לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר'. אין ספק כי חייבת להתקיים 'קורלאציה', מיתאם, יחס הדדי, בין שני השירותים. ללא יחס כזה אין התניית שירות בשירות (הדגשה לא במקור - י.מ.). לכן, אין מקום למחלוקת בדבר הצורך בקיום יחס זה, משום שבלעדיו אין תחולה להוראת סעיף 7(א) לחוק. לכן, לטעמי, ניגודי הגישות, שאפשר למצוא בפסיקה, כלל אינם נוגעים ליסודות ההתנייה, אלא לדרך הוכחתם. מאחר שברוב המקרים עומדת טענת הלקוח מול טענת הבנק, על בית המשפט למצוא נסיבות אובייקטיביות לתמיכה בטענת הלקוח, הנושא בנטל השכנוע לקיום היסודות של ההתנייה. הצורך בראיות חיצוניות עשוי להתעורר בשל העובדה כי התניית השירות איננה חייבת, כאמור, להיות תוצאה של כפייה במובן סעיף 17 לחוק החוזים, שהיא, בדרך כלל, אירוע ממוקד. כפי שנקבע בפסיקה, לעניין התניית שירות די ביצירת אווירה של לחץ סמוי המופעל על הלקוח. אווירה מעין זו, כדי שלא תישאר עניין של תחושה אישית, חייבת להתבסס על נסיבות חיצוניות, המעידות על קיומה. יש לזכור, כי אפשר שתחושתו של לקוח שהופעל עליו לחץ לנטילת שירות, כגון פתיחת תוכנית חסכון, נוצרת בדיעבד, לאחר בדיקה חוזרת של הכדאיות הכלכלית. במיוחד קיים חשש כזה כאשר הבדיקה מתבצעת לאחר הרעה ביחסים בין הבנק לבין הלקוח. הרעה זו עשויה להיות קשורה בתביעת הבנק לתשלום חובותיו של הלקוח. לכן, על הלקוח לשכנע את בית המשפט כי נטילת השירות, מלכתחילה, הייתה תוצאה של התניית שירות בשירות. בהקשר זה יצוין כי גם עניין הכדאיות הכלכלית של השירות האחר, אינו אלא אריח אחד - אם כי מרכזי - מבין האריחים המקימים את בניין ההוכחה...." (כב' השופט י' אנגלרד ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ פ"ד נג (1) 577, 585ז - 586ה). "הטוען להתניית שירות בשירות יוכל להרים את הנטל המוטל עליו בעדותו הישירה, ובהבאת הראיות הנוגעות לנסיבות בהן הותנה מתן שירות בשירות אחר, ובלבד שראיותיו יהיו מהימנות בעיני בית המשפט. עדות ישירה כזו עומדת בדרך כלל אל מול עדות מטעמו של הבנק ולפיכך טעונה היא במקרים רבים חיזוק ראייתי; חיזוק זה נלמד מהנסיבות האובייקטיביות ומהראיות החיצוניות הנלוות לאופי השירות המבוקש על-ידי הלקוח והשירות האחר, המותנה. אלא, שאין זו דרך בלעדית להוכחת ההתנייה. כמו בכל עניין אחר, רשאי בית המשפט להתרשם ממכלול הראיות שבפניו - הראיות הישירות והראיות הנסיבתיות - כדי להסיק ממצא עובדתי. מותר לו גם להביא בגדר התרשמותו את יחסי התלות הקיימים בין הבנק לבין הלקוח הנזקק לשירותי הבנק. יחסים אלה הם בבחינת נתון המשמש כנקודת מוצא לאיסור שקבע המחוקק להתניית שירות בשירות. נתון זה מצוי ברקע הפירוש שנותן בית המשפט לנסיבות הקונקרטיות שהוכחו בפניו, אך אינו תחליף לראיות הישירות והנסיבתיות. בגדר הראיות הנסיבתיות רשאי בית המשפט להביא בחשבון את מידת התלות הקונקרטית של הלקוח בשירות שהוא נזקק לו, במיוחד כאשר מדובר בצורך בקבלת אשראי; את מצב חשבונותיו של הלקוח, ובין היתר גם את הכדאיות הכלכלית של השירות האחר המוצע ללקוח. עוד רשאי הוא להביא בחשבון את מעמדו של מנהל הבנק או של הפקיד המציע את השירות ואת מערכת היחסים שבינם לבין הלקוח, וכן את מידת העניין שיש לאיש הבנק בהשגת הסכמתו של הלקוח לשירות האחר. אף אחד מנתונים אלה אינו בהכרח ראיה מכרעת לעניין הסקת המסקנה העובדתית, אך כל נתון מסוג זה, יכול לשמש ראייה נסיבתית שיש בה כדי לתרום לקביעת הממצא בשאלת קיומה של התנייה אסורה" (כב' השופטת ד' ביניש ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ פ"ד נד(2) 145, 157ה - 158א). "אינדיקציה אפשרית בדבר קיום התנייה פסולה ניתן לראות באלה: (א) סמיכות זמנים ישירה בין מתן השירות המבוקש על ידי הלקוח לבין קבלת השירות האחר... (ב) השוואה בין היקף השירות המתבקש על ידי הלקוח להיקף השירות האחר. כגון: היקף האשראי הניתן מול היקף תוכנית החיסכון הנפתחת. (ג) בירור השאלה האם קיימת כדאיות כלכלית מבחינת הלקוח בהצמדת שני השירותים באופן המאפשר להניח כי ההצמדה היתה פרי בחירתו, או שמא אין כדאיות כלכלית כזו... (ד) מידת העניין שיש לבנק בהתניית השירות בבחינת קשר סביר לשירות האחר המבוקש, למשל, האם יש קשר סביר בין פתיחת תכנית חסכון לצורך בטחון באשראי המתבקש..." (ע"א 463/95(י-ם), שם, ע' 18-19). "הבנק חייב בחובת נאמנות לקוחותיו, וכלפי הציבור בכללותו. מעמדו של הבנק, כוחותיו, ויתרונותיו מטילים עליו אחריות מיוחדת. הבנק משול למעין סוכנות חברתית, ועל כן המשפט הציבורי, ברבדים שונים שלו, מוחל על הבנק... בע"א 5893/91 בנק טפחות נ' צבאח פ"ד מח (2) 573... נקבע במפורש כי בין בנק ללקוחותיו מתקיימים יחסי נאמנות. יחסים אלה מרחיבים את מעגל האחריות של הבנק... הנה כי כן, חובותיהם של הבנקים הם חובות מיוחדים. מהותן נגזרת מתפקיד הבנק כסוכנות חברתית. אפיון המשטר המשפטי נדמה לזה של רשויות ציבוריות. רמת הזהירות כלפי הלקוח גדלה. (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' פרוסט פ"ד מז (5) 31)..." (כב' השופט ב' אוקון ת"א (שלום - ת"א) 60373/96 אלה וינטרוב נ' דוד וינטרוב דינים ועוד 24 ס' 27-32). ... ומן הכלל אל הפרט, האם הוכיחו הנתבעים כי המדובר במקרה דנן בהתנייה אסור ה של שירות בשירות, אם לאו? הנתבעים טוענים כי "השקעה בסכום של כמיליון ש"ח, מכספים שרובם הינם כספי הבנק, עבור אדם מן היישוב שאינו בעל אמצעים, ואי פריסת ההשקעה בתחומים ובאמצעי השקעה שונים, אלא בקרנות נאמנות של בנק אחד, אין בה הגיון וצידוק באופן כללי, ואין בה הגיון וצידוק כלכלי באופן פרטני... מתן ההלוואה וההשקעה נעשו באותו יום ובאותה שעה... במקרה שבפנינו, כל אשר הנתבעים עשו בפנייתם לבנק היתה בקשה להתייעצות בהשקעת כספי הפיצויים בסך 100,000 ש"ח שקיבל הנתבע, אך הבנק מצא לנכון לפתותם ליטול הלוואה, כאשר זו כלל לא היתה מטרתם הראשונית בפנייתם לבנק, בסכום העולה פי 4 מהסכום שהיה ברשותם. התנהלות זהה היתה גם במתן ההלוואה השניה... אין ספק, שגם אלמלא המפולת של שנת 1994 בשוק המניות, ואף אם ערכי הקרנות היו עולים או נשארים זהים, לא היתה כל כוונה כי ההלוואה בסך 800,000 ש"ח תיפרע ממשאביהם הפרטיים של הנתבעים... אין צורך להוסיף ולהכביר מילים, באינטרס של הבנק ביצירת הביקוש לקרנות הנאמנות, וע"י כך הגברת היקף ההשקעות ורווחיו של הבנק" (ס' 24-25 לסיכומי הנתבעים). לתעודת עובד ציבור של גב' שולה משלי, מנהלת היחידה לפניות הציבור, במחלקת הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל מיום 28/09/98 צורפו מס' נספחים. אחד מהם הוא חוזר מס' ח- 1712-06 של המפקח על הבנקים מיום 27/06/94, בו נכתב "לאור הבעייתיות, העלולה להיווצר כתוצאה משיווק נכסים פיננסיים באמצעות מתן אשראי לרכישתם, הן מהיבט טובת הלקוח והן מהיבט ניגודי עניינים של התאגיד הבנקאי ולאחר התייעצות בוועדה המייעצת בעניינים הנוגעים לעסקי בנקאות, קבעתי את ההוראה הנ"ל. עיקרי ההוראה החדשה - נאסר על תאגיד בנקאי ליזום פניה ללקוח באמצעות מבצע שיווק ו/או פרסומת לרכוש נכסים פיננסיים במימון אשראי... תחילת הוראה זו מיום 01/07/94". יש לזכור, כי במקרה דנן הבקשה להלוואה הייתה ביום 01/05/94 ומכאן שההוראה הנ"ל של המפקח על הבנקים אינה חלה בעניינו. הנתבע לא טוען כי אולץ ושוכנע לקחת את ההלוואה הראשונה , אלא כי ההצעה קסמה לו. ואולם באשר להלוואה השנייה טוען הנתבע כי הופעל עליו מסע של לחצים ושכנוע על מנת שייטול את ההלוואה לצורך השקעה בקרנות נאמנות. לאחר שראיתי ושמעתי בפני את עדי התביעה מחד ואת עדי ההגנה מאידך והתרשמתי מהם, ולאחר שבחנתי ועיינתי בראיות ובטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים לא הוכיחו שהבנק התובע התנה שירות בשירות וכי לא הוכחה טענת הנתבעים בדבר מסע של לחצים ושכנוע מצד הבנק התובע. תימוכין למסקנתי מצאתי, כדלקמן: תמך ראשון- בעובדה שהנתבעים ביצעו את ההלוואה ואת רכישת קרנות הנאמנות במקשה אחת. הנתבע העיד "הבנק התנה את מתן ההלואה ברכישת קרנות נאמנות של הבנק הבינלאומי. אנו לא רצינו לקנות קרנות של בנק אחר, וזה לא בא בחשבון. כשאתה שואל אותי לפרשנות המילה התנה, אני מסביר לך שנקבל את הלוואה אך ורק בהשקעה בקרנות של הבינלאומי"(ע' 54 ש' 17-14). "טענת הנתבע[ובענייננו הנתבעים-י.מ.] כי בענייננו היתה התניית שירות בשירות אינה מקובלת עלי. העובדה שניתנה לנתבע [ובענייננו לנתבעים -י.מ.] הלוואה לשם השקעת כספיו בקרנות אינה התניה כזו. מהותה של ההתקשרות בין הצדדים היתה נטילת הלוואה לשם השקעתה" (כב' השופטת מ' נד"ב ת"א (שלום - אשקלון) 1457/95 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שמעון סלוק דינים שלום טו 570, ס' 13). אמנם, במקרה דנן הבנק - התובע פעל "כמשווק" של אפיקי השקעה, עודד רכישה על ידי הענקת אשראי בתנאים מוזלים אלא שאין בכך כדי לקבוע שמדובר בהתניית שירות בשירות. לעניין זה יפים דברי ב"כ התובע "מכיון שהעמדת האשראי ורכישת הקרנות היו השירות היחיד שקיבלו הנתבעים מהתובע, ומכיון שהנתבעים לא ניצלו את שירותי הבנק מעבר לכך, הרי שאין בסיס לטענת התניית השירות בשירות. הנתבעים יכלו לסרב הן לקבלת האשראי והן להשקעה, אולם מפאת הרווחים הצפויים אשר עמדו לנגד עיניהם - הם לא עשו כן" (ס' 14ג' לסיכומי התובע). "...במתן אשראי לרכישת קרנות נאמנות, מתקיים מצב של שעטנז, מחד גיסא - אין הבנק נוקט אילוץ כלפי לקוח במצוקה הזקוק לאשראי, ומתנה זאת בקבלת אשראי נוסף לצורך פתיחת תוכניות חסכון; ומאידך גיסא ניטל השירות, על מנת שישמש במישרין לנטילת שירות אחר. אלא שלצורך נטילתו של שירות זה, לא היתה פנייה נפרדת לקבלת שירות אחר. סבורני, כי אבן הבוחן לקביעה, האם הותנה מתן שירות בנטילת שירות אחר, אמורה להיות השאלה, האם הלקוח מעונין היה בקבלת שירות אחד בלבד, וכתנאי לקבלתו נאלץ לקבל שירות אחר, או שמא פנה לבנק וביקש מראש את קבלת שני השירותים כאחד, כעסקת חבילה. כאשר הלקוח פונה לבנק ומבקש את שני השירותים גם יחד, יכול הבנק להעתר לבקשתו במקשה אחת, או לדחותה במקשה אחת, או להסכים רק למתן שירות יחיד.העובדה שהבנק נעתר לבקשה, ומוכן ליתן ללקוח את שני השירותים גם יחד, על פי הצעתו של הלקוח, אין זה כדי ללמד, כי הבנק התנה מתן שירות בשירות, אלא הסכים ליתן שני שירותים גם יחד במסגרת עסקת חבילה אחת. על -כן אין לומר, כי במקרה דנן נתבקש שירות אחד בלבד על-ידי הלקוח, שכן ... [בענייננו - הנתבעים-י.מ.] עצמו חפץ בקבלת שני השירותים גם יחד... [בענייננו - הנתבעים-י.מ.] לא טען, וממילא לא הוכיח, כי ביקש רק הלוואה, או כי ביקש רק לרכוש קרנות נאמנות, וכי הבנק התנה מתן שירות זה בקבלת השירות האחר" (כב' השופט ב' ארבל ת"א 1688/96(שלום-עפולה) בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף עפולה נ' דנינו יובל דינים-שלום 989, ס' 27)(הדגשה לא במקור-י.מ.). תמך שני-בעדות הנתבע דניאל בן זקן (ע"ה/1) שהעיד "אני לא זוכר מדוע לא פניתי לבנק דיסקונט לשאול איזה הצעות יש להם לגבי ה-100,000 ש"ח. כיום יש לי פקדון כספי בשקלים בבנק דיסקונט בסכום שלא עולה על 200,000 ש"ח ורובו מורכב מפיצויים של תאונת דרכים שאשתי קיבלה.כשאתה אומר לי שלא פניתי לאף אחד לשם קבלת ייעוץ בענין השקעת ה100,000- ש"ח משום שידעתי מה אני רוצה לעשות וכיצד אני רוצה להשקיע אני משיב לך שהתשובה היא שלילית והדבר נעשה באופן מקרי לחלוטין.בהקשר לסעיף 10 לתצהירי, אני אומר לך שעו"ד י' לוי הודיע לנו שהגב' פרידמן קיבלה תפקיד חדש של מנהלת סניף תלפיות והוא היה רוצה שנעזור לה וביקש, הציע שנעביר את הפעילות לסניף תלפיות. עד לפניה של עו"ד לוי הכסף היה בשקלים מונח בחשבון בסניף הראשי של התובע. זה הלחץ שעו"ד י' לוי הפעיל עלינו, אחרת לא היתה לנו שום סיבה לעבור לסניף תלפיות. כשאתה אומר לי שלא יכול להיות שכאשר השתכרנו אישתי ואני כ100,000 ש"ח בשנה והיה לנו בבנק בסניף הראשי כ200,000 ש"ח ורק בגלל בקשתו של עו"ד לוי העברנו את הסכום לסניף תלפיות אני משיב לך שאכן הסתנוורתי מההצלחה של ההשקעה הראשונה שנעשתה בסניף הראשי והיתה הצעה מאוד מפתה ללא שום בטחונות לשוב על אותו תרגיל.היה לנו חשש להשקיע סכום כזה גדול אבל בשיחות עם הגב' פרידמן סופר לנו שבכנס של מנהלי סניפים של הבנק מנכ"ל הבנק סקר את השוק וצפה באותה שנה עליה גדולה בשוק המניות. בנוסף, קיבלתי טלפונים הביתה מהגב' פרידמן וזכור לי טלפון אחד שבו היא מסרה שהריבית על ההלוואות הולכת לעלות והיא ממליצה להזדרז"(ע' 51 ש' 16-ע' 52 ש' 12) (הדגשה לא במקור-י.מ.). ... "קראתי אז מדי פעם גם את המדורים הכלכליים בעיתונים. אני יודע מה זה קרן נאמנות.כשגב' פרידמן הציעה לנו להשקיע בקרנות נאמנות במה משקיעות הקרנות שהיא הציעה. כשאתה שואל אותי אם כבעל תואר במנהל עסקים יכולתי לבדוק במה משקיעות הקרנות הנ"ל אני משיב לך שהיה לי אמון מלא בגב' פרידמן מה גם שכל ההשקעה היתה רק בקרנות האלה"(ע' 52 ש' 24-18) (הדגשה לא במקור-י.מ.). ... "לא בדקתי את ההשקעה הזאת של מליון ש"ח שהיא כ-פי 9 מההכנסה שלי ושל אשתי והסתמכתי על מה שאמרה לי גב' פרידמן"(ע' 53 ש' 13-12) (הדגשה לא במקור-י.מ.). תימוכין גם בדברי הנתבעת 2 שהעידה: "אז בפגישה הציעה את ההצעה המפתה, אני לא זוכרת אם הסכמנו מיד, לדעתי זה היה באותו יום"( ע' 59 ש' 16). עדות הנתבעים הינה בלתי הגיונית על פניה. הייתכן כי אדם, שיש לו רקע במינהל עסקים והשקיע כספים, לא יבדוק השקעה בסכום מליון ₪? אף אם התקשרה גב' פרידמן לבית הנתבעים בנושא ההלוואה, אין די בכך כדי לקבל את טענת הנתבעים בדבר לחץ או כפייה, ואיני נותן אמון בגירסה זאת. מעדותו של הנתבע 1 עולה כי הוא הבין ומבין בניירות ערך וכי הוא יודע מהם קרנות נאמנות. בנסיבות אלה, בהם עולה בין היתר כי הנתבע 1 ידע במה הוא רוצה להשקיע, מעדיף אני את עדותה של מנהלת הבנק (ע"ת/4 אסתר פרידמן) על עדותו של הנתבע. מעדותו של הנתבע עולה כי הוא "הסתנוור מההצלחה" כתוצאה מההלוואה הראשונה, וזו ככל הנראה הסיבה העיקרית שהניעה אותו לקחת את ההלוואה השנייה לצורך השקעה בקרנות הנאמנות. נדע מכך כי ה"סינוור" הנ"ל, ולא כל לחץ או כפייה, הוא שהניע את הנתבעים ללוות את הללואה השנייה לצורך השקעה בקרנות הנאמנות. די בהודאתו של הנתבע לפיה "הסתנוור מההצלחה" כדי לקבל את התביעה במלואה, ולשם קביעה כי לא היו במקרה זה כל לחץ או כפיה. תמך שלישי-בעדות ע"ת/4 אסתר פרידמן שהעידה " שני הנתבעים הגיעו אלי, הם סיפרו שיש בידם סכום של כ - 100,000 ש"ח שאותו הם מעוניינים להשקיע קרנות נאמנות משום שהם מאמינים שקרנות נאמנות זה סוג השקעה עם רמת סיכון נמוכה יותר מאשר קנייה ומכירה של ניירות ערך רגילים בבורסה. הם גם הסבירו שהם רואים בזה השקעה לטווח ארוך וביקשו להגיע לתיק השקעות בסך כולל של חצי מיליון ש"ח. לצורך זה הם ביקשו השקעה של 400,000 ש"ח ואז הם היו צריכים להחליט באיזה קרנות הם רוצים להשקיע. לצורך כך אני נתתי להם את הבורושור, הם לקחו אותו הביתה וחזרו עם החלטה מאוד מגובשת איזה קרנות נאמנות הם מעוניינים לרכוש. לא היו לקוחות נוספים שנשלחו ע"י עו"ד י' לוי שרכשו קרנות נאמנות באשראי. "(ע' 44 ש' 12-3). ... "אני זוכרת מה היה בפגישה כאמור, ואני גם יכולה להסביר למה אני זוכרת. אני זוכרת את זה היטב כיון שאלה אנשים שנשלחו בהמלצת חבר קרוב ושהכרתי אותם גם במסגרת חברתית, מכיון שכך הרגשתי יותר קרובה לעיסקה. לא המלצתי להם להשקיע בצורה זו או אחרת כי הם ידעו בדיוק במה הם רוצים להשקיע. אני זוכרת שהנתבע ידע היטב איזה סוגים של קרנות נאמנות יש, מהם סוגי ההשקעות האלטרנטיביות. הוא התמצא היטב במחירים של הלוואות. הוא הבין הכל"(ע' 44 ש' 24-17) (הדגשה לא במקור - י.מ.). בסעיפים 10-8 לתצהירה של אסתר פרידמן מיום 09/04/98 נכתב "בחודש פברואר 1994 עברו הנתבעים לנהל את חשבונם בסניף תלפיות של הבנק. המעבר היה ביוזמת הנתבעים, ללא כל לחץ או השפעה מצדי. יחד עם הנתבעים עברו מספר לקוחות נוספים, כולם חברים של עו"ד ירון לוי. בפברואר 1994 הביעו הנתבעים את רצונם להשקיע שוב בקרנות נאמנות, וזאת לאור הצלחתם בפעם הראשונה. גם הפעם, ידע הנתבע בדיוק במה להשקיע ולא ביקש כל ייעוץ. הנתבע עמד על כך כי הבנק יסתפק במצבת בטחונות כמו לעניין ההלוואה הראשונה, תוך שהוא מציין כי מצבו הכלכלי מאפשר לו גישור על פערים באם ידרש לכך. הנתבע הפעיל לחץ על הבנק להסתפק בבטחונות אישיים של 20% בלבד (מלבד שעבוד הקרנות). הנתבעים קיבלו הלוואה של 800,000 ש"ח. הריבית על האשראי הייתה ריבית פריים..גם ההלוואה השנייה קיבלה את אישורה של מינהלת הסניפים" ע"ת/4 אסתר פרידמן העידה עוד "כשאני אומרת בסעיף 9 לתצהירי כי הנתבע הפעיל לחץ על הבנק אני אומרת שהוא הפעיל לחץ עלי בעצם העובדה שהוא היתנה את ביצוע העסקה באשראי ללא בטחונות בסכום שביקש. בדרך כלל במהלך עסקים רגיל יש ניגוד אינטרסים במתן בטוחות לאשראי. הבנק רוצה 150% והלקוח רוצה לתת אפס בטחונות. בדר"כ נפגשים באמצע כדי שתהיה עיסקה. הבנק הסכים לתנאים שהציב מר בן זקן. לא זכור לי אם אמרתי למר בן זקן שקרנות הנאמנות של הבנק הלאומי עלולות לרדת ואז הוא יצטרך להשלים ביטחונות. אבל בבקשה לצורך רכישת קרנות נאמנות מופיע סעיף שמתייחס בדיוק למצב כזה.אני לא זוכרת כנס או אירוע של הנהלת הבנק עם מנהלי הסניפים בין ההלוואה הראשונה להלוואה השניה בו אמרו לנו על צפי לעליה בערך קרנות הנאמנות של הבנק "(ע' 46 ש' 22- ע' 47 ש' 6). נדע מעדות זו כי הנתבע ידע ידוע היטב במה ברצונו להשקיע. די בידיעה זו של הנתבע כדי לשלול את טענותיו בדבר תמימותו והלחץ שהופעל עליו. תמך רביעי- בעובדה שההלוואה ניטלה ביום 01/05/94,כשלושה חודשים לאחר שהנתבעים פתחו את החשבון בסניף תלפיות. בתקופה ארוכה זו של כשלושה חודשים, יש כדי לסתור את טענת הנתבעים לפיה הופעלו עליהם לחץ וכפיה. תמך חמישי-בעובדה שהנתבעים לא העידו את עו"ד ירון לוי. ומשלא עשו כן חזקה שידעו כי העד הנ"ל לא יתמוך בגרסתם. אמנם, הנתבעים טוענים שהתובע היה צריך להעיד את עו"ד ירון לוי על מנת לאשש את טענת התובע שגב' פרידמן קיבלה מהנ"ל את המידע על מצבם הכלכלי של הנתבעים. ואולם, יש לזכור כי הנתבעים טוענים שעו"ד לוי הפעיל לחץ עליהם. לעניין זה הכלל הוא ש"המוציא מחבירו עליו הראייה". משלא העידו הנתבעים את עו"ד לוי, שהוא עד מרכזי לגירסתם, שהיה יכול לשפוך אור על טענת ה"לחץ", חזקה שהנתבעים ידעו כי לא יתמוך בגרסתם. תמך שישי- בעדותו של ע"ת/3 יעקב רבינו, מנהל מחוז ציון של הבנק התובע. בתצהירו של ע"ת/3 יעקב רבינו מיום 12/04/98, נכתב "בתאריך 18/1/95 נפגשתי עם מר בן זקן...בפגישה זו נדונה האפשרות להגיע להסדר הן לגבי חובם של הנתבעים בסניף תלפיות והן לגבי חובה של גב' אבורבה סימי בסניף הל"ה. היה ברור לחלוטין כי שני התיקים נוהלו בפועל ע"י בן זקן. בפגישה לא העלה בן זקן כל טענה לגבי התנהגותו של סניף תלפיות ו/או התנהגותה של גב' אסתר פרידמן ולא נדונה כלל 'מערכת הלחצים' אשר הופעלה על הנתבעים לרכוש ניירות ערך, לעבור סניף וכיו"ב. באותה פגישה הושג הסדר עם בן זקן הן לגבי החשבון בסניף תלפיות והן לגבי החשבון בסניף הל"ה.עפ"י ההסדר, היו אמורים התיקים (דהיינו- תיק ההשקעות של הנתבעים בסניף תלפיות ותיק ההשקעות של גב' אבורבה בסניף הל"ה) להמכר בהדרגה, כך שבכל חודש יכוסו 10% מהחוב כנגד מכירת התיק תוך שהלקוחות (דהיינו-הנתבעים בסניף תלפיות וגב' אבורבה בסניף הל"ה) משלימים בכל חודש את הסכומים הדרושים לכיסוי 10% מהחוב כאמור"(ס' 4-2). בתצהירו של הנתבע 1 נכתב "בפגישה עם מר רבינו הוצע על ידו הסדר לפרישת החוב כאמור בסעיף 4 לתצהירו, אך אנו מעולם לא אישרנו את ההסדר. באותה תקופה סיפרתי לידיד, שהינו מנהל סיף של בנק אחר, על השתלשלות העניינים ועל הצעת הבנק להסדר החוב, והוא היה זה שהציע לנו לפנות לייעוץ משפטי, באשר הבנק פעל כנגד החוק בכך שהתנה מתן שרות בשרות, וכך אמנם עשינו"(ס' 26ד). ואולם טענות לחוד ומעשים לחוד. בסעיף 20 לתצהירה של ע"ת/4 אסתר פרידמן נכתב "יצויין, כי בפועל בוצע חלק מההסדר -הנתבע נתן 3 הוראות מכירה (בתאריכים 1/1/95, 1/2/95, 9/3/95), כאשר בכל מכירה הפקיד הנתבע מכספו סך של 6,000 ₪ לשם השלמת הפערים כאמור לעיל". נספח י' לתצהירה של אסתר פרידמן הם העתקי הוראות המכירה. יצויין כי הנתבע התייחס בתצהירו לתצהירה של אסתר פרידמן, ואולם אין בתצהירו כל התייחסות לעניין שלוש הוראות המכירה של 6,000 ₪ , שיש בהן כדי לתמוך בהסדר שסוכם עם הצדדים, אך לא נחתם בסופו של דבר. מההסדר נלמד כי הנתבע 1 הכיר בחוב והיה מעוניין להחזירו בצורה מסודרת, שיוכל לעמוד בה ולא להבטיח קצב פירעון שלא יוכל לעמוד בו. הנתבע 1 לא הצליח לסתור דברים אלה, הנתמכים בסיכומי הפגישה השונים, מה גם שעד שלב מסוים, פעלו הנתבעים על פי ההסדר עם הבנק. מכך ניתן גם ללמוד כי בעת הפגישה שהייתה לנתבע 1 עם ע"ת/3 יעקב רבינו, לא היו בפי הנתבע 1 טענות בעניין לחצים או התניית שירות בשירות. רצונו של הנתבע 1 להגיע להסדר, באותה עת, מלמד אף הוא שהנתבע אינו "בור" בענייני עסקים כפי שהוא ניסה להציג עצמו. זאת ועוד, העובדה שהנתבע לא העיד את אחותו גב' אבורבה, עומדת לו לרועץ, וזאת משום שגב' אבורבה הייתה יכולה לשפוך אור בשאלה האם הנתבע ניהל, הלכה למעשה, את חשבונה של גב' אבורבה בסניף הל"ה של התובע. לנתבע 1 תואר ראשון במנהל עסקים ובמדע המדינה. (סיים בשנת 84-85). הוא עבד בביטוח לאומי בעבודת מחשב כשכיר עד שנת 1992. אחותו של הנתבע היא בעלת בית המרקחת שבו עובד הנתבע כשכיר. הנתבע מנהל את בית המרקחת מבחינה אדמיניסטרטיבית כולל הצד הכספי. (ע' 50 ש' 9). לנתבעת 2 תואר שני בעבודה סוציאלית, היא עבדה בביטוח הלאומי כשנה ולאחר מכן כשלוש שנים בעירית ירושלים. התרשמתי כי לא מדובר בבני אדם תמימים וחסרי ידע אשר אולצו ונכפו ע"י הבנק התובע ליטול ממנו הלוואות, אלא מדובר בבני זוג משכילים שהסתנוורו מההצלחה שנפלה בחלקם בעקבות ההלוואה הראשונה והם ביקשו לחזור עליה. הרצון שלהם לגיטימי ומובן ואולם הבוץ והרפש שהם מטילים בבנק התובע - חסרי בסיס וראויים לגינוי. 6. התרשלות הנתבעים טוענים כי "בעצם מתן אשראי בסכום עצום, ללא בטחונות ובניגוד לנוהלי הבנק עצמו, חרג הבנק מכל סטנדרט התנהגות מקצועי וסביר שבנק אמור לפעול על פיו" (ס' 36). לטענת התובע לא מדובר בעסקה ללא בטחונות, שכן הונם העצמי של הנתבעים עמד על 20% מגובה ההשקעה וכי קרנות הנאמנות עצמן שימשו בטוחה בהתאם למרווחים המקובלים אצל התובע. עוד טוען התובע כי אף אם נוצר פער בין ההשקעה לבין הבטוחות ניתן היה להעניק לנתבעים אשראי סולו(ללא בטחונות), על סמך מצבם הפיננסי של הנתבעים. "ההתנהגות הסבירה לצורך הסקת מסקנות בדבר רשלנות אינה נמדדת לפי רמת התנהגותו ומיומנותו של בעל המקצוע המעולה והמומחה ביותר בנושא אלא לפי אמת המדה של הנוהג המקובל והרגיל. הרשלנות גם אינה נמדדת לפי התוצאה שלאחר מעשה אלא לפי סבירותה בעת מעשה, קרי בעת מתן היעוץ (ראה: ע"א 101/85 מנסור נגד עירית נצרת - טרם פורסם; STAFFORD AND ANOTHER V. CONTI COMMUNITY SERVICES LTD 1980 1 AER 698 , 691)" (כב' השופט מ' שמגר ע"א 22/85 ששון חוגי נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל פ"ד מא(4)65 עמ' 70 ה'). לאחר ששמעתי וראיתי בפני את עדי התביעה מחד ואת עדי ההגנה מאידך ולאחר שעיינתי ובחנתי הראיות והטיעונים ושקלתי כל הנ"ל, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים לא הוכיחו טענתם בדבר רשלנות הבנק. וכי פעילותו של הבנק התובע הייתה סבירה בעת מעשה, לאמור, בעת מתן ההלוואה. במקרה דנן אין תחולה לכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", שכן הנתבעים לא הוכיחו נסיבות אובייקטיביות של התניית שרות בשרות. האם התרשל הבנק בכך שמכר את תיק ההשקעות של הנתבעים במועד שמכר? מעבר לטענה סתמית, כי היה על הבנק לממש את תיקי ההשקעות במועד אופטימלי, לא הובאו ע"י הנתבעים ראיות כלשהן לטענה זאת. הנתבעים לא הביאו ראיות באשר למועד האופטימלי, ואף לא הביאו ראיות האם בתקופה הרלבנטית היו רק ירידות בשערי קרנות הנאמנות או שמא היתה מגמת עליה, שהיה בה כדי להוות שיקול סביר שלא למכור הקרנות. זאת ועוד בסעיף 6ד להסכם ההלוואה השנייה (ת/5) נכתב "כמו כן הננו (הנתבעים-י.מ.)מייפים בזה את כוחכם (התובע-י.מ.), באופן בלתי חוזר, למכור בכל מועד שתמצאו לנכון ובכל מחיר את תעודות ההשתתפות, כולן או חלקן. וזאת במקר שחובותינו כלפיכם בגין ההלוואה יועמדו לפרעון מיידי כאמור בחוזה הדביטורי. אנו מצהירים כי לא תהיינה לנו כל טענות בגין כל נזק שייגרם לנו, אם ייגרם, עקב מכירת תעודות ההשתתפות". לא הוכח, אף לא לכאורה כי מכירת קרנות הנאמנות היתה בלתי סבירה בנסיבות העניין, וכי מימושן במועד אחר היה מקטין את נזקי הנתבעים. לפיכך, אני דוחה, כבלתי מוכחת את טענת הנתבעים את טענת הנתבעים בעניין התרשלות הבנק התובע. 7. הפרת חוזה וחובת הנאמנות של הבנק הנתבעים טוענים כי הבנק התובע הטעה אותם והפר את חובת הנאמנות המוטלת עליו, וזאת בהסתמך על הוראות סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, סעיף 3 ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 וכן סעיף 15 לכללי הבנקאות (שירות ללקוח)(גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992. ואולם הנתבעים לא הוכיחו טענותיהם, אף לא לכאורה, ולא הניחו תשתית ראייתית לטענותיהם. משלא עשו כן יש לדחות את טענותיהם בדבר הטעייה והפרת חובת נאמנות. למעלה מן הצורך אני מפנה לדיון דלעיל בדבר התניית שירות בשירות ממנו עולה כי הנתבעים ידעו ידוע היטב במה ברצונם להשקיע וכי אין מדובר בבני אדם תמימים וחסרי הבנה, שכך סתם נקלעו שלא באשמתם להקשעה בקרנות נאמנות. די בכך כדי לדחות את טענות הנתבעים. 8. גובה החוב בכתב התביעה העמיד התובע את תביעתו על סך 79,959 ₪, נכון ליום הגשת התביעה(03/10/95). בכתב התביעה, שהוגש בסדר דין מקוצר , נכתב בין היתר "2א. בהתאם לחוזה הדביטורי הכללי קיבלו הנתבעים מהתובע אשראי במסגרת משיכות מהחשבון ו/או במסגרת הלוואות, ונותרו חייבים לתובע סך של 76,854.63 ₪ המהווה את יתרת החוב בחשבון נכון ליום 21.9.95(לא כולל ריבית בגין התקופה מיום 1.7.95 ואילך). 3ב. בסעיף 27 לחוזה הדביטורי הכללי הוסכם בין הצדדים , כי ' חשבונות הבנק כרשום בספריו ייחשבו כנכונים וישמשו בתור הוכחה מכרעת נגד הלקוח לכל פרטיהם, ובין היתר בנוגע לסכום החוב...' ... 5.א. בחוזה הדביטורי הכללי הוסכם בין הצדדים, כי כל הסכומים המגיעים לתובע מהנתבעים ישאו 'ריבית בשיעור הריבית המקסימלית שתהיה נהוגה אותו זמן בבנק, או ( לפי הגבוה יותר) ריבית בשיעור החוקי המקסימלי שהוא מותר בישראל אותה שעה, וזאת מתאריך המקרה ועד הסילוק המלא...'. 5.ב. הריבית אצל התובע, מחושבת על היתרה היומית של החוב ומצורפת לקרן בסוף כל אחד מהחודשים מרץ, יוני, ספטמבר ודצמבר של כל שנה, או בסוף כל תקופה אחרת המקובלת אצל התובע מעת לעת, ולפי שיקול דעתו הבלעדי של התובע. 5.ג. סכום הריבית על יתרת החוב בחשבון הינו - 3,105 ₪- נכון ליום הגשת התביעה". לטענת הנתבעים, התובע לא הוכיח את הסכום הנטען על ידו כשצירף דף חשבון לא ברור עם מחיקות בטיפקס. עוד טוענים הנתבעים כי התובע לא הראה כיצד נעשו חישובי סילוק ההלוואה כולה. התובע סבור כי מאחר שגובה החוב לא נסתר ע"י הנתבעים ומאחר שלא הועלתה טענה נגדו עובר לסיכומי הנתבעים- דין התביעה להתקבל. טענת הנתבעים היא כללית וסתמית שאין בה כל ממש והיא נדחית. 9. סוף דבר 9.1 התביעה מתקבלת והתביעה שכנגד נדחית. 9.2 מחייב הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סכום התביעה בסך 79,959 ₪, בצירוף הריבית המקסימלית הנהוגה מעת לעת אצל הבנק התובע, כאמור בסעיף 5 לכתב התביעה , והמחושבת על היתרה החריגה היומית של החוב, בגין התקופה שמיום הגשת התביעה ועד למועד תשלום מלוא הסכום בפועל, כאשר סכום הריבית מצטרף לקרן בתום כל רבעון שעה קלנדרי, ונושא אף הוא ריבית בשיעור האמור. לעניין זה ולצורכי הוצל"פ הריבית תיקבע, כראיה לכאורה, על פי תצהיר של פקיד מורשה של הבנק התובע. 9.3 בשים לב להוראת תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, מחייב הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ ומע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל ממש. 9.4 בהתאם לתקנה 381 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, ימשיך העיקול הזמני מיום 05/10/95 (ה"מ 8146/95) לעמוד בתוקפו עד שפסק הדין הזה יבוצע. 10. אני מתנצל בפני בעלי הדין וב"כ על שלא עלה בידי ליתן פסק הדין במועד מוקדם יותר. אשראיריביתנאמנות